ח''כ אמיר אוחנה (ליכוד) מספר על הקשר שלו עם שחף פילוביץ  

כשהבאנו את גורי מצער בעלי חיים, לקחנו אותו בערב הראשון לגינת הכלבים, בסוף שבזי. זאת היתה אולי הפעם הראשונה בשלושת חודשיו (הוא היה תינוקי) שזכה להיות חופשי. בלי כלוב, בלי רצועה, בלי קולר – רק לרוץ ולשחק. לפגוש את כלבי השכונה. לרחרח.

וכך נוצרו חברויות. לא רק חברויות כלביות, גם חברויות אנושיות. רוב בעלי הכלבים יודעים – את בעלי הכלבים האחרים אנחנו מכירים בתחילה בתור "האבא של ג'ונס", "האמא של ביז'ו".

אחר כך מכירים לעומק.

מדי ערב בגינה, הרכבים שונים ומגוונים של בעלי כלבים מכל העדות והגזעים, מכל המעמדות והנטיות. משחררים את הכלבים – ומדברים.

"התימני", היה אחת הדמויות הבולטות.

אולי אתם מכירים אותו. היה גר בחניון "א.מ ציוני" ברחוב המרד אותו תפעל, מול בית התעשיינים.

התימני היה וואחד דמות. במבט ראשון – פרא גס ונבער. שיבה בשערו ובזקנו הפרוע, משקפיים עם עדשות עבות לעיניו, סימני עישון כבדים בקולו הרם והמחוספס, בקמטי פניו ובאצבעות ידיו השחומות.

האמת? נראה כמו הומלס.

שפתו – שפת הרחוב. גסויות לרוב – אפס פוליטיקלי קורקטנס. השמאלנית היתה קרויה בפיו "השאהידה", ההומו היה "המתחנגל", והאירופאי היה "האשכנזי".

לא הדמות הטבעית שאתחבר אליה.

אבל ערב ערב, הביא התימני את סאני ולוקו, הגולדן המעורב והפינצ'ר שלו, שהיו הדמויות היחידות שליוו אותו בקביעות בחיים.

ודיברנו.

אוהו...כמה דיברנו.

האיש התגלה כמאגר בלתי נדלה של ידע. אני לא מגזים, גוגל מהלך על שתיים. ובעיקר בתחום שהכי עניין אותי, איך לא – הפוליטיקה. הוא ידע לקשור בין מקרים לא קשורים, ולחבר בין דמויות שלא הייתם מעלים על דעתכם שיש ביניהן חיבור. היה קונספירטור. שום דבר אצלו לא היה כפי שנראה. אחרי הכל עומד מישהו – ומאחורי המישהו היה עומד עוד מישהו – ומאחורי המישהו האחרון – תמיד היה עומד שמעון פרס. הכל הגיע לשמעון פרס – ואת מבטי הספקנות המהולה ב"מה אתה פסיכי?" שהייתי נותן לו – היה תמיד מבטל. אתה לא מבין. אתם חושבים שאני משוגע, אתם לא מבינים מה הכוח של האיש הזה, שמעון פרס ואיזה רשת יש סביבו. הוא עוד יקבור את כולנו. הוא לא יכול להרשות לעצמו למות כל עוד יש אנשים שיודעים את הסודות שלו.

עם הזמן, למדתי לכבד אותו.

מאוד.

התימני הפציץ כל ערב בים של מידע, וכל מה שנשאר לי בזיכרון – בדקתי. כל מה שאמר נחזה להיות אמת. הכל מגובה במקורות נוספים. דברים שמעולם לא ידעתי ומעולם לא שמעתי. התחלתי לחכות בציפייה לפגישותינו. הלכתי מדי פעם לבקרו בחניון. היינו יושבים, שותים קפה שחור ביחד. בכמה אירועים פוליטיים של פילוסופיה על הבר הוא התלווה אלי, במקרה או שלא. היה מסמס לי מדי פעם פרטי מידע מעניינים מהתקשורת. קושר קצוות.

בקיץ הראה לי תמונה. הבת באוסטרליה ילדה. היו בנתק הרבה שנים. הודיעה לו שתבוא לארץ. כמה התרגש. קנה מתנות. שיתף אותי במפגש. היה מאושר.

את סאני ולוקו אהב אהבת נפש. חוץ מבונזו, נתן להם לטעום מכל מה שאכל. הפרא הגס הזה היה הופך אבהי כשהיה לוקו קופץ עליו, מחכה לליטוף, לחום ואהבה, אותם קיבל בשפע.

לתימני קראו מאיר ציוני. גם אני קראתי לו מאיר, אבל כשדיברתי עליו עם אחרים – ברוחו ובסגנונו – קראתי לו "התימני".

אתמול בבוקר מאיר נמצא ללא רוח חיים בחדר הקטן, בחניון ברחוב המרד.

לא ידוע מתי ואיך הלך לעולמו, אולי שכב שם כל סוף השבוע, סאני ולוקו לצידו.

העירייה לקחה אותם למקלט ברידינג.

היום הלכתי לבקר אותם. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה. הם כל כך שמחו לשמוע את שמותיהם, החלו לרקוד שם בתוך הכלוב. סאני הוא גולדן מעורב בן 4, לוקו פינצ'ר בן 3. שניהם מחונכים וטובים. כל כך קפצו עלי, מבעד לסורגים.

יצאתי החוצה והתחלתי לבכות.

השניים האלה צריכים אחד את השני. הם לא יודעים מה קורה איתם, איפה "אבא". לוקו לא מוכן להיפרד מסאני, לקחתי את שניהם לטיול בנפרד. סאני היה בסדר, אבל לוקו סירב לצאת מהכלוב בלי סאני. משכתי אותו בכוח והוא רק רצה לחזור אליו.

אם יש מישהו שבאפשרותו לקחת את שניהם, או מישהו שמכיר מישהו, או שמעון פרס, אני יודע שהתימני היה מאושר לדעת שהם ימשיכו להיות יחד.

So long, Teimani. We will miss you.