ב-5 בנובמבר 2005, בשעה תשע בלילה, החרידו שלושה פיצוצים עזים את רבת עמון. אל מלון רדיסון נכנסו בעל ואשה, שניהם מחבלים מתאבדים, וביקשו לפוצץ עצמם בחגיגות הנישואין שנערכו שם. רק חגורת הנפץ של הגבר פעלה. בפיגוע ההוא נהרגו 37 מאורחי החתונה. האשה נתפסה בחיים, נידונה למוות בפני בית משפט צבאי, אך גזר דינה עדיין לא הוצא לפועל.

חמש מאות מטרים משם, פוצץ עצמו מחבל מתאבד בתוך מלון הייאט. שבעה עובדים נהרגו ושניים מאורחי המלון. מחוץ למלון דייס-אין פוצץ עצמו מחבל נוסף והרג שלושה חברי משלחת מצבא סין. תריסר פצועים משלושת הפיגועים נפטרו מאוחר יותר בבתי החולים. סך כל קרבנות הנפש, לפי טענת הירדנים כיום, הסתכם ב-59 בלבד. ברם, סגן ראש ממשלת ירדן טען כבר לפני כן כי נהרגו לפחות 67 בני אדם. הניסיונות לקבל מן הירדנים הסבר מדוע השתנה מספר הקרבנות לפתע פתאום נתקלו בחומה אטומה. ישנן ממשלות בעולם, כמו נורבגיה וירדן למשל, שאינן מבינות מדוע בחור ישראלי היושב בתל אביב מתעקש לדעת מהי סיבת השינוי. הן הנורבגים והן הירדנים לא מספקים אפילו בדל של תירוץ. התבקשתי בתקיפות לא להתערב בענייניהם הפנימיים.

הנכם לבטח שואלים עצמכם כיצד נקשרתי לפרשה המסתורית הזאת? בקיץ 2006 התגורר אחד מידידיי ברחוב נחלת בנימין בדרום תל-אביב. יום אחד שכח הוא את המפתח בתוך ביתו, ולא יכול היה שוב להיכנס פנימה דרך הדלת הנעולה. בעודו מתלבט אם להזמין פורץ מנעולים מקצועי, אמרתי שניתן לטפס בקלות למרפסת המטבח שלו מן הקומה השנייה. הוא חשב שזהו רעיון מטורף. גם אני סברתי כך, אבל ביצעתי מעשים מטורפים יותר.

הלכתי יחד עם ידידי והקשתי על דלת הדירה שמצויה תחתיו. בחורה שחומה הכניסה אותנו פנימה. היא היתה מבולבלת כהוגן, דיברה אנגלית, ולא הבינה או לא האמינה כי באמת ובתמים הנני מתכוון להוציא את גופי לגמרי מחלון מרפסת מטבחה. כשראתה כי הנני רציני ביותר במימוש כוונתי זו, היא מנעה זאת ממני בגופה. היא תפסה אותי בכוחה הדל והזהירה אותי כי איהרג אם אפול מטה.

אין לי מושג מדוע נעניתי להפצרותיה והתחלתי להקשיב לה, ובינתיים נמאס לידידי להישאר מחוץ לבית והוא הזמין את הפורץ אליו. אני נשארתי בחברת דליה. כך אמרה שקראו לה. היא סיפרה שהיא תיירת רומניה ממוצא צועני, אז ביקשתיה שתדבר רומנית במקום אנגלית, אך היא לא רצתה. אינני יודע את לשון הרומנים, אך מכיוון ששגורה באוזניי שפה לטינית אחרת מאז היוולדי, הנחתי כי אזהה מיד אם דליה היא בת העיר בוקרשט כפי שבעצמה דיווחה לי. אם אינה רומניה, מה היא עושה כאן, שאלתי בליבי. חשדתי שהיא פרוצה, אך לא יידעתי אותה אפילו ברמז מה אני חושב עליה. ארוכת השיער שהתה בחו"ל באותו שבוע, ואני הזמנתי את "התיירת הרומנייה" לבית קפה ברחוב פלורנטין בערב ההוא. שם, היא גילתה את האמת אודות זהותה: ירדנית בדואית. המקצוע: מארחת בבית בושת. ותק: שנתיים. ניסיון קודם: רבת עמון ורמאללה.

דליה, שהתעקשה כי אקרא לה כך, לא בטחה בי כשחשפה בפניי חלק מסיפורה, אבל הזרות בעיר הגדולה, הניכור ממנו סבלה בחייה, תחושתה הפנימית כי לא ניתן להוליכני שולל, וכנראה, גם חזותי השרירית – אשר נשים חיפשו לידה מגן – היו סיבות מספקות דיין כדי כשתחדל לנצור את פיה.

מצאתי חן בעיניה. היא רצתה לדעת האם באמת התכוונתי לטפס מקומה שנייה לקומה שלישית, ולו בגלל מפתח, או שבדעתי היה רק להרשים אותה. שאלתיה בת כמה היא, אך דליה לא רצתה להשיב. ואז, מבלי שאשים לב בתחילה, החלה דליה בסיפורה, ללא תיאורים נרחבים: ההיריון הבלתי רצוי, הניסיונות להיפטר ממנו, זעמם של בני משפחתה, בריחתה מהם, עבודתה כחשפנית ברבת עמון, אישים רמי דרג שנקבה בשמותיהם, ליל הפיגועים שפגע בפרנסתה, הבאתה לגדה המערבית, היותה יצאנית לכל דכפין, מנוסתה אל תל-אביב. רק אחרי שסיפרה כל זאת היא תהתה בפניי: האם אוכל לבטוח בך? הבטתי בה בעצב. וכי מה יכולתי לענות לה.

ואז נפתחה מלחמת לבנון השנייה, וכשחזרתי מן הצפון, דליה כבר לא היתה בשום מקום. למען האמת, אחרי פרוץ הקרבות הקשים, סיפורה האישי כבר לא סקרן אותי. התעניינתי יותר בבילויי התענוגות של רבת עמון מן ההיבט האסלאמי. בחיפה פגשתי את השדרנית אנה בוטינג, ובין מטחי הקטיושות, שוחחתי עימה על הפיגוע המשולש שהתרחש בירדן כמחצית השנה לפני כן. היא סברה שאני מחזר אחריה, והתנהגה אליי בהתאם, כשהרעיפה עליי חיוכים בריטיים קשוחים.

כאמור, לדליה לא היה כל זכר, אבל אני שמתי לב לדבר רק כעבור כמה שבועות, כאשר אשה מבוגרת ממני, פתחה בפניי את הדלת בקומה השנייה, ואמרה במבטא נוכרי שאינה יודעת מאומה על הדיירת הקודמת. אני הייתי מופתע, ומחמת ההלם סברתי לתומי שמא סרסור שוכר עבור עובדותיו את הדירה הזאת לשכן אותן בה. שאלתי, אפוא, ברמיזה האם היא, אשה בת ארבעים ומשהו, מועסקת כנערת ליווי. טריקת הדלת בפניי היתה תשובתה.

לא תרתי אחרי דליה, כבר התחלתי לשכוח מרבת עמון, ובכל פעם שראיתי את אנה בוטינג בטלוויזיה, כיביתי אותה מיד. והנה, שוב נזכרתי בדליה… לא ממש בה, אלא בתינוקת שלה. היא הרי ילדה אותה בסופו של דבר. אבל היא לא אמרה היכן השאירה אותה. מן הסתם, דליה תשוב אליה. פתאום היה קצה חוט לפתרון התעלומה.

פניתי אל אחת האגודות המסייעות בשיקומן של פרוצות, ושם פגשתי מבקרת שסיפרה כי התגוררה במושב גילת. שאלתי אותה האם היא מכירה את סלעית חייט, ומה ענתה לי: סלעית, האם היא פה? איזו נפילה! חייכתי מעט, וחקרתי למעשיה במקום, והיא אמרה שבאה לטפל בענייניה של חברתה הטובה מאופקים. על דליה, או על תיירת רומניה, או בדואית מירדן והתינוקת שלה, איש לא שמע.

מכל מקום, שאלה אחת לא נתנה לי מנוח: מדוע נפגעה פרנסתה בעקבות הפיגועים ברבת עמון. כך מצאתי עצמי מתעניין מחדש בחיי הלילה של הירדנים ואורחיהם. התברר לי, לפליאתי הרבה, כי בירת ירדן הפכה למוקד פריצות בלב ליבה של הממלכה המוסלמית. חיילי המערב המשרתים בעיראק נהגו לפקוד אותה בהמוניהם, בזמן חופשתם. סוחרים מזרח-תיכוניים שניהלו עסקים עם הבסיסים האמריקניים בארץ השכנה, צבאו עליה אף הם. ואליהם הצטרפו אלפי עובדי האבטחה של חברות פרטיות שהובילו מטענים וסחורות בין שתי המדינות. רבת עמון שימשה לכולם עיר מפלט להינפש בה, משום שבגדד היתה מסוכנת מדי. וכשהמסבאות מלאות אדם, בתיירים ובמקומיים, היתה זו רק שאלה של זמן עד שסרסורים ממולחים יביאו אל העיר נשים מזרח-אירופאיות כדי לספק שירותים מיניים לרבבות לקוחות. באחד מבתי הבושת הללו ילדה דליה את התינוקת שלה.

שירותי היצאניות היו ניתנים בפרהסיה, ומלון הייאט היה הנודע ביותר בפריצותו. הפיגועים ברבת עמון לא נועדו להרוג תיירים מערביים או חיילים אמריקניים בחופשה. מטרתם היתה להזהיר את שלטונות הממלכה כי אם תימשך הפריצות בעיר, יבואו עוד ועוד פיגועים. ואכן, הירדנים המבוהלים החלו לגרש מארצם את הפרוצות הזרות. כך דליה איבדה את מקום עבודתה. מישהו לקח אותה לרמאללה כדי שתתפרנס לה שם. למה ברחה מן העיר הפלשתינית? זאת לא סיפרה לי.

בשלב הזה החלה להתברר לנגד עיניי תמונה חדשה, כזאת שאף אחד, כנראה, לא העלה בדמיונו לפני כן. סברתי היא, כי אותם הרוגי הפיגועים החסרים ברשימות, שמונה לכל הפחות, בילו בחברת פרוצות בבית המלון, ומתו מפצעיהם בחיקן. אולי היו אלה פוליטיקאים זרים, שמא היו בכירים בממשל הירדני, או אילי-הון ורמי-דרג מן התעשייה המקומית. אי אפשר היה להכתים את שמם ברשימת הקרבנות. אם היו מוצאים אותם בתוכה, היו מתחילים להישאל שאלות. בעוד סיפרו כי הם בפגישה חשובה, היה מתברר שנהרגו בבית הבושת הנודע ביותר בממלכה. לפיכך, סידרו להם מוות באורח אחר – בזמן אחר או במקום אחר – כדי לא לעורר חשד ולא לפגוע בכבודם. זו היתה הדרך הירדנית לטאטא מן השטח עקבות בלתי רצויות.

אינני כועס על הירדנים. כולנו הרי מסכימים כי בתרבות האנושית הידועה בצביעותה, מוות פתאומי בחיק פרוצה נתפש בקרב הבריות כמביש ביותר. כל סוגי המוות הבזויים שישנם אינם מבישים כמותו. אני מעולם לא נזקקתי לשירותי מין בתשלום, ולמרות זאת הנני מודיע כי אם מאן דהוא יגרור אותי בזקנתי להוציא את הנשמה דווקא בחברת יצאנית, לא אכעס עליו ולא עליה. היא איננה בזויה. בזויים הם אלה שחושבים כך אודותיה.

אחרי שפיצחתי – לסברתי – את "תעלומת ההרוגים הנעלמים", ניסיתי את כוחי בפענוח גורלה של התינוקת. שאלתי את עצמי היכן היתה בזמן הפיצוץ, האם שהתה במקום מבטחים, שמא חלילה נפגעה, או נמצאה בריאה ושלמה ונמסרה לבית היתומים. ואולי דליה הסתירה אותה היכן שהוא. אימה סיפרה לי כי ילדה אותה. מה קרה אחר כך?

סיפרתי על תהיותיי בפני אנשים אחרים. גם אלה שמכירים את שיגיונותיי תמהו הכיצד אני שוקע בהרהורים משונים שכאלה. והנה, אחד מהם הציע שהמיתו אותה אחרי לידתה. כיצד העז? אני לא יכולתי להעלות זאת בדעתי. אך משאמר את הדברים, לא יכולתי להתעלם מהם. הרג תינוקות בלתי-רצויים הריהו מנהג עתיק, הנמשך עד ימינו.

הנה, ארכיאולוגים מצאו בוילה רומאית ששימשה כבית בושת 97 שלדי תינוקות שהומתו לאחר לידתם. בזמננו, תופעה זו נחשבת מזעזעת, אך לפני אלפיים שנה צאצאים מתחת לגיל שנתיים טרם נחשבו לבני אדם! לפחות, לא מבחינת החוק. אפשר היה להיפטר מהם, כי נשים שמטופלות בילדים לא תוכלנה להקדיש את זמנן לעיסוק העתיק ביותר בעולם. אז קברו אותם חיים או שחנקום בשנתם. וכאלה היו ודאי המונים בעידן טרום-אמצעי המניעה. שלא נדבר על שיקויי הפלה שעודם קיימים, ולא פעם מרעילים למוות את האשה ההרה ויחד עימה את עוברה.

אותה סברה מניחים החוקרים ביחס לשלדי התינוקות שנמצאו באשקלון בשנת 1988. גופותיהם של כ-100 פעוטות הושלכו לתעלת ביוב בבית מרחץ רומי מן התקופה הביזנטית המוקדמת. היו אלה, כנראה, נקבות ברובן. דומה ששום דבר לא נשתנה מאז. גם בהווה, רוצחים בהודו מדי שנה מאות-אלפי הורים את בנותיהן מיד לאחר לידתן. כולי תקווה כי גורלן של דליה ובתה האיר להן פנים. מצער מאד אם הדברים קרו אחרת.

ובכן, ישנם אנשים שמבקשים לפתור חידות ענקיות בגודל יבשת אטלנטיס. אני יושב לי בתל-אביב הקטנה, מצויד במחשבותיי בלבד, ומנסה לפתור מכאן תעלומות שאיש אינו שם לב אליהן מלבדי. כל תעלומה כזאת יכולה להיכתב כספר מתח על פלוני שיוצא להתחקות אחר פתרונה, אולם אלה הם חיי, זוהי המציאות שבה אני מתקיים. אני מדווח לכם על פרשה אמיתית לגמרי אודות שמונה קרבנות טרור, שסיפור חייהם ומותם ודאי מרתק יותר מעלילות בדויות, ותוהה באיזו עילה קברו אותם: התקף לב, שבץ מוחי, תאונת רכבות, שוד דרכים?
מקור:
http://benhateva.wordpress.com/2011/12/08/72013/

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל