מר פרס ישראל מלא בבתי אבות איכותיים תבחר אחד שכזה ותלך לנוח שם

אתה לא מועיל יותר (למרות הדברים הנוראים שעשה יש גם דברים טובים)

בציבור ובתקשורת קיים ויכוח ער על היתכנותה של תקיפה באיראן. זהו ויכוח לגיטימי שהוא תמציתה של הדמוקרטיה. אלא שבשבועות האחרונים חלה הדרדרות חמורה בסגנון ובתוכן. בידיעות אחרונות הורידו את הכפפות. שני האישים המרכזיים בנושא זה, ראש הממשלה, ושר הביטחון, זכו ל"טיפול אישי" יוצא דופן. באחד העיתונים אף הופיעו התבטאויות שמתוכן השתמע כי יכול הרמטכ"ל לסרב פקודה אם וכאשר תינתן לו הוראה ובאמצעותו לצה"ל לפעול נגד איראן. במילים אחרות הוצע לרמטכ"ל לסרב פקודה!

קריאה כזו משמיטה אבן יסוד במשטר הדמוקרטי, בו לנבחרים סמכות מוחלטת להורות לצבא איך ומתי לפעול. היא שוללת מהמוסדות הנבחרים את זכותם הבסיסית לקבל החלטות אופרטיביות ובעצם לנהל את המדינה.

רבים תוהים מה מקור הטינה העמוקה כל כך לממשלה הנוכחית ולעומד בראשה. בהעדר כל הסבר אחר אין לנו אלא להיאחז בזה המוכר, שלפיו גורמי שמאל הם המניעים את הלינץ' התקשורתי הזה. מעל להסבר הזה מתנוססת העובדה כי קיים מעין גיוס של עתונאים בכירים דוגמת אמנון אברמוביץ המופיע מידי ערב שבת בחדשות הערוץ השני בשעת שיא בצפייה בטלוויזיה. והעובדה כי במקהלה גם גורמי תקשורת אחרים וביניהם עתון הארץ, ערוץ 10 וגל"צ (כן!) ובעצם כמעט כל מי שהציבור נתן מיקרופון בידו ורצוי גם מצלמה, וכל אחד כזה עושה דין לעצמו ופרשנות לעצמו...

באחרונה מתרחש תהליך הפוך אם כי מינורי, יש עיתונאים המשנים דעותיהם לאור המציאות החדשה המתפתחת בעולם הערבי, ומביעים דעות המתקרבות לעמדות הימין כולל ביטויי חרטה. נזכיר את מאמרו של ארי שביט בהארץ, המכה על חטא תמיכתו בהחזרת הגולן לסורים בעבר. הוא מלמד, אם כי בשפה רפה, זכות על תקיפת איראן, כל עוד הדבר אפשרי. לנימה הזאת הצטרף אליו ביום שני גם אהוד יערי הפרשן המוערך לענייני ערבים בערוץ 2. הוא הביע את דעתו שההדרדרות, בסיני, לא הייתה מתרחשת ללא פינוי רצועת עזה על ידי אריאל שרון ב – 2005.

הקמפיין המתנהל עכשיו נראה כפוטש תקשורתי נגד הממשלה. זהו מצב הרה אסון.גורמים בתקשורת, מאפשרים מעל דפי עיתוניהם דיונים בנושאים ביטחוניים מובהקים. וביניהם מועדי ההתקפה הצפויים, מסלוליה, ה(אי) מוכנות בעורף, מוכנותו של חיל האוויר (כן!) ביום שלישי האחרון (14.8.12), הופיעו בהארץ ובידיעות כתבות המפרטות את המסלולים המשוערים של חיל האוויר מעל מדינות ערביות בדרכם לאיראן, וכן הסיבות לדרישת משרד הבטחון להגדלת תקציבו, כולל מלחמת סייבר... הופיעה עצומה הופיעה ובה שמותיהם של זמרים, שחקנים בתיאטרון, ציירים – גרפיקאים, וכו', שגוייסו למסע גס ואנטי דמוקרטי זה הפועל נגד הלגיטימציה של הממשלה הנבחרת (מי מימן מודעה זו?). המשותף לקבוצה החותמת היא תכונה אחת בלבד: חבריה עצמם אינם יודעים את שאינם יודעים, אבל הם מעזים לצעוק בראש כל חוצות את העובדה שהם קובעים (כך!) שאין לצאת למלחמה באיראן.

במבט דרך הפריזמה הזו על מצבה של ישראל בעימות הקיומי מול איראן, נראית יריעה נרחבת ובה משתקפת תמונה מורכבת מאד: מעמדה – מצבה של ישראל מול ארה"ב, מול אירופה, נשקפים דרכה נתונים בנושאי חימוש, כוח אדם, ההתקדמות האיראנית, השאלה האם תשמר ההרתעה הישראלית אחרי התקיפה, ובעיקר מה יוותר מגורם ההרתעה של ישראל אם איראן לא תותקף, ותפתח נשק גרעיני. פריזמה כזו אינה בידי המתנגדים, בתחום הציבורי, לתקיפה, כולל אנשי צבא ובטחון לשעבר.

כל הזועקים כיום נגד התקיפה באיראן יזעקו מחר נגד הממשלה על שלא הורתה לצה"ל לתקוף כאשר הדבר היה עדיין אפשרי. סביר להניח שהשמאל ידרוש גם הקמת ועדת חקירה לבירור השאלה: למה לא תקפתם? למה הנחתם לישראל לאבד את גורם ההרתעה מול איראן ומול העולם הערבי... שהרי העיקר בעיני מותחי הביקורת להפיל את נתניהו וממשלתו, ולא מה היה הדבר הנכון ביותר לעשותו למען ביטחונה של ישראל.

גורמים בכירים בעולם התקשורת מצווים לשים אל ליבם את העובדה כי הציבור ברובו תומך בממשלה ובעומד בראשה. עליהם להרפות מהעיסוק האובססיבי בנושא האיראני, לפני שיגרם נזק בלתי הפיך לאינטרסים הקיומיים של ישראל, המונע במיוחד מיחסם האישי של המשתתפים לנתניהו ולברק, לפני שיגרם נזק בלתי הפיך לאינטרסים הקיומיים.

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל