פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!  

http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM

להלן התמלול המלא:

קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר - לבית המשפט העליון - והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.

בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.

בג"צ הפך למוסד פוליטי.

זה חלק מתהליך.

בית המשפט העליון פה לא לבד. הקבוצה הזו העבירה את הכוח שלה לא רק מהפוליטיקה של הבחירות, מהכנסת, לבית המשפט העליון, היא העבירה אותו גם אל היועץ המשפטי לממשלה, גם אל אגף התקציבים של האוצר, גם אל מבקר המדינה, גם אל בנק ישראל.

כל הקבוצות האלה זה קבוצות לא נבחרות של פקידים שמופעלים על ידי הקבוצה הזאת כדי לנטרל את המערכת הפוליטית שפועלת למגינת ליבה של הקבוצה הזאת שאיבדה בכנסת הרבה מאד כוח.

זה ההסבר הראשון.

ההסבר השני הוא עליית תפיסה ניאו ליברלית במדינת ישראל.

ניאו ליברלים עויינים את הפוליטיקה של הבחירות והם עוינים בתי נבחרים והם אוהבים מקומות של פקידות ביורוקרטית משכילה שדומה להם. הם לא אוהבים את הפוליטיקה של הבחירות כי שם יש אנשים לא משכילים כמוהם, לא אנינים כמוהם ולא צרכנים של סגנונות חיים כמוהם, אלא כל מיני אנשים שהם יותר נמוכים במידרגים האלה מהם.

ולכן הם לא אוהבים את הפוליטיקה, ורוצים לתת הרבה יותר כוח לאנשים שדומים להם, המשכילים האנינים וכו'. נכון שהפוליטיקה בישראל עברה בשנים האחרונות בעיות חריפות של ירידה ברמה שלה וגם חוסר יציבות, אבל היא סובלת מבעיות חריפות ברמה שלה בגלל ההגיון הניאו ליברלי שהשתלט עליה והוא פריימריס במקום הועדות המסדרות.

ולכן הקבוצה הניאו ליברלית בישראל פועלת במהלך כפול.

מצד אחד שיקוץ וביזוי הפוליטיקה, שהיא הגורמת להורדת הרמה שלה בגלל הניאו ליברליזם בו היא דוגלת והיא כל הזמן משקצת ומנאצת את הפוליטיקה ומצד שני, היא מאדירה את כל הגופים הלא ליברליים ושוב זו אותה קבוצה. את בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה ואגף התקציבים ומבקר המדינה ואנשי בנק ישראל.

בית המשפט העליון קרוב תרבותית לקבוצה הזאת ונשמת אפו זה הגנה על הזכויות הליברליות.

הגנה על הזכויות הליברליות מה פירושה?

"זכות ליברלית" זה כמו אי מוגן בחומה.

יש לי את חופש הביטוי וחופש ההתאגדות ואת חופש התנועה, זה הכל כמו איים כאלה שמוגנים מפני חדירה של גורמים עוינים שיכולים לפגוע בי. זאת אומרת זאת הלוגיקה העמוקה של בית משפט ליברלי - לוגיקה של "איים מבוצרים".

כמטאפורה ניתן לומר שאותה קבוצה חברתית המתגדרת ביומיום בקהילות מבוצרות היא גם זו שמתגדרת בבית המשפט העליון ובמשפט ליברלי שנשמת אפו זה זכויות שהן כמו איים מגודרים.

לדעתי מלחמת התרבות, הצפיפות על הגבעה הפוליטית ועלייתה הנרחבת מאד של אידיאולוגיה ניאו ליברלית גורמים להבין שבעצם הועבר כאן הרבה מאד כוח לבית המשפט העליון.

הדמוקרטיה הישראלית נמצאית במשבר חמור לא רק בגלל מה שקורה במערכת הפוליטית שלה. היא נמצאית במשבר לא פחות חמור בגלל מה שקורה בבית המשפט העליון שלה.

אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה כפול.

הוא איבד באופן כמעט מוחלט את הלגיטימציה אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו ובראש ובראשונה הציונות הדתית והוא איבד הרבה מאד מהלגיטימציה שלו אצל הקבוצות שהכי מזדהות איתו, זה הקבוצות שקראתי להן ההגמונים הליברלים לשעבר, החילונים המשכילים המערביים. אין לי זמן לנתח למה קרה אובדן הלגיטימציה הכפול הזה אבל מה שאני רוצה לומר שלא רק במערכת הפוליטית יש לנו משבר.

יש לנו משבר לא פחות חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו. כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.

פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על בג"צ של אחרי מהפך 77'

http://www.youtube.com/watch?v=KsxDURXWIyk

****

יורם שפטל בהרצאה מרתקת - הדיקטטורה של בג"צ 1/4

http://www.youtube.com/watch?v=Chdt-MdUsVQ&feature=related

***

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=312838

הדמוקרטיה הישראלית היא בדיחה עצובה. אנחנו בעידן המיעוטוקרטיה. עריצות היא דבר רע אבל נדמה שהגיע הזמן לעריצות הרוב כדי לדכא את עריצות המיעוטים.

היה נדמה לנו שזכינו בעצמאות, בדמוקרטיה, בחרות. אך לפני שיהיה מאוחר צריך להודות. לא חרות יש לנו כאן ולא דמוקרטיה, אלא שלטון זר ומוזר, עם מצג שווא של דמוקרטיה, במדינה שבה הרוב הולך ומאבד כל השפעה.

בשיעור הראשון במשפט חוקתי לימדו אותנו שדמוקרטיה איננה שלטון הרוב, אלא שלטון זכויות היסוד והגנה על מיעוטים משום שעם כל הכבוד לרוב, הוא אינו רשאי לשלול, למשל, זכות הצבעה של הג'ינג'ים, רק משום שיש רוב שסולד מהג'ינג'ים ולכן, המיעוטים זקוקים לזכויות.

עד כאן האגדה.

היא היתה נכונה במקומות אחרים ובזמנים אחרים.

בישראל הפכו את המשוואה.

הרוב זקוק להגנה מפני המיעוטים וייתכן, זה חומר למחשבה, שיש צורך בהתקוממות של הרוב. על רקע מה שקורה אצלנו, עריצות הרוב היא אופציה לא רעה. משום שבין עריצות המיעוטים לעריצות הרוב, עדיפה האחרונה.

לא מדובר במיעוט אחד. מדובר בסדרה של מיעוטים. מדי שבוע אנחנו זוכים לעוד תכתיב. לעוד סטירת לחי. לעוד עשרות או מאות מיליוני דולרים שצריך להעביר למיעוט המסכן. הרוב יכול לזעוק מכאן ועד להודעה חדשה. זה לא יעזור לו.

המיעוט שולט.

הבחירות הן אשליה. משום שאין כאן שלטון רוב. יש כאן כניעה של הרוב.

נסביר את הדברים.

כל מיעוט, בתחום שלו, עושה מה שהוא רוצה. זה נכון ל"מתקדמים", חלקם מהשמאל הפוסט והאנטי-ציוני, ששולטים בנפח הולך וגדל מתחומי התקשורת והתרבות. הם מכתיבים לנו את האג'נדה שלהם. הם מחלקים פרסים לעצמם. הם משמיעים את עצמם ומראיינים את עצמם וכל ביקורת נתקלת בתגובה הקבועה, על "חופש הביטוי והיצירה". בוודאי. בתנאי שזה שלהם ורק שלהם. את חופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה, הם הפכו לכוח הביטוי.

אוליגרכיה שיפוטית

זה נכון בתחום השיפוטי, כאשר קבוצת שופטים מצפצפת על הדמוקרטיה והופכת את "שלטון החוק" לשלטון השופטים.

הנשיא לשעבר, אהרן ברק, טיפח עד לזרא את הפסיקה לפי "הציבור הנאור". זו הסיבה שבג"ץ בראשותו הפך את נבחרי הציבור לפוליטיקאים קטנים, שחייבים להוציא מהם כמה שיותר סמכויות, תוך העברתן לשופטים.

התהליך הזה קרוי אצלו "דמוקרטיה".

זו הסיבה שהרכב בראשותו קיבל החלטה עקרונית שפוסלת את חוק האזרחות ומאפשרת, הלכה למעשה, את זכות השיבה. הקונצנזוס הלאומי דורש דבר אחד. העריצות של המיעוט המשפטי רומסת את הרוב המוחלט.

...הרוב נרמס. הגיע הזמן להגן עליו.

...יש רק ציבור אחד שאין לו ייצוג רציני.

הציבור הציוני השפוי, דתי, מסורתי וחילוני. הציבור שעובד ומפרנס ומחזיק את המדינה על הכתפיים.

הרוב הזה לא קיים.

הוא תמיד משלם את המחיר ואין מי שמגן על זכויותיו. הוא חסר אונים.

הרמיסה הזאת חייבת להיפסק. לא ברור איך עושים את זה. אין מקום לעריצות, אך היא כבר כאן. עריצות המיעוטים. כך שאין מנוס מהחזרת המטוטלת למקומה הנגדי. יש צורך בתקופת ביניים של עריצות הרוב.

...מותר לומר למנהיגות הנוכחית: נמאסתם. אם לא תתעשתו, אל תתפלאו אם הדמוקרטיה הישראלית הופכת לבדיחה עצובה.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=1047

תגוביות:

1.הביטוי "עריצות הרוב" הוא המצאה של הפרופגנדה האנטי-דמוקרטית. אם הרוב לא שולט, אז מי שולט? ניחשתם נכון, המיעוט. כלומר, כל מי שעושה שימוש בביטוי בפרופגנדה "עריצות הרוב" למעשה חותר להשלטת מיעוט כלשהו ולהפיכת המשטר הדמוקרטי לאוליגרכיה או אף לדיקטטורה.

אהרון ברק, למשל, שעשה שימוש רב בפרופגנדה זו, שאף להפוך את המשטר לדיקטטורה של תריסר שופטים בראשותו שממנים את עצמם, בדומה למועצת האייתוללות באיראן ובמידה רבה הצליח.

2.הבעיה שלנו היא שאין לנו מנהיגים שביכולתם להזיז דברים ולפעול בצורה נחרצת גם תחת התנגדות אלימה וזה ברור שאם לא יימצא כזה בהקדם אנו לא נשרוד כאן.

3.בבג"צ ובפרקליטות המצב הוא אסוני לחלוטין. קיראו את התחקיר על הקרן החדשה והפרקליטות:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-45887-00.html

בין בוגרי התוכנית:

1.הממונה על הבג"צים בפרקליטות

2.המשנה ליועץ המשפטי לממשלה

3.שלושה שופטים בישראל ופרקליט ארגון עדאללה

בשקט בשקט ובמשך 25 שנה הקימה הקרן החדשה לישראל "משפחה" של עשרות משפטנים המחויבים לאג'נדה השמאלנית והפרו-פלסטינית של הקרן.

הקרן מאתרת עורכי דין צעירים בעלי השקפת עולם מתאימה ושולחת אותם על חשבונה ללמוד לתואר שני בארה"ב תמורת התחייבות לעבוד אחר כך למען עמותות הבת של הקרן בישראל.

רבים מהם מאיישים היום עמדות בפרקליטות, באקדמיה וגם על כס המשפט.

לא פעם קורה שגם העו"ד המייצג עותרים נגד המדינה וגם הפרליט המתייצב מולו בשם המדינה, שניהם אחים ל"משפחת הקרן" ושניהם מיישרים קו עם רוח הקרן ולשופטים לא נותר אלא לפסוק אלא עפ"י האג'נדה החדשה לישראל.

אגב, המושג "משפחת הקרן" לא הומצא כאן, אלא בפרסומים החדשים של הקרן שם הם מכונים בחיבה "משפחת הקרן".

***

כך חדרה הקרן החדשה לישראל למערכת המשפט:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-45887-00.html

תגוביות:

1.כל עוד הימין לא מחוקק חקיקה מתאימה, השמאל ימשיך להשתולל. כדאי שמצביעי הימין ידרשו מהנציגים שעבורם הם הצביעו, לחוקק חוקים מתאימים. למעשה חוק אחד קטן שומט סופית את כל המתקפה השמאלנית על מדינת ישראל. והחוק הוא: אין לחוקי יסוד במדינת ישראל כל מעמד חוקתי. כך ייעצרו גרורות הסרטן השמאלני. חוק נוסף הכרחי: יש להפריד לאלתר את תפקיד היועץ המשפטי מתפקיד התובע הראשי. תפקיד היועץ ייקבע רק ע"י ממשלת ישראל ללא כל התערבות מבחוץ. עכשיו בואו בטענות לחבורת הבוגדים שיושבת בכנסת ישראל!!! הצבעתם ביבי, קיבלתם אהרון ברק!!! נתניהו מנהיג רקוב לעם נבוב!

2.בשיטה מהפכנית ובדרך של חתרנות יבוא הקץ על קיומה של מדינת ישראל. "הקרן לישראל חדשה" פועלת במחתרת וזה מצב נורא ואיום שיביא חורבן על מדינת ישראל. המאמר הזה האיר את עיני, כי לא היה לי מושג על הסוסים הטרויאנים שהוכנסו ל"מערכת שלטון החוק" ומצד שני חשכו עיני בגלל המצב המדאיג!

3.אירגוני הקרן מהווים את חוד החנית של הגיס החמישי המקדם סדר יום חיצוני, אירופי או זר, על ידי יהודיי-חסות משומנים היטב וחסרי כל נאמנות ליהדות, לציונות ולמדינה...

4.אותו המצב במוסדות התכנון. הקרן החדשה לישראל השתלטה על מוסדות התכנון, החל מהועדות המחוזיות ועד למנהל התכנון במשרד הפנים. בנוסף היא מממנת גם את הארגונים הירוקים שנלחמים נגד כל הרחבה של ישוב יהודי (למשל בגליל) ומאשרים שטחים נרחבים להתיישבות בדואית וגם תומכים תמיד בהכשרת בנייה ערבית בלתי חוקית. נחוץ תחקיר טוב לגבי התחום הזה.

5.את "עמדת המדינה" במשפט קונים בכספי הקרן לישראל חדשה.

6.זכויות 'אדם' בישראל זה זכויות הערבי, המחבל, העוין, המסתנן הסודני, המהגר האוקראיני, רק לא זכויות היהודי. היהודי חייב לחלק את כבשת הרש שלו לכל העולם, הוא חייב לאבטח ולמגן כל בית ספר וכל בית קפה, אין לו אישור כניסה לערי אבותיו ואפילו לא לאתרים שלפי הסכמי אוסלו היו אמורים להיות שלו, הוא לא רשאי להקים בארצו ומכספי הקרן הקיימת שלו יישובים לבני עמו בלבד, אבל אם ינסה לקנות כמה בתים ולהחזיר את הנוכחות היהודית לפקיעין הוא יועף משם בפוגרום בגיבוי המשטרה ושום גוף זכויות אדם לא יגן עליו, כי הוא לא 'אדם'.

7.הקרן גם פועלת בתוך צה"ל בקרב ארגונים פמיניסטים שהשתלטו במימונה על האג'נדה של הנשים המשרתות בצבא תוך ערעור בוטה וברור של רוח הלחימה, ההקרבה והמסירות שצה"ל נדרש להם. מן הראוי שיובא תחקיר בנושא זה.

8.האמת שזה הכל עניין של זמן עד שיקום מישהו ויעשה מעשה גבורה.

9.אין חדש תחת השמש. רוב הדברים ידועים מכבר. טוב להזכירם כי תמיד קם דור חדש שלא ידע את פרעה שקם עלינו לחסלנו, אלא שעצם היות הפרעונים הללו במערכת, אומרת דרשני. נתניהו אינו נמנה על הבורים ועמי הארצות הטוענים כמו שאר ירקות עונתיים לכסא רה"מ ובכ"ז מטרפד כל אפשרות לקרוע את המסך מפרצופם של עוכרי ישראל. למה? כי גם ה"צדיקים" של שדולת א"י שומרים את ישבנם קרוב לכסא ככל האפשר ורק בחסות הבירבורים ללא תכלית, אפשר. מישהו ראה אותם מצביעים נגד רה"מ המכין לנו בסיוע אותם משפטנים את "שתי המדינות לשני עמים"?

10.גם לנו מגיע בילדרברג.

התפיסה השיפוטית המעוותת הזאת החלה בשל שתי הלכות שיפוטיות שהנהיג ברק:

1.הכל שפיט.

2.פתיחת שערי בג"צ בפני כולם. כל אחד יכול לעתור לבג"צ בכל סוגייה.

מי אשם? נבחרי הציבור.

על הכנסת לתקן את המצב המעוות הזה בו אנשים מעדיפים לעמוד ולשכנע 3 שופטים בצידקתם, במקום 120 חברי כנסת.

לא ייתכן שנמשיך במצב שהתהווה, בו קבוצה אוליגרכית קטנה מתיימרת להיות הרועה הרוחני והמוסרי של העם ולכן כופה עלינו את הדרכתה לגבי מה נכון ומה לא נכון.

כל המצב אינו תקין והביא להרס הדמוקרטיה.

לראיון המלא עם ד"ר שוקי שגב עם ירון דקל

החל מדקה 42:59

המשפטן ד"ר שגב תוקף את כפיפות המשטר בישראל למערכת המשפט בה יושבים בני דעה אחידה ברובם שמעולם לא נבחרו להכריע בכל סוגיה ציבורית.

אספקטים רבים לפרשת האלוף גלנט ומינויו המבוטל לרמטכ"לות ולצד האספקטים הצבאיים צפות ועולות סוגיות של יחסי משפט ומדינה.

ד"ר שוקי שגב מרצה בכיר למשפט חוקתי במכללה האקדמית נתניה, תוקף ביומן ערוץ 7 את התנהלות מערכת המשפט בישראל, התנהלות אותה הוא מגדיר כ"אוליגרכיה משפטית המשחיתה את הדמוקרטיה".

לטעמו האופן בו מתנהל המשטר בישראל כשהוא כפוף לחוקי ה"הכל בגי"ץ" אותם הנחיל נשיא העליון בעבר השופט ברק, הוא אופן המעקר את אושיות הדמוקרטיה ומציב את המערכת הציבורית כולה תחת שלטון של מי שמעולם לא נבחר לכך.

ד"ר שגב קובע כי התנהלות זו מעקרת מתוכנו את כל ההליך הדמוקרטי כאשר כל החלטה מוסרית, פוליטית וחברתית בעלת חשיבות מתקבלת באופן ישיר או בעקיפין על ידי משפטנים – שופטי בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי של הכנסת ושאר "משפטנים בכירים".

הוא אף מאפיין את חבורת המשפטנים המושלים בכיפה וקובע כי לקבוצה זו מספר מכנים משותפים: היותם בוגרי הפקולטות למשפטים בישראל; נטייה שמאלה במפה הפוליטית, נטייה שגם אם אינה מובעת בפומבי ניתן לזהותה בקלות תוך קריאת פסקי הכרעותיהם בדין; בעלי מעמד סוציו-אקונומי בינוני עד גבוה; בני חמישים ומעלה ועוד. לזאת מוסיף שגב וקובע כי המאפיין הבולט של קבוצה זו הוא היותם גוף שלא נבחר על ידי הציבור ואינה נדרשת לתת דין וחשבון לציבור על הכרעותיהם.

שגב מזכיר בדבריו ביטויי השתאות של בכירי המשפטנים בעולם מהאופן הטוטאלי בו מתנהלת המערכת הציבורית בישראל, כאשר כל סוגיה צריכה לעבור דרך המסננת של שופטי בית המשפט.

גישה זו כונתה בידי השופט האמריקאי המוערך ריצ'ארד פוזנר כ"שודדי ים" ונשיא העליון בעבר ברק כונה על ידו כשודד ים.

"ישראל מקיימת שלטון ייחודי בעולם. אין אח ורע למה שקורה בישראל", אומר ד"ר שגב.

לטעמו מערכת המשפט חייבת ליצור לעצמה סייגים ועל פיהם ישנם תחומים שאל לה לשפוט ולדון בהם וישנם שאין להם זכות לטעון טענה משפטית בפניהם.

דוגמה בולטת לכך היא סוגיות צבאיות כדוגמת פרשת גלנט. הוא מזכיר שגלנט לא נמצא דובר שקר ולא הופעל נגדו כל הליך פלילי. במצב שכזה, סבור שגב, על מערכת המשפט להדיר עצמה מלדון בנושא, אלא אם תועלה סוגיה פלילית ברורה.

"היועץ המשפט היה צריך להגן על המינוי וראש הממשלה היה צריך לומר שזה המינוי שלו ולכן הוא יתרחש. הפוליטיקאים צריכים שלא לבטל את עצמם מפני המשפטנים".

לטעמו במידה ומערכת המשפט לא תדע לסייג את פעילותה ותמשיך לכופף את העם בפניה, יתרחש אחד משני התסריטים שעליהם דיבר הפילוסוף מרטין בובר – או שהענף יישבר או שהוא ישתחרר בעוצמה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/215203

תגוביות:

1.זאת הסיבה מדוע אני מכנה את הבג"צ בכינוי 'בית הבושת':

א. כי התנהלותו הפושעת מהווה בושה לעם ישראל.

ב. כי בראשו עומדת 'מאדאם'.

ג. כי 'המאדאם' קובעת את הרכב המשמשות בהתאם לצורכי הקליינט.

הסבר: אם הקליינט סמולני - ההרכב סמולני ואם הקליינט ימני - אזי בשביל לפגוע בו היא ממנה הרכב הכי סמולני המצוי תחת ידיה. למעשה בבחירת ההרכב קובעת המאדאם באופן מוחלט וצפוי מראש את תוצאות 'המשפט'. כידוע: רק בבג"צ ההרכב נקבע בידי המאדאם לבדה, דבר שהינו אסור לחלוטין בערכאות הנמוכות יותר: שלום ומחוזי.

2.המבנה הוא לא מקרי ובא לשמר את השלטון בידי השמאל האנטי יהודי
במובן ההלכתי! הדמוקרטיה הינה סיסמה ריקה מתוכן והיא מתקבלת ע"י חוגים אלו רק במקרה שהתוצאה היא לטובתם!

3.הבג"צ שיצר אהרון ברק הוא אוליגרכיה אשכנזית וחילונית!

פרופ' רות גביזון: "שופטי הבג"צ מייצגים תת חברה בישראל: גברים, אשכנזים, חילונים. למה החברה בישראל צריכה לחיות לפי תכתיביה"? (ידיעות אחרונות. 21.11.95).

בן דרור ימיני משפטן ועתונאי: "בעניין שיוויון בג"צ חכם על המועצה הדתית בנתניה אך הרבה פחות חכם על עצמו. לשיטתו של ברק בבג"צ אין צורך בשיוויון." ("הארץ" 1.10.97).

עו"ד דרור חוטר ישי: בוועדה למינוי שופטים מצליח ברק להעביר כל מינוי במערכת בלי ביקורת פנימית ("הארץ" 1.10.97).

תום שגב, סופר והיסטוריון: בחירת השופטים החדשים בבג"צ נעשתה כמעט ללא דיון ציבורי. בג"צ התפתח בשנים האחרונות לגורם רב עוצמה בפוליטיקה הישראלית והוא כמעט בלתי חדיר לעין זר".

בני דון יחיא, פרופסור למשפטים: בג"צ זו אוליגרכיה אשכנזית. החתך החברתי של בג"צ שונה לגמרי מהחתך החברתי של כלל האוכלוסיה". ("הצופה" 19.2.99).

4.שופטי הבג"צ מהווים סכנה לביטחונה של מדינת ישראל. שופטי הבג"צ ממהרים כל הזמן להגן על האויב. יושבים שופטים כמו אהרון ברק ופוסקים כל מיני דברים. אני רוצה לראות את אהרון ברק שולח את הבן שלו לקרב ואומר לו לא להיכנס לבית חשוד על פי "נוהל שכן". כולנו זוכרים איך האמריקנים הורידו בניין של עשר קומות כי הם חשבו שסדאם חוסיין נמצא שם. כל האזרחים נהרגו ובסוף סדאם לא היה שם ואף אחד לא דיבר. לצערי בגלל פסיקות כמו של אהרון ברק יש היום הרבה הורים שכולים. הבג"צ של נוהל שכן הוא דוגמא טובה לכך, כי בגללו נהרגו אנשים שלנו שלא עשו שימוש בנוהל הזה. האזרחים בשכם ובעזה הם אזרחי אוייב וכשנכנס כוח צה"ל לעזה ולשכם חיי חיילינו קודמים להם.

5.בישראל שולטת חונטה משפטית שתפסה את השלטון בכוח. בג"צ הוא איום ברור ומיידי לדמוקרטיה הישראלית. חברי כנסת חייבים להילחם בתופעה ולהחזיר לעצמם את הכוח המוקנה להם לפי החוק.

6.מדובר בדיקטטורה לכל דבר ועניין!

המדינה הגישה הבוקר (שני) לבג"ץ בקשה להוסיף ולטעון כי אין לפנות את המבנים בישוב עמונה שהוקמו על קרקעות שלא נרכשו כולן או חלקן על ידי תושבי הישוב.

נציין כי מדובר באותן חלקות לגביהן לא היו "עותרים ספציפיים" והמדינה טענה כי בשל כך הן אינן חלק מהעתירה, אולם בג"ץ בתגובה לבקשה שהגישו עורכי הדין מארגון "יש דין" קבע כי צו הפינוי שהוצא נוגע להן.

כעת מבקשת המדינה לפתוח את הנושא לדיון פעם נוספת וזאת על סמך שתי טענות נוספות, אשר שתיהן מהוות למעשה מהפיכה בתחום אכיפת דיני המקרקעין ביהודה ושומרון.

תחילה טוענת המדינה כי לא ניתן לתת סעד של אכיפה בבג"ץ במקרה שאין "עותר קונקרטי" שהוא בעל הקרקע, זאת מאחר שבמקרה כזה לא ניתן להגיע לפתרונות חלופיים כדוגמת פשרה או ברכישה.

טיעון שני, מהפכני יותר, קובע כי במקום שבו אין עותר קונקרטי הטוען לבעלות על הקרקע הופכת שאלת האכיפה, ככל שמדובר בשטחי יהודה ושומרון, ל"עניין מדיני" ועל כן בג"ץ איננו יכול לעסוק בסוגייה זו.

"לגישת הדרג המדיני, פינוי בסדר גודל שכזה בתקופה שכזו עלול לפגוע באינטרס המדיני. אמנם כאשר מדובר על פגיעה בזכויות קנייניות של הפרט, ייתכנו מקרים בהם גם שיקולים מדיניים יידחו, אך כאשר מצד אחד עומדים שיקולים מדיניים כבדי משקל ומהצד האחר אין עותר קונקרטי הטוען לזכויות פרטיות – כוחם של השיקולים המדיניים גובר", נאמר בבקשה שהגישה המדינה.

טיעון שלישי, קריטי לא פחות, נוגע להשלכות הרוחב שעלולות להיות לפינוי מבנים שלא נבנו על קרקעות העותרים בעמונה על אלפי בתים נוספים ביהודה ושומרון. "למען שלמות התמונה נציין, כי בתחומי איו"ש מצויים עוד מבנים רבים המצויים בסטטוס דומה, וגם להיבט זה, שלו מטבע הדברים עשויות להיות השלכות מדיניות כבדות משקל וכן השלכות רוחב משמעותיות, יש לתת את הדעת הן על ידי הדרג המקצועי הן על ידי הדרג המדיני והן במסגרת ההכרעה".

תושבי הישוב עמונה בירכו על הגשת הבקשה. יו"ר מטה עמונה, אביחי בוארון, אומר כי "בקשת המדינה מאשרת את טענת תושבי עמונה כי ביהודה ושומרון ישנם 3000 בתים במעמד זהה וכי עמונה היא קצה הקרחון וחלק מהשיטה שהיתה נהוגה. כך, במודיעין עילית 1000 דירות על קרקע פרטית, בבית אל כ500 בעפרה 500 בעלי 250 ועוד. קבלת העתירה תביא ל'מגה התנתקות' ולפינוי עשרות אלפי יהודים מביתם ביו"ש".

לדבריו, "ארגון השמאל הקיצוני 'יש דין' יודע את זה ומנצל באופן ציני את בית המשפט כדי להשיג את ההישג הזה מכוח התקדים בעמונה. סוף סוף המדינה מתעשתת ומזכירה כי אין אף תושב פלשתיני ידוע שזכויותיו נפגעו בעמונה וכי מוכתר הכפר, העותר הציבורי, שהינו איש חמאס, איננו בעל זכויות כלל, אינו מייצג את האינטרס הכלכלי של הבעלים אלא רק אינטרס פוליטי של יש דין ושל ארגון חמאס ביהודה ושומרון".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/263681

בית המשפט העליון בישראל הוא הפחות דמוקרטי, המנותק ביותר מרצון הרוב מבין בתי המשפט הגבוהים לחוקה בארצות הדמוקרטיות.

שופטיו מתמנים למשרה קבועה עד גיל הפרישה, בלא אישור מצד גוף נבחר כלשהו - לא הכנסת, לא הממשלה וגם לא ראש הממשלה.

הם נבחרים על ידי ועדה למינוי שופטים הכוללת אמנם כמה נציגי ציבור, אך מורכבת ברובה מבכירי הממסד המשפטי - המתמנים בידי אותו הממסד. על פי חוק, שלושה מבין תשעת חברי הוועדה הם שופטים מכהנים בבית המשפט העליון והשפעתם על החלטות הוועדה מכרעת.

במילים אחרות, בישראל הרשות השופטת ממנה את עצמה.

מאז שהונהג ההסדר הסטטוטורי הנוכחי לבחירת שופטים בשנת 1953, צברו בתי המשפט עוצמה הולכת וגדלה.

היום, פעולות הרשות המבצעת ואף החלטות מנהליות של הכנסת נתונות לביקורת שיפוטית מרחיקת לכת ובית המשפט נוהג לבטלן כמעשה שגרה, כל אימת שהוא מוצא לנכון.

ב- 1992 העניקה הכנסת לבית המשפט גם את הסמכות לבטל חקיקה ראשית שאינה עולה בקנה אחד עם אופייה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", תוך שהיא מותירה בידיו של בית המשפט את קביעת פירושם של המושגים הללו.

במקביל, דרישות הסף המסורתיות, מבחן ה"עמידה" (סטנדינג) ודוקטרינת ה"אי-שפיטות", שנועדו למנוע פלישה של הסמכות השיפוטית אל תחומים לא לה, פורשו מחדש עד אשר נעלמו בתהום הנשייה.

כתוצאה משינויים אלה ומן העובדה שבית המשפט העליון גם משמש כבית משפט גבוה לצדק (הערכאה הראשונה לדיון בעתירות נגד רשויות השלטון), הפך גוף זה לגורם מרכזי בקביעת מדיניות ציבורית.

למעשה, בית המשפט העליון פתח לרווחה את שעריו בפני כל אזרח המוטרד מעניין כלשהו בתחום המדיניות הציבורית - מיישום בלתי-הולם של החלטות ממשלה, דרך מינויו של נושא משרה ציבורית בלתי-כשיר, עד חקיקה הנראית לו כפוגעת בזכות שכשלעצמה אין לה בסיס בחוק הכתוב - ומעודד אותו לפנות לבתי המשפט, במקום לנציגיו הנבחרים, כדרך הקלה ביותר לתקן את המעוות.

במקביל לעלייה בכוחו, בית המשפט העליון נעשה, לאחר עשורים של מינוי עצמי, לגוף מנותק שאינו משקף את כלל החברה.

רק טבעי הוא ששופטים מומחים, הזכאים לבחור את מחליפיהם, יעדיפו למנות עמיתים הדומים להם בהשקפה, ברקע ובסגנון. כתוצאה מכך, בית המשפט העליון מאופיין היום בהומוגניות אינטלקטואלית ומקצועית קיצונית.

כמעט כל השופטים הם משפטנים מקצועיים גרידא, תוצרים של מערכת השכלה משפטית, המאופיינת בצרות אופקים ובמונוליתיות אינטלקטואלית.

רק למעטים מהם יש הכשרה פורמלית רצינית (שלא לדבר על התמחות) בתחום כלשהו מלבד משפטים.

בשל בידוד זה מהמארג החברתי, נעים הציבור הישראלי ושופטיו במסלולים נפרדים בכל הנוגע לערכים ולהשקפות והם הולכים ומתרחקים זה מזה בהיעדר כל אמצעי שיקשר ביניהם.

אם לא תימצא דרך לקרב את הרשות השופטת אל החברה שהיא אמורה לשרת, בתי המשפט עלולים לאבד את הנכס שבלעדיו אין הם מסוגלים לתפקד - אמון הציבור.

"חוק" ו"צדק" הם מונחים חמקמקים. מלאכת השפיטה ובייחוד הפרשנות החוקתית, דורשת יותר ממיומנות טכנית ויושר מקצועי.

שופטי בית המשפט העליון ניצבים תמיד נוכח מגבלות החוק הכתוב ונאלצים להסתמך על התפישות והערכים שלהם עצמם בהכרעותיהם.

שופט בית המשפט העליון קובע אלו ערכים יבואו לידי ביטוי בפסיקה וקביעה זו תלויה במידה רבה בהשקפתו האישית ולא בניתוח מכני של טקסטים משפטיים. כפי שציין המשפטן צ'רלס לונד בלק מאוניברסיטת ייל, "זמן רב מאוד חלף מאז הפעם האחרונה שבה מי שהתעמק בנושא אחז באשליה שעבודתו השיפוטית של השופט אינה מושפעת ומעוצבת על ידי השקפת עולמו הכוללת, תפישותיו הכלכליות והפוליטיות ותחושתו, החדה או העמומה, לגבי התשובה הצודקת לשאלה הגדולה של זמנו... יהיה קשה למצוא מלומד מודרני בעל-מוניטין, שיטען אחרת".

אם כן, ההשפעה של השקפת עולמם של השופטים על החוק היא מובהקת והיא תורגש עוד יותר ככל שירבה בית המשפט לפסוק בסוגיות בעלות אופי חוקתי. מאחר שסוגיות אלו נסבות על עקרונות מופשטים, הפתרונות אינם מסתברים מאליהם ולכן ההכרעה דורשת מידה רבה של שיקול דעת אישי.

כמו כן, הסוגיות הללו הן בעלות ההשלכות המקיפות ביותר, הואיל וההכרעה השיפוטית בהן מקדשת ערכים לכדי חוקה.

בנוסף, אותם בתי משפט הדוגלים בפילוסופיה של אקטיביזם שיפוטי ובשל כך מכריעים בעניינים שאפשר היה להשאירם לשיקול דעתם של נבחרי הציבור, מרחיבים עוד יותר את השפעתה של השקפת עולמם של השופטים על ענייני הציבור.

לנוכח כל האמור, להרכבו של בית המשפט העליון נודעת חשיבות אדירה.

הרכב בית המשפט הוא-הוא שקובע אם ה"תמונה" אשר שופטיו יוצרים תבטא רק את השקפת עולמם הם, או גם את זו של האומה שתצטרך לחיות לפי פסיקותיהם.

השאלה, לפיכך, היא: כיצד יכולה האומה להבטיח שהחוג המצומצם אשר מופקד על גיבוש פסיקה אכן ישקף את ערכי היסוד שלה?

כיצד נמנע את הפיכתו של בית המשפט העליון למגדל שן שיפוטי, המנותק מאמונותיו ומשאיפותיו של הציבור, מבלי לחשוף אותו ללחצים הישירים של דעת הקהל? ובקיצור, כיצד נוכל ליצור רשות שופטת אחראית מבלי לסכן את עצמאותה?

הפתרון לדילמה זו, שאומץ על ידי כמעט כל המדינות הדמוקרטיות בעולם, הוא להפקיד את הסמכות למנות את שופטי הערכאות העליונות בידי מוסדות נבחרים המייצגים את הציבור ובד בבד להעניק לשופטים הגנה מלאה מפני לחצים חיצוניים משעה שיתמנו.

הדגם הראשון של הליך דמוקרטי למיון שופטים נקבע בחוקת ארצות-הברית לפני למעלה ממאתיים שנה. בבואם לקבוע הליך למינוי שופטים היו מנסחי החוקה מודעים לצורך באיזון העצמאות השיפוטית עם אחריות השופטים כלפי הציבור: רשות שופטת עצמאית, כך האמינו, היא "מחסום" נחוץ "בפני רצון הרוב לפרוק כל עול" ובה בעת היא מספקת לציבור הגנה חיונית מפני ניצול לרעה של סמכות מצד המחוקק והרשות המבצעת.

עם זאת, מנסחי החוקה האמריקנית ראו הכרח למנוע מן הרשות השופטת להפוך לאצולה סגורה שתכפה את ערכיה בניגוד לרצון העם.

הם השיגו את האיזון המבוקש כאשר הבטיחו לשופטי בית המשפט העליון כהונה לכל החיים, מחד גיסא והנהיגו נוהל בחירת שופטים שיהיה פתוח לציבור ונשלט בידי הרשויות הנבחרות, מאידך גיסא.

לפי השיטה האמריקנית, כל המועמדים לכס השיפוט הפדרלי, לרבות לבית המשפט העליון, מתמנים על ידי הנשיא, שנבחר באורח דמוקרטי ומינויים כפוף לאישור הסנאט, שחבריו נבחרים גם הם בבחירות כלליות בכל מדינה ומדינה.

מועמד שנבחר על ידי הנשיא מופיע בפני הסנאט במסגרת שימוע ציבורי פתוח, המעניק הזדמנות לסנאטורים לחקור עד תום כל נושא שיראו לנכון בנוגע לכישורי המועמד, ניסיונו, הפילוסופיה המשפטית שלו והקו האידיאולוגי המנחה אותו.

השימוע מתנהל כישיבה פתוחה של שאלות ותשובות והוא עשוי להימשך שעות, ימים או אף שבועות.

בעקבותיו מתנהל דיון פתוח בין הסנאטורים ולבסוף נערכת הצבעה לאישורו או לדחייתו של המועמד.

נוהל אישור הסנאט מחייב כל סנאטור "להבטיח שמועמד לכהונת שופט יקדם את התפישה החוקתית של הסנאטור ולא יחתור תחתיה...השקפותיו החברתיות, הפוליטיות והמשפטיות של המועמד הן כולן רלוונטיות".

ההיסטוריה של תהליך בחירת השופטים בארצות-הברית מחזקת טענה זו. במהלך מאתיים השנים מאז שהונהג הליך המינוי, "אחד מכל חמישה מועמדים" לבית המשפט העליון "נדחה על ידי הסנאט, במקרים רבים מסיבות אידיאולוגיות או פוליטיות. מתוך עשרים ותשע דחיות או מועמדויות שהוסרו מפאת התנגדות, כמעט שליש היו בשל השקפות המועמד בענייני ציבור".

חילופי הגברי השוטפים של שופטים הפורשים לגמלאות בשופטים חדשים הנדרשים לעבור שורה של משוכות דמוקרטיות, הוכיח את עצמו כגורם מאזן וממתן טבעי, אשר לאורך הזמן מנווט את בית המשפט בכיוונם של ערכי האומה היסודיים.

כך, למשל, כאשר נוצרה הסכמה ציבורית רחבה בארצות-הברית לתכניות הכלכליות של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנות השלושים והארבעים, זכה רוזוולט לאישור הסנאט למועמדיו לבית המשפט העליון, שהיו שותפים להשקפה הכלכלית החדשה של האומה.

באופן דומה, כאשר אימצה החברה האמריקנית מחדש, במהלך שנות השמונים ושנות התשעים, את ערכי המשפחה השמרניים והתמתנה אצלה הנטייה לשוויוניות - השפיעו גם המינויים שנעשו באותה תקופה לבית המשפט העליון על מאזן הכוחות האידיאולוגי בסוגיות אלה בבית המשפט.

במהלך השנים, בית המשפט העליון בארצות-הברית נתן כמה וכמה פסקי דין שנויים מאוד במחלוקת, ואף על פי כן המשיך לזכות בהערכתו של הרוב המכריע של העם האמריקני.

הצלחה זו יש לזקוף לזכות העובדה שאזרחים שלא היו מרוצים מהחלטות בית המשפט הבינו כי בטווח הארוך הליך המינויים יכול לחולל שינויים בהרכב בית המשפט ובסופו של דבר גם באופיין של פסיקותיו.

יוצא אפוא כי בארצות-הברית, בית המשפט העליון חסין מפני לחצים יום-יומיים, אולם האזרח הפשוט אינו חש שהוא חסר ישע בעיצוב אופיו של בית המשפט בטווח הארוך.

ברבות השנים, הצלחתה המוכחת של השיטה האמריקנית שכנעה את רוב רובן של המדינות הדמוקרטיות בעולם לאמץ שיטה דומה.

אף שהמשטרים הדמוקרטיים השונים מגוונים מאוד ביחסם לתפקיד בתי המשפט ולאופן בחירת השופטים, ההנחה המשותפת לכולם היא שהערכאה העליונה תהיה קשובה לערכי היסוד של האומה ותכבדם, רק אם הסמכות לבחירת שופטיה תהיה מופקדת בידי נציגי הציבור הנבחרים.

במדינות מסוימות, בית המחוקקים הוא שבוחר את שופטי בית המשפט העליון.

בגרמניה, למשל, מחצית השופטים בבית המשפט הפדרלי נבחרים על ידי הבית העליון של הפרלמנט (הבונדסראט), יתר השופטים מתמנים על ידי ועדה של הבית התחתון (הבונדסטאג).

בשווייץ נבחרים שופטי בית המשפט הפדרלי בידי הפרלמנט, שעליו מוטלת החובה להבטיח ייצוג נאות לשלושת המגזרים הלשוניים של המדינה.

בארצות אחרות, הרשות המבצעת, שנבחרה באורח דמוקרטי, היא הממלאת את התפקיד המרכזי במינוי השופטים.

בשבדיה, למשל, כל שופטי בית המשפט העליון מתמנים על ידי הממשלה.

הליך דומה נהוג באוסטרליה, בקנדה, בבלגיה ובנורבגיה, שבהן להלכה, שופטים נבחרים על ידי המלך או נציגו, אף שבפועל הממשלה היא המציעה או המאשרת את המינוי.

ביפן, חמישה-עשר שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי הממשלה. כדי להבטיח שהמינויים משקפים את ערכי האומה, חייבים שופטים אלה לזכות גם באישור הציבור בבחירות הכלליות הראשונות שלאחר מינויים.

כמה מדינות אחרות בחרו בדגם משולב של מינוי שופטים, כגון זה של ארצות-הברית, שבו מעורבים בית המחוקקים והרשות המבצעת גם יחד.

בצרפת, למשל, מתחלקים הנשיא וראשי שני בתי המחוקקים של הרפובליקה בסמכות למנות את תשעת חברי המועצה החוקתית - כל אחד מהם ממנה שלושה.

באוסטריה, מחצית מחברי בית המשפט נבחרים על ידי הממשלה הפדרלית, והמחצית השנייה על ידי הפרלמנט.

אותם דגמים חוזרים על עצמם ברחבי העולם הדמוקרטי.

הסמכות העיקרית במינוי שופטים ניתנה לנבחרי ציבור באיטליה, באירלנד, בדנמרק, בהונגריה, ביוון, במקדוניה, בסלובניה, בסלובקיה, בספרד, בפולין, בפורטוגל, ברפובליקה הצ'כית וגם ברוב המדינות הדמוקרטיות שנולדו מהתפרקות ברית-המועצות, כמו אסטוניה ולטביה.

גם מחוץ לאירופה וצפון-אמריקה, מדינות דמוקרטיות חדשות וותיקות כאחת כללו הוראות מפורשות המקנות את סמכות המינוי לנבחרי ציבור.

זהו, למשל, המצב באורוגואי, בארגנטינה, בבוליביה, בדרום-אפריקה, בדרום-קוריאה, בוונצואלה ובקוסטה-ריקה.

ברחבי העולם, פיתחו דמוקרטיות שונות מגוון תהליכים לבחירת שופטים, כל אחת בהתאם לתכונות המייחדות את מסורותיה ואת המבנה החוקתי שלה.

אולם כולן שותפות לעקרון היסוד שלפיו נושאי משרה שיפוטית חייבים לעמוד לפני מינויים במבחן דמוקרטי וכן להבנה שאין לפגוע כהוא זה בעצמאות המלאה של השופטים מרגע תחילת כהונתם.

בישראל, לעומת זאת, השופטים נבחרים על ידי - עצמם.

הצורך לאזן בין עצמאות שיפוטית לאחריות ציבורית לא יצר דילמה, מאחר שלא נעשה כל מאמץ להבטיח אחריות זו.

אף שהוועדה למינוי שופטים נראית, במבט שטחי, כמייצגת את האינטרסים של מגוון גורמים, לרבות כמה נבחרי ציבור, בחינה מעמיקה יותר של מבנה הוועדה ותפקודה מגלה שהיא מהווה, למעשה, מתכון בדוק לשליטתם של שופטי בית המשפט העליון בתהליך הבחירה.

לפי חוק יסוד: השפיטה, השופטים של כל הערכאות, לרבות שופטי בית המשפט העליון, מתמנים בידי ועדה לבחירת שופטים המונה תשעה חברים.

חברי הוועדה הם נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים נוספים של בית המשפט העליון שנבחרו על ידי בית המשפט, שר המשפטים, שר נוסף שהממשלה ממנה, שני חברי כנסת ושני נציגים של לישכת עורכי הדין.

במילים אחרות, רוב חברי הוועדה לבחירת שופטים - שלושת השופטים ושני נציגי לישכת עורכי הדין - אינם נבחרים על ידי הציבור הישראלי ואינם אחראים כלפיו.

ואכן, השילוב בין נבחרי הציבור ובין החברים האחרים בוועדה, יוצר גוף שהחלטותיו אינן מייצגות כלל ועיקר את הרגשות והמאוויים של הציבור.

אופייה הבעייתי של הוועדה מתברר כאשר בוחנים את האינטרסים המתנגשים של חבריה.

כל ארבעת הפוליטיקאים בוועדה מייצגים אינטרסים שונים.

לפי המסורת, אחד משני חברי הכנסת מייצג את הקואליציה והאחר את האופוזיציה ועל כן סביר להניח כי השניים יהיו חלוקים בדעותיהם כשתעמודנה על הפרק שאלות אידיאולוגיות.

שר המשפטים הוא חבר הממשלה הפחות מתאים לייצוג עמדות הציבור מול אלה של השופטים, בהיותו בדרך כלל עורך דין בעצמו, תוצר של המימסד המשפטי ומחויב לו לעתים קרובות ולפיכך, נטייתו הטבעית תהיה לחלוק על השר השני בוועדה, כאשר זה ינסה לבטא בוועדה את נאמנותו לעמדות הממשלה ולערכיו של ציבור הבוחרים שהעלה אותה לשלטון.

לעומת הפוליטיקאים, לחמשת נציגי המימסד המשפטי יש אינטרסים משותפים ברורים: שלושת השופטים הופכים מטבע הדברים לגוש הצבעה אחיד, השומר על האינטרסים של בית המשפט העליון ועל ההשקפות הרווחות בו.

יתר על כן, יש להניח שבחירת שני השופטים הנוספים לוועדה מושפעת במידה ניכרת, אם לא מוכתבת ממש, על ידי נשיא בית המשפט העליון, היושב בעצמו בוועדה.

באשר לנציגי לישכת עורכי הדין, מעמדם בהיררכיה המשפטית שהשופטים עומדים בראשה נמוך והם עלולים לשלם מחיר מקצועי כבד אם לא יישרו קו עם השופטים.

בפועל, שלושת השופטים בוועדה אכן מצביעים כגוש אחד והצבעתם היא הקובעת כמעט תמיד את התוצאה.

דוגמה טובה לכך היא מינויה של מי שהיתה פרקליטת המדינה, דורית בייניש, לכהונה בבית המשפט העליון בשנת 1995.

מינויה של בייניש כבר נשקל ונדחה בשנת 1993 משום שנציגי בית המשפט העליון בוועדה סברו שהיא פחות כשירה ממועמדים אחרים.

ההצבעה באותה עת היתה חמישה נגד המינוי וארבעה בעד: המתנגדים היו שלושת השופטים בוועדה, בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז מאיר שמגר ושני נציגי לישכת עורכי הדין. אף שארבעת נבחרי הציבור בוועדה היו מאוחדים בדעתם בעד המינוי, לא היה בכוחם להביא לקבלתו.

לפי הדיווחים שהובאו בעיתון הארץ, השופטים הציגו חזית מאוחדת בוועדה על אף "שמועות עקשניות" אודות חילוקי דעות חריפים ביניהם.

נושא המינוי שב ועלה שנתיים לאחר מכן, אבל בינתיים שמגר פרש מתפקידו והוחלף באהרן ברק, ידיד אישי ותיק של בייניש.

אף שבשנתיים שעברו לא השתנו כישוריה באופן משמעותי (היא עדיין שימשה כפרקליטת המדינה), היו תוצאות ההצבעה הפעם תשע בעד ואפס נגד מינויה.

מאוחר יותר הודה ברק כי הוא עצמו יזם את מינויה של בייניש.

פירוש הדבר הוא שמינויו של ברק לנשיא בית המשפט העליון הכריע את אופן ההצבעה של חמישה מתוך תשעת הקולות, הרוב בוועדה והפך את ההחלטה הקודמת על פיה.

ואין להמעיט בחשיבותו של מינוי זה. לפי המסורת, נשיאות בית המשפט העליון - משרה הנותנת בידי הנושאים בה כוח רב בהרבה מזה של שופט ראשי בבית המשפט העליון של ארצות-הברית למשל - מוענקת לשופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון.

כאשר יפרוש ברק בגיל שבעים, בשנת 2006, תהיה בייניש לנשיאת בית המשפט תחתיו. הווה אומר, שנתיים בלבד לאחר שמועמדותה של בייניש נדחתה ברוב קולות מפאת העדר כישורים, היה בכוחו של ברק לבחור בה במו ידיו כיורשתו.

כמובן, לא תמיד מסתדרים העניינים לשביעות רצונם של השופטים בפשטות כזאת, אבל עובדה היא שגוש-שלושת-השופטים הוא הקובע את התוצאה הסופית כמעט תמיד.

דוגמה לכך היא מינויו של יצחק אנגלרד, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, לשופט בבית המשפט העליון ביולי 1997. הפעם התנגדו למינוי נציגי לישכת עורכי הדין, בהפגנה נדירה של עצמאות, משום שאנגלרד - חבר אישי ותיק של ברק ואבי המתמחה שלו - מעולם לא כיהן כשופט ואף לא עסק בעריכת דין.

אך המינוי אושר בכל זאת לאחר שברק יזם, על פי דיווחים בתקשורת, עיסקה שצירפה לשלושת קולות השופטים שניים מהפוליטיקאים חברי הוועדה, בהבטיחו מינויים עתידיים שיקדמו את האינטרסים האידיאולוגיים שלהם.

מינויי בייניש ואנגלרד ממחישים את המשקל המכריע של שלושת השופטים בהחלטות הוועדה.

כפי שציין מרטין אדלמן, מומחה לרשות השופטת הישראלית, "לפי הנוהג המושרש, המינויים לבית המשפט העליון טעונים הצבעה חיובית של כל שלושת השופטים שבוועדה". אכן, כמעט לא אירע שמועמד לבית המשפט העליון אושר או נדחה בניגוד לרצונם של השופטים היושבים בוועדה.

השפעת השופטים גלויה עד כדי כך שמגיני שיטת המינויים הנוכחית אף אינם טורחים להכחישה. במקום להודות בפגיעה החמורה בעקרון השלטון הדמוקרטי, הם נאחזים במצב הקיים כבמסורת מפוארת.

יצחק אולשן, שהיה נשיא בית המשפט העליון בשנים 1965-1953, סיפר בגאווה כי בתקופת כהונתו כמעט שלא היתה מחלוקת לגבי מינוי של שופטים. "במשך כל התקופה נתקבלו כל ההחלטות בוועדה כמעט פה אחד. לרוב היה שיתוף פעולה בין השופטים, עורכי הדין ושר המשפטים".

משה בן-זאב, שהיה היועץ המשפטי לממשלה בשנים 1968-1963, כתב ש"לא יתכן מינוי של אדם לכהונת שופט ובודאי שלא לכהונת שופט בביהמ"ש העליון, אם המינוי נוגד עמדה מאוחדת של שלושת שופטי ביהמ"ש העליון המשתתפים בועדה. קיוויתי שזהו הנוהג הבלתי-כתוב. אך אם אין הדבר כך, יש לדעתי לעגנו בחוק".

הצהרה מדהימה זו מובנת במלואה רק כאשר רואים כיצד נוצרה השיטה הקיימת ועד כמה עמל המימסד השיפוטי כדי להקנות לעצמו את סמכות המינוי.

לפי פקודת בתי המשפט שהיתה בתוקף כאשר החלו להרכיב את בית המשפט העליון בשנת 1948, המועמדים לכהונת שופט הוצעו על ידי שר המשפטים, אושרו על ידי הממשלה ואז אושרו סופית בכנסת - שיטה דומה לזו הנהוגה ברוב המדינות הדמוקרטיות.

היועץ המשפטי לממשלה דהיום, אליקים רובינשטיין, אפיין את השיטה ההיא כ"הסדר מתאים, המאפשר לרשות המבצעת למנות את השופטים לבית המשפט העליון - אך נותן את סמכות האישור בידי הרשות המחוקקת, משל לנעשה בארצות-הברית".

אולם עד מהרה נתברר שלא היה די בהסדר זה כדי להשריש נורמה של פיקוח דמוקרטי על תהליך בחירת השופטים.

בראשית שנות קיומה של מדינת ישראל, בתקופה שבה מוסדותיה עברו שינויים תכופים ותשומת לבו של הציבור הוסחה משאלות חוקתיות, המימסד המשפטי פעל בנחישות ובזריזות כדי לכבוש לעצמו את השליטה על הליך המינויים.

שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, המליץ ב- 1948 על לא אחר מאשר שותפו לשעבר למשרד עורכי הדין, משה זמורה, לתפקיד הנשיא הראשון של בית המשפט העליון.

במהלך חודשי האביב והקיץ של אותה שנה ניהלו רוזן וזמורה התכתבות אינטנסיבית וחיברו רשימה מוסכמת של מועמדים לאיוש יתר המושבים בבית המשפט העליון.

במהלך שנותיה הראשונות של המדינה, כל המועמדים שהופיעו ברשימת רוזן-זמורה, מלבד אחד, היו לשופטים בבית המשפט העליון ובהם כמה שנדחו כאשר מועמדותם הוצגה בראשונה.

יחד עם שר המשפטים רוזן, פתחו שופטי בית המשפט העליון במערכה כוללת להסרת הפיקוח של נבחרי הציבור על הרשות השופטת.

בשנת 1951 הגיש רוזן הצעת חוק שהכין בהתייעצות עם השופטים, אשר היתה אמורה לבודד את הרשות השופטת מרשויות השלטון הנבחרות.

"נחלת כל העמים הנאורים", דיקלם רוזן בפני הכנסת, "שכל שופט הוא בלתי תלוי ואינו עתיד ליתן דין על פסקיו אלא למצפונו בלבד".

בשנת 1953, לאחר כמה תיקונים קלים, נחקק חוק השופטים התשי"ג, אשר שלל מן הכנסת את הסמכות לאשר את מינויי השופטים.

מאותו רגע, השופטים נבחרו בידי ועדה דומה בהרכבה לזו הקיימת היום.

חשיבותו של הסדר זה מתבהרת בזיכרונות נשיאו השני של בית המשפט העליון, יצחק אולשן. הוא התנגד בזמנו למינוי הרב שמחה אשר לבית המשפט העליון הראשון, אך לא הצליח למנעו הואיל ולפי נוהל המינויים המקורי, לשופטים לא היה כל תפקיד בבחירת עמיתיהם.

כאשר הרב אשר הלך לעולמו בשנת 1953, זמן קצר אחרי שהונהגה שיטת המינויים החדשה, החלו חוגים דתיים לפעול למינוי שופט דתי במקומו, על סמך סעיף בחוק שהתיר מינויו של "משפטאי מובהק" (כגון רב או פרופסור למשפטים) גם אם לא היה חבר בלשכת עורכי הדין בישראל.

"בפעם הזאת", כותב אולשן, "תוך ידיעה מוקדמת כי אנו, שופטי בית המשפט העליון, ננקוט עמדה נוקשה, ירדה השאלה מעל סדר יומם של הבוחשים למיניהם".

במרוצת השנים עשה בית המשפט העליון כל שביכולתו כדי להגן על שליטתו בתהליך הבחירה, או אף להוסיף עליה.

בשנת 1978 קרא השופט מאיר שמגר (מאוחר יותר, נשיא בית המשפט העליון) להרחבת מספר השופטים בוועדה, לשם חיזוק התדמית העצמאית של בית המשפט.

ובזמן האחרון פתח אהרן ברק במערכת מנע, כדי לנסות ולשכנע את הציבור שאין דבר הרסני יותר מהנהגת פיקוח דמוקרטי על בחירת השופטים.

בדברים שנשא בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת באוקטובר 1996, הזהיר ברק:

"ישמור אתכם אלוהים מניסיון להכניס פוליטיזציה למבנה ולאיוש של הערכאה השיפוטית העליונה. אלוהים שבשמים, כך לא עושים משפט חוקתי. זה יהיה אסון למדינה, אם המינויים לבית המשפט לחוקה יהיו פוליטיים...".

במאמץ בלתי-נלאה להשיג יותר ויותר עצמאות שיפוטית - עד ליצירת "חסם הרמטי" בין הרשות השופטת ובין נבחרי הציבור כלשונו של רובינשטיין - אימצה ישראל שיטה, שבה הרשות השופטת אינה אחראית כלפי איש.

שופטים מתמנים על ידי ועדה הנשלטת על ידי השופטים המכהנים ודיוניה נערכים בחשאי ואילו האומה נותרת ללא כל זכות להתערב בהכרעה מי יישם ויפרש את חוקיה.

בעניין זה ציין המשפטן זאב סגל כי "הכוונה העיקרית של השיטה היא לצמצם את אפשרות ההשפעה הפוליטית על מינוי השופטים המכהנים" - והשפעה פוליטית פירושה, בין היתר, "התערבות בתהליך מצד חברי בית המחוקקים והרשות המבצעת".

אין זה מפתיע ששופטי בית המשפט העליון מרוצים מאוד מן השיטה הזאת - נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט הגדיר אותה כ"טובה בעולם" - מאחר שתוצאתה היא שהשופטים יכולים לעצב את בתי המשפט בצלמם הם וכך הם אכן עושים.

מה קורה כאשר החברוּת בקבוצת אליטה נשלטת על ידי החברים עצמם?

התוצאה, כמעט תמיד, תהיה קבוצת אנשים שהשקפותיהם ודעותיהם דומות מאוד זו לזו.

בעוד שהחברה בישראל היא מן המגוונות ביותר בעולם - רוב רובם של אזרחיה הם עולים או בני עולים, המייצגים קשת רחבה של מסורות פוליטיות ותרבותיות - הליך בחירת השופטים יצר במהלך השנים בית משפט עליון חיוור, תפל ואחיד מבחינה אינטלקטואלית, שבו זוכות דעותיהם ודאגותיהם של רוב נכבד מהציבור הישראלי לייצוג מזערי, אם בכלל.

הבעיה איננה, כפי שטוענים לעיתים, ההומוגניות האתנית או הדתית של בית המשפט. אמנם הרכבו האנושי של בית המשפט העליון, מבחינת מוצא אתני ודתיוּת, הוא חילוני-אשכנזי לרוב, אבל מיקוד הדיון במאפיינים אלה מחטיא את העיקר.

ישנה הומוגניות מסוג הרסני יותר: אחידות וחד-גוניות השקפתית ותרבותית.

ניתן לציין למשל את העדר הגיוון המקצועי המאפיין את בית המשפט מאז שהונהג נוהל הבחירה הנוכחי בשנת 1953.

אחד-עשר השופטים שמונו בשנים 1953-1948 כללו חמישה שופטים מערכאות נמוכות יותר, שלושה עורכי דין פרטיים, דיפלומט אחד, פרופסור אחד לספרות יהודית ומנכ"ל של משרד ממשלתי.

לעומת זאת, שלושים ושניים השופטים שהתמנו מאז 1953 כללו עשרים ושלושה שופטים מן הערכאות הנמוכות יותר וחמישה פרקליטים בכירים במשרד המשפטים (שלושה יועצים משפטיים לממשלה ושני פרקליטי מדינה), שני פרופסורים למשפטים, פרופסור אחד למשפט עברי ועורך דין פרטי. זה האחרון, שהתמנה בשנת 1992, היה עורך הדין הפרטי הראשון שהתמנה מאז 1953.

הומוגניות מקצועית זו מלווה באחידות השכלתית.

איש מבין 15 השופטים הקבועים והזמניים המכהנים היום בבית המשפט העליון איננו בעל תואר אקדמי בכל תחום שהוא חוץ ממשפטים.

מגמה זו מדאיגה במיוחד לנוכח השכלתם הצרה של בוגרי הפקולטות למשפטים בישראל.

ברוב ארצות המערב, סטודנט למשפטים חייב לרכוש גם השכלה במדעי הרוח או במדעי החברה ובמהלך לימודיו הוא נחשף למידע בסיסי מגוון ורחב בתחומי התרבות והפילוסופיה.

בישראל, מנגד, סטודנטים למשפטים - היינו, השופטים לעתיד - פותחים ומסיימים את הקריירה האקדמית שלהם בהתמחות בתחום המשפט ובדרך כלל אינם נחשפים כלל לטקסטים הבסיסיים ביותר בתחומים אחרים - אפילו באותם התחומים שיש להם נגיעה ישירה לסוגיות שתבואנה לפניהם בעתיד.

לשופטים רבים נושאים כמו מחשבה מדינית, תיאוריה כלכלית, יחסים בינלאומיים, היסטוריה, ספרות ואמנות הם כספר חתום.

כפי שאליקים רובינשטיין מנסח זאת בלשון המעטה האופיינית לו: "השופטים שמונו לא היו, בדרך כלל, אישים הנודעים דוקא בפתיחותם לענייני ציבור וחברה...".

כל זה גורם לצרות אופקים שאינה הולמת כלל ועיקר את משימת הפסיקה.

על מנת לקבוע עד כמה פעולה או תחיקה מסוימות מתאימות, שופטים חייבים להביא בחשבון את השלכותיה של הפסיקה במגוון רחב של הקשרים.

כפי שכתב היסטוריון החוקה האמריקני יוג'ין רוסטו, "יש מרכיב פוליטי בפרשנות החוקה, הדורש ששופט יהיה בקיא ביותר בהיסטוריה ובחיי הציבור של המדינה".

בישראל, ידיעת ההיסטוריה והכרת חיי הציבור אין משמען רק לימוד הרעיון הציוני העומד ביסוד המדינה - שהוא עצמו כולל מספר זרמים מתחרים - אלא גם שורה של מגמות וגורמים היסטוריים נוספים: המשפט האנגלי המקובל, תורת הזכויות האמריקנית, הלאומיות האירופית, הסוציאליזם, הליברליזם, התרבויות השונות המרכיבות את המרקם החברתי ומורשת המשפט היהודי.

אולי אין זה סביר לצפות שכל שופט יהיה בקיא בכל דבר, אבל דווקא משום כך הגיוון האינטלקטואלי הוא כל כך חשוב, כדי שלבית המשפט בכללותו תהיה נגישות למסורות שונות אלו ופסיקתו תשקף תחרות בריאה ביניהן.

כפי שטען מזמן ג'ון סטיוארט מיל, בהעדר תחרות בין רעיונות, החשיבה נעשית סגורה בתוך עצמה, רפת כוח ורדודה.

חוסר כשירותו של בית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי לגבש את הפסיקה שהמדינה היהודית ראויה לה מתחוור והולך, בייחוד לאחר חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992 - חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

שני החוקים הללו, שבתי המשפט מייחסים להם מעמד חוקתי, מעגנים את חירויות הפרט היסודיות וקובעים שאין לפגוע בהן אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית".

ערכים אלה נותרו ללא הגדרה, אבל נוסח החוק מאפשר רק טווח מוגבל של פירושים סבירים.

מאז הקמתה של ישראל, רעיון המדינה היהודית מצא ביטוי במספר רב של חוקים, כמו חוק השבות, חוקי החינוך המחייבים להנחיל תכנים יהודיים באמצעות מערכת החינוך הממלכתית וחוקים המבטיחים מעמד ציבורי מיוחד למנהגים יהודיים ייחודיים כמו השבת.

במקום לנסות לקבוע מהי מדינה יהודית על פי מסורת החקיקה הישראלית, נטה בית המשפט העליון, בהנהגתו של הנשיא ברק, לפרש מחדש את המילה "יהודית" כדי לשלול ממנה משמעות או תוכן כלשהם.

לפי ברק, יש להעניק לערכים יהודיים תוקף חוקתי רק במידה שהם מוכרים כערכים דמוקרטיים.

"ערכי היסוד של היהדות", כותב ברק, "הם ערכי היסוד של המדינה. כוונתי לערכים של אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי, עשיית הטוב והישר, שמירת כבוד האדם, שלטון החוק על המחוקק וכיוצא באלה, ערכים אותם הנחילה היהדות לעולם כולו... אכן, ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם אותם ערכים אוניברסליים המשותפים לבני החברה הדמוקרטית".

הצהרה מעין זו מדאיגה במיוחד, משום שהיא קוראת תיגר על הכוונות שמאחורי ניסוח החוקים - כוונות שאין קושי לבררן, שכן שני החוקים נחקקו לפני שבע שנים בלבד.

אין צל של ספק שמשמעות המילה "יהודית" בחוקי היסוד נועדה להיות נבדלת מזו של המילה "דמוקרטית", כפי שנתפשה תמיד בשיח הציבורי הישראלי.

כוונתה הייתה לבטא ייחוד יהודי כלשהו - תרבותי, דתי, משפטי, סמלי, לאומי, או שילוב של אלה.

גם המחוקק הישראלי וגם האזרח מבינים בבירור שזו הכוונה בהגדרת אופייה ה"יהודי" של המדינה ולא ערכים דמוקרטיים כלל-עולמיים.

כדי להימנע מן המסקנה שברק וסיעתו מנסים לסכל במתכוון את כוונות הכנסת ולהתעלם מאמונות היסוד הגלומות בתודעת הציבור ביחס לאופי המדינה, נוכל רק ללמד עליו זכות ולומר, כי בית המשפט העליון בישראל כה מנותק ותלוש מן העולם האינטלקטואלי שבו חי הציבור, כה מרוחק מהאידיאלים שבהם מחזיקה החברה הישראלית, עד ששופטיו אינם ערים כלל לעיוות הפרשני המזדקר לעין שבשלילת ערכים יהודיים ייחודיים מן המדינה היהודית.

מצב הדברים הזה מדאיג מסיבה נוספת: חוקי היסוד הללו חוללו "מהפכה חוקתית" בישראל. לראשונה, מופקדת בידי בית המשפט הסמכות לקבוע בדיוק מה הם ערכיה של ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" ולבטל חקיקה של הכנסת אם היא נוגדת קביעה זו.

סמכות כזאת תובעת מהשופטים היכרות מעמיקה עם עולם ההגות והספרות הן של מחשבת ישראל והן של המחשבה הדמוקרטית.

ברם, מפאת המגבלות של הכשרתו המקצועית, שופט בית המשפט העליון בישראל אינו "בקיא ביותר", כלשונו של רוסטו, באף אחד מהתחומים.

מיעוט בעלי השכלה יהודית רחבה מבין היושבים על כס בית המשפט העליון מונע דיון רציני בערכיה היהודיים של המדינה.

בה בעת, רק למעטים מבין השופטים המכהנים היום יש היכרות רחבה עם המקורות הקלאסיים של ההגות הדמוקרטית וּודאי שאין הם "מומחים" בתיאוריה הפוליטית הדמוקרטית.

שופטי ישראל היום מומחים רק בחוק הישראלי - מומחיות שהופכת פחות ופחות רלוונטית ככל שסמכותם החוקתית החדשה מרחיקה אותם מהחוק היבש.

דוגמה נוספת לסוג הבעיות שמעורר בית משפט הומוגני ומנותק היא מבחן "הציבור הנאור" של השופט ברק.

כשהכריז ברק בשנת 1994 שיש ליישב את הסתירות בין הערכים הדמוקרטיים והיהודיים של המדינה "על-פי תפישותיו של הציבור הנאור בישראל", הוא ככל הנראה לא היה מודע להשלכות האנטי-דמוקרטיות המחרידות של השימוש במבחן זה - שלפיו ערכיה של קהילה מועדפת מסוימת ולא אלה של החברה כולה, הם שיעצבו את החוקה - ואף לא להשפעתה של נוסחה זו על יחסו של הציבור לבית המשפט עצמו.

אך כפי שניתן היה לצפות הביטוי עורר שערורייה.

העיתונאי בן-דרור ימיני האשים את בית המשפט של ברק בכך שהוא "עוקף את הדמוקרטיה, לכיוון של קבוצה ערכית השולטת בבית המשפט" ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, משה לנדוי, השתמש במונח "פונדמנטליסטים של המשפט" לתיאור אלו המאמינים שחובת השופטים לפסוק לפי ערכי "הציבור הנאור".

ברם, התוצאה המשמעותית ביותר של השימוש בנוסחת "הציבור הנאור" היתה שאותם חלקים בציבור שכבר חשו ניכור כלפי בית המשפט ההומוגני, הצביעו על הביטוי כהוכחה לדבר שחשדו בו זה מכבר: שבית המשפט העליון בישראל הוא גוף אליטיסטי, אקסקלוסיבי, המקדם את האינטרסים וההשקפות של קבוצה מסוימת, במקום להגן בנחישות על חופש וצדק לכל.

מאז נוהגים מבקרי בית המשפט העליון להזכיר את המונח "הציבור הנאור" כדבר שבשגרה.

כוונתו המדויקת של ברק בביטוי זה אינה נהירה (הוא התחמק מלהבהיר את משמעותו ובשנים האחרונות נמנע מלהזכירו), אך אין לזה נפקא מינה (נפקא מינה = השלכה מעשית):

השימוש החוזר והנשנה במבחן כה מעליב ומתנשא, המבטא בוז עמוק לערכי הציבור הרחב והמפגין חוסר מודעות מתמיה לנזק שיעולל לבית המשפט עצמו, יכול היה להיעשות רק על ידי נשיא המוקף בעמיתים תמימי דעים.

ההומוגניות של בית המשפט והפער המתרחב בין ערכיו לבין אלה של כלל הציבור כבר החלו לגבות מחיר בכרסום יוקרתו של בית המשפט.

במדינה דמוקרטית, אפילו היא צעירה יחסית כמו ישראל, הציבור בדרך כלל מיומן בזיהוי מקורות של כוח בלתי-מבוקר השולט בחייו.

ככל שמתרבים אותם חלקים בציבור החשים כי אופייה של המדינה אינו נקבע בידי נציגיהם הנבחרים, כי אם בידי מעין קליקה של משפטנים הממנים את עצמם, פגיעה באמון שרוחש הציבור לרשות השופטת היא בלתי-נמנעת.

כל רשות שלטונית, בסופו של דבר, תלויה באמון שהציבור רוחש לה, אך הדבר נכון במיוחד לגבי הרשות השופטת, שאין לה לגיטימציה הנובעת מבחירה ישירה על ידי העם.

כדי שבתי המשפט ייהנו מאמון זה, עליהם להיתפש בעיני הציבור כגוף המשקף ומיישם את הערכים המקודשים ביותר של האומה.

כפי שהסביר ארצ'יבלד קוקס:

בעוד עמדות בית המשפט יכולות לסייע בעיצוב הבנתנו-העצמית הלאומית, המקור שממנו נובעות החלטותיו חייב להיות האומה עצמה.

השאיפות שבית המשפט מבטא חייבות להיות אלו שהקהילה מוכנה לא רק להצהיר עליהן, אלא, בסופו של דבר, גם לחיות על פיהן. שכן כוחן של הפסיקות החוקתיות החשובות נשען על כושרו של בית המשפט להבין מהו רצון הכלל ועל יכולתו, על ידי מתן ביטוי לרצון זה, להוביל בסופו של דבר לקונצנזוס.

ייתכן שהסכנה החמורה ביותר הנשקפת לרשות השופטת בישראל נובעת מחוסר יכולתם של משפטנים רבים להבין את האמת הפשוטה שביטא קוקס.

לתפישתם, מערכת הנשלטת בידי קומץ שופטים המנותקים מדעת הציבור מחזקת את אמון הציבור בבית המשפט כדברי זאב סגל ש"העובדה שהוועדה לבחירת שופטים כוללת רוב בולט של משפטנים מונעת, במידה רבה, שימוש פוליטי לרעה בתהליך הבחירה ומבטיחה את אמון הציבור ברשות השופטת".

משמעותם המפוקפקת של דברי סגל היא שאילו התמנו השופטים בידי נבחרי ציבור, אזי היה העם בישראל מאבד את אמונו בשופטיו כי הציבור בארץ אינו מעוניין לממש את זכותו הריבונית לבחור את מי שימשול בו ושהוא מעדיף כי רשות שופטת שאינה נותנת דין וחשבון בפני איש תיקבע את החוקים שעל פיהם יחיה.

דרך חשיבה זו קוראת תיגר הן על השכל הישר והן על הרעיון הדמוקרטי.

כלשונו של מיכאל פאולסן, מומחה אמריקני לחוקה, "כל עוד בתי המשפט מפעילים כוח עצום, בלתי-סביר הוא וגם בלתי-צודק באופן עקרוני לדרוש כי העם יפתח יחס של אדישות מלאת-כבוד בנוגע לשאלות כיצד ועל ידי מי יופעל אותו הכוח".

תפקידו המתרחב של בית המשפט העליון בישראל כפרשן העקרונות החוקתיים של המדינה מחייב דמוקרטיזציה של תהליך בחירת השופטים.

השיטות הנהוגות בדמוקרטיות אחרות מעמידות בפנינו מגוון דגמים המבטיחים את הכישורים והעצמאות של היושבים על כס המשפט, תוך כדי הענקת סמכות המינוי לגופים נבחרים.

גירסה ישראלית של דגם מינוי השופטים האמריקני, שתפקיד בידי ראש הממשלה הנבחר את הסמכות להציע מועמדים ובידי הכנסת הליך שימוע פומבי לאישור המועמד או לדחייתו, תציב שתי משוכות דמוקרטיות נפרדות שתבטחנה בטווח הארוך את אחריותה של הרשות השופטת כלפי הציבור ובה בעת תימנע את הסכנה ששתי הרשויות הללו תפעלנה לבדן ובאופן בלתי-מבוקר.

ניתן להוסיף ולהקים ועדה בלתי-תלויה להערכה מקצועית, כדי להבטיח שהמועמדים יעמדו ברמה גבוהה של יכולת מקצועית, על סמך קני מידה שייקבעו מראש.

המשך הנוהג הקיים של כהונה לכל החיים יבטיח את העצמאות המוחלטת של השופטים שצלחו את המשוכות הללו.

יהיו פרטיה של שיטת המינויים החדשה אשר יהיו, חיוני שיכוּנן הליך מיון דמוקרטי, שיאפשר לבית המשפט העליון לפסוק בשאלות הנוגעות לעקרונות החוקתיים של האומה ובד בבד ליהנות מאמון הציבור.

כנגד הדמוקרטיזציה של הליך המינוי תועלה בוודאי הטענה שהיא חותרת תחת עצמאות השופטים, אשר עלולים לחוש "מחויבות" כלפי אלה שהעניקו להם את סמכותם.

ככלות הכל, זהו הטיעון שהביא מלכתחילה להנהגת שיטת מינוי השופטים הקיימת היום בישראל.

אולם לטיעון זה אין שחר.

כל שופט שמשכורתו ומשרתו מובטחות לו לכל חייו, מחוסן הלכה למעשה מלחצים פוליטיים ואין זה משנה כיצד הגיע לתפקידו.

אין כל סיבה ששופט, שלא יפסיד דבר כתוצאה מהחלטותיו, יתיר לאיזו תחושה של "הכרת תודה" להשפיע על הכרעת הדין הנאותה.

אכן, חוקרי הרשות השופטת עמדו על נקודה זו שוב ושוב.

בארצות-הברית, למשל, ניסיון של יותר ממאתיים שנה בבחירה דמוקרטית של השופטים, מלמד ששופטי בית המשפט העליון פסקו לעתים קרובות באופן שונה לחלוטין מזה שציפו לו אותם גורמים שתמכו בבחירתם.

יתר על כן, קיים הבדל מהותי בין נאמנות מפלגתית לנאמנות אידיאולוגית.

ברור שאין למנות שופטים על פי קשריהם עם מפלגות פוליטיות, אך נאמנותו של שופט להשקפת עולם מסוימת, היא אמת מידה לגיטימית בתהליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון, מאחר שמשימת השפיטה כרוכה בהכרח - כפי שראינו - בהחלטות אידיאולוגיות והציבור זכאי שקולו יישמע באשר לבחירת ההשקפות המעצבות את ההחלטות הללו.

באשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה: אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך כינון חוקה, שבכוחה אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקה.

מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.

השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.

הליך מתוקן למינוי השופטים צריך להגן בקנאות על עצמאותם של שופטי ישראל ולשחררם לחלוטין מלחצים פוליטיים ומהשפעות בלתי-רצויות אחרות, מעת כניסתם לתפקיד.

אבל סמכותה של הרשות השופטת בישראל חייבת להתבסס באופן ברור על אמון העם באמצעות הליך מיון ציבורי של המועמדים לכס המשפט.

רק בדרך זו יועבר המסר הדמוקרטי החשוב ביותר: שהשופטים הם, בסופו של דבר, משרתיו של העם. לא פחות ולא יותר.

http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/minuy.htm

"יש לי הצעה לחברי הכנסת: למה שלא תבטלו את בג"ץ וזהו, למה אתם מדברים כל כך הרבה? תבטלו את בג"ץ, אתם הרי יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים", אומרת דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון לשעבר ונשיאת מועצת העיתונות. שלוש הצעות חוק של ח"כ יריב לוין מהליכוד ביתנו ושל ח"כ איילת שקד מהבית היהודי יעלו בקרוב בכנסת. על פי הצעות החוק, הכנסת תבחר את נשיא בית המשפט העליון, מספרם של שופטי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים יצומצם משלושה לאחד, והכנסת תוכל לחוקק מחדש חוקים שבוטלו בידי בית המשפט העליון.

"לא התייעצתי עם שופטי בית המשפט העליון", אומר לוין, "אבל אני בטוח שחלקם חושבים בתוך לבם שאני צודק". שלושה שופטי בית המשפט העליון בדימוס, דורנר, אליעזר גולדברג ופרופ' יצחק אנגלרד, לא רק שאינם חושבים שלוין צודק, אלא גם משוכנעים שהצעות החוק מסוכנות. "אני לא יודע אם אלה הצעות מקוממות", אומר גולדברג, שסיים לאחרונה את תפקידו כנציב תלונות הציבור על השופטים. "שכל אחד יבחר את המילה המתאימה בעיניו. אני חושב שאלה הצעות לא ראויות".

ואילו פרופ' יצחק אנגלרד אומר: "הדבר המסוכן ביותר לבתי המשפט הוא פוליטיזציה. הבעיה היא שאנשים שתוקפים את בית המשפט העליון בכלל לא קראו את פסקי הדין. לא פעם אנשים בציבור, בבית הכנסת, מתווכחים איתי על פסק דין כזה או אחר. כשאני מתחיל לדבר איתם, מתברר לי שהם בכלל לא קראו את פסק הדין. חלק מהאנשים חיים ממה שמדברים ולא מבינים שבמהותו בית המשפט אמור לשמור על זכויות המיעוט".

שלושתם עוקבים בדאגה אחרי הניסיון, לדבריהם, לפגוע בבית המשפט העליון. "תמיד היו כאלה שלא היו מרוצים מבית המשפט העליון, זה לא חדש, אבל עד עכשיו המערכת מתפקדת כראוי בלי מעורבות פוליטית", אומר גולדברג. "אני לא מוצא סיבה לשנות את המצב הקיים. אם רוצים להרע את המצב הקיים, שיעבירו את הצעות החוק; אם רוצים להיטיב את המצב, לא זו הדרך".

פרופ' אנגלרד דווקא מבין את השנאה לבית המשפט. "בכל דיון משפטי תמיד יש צד אחד שמפסיד, ולכן תמיד יהיו אנשים שלא יאהבו את בית המשפט. זה מתח טבעי, אם כי חז"ל אומרים שאסור לקלל שופטים. המסורת היהודית תמיד הייתה מודעת למתח שבין שופטים לפוליטיקאים. זה מגיע עד לימי התנ"ך. אבשלום הצליח להמריד את העם נגד דוד המלך, שנחשב שופט מוצלח. הוא עמד מחוץ לבית המשפט, ולכל מי שהפסיד אמר: 'אם אני הייתי מלך, היית מנצח'".

"בשנים האחרונות יש חברי כנסת שמציעים הצעות לא דמוקרטיות וקשות, ואני מצטערת על כך", אומרת דורנר. "בית המשפט חשוב למדינה שלנו. אם היינו דמוקרטיה עם חוקה, הם לא היו יכולים לעשות את זה. במדינה דמוקרטית אף רשות לא יכולה לעשות את מה שהיא רוצה. למרבה הצער, לכנסת הזאת יש יכולת לבטל אפילו חוקי יסוד. מבחינה תיאורטית, לרוב השולט יש אפשרות לעשות הכל. הם יכולים לבטל את חוקי היסוד. חוקי היסוד, שהם החוקה שלנו, אינם משוריינים, אבל יש לנו שריון פוליטי. אני מקווה שחברי הכנסת לא יעבירו את החוקים האלה. הכנסת צריכה להגביל את כוחה. אבל מה אני יכולה לעשות, כל שנה הפוליטיקאים מעלים הצעות כאלה, זה לא חדש".

איבה ותיקה

המתח בין הפוליטיקאים לשופטי בית המשפט העליון צץ ועלה כבר בימיה הראשונים של המדינה. בספרה "ישראל במשפט" כותבת פנינה להב כי באחת מישיבות הממשלה דרש דוד בן-גוריון ששופטי בית המשפט העליון ישנו את שמותיהם לעבריים. שר החוץ משה שרת מיהר להביע את דעתו על השופטים מחשש שלא יעשו כן. "אין להם כל כבוד עצמי", הוא אמר. שר המשפטים פנחס רוזן שנכח בישיבה שתק ולא הגיב. לשר המשפטים שבא אחריו, דב יוסף, לא הייתה דעה טובה יותר על השופטים. בנאום בכנסת בתחילת 1952 הוא שאל בציניות: "האם השופטים קדושים, בעלי כנפיים שירדו מן השמים ואפוטרופוסים מן הקדוש ברוך הוא, היודעים מה נכון ומה אינו נכון? הם בני אדם כמוני ויכולים לטעות כמוני, ומותר לי לבקר את פסקי הדין שלהם. אני חרד לגורל המשפט בארץ".

היחס לשופטים היה כה גרוע, טוענת להב, עד כי הם לא הוזמנו לאירועים רשמיים, משרד החוץ סירב להעניק להם דרכונים דיפלומטיים, נייר ניתן להם במשורה ואת פסקי הדין הם כתבו על הצד הריק של טפסים מנדטוריים שבצדם האחד כבר נעשה שימוש. הפוליטיקאים הביעו זלזול בשופטים גם באמצעות חקיקה. בעוד החוק לחסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם נחקק ב-51', חוק השופטים נחקק רק שנתיים אחר כך. ח"כ לוין, לעומת זאת, טוען שהצעות החוק שלו לא נובעות מרצון לרדוף את השופטים. "אני מציע לחזק את המשטר הדמוקרטי, אני רוצה בית משפט מגוון, פלורליסטי וחזק".

אבל כזה שנמצא תחת שליטת הפוליטיקאים. בכנסת הקודמת הצעת שמועמדים לשפיטה יעברו שימוע בוועדת החוקה של הכנסת.
"במדינות רבות נערך שימוע למועמדים לבית המשפט העליון. הניסיונות להשמיץ את מי שרוצה לעשות רפורמה נובעים מהיעדר טיעונים ענייניים. אני רוצה מערכת משפט חזקה, ולזה אני מוביל".

יכול להיות שאתה מוביל לפופוליזם ולא למערכת משפט חזקה? כמה חזקה יכולה להיות מערכת משפט שכפופה לפוליטיקאים?

"אני עוסק בנושא הזה מאז שהייתי פעיל בלשכת עורכי הדין. בנאום הראשון שלי בכנסת דיברתי על הנושאים האלה. אף אחד עדיין לא דיבר על זה, ואחרי שסיימתי לנאום, עיתונאים וחברי כנסת אמרו לי שהנושאים האלה לא מעניינים את הציבור, ואם אמשיך להתעסק עם זה, לא אבחר שוב. אבל מתברר שיש ציבור עצום שחושב שהדבר הזה מהותי והעיסוק בו חשוב וחיוני.

"אני בטוח שגם בכנסת תהיה לי תמיכה. אם השופטים היו יושבים בתיק של מכרזים, הם לעולם לא היו מאשרים שום מינוי במכרז כפי שהם נבחרים. הם לא היו מקבלים מצב שגוף מסוים שאמור לחדש את פניו - המכהנים בו בוחרים את מחליפיהם. אף רשות לא בוחרת את עצמה. בארצות הברית הנשיא מציע את המועמדים, והסנאט מאשר. שיטה כמו שלנו לא קיימת באף מקום בעולם".

מי יותר חזק

"עכשיו יתחילו להגיד לי אמריקה, אמריקה", אומרת דורנר. "אמריקה היא תרבות אחרת, וזה רע מאוד מה שקורה שם. במשפט של גור נגד בוש, כשאל גור ערער על תוצאות הבחירות בפלורידה בבחירות לנשיאות, על פי החוקה הם היו צריכים לערוך בחירות חדשות. אבל בניגוד לכל התיאוריות, הנשיא נתן צו מניעה וחיסל את אפשרות הבחירה מחדש, ופסק דין של שופטים פוליטיים אישר את הבחירה בבוש.

"אני לא מבינה מה הרעיון שהכנסת תבחר נשיא בית משפט עליון. אם הכנסת ליכודניקית, הנשיא יהיה ליכודניק. ואם אחר כך יהיו בחירות ומפלגת העבודה תעלה לשלטון, יבחרו נשיא לבית המשפט העליון מטעם מפלגת העבודה? שופט חייב להיות בלתי תלוי. יש לי דוגמה טובה לכך; השופט משה לנדוי קבע בפסק דין על אלון מורה שצריך להוריד את ההתנחלות כי היא יושבת על אדמות פלסטיניות. אחר כך התברר שהוא איש ארץ ישראל השלמה, אבל כשופט הוא שפט על פי הדין ולא על פי השקפותיו". השופט גולדברג מסכים עם דורנר. "לא כל דבר בארצות הברית ראוי לחיקוי, והמבין יבין", הוא אומר. "לנו יש מדינה עם הווי מסוים והיסטוריה מסוימת. אלה לא ההיסטוריה וההווי של ארצות הברית".

בישראל בוחרת את השופטים ועדה של תשעה חברים, שבראשה עומד שר המשפטים. מלבדו חברים בוועדה שר נוסף, שני חברי כנסת, שני נציגים של לשכת עורכי הדין ושלושה שופטי בית המשפט העליון - אחד מהם נשיא בית המשפט העליון. פרופ' דניאל פרידמן, שהיה שר המשפטים, הציע בעבר שרק נשיא בית המשפט העליון יהיה חבר בוועדה, ובמקום שני שופטים של בית המשפט העליון יישבו בוועדה שני נשיאים לשעבר של בית המשפט המחוזי. על פי ההצעה של לוין, את מקום שני השופטים מבית המשפט העליון יתפוס נשיא בית משפט מחוזי בדימוס ונציג אקדמיה. "איך יכול להיות מצב שבוועדה יש רק שני חברי כנסת, אבל שלושה שופטים?" מקשה לוין.

"יש עלינו התקפה נבזית של השמאל", אומרת ח"כ שקד. "חשוב לי שבית המשפט העליון יהיה חזק, אבל היום הרשות השופטת חזקה יותר מאשר הרשות המבצעת והמחוקקת. אנשים פוחדים לדבר על זה, אבל כל מי שנמצא במערכת יודע כמה בית המשפט העליון חזק. בסך הכל ניסיתי להוסיף פסקת התגברות לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. למה אהרן ברק ויצחק רבין יכלו לעשות את זה לחוק יסוד חופש העיסוק, ואני לא יכולה לעשות את זה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו?"

אולי כי ברק הוא משפטן מכובד?

"את מבינה מה את אומרת? אנחנו מחוקקים ואנחנו רשאים לשנות חוקים, וזה לא עניין של שמאל וימין, אלא של השקפת עולם. בית המשפט לא צריך למשול. הוא לא הריבון. הכנסת והממשלה הן הריבון. אני מציעה לשופטים שמתנגדים להצעות החוק שידברו איתי, ואז הם יוכלו לראות שאני בעד בית משפט חזק. אני לא רוצה להחליש את בית המשפט. יש פה ויכוח בין שתי השקפות עולם, אקטיביזם קיצוני מול בית משפט שמרן".

בשנים הראשונות של המדינה בית המשפט העליון היה חלש וכפוף לדרישותיו של דוד בן-גוריון.

"לא צריך ללכת לקיצוניות. היום, לעומת זאת, בית המשפט עבר את הגבול, כמו במקרה של בג"ץ ראשי הערים, שבו בית המשפט נתן פרשנות משלו לחוק שקובע שראשי ערים מורשעים צריכים לעזוב את תפקידם. זאת שערורייה".

ביהדות מקובל ששופטים בוחרים שופטים. הסנהדרין מינו את עצמם.
"לא נתחיל להסתכל על מה שהיה פעם".

פרופ' אנגלרד דווקא סבור שאנחנו חייבים להביט על מסורות העבר. "חברי הסנהדרין מינו את חברי הסנהדרין. הרעיון של אי-תלות בפוליטיקאים הוא דבר בסיסי ביותר של מערכת המשפט. בית משפט על פי מפתח מפלגתי יהיה דבר נורא, מפני שהרוב יחליט נגד המיעוט וידכא אותו. אסור שהשופט ייבחר על ידי גוף פוליטי, שאחר כך הוא יהיה חייב לו נאמנות. ההליך השיפוטי מורכב מאוד. השופט נאמן לחוק ולא לפוליטיקאים. לא פעם קרה שחשבתי שהייתי משנה את החוק, ובכל זאת פסקתי על פיו מפני שאני נאמן לחוק. מינוי שופטים שנאמנים לאידיאולוגיה ולא לחוק הוא דבר מסוכן מאוד.

"בית המשפט כפי שהוא פועל היום הוא נכס עצום. ברוב מדינות העולם בתי המשפט מושחתים, בחלק מהמדינות בתי המשפט תלויים במי שמינה אותם. אצלנו המערכת איננה תלויה באיש ופועלת בלי שחיתות. מערכת משפטית כזאת היא האינטרס של כל אזרח, ואם רוצים שינוי זה, צריך להתנהל באמצעות שיג ושיח".

באופן מפתיע, דווקא הסעיפים בהצעת החוק שעוסקים ביכולת של הכנסת להחזיר חוקים שבוטלו בבג"ץ ברוב של 61 חברי כנסת - מקובלים על השופטים. "אין בזה שום פסול", אומר גולדברג. "הכנסת יכולה להחליט החלטות חקיקה שלא תואמות את ההחלטות של בית המשפט העליון. השאלה רק איך עושים את זה ובאיזה רוב. שינוי החלטה של בית המשפט העליון אינו דבר של מה בכך, ולכן צריך רוב מיוחס".

"אנחנו שופטים על פי החוקים, ולכנסת יש סמכות לקבוע את החוקים", אומרת דורנר. "זה מה שמדאיג אותי מפני שהכנסת יכולה לעשות הכל, והיא כבר עשתה דברים רעים כמו חוק מופז שמאפשר לשבעה חברי כנסת לפרוש מהסיעה, אפילו אם אינם מהווים שליש מהסיעה. אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו צריכים בית משפט עליון עצמאי".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/516/732.html?hp=1&cat=402&loc=4

תגוביות:

1.מערכת המשפט מושחתת.

2.מערכת משפט שאינה אלא מפלגת השמאל שאיבד כוחו בכנסת העתיק פעילותו לבג"צ כדברי פרופ' מאוטנר.

3.הם בוחרים את עצמם. ביצעו הפיכת חצר מלווה בקבוצת חסידים מבין אנשי התקשורת שביחד כבשו את עולם התקשורת והמשפט - יש לסלקם בכוח! הם נטועים עמוק כיבלית סוררת וכגידול מושרש. חובה עלינו להשיב לנו את הדמוקרטיה ואת חבורת הנוכלים להעמיד לדין על ביצוע הפיכה כנגד הדמוקרטיה!

4.עורכי הדין הריקנים שהפכו לשופטי בג"צ משווים עצמם לרבנים חכמים בסנהדרין. מדובר בבועלי נידות ואוכלי שרצים כדברי הרב יוסף שעו"ד קורב השווה לחמורים הסבורים שהם בדרגת חשיבות של אלוהים.

5.פרופ' ריצ'רד פוזנר, שופט עליון בארה"ב קבע כי אהרון ברק הוא: שודד ים משפטי ודיקטטור שעבר על החוק יותר מכל אדם.

6.לחצופים בבג"צ: צריך לשפוט אותכם על כל רצח יהודי.

7.ישראל כבר מזמן אינה דמוקרטיה אלא דיקטטורה משפטית המתנהלת עפ"י השקפת העולם האישית של השופטים שבחרו את עצמם בעצמם והיא על פי רוב שמאלנית קיצונית.

8.יש להחליף את חומר הלימוד בפקולטות למשפטים שם משננים את המשפט הטורקי - מוסלמי והאנגלי - נוצרי ואת הררי הפסיקה האנטי ציונית ופוסט ציונית של אהרון ברק ניצול השואה. ניצולי שואה הם אנשים נכים בנפשם ועל פי היהדות אין להעמיד בראש מוסד ציבורי כלשהו נכה פיזית או נפשית בשל ראיית עולמו המעוותת. עכשיו רוצים משפט עברי ואת השמאלנים הפוליטיים בבג"צ לשלוח הביתה.

9.העם דורש לדעת מי בחר בכם להיות שופטים בעליון. אנחנו יודעים שלא הממשלה בחרה בכם, לא כנסת ישראל בחרה בכם ולא שום ועדה ציבורית בחרה בכם, אז מי בחר בכם לשופטי עליון?

אנחנו כופרים בחוקיותו של בית המשפט הזה לשפוט!

אנשיו נבחרו שלא כחוק בעליל כיוון שבכל מדינה דמוקרטית בעולם, לפרלמנט יש מעמד משמעותי בהליך בחירת שופטים והרשות היחידה שלא בוחרת שופטים, היא הרשות השופטת, נקודה.

האליטה הוותיקה האולטרה לבנה, השמאלנית, האשכנזית, קבעה בישראל אחרת.
היא התגלמותו של הרוע המוחלט. גנבה את השלטון בכוח, בעורמה ובתחבולות.

אתם פיראטים, נפוליונים, שודדי ים. כך אמרו עליכם מומחי משפט. אשרי השופט אשר ידון אותכם לחובה ביום הדין והדיין, אשרי השוטר העברי שיאסור אותכם מאחורי סוגר ובריח, אשרי האיש הגיבור שיגרור אותכם אחד אחד ואחד על אחד אל נהרות הירדן ויעשה בכם כמעשה אליהו הנביא בנביאי השקר, כי לא בצדק ומשפט חפצתם, אלא בהרס חלקת האדמה הקטנה האחרונה שנשארה ליהודים.

הייתם חלק בחורבן גוש קטיף, בעקירה ובגירוש של רבבות גברים, נשים, זקנים וטף וגרירתם במשאיות הבקר אל מחנות הפליטים, אל הבלתי נודע. הפשע הגדול ביותר נגד העם היהודי מאז השואה. החזירו לנו את המדינה, גנבים!

10.כנופית ברק מסוכנת יותר מכנופית אברג'יל.

11.אזרחי ישראל היהודים תובעים להחזיר להם את בג"צ, את הדמוקרטיה ואת החופש לבחור את גורלם ללא דיקטטורה שמאלנית קיצונית.

12.הדמוקרטיה מתגוננת מפני האקטיביזם הדורסני של חונטת בג"צ.

13.ריצ'רד פוזנר שופט בית משפט הפדרלי לערעורים בארה"ב: בית המשפט הישראלי משתמש בחוקים כבטיוטה שבית המשפט חופשי לשכתבה. מדוע התקשורת בישראל מסתירה זאת?

14.האקטיביזם השיפוטי של ברק הגיע לסוף דרכו וזה נראה נפלא.

15.ישראל נשלטת על ידי הבג"צ השמאלני האנטישמי בסיוע חייליו מהתקשורת השמאלנית האנטי לאומית. אין שום סממן דמוקרטי במדינה. כל סממן דמוקרטי בוטל. בפועל יש שלטון אימים ממרומי הפירמידה הבג"צית - תקשורתית באמצעות תפירת תיקים איומים נגד כל מי שמעז להתייצב נגדם. הסתה נגד עדות ומה לא. העם הוא הריבון ורק הוא יחליט! בתיכון למדתי אזרחות ולמדתי שבדמוקרטיה, העם צריך להתגונן מפני עריצים שונים המאיימים להטיל עליו את מרותם באופן לא דמוקרטי.

16.מדברים דמוקרטיה, מתכוונים שמאל וכך מגוייסים כל אותם שליטים בעבר ובהווה מקבוצת המיעוט השולטת בישראל דרך הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה ובתקשורת, להסביר, לאיים ולהילחם על המשך שליטתם במדינת ישראל ובעם באמצעות הסברים משפטיים, מצפוניים ומוסריים שיקריים מכל כיוון אפשרי ובכל זמן נתון - ברצף של בלבלת המשודרת בערוצי הרדיו והטלביזיה.

17.בית המשפט העליון שלנו על המסלול הנכון להיות הגוף המושחת במדינה.

18.הם לא נאורים. הם שונאים יהדות ואין להם מושג בדת ישראל בתנ"ך או בהיסטוריה שלנו.

19.דורנר היא התגלמות הצביעות והשקר.

20.לרוב הציבור אין אמון במערכת המשפט ולכן אין לה שום סמכות יותר!

21.קחו את שופטי בג"צ, שימו להם שמות ערביים ואף אחד לא יבחין בכך לפי הפסיקות שלהם.

22.תפקידו של בג"ץ במהותו הוא לא "לשמור על זכויות המיעוט", אלא לעשות דין צדק ולשמור על זכויות האנשים באשר הם וזה אומר לא לרמוס את זכויות הרוב בכדי להגן על זכויות המיעוט! את זה רוב הציבור מבין ושופטי בג"ץ מסרבים להבין, לכן יש כעת חקיקה שמטרתה להגביל את בג"ץ והיא מוצדקת לחלוטין.

23.אנגלרד המושחת טוען שרוב בתי המשפט בעולם מושחתים. מושחת בן מושחת!

"ר חיים משגב, משפטן ומרצה למשפטים במכללה האקדמית נתניה, מברך על הצעות החוק החדשות של הליכוד והבית היהודי שנועדו לאזן את כוחו של בית המשפט העליון.

לדבריו הכנסת היא הנבחרת והיא זו שצריכה לייצג את הציבור ולא בית המשפט העליון, "הצעות החוק הללו באות לחזק את המשטר הדמוקרטי, בכל דמוקרטיה יש שלוש רשויות, הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. למרבה הצער הרשות השופטת במדינת ישראל נגסה בחלקים רבים של מערכות השלטון, וזאת בגלל חולשת השלטון המרכזי. את זה צריך לשנות".

ד"ר משגב טוען, שהאקטיביזם השיפוטי שהונהג על ידי השופט בדימוס אהרון ברק חייב להשתנות, "צריך להחזיר את האיזון למדינת ישראל, לא ייתכן שבמשך שנים שופטי העליון יתמנו בשיטת חבר מביא חבר, ושהם ישליטו את השקפת עולמם על 120 ח"כים, זה לא מצב בריא בשום מדינה בעולם".

הוא מברך על הצעת חוק הלאום שבמסגרתה ייכתב בחוק היסוד שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, "אני חושש לומר שאם היום היו מביאים את הכרזת העצמאות שנוסחה בקפידה רבה ושמוזכר בה פעמים רבות המושג מדינה יהודית, אז סביר להניח שהיום שופטי העליון היו פוסלים את הכרזת העצמאות".

לדבריו ההתנגדות של מפלגות השמאל להצעות החוק, אינה מפתיעה , "הרי בקרב העם היושב בציון הרוב היום הוא רוב ימני מובהק, השמאל מאבד עמדות והוא ראה עד היום את בית המשפט העליון כמאחז האחרון והוא ניסה דרכו לשלוט בחיים הלאומיים שלנו, זה טבעי שהם מנסים עכשיו להמשיך ולהיאחז בקרנות המזבח".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/264263

תגוביות:

1.התעוררתי בפסיקתו האחרונה של בג"צ לטובת המסתננים. אני שואל שאלה ולאף אחד אין תשובה: נגיד שהמסתננים האנסים והשודדים הם צדיקים גמורים, לאן שחרר אותם בית המשפט? יש להם כתובת בישראל? אני הגעתי לניו יורק עם ויזה חוקית ולא נתנו לי להיכנס עד שלא ראו שיש לי מלון שאני מתאכסן בו. גינות ציבוריות שייכות לילדים של אותן שכונות שההורים שלהם משלמים עליהן ארנונה. הן לא כתובת למסתננים.

2.נבחרי הציבור הם שאמורים להחליט מה טוב לציבור ולא 9 או עשרה ליצנים שרוצים לנהל לנו את המדינה והחיים בה. לא יעלה על הדעת שכמה אנשים שלא נבחרו על ידי הציבור גוברים על כנסת שלמה ועל הממשלה בפרט.

3.יו"ר הכנסת דליה איציק השמיטה את "מדינה יהודית" בצטטה מהמגילה.
היא הקריאה מעל הדוכן "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה בארץ ישראל - היא מדינת ישראל".

4.הצעת החוק רק מחזקת את מעמדו הדיקטטורי של בג"ץ כי היא מכירה בסמכות בג"ץ לפסול חוקים ומגבילה את יכולת הכנסת לחוקק חוקים עוקפי בג"ץ, לרוב של 61 ח"כים ולזמן מוגבל של 4 שנים.

צריך היה לתקן את חוק יסוד: השפיטה ולקבוע כי פסק דין שכולל פסילה של חוק, מהווה מכתב התפטרות מכהונת שופט, כך שפסק הדין איננו תקף.

5.שלטון השמאל באמצעות בג"צ ומערכת המשפט מתקרב לסופו המוחלט. לנכים פיזית או נפשית אוסרת ההלכה לתת לנהל מוסדות ציבור ולהחליט החלטות הנוגעות לחיי הכלל, כיוון שנפשם הסובלת נחשבת לנכות נפשית המונעת מהם מבט בריא על חיי העם. אלה אנשים מעוותים. את העיוות שבראיית העולם של אהרון ברק רואה היום כל העם היהודי בארץ. השמאל שאיבד כוחו בכנסת העתיק פעילותו לבג"צ במסווה של נאורות כדברי פרופ' מאוטנר. מדובר ברמאים שאיבדו שלטון וגנבו אותו מחדש ללא רשות או סמכות מאיש, באמצעות שני חוקים מחוררים ואמורפיים שעברו רק עם 32 אצבעות בכנסת אך שימשו את ברק ליצירת הפיכה שלטונית סמוייה. אהרון ברק נכה בנפשו מהשואה.

6.יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית. השופטים לא יבחרו את עצמם בעצמם יותר! רק הממשלות תבחרנה שופטים כמו בכל העולם הדמוקרטי ורק אחרי שימוע עומק בכנסת במהלכו תיבחנה עמדותיהם הציוניות היהודיות. גם ידיעתם במשפט עברי תיבחן כמו גם בתנ"ך ובהיסטוריה של העם היהודי מימי אברהם אבינו.

חשוב עוד להוסיף בפתיחה כי הספר כתוב בעברית מעולה. הוא מכיל 500 מראי מקום ומפתח שמות – אך חסר בו מפתח נושאים. אורכו של הספר אינו גורע דבר: חשיבותו רבה והקריאה בו מרתקת, גם אם לא מרנינה.

מסורת משפטית פרלמנטרית

פרידמן פותח בסקירה היסטורית קצרה של התפתחות המשפט המקומי החל מימי המנדט ותקומת ישראל, ועד מה שהוא מכנה סוף העידן הקלאסי של המשפט הישראלי, בערך באמצע שנות ה-80. בתקופה הקלאסית בית-המשפט נמנע בדרך כלל מלדון בהחלטות בעלות גוון פוליטי מובהק. עליונות המחוקק וכפיפות בית-המשפט לחוקי הכנסת היו מיסודות המשפט הישראלי, בדומה לאנגליה, שממנה ניזונה אז שיטת המשפט החוקתי שלנו. גם זכותה, ולא פחות חשוב, אפשרויותיה, של הממשלה לפעול – בכפוף לחוקי המחוקק – שאובה מהמסורת הבריטית.

העקרונות הללו הופיעו גם בפסיקה עצמה. בית-המשפט הכיר בכך שיש נושאים המסורים לשיקול הרשות המחוקקת או המבצעת, ולכן אינם שפיטים. כך, למשל, סירב בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (בג”ץ), לעסוק בשעתו בעניין קשירת יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. יחד עם זאת, בית-המשפט העליון הגן על זכויות יסוד אזרחיות הנובעות מאופיה הדמוקרטי של המדינה, כמו זכות העיסוק או חופש העתונות.

בית-משפט מהפכני

בניגוד לכך, בית-המשפט שהחל להיווצר מאז שנות ה-80, ובייחוד מאז שנות ה-90, קרוי בפי פרידמן בית-המשפט המהפכני. לדעתו, עיקר המהפכנות נעוץ בכך שבית-המשפט נטל לעצמו במידה גוברת והולכת סמכויות שבימי בית-המשפט הקלאסי היו בסמכות הרשויות המחוקקת והמבצעת. בכך לא רק נפגעת הדמוקרטיה, אלא גם מתערערת יכולת השלטון לתפקד כהלכה.

מבנה דמוקרטי הוא מבנה מאוזן, שבו כוחן של הרשויות – המבצעת, המחוקקת והמשפטית – מוגבל על-ידי כוחותיהן של שתי הרשויות האחרות. מוכרות לנו הפרות איזון מצד הרשות המבצעת – כך נוצרת אוטוקרטיה, ובמקרים קיצוניים דיקטטורה. גם הפרת האיזון בידי הרשות המחוקקת ידועה – למשל, הרייכסטג הגרמני, שהעניק סמכויות דיקטטוריות להיטלר. אך הפרות איזון שלטוני בסדר-גודל שכזה על-ידי המערכת המשפטית הן נדירות, אם בכלל קיימות. וכאן היבט מרכזי לחשיבות העצומה שבספרו של פרידמן: הוא מזהה הפרת איזון שלטונית יוצאת-דופן וייחודית.

בין סבירות לחוקיות

רבים דשים בבעיית המשילות בישראל ומשלים את עצמם שזו ניתנת לפתרון באמצעות שינוי שיטת הממשל; די בהתרחשויות האחרונות בארה”ב כדי להוכיח שאין ממש בסברה זו. מנגד, פרידמן מזהה גורם ברור שבעטיו נקלעה ישראל לבעיית משילות: השתלטות הרשות השופטת, באמצעות בית-המשפט העליון, ובסיוע של מוסד הייעוץ המשפטי ופרקליטות המדינה. המערכת המשפטית גם גרמה לכך שהפקידות הפכה, במקרים רבים, לעליונה על נבחרי הציבור. הספר מתעד באופן מפורט מרשים את התהליך.

את ראשית המהפכה המשפטית רואה פרידמן בתקופת הנשיא מאיר שמגר, אך המהפכן המוביל היה הנשיא אהרון ברק, והחרתה החזיקה אחריו הנשיאה ביניש. הדרך שהתוו הפכה את בית-המשפט העליון למחוקק במשרה חלקית – חדירה מטרידה לתחום הרשות המחוקקת.

הדוגמא המובהקת לכך היא החלטת בג”ץ שיש להדיח מתפקידם את השר דרעי וסגן השר פנחסי בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגדם. לא היה אז בחוק הסדר בנושא זה, וההחלטה נבעה מהעדפת ערכי בית-המשפט, שקבע שהמשך כהונתם בלתי-סבירה עד בלתי-סבירה באופן קיצוני, תוך שהוא מתעלם מחזקת החפות – מרכיב מרכזי בזכויות האדם. פרידמן מנתח חידוש זה: “אין ספק שהשופטים החילו נורמות שנראו להם ראויות. הן לא היו חלק מהדין הישראלי, אבל נהפכו לחלק ממנו לאחר שבית-המשפט למעשה חוקק אותן” (עמ’ 108). בעת כתיבת שורות אלה, שוב החליט בג”ץ, הפעם בניגוד לחוק הקיים, להדיח מתפקידם שלושה ראשי עיר שהוגשו נגדם כתבי אישום.

בהחלטותיו אלה קובע בג”ץ נורמות חוקיות. גם אם הן עדיפות על הנורמות שנקבעו בחוק, אין זה תפקידו; עניינו הוא פרשנות החוק הקיים, ולא חקיקה יש מאין. כך עוברת המשילות מהממשלה לבית-המשפט. כפי שקובע פרידמן:

הפסיקה הפכה את הבלתי-סביר בעיני בית-המשפט לבלתי-חוקי. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר משה לנדוי כינה את השלטת ערכי בית-המשפט במסגרת השיפוט “כעין דיקטטורה שיפוטית” (עמ’ 342-3).

בג”ץ לא רק נטל לעצמו את הזכות להשפיע על הרכב הממשלה, אלא גם פסל מינויים בכירים בשירות הציבורי, למרות שממוני השרים לא הורשעו במשפט פלילי. גם בעניין זה נטל לעצמו הבג”ץ את תפקיד שומר המוסר והגביל את יכולת התפקוד של אלו שנבחרו לשלוט. כך איבדה הממשלה את זכותה למנות למשרות אמון את מי שנראה לה ראוי לאמונה. סינון מועמדים והגשת מועמד יחיד לאישור הממשלה הפכו לנורמה. אדם ששר נותן בו אמון מפני שהוא מכיר אותו מקרוב יכול להיפסל דווקא משום שהשר מכיר אותו מקרוב. ועדה לאיתור מועמדים למנויים או לבדיקתם המוקדמת חוקרת, בין היתר, תלונות אנונימיות שראויות למשטרים שלא היינו רוצים לחיות בהם.

כך פסל בג”ץ, לא פעם, ללא בסיס בחוק, מינוי מנכ”ל של משרד ממשלתי או מינוי בכיר אחר, בתואנה שהוא מגן על אמון הציבור במוסדות השלטון; אבל, כפי שפרידמן מראה (על יסוד סקרים), מעורבות בית-המשפט בהחלטות ממשלתיות פגעה קשה באמון הציבור בבתי-המשפט. ובכלל, כשמעורבות בית-המשפט נעשית מטעמים שמעבר לחוק, איך יודעים בכלל מה חוקי? כותב פרידמן:

בג”ץ רואה עצמו חופשי להתערב בכל מינוי בשירות הציבורי בעילה של חוסר-סבירות, וחוסר הסבירות הזה עשוי להתבטא בכל עניין שרק ניתן להעלות על הדעת. זה יכול להיות דופי כלשהו בעברו של המועמד, התנהגות לא מוסרית, חוות דעת שלילית שניתנה עליו … ואף דברים לא ראויים, שאינם תקינים פוליטיים, שאמר המועמד מתישהו למישהו. התמונה המתקבלת היא קפריזית לחלוטין, כאשר בחלק מהמקרים עלול המועמד להיפסל על-ידי השופטים, ובמקרים אחרים, הנראים דומים, עשוי בג”ץ לאשר את המועמד. (עמ’ 219-20).

שופט בית-המשפט האמריקני לערעורים, ריצ’רד פוזנר, כתב במאמר ביקורת חריף על בית-המשפט של אהרן ברק שלרעיון כי “כל החלטה של הממשלה שנחשבת ‘לא-סבירה’ היא גם לא-חוקית” אין אח ורע בדין האמריקני (“רודן נאור”).

כשבית-המשפט מעביר תחת שבט הסבירות את החלטות הממשלה והכנסת, ומעדיף את סבירותו שלו על סבירות הנבחרים, לא ייפלא שגם חברי-הכנסת עותרים לבג”ץ לבקש שם את ישועתם נגד החלטות של נבחרים אחרים. בג”ץ משמש להם במה ציבורית, בין שהוא נענה לעתירתם ובין אם לאו. פרופסור מנחם מאוטנר מצא כי הוגשו מאות עתירות ממין זה, המשתמשות במעורבותו הפוליטית של בג”ץ כמכשיר להשלטת מצע פוליטי. “בית-המשפט הפך את עצמו לזירה מרכזית למאבקים פוליטיים” (עמ’ 115), קובע פרידמן, ומדגיש כי אין תופעה כזו בשום דמוקרטיה אחרת.

יועצים, רועצים ועריצים

פרשה חשובה אחרת שפרידמן מקדיש לה מקום נרחב היא מעמדם של היועץ המשפטי והפרקליטות. הוויכוחים על היקף סמכויותיו של היועץ המשפטי החלו כבר בעת כהונת היועמ”ש הראשון. המחלוקת העצימה והביאה לכך שב-1962 מונתה ועדה בראשות שופט העליון שמעון אגרנט – שהתמנה 3 שנים מאוחר יותר לנשיא ביהמ”ש העליון – אשר התבקשה לקבוע כללים בתחום. הוועדה קבעה כי בכל הנוגע להחלטות על העמדה לדין, היועמ”ש עצמאי, אך בכל הנוגע לייעוץ משפטי לממשלה, זו איננה חייבת לקבל את דעתו.

אלא שביהמ”ש של אהרון ברק סבר אחרת, ובסדרה של מהלכים הביא לביסוסן של שתי הלכות שאין להן בסיס בחוק: האחת היא שהממשלה חייבת לקבל את חוות-דעתו של היועמ”ש; השנייה היא שהיועמ”ש רשאי לסרב לייצג את הממשלה בביהמ”ש, אם זו פעלה בניגוד לחוות-דעתו. כותב על כך פרידמן: “עלה בידי זמיר וברק להנהיג דין שקשה למצוא לו אח ורע בעולם – דין שערער את השלטון, פגע קשה בשלטון החוק והמיר את שלטון המשפט בשלטון המשפטנים” (עמ’ 166).

הדברים הגיעו לביטוי בוטה בפרשת הדחתם של דרעי ופנחסי. ראש הממשלה רבין התנגד בתוקף להדחה, אבל פרקליטת המדינה בייניש, שייצגה את הממשלה בבג”ץ, טענה טענות הפוכות ממה שרצה לטעון שולחה, ראש הממשלה. הנשיא ברק קבע שאין כאן בעיה: אמנם דעתו של ראש הממשלה הפוכה מזו שייצגה ביניש, אבל דעתה המשפטית היא זו המוסמכת גם בשמו. בכך הפך הבג”ץ את מי שאמור לשמש יועץ, לסמכות שבכוחה לדבר בשם ראש הממשלה, נוסף על כוחה לתת לממשלה הוראות.

אבל עליון על היועץ, גם בתחום סמכותו להעמיד לדין, הוא הבג”ץ. בית-המשפט העליון התערב גם בסוגיות העמדה לדין, והורה ליועץ ולפרקליט הצבאי הראשי להעמיד לדין את מי שנסגר תיקם הפלילי. כך הפך בג”ץ גם לתובע הראשי. פרשה מפורסמת היא זו של הבנקאים שבעת כהונתם ויסתו מניות. היועץ המשפטי דאז החליט לא להעמידם לדין מחוסר עניין ציבורי, אבל בג”ץ הורה לו להעמידם לדין בכל זאת. בזמנו שאלתי את אחד משופטי בית-המשפט העליון מדוע כך הוכרע, שהרי מלבד ההון שירוויחו כמה עורכי דין לא יצא מן המשפט שום דבר חשוב, נעניתי שלצדק אין מחיר, מסכם פרידמן.

בכך נקבע כי היועמ”ש הועלה למרום הפסגה, ורק הכיסא (בית-המשפט העליון) גבוה ממנו … השאלה, האם היועץ המשפטי לממשלה ימלא את התפקיד שנקבע לו בחוק, כלומר ייעץ לממשלה, או שמא במקום זאת ייהפך למפקדה אינה נוגעת לא לזכויות אדם ולא לסכסוך קונקרטי כלשהו. היא נוגעת לדרך בה המדינה מתנהלת ולשאלה מי מנהל אותה. אפשר כמובן לגרוס שאם ימשלו בה גופים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי , ישופר מצבן של זכויות האדם. הניסיון האנושי, מכל מקום, מלמד שההיפך הוא הנכון (עמ’ 173).

הסיכום הזה מבטא בבהירות שאין למעלה ממנה את תמצית הנושא העיקרי שבו עוסק הספר. וזהו, כאמור, לא נושא משפטי.

לא שומרים על החוק. מכוננים אותו

הפוליטיקה של הפקידוקרטיה הנאורה

דוגמה עכשווית לכוח הבלתי סביר שצבר היועמ”ש בהשראת ביהמ”ש העליון, היא הגבלתו את מועמדות פרקליט המדינה החדש למועמד אחד שיוצע על-ידו. כלומר, הממשלה לא יכולה למנות את פרקליט המדינה המתאים לדעתה. פקיד מביא פקיד. פקיד בכיר מביא פקיד בכיר, וכאשר השר חולק על הפקידות, הוא מסתכן בכך שעמדתו תהיה בלתי-סבירה בעיני יועציו המשפטיים. שר שלא מקבל את עמדת הבירוקרטיה מסתכן בפנייה לבג”ץ, בטענה שהוא פועל באופן בלתי-סביר. אירע גם בעבר שהיועץ המשפטי מתח ביקורת פומבית על ראש הממשלה. בארה”ב פקיד בכיר כזה היה מפוטר מיד; “משאיבדה הממשלה את סמכותה בענייני מינויים היא איבדה גם את יכולתה למשול”, כותב פרידמן (עמ’ 482).

פרידמן, כמובן, מודע היטב לתפקיד החשוב של בית-המשפט העליון בתחום ההגנה על זכויות הפרט. דווקא משום כך מטרידה אותו העובדה שרבים משופטיו באים מן הפרקליטות הציבורית, ומעולם לא ראו תיק דרך משקפי הסניגור. לא כך היה המצב בביהמ”ש הקלאסי. השינוי החל עם מינוי שמגר, שהיה הפרקליט הצבאי הראשי והיועמ”ש לממשלה. אחריו הגיעו ברק (קודם לכן היועמ”ש), גבריאל בך (פרקליט המדינה), יצחק זמיר (יועמ”ש), דורית בייניש ועדנה ארבל (פרקליטות המדינה) ואליקים רובינשטיין (יועמ”ש).

עד להיותו של גרוניס לנשיא, כיהנו כנשיאים ראשי-תביעה בעברם במשך כמעט 30 שנים רצופות. “כל זה הגביר את תחושת הסימביוזה בין התביעה הכללית לבין בית-המשפט העליון”, מסכם פרידמן (עמ’ 200), ומזהה את הבעיה, בין היתר, באופן שבו נבחרים השופטים לעליון: לשופטים מכהנים, ובראשם הנשיא, יש משקל ניכר בוועדה לבחירת שופטים. השיטה הזו, טוען פרידמן בצדק, הופכת את בית-המשפט העליון למוסד הנתון לפוליטיקה שאינה פחותה מזו הקיימת בכל מוסד ציבורי. וזו סיבה מספקת שלא לראות בשופטי ביהמ”ש העליון מלאכים. זכורות בהקשר הזה התנגדותו של אהרון ברק למינויה של רות גביזון וטרפוד בחירתה של נילי כהן.

לכל אלה יש אמנם תוצאות מרחיקות לכת בתחום הדין הפלילי, וגם עליהן מדבר פרידמן רבות, אך זה נושא נפרד לגמרי מערעור סדרי השלטון. פרידמן בעצם כרך יחד שני ספרים שונים, אולי משום שרצה לרכז את מחשבותיו על מערכת המשפט בספר אחד. בסקירה זו אין המקום להתייחס לחלק זה של הספר.

הכל שפיט, אבל לא הכל שפיר

הוויכוח העקרוני בין ברק לבין מתנגדי הפילוסופיה שלו נודע כמחלוקת על “הכל שפיט”. כעיקרון, ניתן לחלק את כל הפעולות והאמירות לכאלה שמותרות על-פי החוק ולכאלה שאסורות על-פיו. אחת הטענות העיקריות של פרידמן היא שבית-המשפט העליון של ברק פלש לתחום העניינים שאינם אסורים על-פי החוק, וקבע שהם אסורים. בכך הוא חדר לתחומן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, בנימוקים של “אמון הציבור” ואמות המידה של סבירות ומוסריות.

בג”ץ הרחיק לכת במיוחד בהתערבות בסוגיות ביטחוניות. כך, למשל, הוא לא פסל על הסף עתירה בעניין הסנקציות שביקשה ישראל להטיל על רצועת עזה בשל ירי בלתי-פוסק של טילים ממנה. הוא דרש מקציני צה”ל לדווח לו בפירוט על כל נושא הכרוך בכך, עד כדי דיווח על מידת הספקת החשמל לרצועה. כותב פרידמן: “קשה להאמין שבית-משפט כלשהו בעולם היה עוסק בהשלכות שיש לסנקציות שמטילה מדינתו על אזור שבשליטת האויב, שלא לדבר על בחינתן לפרטי פרטים עד רמת כמות הליטרים ” (עמ’ 376).

לשיא הגיעו הדברים בעת מבצע “עופרת יצוקה”. כפי שכותב פרידמן: “חזרה התופעה שבה עתירות מוגשות תוך כדי קרב. קציני צה”ל נדרשו להתייצב לפני בג”ץ במהלך הלחימה, להסביר את פעולותיהם ולספר מה הם עושים כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית, שהטרוריסטים פועלים מתוכה” (עמ’ 386). כך חדר בית-המשפט באופן מרחיק לכת לתחומי הרשות המבצעת, כשם שעשה ביחס לרשות המחוקקת.

התוצאה היא שהשליטה במדינה עברה במידה בלתי מבוטלת לגופים ממונים, שאינם נבחרים בהליך דמוקרטי, ושאינם חייבים בדין-וחשבון לציבור.

פקידוטוקרטיה; פרקליט המדינה משה לדור (משמאל) היועמ”ש לממשלה יהודה וינשטיין ושר המשפטים לשעבר יעקב נאמן.

הארנק, החרב וחורבן הדמוקרטיה

אלכסנדר המילטון כתב שלבית-המשפט אין ארנק או חרב, כלומר אין לו כוח שלטוני. כוחו במוסריותו, ואין הוא מסוכן לזכויות הפוליטיות של חוקת ארצות הברית. מכאן גם שמו של הספר, שכולו מיועד להוכיח שאין יסוד להשקפת המילטון בישראל, נוכח המהפכה המשפטית שאירעה בה.

מי שדגל בשלטון החכמים היה אפלטון, שהעדיף שלטון של מושל-פילוסוף שאין לו משלו שום שאיפה אישית אלא את חכמתו, על-מנת לשרת כראוי את הכלל. אצלו לא היה ערך לייצוג האזרחים או ערכיהם. אלא שאיש לא מאשים את אפלטון שהיה דמוקרט, או שראה כאידיאל את ערכי הציבור ואת זכותו לשלטון דמוקרטי. אצלנו, לעומת זאת, מדברים רבות על זכויות הציבור, אך שוכחים את זכות הציבור להיות מיוצג על-ידי נבחריו. בפסקי-דין מגן בית-המשפט על ערכי המדינה כדמוקרטית, ובה בעת פוגע בערכים אלה בעצמו. פרידמן מסביר כי זה איננו מאבק על שלטון החוק, אלא על השלטון עצמו.

כל הרוצה להבין את המערכת המשפטית בישראל, מאין היא באה ולאן היא הולכת, ראוי שיקרא את הספר המלומד והמלמד הזה. פרידמן אמנם מסיים את ספרו בנימה אופטימית: “סימני תפנית” הוא קורא לפרק האחרון. ובכן, ייתכן שיש סימנים, אך תפנית אין ותעדנה על כך ההחלטות האחרונות בעניין ראשי ערים שהוגשו נגדם כתבי אישום.

http://mida.org.il/?p=22357

"אתמול בחמש התכנסה ועדת האיתור לבחירת "מועמד" לתפקיד פרקליט המדינה.

הממשלה בשבתה כחותמת גומי תאשר את המינוי של האדם היחיד שהוצג לה כמועמד אפשרי.

ועדת האיתור "התלבטה" שעות ארוכות בבחירת המועמד ורק באמצע הלילה הודיעה על החלטתה.

למרות ההצגה - אתמול בחמש פתחתי את שידור התכנית (אתמול עם הילה קורח) ב"רדיו ללא הפסקה" במלים הבאות:

שלום אני אריה אלדד ואני היום השוטר הרע.

היום אמורה ועדת האיתור בראשות היועץ המשפטי לממשלה לבחור בשי נ...יצן לתפקיד פרקליט המדינה.

כלומר. יש עוד מועמדים אבל ההחלטה נפלה אצל וינשטיין וציפי לבני הרבה לפני שהכריזו על ועדת האיתור. הם רוצים אותו כי השקפותיו מתאימות להשקפותיהם ושלא יבלבלו לכם את המוח עם שום הליך תקין, שקוף, חוקי.

מכרזים זה לא בשביל משרד המשפטים.

כדי לעקוף את המכרזים הם המציאו את ועדות האיתור שמוצאות להן – ראה זה פלא - בדיוק את המועמד שרצו מראש.

פגשתי פעם פרקליט בכיר מאד במשרד המשפטים שהעיד בפני בכנסת כי מעולם לא נכשל בשום מכרז במשרד המשפטים כי מעולם לא ניגש למכרז שלא היה תפור מראש בשבילו.

בכל משרדי הממשלה יש מכרזים תפורים ומשרד המשפטים הוא הגרוע מכולם בענין זה ולכן שי ניצן, ששיקר בלא למצמץ לועדה בכנסת בנוכחותי – ייבחר היום לתפקיד . לזה קוראים אצלנו – שלטון החוק".

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=736317

**********

איש השמאל הקיצוני שי ניצן - ימונה לפרקליט המדינה

עו"ד איתמר בן גביר על מינויו של עו"ד ניצן לתפקיד פרקליט המדינה: "יום שחור למערכת המשפט. לא נשכח לניצן איך רדף והתנכל לאנשי ימין, עמד מאחורי הבקשות לעצור נערים ונערות בתקופת ההתנתקות עד לתום ההליכים רק בשל חסימת כבישים, הקים צוות מיוחד נגד ההתיישבות ופעל בצורה מפלה וחסרת שוויון. המינוי רק יגביר את חוסר האמון במערכת המשפט והצדק של מדינת ישראל".

ח"כ משה פייגלין על שי ניצן: "איש שמאל קיצוני שבקיצוניים. מינויו של שי ניצן קובר את שרידי אמון הציבור במערכת המשפט. זה בדיוק כמו למנות את איתמר בן גביר, לנשיא בית המשפט העליון".

איש השמאל הקיצוני ניצן, שהיה כל העת המועמד המוביל לתפקיד, נבחר ברוב קולות על ידי ועדת האיתור, שראיינה אתמול גם את שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אבי זמיר, המשנה לפרקליט המדינה לשעבר יהושע למברגר ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים צבי סגל.

בראש ועדת האיתור שבחרה את ניצן לתפקיד פרקליט המדינה החדש, עמד איש השמאל הקיצוני היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.

שי ניצן - 180 כתבות קודמות:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/w?c=p:search;q:5E9:5D9:20:5E0:5D9:5E6:5DF

יריב לוין על מינוי שי ניצן: ''שוב, חבר מביא חבר, זהו הילוך מביש ושערוריתי''

היכנסו לסרטון בו מרואיינים שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן, עורכת הדין רות דוד, וח''כ יריב לוין שבין היתר אומר: ''התהליך צריך להיות תקין, חייבים להביא מספר מועמדים ולא מועמד אחד בלבד שהוא בן טיפוחיהם של דורית בייניש ואהרון ברק ''שתפרו'' בעבור ניצן קודם לכן תפקיד מיוחד שלא היה קיים והוא, המשנה ליועץ הממשלתי לממשלה, ללא מכרז וללא שום הליך על מנת להכין אותו לתפקיד פרקליט המדינה''.

פייגלין בכנסת: קבלת הסיוע הכלכלי מארה"ב לישראל - מזיקה ולא מוסרית

פייגלין תקף את קבלת הסיוע מארה"ב והדגיש "זה גורם נזק כבד לישראל וגם "לא מוסרי שישראל שהיא "מדינה איתנה כלכלית" מארה"ב היא בצרות כלכליות פי כמה וכמה ממדינת ישראל וגם גורם לאבטלה גואה" פייגלין אף התיייחס למינוי שי ניצן לפרקליט המדינה "זה בדיוק כמו למנות את איתמר בן גביר לנשיא בית המשפט העליון" והוסיף כי "מינויו של שי ניצן קובר את שרידי אמון הציבור במערכת המשפט." צפו בדברים.

שרים מתנגדים למינוי איש השמאל הקיצוני שי ניצן - אך חוששים שיתפרו להם תיק!

ח''כ אורית סטרוק: ''שרים סיפרו לי כי הם אמנם מתנגדים למינוי שי ניצן אך לא יביעו התנגדות כיוון שהם חוששים שיתפרו להם תיק''. אם השרים חוששים מה נשאר לעמך לעשות? ניצן ידוע כמחרחר מלחמות נגד יהודים שאינם בצד הפוליטי שלו ושל מי שהכתיר אותו לפרקליט המדינה בכוונת מכוון מאד מכוונת למטרה ידועה מאד.

שיא חדש באולימפיידת המשחקים המכורים

רפי פרידמן אל ח"כי הבית היהודי: היום נקבע שיא חדש באולימפיאדת המשחקים המכורים. היום ימונה שי ניצן לפרקליט הלאומי. שי ניצן הוא מאיץ קריטי לעזיבת הממשלה. אתם עלה-תאנה, שאורכו ורוחבו 12 מנדטים: "הבית היהודי". מה אתכם, אחינו, נפתלי בנט ואורי אריאל ואחותנו, אורית סטרוק?

איש השמאל הקיצוני שי ניצן - ימונה לפרקליט המדינה

ניצן נבחר ברוב קולות ובחודש הבא יתחיל בתפקידו. ועדת האיתור למשרת פרקליט המדינה החליטה ברוב קולות להמליץ לשרת המשפטים למנות את עורך הדין שי ניצן, לתפקיד פרקליט המדינה ה-11.

השופט שמתמודד מול שי ניצן שוקל לפרוש כי הוא מרגיש שהוא רק קישוט, והבחירה כבר נעשתה

עשרות שופטים פנו בסוף השבוע לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים, צבי סגל והפצירו בו לפרוש מההתמודדות על משרת פרקליט המדינה. השופטים ביקשו מהשופט סגל לפרוש, כמחאה על כך שהמירוץ תפור. כמה מהם טענו כי על השופט סגל לפרוש כדי להגן על כבודו ועל כבוד השופטים. השופט שוקל זאת כרגע. למי מכם שכבר בנה עליו אני מצרף תחקיר של המטה להצלת העם והארץ עליו, מדובר על שמאלן קיצוני...

המשטרה פתחה בחקירה נגד עו''ד שי ניצן - בחשד לשוחד והפרת אמונים

עו"ד שמעון הלוי: יהודה וינשטיין לא יאשר לפתוח בחקירה משטרתית נגד שי ניצן.

המשטרה פתחה לאחרונה בחקירה נגד עו"ד שי ניצן, עוזר היועץ המשפטי לממשלה, בחשד לשוחד, הפרת אמונים ועבירות נוספות. עו"ד ניצן חשוד שסייע לקרוב משפחתו לבטל צו גירוש שהוציא משרד הפנים כנגד פעילת שמאל קיצונית מגרמניה בשנת 2010 - בעת שהיה ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה (תיק משטרה פח 477286/2013). כולל הקלטה.

שי ניצן, אוייב ההתיישבות ביו"ש, מתקרב לכהונה כפרקליט המדינה

עדיין לא מאוחר כדי לפעול לבטל את הגזרה הבעייתית, בכתבה הזאת מוסבר כיצד ניתן לעשות זאת, כל אחד ואחד מכם יכול להשפיע.

הסתיים מועד הגשת המועמדות לתפקיד פרקליט המדינה

שי ניצן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה הוא המועמד המועדף לתפקיד על ידי וינשטיין העומד בראש ועדת האיתור. אתמול יום ה' הסתיים מועד הגשת המועמדות לתפקיד פרקליט המדינה. ח"כ סטרוק: "צריך ללמד זכות על שי ניצן שלא הוא התחיל את האכיפה המפלה נגד המתיישבים. קדמו לו עו"ד יהודית קרפ ועו"ד טליה ששון שהיום הן חברות בארגון השמאל הקיצוני - 'יש דין'.

ועוד.

בעקבות הסערה סביב מינויו המסתמן של עורך הדין שי ניצן ולנוכח הטענות כי התנהלותו מקצועית בלבד, מציגה חברת הכנסת אורית סטרוק (הבית היהודי) קטעים מתוך דו"ח שהוכן על פעילותו של ניצן.

'עובדות ולא סיסמאות' היא כותרת דבריה.

את הדברים פותחת סטרוק בסקירה כרונולוגית של האירועים סביב ניצן:

במרץ 1998 נחשף בפני ממשלת נתניהו הראשונה עצם קיומו של "נוהל מעקב ותאום" שעיקרו אכיפת-יתר מפלה כנגד המתיישבים ביש"ע. הממשלה מחליטה שיש להביא לשינוי הנוהל ומטילה זאת על היועמ"ש רובינשטיין.

בספטמבר 1998 מודיע היועמ"ש רובינשטיין במכתב רשמי לשרי הממשלה על ביטולו של "נוהל המעקב והתאום" (זה הנוהל שהפעיל אכיפת-יתר על המתיישבים ביו"ש) ועל כך שמכאן ואילך הצוות היחיד שימשיך לפעול יהיה צוות לעבירות הסתה והמרדה, כלל ארצי וכלל מגזרי.

בספטמבר 2004 מונה ש"י ניצן לתפקיד יו"ר הצוות המשולב לטיפול בעבריינות אידיאולוגית ובאוקטובר אותה שנה כינס את הצוות וקיבל החלטה שהצוות יעסוק מעתה בעיקר באכיפת החוק ביש"ע וכן כי הטיפול בעבירות הסתה והמרדה כלל ארצי וכלל מגזרי לא יטופל עוד במסגרת הצוות אלא ע"י שי ניצן עצמו. (כך מובא במכתב ששלח ש"י ניצן עצמו לח"כ אלקין) – כלומר שי ניצן לקח לעצמו את החירות להפוך את היוצרות.

בדצמבר 2009 נחשפו חלק מהפרוטוקולים של צוות שי ניצן.

ועדת החוץ והביטחון קיימה מספר דיונים בנושא, וח"כ אלקין שעיין בפרוטוקולים ציין כי 12 מתוך 14 עסקו באכיפת החוק על המתנחלים והימין.

סטרוק מזכירה כי "משטרת מחוז ש"י היתה כפופה לצוות שי ניצן וסדרי העדיפות שלה הוכתבו ע"י הצוות. כך עלה הן מדברי קציני משטרה בוועדות הכנסת השונות והן מהפרוטוקולים שנחשפו בתקשורת.

בשנת 2009 בדקנו סטטיסטית את סדרי העדיפות של מחוז ש"י, על פי נתוני השנתון הסטטיסטי של המשטרה".

ממצאי הדו"ח שהכינה סטרוק מגלים כי בתחום משאבי כח אדם קיימת הקצאה חסרת פרופורציה לאזורים אחרים בארץ, למרות אחוז פשיעה נמוך: במחוז ש"י יש שוטר לכל 241 תושבים לעומת: נתניה שוטר ל- 1045 תושבים, אום אל פאחם שוטר לכל 1200 תושבים, או לוד שוטר לכל 449 תושבים.

בסעיף 'תיקי חשיפה' כותבת סטרוק:

"תיקי חשיפה הם תיקים הנפתחים ביוזמת המשטרה בהעדר מתלונן. זו אכיפה יזומה שנוצרת מהנחיות ומהגדרת מדיניות ע"י הפיקוד הגבוה או ע"י הדרג המדיני ומתאפשרת רק אם במקביל מוקצה למטרה זו כח אדם ייעודי. במחוז ש"י מגיע מספר תיקי החשיפה לשיא והוא גדול בכ-80% מהממוצע הארצי.

אחוז הגילויים בתיקי חקירה מבטא את מספר תיקי החקירה בהם הצליחו החוקרים לאתר את החשודים ולבסס את הראיות נגדם. משום כך זה פרמטר מובהק של אכיפה יעילה ואיכותית ומשקף את המשאבים שהושקעו בתיק. המסקנה העולה שאחוז הגילויים גבוה בהרבה מהממוצע הארצי בכל התחומים מלבד תחום הביטחון- כלומר משאבי מחוז ש"י ממוקדים באוכלוסיה היהודית תוך הזנחה של אכיפה באוכלוסייה הערבית עד כדי הפקרת בטחון המתיישבים.

במבחן התוצאה, מסבירה סטרוק, "מדיניות אכיפת יתר משתקפת באופן מובהק בצומת ההכרעה על הגשת כתבי אישום.

הגרף המופיע בדו"ח מציג את שיעור כתבי האישום מסה"כ התיקים שנפתחו בכל מחוז. בעוד רוב המחוזות נעים בין 11-17 אחוז, במחוז ש"י מדובר על יותר מפי שניים: 38% כתבי אישום ביחס לתיקים שנפתחו".

בפועל אכיפת החוק שהנהיג צוות שי ניצן במחוז ש"י כללה גם: נהלים מחמירים כנגד מתנגדי ההתנתקות, המבצע האלים בעמונה, הריסת בית פדרמן על הרכוש באישון לילה, החרמת נשק מאזרחים בשל תיקים פליליים מינוריים.

עוד מספרת סטרוק על "מספר החלטות 'תמוהות' בלשון המעטה ולא ברורות של שי ניצן בתחום ההסתה". בהקשר זה היא מציגה שורה של פרסומים תקשורתיים המלמדים על התנהלות תמוהה זו.

בפרק הנוגע להליך מינויו של ניצן כותבת סטרוק: "הליך המינוי של שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה לא החל עכשיו, אלא לפני למעלה משנה. עם תום 8 שנים בתפקיד המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים הודלף לתקשורת שוינשטיין מבקש למנותו ללא מכרז לתפקיד משנה ליועמ"ש.

ועדת ביקורת המדינה בכנסת דנה בנושא וביקשה חוות דעת ממבקר המדינה. עוד בטרם הושלמה חוות הדעת של המבקר, בראשית ספטמבר 2012 הביא וינשטיין לממשלה בקשה למנותו למשנה ליועמ"ש ללא וועדת איתור וללא מכרז, לתפקיד שלא היה קיים כלל עד אז, לא מוגדר ("תפקידים מיוחדים"), שוינשטיין התעקש שהוא חיוני ואינו סובל דיחוי. לשרים הוגשה חוות דעת מתפתלת המסבירה מדוע התפקיד חיוני ומדוע אין צורך בוועדת איתור או במכרז.

סטרוק מצרפת לדו"ח שלה את הקלטת דבריה של כתבת גלי צה"ל, אילאיל שחר וממנה עולה כי "השרים פשוט חוששים להתנגד כי...אולי תהיה חקירה בעניינם".

"לקראת המינוי הנוכחי בנה וינשטיין ועדת איתור נוחה לו כאשר ברור היה לכל שתפקידה לבחור בשי ניצן. היו לא מעט מועמדים ראויים שלא הגישו מועמדות משום שהבינו שמבחינת וינשטיין המטרה כבר סומנה מסביב לחץ".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/265736

לפעמים תרבות היד-רוחצת-יד של האליטה הליברלית-שמאלנית עולה פתאום על גדותיה כמו כיור סתום, בשלולית שמשאירה אחריה סימני לכלוך שלא יורדים בשום ניקוי. מינויו המחוצף והמצפצף של שי ניצן הוא אחד הרגעים האלה. מערכת המשפט מצפצפת על הממשלה, על הציבור, ואפילו על מראית עין של נוהלי עבודה תקינים. העיתונות שותקת כי מדובר באיש "משלנו", רודף המתנחלים הנמרץ והמצטיין.

שרת המשפטים, מיסיס קלין, משתפת פעולה עם גניבת הסוסים של היועץ המשפטי. כל הנאורים מכל מגדלי השן מהנהנים בראשם ואומרים: מינוי ראוי, מינוי ראוי. ורק אמון הציבור במערכת המשפט מאבד עוד כמה קילוגרמים ממשקלו הירוד ממילא.

"ועדת האיתור" נתפרה מראש לפי מידותיו של שי ניצן. אחרי "דיונים כבדי ראש" היא מביאה לממשלה מועמד אחד בלבד: שי ניצן. לא, הם לא שמעו על כך שהאיש ודרכו בעייתיים בעיני לא מעט אזרחים בישראל. הם לא מעלים בדעתם שלממשלה הנוכחית אולי עדיף יהיה מישהו קצת פחות שנוי במחלוקת. ובעיקר - הם אף פעם לא חשבו על כך שוועדת איתור לא נועדה להחליט אלא לבדוק ולאתר. להביא בפני המחליטים כמה מועמדים מומלצים, שמהם תבחר הממשלה את המתאים ביותר.

וזה לא התחיל השבוע אלא כבר בספטמבר של השנה שעברה. שי ניצן סיים שמונה שנים בתפקיד "המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים". לפי החוק אי אפשר היה להאריך עוד את כהונתו. לפתע פתאום התברר שיש צורך קריטי לאייש תפקיד חדש שמעולם לא היה קיים קודם: "המשנה ליועץ המשפטי לתפקידים מיוחדים". אם זה נשמע לכם דומה לתפקיד שמילא קודם שי ניצן, זו טעות של האוזן שלכם. מדובר במשהו חדש ואחר לגמרי, ובמיוחד דחוף מאוד.

כל המערכת המשפטית זעקה: יאויש התפקיד החדש מהר, מעכשיו לעכשיו, אחרת לא נוכל לתפקד. ותתפלאו, למרות הזמן הכל כך קצר שעמד לרשותנו, כבר מצאנו גם את המועמד המתאים ביותר לתפקיד: עו"ד מוכשר מאוד שבמקרה בדיוק עכשיו התפנה מתפקיד קודם. קוראים לו שי ניצן. ביום חמישי בערב הודיעו לשרי הממשלה שביום ראשון בבוקר עליהם להצביע בעד או נגד. ולא, אין צורך במכרז ולא בוועדת איתור. למה? כי נורא דחוף ואי אפשר לעכב את זה. וחוץ מזה, תסמכו עלינו, אנחנו הרי משפטנים.

כך, בקומבינה הזו, הוכנס שי ניצן שנה מראש למסדרון המוביל לכיסא פרקליט המדינה. ומי שעדיין לא תופס כמה חושך יש בשיטות הפעולה האלה בכלל, ובמערכת המשפט במיוחד, כדאי לו לחזור ולהאזין למה ששידרה אילאיל שחר בגל"צ בשנה שעברה, כאשר היה על הממשלה לאשר בחטף את המינוי "החיוני ביותר" לתפקיד שהרגע נתפר. רבים משרי הממשלה, סיפרה הכתבת, אמרו לי שהיו רוצים להצביע נגד המינוי, אבל הם פוחדים להסתבך עם הפרקליטות, שיכולה לתפור תיק פלילי למי שמרגיז אותה.

ואחרי כל זה, אני לא חושב שמדובר בקנוניה שמאלנית אפלה של מאפיה שזוממת במודע להשתלט על העולם. זו הנטייה הטבעית של מערכת לשבט את עצמה ולהבטיח שהדור הבא שלה ייראה בדיוק כמו הדור הנוכחי. והנטייה הזו, עד כמה שהיא טבעית ואנושית, היא הנגע הכי חמור של מערכת המשפט בישראל, שלא יכולה להציל את עצמה מעצמה. רק ביקורת חריפה ועקשנית מבחוץ יכולה לתקן אותה ולהחזיר לה את אמון הציבור.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/523/652.html?hp=1&cat=479&loc=11

תגוביות:

1.פה חיים בסרט של דמוקרטיה אבל לא מבינים שבולשבקים חשוכים ורעים שולטים בנו. אפילו ביבי מפחד מהם.

2.מערכת המשפט הפכה למערכת השלטון בחסות שי ניצן ואהרון ברק. יש להחזיר החוק למערכת המשפט בלי איפה ואיפה.

3.מזמן איבדתי את האמון במערכת הכוחנית הזו. איך אפשר לתת אמון במאפיה?

4.מערכת המשפט בארץ "מקולקלת" והפשע המאורגן משגשג ופורח. האינדיקציה למערכת משפט מיטבית היא רמת הפשע. בארצנו העולם התחתון משגשג ואיבד את המעצורים כי מערכת המשפט פשטה את הרגל.

5. שי ניצן ידוע בבעייתיותו. הוא היה מהלך במסדרונות ומוביל תהליכים שאיש מלבדו איננו מעוניין בהם. דוחף, גורם שיהיו ישיבות והחלטות, כשכל הצוות המקצועי חושב ששינוי סעיף פלוני או אלמוני זה מיותר, מכניס את המערכת לסחרור וראוי היה לו שלא הובא לדיון.

הוא בעייתי מאוד כי הוא ממש 'מושך אש'. יש עו"ד נעימים ומבריקים לא פחות. היחס שלו למעצרים מנהליים סלקטיבי ומגעיל. זה לא עניין של שמאלני. זה פשוט מגעיל.

6.איזה ערך יש ליועץ משפטי שאינו מקובל על מחצית מהעם?

7.מדובר במאפיית המשפט בכיכובו של דון ברקורליאונה.

8.נתבעי הפרקליט הראשי ייחשבו בעינינו לוחמי חופש צחים. הפרקליטות אינה של העם. היא זרוע קולוניאליסטית זרה.

התנועה למשילות ודמוקרטיה השיקה הבוקר (ב') קמפיין וויראלי היוצא נגד הליך בחירתו הפסול של עו"ד שי ניצן לתפקיד פרקליטות המדינה.

התנועה למשילות ודמוקרטיה, מבקרת את התנהלות וועדת האיתור, אשר הציגה לאישור הממשלה מועמד אחד בלבד לתפקיד פרקליט המדינה, ובכך מנעה מנבחרי הציבור את היכולת לעשות את תפקידם, ולבחור את המועמד הנכון והמתאים ביותר לתפקיד.

הקמפיין הוויראלי הושק במקביל לעתירה לבג"צ אשר הוגשה הבוקר ע"י התנועה, גם כן במטרה לבחון מחדש את מינוי של ניצן.

יו"ר התנועה למשילות ודמוקרטיה יהודה עמרני: "אנו רואים בחומרה רבה את התנהלות וועדת האיתור, שהפכה בין לילה לוועדת מינוי".

"חשוב לציין כי אנו לא מבקרים את שי ניצן ומקצועיותו, אלא את הריח החריף של משחק מכור אשר עלה סביב המינוי לתפקיד", הוסיף עמרני.

לדבריו, "המצב אשר נוצר, בו ידיהם של מקבלי ההחלטות קשורות, ועליהם להיכנע לתכתיבי וועדת האיתור מבלי שיוכלו לבצע את תפקידם, פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט, ומהווה סטירה מצלצלת בפניה של הדמוקרטיה הישראלית, ולזה לא נוכל להסכים".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/265817

ביבי - בנט / לא כשירים להחליט

http://www.youtube.com/watch?v=aI1kp-EQLkQ#t=21

אהרון ברק הוא אדם ערמומי וחסר עכבות, שפרופסורים ומומחים למשפט בעלי שם עולמי עמדו על שיפלותו ועל חוסר המוסריות וחוסר כיבוד החוק שלו.

פרופ' פוזנר דייק וכינה אותו דיקטטור ואדם שעבר על החוק אולי יותר מכל אדם אחר והישווה בינו לבין נפוליאון שלקח את כתר האפיפיור והניח אותו על ראשו. הוא מצא בו היבריס וחוצפה חסרת גבולות המעידה על זלזולו בעם בישראל ובתוצאות הבחירות והזהיר את מערכת המשפט האמריקנית מללמוד ממעשים נוראים אלה.

אהרון ברק הוא ניצול שואה ובשל חוויה משפילה ומזעזעת זו אין ספק שראיית עולמו עוצבה באופן מעוות ובלתי הפיך. זו נכות נפשית.

ההלכה היהודית אוסרת למנות מי שהוא נכה פיזית או נפשית לעמוד בראש מערכת ציבורית כלשהי, שכן נכות נפשית או פיזית משבשות את התנהלות האדם והוא עלול לפגוע בהחלטותיו ומעשיו בטובת הכלל.

אהרון ברק הוא דוגמא מצויינת לכך שההלכה פועלת נכון, שכן הוא אחראי על הרס הפרדת הרשויות במדינת ישראל על ידי הפיכתה של מערכת המשפט לממשלת על באמצעות המהפיכה החוקתית השיקרית שביצע ללא רשות או סמכות מהכנסת.

אהרון ברק הרס את מערכת המשפט והפך אותה למרכז פעילותו הפוליטית של השמאל.

מצד אחד של המתרס עומדים אירגוני השמאל הממומנים במימון זר, פראי ופושע ללא שום פיקוח ממשלתי או אחר עם מפלגות השמאל שעותרות ללא הרף בנושאים פוליטיים ומצידו השני של המתרס עומדת מערכת משפט פוליטית של השמאל ופוסקת פסקי דין לטובתם של גורמים עלומים אלה שמטרתם חיסול המדינה היהודית וזכותה הגוברת על כל זכות אחרת - להתקיים!

סימוכין:

פרופ' פוזנר הסיר את המסווה מעל פרצופו של ברק.

פרופ' פוזנר : "אהרן ברק שודד-ים משפטי והחוק בשבילו הוא רק טיוטה. אהרן ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית. הוא האיש שהפר את החוק יום יום ויותר מכל אחד אחר. בביקורתו כותב פוזנר: לישראל אין חוקה, רק חוקי יסוד שחוקקה הכנסת ואותם הגדיר מחדש ברק כחוקה וקבע כי הכנסת אינה יכולה לבטלם.

מדובר ברעיון מדהים.

תארו לכם שהקונגרס האמריקאי יחוקק חוק כלשהו ובית המשפט העליון שלנו יחליט שלעולם אי אפשר יהיה לבטלו, כאשר החוק המדובר נחקק בתמיכת רבע בלבד מחברי הקונגרס, שהרי בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכת 32 ח"כים בלבד. ברק אינו מנסה להגן על גישתו השיפוטית כי אם לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח.

מערכת המשפט בישראל הרואה עצמה חופשיה לגבור על החלטות של הגורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת בעצם את הדמוקרטיה.

בית המשפט בישראל הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא, בית המשפט, הופך את החוקים עצמם לטיוטה ראשונה שהוא חופשי לשכתבה.

ברק גם קבע כלל שאין לו אח ורע בחוק האמריקאי, שכל החלטת ממשלה הנחשבת 'בלתי סבירה' בעיניו ובעיני בית המשפט היא גם מטבעה בלתי חוקית. כך הוא קבע שביהמ"ש יכול לאסור על הממשלה למנות אדם לתפקיד כלשהו, אם עבר על החוק וגם אם קבל חנינה, או אם קיים חשד שעבר עבירה אתית; והוא גם יכול להורות על פיטורי שר בממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום; ושביהמ"ש יכול להחליט אם לשחרר טרוריסטים במסגרת הסדר פוליטי; ושבכוחו לבטל פקודות צבאיות ולהורות לממשלה להזיז את גדר ההפרדה שאמורה למנוע מטרוריסטים מתאבדים לחדור לשטחי ישראל...

רק בישראל מעניקים השופטים לעצמם את הסמכות הזו, לביקורת שיפוטית מופשטת, מכוח עצמם, בלא הסמכה חוקתית או חקיקתית מפורשת, מפי הרשות המחוקקת.

זה מזכיר את נפוליאון שלקח את כתר המלכות מידיו של האפיפיור והניח אותו על ראשו בעצמו. ברק פשוט דרס את הדמוקרטיה ואת החלטות המחוקקים בישראל.

ברק פשוט ציפצף על החוק הכתוב ולש אותו כרצונו, באורח אנטי דמוקרטי מובהק, אולי דיקטטורי.

יכולים נבחרי העם לחוקק מה שיחוקקו, אבל ברק יהפוך את חקיקתם על פיה ויחליט על דעת עצמו, כאילו היה נפוליון מס' 2, בשביל אזרחי ישראל ומחוקקיה".

http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=9415

שופט אמריקאי בכיר: אהרן ברק - מעין שודד-ים משפטי

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1559062

לעיון האשכול:

https://rotter.net/forum/gil/20101.shtml

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

גורמים ביטחוניים מציינים כי על מרבית המבנים הלא חוקיים יש צווי הריסה, אבל בגלל ההליכים המשפטיים אי אפשר לבצע אותם. "השיטה ידועה", אומר גורם במערכת הביטחון, "במקביל להגעת הכוחות למקום כדי לבצע את צו הפסקת העבודה או צווי ההריסה, יש פנייה לבג"ץ שמובילה באופן כמעט אוטומטי לצווי מניעה. הצווים הללו מהווים צווי חסינות מפני ההריסה. הדיונים שוכבים בבתי המשפט למשך תקופה ארוכה והריסת המבנים לא מבוצעת בפועל".

במימון הרשות: מאחז פלסטיני בשטח E1

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/524/363.html?hp=1&cat=404&loc=3

תגוביות:

תגוביות:

1.פרופ' דיסקין על צווי ביניים המנטרלים במקרה הנדון את פעולת הממשלה נגד הבניה הלא חוקית הערבית למשך שנים שבמהלכן מבססים הערבים את הבניה והופכים פחונים לארמונות ענקיים על קרקע גנובה:

לדברי פרופ' דיסקין גם כל נושא "צווי הביניים" חייב להיפסק והוא דוגמה לשינוי הנדרש.

צו ביניים זה למעשה מין תרגיל של בית המשפט העליון שהוא נוקט בו שוב ושוב כשהוא רוצה להתערב וקשה לו לתת הנמקות לפסיקה מוגדרת מסויימת התואמת את עמדותיו ואז הוא נותן צו ביניים וצו הביניים בעצם מתקיים.

כך הוא נמנע מלנמק את החלטתו ומשתמש בצו ביניים שעד שהצו הופך להחלטי יכולות לעבור שנים או שאף פעם אינו הופך להחלטי ונשאר במצב קבוע.

צו ביניים זו הוראה שאסור לעשות, או צריך להימנע מלעשות, או שצריך כן לעשות איזשהו דבר ואז, עד שהצו הופך להחלטי, יכולות לעבור שנים ולפעמים אף פעם אין צו החלטי ולכן אף פעם אין אפילו נימוקים לעתירות מהסוג הזה, אך הצו בתוקף.

את כל הדברים האלה ניתן לשנות בחקיקה בכנסת.

בית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות שמנוגדות להלכות שהיו מקובלות עד סוף שנות ה- 80 ולכאורה זה דבר שצריך להיות מגובה בחוק, אבל לא היה שינוי חוק בכנסת.

זה נעשה באופן חד צדדי ע"י בית המשפט ולכן זו פגיעה בשלטון החוק.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=139489

https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

2.השמאל שאיבד את כוחו בכנסת העתיק את פעילותו הפוליטית לבג''צ ולמערכת המשפט

השמאל בישראל איבד את כוחו בכנסת אך לא השלים עם החלטה דמוקרטית זו של הבוחר הישראלי ובשיטות אפלות השתלט על בית המשפט העליון ועל כל מערכת המשפט על ידי החדרת אנשיו בלבד לשם ומשם הוא מנהל את הפעילות הפוליטית שלו, עוקפת הממשלה והעם.
את תהליך הפיכת בג"צ והמערכת המשפטית כולה על כל זרועותיה השונות למרכז פעילות של השמאל החל אהרון ברק לבצע משהתמנה לשופט בבית המשפט העליון.
אהרון ברק הוא אדם ערמומי וחסר עכבות, שפרופסורים ומומחים למשפט בעלי שם עולמי עמדו על שיפלותו ועל חוסר המוסריות וחוסר כיבוד החוק שלו.

פרופ' פוזנר דייק וכינה אותו דיקטטור ואדם שעבר על החוק אולי יותר מכל אדם אחר והישווה בינו לבין נפוליאון שלקח את כתר האפיפיור והניח אותו על ראשו. הוא מצא בו היבריס וחוצפה חסרת גבולות המעידה על זלזולו בעם בישראל ובתוצאות הבחירות והזהיר את מערכת המשפט האמריקנית מללמוד ממעשים נוראים אלה.

אהרון ברק הוא ניצול שואה ובשל חוויה משפילה ומזעזעת זו אין ספק שראיית עולמו עוצבה באופן מעוות ובלתי הפיך. זו נכות נפשית.

ההלכה היהודית אוסרת למנות מי שהוא נכה פיזית או נפשית לעמוד בראש מערכת ציבורית כלשהי, שכן נכות נפשית או פיזית משבשות את התנהלות האדם והוא עלול לפגוע בהחלטותיו ומעשיו בטובת הכלל.

אהרון ברק הוא דוגמא מצויינת לכך שההלכה פועלת נכון, שכן הוא אחראי על הרס הפרדת הרשויות במדינת ישראל על ידי הפיכתה של מערכת המשפט לממשלת על באמצעות המהפיכה החוקתית השיקרית שביצע ללא רשות או סמכות מהכנסת.

אהרון ברק הרס את מערכת המשפט והפך אותה למרכז פעילותו הפוליטית של השמאל.

מצד אחד של המתרס עומדים אירגוני השמאל הממומנים במימון זר, פראי ופושע ללא שום פיקוח ממשלתי או אחר עם מפלגות השמאל שעותרות ללא הרף בנושאים פוליטיים ומצידו השני של המתרס עומדת מערכת משפט פוליטית של השמאל ופוסקת פסקי דין לטובתם של גורמים עלומים אלה שמטרתם חיסול המדינה היהודית וזכותה הגוברת על כל זכות אחרת - להתקיים!

סימוכין:

פרופ' פוזנר הסיר את המסווה מעל פרצופו של ברק.

פרופ' פוזנר : "אהרן ברק שודד-ים משפטי והחוק בשבילו הוא רק טיוטה. אהרן ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית. הוא האיש שהפר את החוק יום יום ויותר מכל אחד אחר. בביקורתו כותב פוזנר: לישראל אין חוקה, רק חוקי יסוד שחוקקה הכנסת ואותם הגדיר מחדש ברק כחוקה וקבע כי הכנסת אינה יכולה לבטלם.

מדובר ברעיון מדהים.

תארו לכם שהקונגרס האמריקאי יחוקק חוק כלשהו ובית המשפט העליון שלנו יחליט שלעולם אי אפשר יהיה לבטלו, כאשר החוק המדובר נחקק בתמיכת רבע בלבד מחברי הקונגרס, שהרי בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכת 32 ח"כים בלבד. ברק אינו מנסה להגן על גישתו השיפוטית כי אם לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח.

מערכת המשפט בישראל הרואה עצמה חופשיה לגבור על החלטות של הגורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת בעצם את הדמוקרטיה.

בית המשפט בישראל הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא, בית המשפט, הופך את החוקים עצמם לטיוטה ראשונה שהוא חופשי לשכתבה.

ברק גם קבע כלל שאין לו אח ורע בחוק האמריקאי, שכל החלטת ממשלה הנחשבת 'בלתי סבירה' בעיניו ובעיני בית המשפט היא גם מטבעה בלתי חוקית. כך הוא קבע שביהמ"ש יכול לאסור על הממשלה למנות אדם לתפקיד כלשהו, אם עבר על החוק וגם אם קבל חנינה, או אם קיים חשד שעבר עבירה אתית; והוא גם יכול להורות על פיטורי שר בממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום; ושביהמ"ש יכול להחליט אם לשחרר טרוריסטים במסגרת הסדר פוליטי; ושבכוחו לבטל פקודות צבאיות ולהורות לממשלה להזיז את גדר ההפרדה שאמורה למנוע מטרוריסטים מתאבדים לחדור לשטחי ישראל...

רק בישראל מעניקים השופטים לעצמם את הסמכות הזו, לביקורת שיפוטית מופשטת, מכוח עצמם, בלא הסמכה חוקתית או חקיקתית מפורשת, מפי הרשות המחוקקת.

זה מזכיר את נפוליאון שלקח את כתר המלכות מידיו של האפיפיור והניח אותו על ראשו בעצמו. ברק פשוט דרס את הדמוקרטיה ואת החלטות המחוקקים בישראל.

ברק פשוט ציפצף על החוק הכתוב ולש אותו כרצונו, באורח אנטי דמוקרטי מובהק, אולי דיקטטורי.

יכולים נבחרי העם לחוקק מה שיחוקקו, אבל ברק יהפוך את חקיקתם על פיה ויחליט על דעת עצמו, כאילו היה נפוליון מס' 2, בשביל אזרחי ישראל ומחוקקיה".

http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=9415

שופט אמריקאי בכיר: אהרן ברק - מעין שודד-ים משפטי

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1559062

לעיון האשכול:

https://rotter.net/forum/gil/20101.shtml

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

לעיון האשכול:

הערבים קנו את אדמות יבנאל, ראש פינה ויסוד המעלה

631 העמודים תחת השם "הארנק והחרב" הם אולי כתב האישום החמור ביותר, החריף ביותר והנוקב ביותר, שיצא אי פעם נגד מהפכת האקטיביזם השיפוטי בישראל ולא רק נגד המהפכה עצמה, אלא גם נגד מנהיגיה: מאיר שמגר, אהרון ברק ודורית בייניש.

ביקורת האקטיביזם השיפוטי איננה חדשה. פרידמן לא המציא אותה...

החיבור של פרידמן הוא מסמך מכונן...

הפרופסור אמריטוס למשפטים הוא לא עוד פובליציסט. האיש הוא פדנט לפרטים, משפטן העוסק רק בראיות ובעובדות ואקדמאי בנשמתו...

בפרס ישראל הוא זכה לפני שנים רבות על מפעל חיים של יצירה משפטית באקדמיה של טרום עידן הפוסט...התוצאה היא תיעוד מונומנטלי של שלושים שנות מהפכת האקטיביזם השיפוטי על מאות האירועים הקטנים שכוננו אותה...

לא לחינם העדיפו בממסד המשפטי להתעלם ולהחריש עד יעבור זעם.

נציג המערכת היחיד שהגיע לכנס ההשקה של הספר בשבוע שעבר היה מנכ"ל משרד המשפטים, גיא רוטקופף, תלמידו של פרידמן לשעבר. מלבדו, צמרת המשרד בעבר ובהווה העדיפה להתעלם.

דניאל פרידמן: "את החוק צריך לקבוע מחוקק ולא בית המשפט או היועץ המשפטי".

מאבק על כוח

המהפכה המשפטית נתפסה...כמאבק של השמאל בימין. פרופ' מאוטנר כתב במאמר מפורסם שהמהפך הפוליטי של 1977 גרר מהפך שיפוטי. אדוני הארץ בדימוס חיפשו דרך לעקוף את החלטת הבוחר ומצאו את בית המשפט העליון.

מאוטנר ניסח זאת כך: "ההגמונים לשעבר הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת המאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון והם עשו זאת בדרך של הגשת עתירות לבית המשפט, שנועדו לשבש את מהלכיו של השלטון הנבחר".

העתירות הסיטוניות של השמאל היו לדידו הזמנה להנחתה: "בית המשפט חבר לקבוצה היהודית-חילונית הניאו ליברלית ושיתף עמה פעולה באופן הדוק ועקבי לשם הגנה על הערכים המשותפים לקבוצה ולו"...

לב המאבק לדעתו של פרידמן הוא פשוט מלחמה פרימיטיבית ועיוורת על כוח ושליטה. "דרוויניזים פוליטי", כהגדרתו, שפוגע במשילות של כל ממשלה באשר היא.

זה התאפשר כשמלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון והמשבר הכלכלי של שנות השבעים והשמונים הובילו למשבר אמון בשלטון המרכזי...שמגר וברק הריחו את החולשה של הדרג הפוליטי ועשו הכל על מנת לנצל את ההזדמנות ולנכס למערכת המשפטית כמה שיותר כוח וסמכויות.

המהפכה המשפטית התרחשה בכל החזיתות. המשפטנים סימנו כמטרה להעביר את השליטה האפקטיבית מידי הממשלה והכנסת לידי בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה והפקידות הבכירה בפרקליטות...

"הארנק והחרב" מתאר את האסטרטגיה של העתקת מוקד השליטה למערכת המשפטית.

העוצמה נרכשה דרך ריכוז מאמץ בארבעה אפיקים:

1.ביטול זכות העמידה ופתיחת שערי בג"צ לכל דכפין, תוך שימוש מופרז בעילות אמורפיות כמו "סבירות" ו"מידתיות" שיצקו למעשה את התוכן לדוקטרינת "הכול שפיט".

2.הרחבה דרמטית בסמכויות בית משפט השלום במטרה לרכז את מירב הערעורים השוטפים במחוזי ולפנות את משאבי בית המשפט העליון לעיסוק בסוגיות ציבוריות וחוקתיות, מה שהפך אותו למעין בית משפט לחוקה.

3.חקירות בלתי-פוסקות נגד נבחרי ציבור במטרה להלך עליהם אימים ולהחליש את כוחם, תוך גילוי מעורבות אקטיבית-פולשנית בכלל המינויים בממשלה ובשירות הציבורי.

4.פסילת חוקים ויצירת חקיקה פסיקתית עוקפת כנסת.

"המאבק היה על כוח", מסביר פרידמן. "ברור שלבית המשפט יש מגמה ליברלית מובהקת והדבר בהחלט השפיע על ממשלות הימין. נתניהו היה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון. הנזק הגדול ביותר שגרמה החקירה הזו הוא שהוא איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז, הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. ראו מה קורה היום: תפקיד פרקליט המדינה הוא תפקיד כל כך מרכזי ולממשלה אין שום השפעה עליו. לדעתי זה בלתי-נתפש".

מורשת ברק

פרידמן לא התספק בכתיבה על המהפכה אלא גם חתר לאפיין את המהפכנים. הוא מראה כיצד החלו אצל אהרון ברק המהלכים השנויים במחלוקת, עוד בתקופת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה.

אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים כללית, היה מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל בממשלת רבין. בתקופה זו צצו נגדו תלונות בדבר קשרים עסקיים שלו עם אישה בשם חוה ארליכמן, שעמה היו לו קשרים אינטימיים. הממשלה החליטה על מינויו לתפקיד, וכשבועיים לאחר מכן התקשר אליו היועץ המשפטי ברק וביקש ממנו להיפגש עמו בקריה. ברק שידל את ידלין לשוחח עם ראש אגף החקירות במשטרה, יעקב קדמי. פרידמן כותב כי "ידלין, העסקן המנוסה, גילה תמימות רבה. הוא לא הכיר את מערכת המשפט, והוא הרי נפגש זה עתה עם היועץ המשפטי לממשלה – אדם שתפקידו לכאורה לסייע לממשלה לממש בהקדם את מינויו. ספק אם היה ער לכך שליועמ"ש שני כובעים – של יועץ ושל תובע – כאשר קיים ניגוד ברור בין שני התפקידים".

בספרו "עדות" תיאר ידלין את תחושתו: "מולי ישב אדם מעורר אמון, שדיבר בנימה רכה – סמוך עליי, העניין יגמר כהרף עין". אבל זו הייתה אשליה. בשבועות שלאחר מכן נמשח ידלין בזפת ובנוצות. ברק לא הרפה עד שגרם למעצרו עד לתום ההליכים והוביל אותו לדין שבסופו הוא נשלח לחמש שנות מאסר.

"כעת הגיע תורו של רבין עצמו", כותב פרידמן. במרס 1977, זמן קצר לפני הבחירות, נחשף כי לאה ויצחק רבין מחזיקים חשבון דולרים בארה"ב. לפי החוק, היה ניתן לסיים את העניין בכופר ואכן רבין נפגש עם ברק כדי לסיים את הפרשה בדרך זו.

מאוחר יותר כתב כי "ברק נקט לשון רכה ופייסנית, הממעיטה מחומרת העניין. לאה הופתעה מאוד ונרגעה", אך לברק היו תכניות אחרות. סמכות ההמרה של ההליך הפלילי בכופר היתה נתונה לשר האוצר, אך היועמ"ש דרש ממנו להימנע מכך ולהגיש כתב אישום. הוא הודיע לשר שאם ישתמש בסמכותו, אזי הוא, ברק, יפנה לבג"צ. המהלך גרם לרבין להתפטר מתפקידו. לאה רבין הורשעה ונקנסה בסכום גבוה. פרידמן מציין כי "תחושת העוול שנשאה לאה רבין לא פגה כל ימי חייה. היא סירבה ללחוץ את ידו של ברק אפילו בטקס הקבורה של בעלה, לאחר הירצחו".

את פרשת ידלין ורבין משווה פרידמן להליך המינוי של פרופ' איתמר רבינוביץ' לשגריר ישראל בארה"ב. התברר שגם הוא החזיק חשבון דולרים בחו"ל, וחבר הכנסת גונן שגב הגיש עתירה לבג"ץ בעניין. הדיון התקיים בפני הרכב בראשות ברק. "רבין היה רגוע", סיפרה נעמי לויצקי בספרה כבודו. "הוא הגיב ואמר: אני מכיר אותם, הם יגנו על רבינוביץ' כי הוא אחד משלהם, אני לא דואג". ואכן כך היה: הפרקליטות התגייסה להגן על המינוי ורבינוביץ' טס לוושינגטון.

בנושא הסטנדרט הכפול, פרידמן מתייחס לפסיקה ששללה מהרב עובדיה יוסף את האפשרות להמשיך לכהן כדיין במקביל לפעילותו בתנועת ש"ס: "הפגיעה הקשה שחש הרב עובדיה היתה מלווה בהרגשה שהוא עומד לפני מערכת משפט שערכיה זרים לו, המתנכלת לו ולערכי היהדות שהוא מבטא. לכך הצטרף גורם נוסף: ככל שמרבה בית המשפט העליון להציב סטנדרטים ראויים ופעמים נשגבים לזולת, עולה התהיה אם הוא עצמו עומד בסטנדרטים האלה. בהקשר הנוכחי זכור שברק עצמו השתתף, גם לאחר מינויו לשופט במו"מ בין בגין לסאדאת בקמפ-דייויד. ברור שהיה זה מהלך פוליטי מובהק, אף שלא היה מפלגתי והוא אכן עורר ביקורת".

...ברק כופה את ערכיו על המערכת.

סיכול ממוקד

"טכניקת הסיכול הממוקד של מינויים פותחה בפרקליטות", כותב פרידמן. "הכלי הקטלני הזה כנראה לא הומצא בפארסת מינוי נגיד בנק ישראל בחודשים האחרונים.

יעקב נאמן נאלץ לפרוש מתפקיד שר המשפטים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום מופרך בגין עדות שקר. מינויו של רובי ריבלין לאותו תפקיד סוכל ב-2001 לאחר שנפתח נגדו תיק חסר שחר.

חיטוט בעברם של מועמדים ופרסום דופי זה או אחר שנמצא בהם העכירו בשנים האחרונות את האווירה והגיעו לממדים ששיבשו לחלוטין את הליכי המינויים לתפקידים רבים בשירות הציבורי.

התערבות נוספת שנויה במחלוקת היתה בעניינו של דן חלוץ. בעת שהיה מפקד חיל האוויר התראיין חלוץ לעיתון "הארץ". היה זה לאחר חיסול ממוקד של בכיר בחמאס, שגרם להרג של 14 פלסטינים שהיו בסביבתו של המחבל. "מה הרגשת?" נשאל הקצין וענה: "מכה קלה בכנף...וזה הכל"...

העתירה שהוגשה בעניין ביקשה להשעותו עקב עמדתו המוסרית כפי שהשתקפה בראיון. בניגוד למצופה, בית המשפט לא זרק את העותרים מכל המדרגות. הוא דרש מחלוץ להתייצב ולשטוח את עמדתו: "לא רק אישור או הכחשה של הדברים, אלא גם את עמדתו הערכית של המשיב לגבי האמירות".

לאחר הסבריו של חלוץ והתנצלותו, העתירה נדחתה, אך המסר המאיים היה ברור".

פרידמן טוען ש"התעניינות זו בהשקפת עולמם ובערכיהם של אזרחים, דומה להתעניינותה של הכנסייה הקתולית בהשקפת עולמם של מאמיניה כדי לבדוק שמא אינם כופרים חלילה בדוקטרינה הכנסייתית. גם המשטר הקומוניסטי ראה את גודל הסכנה שבהענקת תפקידים ציבוריים לכאלה הכופרים בתורתו. בג"צ נושא את דגל הליברליזם...וההיסטוריה מלמדת על כך ש...ליברליזם קיצוני יכול לגלות סימני דורסנות מפחידים".

הצד השני של משוואת המינויים הוא ההדחות

כך למשל בפרשת השר אריה דרעי וסגן השר פנחסי. הפרקליטות הגישה נגדם כתבי אישום בעברות שונות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. היועמ"ש חריש דרש את התפטרותם, אף על פי שלפי החוק לא היתה כל הוראה שציוותה על כך. רבין, שעמד בפני החתימה על הסכם אוסלו, היה זקוק נואשות להמשך השתתפותה של ש"ס בקואליציה ודרש לדחות את הפיטורים עד להכרעה במשפט. חריש יישר קו עם הפרקליטות ולא הסכים לייצג את רבין בפני בג"צ והוא נאלץ להסתפק בכך שרק מכתב מטעמו הוצג בפני בית המשפט. בג"צ אישר את החלטת הפרקליטות.

כשהקשה פרקליטו של פנחסי ושאל כיצד יכולה הפרקליטות לייצג עמדות סותרות – זו של היועמ"ש וזו של ראש הממשלה – קבע השופט ברק במהלך לוגי תמוה כי העמדה של היועץ המשפטי לממשלה היא העמדה של ראש הממשלה, גם אם ראש הממשלה עצמו לא חושב כך.

צריך לקרוא בשביל להאמין: "אין לומר שפרקליטת המדינה טענה לפנינו בשמם של שני לקוחות שענייניהם סותרים. היא טענה בשמה של רשות מוסמכת אחת – היא ראש הממשלה. נכון שדעתו של ראש הממשלה מר יצחק רבין שונה, אך לא עמדה זו היא שיוצגה לפנינו".

"תוצאות פסקי הדין הללו מרחיקות לכת", מסביר פרידמן. "בית המשפט התייחס בעצם לשיקול דעתו של ראש ממשלת ישראל בנושא פוליטי המצוי בתחום סמכותו, כפי שהוא מתייחס להחלטה של פקיד זוטר בדבר הענקת רשיון לפתיחת עסק.

גלישתו של בית המשפט להרכב הממשלה מהווה פגיעה חמורה בהפרדת רשויות וגוררת אותו אל תוך התחום הפוליטי. האם בית המשפט רשאי בכלל לקבוע קריטריונים להרכבת ממשלה"?

מנותקים מהשטח

מה זה "אמון הציבור" – תוכן ממשי ומדיד או פיקציה משפטית?

הנה דוגמה: "היועץ המשפטי לממשלה קבע כי לא ניתן להציג את מועמדותו של יואל לביא לתפקיד מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל בעקבות התבטאויות גזעניות שיוחסו לו. לאחר שלתפקיד נבחר אדם אחר, עתר לביא לבג"צ נגד החלטת היועץ. העתירה נדחתה תוך חזרה על הנימוק של ערעור האמון הציבורי. אך לביא הפתיע וטען כי הוא נבחר לראשות עיריית רמלה, עיר מעורבת, בתמיכה ניכרת של הציבור הערבי. לטענתו, זוהי הוכחה ניצחת לכך שאמירותיו לא פגעו כלל ב"אמון הציבור". השופטים דחו את דבריו וקבעו כי "אמון הציבור הוא מושג נורמטיבי שאינו נמדד בבחירות כלליות, אלא נקבע לפי אמות מידה משפטיות בהתאם לערכי היסוד של החברה בישראל".

לדעת פרידמן, גם פרשת בג"צ האחרונה בנושא ראשי הערים הוכיחה את הניתוק של בית המשפט מההוויה הישראלית. "אמות המידה המשפטיות" התגלו כריקות מתוכן לאחר שהציבור בחר שוב בשלושת ראשי הערים למרות כתבי האישום שהוגשו נגדם.

איפה עובר הגבול?

המתנגדים שלך טוענים שאתה מגן על המושחתים. יצאת להגנתם של רמון ואולמרט למרות התיקים שנפתחו נגדם. מה עם טוהר המידות בשירות הציבורי? היכן עובר הקו האדום שבו מוצדק לדרוש פיטורים של איש ציבור שסרח?

"יש לי שני דברים לומר על זה. הראשון הוא שבחלק גדול מהמקרים שהבאתי היה מדובר בעניינים פעוטים. במקרים כאלו חובה על היועץ המשפטי לממשלה לשקול גם את השיקול הציבורי.

בלתי מתקבל על הדעת שפקיד, בכיר ככל שיהיה, יוכל להפיל ממשלה בהינף קולמוס על כל שטות.

קח למשל את עבירת 'הפרת אמונים'.

עבירה המכילה סממנים דומים ספגה ביקורת חסרת תקדים מבית המשפט העליון בארה"ב. השופטים שם הגבילו מאד את השימוש בה ואסרו להשתמש בה באופן כללי במקרים של ניגוד עניינים.

כתבי אישום המבוססים על הפרת אמונים באים לרוב על עבירות מעורפלות שגורמות לענישה רטרואקטיבית. בשעת מעשה, האדם לא יודע אם מדובר על עבירה או לא. במשפט העברי קבוע ש"אין עונשים אלא אם כן מזהירים". לדוגמה, בפרשת צחי הנגבי והמינויים הפוליטיים, רבים נהגו כמותו ופתאום זה נהפך באופן רטרואקטיבי לעבירה. היה משפטן אנגלי שהסביר שזה ההבדל בין אדם לכלב. הוא דיבר על 'חוק הכלבים'. את האדם מזהירים מראש וכך הוא יודע מה לעשות. הכלב, לעומתו, חוטף מכות ומבין שקודם לכן עשה משהו לא בסדר".

בספר כותב פרידמן כי "ככל שהירבה העליון לעסוק בהפרת אמונים ובענייני מינויים בממשלה ובשירות הציבורי כך גברה בו הרטוריקה הצדקנית והמוסרנית שלו התוקפת בשצף קצף 'ניגוד עניינים' והמושג הזה הורחב מעבר לכל הגיון, עד כדי כך שכל קשר בין איש ציבור לחברו נהיה מיד 'ניגוד עניינים'".

הביקורת שלך היא גם על פרשת דרעי ופנחסי. דרעי ישב בכלא במשך שנים ארוכות, האם לאור מבחן התוצאה היה ראוי לאפשר לו להמשיך לשבת בממשלה?

"אתה לוקח אותי לנקודה השניה והיא שההדחה שלהם נעשתה ללא שום הסמכה בחוק...נקודת המוצא שלי היא שאת החוק צריך לקבוע המחוקק ולא בית המשפט או היועץ המשפטי, בוודאי בנושאים מרכזיים כאלה...

המצב היום בעייתי ביותר משום שאין שום בקרה על שיקול הדעת של הפרקליטות, לא לפני הגשת כתב אישום ולא לאחר המשפט. אין אצלנו מוסד של 'שופט חוקר' שמאשר כתבי אישום וכך, כשאין ביקורת ופקיד יכול להפיל ממשלה ולמעשה החסינות הפרלמנטרית התבטלה – נוצר מצב של כוח מסוכן מאד שמרוכז בפרקליטות ואצל היועץ המשפטי". האיום הפוטנציאלי בהחלט פועל את פעולתו. פרידמן מתאר כיצד היו טומי לפיד וצחי הנגבי מתנגדים מובהקים לאקטיביזם השיפוטי בימיהם כחברי כנסת, אך הפכו את עורם לבלי הכר מיד לאחר שמונו לתפקיד שר המשפטים. הם הבינו שאם ברצונם לשרוד הם חייבים ליישר קו עם המערכת.

קרבן ציבורי

כותב פרידמן: "המגמה הרדיקלית של זכויות אדם מייחסת משקל מירבי לזכויות של הפרט, תוך שהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מהנזק הכבד לציבור ומהסכנות שההכרה בזכות מרחיקה הלכת של אותו פרט תגרום לפרטים אחרים או לכלל הציבור".

פרידמן מקדיש פרק מיוחד לנזקים שגרם בית המשפט בהתערבותו בשיקולי ביטחון.

"לאחר חטיפת המחבלים דוראני ועובייד כקלפי מיקוח לשחרור הנווט השבוי רון ארד, הוגשה עתירה בדרישה לשחררם. ברק דחה בתחילה את העתירה. אך "פרסום פסק הדין היכה את הקהילייה המשפטית הבינלאומית בתדהמה וברק נלחץ מעוצמת הביקורת ושינה את עמדתו וכתב פסק דין המבטל את פסק הדין הקודם שלו".

התוצאה היתה שצה"ל חייב לשחרר את הטרוריסטים.

הכך נוכל להילחם באויבינו, שהם יחזיקו באנשינו ולנו לא יותר להחזיק באנשיהם?" תהה חשין בדעת המיעוט. לאחר ששוחרר דיראני במסגרת עיסקת טננבאום, התיר לו בית המשפט לתבוע פיצויים מהמדינה בשל עינויים שעבר לטענתו בכלא. תביעת הפיצויים המופרכת אושרה על ידי העליון, אך ההחלטה הסופית בדיון הנוסף שנערך בעניין טרם ניתנה.

בפסקי דין נוספים ביטל אהרון ברק את "נוהל שכן", הגביל מאוד את השימוש בסיכולים ממוקדים, דחה את מסקנות ועדת לנדוי שהתירה שימוש בנוהל "טלטולים" במקרה של מעצר "פצצה מתקתקת" וגרם לממשלה להוציא הון עתק בגלל פיסקי דין שהורו על העתקת גדר ההפרדה".

פרידמן מציין שאפילו דו"ח גולדסטון עשה שימוש בפסקי בג"צ כדי לתקוף את המהלכים המבצעיים של צה"ל.

"ההתערבות הגיעה לשיאה", לדברי פרידמן, "עם היציאה למבצע חומת מגן. לא פחות מעשרה פיסקי דין ניתנו באותה תקופה ובגללם נאלץ צה"ל להסביר, להצטדק ולהתדיין עם כל נודניק שהחליט להגיש עתירה.

קצינים בכירים שהתייצבו בבית המשפט שוחחו טלפונית עם הגורמים בשטח כדי למסור לשופטים את הפרטים הכי מעודכנים.

צווים מוחלטים לא ניתנו כיוון שבמהלך הדיונים המתישים צה"ל התמקח בניסיון להגיע לפשרות עם העותרים. "טוב הוא שהצדדים לעתירות לפנינו הגיעו להבנה", ציין בית המשפט באחת מן העתירות. "בית המשפט הפך למפקח העליון על הכוחות בשטח", מסכם פרידמן.

בג"צ כובל את ידי צה"ל.

תחומים לא לו

כאשר נכנס צה"ל לבית לחם, פתחו 30-40 מבוקשים פלסטינים באש ופרצו לכנסיית המולד. בכנסייה היו מצויים אנשי כמורה שלא היו קשורים לאירוע וצה"ל נמנע מלפרוץ לכנסיה אך הטיל עליה מצור. המבוקשים ניצלו באופן ציני את מעמדו הדתי של המקום. מושל בית לחם וחברי הכנסת אחמד טיבי ומוחמד ברכה עתרו לבג"צ כדי לוודא שצה"ל "יקיים את דיני המשפט הבינלאומי באשר לאספקת מזון למבוקשים הנצורים".

פרידמן כותב כי בית המשפט דחה לכאורה את העתירה תוך שהוא מציין כי הוא לא מתערב באופן ניהול הלחימה והמשא ומתן. אך רק לכאורה, שכן דיון ממשי בעניין התרחש גם התרחש. העותרים חששו שהמזון שיוכנס למתחם על ידי צה"ל ייגזל על ידי החמושים ולא יגיע לידי האזרחים. השופטים שהוטרדו מסוגיה זו לא הירפו מנציגי הצבא. צה"ל הסכים לבסוף להצעת השופטים לאפשר לאזרחים לצאת מהמיתחם, לקבל אוכל ורק אז לשוב למתחם.

"קשה להניח שהדיון בבג"צ והמשא ומתן על הצעדים הנדרשים אינו כובל את ידיהם של אנשי הצבא ואינו משפיע על הפעולה", מאשים פרידמן. "כולם מבינים שרק היענות להצעותיו של בית המשפט עשויה למנוע מעורבות חריפה יותר באמצעות צו החלטי".

בג"צ לא סגר את דלתותיו גם בעתירות הנוגעות למדיניות כלכלית, על אף שבהן אין לשופטי העליון כל יתרון מקצועי או הבנה עודפת על הרשות המבצעת.

כך למשל בעתירה של "עמותת שיח חדש נגד שר התשתיות הלאומיות", דן העליון בהחלטתו של מינהל מקרקעי ישראל ביחס לאדמות שהוחכרו לשם עיבודן כאדמות חקלאיות.

המינהל בהנחייתו של שר התשתיות אהוד אולמרט, ביקש לשנות את ייעודן של הקרקעות למגורים כדי לסייע בפתרון בעיית הדיור. חוזה החכירה לא חייב את המדינה לפצות את החקלאים על האדמות, אך התפיסה היתה שכיוון שהחקלאים החזיקו באדמות שנים רבות, שמרו עליהן ועיבדו אותן, יש לפצות אותם.

ועדה בינמשרדית שהוקמה לצורך העניין קבעה כי הפיצויים היו גבוהים מדי. העתירה לבג"צ לא איחרה לבוא בטענה שהחלטת המינהל מיטיבה עם החקלאים על חשבון הציבור ופוגעת בצדק החלוקתי. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לא הסכים לייצג את הממשלה והעתירה התקבלה. ההחלטות בוטלו מבלי שבית המשפט יקבע מה גובה התשלום הראוי לחקלאים וכך הועדה שמונתה על ידי הממשלה כדי להמליץ ותו לא – הפכה למחליטה הסופית ואילו הממשלה הפכה לחותמת גומי בלבד.

האם לבית המשפט יש אחריות על משבר הדיור?

התשובה של פרידמן חיובית.

בעקבות העתירות נתקע הסדר הקרקעות למשך שנים ארוכות. העתירה הראשונה הוגשה בשנת 2000, אך פסק הדין בעתירה האחרונה בעניין ניתן רק בשנת 2011. בינתיים בעיית הדיור החריפה ואת התוצאות היה ניתן לראות במחאה החברתית של 2011. איש כמובן לא דרש מבית המשפט לשאת באחריות לתרומה שלו למצב.

סכסוך מתוקשר

על אהרון ברק מותח פרידמן ביקורת חסרת תקדים.

הוא מצייר אותו כתאורטיקן מנותק הכופה את ערכיו על המערכת. "אין אצלו הבדל בין מלחמה לשלום לביציות מוקפאות או לפרסומות ברדיו".

את יורשתו – דורית בייניש ואת תקופת הכהונה שלה, שבמהלכה כיהן גם פרידמן עצמו כשר המשפטים, הוא מתאר כמלחמת הכל בכל, שבה הנשיאה נאבקת על שימור הכוח בכל מחיר גם ללא כל הגיון...

הסכסוך של פרידמן עם בייניש הגיע לשיא במהלך כהונתו כשר משפטים, אז הפעיל מאמצים רבים כדי לרסן את הכוח הבלתי מוגבל שצבר בית המשפט העליון. חוק הקדנציות שהוביל, קצב את תקופת הכהונה של נשיאים וסגנים לשבע שנים בלבד. מלבד זאת יזם השר הקמת ועדה מייעצת לבחירת נשיאים וסגני שרים. פעולות אלו עוררו סכסוך מתוקשר ולא תמיד ענייני בינו לבין דורית בייניש.

אך עיקר העימות נגע לתיקון לחוק יסוד: השפיטה, שהשר ביקש להעביר אך ללא הצלחה. כשאנחנו מנסים לברר אילו הצעות חוק היה מקדם היום, מפנה אותנו פרידמן בראש ובראשונה לתיקון זה, שמעגן בחוק את יכולתו של בית המשפט העליון לפסול חוקים שנוגדים את חוקי היסוד, אך גם מאפשר לכנסת להתגבר על הפסילה ברוב של 61 חברים.

יש שטוענים כי בפועל הסיכוי שהכנסת תעשה זאת הוא קטן מאוד. אולי עצם מתן הגושפנקה לבית המשפט הוא בעייתי?

"בית המשפט בכל מקרה מממש את היכולת הזו, השאלה היא מה אתה עושה עם זה...אם יהיה מקרה של אינטרס מרכזי של המדינה ומה שאני חשבתי עליו בזמנו היה חוק האזרחות - מתן אזרחות לפלסטינים בעקבות נישואיהם לערבים ישראלים. אילו בג"צ היה פוסל זאת, אין לי ספק שהיה מקום להתנגד לכך".

אך פרידמן לא עוצר בכך.

"הדבר הקריטי הוא לצמצם או לשלול את השימוש בעילת חוסר הסבירות לגבי החלטות הממשלה ובמינויים בשירות הציבורי. יש להפריד את תפקידו של היועץ המשפטי מתפקיד התובע ולבטל את הכלל שבג"צ המציא שחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה ואת הכלל שהיועץ המשפטי יכול לטעון בבית המשפט טענות הפוכות לעמדת הממשלה ובמקביל לשלול מהממשלה זכות לייצוג עצמאי".

מהי עמדתך בנוגע להרכב הוועדה למינוי שופטים?

"אני בהחלט בדעה שכאשר לבית המשפט יש סמכויות כפי שיש לו היום, מידת ההשפעה של שופטי העליון על מינוי שופטים לעליון צריכה לרדת. צריך להוריד את ההשתתפות לשופט אחד או שניים מקסימום ובמקומם צריך להיות מינוי נוסף מהממשלה או מהאקדמיה".

לטענתו לאחרונה ניכרים צעדים לבלימתה של המהפכה המשפטית למרות פסיקות בעייתיות מבחינתו כמו בג"צ ראשי הערים. על השופטים לדבריו לאמץ תכונה אלמנטרית אחת, צניעות.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/524/203.html?hp=1&cat=402&loc=58#talkback

תגוביות:

1.ברק נטל לעצמו סמכויות שלא כדין והדיח ראש ממשלה ברמייה. מקומו בכלא.
שמאלנים מושחתים השחיתו את המערכת המשפטית. כל החונטה של ברק היא חונטה של השתלטות בצורה לא חוקית על השלטון במדינה.

2.שופטי בג"צ ואירגוני השמאל הטמאים כבר דאגו שהמסתננים לא יתקרבו לרחביה, רמת אביב וכפר שמריהו.

3.השמאל הרמאי והגנב גנב את השלטון באמצעות השתלטות על בג"צ אחרי שאיבד
את כוחו בכנסת. השמאל גונב את המדינה מכל הבחינות.

פוליטיזציה של משפט

פרופ' מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM

להלן התמלול המלא:

קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר - לבית המשפט העליון - והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.

בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.

בג"צ הפך למוסד פוליטי.

4.פרידמן: יש לבטל את הכלל שבג"צ המציא, שחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה ולפצל את תפקיד היועץ המשפטי עכשיו!

5.לתקן מיד את חוק יסוד השפיטה כך שיאפשר לכנסת להתגבר על פסילה של חוקים ע"י בג"צ, ברוב של 61 חברים.

6.האם לבית המשפט יש אחריות על משבר הדיור? התשובה של פרידמן חיובית. בעקבות העתירות נתקע הסדר הקרקעות למשך שנים ארוכות. העתירה הראשונה הוגשה בשנת 2000, אך פסק הדין בעתירה האחרונה בעניין ניתן רק בשנת 2011. בינתיים בעיית הדיור החריפה ואת התוצאות היה ניתן לראות במחאה החברתית של 2011. איש כמובן לא דרש מבית המשפט לשאת באחריות לתרומה שלו למצב.

7.הטענה של תומכי האקטיביזם השיפוטי ששופטים הם ההיפך מפוליטיקאים, כלומר חפים מתאוות השררה והכוח והאידיאולוגיה הפוליטית ופוסקים רק לפי שיקולים משפטים עניניים היא הבל גמור. ההבדלים בין שופטים ופוליטיקאים הם קטנים בהרבה ממה שחושבים. הפוליטיקאים לפחות נבחרו תוך ידיעת מגרעותיהם מה שקשה לומר על שיטת מינוי השופטים הנוכחית בבג"צ שבו מיעוט מנציח את שליטתו במשחק שהוא מכור מראש. לכן ביטול בג"צ במתכונתו הנוכחית והחזרתו לימים של טרום המהפיכה החוקתית לא תהיה מתן משקל יתר לפוליטיקאים, אלא לפוליטיקאים שנבחרו בידי הציבור, וכך ראוי שיהיה בדמוקרטיה.

8.ההתערבות הגיעה לשיאה, לדברי פרידמן, עם היציאה למבצע חומת מגן. לא פחות מעשרה פיסקי דין ניתנו באותה תקופה ובגללם נאלץ צה"ל להסביר, להצטדק ולהתדיין עם כל נודניק שהחליט להגיש עתירה.

9.כותב פרידמן: "המגמה הרדיקלית של זכויות אדם מייחסת משקל מירבי לזכויות של הפרט, תוך שהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מהנזק הכבד לציבור ומהסכנות שההכרה בזכות מרחיקה הלכת של אותו פרט שתיגרמנה לפרטים אחרים או לכלל הציבור".

10.פרידמן: "המצב היום בעייתי ביותר משום שאין שום בקרה על שיקול הדעת של הפרקליטות, לא לפני הגשת כתב אישום ולא לאחר המשפט. אין אצלנו מוסד של 'שופט חוקר' שמאשר כתבי אישום וכך, כשאין ביקורת ופקיד יכול להפיל ממשלה ולמעשה החסינות הפרלמנטרית התבטלה – נוצר מצב של כוח מסוכן מאד שמרוכז בפרקליטות ואצל היועץ המשפטי".

11.כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 1

השמאל שאיבד את כוחו בכנסת העתיק את פעילותו הפוליטית לבג"צ ולמערכת המשפט על ידי החדרת אנשיו לכל התפקידים. השמאל משתמש במערכת המשפט בישראל כדי לגבור על ההחלטות של הכנסת ושל הגורמים הנבחרים באופן דמוקרטי. אנשי השמאל בזים לדמוקרטיה ואונסים את האג'נדה שלהם על הציבור. שופט אמריקאי בכיר, פרופ' פוזנר: אהרן ברק - הוא שודד-ים משפטי!

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

12.גיס חמישי מכרסם בישראל. את ''עמדת המדינה'' במשפט קונים בכספי הקרן לישראל חדשה.

כך חדרה הקרן החדשה לישראל למערכת המשפט / תחקיר יפעת ארליך

תוכנית המלגות הנדיבה של הקרן לישראל חדשה ממלאת את שורות הפרקליטות ובתי המשפט בשליחיה הנאמנים.
בין בוגרי התוכנית:

1.הממונה על הבג"צים בפרקליטות

2.המשנה ליועץ המשפטי לממשלה

3.שלושה שופטים בישראל ופרקליט ארגון עדאללה

בשקט בשקט ובמשך 25 שנה הקימה הקרן החדשה לישראל "משפחה" של עשרות משפטנים המחויבים לאג'נדה השמאלנית והפרו-פלסטינית של הקרן.

הקרן מאתרת עורכי דין צעירים בעלי השקפת עולם מתאימה ושולחת אותם על חשבונה ללמוד לתואר שני בארה"ב תמורת התחייבות לעבוד אחר כך למען עמותות הבת של הקרן בישראל.

רבים מהם מאיישים היום עמדות בפרקליטות, באקדמיה וגם על כס המשפט.

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-45887-00.html

13.יש לנו משבר לא פחות חמור כרגע עם בית המשפט העליון וכדאי שנחשוב איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות. אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה כפול.

הוא איבד באופן כמעט מוחלט את הלגיטימציה אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו ובראש ובראשונה הציונות הדתית והוא איבד הרבה מאד מהלגיטימציה שלו אצל הקבוצות שהכי מזדהות איתו, זה הקבוצות שקראתי להן ההגמונים הליברלים לשעבר, החילונים המשכילים המערביים. אין לי זמן לנתח למה קרה אובדן הלגיטימציה הכפול הזה אבל מה שאני רוצה לומר שלא רק במערכת הפוליטית יש לנו משבר.

יש לנו משבר לא פחות חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו. כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.

פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על בג"צ של אחרי מהפך 77'

http://www.youtube.com/watch?v=KsxDURXWIyk

14.בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה.

http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM

15.יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית. את השופטים תבחרנה רק ממשלות ישראל כמו בכל העולם הנאור ונקבל גיוון רעיוני ועדתי בבית המשפט שלנו. הוא לא שייך לשמאלנים. הבחירה תתבצע רק אחרי שימוע עומק בכנסת שיבהיר במהלכו מהן עמדותיו של המועמד בכל הנודע לזכותנו על הארץ הגוברת על כל זכות אחרת. כמו כן תבחנה ידיעות המועמד ביהדות בתנ"ך במסורת ובמורשת היהודית.

16.פרופ' דיסקין: הליך הבחירה היום הוא שהשופטים בוחרים את עצמם.
על הכנסת לשנס מותניים ולחוקק את החוקים המתאימים על מנת לשנות את המצב.

17.מערכת המשפט נגועה בשחיתות סטאליניסטית מכף רגל ועד ראש.

18.כנופיית בג״צ, הפרקליטות, מחלקת חקירות במשטרה, ״עיתונאים״ אנשי שלומם בעיתונות ובטלוויזיה, חוקרים במשטרה (לא נפרט מי ואיפה), אנשים בפרקליטות, שופטים, ״אגודות לזכויות״ למיניהן ובראש הפירמידה כנופיית האייטולות של בג״צ. אני יכול לכתוב ולפרט אבל, כולם מבינים למה אי אפשר...המדינה מנוהלת לא על ידי הממשלה.

19.כל שופטי העליון יחדיו זקוקים לשנות דור, כדי ללמוד את המעט שפרידמן שכח. ספרו החדש הוא, ככל הנראה, המחקר המשפטי החשוב ביותר שנכתב במדינה מאז הקמתה. אחד התסכולים הגדולים של מערכת המשפט נעוץ בכך שלא הצליחו להדביק לפרידמן אפילו בדל של התנהגות לא תקינה (שלא לדבר על עבירה כלשהי), אפילו לא עבירת תנועה, גם לא חניה ב"אדום לבן".

20.בג"צ יחסל את מדינת ישראל היהודית. בג''צ מייצג את הערבים, המסתננים והפושעים.

21.מי שמחפש ארגוני פשע באיצטלה של מחפשי צדק, מצא!

22.זה ברור לכל, בג״צ והפרקליטות הם הפושעים האמיתיים.

23.כנופיית שלטון החוק בראשות אהרון ברק רמסה את החוק ואת הדמוקרטיה.
חונטה של דיקטטורים נקלים שאימצו את הנרטיב הפלסטיני.

24.אכן שמגר, ברק ובייניש הפכו את מערכת המשפט בישראל לארגון פשע.

25.ההיסטוריה לא תאיר פניה לברק. פיראט זו ההגדרה הכי טובה ששמעתי עד כה.

26.תודה לילד שצעק שהמלך הוא עירום...

27.כפי שעולה מדבריו של שר משפטים לשעבר, חונטה שמאלנית קיצונית פנאטית לבנה אשכנזית-חילונית במהותה חטפה את השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל וסוחטת באיומים את הממשלות השונות. מהדברים עולה שכת של הזויים מתנהלת כמאפיה לכל דבר ועניין.

28.הגוף הקורא לעצמו בג"צ הוא האויב הגדול ביותר של המפעל הציוני.

29.מצחיק שבג"צ מבסס את החלטותיו על "אמון הציבור". איזה "ציבור" בדיוק?

30.בג"צ איבד את אמון הציבור וצריך להתפזר.

31.האם ניתן להניע את המטוטלת לכיוון מתקן בעזרת הכנסת? לדעתי לא. המערכת החיסונית שלנו נפגעה באופן אנוש כי יש בה משוב מחזורי הרסני
ולכן נדוננו לתהליך ממושך ואכזרי של גסיסה חברתית ולאומית איטית.

32.This man aharon Barak, requires medical attention

Looking at his polipy face he suffers from extensive HPV

possible human papiloma virus brain infection

חבר הכנסת מהליכוד דימה את פרקליט המדינה החדש לעבריין וטען שהמחלקה לתפקידים מיוחדים שבראשה עמד מסוכנת יותר מכל ארגון פשע מאורגן: "פשיעה בשם החוק הרבה יותר חמורה".

"שי ניצן והמחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה מסוכנים יותר מכל ארגון פשע מאורגן, כארגונו של שלום דומרני". כך, במילים אלו ממש, תיאר ח"כ משה פייגלין ממפלגת השלטון, הליכוד, את פרקליט המדינה החדש. בראיון בסוף השבוע לתחנת הרדיו הפנימית של המרכז הבינתחומי בהרצליה, לפני אישור המינוי בממשלה, הסביר פייגלין במילים בוטות את התנגדותו לבחירתו של שי ניצן למחליפו של משה לדור: "המינוי הזה הוא מינוי חמור ביותר, מינוי שמדרדר את המדינה".

חבר הכנסת דימה את ניצן לעבריין וטען כי האדם ניצן פסול עוד יותר מהליך מינויו. לדבריו, "פושע קטן פועל בניגוד לחוק, פושע בינוני עוקף את החוק, פושע גדול באמת משתמש בחוק". למאזיניו הוא הביא כדוגמה מדינה דרום אמריקנית: "נניח שאותה מדינה מחליטה להקים ארגון מיוחד שמטרתו לרדוף את מתנגדיו הפוליטיים של השלטון. למשל הוא מחליט שלגבי מתנגדים פוליטיים מותר להביא אותם לדין באופן קבוצתי. אפשר למשל להביא כיתה שלמה בבית ספר תיכון למעצר כי חושדים שאחד מחברי הכיתה סחר בסמים".

לדברי פייגלין, "נוהל כזה הרבה יותר מסוכן מכל ארגון פשע מאורגן. ואני טוען שיש ארגון כזה בישראל והוא נקרא 'המחלקה לתפקידים מיוחדים'. הראשונה שעמדה בראשו הייתה עורכת הדין טליה ששון וכיום עומד בראשו שי ניצן. הסכנה של האדון שי ניצן ופעולותיו במדינת ישראל עולה לאין ערוך על סכנתו של כל ארגון פשע מאורגן כדומרני ודומיו, משום שכאן מדובר בפושע שפועל בשם החוק המשתמש בחוק, ושם מדובר בפושע שפועל בניגוד לחוק".

הח"כ מהליכוד המשיך לתקוף את המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות וטען כי היא "מחלקה פוליטית". לדבריו, "כל מעשיה או 99% ממעשיה מכוונים אך ורק לציבור מאוד מאוד מסוים. הארגון הזה מסוכן למדינה מבחינה מוסרית ונמצא במקום הרבה יותר נמוך מכל ארגון פשע הפועל כפושע לכל דבר נגד החוק. אני אומר שוב - פשיעה בשם החוק או באמצעות החוק חמורה הרבה יותר".

לסיכום הסביר פייגלין מדוע לטענתו ניצן מונה לפרקליט המדינה: "הוא לא קיבל את המינוי כי מישהו בממשלה מאוהב בו או חושב שכישוריו המקצועיים הם מי יודע מה. הוא יקבל את המינוי כי פשוט המערכת, הפוליטיקאים, חוששים מהשכבה הזו". בסופו של דבר, רוב שרי הממשלה הצביעו בעד המינוי למעט שרי הבית היהודי והשר עוזי לנדאו מהליכוד ביתנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4457831,00.html

תגוביות:

1.עם פרקליטות ובית משפט עבריינים שכאלו, פצצה ברכבם זה מצווה.

2."המחלקה לתפקידים מיוחדים"? ומהם התפקידים?שלה ומי ממנה את חבריה?
בכל מקרה זה נושא שחייב להיות מיד על הפרק שכן זו מחלקה שהוקמה בעבר ואחרי כן ניתנה הוראה לפרק אותה אבל ההוראה לא בוצעה והמחלקה ממשיכה לתפקד בניגוד מפורש לחוק.

3.אז מי ממשיך לתפעל אותה ובאיזו רשות? הפרקליטות, ברשות עצמה.

4.סוף-סוף מישהו יוצא באומץ נגד המאפיה המשפטית. בכל העולם נדהמו מהחוצפה של המאפיה המשפטית בישראל שלקחה לעצמה את השלטון בלי שבחר בה אפילו מצביע אחד והכל כמובן בשם החוק ו"הנאורות"...פושעים! פייגלין צודק!

5.שהחיינו וקיימנו שיש לנו שליח ציבור כזה. כל הכבוד על האומץ והיושרה הציבורית. מינוי שי ניצן הוא עלבון לדמוקרטיה ולמינהל תקין והמחלקה שבראשה הוא עמד היא בושה וחרפה לכל מדינה מתוקנת.

6.כל כבוד על האומץ לצאת בנחרצות שכזאת נגד הגוף המושחת שבמדינה. בצד ה"נכון" מחאה הינה חגיגה דמוקרטית. בצד הלא נכון זו סכנה לדמוקרטיה והמרדה. בדיוק בגלל זה אנחנו לא רוצים את שי ניצן בפרקליטות. זו הדרך בה הוא עובד.

7.האם ראיתם פעם פרקליט מדינה או יועמ"ש בעל דעות ימניות, שמתמנה על ידי ממשלת שמאל? אין מצב. רק הליכוד לא יודע לשלוט והפקידים המושחתים ממנים אחד את השני ומפריעים לנבחרים לממש את הבטחותיהם לציבור. כך גם לגבי השופטים. דוגמאות? מניעת גירוש המסתננים. גדר ההפרדה שהתוואי שלה מתחשב בכל פאלח ערבי אך לא בכמה הוא מסכן את חיי היהודים. ביטול נוהל שכן ועוד.

8.פייגלין אמר דברי חכמה רק שהחונטה ממשיכה לא לספור אף אחד.

9.קראת לילד בשמו וכל יתר אנשי הליכוד בממשלה הצביעו בעד החולירע הזה.

10.פייגלין בפריימריז הבא יימצא את עצמו בראשות הליכוד וכשזה יקרה גם אני אצביע ליכוד.

11.העם בוחר ימין ומקבל שמאל קיצוני. ביזיון. פייגלין ראש הממשלה הבא!

12.שי ניצן משרת את האויב.

13.מינויו של ניצן לפרקליט המדינה משול למינוי של טיבי לשר הבטחון. לא נורמלים בחיי, התאבדות מוחלטת.

14.שי ניצן, ניצן אלון, ציפי לבני וכד' - איזה מזל שהימין בשלטון!

15.צודק, זו החבורה שתופרת תיקים ליריביה. ליעקב נאמן, לרפול, לריבלין ועוד ושנוהגת להחזיק תיקים פתוחים כדי להשאיר תחושת איום. חבורה מושחתת ושמאלנית.

16.פייגלין כל הכבוד על האומץ!!! אומר את מה שכולם מפחדים להגיד.

17.אין היום הרבה אנשים אמיצים כמו פייגלין. מעטים מאד.

18.סוף כל סוף ח"כ שפוי בכנסת ישראל!

19.אין אדם במדינה שמאמין במערכת המשפט.

20.הדמוקרטיה הישראלית היא לא יהודית אבל מדינת ישראל יהודית.

21.העם מאס בחונטה.

22.מערכת המשפט היא אכן אירגון הפשע המאורגן הגדול בישראל. השמאל שאיבד כוחו בכנסת העתיק פעילותו לבג"צ ולמערכת המשפט על כל זרועותיה כפי שמסביר פרופ' מאוטנר. כל מערכת שנופלת קורבן לכוח פוליטי שמקומו לא בה, היא מאפיה ופשע מאורגן, שכן אחרת לא היתה מתארגנת במוסד הממלכתי החטוף ופועלת מתוכו כאילו הוא נכס שלה ושל השמאל. ישראל במשבר חמור ביותר במערכת המשפט ובמערכת השלטונית. רק מהפיכה ציבורית וחקיקתית תציל את המדינה מציפורני השמאל - שהוא כולו הקרן החדשה מהמסד ועד הטפחות. תראו לי שמאלן אחד בישראל שדרש חקירת המימון הזר ומעשי אירגוני הקרן החדשה הזרה האמריקנית NIF אחרי פירסום דו"ח גולדסטון כשהתברר שאת השקרים בדו"ח ייצרו אירגוני הקרן הזאת. לא היה אז ואין היום אחד כזה - כלומר השמאל כולו הוא קרן חדשה.

לתוצאות הבחירות בבת-ים, ברמת השרון ובנצרת עלית צריך לקרוא בשמן האמיתי: מרד באקטיביזם השיפוטי.

"דעתנו אינה נוחה, בפן הציבורי, מהתמודדותו של לחיאני על תפקיד ראש העירייה", כתבה בתחילת השבוע המשנה לנשיא, מרים נאור. בוודאי שדעתם אינה נוחה. אלא שזה הדדי. גם דעתם של התושבים "אינה נוחה" מהעובדה שבג"ץ רמס, ממש כך, את החוק המפורש.

איך וכיצד הגענו למצב שבו בג"ץ רומס את החוק המפורש, מאוד מפורש, והציבור מבהיר לו שעד כאן.

זה נמאס. פשוט נמאס.

כדי להבין את מחזה האבסורד שלפנינו צריך לקרוא את ספרו של פרופסור דניאל פרידמן, "הארנק והחרב". איך, בתהליך ארוך, שנמשך על עשרות שנים, הפך בית המשפט העליון לגוף פוליטי, כוחני, אינטרסנטי, תוך שימוש בהצדקות בנוסח "שלטון החוק" ו"אמון הציבור", שבסופו של יום רמסו את שלטון החוק ופגעו באמון הציבור.

פרידמן סוקר שורה ארוכה של פסיקות, הן של בית המשפט בעידן הטרום-כוחני והן בעידן הנוכחי. בית המשפט הקודם לא ויתר על זכויות אדם. להפך. הוא ביסס אותן. אבל הוא לא נזקק לאקרובטיקה משפטית ולא להצהרות חסרות טעם על "מהפכה", שהיתה פרי תיאבונו האדיר של אהרן ברק לכוח ועוד כוח.

פרידמן מציג איך ידע ברק לתמרן בין פרשות שונות, עם פסיקות הפוכות, משום שזה התאים לאינטרסים של ברק ואיך, בתהליך ארוך, הצליח ברק ליצור הרכב שופטים ממושמע וצייתני, שיפעל לפי הנחיות האדמו"ר ואיך הפכו שופטי בית המשפט, בהנחייתו של ברק, לאנשי משטרת המוסר וגרוע מכך: הם היו בבחינת נאה דורשים אבל לא נאה מקיימים.

הם יצרו, יש מאין, כללי התנהגות מחמירים לפוליטיקאים, אבל העניקו לעצמם פטור בדיוק מאותם כללים.

הם יצאו בשצף קצף נגד מינויים פוליטיים והפכו אותם לשחיתות ציבורית, בדיוק באותם ימים שהשופטים, הם עצמם, העסיקו את הבנים שלהם כמתמחים בבית המשפט העליון ובצמרת הפרקליטות.

הם פסלו החלטות שלטוניות מטעמים של "ניגוד אינטרסים", אבל קבעו שעליהם הכללים הללו אינם חלים. אסור לחברה או לאדם בכיר להיות מיוצג על ידי עו"ד שמקורב לשר. אבל מותר לחברה או לאדם בכיר להיות מיוצג על ידי עו"ד שמקורב לשופט.

הם הפכו את עצמם למלאכים, עד כדי כך שהם הצליחו לפטור את עצמם גם מכללי האתיקה. באמצעות הלכות ה"סבירות" וה"מידתיות" הם הפכו כל החלטה של השלטון להחלטה שאמורה להיבחן בכלי מדידה שנוצרו על ידי השופטים.

שיקול הדעת השלטוני הלך והצטמצם. המעורבות הגיעה לאבסורדים שאינם קיימים בשום מדינה בעולם. בג"ץ התערב בכמויות הדלק שצריך לספק לרצועת עזה, בג"ץ דן אנשי ציבור בגלל התבטאויות שחרגו ממתחם התקינות הפוליטית של קבוצות לחץ ("רעד בכנף"), בג"ץ כפה על קצינים להגיע לביהמ"ש בזמן מלחמה כדי לפקח על הסיוע ההומניטרי לרצועה והרשימה ארוכה.

פרופסורים נגד אקטיביזם

כבר בסוף שנות השמונים ובוודאי בשנות התשעים, היה ברור שהאקטיביזם השיפוטי איננו שלטון החוק אלא שלטון אליטה קטנה.

פרופסורים כמו אנדרי מרמור ופרופ' מנחם מאוטנר הצביעו כל הכיוונים המסוכנים ועל כך שמדובר בנטיות פוליטיות ולא כל כך תמימות. בהמשך הצטרפו אחרים לביקורת וביניהם רות גביזון, פרידמן עצמו, יואב דותן ואחרים. כולם פרופסורים מכובדים.

אבל ברק בז להם. הוא לחץ על הדוושה. האקטיביזם הפך לדורסני. המשנה לנשיא, השופט מנחם אלון ז"ל, מחה על הדורסנות הזאת בפסקי הדין עצמם. כך גם הנשיא לשעבר, משה לנדוי ז"ל, כשברק פגע בו אנושות בסוגיית "הלחץ הפיזי המתון" וגם הוא השמיע ביקורת בוטה. אלא שזו היסטוריה מושתקת.

חלק מהפקולטות למשפטים הפכו לפקולטות ללימודי ברק. לש"ס היה עובדיה. למשפטנים ממחלקת הציבור הנאור היה ברק.

פרידמן גואל את ההיסטוריה המשפטית משכבת הקוסמטיקה האדירה שהגנה עליה. חשיבותו של הספר מצויה דווקא בסקירה העניינית של הפרשות הרבות מספור.

זהו ספר חובה לכל סטודנט למשפטים, משום שכמעט לכל פסק דין שהם לומדים יש רקע שלפעמים כלל מאבקי כוח אישיים ואינטרסים מנוגדים והתחשבנויות קטנוניות וזהו ספר חובה לכל מי שיש לו עניין בהיסטוריה המשפטית האמיתית של מדינת ישראל, זו שתמיד מסתתרת מאחורי מילות הקסם של "שלטון החוק".

שום דבר מהדברים שחושף פרידמן וזה כולל אינטרסים ויצרים ומאבקים - אינו פוסל את הפסיקות. צריך להבין אותן ואת הרקע. צריך לבקר אותן. אבל צריך גם לכבד אותן. ומי שרוצה לשנות, וצריך לשנות, יתכבד לעשות זאת על ידי שינויי חקיקה.

מנגנון החושך

אחת הפרשות החמורות ביותר שפרידמן סוקר עוסקת ברדיפתו של דרור חוטר ישי, לשעבר נשיא לשכת עורכי הדין, שהוגשו נגדו כתבי אישום מופרכים, בעיקר בגלל שהשמיע דברי ביקורת על השופטים.

בסופו של דבר, הוא יצא זכאי אבל הדרך היתה ארוכה. לחוטר ישי היה כוח להיאבק נגד מנגנון הרדיפה. הוא ניצח. אבל מה גורלו של אדם קצת פחות חזק, שהפרקליטות החליטה שיש צורך לחסל אותו? הסיכוי שלו אפסי.

זה מפחיד לחשוב שמנגנון אדיר ומאוד חשוך, עסק ברדיפה אחרי אדם שהעז להשמיע ביקורת, גם אם בסופו של יום היה זיכוי וזה מפחיד לחשוב שאותו מנגנון, רק לפני שבע שנים, הגיש כתב אישום מופרך נגד מי שהיה אז שר המשפטים, חיים רמון וזה מפחיד לחשוב שכתב אישום מופרך הוגש גם נגד שר משפטים קודם, יעקב נאמן וזה מפחיד לחשוב שתיק פתוח שלא היה בו כלום, נשלף מאיזה ארון כדי למנוע את כניסתו של רובי ריבלין ללשכת שר המשפטים. הרי גם הוא לא היה יקיר המערכת אז שלפו נגדו תיק.

אי אפשר להבין את מערכת המשפט של ישראל ללא התייחסות לסדרת הפרשות הללו ויש עוד, משום שבמשך עשרות שנים "שלטון החוק" היה בפיהם של אנשי אותו מנגנון וחושך היה במעשיהם.

זו היתה גם שעתה הכעורה של התקשורת.

רוב הפרשנים הפכו לדוברים של אותו מנגנון. הם אפילו דרבנו אותו. זה לא רק נשמע מפחיד, זה אכן מפחיד. אף אחד מהמעורבים בפרשות החשוכות ההן לא שילם את המחיר. הביקורת היתה אפסית. התקשורת הפכה אותם ל"בני אור". הם היו נציגי הציבור הנאור. הם פעלו בשמו. במקום הוקעה, במקום חשיפה, כמעט כולם הפכו לשופטים.

פרידמן הוא בעל עמדה. בעבר הוא פרסם סדרת מאמרים ביקורתיים על המערכת. הוא מציין זאת שוב ושוב. אלא שאין בו שום נימה של התחשבנות אישית. השופט בדימוס מישאל חשין זכור לרע מההתבטאות הבוטה שלו נגד פרידמן, "נגדע את ידו של מי שיפגע בבית שלנו". אבל הנה, דווקא חשין מוזכר פעמים רבות בספר, דווקא בזכות פסיקותיו היותר ענייניות ושפויות בשורה של תחומים. פרידמן גומל לו טובה תחת רעה. מה שמחזק יותר, הרבה יותר, את גישתו העניינית של פרידמן.

פרידמן אופטימי מדי

בספרו טען פרידמן שהמטוטלת מתחילה לנוע לכיוון השני, גם בגלל עידן נשיאותו של ד"ר אשר גרוניס כנשיא בית המשפט העליון. פרידמן היה אופטימי מדי.

מורשת האימפריאליזם השיפוטי נמשכת ללא הפסקה.

המטוטלת ממשיכה לנוע לכיוון הלא נכון. פה ושם היו גם פסקי דין ראויים יותר. אבל הכוחניות נמשכת. החוק קובע שככל שמדובר בהליך פלילי, כהונתו של ראש עיר תפקע רק לאחר פסק דין סופי בעבירה שיש עמה קלון. אכן, יש סעיף נוסף בחוק שמעניק למועצה שיקול דעת לנוכח התנהגות בלתי הולמת של ראש רשות. אבל סעיף ספציפי אמור לגבור על סעיף כללי. לא בישראל.

משום ששיקול הדעת של מועצת חכמי בג"ץ חשוב יותר מחזקת החפות שמעוגנת בחוק.

גרוניס מציג את הגיחוך שבעמדת שופטי הרוב, שלמעשה רומסים את החוק המפורש. מה טעם בהוראת המחוקק להשעות ראש עיר רק לאחר הרשעה, הוא שואל, כאשר שופטי הרוב מחליטים על הדחה, כבר בשלב כתב האישום? כל כך פשוט וכל כך נכון. אבל הוא נותר במיעוט.

אחת התופעות שעליהן עומד פרידמן בספרו היא הסימביוזה בין התביעה לבין השופטים.

זה קרה משום שהפרקליטות הפכה לחממה לגידול שופטים. התוצאות בהתאם.

רוב עמודי ההחלטה מתחילת השבוע בעניינו של לחיאני הם חזרה מפורטת על טענות כתב האישום. חזקת החפות נמחקת.

טענות התביעה, ללא טענות ההגנה, תופסות את כל הבמה.

לחיאני לא התבקש להציג כתב הגנה ובכל מקרה, בג"ץ איננו הפורום לדיון בטענות הצדדים ולעומת זאת, אין התייחסות רצינית של בג"ץ לטענות לגופה של העתירה שהעלו באי כוחו של לחיאני.

אבל פעם נוספת, הפך בג"ץ לזרוע הארוכה של התביעה. האופטימיות של פרידמן היתה קצת מוקדמת.

צריך לקרוא את הספר, משום שתוצאות הבחירות בשלוש ערים מלמדות משהו. זה לא שהציבור בחר השבוע בשחיתות.

הציבור הצביע השבוע נגד הפיכתו של בג"ץ למועצת חכמים שמייתרת את הדמוקרטיה.

הכתובת רשומה על הקיר באותיות ענק. הציבור שמע את הפרשנים ואת השופטים, לא השתכנע והוציא פסק דין. זו הזדמנות פז לחשבון נפש ולשינוי כיוון. מערכות התביעה, המשפט והשיפוט משוועות לתיקון. לא כדי לפגוע בשלטון החוק. כדי להציל אותו.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=4701

תגוביות:

1.בג"ץ הוא שריד ארכאי לימי המנדט הבריטי, שבגלל תקלה היסטורית (חוסר תשומת לב וחוסר הפנמה של משמעות המעבר משלטון זר למדינה ריבונית ודמוקרטית), הצליח "להתפלח" למדינת ישראל לאחר הקמתה. הגיעה העת לבטל את סעיפים 15(ג) ו-15(ד) לחוק יסוד: השפיטה ולבטל את בג"ץ כליל. בית המשפט העליון יישאר כבית משפט לערעורים אזרחיים ופליליים בלבד.

במקביל יש לבטל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבמחטף משפטפטני מכוער של אייתוללות בג"ץ, הפך לפתע ל"חוקה" שמכוחה כביכול הם פוסלים חוקים של הכנסת (שלא לדבר על כל החוקים שמלכתחילה הכנסת נמנעה מלחוקק, מחשש ש"לא יעמדו במבחן בג"ץ".

בנוסף, חייבים להחזיר את הרועצים המשפטיים העלובים לגודלם הטבעי:... מדובר בפקידונים, שתפקידם לומר מה חוקי ומה לא חוקי ואם הממשלה רוצה לבצע משהו והחוק אינו מאפשר אותו - עליהם לומר איך יש לשנות את החוק כדי שהממשלה תוכל לבצע את מדיניותה. גם זה רק כשהם מתבקשים לספק ייעוץ. אף אחד לא שואל אותם מה "ראוי" ומה "לא ראוי", מה "סביר" ומה "לא סביר" ודעתם בעניינים האלה אינה מעניינת אותנו ואינה חשובה יותר מדעתו של כל אזרח אחר בישראל. אף אחד לא הסמיך אותם לנהל את המדינה או לתת "הנחיות" לנבחרי הציבור ולדרגים הביצועיים. הם כולה, פקידונים.

את נבחרי הציבור שסרחו או פישלו אנחנו יכולים לפטר בקלפי. את האייתוללות האלה אין שום דרך לפטר.

הם ממנים את עצמם, הם לא נותנים חשבון לאף אחד, הם לא נושאים באחריות כלפי אף אחד ואם הם מפשלים אין לנו שום דרך לשלוח אותם לכל הרוחות והם מינו את עצמם לפוסקים העליונים והאחרונים בכל סוגיה פוליטית, ערכית, כלכלית, ביטחונית.

9 מהם החליטו פה אחד שחוק עדין (נסו להסתנן לאוסטרליה ותבינו מה זה חוק נוקשה) שמקובל על רובו העצום של הציבור, לטיפול במגיפת הפולשים האפריקאים, הוא "לא מידתי". 9 פה אחד נגד דעת הרוב העצום של הציבור.

באוסטרליה נדחתה עתירה דומה שהוגשה נגד חוק המאפשר להחזיק פולשים זרים בכלא עד יום מותם, ללא משפט ואוסטרליה היא לא פחות דמוקרטית מישראל, יש בה הרבה יותר שטח והיא הרבה פחות צפופה מאשר ישראל כך שהיא יכולה להרשות לעצמה לקלוט גם מיליוני פולשים ובכל זאת בית המשפט באוסטרליה הבין שהוא חייב לשרת את אזרחי אוסטרליה ולא כל מיני פולשים מהעולם השלישי והוא הבין שכדי לעצור את השיטפון הזה, גם מאסר עולם ללא משפט הוא מאוד "מידתי" דווקא.

רק אצלנו 9 אייתוללות הצביעו פה אחד נגד רצונו של כל הציבור.

למה שרצונם של תשעה אידיוטים בגלימות שחורות, שכולה למדו משפטים (יש כמוהם עשרות אלפים), יגבר על רצונם של מיליוני אזרחי ישראל? על שום מה ולמה? למה מי הם בכלל?

הדבר הזה עבר כל גבול וברור לי שזה יפורק. השאלה היחידה היא כמה זמן זה יקח וכמה נזקים האייתוללות עוד יצליחו לגרום, לפני שנבחרי הציבור יתעשתו, יתגברו על הפחד מהחונטה וישימו לזה סוף, או לפני שהציבור יתעורר ויפנה לשיטת תחריר?

2.שופטי בג"צ מסכנים את המשך קיום העם היהודי.

3.בג"צ הוא המעוז של השמאל האנטישמי ואירגונים אנטישמיים. הם מנהלים מלחמת חורמה כנגד העם היהודי ומדינת היהודים לשם השמדתה וחיסולה.

4.אולי בכלל צריך לעצור ולחקור את שופטי הבג"צ ולהגיש נגדם כתב אישום על הסתה להפרת החוק, או אף על נסיון למרד...מעניין אם הם יתפטרו ברגע שיוגש כתב אישום כזה...

5.הפושעים האמיתיים יושבים בפרקליטות ובבג"צ. הם פועלים נגד המדינה.

6.איך המנגנון הזה עובד. שיטת הפעולה. הסבר קצר לדרך שבה הקבוצה של האייטולות פועלת. קודם כל, כל מי שמסכן אותם ואת המעמד שלהם או מישהו שלא מוצא חן בעיניהם או מישהו שהוא ימני לאומי וכדומה אוספים עליו חומר
במחלקה מסויימת במשטרה. הפרקליטות שיש שם עורכי דין שלהם ממציאה הצדקות למה יש להגיש כתב אישום ואחר כך בבית המשפט יש אנשים שמבצעים את ההוראות שלהם. לא אכתוב הרבה. אני מקווה שהבנתם את השיטה. ממציאים כתבי אישום כמו שהיה במשטרים הכי אפלים והכל נעשה בשם הצדק...כאילו.

7.חלק מהפקולטות למשפטים הפכו לפקולטות ללימודי ברק. לש"ס היה עובדיה. למשפטנים ממחלקת הציבור הנאור היה ברק.

מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.

השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.

ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.

ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.

ולחשוב שמי שיושב בממשלה זו ממשלת ימין.

למה ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט מדינה ו...כל דבר אחר?

מפני שהליכוד הוא מפלגה שנשלטת בידי רדיקלים סמולנים אשכנזים מיישובים של 2-3 העשירונים העליונים ואילו הבוחרים הם בדיוק ההפך.

הליכוד הוא הונאה אחת גדולה.

לא ברור למה המטומטמים ממשיכים להצביע למפלגה הזו.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/523/652.html?hp=1&cat=479&loc=12#talkback

תגוביות 141, 143, 145

הדברים שלו כללו גם את משפט שלהלן: "אף פעם לא הרשינו לעצמנו ללוש את הלחם של ארוחת שבירת הצום בחודש רמדאן המבורך בדמם של ילדים"...

מתברר שהמשפט החביב הזה עמד במרכזם של שני דיונים משפטיים. האחד בפני השופטת מרים לומפ בירושלים והשני בפני השופט אוקלטון באנגליה, במסגרת החלטת השלטונות לאסור את כניסתו של המסית והמדיח למדינה.

נתחיל עם אנגליה. בדיקת הנאום כולו לא הותירה ספקות בנוגע לעובדה שנאום ההסתה של סלאח היה נגד יהודים. אבל ההגנה במשפטו של סלאח מצאה אחד שחשב אחרת.

זה היה ד"ר אילן פפה. מדיח ומסית ידוע בזכות עצמו. פפה הגיש חוות דעת מומחה. השופטים דחו על הסף את הטענה שהכוונה של סלאח היתה לאינקוויזיציה הנוצרית שהשתמשה בדם של ילדים מוסלמים והכרעת הדין הבהירה שלגרסה של פפה אין מקור וגם לא ידיים או רגליים.

ומה בישראל?

הסנגור המלומד, אביגדור פלדמן, העלה טענה דומה: הכוונה לא היתה למה שעשו היהודים לילדי הנוצרים...

טענה קצת מוזרה, משום שהנאום היה נגד ישראל והיהודים. אבל, הפלא ופלא, הטענה שנדחתה על הסף באנגליה התקבלה בישראל. מה קורה לנו?...

יש כאן תמיהות על שיקול דעת שיפוטי.

בית המשפט באנגליה לא קנה את "עדות המומחה" של פפה. בית המשפט בישראל קנה את הגרסה של פלדמן.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/524/431.html?hp=1&cat=479&loc=3

תגוביות:

1.לימיני: אם השופטת אינה שמאלנית היא מוכת פחד וטרור מפני ברק ושות'. פרופ' דיסקין התייחס לבעיה החמורה הרווחת בכל מערכת המשפט בישראל ומציין שכולם פוחדים מברק וכנופייתו ופוסקים כעגלים מלומדים. מי שלא מיישר קוו נחסם ולא מקודם או אפילו נבעט החוצה.

בפקולטות למשפטים בישראל מלמדים את חבורת העגלים את כל תורת שודד הים הדיקטטור שגנב את השלטון במירמה והעבירו לידי המשפטנים באמצעות פסקי דין הזויים וניפוח תפקידי יועצים משפטיים לכדי תפקידי שליטה אבסולוטית.

יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית ואת השופטים תבחרנה רק ממשלות ישראל המתחלפות. כך נקבל גיוון רעיוני ועדתי ורק לאחר שימוע עומק בכנסת במהלכו תיבחנה עמדות עורכי הדין המועמדים לתפקיד (שכן מדובר בסך הכל בעורכי דין ולא בקדושים) ליהדות, למדינה היהודית, למורשת, לתנ"ך, להלכה ולהיסטוריה של עמנו!

...ב-2007 מגיע שיעור המביעים אמון בבתי המשפט בישראל ל-33% בלבד. מגמה דומה של שחיקה מסתמנת גם כאשר בוחנים את אמון הציבור בבית המשפט העליון...

התמונה הכללית המתקבלת מתוך הנתונים שהצטברו לאורך השנים אכן מעידה על מגמה ברורה של שחיקה - הן באמון הציבור במערכת החוק והמשפט והן בהערכתו את המדדים השונים הקשורים לתפקודה.

אין כל ספק כי התמונה הניבטת אלינו עגומה ומצביעה על משבר עמוק בנושא תפישת ציבור את שלטון החוק ובמידת הלגיטימציה שאותה הוא מעניק או לא מעניק למערכת החוק והמשפט.

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1422339

אהרון ברק שינה את שיטת המישטר בישראל ללא סמכות או רשות מהכנסת. שינוי שיטת המשטר הוסתרה באמצעות הגדרה מטעה שהפילה את כולם בפח. מה פירוש "מהפיכה חוקתית"? אין דבר כזה בדמוקרטיה! מה שבוצע זו הפיכה לא חוקית בדרכי מירמה. עד היום לא טיפלה הכנסת במעשה ההפיכה הלא חוקית, מפחד תפירת תיקים לנבחריה, כפי שמעידה כתבת גל"צ אילאיל שחר, שהם אמרו לה בעצמם.

כאשר איבד השמאל את השלטון בישראל, חשב ברק להעביר את השליטה הפוליטית אל מערכת המשפט ובכך לעקר את שלטון המחנה הלאומי שזכה בבחירות הדמוקרטיות.

לשם כך השתמש בשני חוקי יסוד (חוק כבוד האדם וחרותו וחוק חופש העיסוק) שהועברו בכנסת על ידי דן מרידור שהיה בקשרים עימו ואולי אף לבקשתו.

חוק כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק הם שני חוקים אמורפיים ומחוררים שאיפשרו לשופטים להכניס לתוך החורים כל פסק דין שהיה ברצונם תחת הכותרת: כבוד וחופש.

מיד משהתקבלו חוקים אלה בכנסת הם שימשו קרדום לחפור בו את הקבר לדמוקרטיה הפרלמנטרית של מדינת ישראל היהודית.

כדי לייצר מערך של אנשים שיפעלו לעיקור כוחה של הממשלה תמך אהרון ברק בהצעתו של הרמן שוורץ, יהודי אמריקני, להקים את תוכנית המשפטנים אותה מממנת גם הקרן החדשה NIF.

התוכנית הכשירה משפטנים שהקימו את רשת אירגוני השמאל שפעילותם העיקרית היתה והינה עתירה בלתי פוסקת לבג"צ לצורך עיקור פעולות ומטרות הממשלה וביטול חקיקה לאומית של הכנסת.

"הדמוקרטיה הפרלמנטרית" נכבשה והפכה על פי הגדרת הכובשים ל"דמוקרטיה חוקתית".

הדמוקרטיה החוקתית יוצרה באמצעות פסק דין בנק המזרחי של ברק הנשמע תמים לחלוטין ולא כך הוא.

לישראל אין כלל חוקה, בדיוק כמו שלבריטניה אין ולכן היא לא יכולה להיות דמוקרטיה חוקתית.

חברי הכנסת לא הבינו כלל את שהתרחש מתחת לאפם ומכל מקום היה מאוחר מדי, כיוון שבית המשפט פסק שמעתה כל חקיקה תיבדק על ידי בג"צ ותיפסל אם לא תעמוד באמות המידה של הנאורים אותם הוא מייצג בלעדית. מעתה החל תהליך שכל חוקי הכנסת וכל מעשי הממשלה אולצו לעבור בדיקות "מידתיות" שונות ומשונות.

בכך הושלמה ההשתלטות הלא חוקית על מערכת המשפט והשמאל שאיבד את כוחו בכנסת העתיק את פעילותו הפוליטית לבג"צ ולמערכת המשפט באופן מושלם.

מדינת ישראל הפכה מדמוקרטיה פרלמנטרית בה הפרלמנט קובע את מהלכי המדינה, לדמוקרטיה חוקתית, בה בג"צ ומערכת המשפט קובעים את מהלכי המדינה.

מדובר בדיקטטורה, בה בג"צ ואנשי מערכת המשפט והיועצים המשפטיים הנטועים בכל מקום, הם הקובעים בכל נושא פוליטי בו אמורה לטפל הממשלה, ללא יכולת לפטר או להיפטר מהם כאשר העם אינו מרוצה מתפקודם ומעשיהם.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=746835

סימוכין:

1.

הכתבת המדינית של גלי צה"ל מספרת על תמיהתם של השרים על המינוי של עו"ד שי ניצן אך חוששים להצביע נגד, "זה עלול לסבך אותנו. אנחנו חוששים מחקירה בענייננו. יזכרו לנו וזה רק יסבך אותנו", אומרים השרים בשיחות הסגורות.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/243878

2.

מרידור אמר לפני הטקס: "זהו יום משמעותי עבורי. ברק השפיע על מערכת המשפט ועל החברה הישראלית. אנשים ברמה הזו לא מוצאים כל יום. יש מעטים כאלה בעולם וצריך להתגאות על כך שיש אדם כזה בתוכנו".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/479/173.html

3.

ארי שביט בראיון עם אהרון ברק:

שביט: יצרת דמוקרטיה חוקתית שהכנסת כלל לא התכוונה אליה!

ארי שביט לאהרון ברק: חשבת שאתה הופך באותו יום לאחד מהאבות-המייסדים של הדמוקרטיה הישראלית?

"בעצם מה שאתה אומר הוא שבית המשפט העליון יצר ב-95' את הדמוקרטיה החוקתית הישראלית על סמך החלטה של הכנסת, שהכנסת לא היתה מודעת לחלוטין למשמעותה".

http://www.mqg.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA/%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F%D7%91%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA/tabid/351/Default.aspx

https://rotter.net/forum/gil/20101.shtml#422

4.

מי אתה דן מרידור?

-בכנסת ה-12 כיהן כשר המשפטים. בין השנים 1988–1990 לקח חלק במאמץ לחקיקת שני חוקי יסוד שנחקקו בשנת 1992.

-בסוף כהונתה של הכנסת ה-14 פרש מרידור מהליכוד ואף הכריז על כוונתו לרוץ לראשות הממשלה נגד בנימין נתניהו, אולם לבסוף חבר ליצחק מרדכי, רוני מילוא ואמנון ליפקין-שחק והיה ממייסדיה של מפלגת המרכז, שמטעמה נבחר לכנסת ה-15. בכנסת ה-15 כיהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

-בשנת 2002, לקראת סוף כהונתה של הכנסת ה-15 חזר מרידור לליכוד.

-הוא נתמנה לעמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. (מכון של השמאל- ל).

-מרידור הביע תמיכה בקדימה בבחירות לכנסת ה-17‏.

-ב-9 בנובמבר 2008 הודיע על חזרתו לליכוד.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%9F_%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8

5.

"מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991. אולמרט-טורבוביץ-ברק והרפורמה הפוליטית ש- "מרכוס רוצה". אריק כרמון, שהתחזה לפרופסור, הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה".

http://www.news1.co.il/Archive/002-D-18970-00.html

https://rotter.net/forum/gil/19930.shtml

6.

פרופ' דיסקין על חקיקת 2 חוקי היסוד על ידי הכנסת: "לדעתי חברי הכנסת נמנעים מלחוקק את החוקים המתאימים שיבטלו את השפעת חוקי היסוד חוק כבוד האדם וחוק חופש העיסוק, כמו גם את כל התוספות שחוקקו בהמשך על ידי חברי הכנסת שלא הבינו כלל לאיזו צרה הם מכניסים את המדינה במעשיהם, שכן החוקים הללו שימשו לחיסול שלטון הממשלות בישראל ולחיסול החופש של הכנסת לחוקק כרצונה וכחוק, בתור מייצגת ונבחרת של הציבור".

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=139489

7.

תוכנית המשפטנים שמניבה את יבולי השמאלנים ששובצו כולם בשקט בשקט במערכת המשפט ב - 30 השנים האחרונות ובמקביל שובצו באירגוני השמאל של הקרן החדשה במימון זר לצורך עתירות לשותפיהם בבג"צ. (בתמיכת אהרון ברק והקרן החדשה).

פרס הרמן שוורץ למשפט וצדק חברתי

הקרן החדשה לישראל מעניקה אחת לשנה פרס בתחום קידום זכויות האדם וצדק חברתי בישראל: "פרס הרמן שוורץ למשפט וצדק חברתי" (מייסד קרן המלגות למשפטנים של הקרן החדשה לישראל). מטרת הפרס היא לעודד עשייה בכלים משפטיים לקידום זכויות האדם והצדק החברתי בישראל.

http://nif.org.il/programs/herman

http://www.law.tau.ac.il/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/ziv-schwartz-heb.pdf

************

לעיון:

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 1

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

***************

מחברי הדו"ח, קבעו כי על יהודה ושומרון כלל "לא חלים דיני כיבוש" שכן אזורים אלו "מעולם לא היו חלק לגיטימי ממדינה ערבית כלשהי, לרבות ירדן".

נקבע ש"השליטה ביהודה ושומרון נמשכת עשרות שנים ואיש אינו מסוגל לחזות את סיומה, אם בכלל. מכאן, שעומדת לישראלים זכות שבדין להתיישב ביהודה ושומרון והקמת יישובים איננה בלתי חוקית".

אולם פסק דין יוצא דופן, שהוציאה ביום ה' ועדת העררים הצבאית, חושף ש"צו שימוש מפריע", משמש ככלי המרכזי של היועץ המשפטי של המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, אל"מ דורון בן ברק להפקעת קרקעות מחקלאיים יהודים בהתיישבות.

פסק הדין ניתן במסגרת ערר שהגישה חברת "משק אחיה".

משק אחיה קיבלה "צו שימוש מפריע" המורה לה לעקור כרמים שאותם היא מעבדת על שטח גדול של כ-80 דונם בבקעת שילה. מדובר בקרקע חקלאית שמעבדים יהודים למעלה מ-16 שנה.

כל זאת בשל פלסטיני תושב האזור שהגיש עתירה נגד המשק וראש המנהל האזרחי הוציא צו עקירה לחלקות משק אחיה.

משק אחיה באמצעות עו"ד דורון ניר צבי, הגיש ערר.

שופטי הערר קבעו חד משמעית כי הפלסטיני שטוען לבעלות על הקרקעות "לא הוכיח את בעלותו על המקרקעין נשוא הערר". הועדה קבעה כי הראיות שהביא הפלסטיני באשר לבעלות של אביו על חלקות מסויימות מתייחסות לכל היותר ל- 25 דונם באזור עמק שילה אשר מקומם לא הוכח".

אבל ההפתעה הגיעה בהמשך פסק הדין.

למרות האמור קבעה הועדה כי:

"העדר הוכחת הבעלות במקרקעין אינה מעלה ואינה מורידה, לאור ההגדרה הרחבה מאד של המושג 'מקרקעין פרטיים' בצו בדבר שימוש מפריע, הכוללת למעשה את כל הקרקעות שאינן בבעלות המדינה".

משמעות הדברים מרחיקת לכת.

לדברי הועדה כל קרקע שאינה רשומה כ"קרקע מדינה" מוגדרת למעשה כ"קרקע פרטית" גם אם שום עותר קונקרטי לא הוכיח עליה בעלות.

ההשלכה המעשית היא שהיועץ המשפטי ביו"ש - דורון בן ברק - יכול מעתה לעקור כמעט כל מטע או גידול חקלאי של יהודים ביהודה ושומרון, שכן רובן המוחלט של קרקעות אלו מוחזקות מכוח עיבוד וחזקה ואינן מוגדרות כקרקעות מדינה.

החלטת הועדה מגלגלת למעשה את תפוח האדמה הלוהט לפתחו של שר הבטחון משה (בוגי) יעלון, הממונה על פעילותו של אל"מ בן ברק, שנמנע עד כה מלהורות על ביטולו של 'צו שימוש מפריע'.

בכנסת זעמו אתמול וראשי שדולת ארץ ישראל מסרו למקור ראשון כי "ההחלטה היא כתב אישום חמור נגד "צו שימוש מפריע", הוא הצו שדו"ח השופט לוי כינה "דרקוני" וקבע שיש לבטלו.

ההחלטה מוכיחה שהצו גורם לאי צדק קיצוני. אנו קוראים לשר הבטחון לאמץ את רוח ההחלטה, לבטל לאלתר את צו שימוש מפריע ולהכריז שמעתה תיפסק רדיפת החקלאים היהודים, וסכסוכי מקרקעין יידונו רק בבית משפט".

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=748629

תגוביות:

1.מערכת המשפט על כל זרועותיה כולל המינהל האזרחי אינה אלא מפלגת השמאל שאיבד את כוחו בכנסת והעתיק את פעילותו לכותלי בג"צ וזרועותיו.

***************

ועדת לוי: לבטל את הצו הדרקוני שחוקק צה"ל נגד יהודים

הועדה בראשותו של השופט לוי חשפה מציאות של אפליה קשה כנגד יהודים ביו"ש. דוגמא לכך הם דברי הביקורת הנוקבים בדבר השימוש בצו "שימוש מפריע במקרקעין", שהופעל כנגד יהודים בלבד, ואף תוקן בכדי לנשל יהודי מאדמה שעיבד.

לפני מספר חודשים פורסם בקול היהודי בהרחבה סיפורו של מיכאל לסנס, חקלאי תושב קדומים, שבעקבות עמדת המנהל האזרחי הורה לו בג"ץ לעקור מאות עצי זית שנטע סמוך לישוב.

למרות העובדה כי הערבים שטענו כי האדמות שייכות להם, לא הוכיחו בעלות על הקרקע, החליטו במנהל האזרחי להשתמש ב'צו בדבר שימוש מפריע במקרקעין פרטיים', צו מיוחד שהופעל כנגד יהודים בלבד.

לסנס עתר באמצעות עו"ד דורון ניר צבי לועדת העררים וזו קיבלה את הערעור. השופטים הצבאיים אף מתחו ביקורת על כך שהצו מופעל אך ורק כנגד יהודים, וקבעו כי הצו לא יכול לחול במקרה של לסנס, שכן מדובר על שימוש בקרקע בתקופה של עד שלוש שנים, אולם לסנס מעבד את הקרקע במשך כחמש שנים.

אולם ראש המינהל האזרחי היה נחוש למנוע מלסנס לעבד את הקרקע.

בתשובה לעתירה שהגיש לבג"ץ עו"ד מיכאל ספרד מארגון השמאל 'יש דין', הודיע אלוף פיקוד מרכז כי לבקשת ראש המנהל האזרחי דאז תא"ל פולי מרדכי הוא משנה את החוק, כך שהצו יחול גם על מי עיבד את הקרקע למשך חמש שנים.

במילים פשוטות, כשקבעה ועדת העררים כי לסנס לא הפר את החוק, צה"ל החליט פשוט לשנות את החוק.

בהמשך עקר צה"ל כרם בבעלותו של משה דויטש מסוסיא תוך שימוש בצו דומה.

בראיון ארוך לקול היהודי גולל לסנס את סיפורו ותיאר את תחושותיו. "גם בסדום ובמקומות אחרים קיבלו החלטות חשוכות בדרכים חוקיות", אמר לסנס בכעס. "הפגיעה נעשית ביהודים בלבד. הערבים עושים מה שהם עושים, ואילו המדינה וצה"ל פועלים לטובת הערבים ומצרים את צעדיהם של היהודים בלבד".

נראה כי בימים האחרונים הגיע חיזוק לטענת האפליה של לסנס, דווקא מועדת לוי שהגישה לאחרונה את מסקנותיה.

בדו"ח שחיברו מתחו חברי הועדה בראשותו של השופט אדמונד לוי ביקורת חריפה במיוחד על השימוש בצו, כינו אותו "צו דרקוני", וקבעו שהצו נועד למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה.

"על פי השקפתנו צו זה הינו דרקוני ושיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו, גם אם הוא מנומק בצורך לשמור על הסדר הציבורי", כתבו חברי הועדה בדו"ח.

"לא ברור כיצד עיבוד חקלאי של קרקע שאינה קרקע מדינה ואין לה דורש מהווה הפרה של הסדר הציבורי… נראה אפוא כי הוגי הצו שמו לעצמם מטרה – למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה, ונדמה כי המרצע יצא מן השק בחודש ניסן התש"ע, כאשר הורחבה הסמכות לדרוש פינוי של מי שלהחזקתו בקרקע טרם מלאו חמש שנים", כתבו חברי הועדה כשכוונתם למקרה של מיכאל לסנס.

חברי הועדה לא מסתפקים בפחות מאשר קריאה לביטולו של הצו.

"באשר לצו בדבר שימוש מפריע במקרקעין אנו סבורים שיש לבטלו", כתבו חברי הועדה. "ככל שיוחלט להותירו על כנו, אנו מציעים להורות על תיקונו במובן זה שהחלטתה של ועדת הערר לא תהיה בגדר המלצה בלבד אלא תחייב את ראש המנהל האזרחי לפעול על פיה".

עו"ד ניר צבי שייצג את לסנס, אמר בזמנו לקול היהודי כי השימוש בצו המיוחד החל בעקבות דו"ח המאחזים של טליה ששון. "ששון עצמה המליצה להשתמש בו בטווח של שנה בלבד, מאחר והוא כה פוגעני", ציין עו"ד ניר צבי.

בצה"ל לקחו את המלצותיה של ששון כמה צעדים קדימה, וזכו כעת לביקורת קשה מצד חברי הועדה שמינתה ממשלת נתניהו.

http://www.hakolhayehudi.co.il/%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%AA-%D7%9C%D7%95%D7%99-%D7%9C%D7%91%D7%98%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%95-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%A7-%D7%A6%D7%94%D7%9C/

אנשים רבים תוהים ואף מתרעמים על כך שממשלות ישראל בוחרות לעצמן תמיד יועץ משפטי לממשלה שהוא קילומטרים שמאלה מעמדותיהן האידיאולוגיות.

זאת משום שהציבור לא יודע שאת היועץ המשפטי לממשלה כופים על הממשלות 15 השופטים שבחרו את עצמם בעצמם לכהן במוסד הפוליטי של השמאל - בג"צ.

אהרון ברק ביצע את ההפיכה השלטונית שלו להשלטת השמאל צעד אחרי צעד.

אחד הצעדים שלו היה מניעת יכולת הממשלה להמשיך לבחור לעצמה יועץ משפטי כשהעביר את משימת בחירת היועץ המשפטי לידי בית המשפט, כדי שיוכל לשמש ידו הבוחשת של בג"צ בקרבי הממשלה.

ברק עשה זאת באמצעות "חקיקה" מטעם בית המשפט בפסק דין בעניין אחר, כי זו השיטה.

כך זה מתואר בויקיפדיה:

"בעת הדיון במשפט דרעי ב-1993 פסק בית המשפט העליון כי חוות דעתו המשפטית של היועץ היא שמחייבת את ראש הממשלה ואת הרשות המבצעת כולה. בעיני בג"צ היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין. בכך הגדיר בית המשפט העליון ועיצב את דמותו של היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי הכפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד".

מאותו יום הפך תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עוד מינוי שכופה השמאל.

ממשלת ישראל והכנסת הנבחרת הפכו מאותו יום לבובות חסרות משמעות, שנכנעות לכל הנחתה של היועץ שהפך על פי "חקיקת" בג"צ - "לסמכות המשפטית המכרעת הכפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד"...

השמאל בבג"צ השלים את השתלטותו על מדינת ישראל.

בספרו "הארנק והחרב" מתאר פרופ' פרידמן את האסטרטגיה של העתקת מוקד השליטה למערכת המשפטית.

הנה כך מתאר פרופ' פרידמן את המהלך הזה:

"המהפכה המשפטית התרחשה בכל החזיתות. המשפטנים סימנו כמטרה להעביר את השליטה האפקטיבית מידי הממשלה והכנסת לידי בית המשפט העליון, לידי היועץ המשפטי לממשלה ולידי הפקידות הבכירה בפרקליטות"...

"המאבק היה על כוח", מסביר פרידמן. "ברור שלבית המשפט יש מגמה ליברלית מובהקת והדבר בהחלט השפיע על ממשלות הימין. נתניהו היה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון. הנזק הגדול ביותר שגרמה החקירה הזו הוא שהוא איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז, הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. ראו מה קורה היום: תפקיד פרקליט המדינה הוא תפקיד כל כך מרכזי ולממשלה אין שום השפעה עליו. לדעתי זה בלתי-נתפש".

את כל הדברים האלה חייבים לשנות בחקיקה בכנסת!

סימוכין:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/524/203.html?hp=1&cat=402&loc=58#talkback

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%92%D7%A8_(%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A2%D7%A5_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99_%D7%9C%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94)
‏‏
http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=751931

****

הפרקים הקודמים:

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 1

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 2

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=746835

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

מהי "מדינה יהודית ודמוקרטית"? פרופ' רות גביזון תקבע - כך עולה מהודעתה של שרת המשפטים, ציפי לבני, שהודיעה הערב (ב') כי החליטה למנות את פרופ' גביזון למי שתנסח לראשונה את הביטוי החוקתי למדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".

"הגיעה העת לפתור את המחלוקות ולגבש הסדר שיעשה את האיזון הראוי והנכון בין הערכים של המדינה כיהודית ודמוקרטית", מסרה שרת המשפטים.

החלטתה של לבני למנות את גביזון לתפקיד נעשתה בידיעת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וראשי מפלגות הקואליציה, יאיר לפיד ונפתלי בנט.

גביזון, כך הוחלט, תגבש בפעם הראשונה את הביטוי החוקתי למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – צירוף המופיע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו בשנת 1992.

לדברי לבני, הצורך בעבודתה של גביזון כעת נובע מ"המחלוקות החברתיות והמשפטיות המהותיות, והצעות חוק שבהן כל צד במפה הפוליטית מנסה לכפות את השקפת עולמו".

כך למשל, הצעת "חוק הלאום" שהועלתה בכנסת בחודשים האחרונים. על-פי ההצעה של חברי הכנסת יריב לוין (ליכוד) ואיילת שקד (הבית היהודי), הקרויה "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", ייקבע כי ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי בלבד. בסעיף נפרד נקבע כי בישראל חל משטר דמוקרטי.

בפנייתה של לבני לפרופ' גביזון כתבה השרה: "אני מאמינה שהגיעה העת לנסח הסדר חוקתי העוסק באופייה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, ומעגן את מרכיבי זהותה באופן המאזן ומשלב ערכים אלה, הן היהודי והן הדמוקרטי".

פרופ׳ גביזון, שנענתה להצעה, מסרה: "אני מודה לשרת המשפטים על האמון שהיא נותנת בי. אפעל במטרה לסייע בקידום הרצון לתת עיגון חוקתי לזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ברוח העקרונות המפורטים בהכרזה על הקמת המדינה. במהלך עבודתי אבחן את ההצעות המונחות על שולחן הכנסת ואתייעץ עם הגורמים הרלבנטיים. לאחר שתגובש הצעה ראשונית, היא תימסר לשרת המשפטים ותועמד לדיון ציבורי כנדרש".

"לגביזון יש אג'נדה"

אין זו הפעם הראשונה שבה פועלת לבני, בכהונתה כשרת המשפטים, לקדם את פרופ' גביזון לעמדות ציבוריות. בכהונתה הקודמת כשרת המשפטים בשנת 2005, ביקשה לבני למנות את גביזון לשופטת בבית המשפט העליון.

היוזמה נתקלה בהתנגדות עזה מצד נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שנימק את התנגדותו בכך ש"לרות גביזון יש אג'נדה", ודבריו חוללו סערה ציבורית עזה.

לבני אף הקפיאה אז במשך קרוב לשנה את עבודתה של הוועדה לבחירת שופטים ומנעה מינויים של שופטים לבית המשפט העליון, עד שיתגבש בוועדה רוב שיתמוך בגביזון. בסופו של דבר הוקדמו הבחירות, ועבודת הוועדה הוקפאה ממילא, ואחרי בחירות 2006 מונתה לבני לשרת החוץ ועזבה את משרד המשפטים.

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000873524#fromelement=hp_morearticles

תגוביות:

1.זה לא רציני. לשם כך צריך גוף שמורכב מנציגי כל הזרמים. איך פרופ' למשפטים יכולה לעשות הגדרה שכל העם לא מצליח אלפי שנים? צריך לעשות דיון מעמיק איך לשלב את העשייה של החילוניות יחד עם רוח היהדות והתורה ולהפיק הגדרה של מדינה ודמורקטיה שתהיה אור לגויים. האם ירושלים היא "ייהרג ובל יעבור" או לא? למה? מתי מותר להתגמש והיכן? מה הגישה לשלום? מה הגישה למוסר? מה הגישה לחינוך?

2.דמוקרטית ויהודית היא תרתי דסתרי.

3.הכנסת לא תשלם "את המחיר" של דמוקרטיה לכל אזרחיה על חשבון "זכויות מיוחדות ליהודיה" וממילא לחוות הדעת של פרופ' גביזון לא תהא תכלית מעשית.

4.ולמה שהנבחרים המחוקקים לא יהיו שותפים? רק אליטה של שופטים שבחרו את עצמם בשיטת חבר מביא חבר? אין לי שום דבר נגד גביזון, אבל במחילה, שאלות כבדות משקל כאלה יש להביא להכרעת נבחרי העם, כראוי למדינה דמוקרטית במובן הפשוט של המילה דמוקרטיה - שלטון נבחרים. הבעיה עם השמאל שמבלבל בין דמוקרטיה לערכים ליברליים שזה לא אותו דבר ורוצה לכפות על כולנו את דעותיו בכל תחום: זכויות אדם, פמיניזם, יחס לחד מיניים ולהפלות, כניעה לטרור בצורה עיוורת, אפס זהות יהודית ומדינת כל אזרחיה במקום מדינת לאום יהודית ועוד מבית היוצר של השופטים הישראלים ממשיכי מורשת אהרון ברק. רוב הציבור לא מסכים איתם ברבים מן המקרים, ולכן שהם יחליטו עבורנו זה נוגד דמוקרטיה.

5.יש סתירה פנימית במשפט מדינה יהודית ודמוקרטית. במקום משפטן ואפילו יהיה זה משפטן עולמי ברמות על אפשר לשים גם קוף. מה יודע המשפטן ומה הוא מבין? גם ילד בן 5 יכול להיות משפטן. כנ"ל לגבי כלכלנים ושאר מקצועות החברה והרוח.

6.ומי היא בדיוק רות גביזון לקבוע מהי מדינה יהודית ודמוקרטית? האם השקפת עולמה השמאל ראדיקלית לא תשפיע על החלטתה? למה ציפי ליבני לא הטילה על אחמד טיבי וחאנן זועבי את המשימה? הרי הם היו מגיעים לאותה החלטה. אבל ישנה שאלה בסיסית הרבה יותר - מי זו ציפי ליבני?

7.הימין הרופס מאפשר לשמאל האובדני להשתלט על המדינה. זהו מתכון בטוח למלחמת אחים.

8.אחרי זה, היא תקבע מהי "אשה בתולה, בחודש תשיעי"...עוד לא ראיתם כלום.

9.אפשר לפזר את הפרלמנט הישראלי. נמצא הפתרון לכל בעיות החקיקה: שרת המשפטים תמנה מומחה לניסוח החוקה והחוקים.

10.אני ושכמותי נראה בחומרה רבה פעולה כה אגרסיבית באצטלה של הגדרות חוק ללא החלטת הכנסת שבה רוב מיוחד של 75% בהצבעה או משאל עם. מדינה יהודית כבר קיימת 65 שנה ואם שופטי ישראל מתקשים לפרש הרי ילכו לפסיקות הבג"צ ב- 65 שנות קיומה וימצאו שם הרבה הסברים למונחים אלה. אין כאן כל מחשבה או הבעת דעה באשר לפרופסור רות גביזון דעותיה וכישוריה, הבעת הדעה היא אך ורק לנחיצות העניין ולעצם הניסיון לקבוע תקדים לביצוע "אישרור" עבודה משפטית של 65 שנה של שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם. האם הגברת ליבני , כשרת המשפטים של מדינת ישראל, מכינה מחטף שיקבע הגדרה של השמאל למונח.

הבעיה נוצרה כשהשתלטה הרשות השופטת באמצעות בית המשפט העליון ובסיועם של מוסד הייעוץ המשפטי והפרקליטות על תפקידי הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות המחוקקת (הכנסת), שיתקה אותן והחלה לבצע את תפקידיהן במקומן.

פרופ' פרידמן:

בג"צ ניכס לעצמו את תפקיד שומר המוסר על ידי הגבלת יכולת התפקוד של אלה שנבחרו לשלוט.

בג"צ אף החליט שזו זכותו להשפיע על הרכב הממשלה וכתוצאה מכך איבדה הממשלה את זכותה למנות למשרות אמון את מי שנראה לה ראוי לאמונה. בג”צ רואה עצמו חופשי להתערב בכל מינוי בשירות הציבורי בעילה של חוסר סבירות וחוסר הסבירות הזה עשוי להתבטא בכל עניין שרק ניתן להעלות על הדעת.

בג"צ פסק שבחירת המועמדים תתבצע אך ורק על ידי ועדה (בראשות משפטנים) לאיתור מועמדים למינויים. ועדה זו חוקרת, בין היתר, תלונות אנונימיות שראויות למשטרים שלא היינו רוצים לחיות בהם.

סינון מועמדים והגשת מועמד יחיד לאישור הממשלה הפכו לנורמה.

הממשלה לא יכולה למנות את פרקליט המדינה המתאים לדעתה. פקיד מביא פקיד. פקיד בכיר מביא פקיד בכיר וכאשר השר חולק על הפקידות, הוא מסתכן בכך שעמדתו תהיה בלתי סבירה בעיני יועציו המשפטיים.

שר שלא מקבל את עמדת הבירוקרטיה, מסתכן בפנייה לבג"צ בטענה שהוא פועל באופן בלתי סביר. קרה אפילו שהיועץ המשפטי מתח ביקורת פומבית על ראש הממשלה. בארה”ב פקיד בכיר כזה היה מפוטר מיד.

בג”צ פוסל פעמים רבות וללא שום בסיס חוקי, מינויי מנכ”לים למשרדים ממשלתים או מינויים בכירים אחרים, בתואנה שהוא מגן על אמון הציבור במוסדות השלטון.

מעורבות זו של בית המשפט בהחלטות ממשלתיות פגעה קשה באמון הציבור בבתי המשפט, כיוון שמעורבות בית המשפט נעשית מטעמים שאינם קשורים לחוק כלשהו.

"משאיבדה הממשלה את סמכותה בענייני מינויים היא איבדה גם את יכולתה למשול", כותב פרידמן בספרו הארנק והחרב בעמוד 482.

שופט בית המשפט האמריקני לערעורים, ריצ'רד פוזנר, כתב במאמר ביקורת חריף על בית המשפט של אהרן ברק שלרעיון "שכל החלטה של הממשלה הנחשבת לא סבירה בעיני בג"צ היא גם לא חוקית, אין אח ורע בדין האמריקני".

פרופ' פרידמן מוסיף וקובע שבהתנהגותו הזו "בית המשפט הפך את עצמו לזירה מרכזית למאבקים פוליטיים" ומדגיש כי "אין תופעה כזו בשום דמוקרטיה אחרת".

לספרו קורא פרידמן הארנק והחרב על מנת להבהיר שמערכת המשפט אינה יכולה לקנות את אמון הציבור בכסף או באמצעות חרב. מי שלא זוכה לאמון הציבור הודות לתפקודו - אבוד.

אמון הציבור במערכת המשפט התדרדר לכך ש-36% בלבד נותנים בה אמון.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=758953

סימוכין:

http://mida.org.il/?p=22357

על פי סקר של אוניברסיטת חיפה רק 36% הביעו אמון ברשות השופטת בישראל / מ. גילת

"רק 36% מהנשאלים מסרו כי הם סומכים על הרשות השופטת בישראל 2013 לאור החלטות שיפוטיות לקויות בתיקים חשובים ועקרוניים".

http://www.israelhayom.co.il/article/107807

הפרקים הקודמים:

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 1

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 2

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=746835

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 3

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=751931

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml#23

בדיון בועדה אומר נציג הפרקליטות הצבאית שבג"צ לא רק שלא מסייע במאבק של שמירת אדמות המדינה מפני השתלטות ערבית, פלסטינית, בדואית עליהן, אלא עושה הכל על מנת שההשתלטות הערבית המכוונת תצליח והמינהל האזרחי ומדינת ישראל ייכשלו.

****

השתלטות מכוונת על אדמות מדינה.

בכיר במינהל האזרחי: פלישות הפלסטינים בשטחי C אינן "בניה לא חוקית כזו או אחרת אלא השתלטות מכוונת על אדמות מדינה.

בתקופה האחרונה גורמים רבים בהתיישבות בכלל ובתנועת רגבים בפרט מצביעים על תופעה הולכת וגוברת של השתלטות פלסטינית בשטחי C.

כעת ניתן לטענה זו חיזוק מגורם רשמי של במינהל האזרחי. מנהל יחידת הפיקוח במינהל, מרקו בן שבת, חשף היום (שלישי) בוועדת המדינה של וועדת חוץ וביטחון כי מאחורי ההשתלטות הפלסטינית ישנה "יד מכוונת".

"בשנתיים שלוש האחרונות מתנהל מאבק על שטחי C" הוסיף בן שבת, "המאבק הוא לא כמו שהכרנו של פלסטיני בודד שהקים את הבית שלו באופן לא חוקי אלא בניה יותר ממוסדת".

בן שבת לא פירט מי היא אותה יד מכוונת, אולם גורמים המעורבים בנעשה ביהודה ושומרון מדווחים כי הוא כיוון לבכירים ברשות הפלסטינית הפועלים להשתלטות משמעותית על שטחי C כולל על אדמות מדינה.

כאמור, הדברים נאמרו במהלך דיון של ועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון בוועדת חוץ וביטחון בראשות ח"כ מוטי יוגב ובהשתתפות חברי כנסת בהם אורית סטרוק ואיילת שקד (הבית היהודי), נציגי צה"ל והמינהל האזרחי, גורמים בהתיישבות ותנועות אזרחיות בהם תנועת רגבים.

תחילה הציג מנהל הפעילות בתנועת רגבים, בצלאל סמוטריץ' את המציאות בשטח, בה שטחי C הופכים לאדמת מריבה. התמונות ותצלומי האוויר שהוצגו עשו את שלהם ולאחר מכן הסכימו המשתתפים כי המצב בשטח מדאיג מאוד.

עיקר הביקורת הופנתה למערכת המשפטית ובעיקר לשופטי בג"צ, אך באופן מפתיע את הביקורת מתחו לא רק הח"כים מהבית היהודי אלא גם הדוברים הממלכתיים האמונים על האכיפה והמשפט הצבאי.

נציגי המינהל האזרחי טענו כי ידיהם כבולות לאור צווי בית משפט וגם נציג הפרקליטות הצבאית, רס"ן יותם הר ציון, מתח ביקורת לא מרומזת על בית המשפט העליון כשטען "שהביטוח הטוב ביותר של פלסטיני שבנה באופן לא חוקי היא פניה לבג"צ".

דבריו של רס"ן הר ציון, רמ"ד פנים בפצ"ר, מכוונים למציאות המתרחשת מיד אחרי מתן צווי ההריסה על ידי המנהל האזרחי, בה פונים הפולשים הפלסטינים לבג"צ בטענה שיעכב את ביצוע צווי ההריסה עד למתן אפשרות לפלסטינים זכות תגובה בבית משפט לטענות המנהל. כמעט בלי יוצא מן הכלל, שופטי בג"צ נותנים צו ביניים אשר מקפיא את הליכי האכיפה, ומאפשרים למעשה את המשך ההשתלטות הלא חוקית.

ח"כ אורית סטרוק טענה כי ליועמ"ש איו"ש יש מספיק כלים להפעיל כנגד אותם פולשים פלסטיניים אך אלו לא מפעילים את הסנקציות האפשריות כדוגמת "צו תיחום" משיקולים פוליטיים.

בדיון אף התברר כי התופעה החמירה לאור מעורבותם של גורמים זרים שמשקיעים כספים רבים במימון הבניה הלא חוקית. על כך הגיבה ח"כ איילת שקד ואמרה שחייבים לפעול בחקיקה כנגד ההתערבות ההולכת וגוברת של אותם ארגונים זרים להשתלטות פלסטינית דווקא בשטחי C דווקא באדמות מדינה.

"המחדל חייב להיפסק. פלסטינים משתלטים על אדמות מדינה בשטחי c בארגון שיטתי של הרשות הפלשתינית ובסיוע ארגונים זרים, ומדינת ישראל נאלמת דום. הכתובת למחדל היא ברורה: שר הביטחון יעלון, הוא האמון על הנושא והאחריות למתן תשובות ולמציאת פתרונות מוטלת על כתפיו." אומרים ברגבים, "הוסכם על כלל הגורמים שהשתתפו היום בדיון שקיימת אסטרטגיה פלשתינית ברורה ושיטתית ושנכון לעכשיו מדינת ישראל, על כלל מערכותיה, לא ערוכה ולא גיבשה את ארגז הכלים הנדרש כדי להתמודד מול התופעה הזו ולנטרל אותה".

עוד אומרים ברגבים כי "אחד החסמים המרכזיים שמונעים את אכיפת החוק וסילוק הפלישות הוא השימוש לרעה שעושים הפלשתינים במוסד העתירות לבג"צ. מאות עתירות תלויות ועומדות ולא מאפשרות את ביצוע פעולות האכיפה הנדרשות. יש משהו לא נורמלי בזה שדווקא בית המשפט העליון האמון על החוק הוא שמאפשר לעבריינים להמשיך ולהשתלט על הקרקע בצורה לא חוקית. על מערכת המשפט למצוא לכך פתרונות ולא לשמש כלי בידי הרשות הפלשתינית במלחמתה נגד ישראל".

בסיום הדיון סיכם יו"ר הועדה ח"כ מוטי יוגב: "ישנה השתלטות ערבית עוינת ובנייה בלתי חוקית על אדמות המדינה וסביב הכבישים לירושלים בחסות הרשות הפלסטינית ובסיוע ארגונים בינ"ל. ישנה גם אי אכיפה מצד מתאם הפעולות בשטחים והמנהל האזרחי, וכן אי מיצוי טיפול של הפרקליטות והמערכת המשפטית להסדרת ההתיישבות הערבית והבדואית ע"פ מדיניותה של ממשלת ישראל ולא של גורמים עוינים. זו תמונת המצב שהתגלתה לעיננו היום בוועדה".

יוגב ציין שלוש דרישות מהועדה לסיכום הדיון: "הועדה דורשת ממשלת ישראל ומשר הביטחון להסדיר את ההתיישבות הערבית פלסטינית בדואית, בשטחי יו"ש בכלל וב-E1 בפרט, בהתאם לחוק ולאינטרסים של ממשלת ישראל ולא בהתאם למדיניות גורמי חוץ עוינים.

הועדה דורשת מהמנהל האזרחי ורשויות החוק לאכוף את עבירות הבנייה וההשתלטות על קרקעות המדינה בסדר עדיפות סביב הכבישים הראשיים, סביב ההתיישבות היהודית ובשטח E1 האסטרטגי לבירת ישראל.

הועדה דורשת ממשרד החוץ וכן מהממונים על הארגונים הבינ"ל במתאם הפעולות בשטחים ובמנהל האזרחי, לאכוף את ההתנהלות הפרועה ללא חוק של ארגונים בינ"ל הפועלים בסיוע לגורמים העוינים לישראל".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/267206

לדברי נציג הפרקליטות הצבאית בדיון, בג"צ לא רק שלא מסייע במאבק של שמירת אדמות המדינה מפני השתלטות ערבית, פלסטינית, בדואית עליהן, אלא עושה הכל, על מנת שההשתלטות הערבית המכוונת תצליח והמינהל האזרחי ומדינת ישראל ייכשלו.

תחילה הציג מנהל הפעילות בתנועת רגבים בצלאל סמוטריץ' את המציאות בשטח, בה שטחי C הופכים לאדמת מריבה.

התמונות ותצלומי האוויר שהוצגו עשו את שלהם ולאחר מכן הסכימו המשתתפים כי המצב בשטח מדאיג מאוד.

עיקר הביקורת הופנתה למערכת המשפטית ובעיקר לשופטי בג"צ, ובאופן מפתיע את הביקורת מתחו לא רק הח"כים מהבית היהודי אלא גם הדוברים הממלכתיים האמונים על האכיפה והמשפט הצבאי.

נציגי המינהל האזרחי טענו כי ידיהם כבולות לאור צווי בית משפט וגם נציג הפרקליטות הצבאית, רס"ן יותם הר ציון, מתח ביקורת לא מרומזת על בית המשפט העליון כשטען "שהביטוח הטוב ביותר של פלסטיני שבנה באופן לא חוקי היא פנייה לבג"צ".

דבריו של רס"ן הר ציון, רמ"ד (ראש מדור) פנים בפצ"ר (פרקליט צבאי ראשי), מכוונים למציאות המתרחשת מיד אחרי מתן צווי ההריסה על ידי המינהל האזרחי, בה פונים הפולשים הפלסטינים לבג"צ בטענה שיעכב את ביצוע צווי ההריסה עד למתן אפשרות לפלסטינים לזכות תגובה בבית משפט לטענות המינהל. כמעט בלי יוצא מן הכלל, שופטי בג"צ נותנים צו ביניים אשר מקפיא את הליכי האכיפה ומאפשר למעשה את המשך ההשתלטות הלא חוקית.

אחד החסמים המרכזיים שמונעים את אכיפת החוק וסילוק הפלישות הוא השימוש לרעה שעושים הפלשתינים במוסד העתירות לבג"צ.

מאות עתירות תלויות ועומדות ולא מאפשרות את ביצוע פעולות האכיפה הנדרשות. יש משהו לא נורמלי בזה שדווקא בית המשפט העליון האמון על החוק הוא שמאפשר לעבריינים להמשיך ולהשתלט על הקרקע בצורה לא חוקית. על מערכת המשפט למצוא לכך פתרונות ולא לשמש כלי בידי הרשות הפלשתינית במלחמתה נגד ישראל".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/267206

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=767320

בשבוע שעבר החליטה ועדת חוקה, חוק ומשפט בשבתה כוועדת חקירה פרלמנטארית לנושא האזנות הסתר, פה אחד, לתמוך בהמלצת שר המשפטים להקים ועדת בדיקה ממשלתית בכדי לבדוק את התנהלות המשטרה והפרקליטות בעניינו של השר חיים רמון.

בפינתו השבועית בערוץ 7 תקף עו"ד יורם שפטל את התנהלות הפרקליטות בוועדה ואמר כי הוא רואה בה חלק מהדיקטטורה של בג"צ השלטת, לדבריו, במדינה: "במדינת ישראל שורר משטר חוקתי שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם, ואני מגדיר אותו - דיקטטורה של בג"צ. כבר כ-20 שנה שכל ההחלטות הפוליטיות נופלות לא בממשלה או בכנסת אלא בבג"צ".

"למשל תוואי גדר ההפרדה לא נקבע במשרד הביטחון או בממשלת ישראל בהסכמת הכנסת, אלא בבית המשפט העליון, בבג"צ והעובדה שאין לנו עד היום גדר שלמה ומלאה... זה רק בגלל עשרות צווי ביניים של בית המשפט העליון שמונעים את השלמת הגדר בירושלים ובכך מפקירים את העיר כולה לטרור, שרק פעילות מוצלחת במיוחד עם הרבה מזל מונעת מצב שבו בכל יום היה מעשה רצח באמצעות מתאבד בירושלים וכן איש אינו רואה מתי יקרה תהליך סיום הגדר כולה מחוץ לירושלים".

שפטל ציין כי הוא מביא דוגמאות אלו בכדי להתייחס לדיון שנערך השבוע בוועדת חוק, חוקה משפט בכנסת בעניין הקמת ועדת הבדיקה ממשלתית, לבדיקת פרשת האזנות הסתר והסתרתן מסנגוריו של רמון בפרשת משפטו: "אין כמו הדיון בוועדה כדי להדגים עד כמה אנו חיים בדיקטטורה של בג"צ".

"הפרקליטות היא על פי חוק חלק ממשרד המשפטים שבראשו עומד השר דניאל פרידמן. הוא דרש מהוועדה להקים ועדת בדיקה. לעומתו, פרקליט המדינה הכפוף לו שהוא עובד בכיר שלו, הופיע באותה ועדת כנסת והביע התנגדות חריפה ונמרצת להקמת הועדה. כלומר, הכפיפות של הפרקליטות לבדיקה ציבורית-שלטונית כל-שהיא, לא קיימת, כי איש לא יכול לומר לפרקליטות מה לעשות, ולפקח על פעולותיה, גם לא שר המשפטים עצמו".

"בג"צ מכפיף את כולם ומנצל את מעמדו וחולשתה של המערכת הפוליטית כדי לפסוק בעניינים שלהם ולמשפט ולא כלום והם פוליטיים גרידא", דוגמה נוספת לחוזקה של המערכת המשפטית יותר מאשר השר הממונה עצמו והתערבותה בנושאים פוליטיים גרידא מביא שפטל מכינוסו המהיר של בג"צ לדון בהפסקת החשמל לעזה, תוך 24 שעות בלבד.

"בג"צ זקוק גם לכך שהזרוע המרכזית והחשובה ביותר – הפרקליטות, לא תהיה כפופה בשום צורה לגוף שלטוני ולכן ייצר את הקשר בין הפרקליטות לבית המשפט העליון".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/176032

תגוביות:

1.רק בחירות דמוקרטיות לביהמ"ש העליון...!!! די לנפוטיזם ול"חבר מביא חבר"!!!

די להשפעת האליטות על הרכב בית המשפט העליון (כולל בג"צ)!!!

יש לבחור שופטים לביהמ"ש העליון כמו בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, כדלקמן:

רק שופט מחוזי, בעל ותק של 5 שנים לפחות, יוכל להגיש מועמדות לביהמ"ש העליון.

כל מועמד יציג את פרטיו האישיים, קורות-חייו, הישגיו האקדמיים, השתייכותו הפוליטית (כולל חברות בתנועת-נוער בעברו), ואף... את חוות הדעת עליו כשופט, (יכולת ההכרעה בשיפוט בצרוף מידע על התנהגות אישית) - כפי שמפורסם בחוזר הפידבק של לשכת עוה"ד, המעניק "ציון" לכל שופט ושופט...!

המועמדים ונתוניהם הנ"ל, יפורסמו בעיתונות ובאינטרנט באופן ענייני-יבש, ע"י משרד המשפטים, בלי זכות לפרסום אישי ו"תעמולת-בחירות" שאינם יאים למועמד לשופט.

מועמד שיתפרסם מחוץ לפרסום הרשמי הנ"ל - ייפסל.

ביום הבחירות לכנסת - ייערכו הבחירות לבית המשפט.

רק העם יבחר את שופטיו!!!

צו ביניים הוא עוד תרגיל מלוכלך של השמאל בבג"צ ובו הוא משתמש שוב ושוב כשהוא רוצה להתערב בנושאים פוליטיים מבלי שיש לו נימוק כלשהו לצורך פסק דין.

פרופ' דיסקין טוען שכל נושא "צווי הביניים" שמוציא בג"צ חייב להיפסק והוא דוגמה לשינוי הנדרש.

צו ביניים זו הוראה שאסור לעשות, או שצריך להימנע מלעשות, או שצריך כן לעשות איזשהו דבר. היתרון לשמאל בבג"צ בשימוש בצו ביניים הוא שעד שהצו הופך להחלטי, יכולות לעבור שנים ולפעמים אף פעם אין צו החלטי ולכן אף פעם אין אפילו נימוקים לעתירות מהסוג הזה, אבל הצו בתוקף.

לדבריו צו ביניים זה למעשה מין תרגיל של בית המשפט העליון שהוא נוקט בו שוב ושוב כשהוא רוצה להתערב וקשה לו לתת הנמקות לפסיקה מוגדרת מסויימת התואמת את עמדותיו ואז הוא נותן צו ביניים וצו הביניים בעצם מתקיים.

כך הוא נמנע מלנמק את החלטתו ומשתמש בצו ביניים שעד שהצו הופך להחלטי יכולות לעבור שנים או שאף פעם אינו הופך להחלטי ונשאר במצב קבוע.

דוגמא לשימוש בצווי הביניים הללו ניתנה השבוע בדיון בכנסת על בניה ערבית לא חוקית והשתלטות על אדמות המדינה. בדיון בועדת חוץ ובטחון אמר רב סרן יותם בן ציון מהפרקליטות הצבאית, שבג"צ נקרא אמנם בית דין גבוה לצדק אך בבג"צ אין לא צדק ולא חוק.

להיפך. בג"צ לדבריו מסייע להשתלטות ערבית, פלסטינית ובדואית לא חוקית על אדמות המדינה ומונע מהמינהל האזרחי וממדינת ישראל לשמור על אדמות המדינה מפני השתלטות ערבית עליהן בכך שהוא מונע באמצעות צווי ביניים את מימוש צווי הגירוש וההריסה שהוצאו לגבי הפלישות ושוד הקרקעות והבניה הלא חוקית שלהם.

במהלך הדיון בכנסת הוצגו לנוכחים תצלומי אוויר ותמונות שגרמו להם תחושת דאגה רבה מאד מהמצב שהתפתח בשטח ועיקר הביקורת הופנתה למערכת המשפטית ובעיקר לשופטי בג"צ ובאופן מפתיע דווקא מפי הדוברים הממלכתיים האמונים על האכיפה והמשפט הצבאי.

נציגי המינהל האזרחי טענו כי ידיהם כבולות לאור צווי בית משפט ונציג הפרקליטות הצבאית, רס"ן יותם הר ציון, מתח ביקורת חריפה ביותר על בית המשפט העליון והאשים "שהביטוח הטוב ביותר של פלסטיני שבנה באופן לא חוקי הוא פנייה לבג"צ".

דבריו של רס"ן הר ציון, רמ"ד (ראש מדור) פנים בפצ"ר (פרקליט צבאי ראשי), מכוונים למציאות המתרחשת מיד אחרי מתן צווי ההריסה על ידי המינהל האזרחי, בה פונים הפולשים הפלסטינים לבג"צ בבקשה שיעכב את ביצוע צווי ההריסה עד למתן אפשרות לפלסטינים לזכות תגובה בבית משפט לטענות המינהל.

כמעט בלי יוצא מן הכלל, שופטי בג"צ נותנים צו ביניים אשר מקפיא את הליכי האכיפה ומאפשר למעשה את המשך ההשתלטות הלא חוקית.

אחד החסמים המרכזיים שמונעים את אכיפת החוק וסילוק הפלישות הוא השימוש לרעה שעושים הפלסטינים במוסד העתירות לבג"צ.

מאות עתירות תלויות ועומדות ולא מאפשרות את ביצוע פעולות האכיפה הנדרשות.

יש משהו לא נורמלי בזה שדווקא בית המשפט העליון האמון על החוק הוא שמאפשר לעבריינים להמשיך ולהשתלט על הקרקע בצורה לא חוקית באמצעות צווי ביניים.

גם עו"ד יורם שפטל מאשים את בג"צ בהנהגת משטר דיקטטורי המשתמש בצווי ביניים על מנת להחליט החלטות פוליטיות שלדבריו כבר 20 שנה אינן מתקבלות לא בכנסת ולא בממשלה אלא אך ורק בבג"צ.

לדבריו אפילו דבר כמו תוואי גדר ההפרדה לא נקבע במשרד הביטחון או בממשלת ישראל בהסכמת הכנסת, אלא בבית המשפט העליון, בבג"צ והעובדה שאין לנו עד היום גדר שלמה ומלאה זה רק בגלל עשרות צווי ביניים שהוציא בית המשפט העליון והם שמונעים את השלמת הגדר בירושלים ובכך מפקירים את העיר כולה לטרור, ורק פעילות מוצלחת במיוחד עם הרבה מזל מונעת מצב שבו בכל יום היה מעשה רצח באמצעות מתאבד בירושלים. בגלל בג"צ איש גם לא יודע מתי יקרה תהליך סיום הגדר כולה מחוץ לירושלים.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=768615

*****

"השתלטות מכוונת על אדמות מדינה"

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/267206

******

פרופ' דיסקין: יש שלטון טרור ואימה של בית המשפט העליון

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=139489

******

אנו חיים בדיקטטורה של בג"צ

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/176032

*****

הפרקים הקודמים:

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 1

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 2

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=746835

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 3

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=751931

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 4

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=758953

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 5

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=768615

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

בג"צ דחה השבוע (רביעי) עתירה שהגישה תנועת רגבים נגד בניה ערבית בלתי חוקית ליד נווה צוף.

לפני כשנה עתרה "רגבים" לבג"צ נגד בית ערבי שנבנה בניגוד לחוק מצפון לישוב נווה צוף שבבנימין, סמוך לכפר דיר ניזאם. רק לאחר הגשת העתירה הגיע למקום פקח המינהל האזרחי ונתן למבנה צו הפסקת עבודה.

לאור דברי המינהל האזרחי בתשובתם לעתירה כי נקטו בהליכים נגד המבנה האמור, הסכימה רגבים למחיקת העתירה.

לאחר כחצי שנה ביקר במקום רכז השטח של רגבים וגילה כי לא בלבד שלא ננקטו כל צעדים מעשיים נגד הבית, אלא שלצידו נבנו מספר בתים נוספים. לאחר פניות חוזרות ונשנות למינהל האזרחי שלא נענו, עתרה רגבים לבג"ץ בשנית.

הפעם בחרו במינהל האזרחי להשיב לבג"צ, כי מאחר ומחזיקי הבתים החלו לקדם הליכים תכנוניים, מדובר בעתירה מוקדמת שדינה להימחק.

בדיון שהתקיים השבוע בבג"צ, סקר עורך הדין בועז ארזי מתנועת רגבים בפני שופטי בית המשפט העליון, שורה של עתירות שהגישו ערבים וארגוני שמאל נגד בניה יהודית ביהודה ושומרון, בהם עקבו שופטי בג"צ וליוו את התהליך המינהלי כדי לוודא שהמינהל האזרחי עושה את עבודתו נאמנה.

כדוגמה בולטת הציג עו"ד ארזי עתירה (3899/09) שהגיש ארגון השמאל 'שלום עכשיו' בשנת 2009, נגד שכונה שנבנתה על אדמות מדינה ביישוב נווה צוף, אשר באופן אירוני נמצאת סמוך לבניה הערבית הבלתי חוקים בעקבותיה הוגשה עתירת רגבים.

במקרה זה נדונה עתירת 'שלום עכשיו' על ידי בית המשפט במקביל לקיומם של הליכי הסדרה תכנונית ובמקביל לנקיטת הליכים פליליים, ונמחקה לפני שבועות ספורים, רק לאחר סיום ההסדרה התכנונית וקיומה של חקירה פלילית.

עו"ד ארזי ציין, כי באותו אופן פעל בג"צ בנוגע לעתירות שהגישו ערבים וארגוני שמאל כנגד בניה ביישובים עלי, כוכב יעקב ומצפה דני, וכן לגבי עתירת 'שלום עכשיו' בעתירת 'צווי התיחום' כנגד שישה מאחזים. בעתירה זו (7891/07) בה נתן לאחרונה בג"צ פסק דין חלקי, בנוגע למבנים שנבנו על גבי קרקע פרטית, אולם בהתייחס לאלו מהמבנים שנכללו בעתירה ואשר לא הוקמו על מקרקעין פרטיים העתירה נותרה תלויה ועומדת במקביל לקיומם של הליכי הסדרה.

למרות ההשוואה הברורה החליטו החליטו שופטי בג"צ, הנשיא אשר גרוניס, והשופטים פוגלמן וזילברטל, למחוק את עתירת רגבים, בהסתמך על טענת המינהל האזרחי כי נקט בהליכי אכיפה וכי מחזיקי הבתים החלו בהליכים תכנוניים.

בתנועת רגבים מותחים ביקורת חריפה על החלטת בג"צ.

"לא ניתן להתעלם מהתחושה החריפה ומאווירת איפה ואיפה השוררת באולם בג"צ. בית המשפט יכול להורות על מחיקתם של כל העתירות נגדם הגיש המינהל צווי הריסה, או ללוות את כולן עד להשלמת הליך המינהלי, אך לא ניתן לנהל מדיניות שונה ונפרדת המפלה לרעה את יהודי יהודה ושומרון", אומרים בתנועה.

עוד הוסיפו, כי עצם הטענה שהעלו נציגי הפרקליטות, לפיה לא ניתן לקיים הליכי אכיפה, נגד מי שהגיש בקשה בדיעבד להסדיר בניה בלתי חוקית, מהווה 'מתן חסינות אוטומטית' פסולה לעברייני בנייה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/266257

מדובר במושג משפטי שפירושו, שבית המשפט פותח את שעריו לכל מי שרוצה זכות לעמוד בפניו ולתבוע בנושאים שאינם פוגעים בו כלל. באמצעות הרחבת זכות העמידה עקף ברק את הממשלה והכנסת והחל לבסס את ממשלת בג"צ שקובעת מדיניות ואף מחוקקת במקום הכנסת באמצעות השחלת "חקיקה" בפסיקותיה.

עד שנות ה-90 של המאה העשרים נדרש עותר בבג"צ להראות נזק ספציפי שנגרם לו על ידי המדינה ולכן הוא עותר נגדה. הפסיקה קבעה שעניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה.

אולם, בתהליך הדרגתי, הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה והשופט ויתקון השמיע את דעתו כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה: "עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו". אחר כך הרחיקו שופטי בית המשפט העליון לכת ובריש גלי אמרו שגם עותר שלא יוכל להצביע על נגיעה אישית בו או על פגיעה אישית בו, יוכל להגיש עתירה לבג"צ.

היקפה של זכות העמידה נמצאת במחלוקת קשה בין תומכים למתנגדים, כאשר השמאל הפוליטי הוא זה שתומך בהרחבת זכות העמידה כדרך להגביר את כוח השופטים מול הממשלה והכנסת.

פרופ' מאוטנר שהוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה, שבאוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ניסח זאת כך: "ההגמונים לשעבר הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת המאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון והם עשו זאת בדרך של הגשת עתירות לבית המשפט, שנועדו לשבש את מהלכיו של השלטון הנבחר".

עכשיו משנפתחה הדרך על ידי מתן זכות העמידה הלא מוגבלת בבג"צ של אהרון ברק לעתירות של כל דיכפין ובכל עניין, יכול היה השמאל הפוליטי לעתור בסיטונות ועל כל דבר ונושא ללא כל הגבלה.

העתירות הסיטוניות של השמאל היו עבור בג"צ הזמנה להנחתה: "בית המשפט חבר לקבוצה היהודית-חילונית הניאו ליברלית ושיתף עמה פעולה באופן הדוק ועקבי לשם הגנה על הערכים המשותפים לקבוצה ולו" וזאת למורת רוחן ההולכת וגוברת של קבוצות אוכלוסיה אחרות בעם שלא הזדהו כלל עם ערכי השופטים ואפילו התנגדו להם בתוקף.

לדעתו של פרופ' פרידמן המשמש כפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המשפט, הדבר נעשה פשוט כמלחמה פרימיטיבית ועיוורת על כוח ושליטה. לא יותר מ "דרוויניזים פוליטי", כהגדרתו, שפוגע במשילות של כל ממשלה באשר היא. זה התאפשר לדבריו בגלל שמלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון והמשבר הכלכלי של שנות השבעים והשמונים הובילו למשבר אמון בין העם לשלטון ושמגר וברק הריחו את החולשה של הדרג הפוליטי ועשו הכל על מנת לנצל את ההזדמנות ולנכס למערכת המשפטית כמה שיותר כוח וסמכויות.

העוצמה נרכשה על ידי הרחבה מוחלטת של זכות העמידה ופתיחת שערי בג"צ לכל דכפין, תוך שימוש מופרז בעילות אמורפיות כמו "סבירות" ו"מידתיות" שיצקו למעשה את התוכן לדוקטרינת "הכול שפיט" תוך הרחבה דרמטית של סמכויות בית משפט השלום במטרה לרכז את מירב הערעורים השוטפים במחוזי ולפנות את משאבי בית המשפט העליון לעיסוק בסוגיות ציבוריות וחוקתיות, מה שהפך אותו למעין בית משפט לחוקה מטעם עצמו.

כל זאת תוך פתיחת חקירות בלתי-פוסקות מטעם מערכת המשפט נגד נבחרי ציבור במטרה להלך עליהם אימים ולהחליש את כוחם, תוך גילוי מעורבות אקטיבית-פולשנית בכלל המינויים בממשלה ובשירות הציבורי ופסילת חוקים ויצירת חקיקה פסיקתית עוקפת כנסת.

"המאבק היה על כוח", מסביר פרידמן ותוך כדי המאבק ניכסו השופטים לעצמם עוד ועוד כוח. מקרה נתניהו שהיה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון מדגים היטב את הנזק הגדול שגרמה החקירה הזו. בעקבותיה ראש הממשלה בישראל איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. כתוצאה מכך גם את פרקליט המדינה שהוא תפקיד כל כך מרכזי לממשלה, אין לה רשות למנות ואין לה שום השפעה על המינוי".

בד בבד פותחה בפרקליטות "טכניקת הסיכול הממוקד של מינויים", כותב פרידמן. "הכלי הקטלני הזה כנראה לא הומצא בפארסת מינוי נגיד בנק ישראל בחודשים האחרונים.

יעקב נאמן נאלץ לפרוש מתפקיד שר המשפטים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום מופרך בגין עדות שקר. מינויו של רובי ריבלין לאותו תפקיד סוכל ב-2001 לאחר שנפתח נגדו תיק חסר שחר.

חיטוט בעברם של מועמדים ופרסום דופי זה או אחר שנמצא בהם העכירו בשנים האחרונות את האווירה והגיעו לממדים ששיבשו לחלוטין את הליכי המינויים לתפקידים רבים בשירות הציבורי.

התערבות נוספת שנויה במחלוקת היתה בעניינו של דן חלוץ. בעת שהיה מפקד חיל האוויר התראיין חלוץ לעיתון "הארץ". היה זה לאחר חיסול ממוקד של בכיר בחמאס, שגרם להרג של 14 פלסטינים שהיו בסביבתו של המחבל. "מה הרגשת?" נשאל הקצין וענה: "מכה קלה בכנף...וזה הכל"...

העתירה שהוגשה בעניין ביקשה להשעותו עקב עמדתו המוסרית כפי שהשתקפה בראיון. בניגוד למצופה, בית המשפט לא זרק את העותרים מכל המדרגות. הוא דרש מחלוץ להתייצב ולשטוח את עמדתו: "לא רק אישור או הכחשה של הדברים, אלא גם את עמדתו הערכית של המשיב לגבי האמירות".

לאחר הסבריו של חלוץ והתנצלותו, העתירה נדחתה, אך המסר המאיים היה ברור".

פרידמן טוען ש"התעניינות זו בהשקפת עולמם ובערכיהם של אזרחים, דומה להתעניינותה של הכנסייה הקתולית בהשקפת עולמם של מאמיניה כדי לבדוק שמא אינם כופרים חלילה בדוקטרינה הכנסייתית. גם המשטר הקומוניסטי ראה את גודל הסכנה שבהענקת תפקידים ציבוריים לכאלה הכופרים בתורתו. בג"צ נושא את דגל הליברליזם...וההיסטוריה מלמדת על כך ש...ליברליזם קיצוני יכול לגלות סימני דורסנות מפחידים".

הצד השני של משוואת המינויים הוא ההדחות שכופה בג"צ.

לכן כפי שאומר פרופ' דיסקין ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית לשעבר ויו"ר ועדת המועצה להשכלה גבוהה למינהל ולמדע המדינה, שיש לצמצם ולהחזיר את ממדי זכות העמידה למידותיה בסוף שנות ה-90 ולא לאפשר לכל אדם או גוף לעתור בלי הרף לבית המשפט גם כאשר הוא אינו נפגע מדבר.

לדבריו, על מנת לצמצם את זכות העמידה, על הכנסת להשתמש באחת מהלכות בג"צ עצמו, שקבע לפני האקטיביזם השיפוטי את הגבול הברור במה אינו יכול לדון ולנסח הלכה כזו לחוק.

כך יושם קץ להתערבות בג"צ בתחומים שאינם שייכים לתחום הסמכות שלו ואינם סבירים.

ביטול זכות העמידה תמנע עתירות מהסוג הזה והתערבות לא לגיטימית בענייני המדינה.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=776565

***

הפרקים הקודמים:

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 1

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 2

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=746835

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 3

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=751931

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 4

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=758953

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 5

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=768615

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

סימוכין:

1.http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%94

2.http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=139489

3.https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

4.https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml#17

5.עו"ד יורם שפטל פותח סדרת תכניות חדשה שעיקרה הדמוקרטיה בישראל, שלוש הרשויות השלטוניות ומעמדו של בית המשפט הגבוה לצדק: "בניגוד לרשויות האחרות הרשות השופטת כלל לא נבחרת על-ידי הציבור".

http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FGKGHD&c41t4nzVQ=EEJ

בג"צ חותר תחת הרוב היהודי במדינת ישראל באמצעות פסיקות הנוגעות לערבים ולמסתננים.

כמו כן פועל בג"צ באופן לא חוקי כשהוא מבטל חוקים של הכנסת, כיוון שאין לו רשות לכך. החוק קובע שכל גוף שלטוני בדמוקרטיה אינו רשאי לעשות שום פעולה שהחוק לא התיר לו אותה במפורש.

ישראל היא מדינה יהודית ומדינת הלאום של העם היהודי, אך רק רוב מוחלט ומאסיבי של יהודים באוכלוסיית ישראל הוא המבטיח את יהודיות המדינה.

האוייב הערבי והשמאל הישראלי, בפועל ובשתיקה, בעזרת בג"צ פוסט ציוני עם פסיקות שחותרות תחת הרוב היהודי - ציוני במדינת ישראל, עושים הכל כדי לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות הכנסת לא יהודים רבים ככל האפשר לארץ.

בג"צ חותר תחת הרוב היהודי במדינת ישראל באמצעות הפסיקה שלו ולכן הוא כמעט וביטל את חוק האזרחות והכניסה לישראל, דבר שהיה מציף את ישראל במאות אלפי ערבים. חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003 הוא חוק ישראלי השולל הענקה של אזרחות ישראלית או תושבות בישראל, לפלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה שהם בני זוג של אזרחים ישראלים.

5 שופטים הסכימו לבטל את החוק מול 6 שלא הסכימו, כשברק ובייניש הובילו את המחנה שרצה לבטל את החוק וחתר תחת יהדותה של המדינה.

האבסורד הוא שהשמאל שטוען שהוא רוצה כביכול מדינה יהודית ולכן רוצה היפרדות מהערבים ביו"ש ובעזה באמצעות הקמת מדינה ערבית בלב הארץ, למרבה הפליאה לא מוחה על הצפת המדינה בערבים ובמוסלמים אפריקנים באמצעות פסיקות בג"צ.

החוק אומר שכל גוף שלטוני בדמוקרטיה לא רשאי לעשות שום פעולה, למעט פעולה שהחוק התיר לו אותה במפורש.

אין שום חוק במדינת ישראל שמאפשר לבג"צ לבטל חוק של הכנסת ולכן בג"צ חורג מסמכותו ותוך רמיסת החוק נתן לעצמו את הרשות לחבל בחוקים של הכנסת.

בעולם יש בתי משפט שמותר להם לפסול חוקים של הפרלמנט וזאת משום שהחוקה התירה להם לפסול חוקים של הפרלמנט.

כשבג"צ פסל את החוק נגד הסתננות, הוא הפך את ישראל למדינת כל מסתנניה, בה להם יש זכויות הגוברות על זכויות אזרחי ישראל.

מהו אותו חוק הסתננות שבג"צ פסל, מה אומרים שופטי בג"צ בפסק הדין שלהם ואיך מתגברים על בג"צ?

בפסק הדין ההזוי טוענים השופטים שלא ייתכן שנפגע בזכויותיו של המסתנן לחיי חברה פה, לחיי משפחה פה, לעבודה על חשבון ישראלי שיפוטר למענו ולבריאות על חשבון הציבור.

מאיפה לוקח בג"צ את הרשות להגיד דברים כאלה בכלל?

הרי הזכויות עליהן מדברים השופטים הן אך ורק זכויות של אזרחי המדינה. כיצד זה מוקנה לשוהה לא חוקי שחדר למדינה באופן של ביצוע עבירה ובג"צ מקנה לו זכות לעבוד ולהינות מחיי חברה פה?

מבחינה משפטית יש להם רק זכות אחת והיא להיות מגורשים מהארץ למדינה שלישית שמוכנה לקבל אותם מרצונם. לא החוק כולא אותם כי אם הם עצמם.

בג"צ גם אומר בפסיקתו בנושא המסתננים, שיש לזכור שמאסר ללא קביעת אחריות פלילית צריך להתקיים רק במקרים נדירים בעוד בג"צ הוא אוייב החרות מספר אחת במדינה. מדובר בצביעות שלא תיאמן.

כל שנה נעצרים למעלה מ- 20.000 אנשים בטרם נקבעה אשמתם ובברכת בג"צ. במדינת ישראל בברכת בג"צ ועל פי פסיקתו נשלחים 20.000 אזרחי ישראל (ולא מסתננים לא חוקיים) למעצר ללא קביעת אחריות פלילית, אבל זה מותר כי הם לא סודנים. שם בג"צ לא חושב שיש בכך פגיעה בחיי המשפחה ובצריכת חיי התרבות והפנאי שלהם. זה משמיעים לנו השופטים האלה בבג"צ רק כאשר מדובר בפולשים לא חוקיים מאפריקה.

עוד ממשיך בג"צ ואומר שכליאתם היא פגיעה אנושה בזכויותיהם, בגופם ובנפשם ומגדיל ומתפלסף שהמסתנן אינו נכנס לארץ ומאבד את זכויותיו היסודיות.

אך המסתננים כלל אינם אזרחים ולכן אין להם שום זכויות ואפילו לא זכות להיות כאן מבחינה משפטית.

את המסתנן יש להכניס למעצר עד הרגע שיגורש.

אלה הן ההצדקות של בג"צ לביטול החוק נגד ההסתננות.

בג"צ משתמש ברטוריקה ליברלית שחוקה שמנותקת מחיי העם ותושבי השכונות אליהן פלשו המסתננים האלה.

לא יכול להיות ששופטי בג"צ יאסרו בשם זכויות אדם על מדינת ישראל לכלוא מסתננים ולגרשם.

לא יכול להיות שזכויותיהם יקודשו וזכויות השכונות והעם היהודי בארץ יקופחו. זכותנו לשמור על ארצנו היהודית. ערב רב אפריקני בארץ ישמיד את המדינה היהודית ולנו יש זכות לשמור על מדינה יהודית. נימוקיו של בג"צ לפסילה הם שכאשר אנחנו שוללים את זכויותיו של המסתנן הוא לא יכול להינות משלל הבחירות שמציעים החיים החופשיים ותרבות פנאי. בג"צ אומר לנו בפסק הדין ההזוי שלו, שלמסתנן שאין לו בכלל זכות להיות פה, אם נכניס אותו לכלא נמנע ממנו את זכותו לעבוד כאן על חשבון אזרח ישראלי שיפוטר בגללו. כל מסתנן שיעבוד כאן הרי לוקח עבודה של ישראלי, כלומר בג"צ גם מעדיף לתת זכות עבודה לסודאני על חשבון הישראלי.

הרטוריקה הזו של בג"צ מושמעת רק כשמדובר בסוגיות קיומיות של המדינה כדי לחתור תחת המדינה ולפגוע ביכולותיה להילחם על זכות הקיום שלה כמדינה יהודית.

בג"צ אוסר על צה"ל לקיים נוהל שכן. בג"צ ביטל את האפשרות לגרש אל מחוץ ליו"ש רוצחים ערבים. בג"צ ביטל את יכולת כוחות הבטחון להרוס בתי מחבלים. ו- 5 מתוך 11 שופטי בג"צ רצו לבטל את חוק האזרחות ולפתוח את שערי הארץ לזרימה אינסופית של ערבים לכאן.

אבל כלפי אזרחי ישראל החוקיים בג"צ הוא אויב החרות בשל מדיניות המעצרים שלו ובשל פסיקותיו. הוא זה שמאפשר כליאתם של אלפים של נאשמים שמשפטם לא הסתיים בגלל השופטים שעוברים על החוק המחייבם לשפוט מיום ליום. לא בארה"ב ולא באוסטרליה ניתן לעצור עד תום ההליכים. הן מקדימות את שופטי בג"צ בשנות אור. אנחנו בחשיכה שאין כמותה בשום מדינה דמוקרטית בעולם.

כאשר פרש מנהיג בג"צ אהרון ברק, הגענו למספר ההזוי של 99.9% הרשעות במשפטים פליליים. זו הירושה של הליברל הגדול לבית המשפט שלנו.

חוקי אוסטרליה וארה"ב לעומת זאת מאפשרים מעצר לא מוגבל בזמן למסתננים ואפילו לפליטים.

האם שופטי בג"צ חושבים ברצינות שרגישותם לחרות גדולה יותר מזו של שופטי ארה"ב ואוסטרליה? הם רחוקים שנות אור מהם וחשוכים ביחס אליהם.

אז מהי התרופה נגד בג"צ, שתחסום את יכולתו לבטל חוק נגד הסתננות?

יש לחוקק אותו כחוק יסוד. חוק יסוד הגנת המדינה מפני מסתננים. בג"צ פסק בעצמו שהוא לא יכול לעשות שום דבר מול חוק יסוד.

בחוק צריך שיהיו 3 סעיפים:

א.כל מסתנן ייעצר לפרק זמן בלתי מוגבל (ואז הם יסעו למדינה השלישית במהירות הבזק והארץ תתרוקן מהם).

ב.איסור העסקה גורף עם עונשים כבדים למעסיקים.

ג.איסור השכרת דיור למסתננים עם עונשים לעוברים על החוק.

כך יהיה בג"צ חסר אונים לחלוטין מול החוק הזה.

הגיע הזמן שכנסת ישראל תאזור עוז ותחוקק חוק כזה אם רוצים שהמדינה תמשיך להיות מדינה יהודית ולא אבדנו.

פרופ' דיסקין, ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית לשעבר ויו"ר ועדת המועצה להשכלה גבוהה למינהל ולמדע המדינה מתייחס אף הוא לביטול חקיקה של הכנסת על ידי בג"צ ואומר שבג"צ מרשה לעצמו לבטל חוקים של הכנסת והוא ביטל מעל 10 חוקים בנסיבות שנויות במחלוקת וזה קרה בתקופה קצרה, לעומת המצב בארה"ב למשל, ששם נפסלו 2 חוקים ב- 80 שנה. (בארה"ב בניגוד למצב בישראל, מתירה החוקה לבית המשפט העליון לעשות זאת).

לדבריו בית המשפט מתערב גם בנושאי מדיניות ובנושאים פוליטיים מובהקים כאשר חוק כבוד האדם וחירותו, או חוק חופש העיסוק מנוצלים לרעה לצורך התערבות הפוליטית - מדינית.

החוקים כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק נוצלו ע"י ביהמ"ש על מנת להתערב בכל עניין, לכן הכנסת עשתה טעות! מי שהצביע בעד החוקים הללו מצטער היום.

באמצעות 2 חוקים אלה ביהמ"ש נטל לעצמו הרבה סמכויות וניתן להפקיע סמכויות כאלה ע"י חקיקה מתאימה, הוא מסכם.

באותו עניין כותב גם פרופ' פרידמן שהוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: "המגמה הרדיקלית של בג"צ בנושא זכויות אדם מייחסת משקל מירבי לזכויות של הפרט, תוך שהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מהנזק הכבד לציבור ומהסכנות שההכרה בזכות מרחיקה הלכת של אותו פרט תגרום לפרטים אחרים או לכלל הציבור".

פרידמן מקדיש פרק מיוחד לנזקים שגרם בג"צ מאותה סיבה בהתערבותו בשיקולי ביטחון.

"לאחר חטיפת המחבלים דוראני ועובייד כקלפי מיקוח לשחרור הנווט השבוי רון ארד, הוגשה עתירה בדרישה לשחררם. ברק דחה בתחילה את העתירה. אך "פרסום פסק הדין היכה את הקהילייה המשפטית הבינלאומית בתדהמה וברק נלחץ מעוצמת הביקורת ושינה את עמדתו וכתב פסק דין המבטל את פסק הדין הקודם שלו".

התוצאה היתה שצה"ל חייב לשחרר את הטרוריסטים.

הכך נוכל להילחם באויבינו, שהם יחזיקו באנשינו ולנו לא יותר להחזיק באנשיהם?" תהה חשין בדעת המיעוט. לאחר ששוחרר דיראני במסגרת עיסקת טננבאום, התיר לו בית המשפט לתבוע פיצויים מהמדינה בשל עינויים שעבר לטענתו בכלא. תביעת הפיצויים המופרכת אושרה על ידי העליון, אך ההחלטה הסופית בדיון הנוסף שנערך בעניין טרם ניתנה.

בפסקי דין נוספים ביטל אהרון ברק את "נוהל שכן", הגביל מאוד את השימוש בסיכולים ממוקדים, דחה את מסקנות ועדת לנדוי שהתירה שימוש בנוהל "טלטולים" במקרה של מעצר "פצצה מתקתקת" וגרם לממשלה להוציא הון עתק בגלל פיסקי דין שהורו על העתקת גדר ההפרדה".

פרידמן מציין שאפילו דו"ח גולדסטון עשה שימוש בפסקי בג"צ כדי לתקוף את המהלכים המבצעיים של צה"ל.

"ההתערבות הגיעה לשיאה", לדברי פרידמן, "עם היציאה למבצע חומת מגן. לא פחות מעשרה פיסקי דין ניתנו באותה תקופה ובגללם נאלץ צה"ל להסביר, להצטדק ולהתדיין עם כל נודניק שהחליט להגיש עתירה.

קצינים בכירים שהתייצבו בבית המשפט שוחחו טלפונית עם הגורמים בשטח כדי למסור לשופטים את הפרטים הכי מעודכנים.

צווים מוחלטים לא ניתנו כיוון שבמהלך הדיונים המתישים צה"ל התמקח בניסיון להגיע לפשרות עם העותרים. "טוב הוא שהצדדים לעתירות לפנינו הגיעו להבנה", ציין בית המשפט באחת מן העתירות. "בית המשפט הפך למפקח העליון על הכוחות בשטח", מסכם פרידמן.

בג"צ כובל את ידי צה"ל.

לסיכום: על הכנסת לחוקק חוקים שיגבילו את התערבות בג"צ בכל תחומי חיינו. בג"צ לא נבחר על ידי הציבור על מנת למשול. את סוגיית ההסתננות יש לפתור אחת ולתמיד כהצעתו של עו"ד יורם שפטל באמצעות חקיקת חוק יסוד מניעת הסתננות שיכלול עונשים כבדים לעוברים עליו וכחוק יסוד יהווה קיר מגן לישראל, שאותו בג"צ הפוסט ציוני החותר תחת מדינת היהודים ינוטרל לחלוטין מלבטל!

סימוכין:

1.http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FLKFKE&c41t4nzVQ=EEJ

2.https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

3.http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/524/203.html?hp=1&cat=402&loc=58#talkback

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=784973

הפרקים הקודמים:

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 1

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=739011

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 2

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=746835

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 3

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=751931

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 4

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=758953

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 5

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=768615

כך השתלט השמאל על בג"צ ומערכת המשפט - פרק 6

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=776565

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

יש לחוקק אותו כחוק יסוד! בג"צ פסק בעצמו שהוא לא יכול לעשות שום דבר מול חוק יסוד.

כך יהיה בג"צ חסר אונים לחלוטין מול החוק הזה. בחוק צריכים להיות 3 סעיפים:

המסתננים אינם אזרחים ולכן אין להם שום זכויות ואפילו לא זכות להיות כאן מבחינה משפטית.

כשבג"צ פסל את החוק נגד הסתננות באמצעות טיעוניים הזויים, הוא הפך את ישראל למדינת כל מסתנניה, בה להם יש זכויות הגוברות על זכויות אזרחי ישראל.

מהו אותו חוק הסתננות שבג"צ פסל, מה אומרים שופטי בג"צ בפסק הדין שלהם ואיך מתגברים על בג"צ?

בפסק הדין ההזוי טוענים השופטים שלא ייתכן שנפגע בזכויותיו של המסתנן לחיי חברה פה, לחיי משפחה פה, לעבודה פה (על חשבון ישראלי שיפוטר למענו) ולבריאות על חשבון הציבור.

מאיפה לוקח בג"צ את הרשות להגיד דברים כאלה בכלל?

הזכויות עליהן מדברים השופטים הן אך ורק זכויות של אזרחי המדינה. כיצד זה מוקנה לשוהה לא חוקי שחדר למדינה באופן של ביצוע עבירה ובג"צ מקנה לו זכות לעבוד ולהינות מחיי חברה פה?

אז מהי התרופה נגד בג"צ, שתחסום את יכולתו לבטל חוק נגד הסתננות?

יש לחוקק אותו כחוק יסוד. חוק יסוד הגנת המדינה מפני מסתננים. בג"צ פסק בעצמו שהוא לא יכול לעשות שום דבר מול חוק יסוד.

בחוק צריך שיהיו 3 סעיפים:

א.כל מסתנן ייעצר לפרק זמן בלתי מוגבל (ואז הם יסעו למדינה השלישית במהירות הבזק והארץ תתרוקן מהם).

ב.איסור העסקה גורף עם עונשים כבדים.

ג.איסור השכרת דיור למסתננים עם עונשים כבדים.

כך יהיה בג"צ חסר אונים לחלוטין מול החוק הזה.

הגיע הזמן שכנסת ישראל תאזור עוז ותחוקק חוק כזה אם רוצים שהמדינה תמשיך להיות מדינה יהודית ולא אבדנו.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=787253

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=784973

לעיון האשכול:

נותר לטפל במסתננים שבתוך המדינה - בין 60.000 ל- 100.000

https://rotter.net/forum/gil/26781.shtml#33

בג"ץ פסל את חוק המסתננים

"ההכרעה הערכית בדבר ערכיה של מדינת ישראל, התכלית הראויה והמידתיות, צריכה להיות בידי נבחרי הציבור. צר לנו שבית המשפט בחר להציב את עצמו כנגד הכרעת הציבור. אנו מקווים שהכנסת תדע להתמודד עם הפסיקה ותספק לאזרחי ותושבי מדינת ישראל את הביטחון ואת השמירה הראויה על גבולותיה של המדינה".

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000879782

צה"ל גמור!

בג"צ כובל את ידי צה"ל, אומר הפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים - דניאל פרידמן ומתערב באופן ניהול המלחמה בתואנה שהוא מוודא שצה"ל "מקיים את דיני המשפט הבינלאומי" וכולם בצבא מבינים שרק היענות להצעותיו של בית המשפט עשויה למנוע מעורבות חריפה יותר של בג"צ באמצעות צווים החלטיים ולכן עושים הכל על מנת למנוע זאת.

כותב על כך גם המזרחן, ההיסטוריון והמשפטן ד"ר גיא בכור, ששימש כראש חטיבת לימודי המזרח התיכון בבית הספר לאודר לממשל, אסטרטגיה ודיפלומטיה של המרכז הבינתחומי הרצליה וקובע ש"אפשר לסכם ולומר שבג"צ ניצח לנו את הצבא ובעצם בג"צ ניצח לנו את הנצחון. כמו במלחמת לבנון האחרונה צה"ל כבר פשוט לא רוצה להילחם. זה הפך לצבא פציפיסטי ורק בלית ברירה שולחים מדי פעם את חיל האוויר לתקוף בעזה, בתגובה שבלונית, מפוהקת, ללא שאר רוח, ללא חשיבה, ללא שום תכנון.

זה כבר לא הצבא ששומר על האזרחים, אלא האזרחים ששומרים על הצבא, שחייליו מאופסנים בקסרקטינים כמו חיילי שוקולד שמורים היטב ואם חלילה בסיס טירונים ניזוק מקסאמים, אז מפנים אותו פנימה, אך את האזרחים כמובן, משאירים בשטח. בשיח הישראלי חיילים הרוגים שווים יותר מאזרחים הרוגים ולכן נזהרים בהם יותר.

מישהו התבלבל פה כי זהו "צבא ההגנה לישראל" ולא "ישראל להגנת הצבא".

איך הגענו למצב שהצבא שלנו, כן, צה"ל של כולנו, הוא גורם כמעט - פוליטי, המפעיל לחץ פוליטי שלא להתמודד צבאית; שבורח מעימות בכל החזיתות, כאשר בכירי הצבא לוחצים על הדרג הפוליטי להיכנס למשא ומתן שכולל ויתורים מסוכנים, העיקר לא להילחם?

איך איבד הצבא שלנו את ה"קילינג אינסטינקט" שהיה פעם למפקדיו, חדורי הבטחון העצמי, שהשמידו את חילות האוויר של צבאות ערב עדיין על הקרקע בשנת 1967?

איך קרה שהצבא אפילו חושש מעימות מוגבל עם כנופייה קטנה של טרוריסטים לא ממש מאומנים ולא בלבנון, אלא ברצועה הזעירה של עזה ולוחץ להמשך הרגיעה בכל מחיר, אפילו במחיר ריבונות חלקית סביב הרצועה ובמחיר הקרבת האזרחים?

איך כל זה קורה לנו, שואל ד"ר בכור, למרות מיליארדי השקלים שאנו משקיעים בצבא בשנה?

מדוע הביצועים שאנו מקבלים כל כך ירודים בחוסר המעוף שלהם, בינוניים, עם מטכ"ל מפוהק, מפונק, שמן מתקציבי ענק, שלא רוצה להתאמץ יותר מדי, ללכלך את הידיים, בדרך אל האזרחות ואל המנכ"לות באירגוני הסקטור הפרטי?

איך קרה שצבא המתוקצב בלא פחות מ-50 מיליארד שקל בשנה (2007), כאשר התקציב הזה אינו כולל את תקציבי המוסד, השב"כ, פיקוד העורף, משמר הגבול וסיוע לתעשיות בטחוניות במשבר, המסתכמים בעוד כמה מיליארדי שקלים, צבא כזה אינו פועל?

תשאלו בשביל מה אנחנו משקיעים סכום שהוא 17% מהתקציב הלאומי שלנו על אי עשייה ואפילו על אי הרתעה?

האם לא חבל על הכסף?

הסיבות לתוצאה המחרידה הזו הן:

1.עודף משפטיזציה גמר את היוזמה העצמית בצבא. למה להסתכן אחרי המלחמה בועדות חקירה מבזות בנוסח וינוגרד ואגרנט, בעריפת ראשים ובסיכון הקריירה כולה והרי כל עימות ייגמר ממילא בוועדת חקירה, כיוון שיהיו נפגעים.

בג"צ של אהרון ברק, כאשר זה הכריז שהכל שפיט, גמר את הצבא.

שום מפקד בכיר לא ייקח עוד סיכון. ההיפך!

כולם מסתתרים מאחורי היועצים המשפטיים.

האם בג"צ מרשה להפציץ בעזה?

מי ששולט היום בצבא אינו הרמטכ"ל אלא היועץ המשפטי לממשלה. מני מזוז הרי הכריז במלחמת לבנון האחרונה שזו היתה "מלחמה משפטית" ובמלחמה כזו אסור להמר, אסור להפתיע ואסור להציג גאונות צבאית שכן הדרג המשפטי צריך לאשר זאת קודם.

בג"צ ניצח לנו את הצבא ובעצם בג"צ ניצח לנו את הנצחון.

2.רסן של אירגוני "זכויות אדם" שמטרתם אינה בהכרח טובת ישראל, הקיף את הצבא שלנו בשני העשורים האחרונים. הם מגייסים כספים בחו"ל ומתפרנסים מלזנב בצבא מבפנים. כולם מכירים מי הם אירגונים אלה. באכיפת בג"צ האפקט שלהם בגימוד הצבא היה מרתיע ואפילו קטלני.

צה"ל יודע זאת ולכן הוא לא מעוניין לפתוח במערכה צבאית כלשהי, קטנה או גדולה, כי הוא יודע עם מי יש לו עסק, לא מבחינת האוייב, אלא היריב שבפנים והצרחות שיקומו כאן.

צה"ל פועל היום אך ורק על מיזעור נזקים ותבוסות ולא עוד על שיטת ההישגים והנצחונות.

האוייב קלט את התכונה המוזרה הזו שלנו והוא מנצל אותה כמובן. כך עשה נאסראללה במלחמת לבנון האחרונה כאשר מיהר להכתיר את העימות כנצחון שלו ואנו, מתוך תחושת הכשלון הפנימית, אמרנו אחריו אמן.

המונח פטריוטיות ואהבת המולדת משמשים למחבלים התקשורתיים (כהגדרת עו"ד שפטל) ככינויי גנאי והצבא מוצג כלא רלוונטי, נצלני, כובש ומטומטם.

כמה כיף להיות בעד השלום והפיוס בעולם! עם השיער המגודל וסימלי השלום.

אחח...איזה כיף במחנה הזה וכמה לא בוגר ולא אחראי.

כמה מצמרר היה לשמוע את יצחק רבין שר את "שיר לשלום" שנכתב בהשראת "שיער", דקות אחדות לפני שנרצח.

הקהל שלו לא רצה עוד מלחמות וצבא. הוא רצה הסדר שלום בכל מחיר.

בכל מחיר, אפילו של השמדתנו.

צה"ל יודע שהישראלים יקריבו את שדרות, את אשקלון ועוד ושאין לו גיבוי אמיתי בתקשורת צמאה לטרף ובג"צ ומשפטנים טורפים מחכים לו בפינה. זה מה שמונע ממנו לפעול, לא חיזבאללה ולא חמאס. הוא אינו מסתכל קדימה בחשש, הוא מסתכל לאחור על בג"צ ועל התקשורת והחשש הגדול ביותר שלו שהוא יישאר פשוט לבד.

מי שגוזז את מחלפותיו של צה"ל אינו האוייב - אלא בג"צ, אירגוני השמאל והתקשורת.

כל המזרח התיכון מחכך ידיים בהנאה לנוכח תהליך ההרס העצמי וסירוס הצבא הגדול באיזור. יש מי שעושה עבורם את העבודה בתוך ישראל.

מנהיגי ישראל יודעים שאין צבא להילחם עימו שכן בתוכו שתולים גורמי ההפרעה ולכן נכנעים בכל חזית אפשרית. זו הסיבה שאיבדנו את ריבונותנו מול פורעים בדואים ששודדים את האדמות, מול ערבים בגליל שבונים ללא היתרים, מול מסתננים לא חוקיים שמעזים פנים במקום להיות מסולקים משטח המדינה לאלתר, מול שר חוץ אמריקני חצוף ומול אירופה אנטישמית ששולחת לכאן מיליונים ומתפעלת פה בגיבוי בג"צ צבא חתרני מטעמה וללא כל בושה!

סימוכין:

1.http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/524/203.html?hp=1&cat=402&loc=58#talkback

2.http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=913

3.http://www.inn.co.il/News/News.aspx/213345

4.https://rotter.net/forum/gil/20135.shtml#52

צמצום כוחו של בית המשפט העליון וטיפול יסודי ב"אקטיביזם השיפוטי" - זו המטרה של של שורת יוזמות חקיקה המכריזות מלחמה על סמכויותיו של בית המשפט העליון שיעלו במושב החורף של הכנסת שנפתח רק בשבוע שעבר. על הצעות החוק השנויות במחלוקת שוקדים בימים האחרונים יו"ר סיעת הבית היהודי איילת שקד ויו"ר הקואליציה ח"כ יריב לוין בתמיכת שר הכלכלה נפתלי בנט.

בין היתר מתכוונים חברי הכנסת לקדם שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, להגביל את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים של הכנסת, להעביר את הליך בחירת נשיא העליון לאחריות הכנסת ולהעניק סמכות לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בבג"ץ.

לוין ושקד סבורים שמדובר במהלכים מחויבי המציאות. ח"כ לוין ידוע כמי שגם בקדנציה הקודמת ניסה לקדם יוזמות חקיקה שיגבילו את כוחו של בג"ץ. בין היתר ניסה לקדם חוק שימוע לשופטים המחייב אותם להתייצב בפני ועדה מיוחדת בכנסת טרם ימונו. בימים הקרובים יגישו השניים חוק ולפיו בית המשפט יוכל לבטל חוק רק בהרכב מורחב של תשעה שופטים. תידרש הסכמה של שני שלישים משופטי ההרכב לפסול את החוק - וגם זאת בעילות מסוימות בלבד.

חוק נוסף שיקדמו השניים מבקש לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים כך שלבית המשפט העליון יהיה נציג אחד בוועדה ולא שלושה כמו היום. בעבר טענו חברי כנסת מהימין כי שופטי העליון הם "שמאלנים ומנותקים מהעם". באמצעות שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים מקווים הח"כים שגם אופן בחירת השופטים ישתנה.

"מטרת הצעה זו לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים", נכתב בדברי ההסבר, "להרכב שיאזן בין היקף הנציגות של הרשות השופטת לזו של הרשות המחוקקת והמבצעת. זאת, תוך שימת דגש על הרכב שיבטא באופן נאמן את מגוון הדעות בציבור, ובה בעת יבטיח משקל הולם גם לגורמים המקצועיים (נציגי השופטים ולשכת עורכי הדין) ולנציגי האקדמיה. הצעה זו מחזקת את עקרון הפרדת הרשויות ואת הכלל שרשות אינה בוחרת את עצמה".

הכנסת תוכל לחוקק מחדש חוק שנפסל

במנותק מלוין מקדמת שקד חוק נוסף ובו תיקון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנועד להבטיח כי לכנסת שמורה המילה האחרונה בנוגע לסוגיות עקרוניות. על פי הצעת החוק הזו, חוק שנפסל בבג"ץ, דוגמת חוק המסתננים, תוכל הכנסת לחוקק אותו שוב, ברוב מיוחד.

מטרתו של חוק יסוד זה, נכתב בהצעת החוק שגובשה ותונח על שולחן הכנסת בימים הקרובים, "לקבוע כי לכנסת, כנציגת הריבון במשטר דמוקרטי, שמורה זכות המילה האחרונה בסוגיות ערכיות עקרוניות, בדומה להסדר הקבוע כבר בחוק יסוד: חופש העיסוק תוך נטילת השראה מההסדר הקבוע בסעיף 33 לחוקה הקנדית. על פי ההסדר המוצע תהיה הכנסת רשאית לקבוע במקרים חריגים כי חוק מסוים הוא חוק ראוי ולפיכך יעמוד בתוקפו גם אם אינו עומד בעקרונות שקבע בית משפט בפרשנותו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

עוד נכתב בדברי ההסבר כי "לעתים קיים ויכוח ערכי אמיתי בין בית משפט לבין נבחרי הציבור ביחס לאיזון הראוי בסוגיה קונקרטית בין ערכיה החוקתיים של המדינה. במצבים מעין אלה נשאלת השאלה האם יש סיבה לקבוע כי הכרעתם הערכית של שופטים נכונה יותר מהכרעת הציבור באמצעות נבחריו".

בהמשך מוסבר: "נשאלת גם שאלת הסמכות: האם בדמוקרטיה חוקתית ראוי שלרשות השופטת תהיה עליונות מוחלטת על נבחרי הציבור או שבדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה בסופו של יום הריבונות מסורה לעם. הפתרון המוצע כאן הוא המודל הקיים בקנדה וקיים כבר בישראל ביחס לחוק יסוד: חופש העיסוק. על פי מודל זה, האחריות לשמירתה של החוקה לא מונחת רק לפתחה של הרשות השופטת אלא גם ובעיקר לפתחה של הרשות המחוקקת תוך דו-שיח חוקתי ציבורי מעמיק".

"סוף לשיטת חבר מביא חבר"

נוסף לכך, יקדם לוין במושב הקרוב חוק המבקש להעביר את סמכות בחירת נשיא בית משפט העליון לידי הכנסת: לוין מסביר כי הצורך בהסדרת "הליך ראוי" לבחירת נשיא בית המשפט העליון ומשנהו בכך ש"אמון הציבור במערכת המשפט, ובעיקר בבית המשפט העליון, הולך ויורד".

הוא מציע להעביר את הליכי בחירת נשיא בית המשפט העליון ומשנהו לכנסת, "בדומה לאופן שבו נבחרים בעלי תפקידים אחרים דוגמת נשיא המדינה ומבקר המדינה. דרך מינוי זו תבטיח מתן ביטוי הולם להשקפות הרווחות בציבור ותחזק את כוחה של הכנסת מול הרשות השופטת, באופן שישפר את האיזון בין הרשויות השונות, איזון אשר נפגע כתוצאה מהיחלשות הכנסת ומגישתם של חלק מראשי מערכת המשפט שבאה לידי ביטוי בטשטוש קו הפרדת הרשויות ובפלישה מתמשכת של הרשות השופטת לתחומיהן של הרשות המחוקקת והמבצעת".

לוין מסביר כי שיתוף הפעולה החדש בינו לבין השר בנט וח"כ שקד הוא "שלב נוסף וחשוב במאבק הממושך שאני מנהל לשינוי פניה של מערכת המשפט, להשבתה למסלול יהודי וציוני יותר. הגיע הזמן לשלב כוחות, ובמאמץ משותף לשים סוף לשיטה המעוותת שבה השופטים שולטים בתהליכי המינויים הנעשים בחדרי חדרים ובשיטת חבר מביא חבר. החוקים שאנו מקדמים נועדו לבצע את המהפכה בתחום המשפט, להשיב את האיזון בין רשויות השלטון ולהבטיח מערכת משפט בעלת גיוון אנושי, אשר תימנע מלפלוש לתחומים שבסמכותן של הממשלה והכנסת".

שקד מפרטת: "לכנסת, כריבון במשטר דמוקרטי, שמורה זכות המילה האחרונה בסוגיות ערכיות ועקרוניות. בעשרים השנים האחרונות התחוללה מהפכה חוקתית אשר החלישה את כוחם של הרשות המבצעת והמחוקקת ויצרה עליונות שלטונית לרשות השופטת".

"דוגמה טובה לכך", ממשיכה שקד, "היא התערבות בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה בכהונת ראשי הערים ודרישתם להתפטרותם בעת שהוגש נגדם כתב אישום. זאת אף שחוק ראשי ערים קובע בבירור מתי על ראש עיר להתפטר במקרה של הרשעה. אם הכנסת חושבת שראשי ערים צריכים להתפטר במקרה של הגשת כתב אישום, צריך לשנות את החוק, אך בית המשפט העליון לא צריך להתעלם מן החוק הקיים".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4442703,00.html

תגוביות:

1.נתחיל מזה שבתקופת רבין הוציא אהרון ברק צו שעיכב את גירושם של 400 אנשי חמאס בתגובה לרצח שוטר מג"ב - ניסים טולדנו, שגרם לפגיעה קשה במימד ההרתעה של המהלך. רבין חרק שן והחזיר את כולם לאחר שנתיים והגיע למסקנה שאי אפשר להילחם בטרור עם בג"ץ ועם 'בצלם'.

-מחק החלטות של בתי דין רבניים והורה לרשום את הגיורת הרפורמית שושנה מילר כיהודיה (כמובן שעפ"י היהדות אין דבר כזה רפורמים וגיור כזה לא הופך אותה ליהודיה וההשלכות של זה מובנות).

-בשלהי האינתיפאדה הראשונה שם קץ לנוהג של הריסת בתים של מחבלים רוצחים.

-ביטל את נוהל הטילטולים.

-ביטל את נוהל שכן.

-ביטל את גירושה של חנין זועבי מהכנסת שהיא כמובן היתה על המרמרה.

-לא איפשר לסגור את מטה אש"ף ב"אוריינט האוס".

-לא התיר לממשלת אולמרט לנתק את החשמל לעזה.

-שינה שוב ושוב את תוואי גדר ההפרדה.

-כפה על ישובים קהילתיים לקלוט גם תושבים ערבים.

-החריב את בתי עמונה.

-העתיק את מאחז מגרון.

לעומת זאת בהתנתקות החליטו השופטים פתאום לא להתערב בהחלטת הממשלה. נעמי לויצקי גילתה בספרה שאהרון ברק הורה לרשם בית המשפט לשבץ אותו בכל דיון על עתירה הקשורה להתנתקות, ואפשר רק לנחש מדוע.

--וכן ברק שאישר לממשלה לגרש את היהודים מרצועת עזה זה אותו ברק, שמנע ב- 2002 גירוש מיו"ש לעזה של קרובי מחבלים מתאבדים שהיו קשורים בעצמם לטרור...

נראה שמהצעות החוקים הללו אפשר להבין שבג"ץ הוא בעצם גוף שמאלני דיקטטורי המחוקק חוקים עפ"י ערכיו והגיע הזמן שנחזיר אותו למקומו האמיתי!
(מרבית הדברים לקוחים מספרו של חגי סגל "שטחים תמורת חלום").

2.שמונה מיליון הולכים להצביע ובסוף 10 הזויים מוטי שמאל עושים לכולם אצבע משולשת. גונבי סמכויות שלטון, מקומכם בכלא לא בבג"צ.

3.הריבון הוא העם דרך הכנסת והממשלה ואת זה שכחו במערכת המשפטית.
לכן דרוש מיד חוק יסוד שיקבע את גבולות הסמכות של בית המשפט לפסול ולאשר חוקים. אני חושש שישראל נמצאת בדרך להפיכה צבאית בלתי נמנעת אלא אם יוגבל כוחו המוגזם של בית המשפט.

חברי כנסת מהימין בירכו הבוקר על פרישתה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש.

יו"ר האיחוד הלאומי ויוזם חוק גרוניס, יעקב כץ (כצל'ה), אמר בכנס ירושלים:

"שלום לשופטת ביניש ולא להתראות. שופטת שנויה במחלוקת שהאידיאולוגיה השמאלית-רדיקלית שלה הנחתה אותה, והשפיטה היתה רק כלי עבורה". לדברי כץ, ביניש "שירטטה את המטרה בחץ, וסימנה את עיגול השפיטה סביבו. היא לקחה את החוק לידיים ועשתה בו כבתוך שלה. אחרי שחוקקנו את חוק גרוניס, השלב הבא יהיה חקיקה שבג"ץ לא יבטל חוקים, ומיד אח"כ - החלה רטרואקטיבית של החוקים שבוטלו".

ח"כ מיכאל בן ארי האשים את ביניש באפליה כלפי מתנחלים. בן ארי אמר כי "ביניש הנהיגה מדיניות מפלה וגזענית נגד יהודים. הכשירה בנייה ערבית לא חוקית, בעוד שכלפי מתנחלים נקטה באפס סבלנות, פגעה בזכויות מפגיני גוש קטיף ושלחה ילדים וילדות למעצרים עד לתום ההליכים בגלל הפגנות. אך ביניש תיזכר בעיקר כמי שהתבלבלה וסברה שהיא נבחרה לנהל את המדינה והכנסת והממשלה הם כלי שרת בידיה".

יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין, אשר מעורב בצעדי חקיקה שונים שמטרתם להגביל את כוחו של בית המשפט, טען דברים דומים.

לוין אמר כי "בית המשפט העליון, תחת הנהגתה של הנשיאה ביניש נקט גישה אקטיביסטית קיצונית, והפך את עצמו לשחקן במגרש הפוליטי. מיעוט שמאלי-רדיקלי, אשר נבחר בשיטה של 'חבר מביא חבר' ללא כל שקיפות, ניסה בשורה של פסיקות תמוהות ואף פוסט-ציוניות להכתיב את ערכיו לחברה כולה. די אם נזכיר את פסקי הדין אשר איפשרו את התמודדותם של מפלגת בל"ד וח"כ זועבי, שהעניקו זכות תביעה לדיראני ושהפקירו את שמו הטוב של קצין צה"ל סרן ר'. כל זאת, בצד דעת המיעוט של הנשיאה, אשר ביקשה לפסול את חוק האזרחות ולפתוח את שערי הארץ להגירה ערבית, שפירושה חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".

לוין הוסיף כי "עם תום כהונתה לא תוכל עוד הנשיאה ביניש לקדם את האג'נדה הפוליטית בה היא מאמינה, מכס המשפט, אלא לכל היותר תוכל לנסות ולהצטרף לחבריה היושבים על ספסלי האופוזיציה בכנסת. נותר רק לקוות כי בית המשפט העליון ישוב למלא את תפקידו המרכזי והחשוב כרשות שופטת, ולא כגוף המבקש לנהל את המדינה מעל ראשן של הרשויות הנבחרות".

יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, תקף בראיון לגלי צה"ל את פסיקתה בעניין חוק טל. לדבריו, "קיבלנו ממנה פליק לפנים, זה היה נראה כאילו שהיא מתכוננת לפריימריז". הוא אמר כי מדובר ב"מעשה שלא ייעשה", והוסיף כי "בייניש לקחה את הנושא הרגיש הזה, שהיא יודעת שהוא לא מעשי ולא ניתן לעשות אותו בסכין חדה. מדובר בנושא מצפוני שנוי במחלוקת. הייתי רוצה ששופט חרדי יפסוק שלימוד תורה זה נשיאה בנטל".

גפני אמר עוד כי "לפי התנהלותה של ביניש בשבוע האחרון נראה שפניה לכיוון פריימריז. היא חיכתה ארבע שנים עם הכרעתה בנושא חוק טל והביאה אותו בימיה האחרונים בתפקיד". הוא הזכיר שהפסיקה נמסרה דקות לפני מהדורות החדשות בטלוויזיה ובתיאום עם התקשורת וטען כי "ביניש פעלה משיקולי פריים טיים. בנושא כה רגיש ומהותי לא חותכים בסכין חדה לעיני כל המצלמות".

פעיל הליכוד משה פייגלין, שהתמודד מול ראש הממשלה בנימין נתניהו על ראשות המפלגה, התייחס לפסק הדין האחרון שבו בחרה ביניש להיפרד מכסאה, כשהיא קובעת כי שימוש ברכב לא יביא לשלילת הבטחת הכנסה.

לדברי פייגלין, "בערמומיות רבה בחרה נשיאת העליון היוצאת להיפרד מתפקידה בהקראת פסק דין שאי אפשר שלא להסכים לתוכנו, אולם משמעותו היא פסילת חוק של הכנסת, ושהריבונות מצויה למעשה אצל שופטי העליון ולא אצל נבחרי העם. יש לקוות כי השופט גרוניס ינקה את השולחן מן המורשת הקלוקלת של שהותירו השופט אהרון ברק והאשה אשר מינה להמשיך את דרכו"...

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1652373

תגוביות:

1.לשופטי ישראל חסינות מוחלטת ומותר להם הכל

במדינות העולם מלבד ישראל חסינות השופטים הינה מוגבלת. למשל בארצות הברית מתדיין שרואה עצמו נפגע, יכול להגיש תביעה נגד השופט אשר חסינותו לא תעמוד לו.

בישראל חסינות השופטים הינה מוחלטת גם אם החלטה שיפוטית ניתנה מתוך רשלנות, זדון או מניעים מושחתים, אין לנפגע כל אפשרות להגיש תביעה נגד שופט. חסינות כזו הינה כפירה בשוויון ופגיעה קשה בניזוק.

ככלל לכל עובדי הציבור במדינה ישנה חסינות כזו מכמה טעמים:

1.בשל חשש לפגיעה קשה בתפקוד עובדי השירות הציבורי, שמא יהפכו להססנים ולנטולי יוזמה.

2.בשל חשש מפני שיבוש פעולת המינהל ולריבוי תביעות סרק ואיבוד זמן ומשאבים.

3.בשל חשש מפני עיוות שיקול הדעת.

4.בשל חשש מעומס כבד על הקופה הציבורית ומפני הצפת בתי המשפט בתביעות.

5.בשל רצון לשמור על כבוד הדדי שכן במשקרה כזה מתבקשת החלטת רשות שיפוטית בעניין החלטה שנתנה רשות שיפוטית אחרת.

לעובדי ציבור הוענקה חסינות חלקית שאינה כוללת התרשלות.

לבתי המשפט הוענקה חסינות מלאה.

כך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט" חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל אף פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו"

בישראל נהנתה הרשות השופטת מאמון מלא.

אך האם תוצאת אמון זה צריכה להיות מתן זכויות לרשות השופטת בלא הטלת החובות המוטלות על כל עובד ציבור אחר? נראה שהוחלט לנצל לרעה את האמון שנתנו אזרחי ישראל בבית המשפט, לאמור אם אזרחי ישראל נותנים אמון בבית המשפט הוא יכול להרשות לעצמו מה שבתי משפט בארצות אחרות לא יעלו על הדעת.

על סמך מה נתנו את אותו אמון מלא?

נראה שלא מתוך ידע על תפקודה, כי המידע היה מועט מאוד.

מדינה לא מפותחת זו התאפיינה בחוסר מידע לציבור. נראה שבזכות האתוס הציוני, "אנו בארץ לבנות ולהיבנות בה".

מי היה מעלה על הדעת שלאחר אלפיים שנות גלות, לאחר מה שעבר על עמנו יהיו אלו שופטים מתוכנו אשר ינהגו כשטנים.

במדינה צעירה שאוכלוסייתה ברובה חסרת תודעה דמוקרטית ורוב מדינאיה חסרי ידע מהי דמוקרטיה, לשופטים עזות מצח לדרוש ככל העולה על רוחם, וכמשפטנים להכין את הדרך לשליטה מוחלטת, לחוסר מחוייבות כלפי הציבור.

שר המשפטים הראשון פנחס רוזן (פרוגרסיבים, ליברלים עצמאיים) אשר כיהן ארבע עשרה שנה כמעט ברציפות עשה כל שנתבקש על ידי שופטים וכך הביא בשנת 1959 בפני הכנסת את החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים.

הוא הרשה לעצמו להצהיר: "ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים, סעיף 13 לחוק השופטים, תשי"ג-1953 הקובע: "אין על השופט מרות זולת מרות החוק", "להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק בפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשריות של הכרעותיהם ופסקי דינם".

לדעתו כפי שהתבטא: "אין ספק כי הצדק עשוי להיפגע, והאומץ הדרוש לשם חריצת משפט אולי ייעדר, אם יעמוד השופט מול האיום בהסקת מסקנות לרעתו מפסק דינו או ממעשים אחרים שהוא עושה תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי"...

לפי החוק העברי יש להטיל אחריות על מעשה שנעשה בזדון ולא רק ברשלנות, אך שר משפטים פנחס רוזן לא חשב שהטלת אחריות היא דרך נכונה וטען שאינו מעלה כלל על הדעת שדבר כזה יקרה. אם כך לא העלה כלל על הדעת שיקרה מה שקורה כדבר שבשגרה. יחד עם זאת טען "אבל לקבוע בחוק שהמדינה אחראית לנזיקין הנגרמים על ידי שופטים, בעוד שהשופטים חסינים - זוהי לדעתו דרך מאד בלתי אחראית. מכיוון שאותו לחץ מוסרי יורגש על ידי השופטים, והם כבר לא ירגישו את עצמם כל כך חופשיים בגישתם אל משפט".

נוסח פקודת הנזיקין האזרחיים 1944 מאפשר הגשת תביעה נגד המדינה בשל עוולה שביצע שופט, אך אינה מחייבת את בתי המשפט.

בועדת חוק ומשפט הוחלט שלא להכריע בשאלה. מכאן שזהו תפקידו של בית המשפט הפרשן המוסמך של החוק.

בכנסת קבעו שהראוי להעניק לשופטים חסינות אישית מפני תביעות בנזיקין. הכנסת העדיפה את רצון השופטים לחסינות, על פני טובת בעלי הדין הניזוקים. מאותם שיקולים חששו מהטלת אחריות על המדינה. אולם השאירו פתח לעשיית צדק לניזוק ומניעת עוול למי שנפגע מעוולה של שופט, לא רק למען הניזוק, אלא למען המערכת אשר יוגבר בה אמון הציבור.

האמצעי של האזרח לתבוע את המדינה הוא עתירה לבג"ץ.

אלא שבג"ץ הוא בית משפט ושופטיו הם אותם שופטים של בית המשפט העליון. אלו כלל אינם מעוניינים להודות בעוולות בית המשפט, מפני שמטבע בריאתה עושה כל מערכת סגורה ככל יכולתה לחפות על מחדלי חבריה. זה סוד הישרדותה של כל גילדה לאורך ההיסטוריה. הרי הם אלו שניסו באמצעות תחיקה בכנסת גם לבטל את אחריות המדינה על שופטיה, ומובן שלא יתנדבו לאשרה. די לראות מה קורה כאשר מוגשות עתירות לבג"ץ שלא בעניין שפיטה, העתירות ברובן נדחות והעותר מחוייב בקנס כבד.

המסקנה המתבקשת מכל אלו היא שבניגוד לכללי הדמוקרטיה המודרנית שמסדה הוא המוסר האנושי שמקורו במורשת ישראל, שופטי מדינת ישראל אינם ככל האדם.

הם לעולם אינם נתונים להשחתת מידות וכל פיקוח חוקי עליהם ואכיפתו מזיק לשמירת המידות שלהם. פרופ' טדסקי: "במקום הנטיה לריבוי החסינים, שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר. החסינות אינה תופעה נעימה משום כפירתה בשוויון, פגיעתה בניזוק; ויש לברך על כל צמצום שיתחולל בה".

על פי, הענותו של שר המשפטים פנחס רוזן והענות הכנסת לדרישת השופטים, עקרון אי התלות השיפוטית קיבל מימד חדש, על פיו שופטים פיתחו אי תלות שיפוטית בחוק, באתיקה השיפוטית ובכללי הצדק הטבעי.

הם אינם חוששים ממרות הדין שהרי מי שאינו כפוף למרות כלשהי אין עליו כל מרות בוודאי לא מרות הדין. זו משפיעה על פעולותיו לטוב או לרע.

נוצר מצב מגוחך וחסר הגיון על פיו השופטים את האחרים, פטורים בעצמם מקיום חוקים וכללים. השופטת דפנה אבניאלי בעבודת המחקר לתואר דוקטור הסתייגה מהחסינות המוחלטת שהוענקה לשופטים. טוב שהסתייגות זו באה משופטת מכהנת וכך זוכה להתייחסות מה שהשכל הישר של כל אזרח אומר. נראה כי החסינויות הקיימות היום, רובן ככולן מיושנות, מיותרות ומזיקות והינן תוצר של הימנעות מעמידה בדרישות מקצועיות ומהתקדמות והתייעלות ראויה למען האזרחים.

ספק אם קיים נימוק ראוי ואמיתי המצדיק את קיומן של אותן חסינויות כלפי תאגידים ופקידי מימשל בהשוואה למקביליהם בשוק האזרחי.