אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #27859 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 27859   
זבנג וגמרנו
חבר מתאריך 2.4.12
33269 הודעות
יום ראשון כ''א בתשרי תשע''ז    15:39   23.10.16   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

סיכומי פסיקה מרכזיים של בית המשפט העליון שמתפרסמים כל שנה  

 
  


כבר חתמת על העצומה לשחרור גיבור ישראל שחיסל את המחבל?


              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  רשימת פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2006-2007 זבנג וגמרנו 23.10.16 15:40 1
  פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2010-2009 זבנג וגמרנו 23.10.16 15:42 2
  פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2011-2012 זבנג וגמרנו 23.10.16 15:59 3
  סיכום פסקי דין מרכזיים של בית המשפט העליון לשנת המשפט 2013-2012 זבנג וגמרנו 23.10.16 16:00 4
  פסקי דין מרכזיים שניתנו בשנת המשפט 2014-2015 זבנג וגמרנו 28.09.17 20:49 5
  פסקי דין מרכזיים - שנת המשפט 2015-2016 זבנג וגמרנו 28.09.17 20:50 6
  פסקי דין מרכזיים שניתנו בשנת המשפט 2016-2017 זבנג וגמרנו 28.09.17 20:50 7

     
זבנג וגמרנו
חבר מתאריך 2.4.12
33269 הודעות
יום ראשון כ''א בתשרי תשע''ז    15:40   23.10.16   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. רשימת פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2006-2007  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   רשימת פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2006-2007 (מינהלי)
1) עע"ם 2647/05 – פז חברת נפט בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (20/3/07)

האם מוסמך יו"ר מוסד תכנון שהחליט על הפקדת תוכנית בכפוף למילוי תנאים, להאריך את המועד למילוי התנאים לאחר חלוף המועד שנקצב לכך בס' 86 לחוק התכנון והבניה? ככל שהתשובה חיובית, האם יש לבטל את החלטות ההארכה בהיותן בלתי סבירות?

2) עע"מ 319/05 - יחזקאל בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקוב (1/2/07)

ערעור שהגישו שני אחים, שבבעלותם שטח מקרקעין בזכרון יעקוב, על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, במסגרתו הוחלט לדחות את עתירתם לביטול הפקעתו של המגרש שבבעלותם ולביטול ייעודו הנוכחי ל "אתר לבנין ציבורי מוצע" והחזרתו לייעודו המקורי, למגורים, וזאת חרף העובדה כי הפקעת הקרקע נעשתה במסגרת תוכנית משנת 1973 ולא מומשה במשך כ-30 שנה.
הלכה ידועה היא, כי על בעל זכות במקרקעין שהופקעו, המבקש להשיג על חוקיות הפעולה, לפעול בזריזות ולא להשתהות יתר על המידה בפניה לבית המשפט. שיהוי בלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה עשוי להצביע על זניחת מטרת ההפקעה ועשוי להצדיק את ביטולה. על הרשות המפקיעה קרקע לפעול בשקידה ראויה ולדאוג כי מימוש המטרה שעמדה ביסוד ההפקעה תעשה תוך פרק זמן סביר (כל מקרה על-פי נסיבותיו). ביסודה של חובה כללית זו עומדות שתי מטרות עיקריות: האחת; כי הצורך הציבורי שלמענו ביצעה הרשות, בביצועה את ההפקעה כנאמן הציבור יבוא על סיפוקו. השנייה; שמירה על אמון הציבור ואמון בעל הקרקע במוסדות השלטון. החלטת בית המשפט אם לבטל את ההפקעה של קרקע מסוימת ואם לאו, מושתתת על איזון בין השיקולים הבאים: אורך השיהוי בביצוע ההפקעה; הנזק הכלכלי הנגרם לבעל החלקה כתוצאה מן השיהוי; והנזק שעשוי להיגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה בשל השיהוי. ככל שגדל אינטרס הציבור בביצוע ההפקעה, כן תגבר הנטייה שלא לבטל את ההפקעה. חרף השיהוי של כ-30 שנה במימוש מטרת ההפקעה, אין מקום לביטולה. זאת, משום שבהפקעות רחבות היקף, מורכבות הליכי התכנון ומימוש יעדי ההפקעה עשויים להביא לעיכוב , לעיתים משמעותי ביותר, בפיתוח השטחים המופקעים. כמו כן, הצורך הציבורי במגרש לא התייתר עם חלוף השנים. בגדרי האיזון שבין האינטרס הציבורי הנוגע לנזק העשוי להיגרם לכלל הציבור מביטול ההפקעה לבין האינטרס של הפרט, ידו של השיקול הראשון על העליונה וזאת חרף הזמן הרב שחלף מאז ביצוע ההפקעה.

3) עע"ם 7024/03 - גבע נ' ראש עירית הרצליה (6/9/06)

האם יש להתיר לאזרח לקבל מידע מדיונים המתנהלים ברשות הציבורית? השופטת ארבל קבעה בפסק הדין, אליו הצטרפו חברי ההרכב, כי האינטרס הציבורי הוא שהרשות תגלה את מדיניותה בפני הציבור, אך יש לשקול קיומם של החריגים בחוק על-מנת לאפשר לרשות לא לחשוף המדיניות כל עוד זו אינה מגובשת ותוך שקילה האם אין חשיפת המידע פוגעת בתהליך קבלת ההחלטות ברשות.

4) עע"מ 2408/05 - הושעיה נ' משרד הביטחון (7/2/07)
פרשנות הוראות חוק התכנון והבניה מאפשרות חריגת בניה לצרכים ביטחוניים.

5) עע"מ 3493/06 - אלראי נ' קרן הגימלאות של חברת אגד (16.5.07, בהסכמת הנשיאה והשופטת נאור)

נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב. המערערים, גמלאים של אגד, ביקשו לקבל לידם מסמכים שונים לפי חוק חופש המידע. נקבע בערעור כי קרן הגמלאות של חברת אגד אינה רשות ציבורית לפי החוק. נבחנו מספר חלופות רלוונטיות לפי הגדרת "רשות ציבורית" שבחוק חופש המידע. נקבע כי חלופה (10) להגדרה אינה חלה, שכן " לצורך בחינת תחולתה של חלופה זו, יש לבחון האם קיימת קביעה כאמור של שר המשפטים. בענייננו, אין מחלוקת כי קביעה כזו לא נעשתה, ומשכך, אין חוק חופש המידע חל על המשיבות". עוד נקבע כי חלופות (1) ו-(8) להגדרה אינן חלות, שכן קרן הגמלאות היא תאגיד פרטי, ולמרות שיש עליה פיקוח הדוק של הממשלה, אין בכך לשנות את אישיותה המשפטית".

6) עע"מ 2273, 2314/03 - אי התכלת ואח' נ' החברה להגנת הטבע (7.12.06)

תכנון הבניה ושמירה איכות הסביבה. איסור על הקמת "דירות נופש" במתחם המרינה בהרצליה, וקביעה כי הן אינן "יחידות מלונאיות" שאותן תוכנית המתאר התירה להקים. דיון בחשיבות השמירה על חופי הים פתוחים לכלל ציבור. הענקת הגנה לרוכשי דירות מסויימים שקם להם אינטרס הסתמכות ראוי להגנה, עקב שיהוי בהגשת העתירה, ושלילת הגנה זו מחברות הבניה.
רשימת פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2006-2007 (פלילי)
1) ע"פ 7193/04 - יקירביץ' נ' מדינת ישראל (30/4/07)

פס"ד משותף של השופטים גרוניס, נאור, חיות ערעור על הרשעתו של המערער, שהיה מנהל המחלקה לניתוחי לב בבית החולים איכילוב, בהריגה, מעשה פזיזות ורשלנות, לקיחת שוחד, סחיטה באיומים וגניבה בידי מורשה. לחלופין הופנה הערעור נגד גזר הדין.

2) ע"פ 10110/03 - גמליאל נ' מדינת ישראל (11.12.06)

דחיית ערעוריהם של חברי מחתרת בת-עין שהורשעו בעבירות של ניסיון רצח ובעבירות נשק בגין ניסיון לבצע פיגוע באמצעות עגלת תופת ליד בית-ספר לבנות במזרח ירושלים.

3) רע"פ 847/07 - אברהם גרשון נ' עיריית חיפה (18/3/07)

המבקש הוא בעל זכות לעשות שימוש בדוכן עשוי פח, המצוי באחת מרחובותיה של העיר חיפה. נגד המבקש הוצאה דרישה לסילוק דוכן הרוכלות מטעם העיריה בשל אי החזקת רישיון הפעלה. היכן ראוי העניין להתברר, האם בבית משפט לעניינים מקומיים או בבית המשפט לעניינים מנהליים?
התוספת הראשונה לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס 2000, קובעת את מסגרת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. האמור בפרט 8 (א) לתוספת תוחם את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים על-פי זהותו של הגורם המחליט. רוצה לומר, כי החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, לרבות החלטה שלא לאשר הינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. אין הוא כולל התייחסות כלשהי לסוג העניין שלגביו התקבלה ההחלטה. כמו-כן, הוצאות סילוק הינם בבחינת דרישת תשלום הבאה בגדרו של פרט 8 (א) לתוספת. תכלית החוק הינה להעמיד לבחינה ולביקורת את שיקול דעתה המנהלי של הרשות ואת דרך פעולתה. תכלית זו תתגשם תחת שבטו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ענייני הרוכלות מהווים מעין רישוי עסק, דבר המוגדר בחוק כתחת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

4) רע"פ 1498/07 - יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל (18/3/07)

בחינת היקפה של הגנה מן הצדק והגנת הצורך.
בית המשפט חייב לתמרן בזהירות בין הגורמים והשיקולים השונים תוך שהוא בוחן ובודק את עומקה, כמו גם את עוצמתה של התנהגות הרשות כפי שנמצאה לו ובהמשך לכך, להוסיף, לבחון ולבדוק את המכלול שהונח בפניו ואת המידתיות היחסית בין אותה "התנהגות שערורייתית" של הרשות לבין יתר מכלול הנסיבות, ובו גם סוג העבירה שבה מדובר. תחת זאת, נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות. לפיכך, אם מתקבלת הטענה, התוצאה היא שכתב-האישום נגד הנאשם יבוטל. לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי "הגנה מן הצדק", בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט ובין מפני שבידי בית המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהליכה של הרשות.
גם במידה ופעולת הרשות אינה תקינה, הרי שאין לתקן עוול בעוול. הגנת "הצורך" מבטאת, בין היתר, הסכמה חברתית באשר להעדפה ערכית בדבר הרע במיעוטו ואינה כלי לפתור מחלוקות פרטיות בדרך של עשיית דין עצמי.

5) ע"פ 7951/05, 8281/05 - מדינת ישראל נ' פלוני (15/4/07)

החמרה בהרשעתו של נאשם אשר במהלך אקט מיני עם ידידתו, נתבקש להפסיק אך לא שעה להפצרותיה והמשיך את האקט בניגוד לרצונה. נקבע, שהנאשם יורשע בעבירת אינוס, תחת הרשעתו בבית המשפט-המחוזי במעשים מגונים. יסוד החדירה הוא בעל פרשנות מרחיבה. כך גם לגבי יסוד אי-ההסכמה. כיום, קיום יחסי מין מותנה ברצונה החופשי של האישה ביחסים אלו. אי ההסכמה יכול וילבש צורות התנהגות שונות, אך המשותף להן הוא המסר הברור שהאישה לא מעוניינת בכך, עם העברת מסר זה, יהיה בהמשך קיום יחסי המין משום עבירה פלילית חמורה. לאישה נתונה הזכות בכל שלב לפני קיום יחסי המין לסגת מהסכמתה ולסרב להם, כל עוד חזרה זו מהסכמה מובאת לידיעתו של בן הזוג באופן ברור. אין כל משמעות להתנהגות הקודמת של האישה, בין אם זו הייתה משתפת פעולה או אפילו יוזמת המפגש באופן פעיל. אונס שתחילתו ברצון, דינו כאונס. ככל ששלב החזרה מהסכמה מאוחר יותר, נדרשת החרטה להיות ברורה יותר, על-מנת לוודא שמבצע העבירה היה מודע ללא ספק "לשינוי הלבבות" שהתרחש, כך גם משנקבע כי יש מקום להכליל בעבירת האינוס גם מקרה של אונס שתחילתו ברצון.

6) ע"פ 8530/05 - מדינת ישראל נ' שלום (15/12/05)

המדינה ערערה על הרשעתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות ועל עונשו של נהג שהסיע אוטובוס ובו תלמידי בית ספר, חצה את צומת כפר יונה כשברמזור אור אדום וגרם לתאונה בה מצאו את מותם שלושה מהתלמידים שנסעו באוטובוס ונפצעו 55 תלמידים נוספים. השופטת ארבל, אליה הצטרפו שופטי ההרכב, קיבלה את הערעור והרשיעה את נהג האוטובוס בהריגה, לאחר שקבעה כי הוא הבחין באור האדום ברמזור ואף על-פי כן האיץ המהירות כשהתקרב לצומת. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לצורך גזירת העונש.

7) ע"פ 4191/05 - דאלטגאיז נ' מדינת ישראל (28/6/07)

המערער הורשע בהריגה בכך שבמהלך תפקידו כמאבטח בבית ספר ירה למוות בטכנאי מזגנים שהגיע אל בית הספר, סירב להזדהות ונכנס לשטח בית הספר בכוח. השופטת ארבל, אליה הצטרפו חברי ההרכב, דחתה את הערעור על ההרשעה בקבעה לא ניתן לקבוע בהסתמך על עובדות המקרה ודרישות הדין כי המערער סבר לעצמו כי הוא נמצא במצב של הגנה עצמית. הערעור על העונש התקבל נוכח מכלול הנסיבות והעונש הופחת לשמונה שנות מאסר, חמש מהן לריצוי בפועל.

8) ע"פ 1977/05 - גולה נ' מדינת ישראל (2/11/06)

המערער הורשע בכך שפגע עם רכבו בהולכת רגל, בדק את הנזק לרכבו ונס מהמקום מבלי להושיט לנפגעת עזרה. ערעורו על ההרשעה והעונש שהושת עליו – שש שנות מאסר, ארבע וחצי מה לריצוי בפועל - נדחה על-ידי השופטת ארבל בהסכמת ההרכב. את פסק הדין סיכמה השופטת ארבל בציינה: "עצם המעורבות בתאונה קשה היא עד מאוד גם לנהג הפוגע, וזאת בין אם התאונה אירעה באשמתו ובין אם לאו. מדובר בסיטואציה פתאומית ומזעזעת, שכל אחד מקווה שלא ייאלץ לחוות. יחד עם זאת, גם בסיטואציה קשה זו, נדרש הנהג הפוגע לעמוד בחובה המינימאלית המצופה מכל בן-אנוש: כיבוד הערך של חיי-אדם והפגנת יחס אנושי וחמלה בסיסית כלפי האחר, ובפרט, כשמדובר בקרבן תמים של מעשיו שלו".

9) ע"פ 5266/05 - זלנצקי נ' המדינה (22/2/07)

השופטת ארבל, בהסכמת חברי ההרכב, דחתה את הערעור על העונש וההרשעה שהגיש מורשע בעבירה של רצח בכוונת תחילה שנידון למאסר עולם. נקבע כי לא מתקיימת במקרה זה סייגים לאחריות הפלילית כהגנה עצמית, שכרות חלקית, אוטומטיזם ואי שפיות. השופטת ארבל ציינה בפסק הדין לעניין הסייג של אי שפיות הדעת כי המשפט אינו נותן ביטוי כיום לדרגות חומרה שונות המקובלות בפסיכיאטריה של פגיעה בכושר ההבנה והרצון ולפיכך "השאלה המרכזית שיש לבחון היא...עד כמה שללו תסמיני הליקוי הנפשי שממנו סובל הנאשם את יכולתו לגבש מחשבה פלילית, עד כמה נושא הליקוי אופי פסיכוטי, וזאת תחת בחינת סיווגו של ליקוי במגדירים פסיכיאטריים כמחלת נפש".

10) ע"פ 3827/06 - פלוני נ' מדינת ישראל (27/3/07)

המערער נידון לחמש שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירה של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מוכרת בכך שפעל להעברת כספים מפעילי חמאס בחו"ל אל פעיל חמאס בעזה. השופטת ארבל, אליה הצטרפו חברי ההרכב, דחתה את הערעור וקבעה כי פעילות שיטתית שמטרתה לאפשר את פעילות ארגוני הטרור, לשפרה ולבססה בדרכים שונות על-ידי יצירת גב כלכלי, כמוה ככרסום שיטתי, מתמיד, בביטחונה של מדינת ישראל.

11) ע"פ 7068/06 - מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ (31/5/07)

בעניין זה קיבלה השופטת ארבל, בהסכמת חברי ההרכב, את ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על מורשעים בעשיית הסכם כובל בתחום תפעול והחזקת מערכות רמזורים. הערעור התקבל במובן זה שהועלו סכומי הקנס שהושתו על המעורבים, תוך שנקבע כי ראוי שככלל רף הענישה בעבירות מעין אלה יהיה של מאסר בפועל, הגם שבנסיבות המקרה, בעיקר נוכח התמשכות ההליכים משך כעשור, לא נמצא כי יש לעשות כן.

12) ע"פ 1242/06 - צור נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 13.6.07 (בהסכמת השופטים לוי וג'ובראן)

דחיית ערעור על הרשעת בעליה של חברת הזנק בתחום ההיי-טק בקבלת דבר במרמה בגין הצגת מצג שווא בפני משקיעים, לפיו החברה עוסקת בפיתוח חומרה, בעוד שבפועל עסקה רק בפיתוח תוכנה. בית המשפט עמד על ההבחנה שבין חומרה, תוכנה וקושחה, וקבע כי צריבת תוכנה בתוך שבב אין משמעה "תכנון חומרה".

13) ע"פ 9828/06 - פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.6.07 (בהסכמת השופטים פרוקצ'יה וג'ובראן)

ערעור של קטינים שבהיותם בני 13-12 כפו מעשים מיניים על חברם לבית הספר והתעללו בו, הורשעו בגין כך ונידונו למאסר בפועל. נקבע כי לאור תכליות הענישה והשיקום, משמדובר בביצוע עבירות חמורות בידי קטינים, המחייבות ענישה בדרך של כליאה, דרך המלך תהיה הטלת צו מעון נעול.

14) ע"פ 8005/04 - אברוטין נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 29.3.07(בהסכמת הנשיאה ביניש והשופט רובינשטיין)

דחיית ערעור על הרשעתם של שניים בביצוע רצח. בין היתר נקבע, כי אין הכרח שהיסוד הנפשי יתקיים בנפרד אצל כל מבצע בצוותא בכל רגע ורגע משלבי ההתנהגות של כל אחד מהמבצעים בעת שהם פועלים לביצוע תוכניתם המשותפת. די שהתנהגותו של המבצע בצוותא, זו המבססת את מעמדו כמבצע עיקרי, תתבצע מתוך זיקה סיבתית ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה, כדי שיהיה אחראי לביצוע המשותף של העבירה.

15) ע"פ 11125/04 פלוני נ' מדינת ישראל (10.5.07)

בית המשפט קיבל את הערעור לעניין סעיפי ההרשעה – האם הדבר ישפיע גם על גזירת העונש.

16) ע"פ 3595/06 דבאש נ' מדינת ישראל (28/9/06)

זיכוי מחמת הספק

17) ע"פ 10574/05 מדינת ישראל נ' פלוני (11/4/07)

אונס – החמרה בענישה

18) ע"פ 388/07 חביבי נ' מדינת ישראל (6/6/07)

פלילי - הקלה בענישה

19) ע"פ 752/06 - אופיר לאלזר נ' מדינת ישראל (4/10/06)

המערער הורשע בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות. בערעור בפני בית המשפט העליון נדונה שאלת יכולת הזיהוי של המתלוננת את המערער כמי ביצע בה את המעשים מול אמינות הזיהוי.

20) ע"פ 8325/05 - בלס נ' מדינת ישראל (10/1/07)

עניינו של ערעור זה הוא בפרשת הבנק למסחר. לדרישתה של אתי אלון, הונפקו שיקים בנקאיים של הבנק למסחר, כאשר שמות המוטבים היו לקוחות הבנק או שמות בדויים. השיקים הבנקאיים הועברו לגיל גילקרוב. 19 מהשיקים הבנקאיים הללו הועברו ע"י גילקרוב למערערים, אשר קבלו בתמורה לפדיון השיקים במזומן עמלה. בכתב האישום נטען כי המערערים זייפו את חתימת המוטבים אשר שמם הופיע על השיקים הבנקאיים, ללא הרשאתם לחתום בשמם, על-מנת שיוכלו להפקידם. המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בעבירות של זיוף וקבלת דבר במרמה, עבירות לפי חוק העונשין, ובעבירות של פעילות ברכוש אסור, לפי חוק איסור הלבנת הון.
נדונה הפרשנות המתחייבת לסעיף 3 לחוק הלבנת הון- האם יש צורך בעבירת מקור נפרדת כדי שרכוש יחשב רכוש אסור? נקבע כי אין צורך בעבירת מקור נפרדת ולא נדרש כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה. כמו כן, דן במעמדם של חלפני כספים כעבריני הלבנת הון- ולעניין זה ראה גם ע"פ 3395/06 מאיר כהן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.3.07)

21) Nבש"פ 6237/06 - קלושנדלר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 17.12.06 (דן יחיד)

קבלה חלקית של בקשה בעניין חומר חקירה שאינו בידי התביעה. נקבע כי חומר שאינו נמצא במדינת ישראל, עשוי בנסיבותיו של מקרה נתון להיחשב כ"חומר חקירה". במקרה כזה, על התביעה לפעול להשגתו לפי חוק העזרה המשפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998, כדי לאפשר לבית המשפט לעיין בו ולהחליט אם מהווה הוא חומר חקירה, ויש לכן לאפשר לנאשם לעיין בו, אם לאו.

22) בש"פ 5881/06 - בניזרי נ' מדינת ישראל (7/2/07)

האם זכאי נאשם לעיין בגיליונות הרישום הפלילי של כל עד המעיד מטעם התביעה בעניינו ללא מגבלה כלשהי?
ההלכה אשר השיבה בחיוב על השאלה דלעיל היתה הילכת יחזקאלי (בש"פ 4481/00 דוד יחזקאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 245).
בהליך הנוכחי- נהפכה ההלכה ונקבע כי גיליונות המרשם הפלילי מהווים חומר חקירה בעל מאפיינים מיוחדים שחלות עליו שתי מערכות החוקים: חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, וסעיף 74 לחסד"פ, בחירה בכל אחד משני מסלולים אלו מובילה לאותה תוצאה. המסלול האחד, עניינו בחינת ההסדר בחוק המרשם כעומד בפני עצמו. במסלול זה ביהמ"ש קבע כי בשל הערך המוגן בחוק המרשם, קרי הרצון לאפשר למי שהיה נאשם לשקם את חייו לאחר שריצה את עונשו, יש חשיבות ומשמעות לכך שהמידע בדבר הרשעתו לא יוצף מעל פני השטח, מקום שאין בכך נחיצות. המסלול השני הינו כי גיליונות הרישום הינם חלק מחומר חקירה וכיוון שכך הם כפופים לעקרונות שנקבעו באשר לעיון בכל חומר חקירה. לפי כל אחד משני המסלולים בית המשפט אינו מתפרק מחובתו ומסמכותו לבדוק את גיליונות המרשם שמדובר בהם ולהעמידם במבחן של רלוונטיות ותועלת פוטנציאלית להגנתו של המערער.
במקרה דנן, הוחלט להעמיד לעיון שניים מתוך שלושת הגיליונות שבמחלוקת כאשר ההנמקה התבססה למעשה על שיקולים פרגמאטיים.

23) ע"פ 3770/05 עאצי מוחסין נ' מדינת ישראל (26/4/07)

המערער זוכה מחמת הספק מעבירות של תכנון וביצוע פיגוע. הערעור עסק בזכותו לפיצויים והוצאות הגנה. נקבע כי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מאזן בין שני עקרונות יסוד: הראשון, עניינו ההכרה בכך שהעמדה לדין היא הליך קשה שהשלכותיו עלולות להיות הרסניות. העמדה לדין גוררת עמה פגיעה חמורה באדם, בכבודו, בשמו ובפרטיותו, בעיסוקו, קניינו, ממונו וחירותו. השני, מדגיש את חשיבות שלטון החוק והצורך במלחמה יעילה ואפקטיבית בעבריינים ומפירי חוק. מכוח עיקרון זה יש להשאיר בידי התביעה שק"ד ואת מלוא מרחב ההחלטה על-מנת שלא ליצור הרתעת יתר מפני הגשת כתבי אישום. כל עוד ההחלטה להגיש כתבי אישום נעשתה בתום לב, משיקולים ענייניים, תוך בדיקה קפדנית וזהירה של חומר הראיות, יש להשאיר לתביעה מרחב תמרון שבו תוכל לבצע את תפקידיה על הצד הטוב ביותר. סעיף 80 מציין שתי עילות למתן פיצוי: במסגרת עילת "לא היה יסוד להאשמה", ביהמ"ש בודק אם לפני הגשת כתב האישום היו לפני התביעה ראיות שדי בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה. לא רק ראיות שהיו בידי התביעה נבדקות, אלא גם מה שהיה צריך להיות באופן סביר ולא היה. במקרה הנדון אף הסניגוריה סברה כי יש די ראיות להרשעה. עילת "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" רחבה יותר, ובמסגרתה יתחשב ביהמ"ש בשיקולים מגוונים, שיקולי צדק. בעיקרון נסיבות אלו נחלקות לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט). במקרה הנדון לא הייתה טענה נגד הליכי המשפט, זיכויו של המערער היה מחמת הספק, התנהלותו של המערער במהלך חקירתו ואי-דיווח על מעשיו של פעיל חמאס מבטלים פיצויו משיקולים של צדק. הערעור נדחה.

24) ע"פ 2132/04; 2404/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל (28.5.07)

דעת מיעוט, שהציעה לזכות מחמת הספק אדם שהורשע במעורבות ברצח קרוביו על-רקע כבוד המשפחה.

25) בש"פ 3974/07 - אלכסנדר פרצוב נ' מדינת ישראל (20.5.07)

החלטה עקרונית, הקובעת כללים למעצרו עד תום ההליכים של אדם, שמתבקשת הסגרתו למדינה זרה.

26) רע"פ 8731/06 - עאטף זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (30.4.07)

דחיית בקשות לערעור נוסף בענינו של אל"מ עאטף זאהר, שהורשע באינוס ובעבירות מין נוספות, שביצע בחיילת ששירתה תחת פיקודו.

27) רע"פ 8316/05 - מדינת ישראל נ' אילן סגל (12.3.07)

הכרה בסמכותו של בית משפט השלום להרשיע אדם במספר עבירות שסך העונש המוטל בגינן עולה על שבע שנות מאסר.

28) רע"פ 8716/06 - עופר גלזר נ' מדינת ישראל (4.2.07)

דחיית בקשתו של עופר גלזר להרשות לו לערער בשנית על הרשעתו בעבירות מין על יסודן של ראיות חדשות שהציג.

29) בש"פ 22/07 מאיר ז'אנו נ' מדינת ישראל (24.1.07)

החלטה להורות על שחרורם לחלופת מעצר של המעורבים, בין היתר, ברצח הנערה שקד שלחוב ז"ל, בשל התמשכותו הבלתי סבירה של מעצרם עד תום ההליכים.

30) רע"פ 4142/04 איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (14.12.06)

דעת מיעוט, ולפיה שתיקתו של נאשם בבית המשפט אינה יכולה לשמש כעדות תומכת ("דבר מה נוסף") להודאתו במשטרה, אלא במקרים חריגים.

31) ע"פ 7075/03 אתי אלון נ' מדינת ישראל (2.8.06)

דחיית ערעורה של אתי אלון על הרשעתה והעונש שנגזר לה בפרשת המעילה בבנק למסחר; וקבלתו של ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר לאחיה עופר, באופן שיוחמר בשנתיים.

32) ע"פ 6720/06 - דהרי נ' מדינת ישראל (22/8/06)

ההתמודדות עם עבריינות בניה.

33) ע"פ 5197/05 - עיסא נ' מדינת ישראל (5/2/07)

רצח על כבוד המשפחה.

34) ע"פ 1280/06 - כרמלי נ' מדינת ישראל (26/4/07)

הגדרת חובת ההשגחה הפלילית כלפי חסרי ישע.

35) בש"פ 3610/07 - בן דוד נ' מדינת ישראל (3.5.07)

התקבל ערר של אסף בן דוד, אשר נעצר לצורך הבטחת התייצבותו לעדות בבית המשפט בתיק בו מואשמים פרנסואה ואבי אבוטבול ברציחתו של הנער רענן לוי. ההחלטה עסקה בפרשנות סעיף 73(ד) לחוק בתי המשפט . נקבע כי "ככלל, סמכותו של בית המשפט להורות על מעצרו של עד קמה רק לאחר שהורה בית המשפט על מתן ערובה, ולאחר שהעד לא עמד בכך".

36) ע"פ 739/07 - יונתן (פרנק קנת) אפרת נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.6.07, בהסכמת השופט א' א' לוי והשופטת חיות)

נדחה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להכריז על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית. המערער, יהודי, הורשע בארצות הברית שנת 1989 בשתי מעשי אינוס. לאחר הרשעתו, וטרם נגזר דינו, נמלט המערער לישראל, השתקע בה, וקיבל אזרחות ישראלית. בית המשפט בארצות-הברית הוציא נגדו צו מעצר שעמד בתקפו כל השנים. לאחר מאמצים, אותר המערער בישראל בשנת 2004 והתבקשה הסגרתו. בית המשפט המחוזי הכריז עליו כבר-הסגרה. בפסק הדין נדחתה טענת המערער כי העבירות בהן הורשע התיישנו על-פי דין הישראלי. נקבע כי "משמצאנו כי אילו היה המערער מורשע בישראל בשתי עבירות אינוס ונמלט מאימת הדין היו מותלים ההליכים המשפטיים נגדו, ועם לכידתו היו מחודשים, המסקנה הינה כי נוכח הוראת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי, העבירות שביצע המערער לא התיישנו לפי הדין הישראלי, כפי שקבע – בצדק – בית המשפט המחוזי". נדחתה הטענה כי ממשלת ארצות הברית מחלה או חננה את המערער. עוד נדחו הטענות כי למערער עומדת הגנה מן הצדק או כי תקנת הציבור מונעת את הסגרתו. בין היתר נקבע, כי נוכח "התחמקותו של המערער מן הדין במשך שנים ארוכות ... לא יכולה להישמע מפיו הטענה לפגיעה בתקנת הציבור. אף אם ציפייתו של המערער כי יוסיף להימלט מאימת הדין נכזבה, אין זו ציפייה לגיטימית שהדין מעניק לה הגנה".

37) ע"פ 8721/04 - יחיעם אוחנה נ' מדינת ישראל (5.07)

פרשת זיוף המסמכים הידועה של יחיעם אוחנה (ורחל לב), אשר הטילו האשמות חמורות בבכירים במערכת המשפט (בדבר מעשי שחיתות שונים). הפרשה זעזעה את מערכת המשפט בשנות התשעים, ובפסק הדין הנוכחי אושרה הרשעתו של יחיעם אוחנה (ברוב דעות, נגד דעתו החולקת של כב' השופט לוי). פסק הדין קובע כי חלקו של אוחנה בפרשה משמעותי בהרבה מזה שיוחס לו בפסק הדין המחוזי.
רשימת פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2006-2007 (אזרחי)

1) ע"א 4071/02 - קיבוץ מפלסים נ' מנהל משרד מיסוי מקרקעין, באר שבע (12/9/06)

האם עיסקה שביצע קיבוץ מפלסים עם חברה קבלנית להקמת שכונת מגורים קהילתית לצד הקיבוץ, מכוח החלטה 737 של מינהל מקרקעי ישראל, מהווה "מכירת זכות במקרקעין" בגינה חייב הקיבוץ במס שבח והקבלן במס רכישה על-פי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963?

2) רע"א 4217/04 - פמיני נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (22/10/06)

כיצד תחושב השבחה מקום שבו אושרו מספר תוכניות בזו אחר זו מבלי ששולם היטל השבחה בעקבות איזו מהן?

3) ע"א 7394/03 ואח' - נכסי ר.א.ר.ד. חברה לבניין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות (6/12/06)

האם זכויות בנייה הינן "זכות במקרקעין" כהגדרת מונח זה בחוק מיסוי מקרקעין? מתי ניתן לומר כי התקיימה "מכירה" של אותן זכויות?

4) רע"א 9813/03 - מדינת ישראל-משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (4/2/07)

האם חבה המדינה ארנונה כללית בגין נכסים שהינם בבעלות עיריית ראשון לציון ובתחום שיפוטה, המשמשים את המדינה לצורך מתן שירותי רפואה מונעת ("טיפות חלב")?

5) ע"א 4493/05 - ירושלמי נ' פולאריס ייבוא כלים בע"מ (7/3/07)

שאלת האפשרות לחייב נתבע ברשלנות בגין נזק כלכלי שנגרם לתובע עקב היעדר ביטוח תאונות אישיות.

6) ע"א 10397/04 - סביוני יבנה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (21/3/07)

האם זכאי מינהל מקרקעי ישראל לדרוש מיזם תשלום נוסף עבור קרקע שהוקצתה לו במכרז מקום שבו פעל היזם לשינוי ייעוד הקרקע במהלך תקופת הפיתוח ואושרה תוכנית חדשה המשנה באופן מהותי את אפשרויות השימוש בקרקע ואת קיבולת הבנייה המותרת בה?

7) בש"א 6479/06 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (15.1.07)

סילוק על הסף של שני ערעורים שהגיש משה שנפ נגד בנק דיסקונט בגין מקרה קיצוני של חוסר תום-לב דיוני ושימוש לרעה בהליכי משפט.

8) בש"א 4936/06 - אלי ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (25.9.06)

אי מתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בעניין אי ביטול הסכם הבוררות בין הצדדים. נקבע כי עיקר טענותיהן של המערערות בנוגע להפרת הסכם הבוררות תוכלנה להתברר במסגרת תובענתן לביטול פסק הבורר.

9) ע"א 345/03 - רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל (7.6.07)

ערעורים בעניין תביעה ייצוגית של מחזיקים בניירות ערך לפיצויים בגין נזקים שסבלו בשל מעשי מרמה שבוצעו בחברה ועקב פרטים מטעים שנכללו בתשקיף ההנפקה ובדוחות הכספיים שלה. הנשיאה כתבה הערה בדעת-רוב לפיה בנסיבות מתאימות, יש מקום להגביל את שיעור הפיצויים בהם מחויב הנתבע בתובענה הייצוגית (שלא התפשר) לכדי חלקו היחסי באחריות.

10) ע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (20/3/07)

האם יש לפצות מפיץ שהפר הסכם הפצה בגין ביטול ההסכם?
חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו. הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת. לאור האמור, נקבע בפסיקה שהנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים והמעלים טענה זו נדרשים לתמוך אותה "בראיות פוזטיביות כאפשרות קרובה".
סוכן או מפיץ המפר הסכם שחתם עם היצרן אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפסקת ההסכם. הגישה הרווחת בפסיקה במקרים כגון דא, היא שלא לפצות מכוח דיני עשיית עושר. המערערים יכלו לצפות מבעוד מועד כי הפרת ההסכמים עקב ביצוע מעשי מרמה עלולה להביא לידי ביטולם המיידי על-ידי החברה ולכן אין הם יכולים להישמע בטענה שהתגבשה אצלם ציפייה להמשך קיום ההסכמים. מוצרי החלב אותם הפיצו המערערים נחשבים מוצרים "פשוטים", ששיווקם אינו כרוך בהשקעה כספית מיוחדת, וממילא לא הוכח כי המערערים נקטו פעולות משמעותיות להרחבת חוג הלקוחות בין אם על-ידי פרסום ובין אם בכל דרך אחרת.

11) ע"א 1978/05 - פלוני נ' פלוני (10/1/07)

בצוואה נפלו שני פגמים עיקריים. הפגם הראשון נוגע לכך, שלא מופיעה בצוואה הוראת הנחלה מפורשת, אלא רק ייפוי כוח. הפגם השני מתבטא בכך, שהצוואה לא נכתבה כולה בכתב ידו של המנוח, כמצוות המחוקק.
המסמך איננו מהווה צוואה. יש להימנע מהפיכת השופט ליוצר הצוואה. דברים אלו וודאי וודאי נכונים ככל שמדובר בצוואות בכתב יד. העובדה שלא מופיעה במסמך כל הוראה אופרטיבית הנוגעת לאופן שבו יחולק הרכוש. ייפוי הכוח הינו סתום וכללי ביותר וכל אשר ניתן להבין ממנו אינו אלא רק כי כוונת המנוח להרשות למשיבה לבצע שורה של פעולות בשמו. במשך זמן רב נמנע המנוח מלנקוט בצעדים כלשהם לשם עריכת הצוואה, כדוגמת פנייה לעורך דינו. התמהמהות המנוח בעריכת הצוואה מעלה ספקות באשר לכוונתו להוריש את כל רכושו למשיבה. זאת ועוד. הצוואה לא נכתבה כולה בכתב ידו של המנוח וגם אם ניתן היה להתגבר על הפגם האמור, הרי שלמצער יש בפגם הצורני האמור כדי להשליך על השאלה האם קיימת לפנינו צוואה.

12) ע"א 78/04 - המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5/10/06)

בערעור זה נדונה השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי המבוטח לא גרם במתכוון לקרות מקרה הביטוח. השופטת ארבל, בהסכמת חברי ההרכב, קבעה כי נטל השכנוע להוכיח את מעורבות המבוטח במקרה הביטוח מוטל על המבטח מטעמים הקשורים בין היתר בחזקת החפות ובשיקולי צדק.

13) רע"א 10520/03 - בן גביר נ' דנקנר (23/4/06)

האם העובדה שהמערער כונה על-ידי המשיב בתוכנית טלוויזיה "נאצי" עובר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מהווה לשון הרע? חברי ההרכב נחלקו בדעותיהם. השופטת ארבל הצטרפה לשופטת פרוקצ'יה בקביעה כי אכן מדובר בלשון הרע בציינה בין היתר כי "השמירה על רמת הדיון הציבורי ועל תרבות השיח בישראל היא אינטרס חברתי חשוב שכל מי שחופש הביטוי יקר ללבו צריך להיות חרד לה. הענקת הגנתו של חופש הביטוי לדברים שאין בהם אלא חרפות ונאצות סופה שתחליש את מעמדה האיתן של חירות זו". השופט ריבלין, בדעת מיעוט, סבר כי ההתבטאות אינה מקימה עילה לפי החוק, שכן מדובר בהבעת דעה המקיימת את ההגנה הקבועה בסעיף 15(4).

14) ע"א 6557/01 - פז גז נ' פקיד השומה (20/11/06)

השאלה שהוכרעה בעניין זה הינה האם ומתי יותר לחברות הגז לנכות הוצאות בגין שערוך פיקדונות שקיבלו מלקוחותיהן בהתאם לסעיף 17 לפקודת מס הכנסה? השופטת ארבל השיבה לשאלה זו בשלילה, שכן חברות הגז אינן עומדות בתנאי הדורש הסתברות גבוהה להפיכתו של החוב התלוי לחוב מוחלט. כן נבחנה השאלה האם יותר לנישום לנכות הוצאות מימון שנצמחו בגין הלוואה שניטלה לצורך חלוקת דיבידנד. השופטת ארבל קבעה כי כלל אין להתיר ניכוי כאמור, אך הותירה פתח למקרים חריגים.

15) רע"א 6649/04 - ארגון הקניות של מושבי הדרום והמרכז בע"מ נ' עו"ד אליאב (11.2.07) (בהסכמת השופטות פרוקצ'יה וארבל)

נקבע כי זכות העיכבון של עורך דין על כספים שהוא גובה עבור לקוחו (תאגיד), אינה חלה על כספים שגבה מטעם המפרק לאחר מתן צו לפירוק לקוחו, אף אם היווצרות החוב לעורך הדין בגין שירותו ללקוח קדמה לצו הפירוק. בית המשפט קבע כי עיכוב מעין זה הינו בגדר העדפת נושים, וכי עבור פעולות הגבייה שביצע לאחר הפירוק, זכאי עורך הדין במקרה זה אך לשכר טירחה, שיוכר כהוצאת פירוק.

16) ע"א 8981/04 - אבי מלכה – "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ (27.9.06) (בהסכמת השופטים ריבלין ורובינשטיין)

קבלת ערעור וקביעה כי השם המסחרי "אווזִי" אינו מוגן מפני הטייתו כ"אווזֵי הזהב". זאת משום שהשם "אווזי" מצוי בקו התפר שבין שם "תיאורי" לבין שם "מרמז", וככזה, בשים לב גם לתכליות דיני הקניין הרוחני, יש לפרשו כשם "תיאורי" – הזכאי להגנה פחותה מזו של שם "מרמז".

17) ע"א 1427/05 מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (25.6.07)

האם המילים "גלאט למהדרין" כשרות לרישום כסימן מסחר.

18) עא 754/05 - לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (טרם פורסם) (5.6.07)

אחריות נזיקית בגין מות עובר ברחם אמו בשל התרשלות הצוות הרפואי – הרחבת הלכת אלסוחה (פיצוי לניזוק משני בגין נזק לא ממוני) כך שתתאפשר פסיקת פיצוי להורים בגין "אבדן פרי הבטן" חרף אי עמידה בתנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה, שעניינו שיעור הפגיעה הנפשית.

19) ע"א 2773/04 עטר נ' נצב"א (14/12/06)

תאגידים – קיפוח המיעוט ופרשנות תקנון

20) ע"א 7301/04 קרדן בע"מ באולינג – המרכז הישראלי לספורט כדורת - חוזים (23/1/07)

הטעיה; שכירות; קשר סיבתי

21) ע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי (22/4/07)

מסים – הגבלת זמן למתן החלטה על-ידי הרשות

22) ע"א 11152/04 - פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(4) 312 (16.10.06)

בפסק-הדין שכתב השופט ריבלין נקבע כי אין לפסוק לניזוק שכושר התפקוד המיני שלו נפגע, פיצוי עבור היזקקות לשירותי-ליווי. מסקנה זו נסמכה הן על ניתוח כללי הפיצוי המקובלים הן על העקרונות הכלליים של שיטת המשפט הישראלית, ובפרט העיקרון של תקנת הציבור. בית המשפט התייחס בפסק-דינו לתופעות הקשות המאפיינות את תעשיית הזנות בישראל.

23) ע"א 8441/04 - יוניליור נ' אלי שגב (23/8/06)

ערעור על החלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר לרשום כסימן מסחר דמות יונה לבנה על-רקע כחול, וכפות ידיים אוחזות את היונה בשני צידיה בטענה כי יש בכך כדי להפר את סימנה של המערערת, המייצרת ומשווקת סדרת מוצרי טיפוח וסבונים תחת הסימנים Dove ודמות יונה. בית המשפט העליון, (מפי השופטת ברלינר ובהסכמת השופטות פרוקצ'יה וחיות), קיבל את הערעור ופסק כי: מוקד טעותו של הרשם מצוי בהתייחסות ל"רעיון המרכזי". המשותף להם הוא פוטנציאל ההטעיה המצוי בסימן המבוקש, בהעתקת הרעיון המרכזי בסימניה הרשומים של המערערת. מלבד במבחן הצליל, הסימן המבוקש עומד בכל המבחנים המצביעים על קיום הטעיה: מבחן השכל הישר, מבחן המראה והפרטים הנבחנים, מבחן סוג הסחורות, חוג הלקוחות וצינורות השיווק, סכנת הטעיית הציבור ועידוד תחרות בלתי הוגנת וסימן מוכר היטב, וס' 8(א) לפקודת סימני המסחר.

24) ע"א 6616/04 - ברונפמן נ' מדינת ישראל (הממונה על מס בולים) (13/6/07)

בין המערערת לבין אגודה שיתופית קו-אופ הריבוע הכחול אגודה לשירותים בע"מ נקשרה עסקה ששווייה 1,300,000,000 ש"ח שבה עברו מניותיה של חברת רבוע כחול ישראל בע"מ למערערת. הממונה על מס בולים שלח דרישה לתשלום מס בולים בגין ההסכם שנחתם בין המערערת והאגודה. ערעור שהגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי נדחה. מכאן הערעור. המערערת טענה כי היא פטורה מתשלום מס בולים מאחר שהריבוע הכחול היא חברה ציבורית ולכן חל סעיף 11(א) לתוספת ב לחוק מס הבולים על מסמכים, תשכ"א-1961 (להלן – החוק), המוציא מכלל חיוב העברת מניה של חברה שאינה פרטית. נקבע כי המקרה הנוכחי נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם יש מקום להתערב בעובדות שקבע ביהמ"ש המחוזי. שגיאות עובדתיות אלה מכרסמות ומערערות את בסיס פסה"ד.
את המונח "מסמך שיש בו העברה או הסבה של מניות" שבסעיף 11(ג) לתוספת א לחוק, הקובע חיוב במס בולים בגין מסמך שיש בו העברה או הסבה של מניות בחברה כמשמעותה בפקודת החברות, יש לפרש באופן רחב המחיל אותו על כל מסמך אשר במהותו עוסק בהעברה או בהסבה של מניות. לפיכך, הוראת החיוב הרלוונטית להסכם נשוא הערעור היא הוראת סעיף 11(ג) לתוספת א של החוק, בהיותו הסכם למכירת מניות בחברת ריבוע כחול-ישראל בע"מ והעברתן למערערת. בהתאמה, יש להחיל לגביו את הוראת הפטור המקבילה הקבועה בסעיף 11(א) לתוספת ב של החוק, ולפיה פטורה ממס העברת מניה של חברה שאינה פרטית כמשמעותה בפקודת החברות. הכוונה בסעיף 11(א) היא להעברה בכל דרך שהיא. במקרה דנן, ההסכם שנחתם בין הצדדים הוא מסמך אשר יש בו "העברת מניה בחברה שאינה פרטית" ואי לכך יש לפטור אותו מתשלום מס בולים. הערעור התקבל והחיוב במס בולים בוטל.

25) ע"א 119/05 - חליפה נ' מדינת ישראל (10/9/06)

הולדה בעוולה
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בו נדחתה תביעתם של המערערים כולם, להכיר בהולדתו של המערער 1 כהולדה בעוולה, שנגרמה בשל רשלנותם של המשיבים או מי מהם. הרשלנות ע"פ הנטען, התבטאה באי איתורו של מום מולד שניתן היה לאיתור.
נקודת המוצא בדיון זה היא כי ניתן היה לגלות שהמערער 1 יוולד כשהוא לוקה בספינה ביפידה, לו היו נערכות הבדיקות הרלוונטיות, קרי: בדיקת חלבון עוברי ובדיקת סקירת מערכות. על-מנת לדעת אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות ביחסי רופא חולה יש, להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי. חיוני אם כן, להבהיר מה היה סטנדרט הטיפול הרפואי בשנת 1990, הן בנוגע לבדיקת חלבון עוברי והן באשר לסקירת מערכות.
באשר לבדיקת חלבון עוברי קובע ביהמ"ש כי בשנת 1990 ע"פ הנוהל שהיה קיים, חובתם של הגורמים המטפלים הייתה ליידע נשים בהיריון על האפשרות לעבור בדיקת חלבון עוברי. כממצא עובדתי נקבע כי כך נעשה ביחס למערערת 2, אשר לא רצתה בביצוע הבדיקה. גם מבחינת הפן הנורמטיבי נראה כי מסקנת בית המשפט קמא בדין יסודה. הנורמה, ככל שהדבר אמור בזכויות החולה (או המטופל) לעניין המידע שהוא זכאי לקבל – מצויה היום בחוק זכויות החולה. המטופל הוא שצריך להחליט, זוהי זכותו, זוהי גם חובתו. הדרך שהמערערים טוענים לה, הפניה נוספת, "נדנוד"– נועדה למעשה לפרוק חלק מהאחריות המוטלת על המטופל ולהעבירה אל שכם המטפל, פניה כזו גם עלולה להוות לחץ על המטופל. בין משום שיש בכך פריקת האחריות מעל המטופל, ובין משום שמדובר בהפעלת לחץ ובמילים אחרות החלפת שיקול דעתו של המטפל בזו של המטופל – אין מקום להציב אותה כרף נורמטיבי לקביעת רשלנות. לסיכום, לא הייתה רשלנות מצד המשיבים או מי מהם הקשורה לאי עריכתה של בדיקת החלבון העוברי. באשר לבדיקה של סקירת מערכות קובע ביהמ"ש, כי לא הייתה אינדיקאציה אשר חייבה לשלוח את המערערת לבדיקה זו.

26) ע"א 10078/03 - אורי שתיל נ' מדינת ישראל (19.3.07)

דעת יחיד בעניין אחריות המדינה בנזיקין, המציעה שינוי של מודל הניתוח המקובל, ביטולו של החריג המקנה למדינה הגנה מפני אחריות במקרים שבהם מעורב שיקול דעת רחב, ובוחנת את האחריות על-פי מבחניה של פסקת ההגבלה.

27) רע"א 10721/05 – אליהו נ' אברהים

המבחנים לסווג כתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד.

28) בש"א 6763/06 - פלוני נ' רשות שדות התעופה (28/11/06)

עתירה לגילוי ראיה במסגרת תביעה לסעד כספי שעיקרה בנזקים שנגרמו בטענה לבידוק ביטחוני משפיל בשדה התעופה.

29) רע"א 2498/07 - מקורות (27/6/07)

גילוי דוח בדיקה של חברה ציבורית והיחס בין חוק חופש המידע לגילוי מסמכים במשפט האזרחי.

30) ע"א 9300/05 - המפקח על הביטוח נ' קוסקוסי (21/2/07)

שלילת רישיון של סוכן ביטוח ומהות הביקורת השיפוטית על החלטת המפקח על הביטוח.

31) ע"א 8778/04 - יוטבתה נ' תנובה (30/4/07)

קניין רוחני - זכות השימוש במילה אשל, האם שם גנרי?

32) ע"א 5789/04 – המשביר הישן נ' לוגיסטיקר (10/6/07)

יישום זכות העכבון במסגרת פירוק חברות.

33) ע"א 3398/06 - הרשות להגבלים עסקיים נ' דור-אלון (6.12.06)

הגבלים עסקיים: מיזוג סונול – דור אלון. ביטול החלטת בית המשפט המחוזי ואישור החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים להתיר את המיזוג, בנסיבות בהן קיים חשש ששינויים עתידיים בשוק הדלק יובילו לכך שהמיזוג עלול יהיה לפגוע בתחרות. דיון בצורך של בית הדין להגבלים עסקיים לכבד את שיקול דעתו המקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים.

34) ע"א 11081/02 - דולב חברה לביטוח נ' סיגלית קדוש (25.6.07)

פרשנות תניה נפוצה בפוליסת ביטוח רכב ולפיה הביטוח מכסה לא רק את בעל הפוליסה אלא גם אדם שהורשה על ידו לנהוג ברכב. הפרשנות שללה ניסיון של חברת הביטוח להסיר מעצמה אחריות כאשר הנהג המורשה השתמש ברכב לצורך עבודתו.

35) רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (13.12.06)

פסק הדין עקרוני ומנחה של הנשיא ברק בתחום הסדרת היחסים הממוניים בין בני זוג והשפעתם על צדדים שלישיים. הסוגיה שנדונה בו היא האם במסגרת הלכת השיתוף בין בני זוג, כאשר לבן זוג אחד חוב לצד שלישי, חב בן הזוג במחצית מן החוב כלפי הנושים. הנשיא ברק עמד באריכות על טיבו והיקפו של השיתוף בזכויות ובחובות בין בני זוג ועל הקונסטרוקציה המשפטית שבבסיס השיתוף. נפסק כי לעניין התגבשותו של השיתוף, יש להבחין בין נכסים משפחתיים מובהקים, ובראשם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי נכסים משפחתיים מובהקים מתגבש השיתוף בהתמלא התנאים בדבר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. לגבי יתר הזכויות והחובות מתגבש השיתוף "במועד קריטי" בחיי הנישואין. מועד קריטי כזה הוא מות אחד מבני הזוג, גירושין, או אירוע אחר המעמיד את היחסים בין בני הזוג בסכנה משמעותית. עם התרחשותו של אירוע קריטי השיתוף בחובות מקים יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה.

36) ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (21.11.06)

פסק דין של הנשיא ברק בתחום דיני הנזיקין. פסק הדין עסק בשאלה כיצד יחושב פיצוי בגין נזק, במצב בו תיקון הנזק שנגרם לנכס כרוך בהוצאות כספיות הגבוהות בהרבה משיעור הירידה בערך הנכס שניזוק. פסק הדין דן בשאלות יסוד מתחום תורת הפיצויים ומפתחם בשילוב עם עיקרון תום הלב.
רשימת פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2006-2007 (משפחה)
1) בע"מ 366/06 - פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (26/2/07)

אימוץ "סגור" המהווה ניתוק מוחלט בין הקטין להוריו הביולוגיים, הינו לטובת הילד (בשל יצירת תחושת שייכות אצל המאומץ ובמניעת בלבול וקונפליקט נאמנויות) ואילו אימוץ "פתוח" נחשב לחריג ויש לאפשרו רק במקרים נדירים ונסיבות יוצאות דופן. אמת המידה המנחה את בית המשפט שעה שעליו להכריע בין האימוץ "הסגור" לאימוץ "הפתוח" תהיה טובת הילד וזו בלבד. במסגרת זו יש לבחון את צרכיו ורצונו של הקטין והאם צמצום תוצאות האימוץ יהיה אכן לטובתו. הסכמת ההורים המאמצים לאימוץ ה"פתוח" היא תנאי חיוני להצלחתו. אימוץ "פתוח" יכול להתקיים במידה וההורה הביולוגי השלים עם מסירתו של ילדו להורה אחר. האימוץ "הפתוח" עשוי להתקיים במקרים בהם עלול להיגרם לקטין נזק נפשי עקב ניתוקו מהאם. או אז, הנזק שבשימור קשר זה יעלה על הנזק שבניתוקו. בנסיבות בהן הקטינה בנתה לעצמה חיים אחרים וליבה נתון למשפחתה המאמצת. בנסיבות בהן המבקשת איננה מסוגלת לקבל את מסגרת האימוץ ה"פתוח" ואימוץ "פתוח" במקרה זה, עלול לסכל את עצם האימוץ. בנסיבות בהן ההורים המאמצים מתנגדים התנגדות נחרצת לקיומו של האימוץ "הפתוח" ונוכח השוני בהבדלי התרבות והדת בין המבקשת להורים המאמצים (המבקשת נוצריה וההורים המאמצים יהודים דתיים) – כל אלה, מחייבים להכריע נגד האימוץ ה"פתוח".

2) בע"מ 902/05 - פלונית נ' פלונים (26.4.07)

פרשנות חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 – מידת ההתחשבות ברצונם של ילדים קטינים שנחטפו על-ידי אחד מהוריהם שלא לשוב לארצו של ההורה ממנו נחטפו.

3) בע"מ 3646/06 - פלונית נ' היועמ"ש (15/7/07)

נדונה השאלה האם יש מקום לבחון מחדש את ההשקפה הרווחת לפיה אימוץ סגור הוא דרך המלך ואילו אימוץ פתוח הוא חריג. נבע כי חרף הנכונות העקרונית לבחון את הסוגיה מחדש, הנסיבות בתיק הנוכחי מצביעות על כך כי אין זה המקרה ההולם לאימוץ פתוח.

4) בע"מ 672/06 - אבו עראר נ' רגוזו (5.10.06)

חטיפת ילדים – אמנת האג. אישור חיובו של אב ישראלי להחזיר את שני ילדיו החטופים לאם המתגוררת באיטליה; ודיון עקרוני במשמעות החריג החשוב באמנת האג, המאפשר להימנע מהחזרת ילדים שנחטפו על-ידי הוריהם ולהותירם אצל ההורה החוטף משיקולים של טובת הילד. קביעה כי החריג הוא מצומצם, והוא אינו חל בענייננו.
רשימת פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2006-2007 (בג"צ)
1) בג"צ 956/06 - איגוד הבנקים בישראל נ' שר התקשורת (25/3/07)

האם סעיפים 1ג(א) ו-1ד(א)(1) לחוק הדואר, התשמ"ו-1986 וההיתר שהוצא מכוחם (היתר כללי למתן שירותי דואר כמותי לפי חוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986) פוגעים בזכויות יסוד של התאגידים הבנקאיים?

2) בג"צ 258/07 + בג"צ 1999/07- ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון – 6.2.07 + 19.4.07

פרסום חלקי פרוטוקולים של ועדת וינוגרד.

3) בג"צ 659/07 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר הביטחון ואח' – 29.2.07

דחיית עתירה נגד מינוי רמטכ"ל עד לבירור מסקנות ועדת וינוגרד.

4) בג"צ 8988/06 - משי זהב נ' אילן פרנקו, מפקד מחוז ירושלים – 27.12.06

דחייתן של עתירות שהוגשו נגד עריכתו של מצעד הגאווה בירושלים.

5) בג"צ 8397/06 - עו"ד אדוארדו נ' שר הביטחון – 29.5.07

חובת המדינה למגן את כל כיתות האם בבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה" מפני פגיעות רקטות הקסאם, וזאת במיגון מלא ולא בשיטת "המרחבים המוגנים".

6) בג"צ 8487/03 - ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון – 13.12.06

קבלת עתירה לביטול תקנות לקביעת אחוזי נכות בגין צלקות לנכי צה"ל, בשל הפלייתם לעומת נכים אחרים.

7) בג"צ 2577/04 – חוואג'הד נ' רוה"מ (19/7/07)

טוואי הגדר באזור הכפר נעלין באיו"ש. בג"צ מפי הנשיאה קיבל את העתירה וקבע שהטוואי הנוכחי בטל ושיש מקום לבחינה מחודשת של הטוואי.

8) בג"צ 2887/04 - סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (15/4/07)

המדינה עושה שימוש באמצעי של ריסוס חומר הדברה מן האוויר לצורך סילוק יבולים חקלאיים שנזרעו שלא כדין במקרקעי המדינה בנגב, על-ידי אזרחי המדינה, תושבי הפזורה הבדואית. העותרים הגישו עתירה למנוע מהמשיבים להמשיך בפעולות הריסוס. בית המשפט קיבל את העתירה וקבע, כי למינהל מקרקעי ישראל ולפועלים מטעמו הייתה סמכות לבצע פעולות של ריסוס מהאוויר להשמדת יבולים חקלאיים שנזרעו או נשתלו במקרקעי המדינה שלא כדין. ברם, בפעולות הריסוס שבוצעו על-ידי המדינה, באופן שבוצעו, היה כדי לפגוע בזכויותיהם החוקתיות של האזרחים הבדואים לשלמות הגוף, לבריאות ולכבוד. פעולות הריסוס אינן עומדות במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ביוצרן יחס בלתי מידתי בין התועלת הצומחת מהן לבין הנזק הכרוך בהן. אומנם לאזרחים הבדואים עצמם חלק בלתי מבוטל במציאות שנוצרה, וחלק מפעולותיהם ראויות לגינוי ברור. אולם, גם אם מדובר בפולשים, וגם אם מדובר במפרי חוק, אין פעולתה של המדינה בדרך זו יכולה לעמוד.

9) בג"צ 729/07 ארגון הלב היהודי נ' ניצב דוד צור (7/2/07)

עתירה שעניינה בבקשת ארגון "הלב היהודי" לביטול החלטת מפקד מחוז תל אביב במשטרת ישראל ומשטרת ישראל, שלא ליתן לנציגיו רישיון לעריכת אסיפה ליד ביתו הפרטי של האלוף יאיר נווה, אלוף פיקוד המרכז.
הזכות להפגין, ככל זכות יסוד אחרת, אינה מוחלטת והיקפה מוגבל על-ידי זכויות חוקיות נוספות המוקנות לפרטים אחרים, ובכללן הזכות לחופש התנועה, לקניין ולפרטיות, וכן יש לאזן בין זכויות הפרטים לבין האינטרסים הנוגעים לשמירה על שלום הציבור, על הסדר הציבורי ועל הצורך בהבטחת תנועה חופשית בצירי התנועה.
כאשר דנים בזכות להפגין בסמוך לביתו של איש ציבור, ניתן ויהא ראוי להביא בחשבון את העובדה שמדובר בדירת מגורים פרטית, להבדיל ממקום עבודה ציבורי, בגדרי האיזון שיש לערוך בין הזכויות השונות המוטלות על הכף. ביתו של אדם הוא מבצרו. אכן, המבצר אינו חסין ואינו מבודד מרחשי הרחוב. הזכות לפרטיות ולקניין אין בה כדי לאיין את הזכות להשתמש במרחב הציבורי לצורך העברת מסרים, לרבות בדרך של הפגנה. עם זאת, כל אדם זכאי ככלל למצוא מנוח בביתו שלו, וזכות היא לו שאחרים לא יערערו במידה העולה על הסביר והנדרש את תחושת הביטחון והפרטיות בדלת אמותיו. עם בואה של המשטרה לדון בשאלה אם יש מקום ליתן רישיון להפגין ואם לאו, עליה לערוך איזון מידתי וסביר בין הזכויות המתנגשות והאינטרסים הנוגעים בדבר. בנסיבות העניין, בהתחשב בעובדה שעד עתה התקיימו מספר לא מבוטל של הפגנות למול ביתו של האלוף, בהתחשב באופיין הטורדני ביותר שנשאו עימן, בפגיעה המצטברת של אותן פעולות מחאה בזכותם של האלוף ובני משפחתו ושכניו, לפרטיות, לכבוד ולביטחון ובהתחשב בקיומם של מקומות חלופיים אפקטיביים לעריכת ההפגנות, אין מקום להתערב בהחלטת המשיבים וזו, אינה חורגת ממתחם הסבירות.

10) בג"צ 6685/05 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בע"מ נ' חברת י.ג ארכיאולוגיה חוזית בע"מ (9/1/07)

עתירה לאסור על המשך פיתוח חלקה בבית דגן, בשל הימצאות עצמות אדם וקברים עתיקים בשטח החלקה אשר שימשו לקבורת מוסלמים. האם גילוי קברים עתיקים יצדיק בכל מקרה ומקרה הפסקת פעילות הבנייה והפיתוח, בשל קיומם של איסורים הלכתיים בדבר העתקת הקברים? לשם כך, יש לערוך איזון ראוי בין האינטרס הנוגע לשמירה על רגשות הדת וכבוד המתים מחד לבין אינטרסים קנייניים של בעלי הקרקע והצורך בפיתוח הארץ מאידך. ההגנה על כובד האדם כוללת בחובה את ההגנה על כובדו של החי ועל כבודו של המת גם יחד. שמירה על כבוד המת וקדושתו מצדיקה כי יינתן טיפול, ראוי, הולם ומכובד לקברים עתיקים ולעצמות אדם שהתגלו אגב ביצוע חפירות בשטח כלשהו. מן הראוי כי הצדדים יחתרו להסדרי פשרה שהם פרי איזון הולם בין כל האינטרסים השונים המונחים על הכף ובזאת, תתאפשר שמירה על כבוד המתים ועל קדושתם של בתי הקברות, אך בה בעת תיתן מענה הולם לצורכי הפיתוח של הארץ ותגן על אינטרסים קנייניים של אלו הנוגעים בדבר.

11) בג"צ 7542/05 - פורטמן נ' שר התחבורה (11/2/07)

עתירה נגד החלטת מנכ"ל משרד התחבורה להאריך כהונתו של מנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה שהורשע על-ידי בית הדין למשמעת של שירות המדינה בעבירות משמעת הקשורות באופי תפקידו. השופטת ארבל קיבלה העתירה בהסכמת חברי ההרכב, בציינה כי התנהלותו של מנהל אגף הרישוי נושאת עימה "משקל סגולי" מספיק כדי לפגוע באמון הציבור ובטוהר השירות הציבורי באופן שיש להפסיק את כהונתו לאלתר.

12) בג"צ 939/05 ברבי נ' משרד התמ"ת (18.6.07)(בהסכמת השופטות נאור וארבל):

קבלת עתירה של אדריכלית כי יינתן לה רישיון אדריכל. נקבע, כי כשהחוק מורה שרשות תפעיל את סמכות החובה שהוענקה לה – כגון מתן רישיון בהתקיים תנאים שהחוק קבע – ובמקביל מאפשר החוק לרשות להתקין תקנות שיקבעו תנאים נוספים למתן הרישיון, אין הרשות יכולה, כל עוד לא נקבעו התנאים הנוספים בתקנות, שלא לפעול בהתאם לסמכות החובה שלה. במקרה כזה, הרשות אינה יכולה לקבוע תנאים נוספים על-ידי הנחיות פנימיות.

13) בג"צ 811/04 - אריאלי נ' הוועדה לנושאים תכנונים עקרונים, המועצה הארצית לתכנון ולבניה, (14.6.07) (בהסכמת המשנה לנשיא ריבלין והשופט ג'ובראן)

קבלה (חלקית) של עתירה בעניין התוכנית המופקדת של מתחם מחנה צריפין. נקבע כי שינוי ייעוד של שטח מ"חקלאי" ל"עירוני" עשוי להיות מהותי אף אם השטח היה כבר מבונה ברובו, וכי פגיעה עשויה להתרחש גם עקב תוספת שימושים ולא רק עקב גריעתם. יש לאפשר במקרה זה התנגדות לתוכנית המתאר המחוזית שכבר אושרה. זאת, משום שהתוכנית עברה שינוי מהותי לאחר הפקדתה, בעקבות קבלתה של התנגדות חסויה שלא פורסמה אלא עם אישור התוכנית, כך שלא ניתנה הזדמנות להתנגד לה קודם לכן.

14) בג"צ 11230/05 - מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, (7.3.07) (בהסכמת השופטים ארבל וג'ובראן)

קבלת עתירה נגד החלטת בית הדין השרעי לערעורים, שדחה את בקשת העותרת להאריך מועד להגשת ערעור. נקבע כי ייתכנו פגמים בהליכים בפני בתי הדין הדתיים, כמו אי קיום זכותו של צד להישמע, שעשויים להביא להתערבותו החריגה של בג"צ בהליכים אלו ולביטול החלטתו של בית הדין הדתי.

15) בג"צ 7937/06 - אוניסקו נ' משרד הפנים – מינהל האוכלוסין, (10.10.06) (דן יחיד)

במסגרת עתירה למתן אזרחות ביקש העותר, הסובל ממחלות קשות, צו ביניים שיאסור על גירושו ויורה על מתן אשרת תושב ארעי, כדי שיתאפשר לו להמשיך ולקבל טיפול רפואי בקופת חולים. בית המשפט התחשב בנסיבותיו המיוחדות של העותר, שעיקרן מחלתו והטיפולים החיוניים שעליו לעבור, ונעתר לבקשה להעניק לו אשרת תושב ארעי, אף שמדובר ב"צו עשה", שאינו ניתן כדבר שבשגרה.

16) בג"צ 2477/07 - פלוני נ' פרקליט המדינה (27.5.07)

סדרי העדיפויות והאיזון בין זכותו של קורבן עבירה להתנגד להסדר טיעון עם הנאשם לבין זכותו של הנאשם באותה העבירה שלא לשנות מהסדר הטיעון.

17) בג"צ 4236/07 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' ראש הממשלה (10.5.07)

גדר התערבות בית המשפט בסוגיות של מינוי, התפטרות ופיטורין של שרים על-רקע פרסום דוח הביניים של ועדת וינוגרד.

18) בג"צ 2223/04 ניסים נ' מדינת ישראל (4/9/06)

שאלת חוקיותו של חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים

19) בג"צ 9402/03 בוכניק נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (19/3/07)

תכנון ובניה

20) בג"צ 2678/04 נשיא המדינה נ' היועץ המשפטי לממשלה

גילוי חומר חקירה קראת שימוע

21) בג"צ 6728/06 - עמותת "אומץ" (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) נ' ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט, תק-על 2006(4) 2797 (30.11.06)

עתירה לחיוב ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה ממלכתית (במקום ועדת וינוגרד) לצורך בדיקת התנהלות הדרג המדיני והצבאי בתקופת מלחמת לבנון השנייה. הוחלט, בדעת רוב, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, לדחות את העתירות. נפסק, כי אין עילה בדין לחיוב הממשלה למנות ועדת חקירה ממלכתית, וכי הממשלה פעלה במסגרת סמכותה ובתוך מתחם הסבירות כאשר בחרה למנות ועדת בדיקה ממשלתית. הודגש, כי אין בפסק-הדין משום מתן גושפנקא ציבורית לבחירה בוועדת בדיקה ממשלתית.

22) בג"צ 6620/04 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה הציבורית לקביעת

השתתפות בהוצאות משפטיות, תק-על 2006(3) 3412 (3.9.06)
תיחום הגבולות בין עיסוק בעבודה כמנכ"ל עמותה (דרך צלחה) לבין עבודתו כחבר כנסת, על-רקע ההחלטה לאשר לשר צחי הנגבי השתתפות בהוצאות משפטיות בסכום של 300,000 ש"ח בעקבות חקירה פלילית שהתנהלה נגדו. השופט ריבלין התווה את השיקולים שיש להביא בחשבון בסוגיה זו ופסק כי יש להפחית את סכום ההשתתפות בהוצאותיו של הנגבי ולהעמידם על סך של 100,000 ש"ח.

23) בג"צ - 6671/04 עמותת שחר נ' המל"ג (28/3/07)

בית המשפט העליון דן בעתירות שעניינן מערך לימודי הרפואה בישראל. האחת מופנית נגד החלטת המועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג) שלא להעניק רישיון לקיים במרכז הלימוד באשקלון, לימודים פרה-קליניים המקנים נקודות זכות לקראת תואר דוקטור ברפואה של אוניברסיטת גדנסק מפולין (להלן: ההחלטה). השנייה היא של הורים שנאלצו לשלוח את ילדיהם ללימודי רפואה בחו"ל, העותרים לאפשר לכל אזרח שרצונו ללמוד רפואה בישראל ושנתוניו האישיים מאפשרים קבלתו ללימודי רפואה בחו"ל - להתקבל ללימודי רפואה בישראל.
נקבע: ועדת השלוחות (להלן: הוועדה), שעל המלצתה נשענת העותרת, הוקמה ע"י המל"ג כדי לסייע לה ביישום סמכויותיה לעניין רישוי שלוחות, אך ההחלטה היא לעולם של המל"ג. בענייננו: המל"ג הפעילה את שיקול דעתה שלא לקבל את ההמלצה. העובדה שהמל"ג לא קיבלה את המלצת הוועדה אין בה כדי להצביע על פגם שנפל בהחלטה או בדרך קבלתה. גם העובדה שניתנה תשובה שלילית אינה מצביעה על חוסר תקינות. כשמדובר בהקמת שלוחה למקצועות פרה רפואיים, הצורך בבדיקה מדוקדקת הוא בבחינת על אחת כמה וכמה.
נראה כי התרת לימודים פרה קליניים במוסד שאינו מוסד מחקרי, יש בה משום פגיעה קשה ברמת לימודי הרפואה בארץ. למל"ג שיקול דעת רחב באשר למילוי הקריטריונים שבס' 25ד לחוק. גם אם קיימות דעות אחרות אין לומר כי תפיסתה מופרכת או כי יש בה משום חריגה ממתחם הסבירות. ממילא אין מקום שבית המשפט זה יתערב בהחלטה.
באשר לטענה בדבר ניגוד עניינים, כדי שהמל"ג תוכל למלא את התפקיד שלשמו הוקמה, על החברים בה להיות בעלי כישורים מתאימים - בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה כדי לקדם ההשכלה הגבוהה בארץ, לכן, דרישת העותרת לפסול חברי מל"ג מסוימים משום שבאוניברסיטה בה הם מכהנים קיימת פקולטה לרפואה, אין לה מקום. אף אין ממש בטענת ההפליה. יחד עם זאת, לא נחסמה האפשרות להקמת שלוחה ללימודי רפואה בעתיד.

24) בג"צ 8269/05 - פלונית נ' שר העבודה והרווחה (29.4.07)

דחייה, בהרכב מורכב, של עתירה להורות על תשלום גימלה מיוחדת לנכים, שעזבו את ביתם ואושפזו במוסד. נקבע, שהמדינה זכאית לשלול סיוע כספי מנכה, המתאשפז במוסד שאינו מפוקח על-ידה.

25) בג"צ 741/05 סמיר אלהמץ נ' התובע הצבאי הראשי (7.1.07)

החלטה להורות לצה"ל לערוך חקירה נוספת בעניין הוראות הפתיחה באש, בגזרה בה נהרגה הילדה אימאן אלהמץ מירי חיילי צה"ל באוקטובר 2004.

26) בג"צ 11139/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע (8.10.06)

דעת יחיד, הרכב המורחב שביטל את "הלכת קינזי" וקבע כי אין עוד חובה על בית המשפט בתיק פלילי לעכב את עדותו של אדם נגד שותפיו לעבירה באותו כתב אישום עד לסיום משפטם.

27) בג"צ 5803/06 - גוטמן נ' שר הביטחון (23/4/07)

יציאה לחו"ל בתקופת החופשות לתלמידים שגיוסם נדחה על-פי חוק שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם.

28) בג"צ 3045/05 - בן ארי נ' מינהל האוכלוסין (21/11/06)

רישום נישואים של בני זוג מאותו מין.

29) בג"צ 5754/07 שרה לוי נ' ראש הממשלה (24/8/05)

שחרור אסירים ירדנים.

30) בג"צ 6316/07 אלמגור נ' ראש הממשלה (22/7/07)

שחרור אסירים.

31) בג"צ 10682/06 - אטרש נ' הפרקליט הצבאי הראשי (18.6.07, בהסכמת הנשיאה והמשנה לנשיאה)

נדחתה עתירה של העותרת ושל ארגון עדאללה, נגד החלטת הפצ"ר שלא להעמיד לדין חיילים שהיו מעורבים באירוע שהתרחש בשטחים בו נהרג בעלה של העותרת, לאחר שחיילי הכוח הצבאי סברו כי מדובר במחבל. נקבע כי "מדובר במקרה טראגי בו מצא המנוח את מותו. כך ארע שכן השתלשלות אירועים ונסיבות הביאה לכך כי המנוח נחשד כמי שמעורב בפעילות חבלנית עוינת המסכנת חיי אדם. האירוע נחקר על-ידי רשויות הצבא, ונבדק על-ידי גורמי הפרקליטות הצבאית. אלה בחנו את כלל ממצאי החקירה, והגיעו למסקנה כי אין מקום להעמיד לדין מי מן המעורבים בפרשה. לא מצאנו כי החלטה זו מגלה עילה להתערבותנו".

32) בג"צ 3435/07 - ירון ברכה נ' מדינת ישראל (29.4.07)

נדחה ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים את ירון ברכה, הנאשם בהריגתם של שישה אנשים, ביניהם אחיו התאום, לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים, אשר נגרמה בעת שנהג ברכב כשהוא נתון להשפעת אלכוהול וסמים ונכנס לצומת באור אדום. נקבע, בין היתר, כי התנהגותו ועברו של העותר מלמדים על "התנהגות חוזרת ונשנית המתעלמת ממורא הדין והמשפט, ויש בה ללמד על מסוכנות לציבור הנשקפת מן העורר".

33) בג"צ 4585/06 - ועד משפחות הרוגי אוקטובר נ' השר לביטחון פנים (24.10.06)

פסילת החלטתו של השר לביטחון פנים למנות את תנ"צ בנצי סאו לתפקיד בכיר במשרד לביטחון פנים, עקב המלצה אישית נגדו בוועדת חקירה לחקר מאורעות אוקטובר 2000 (ועדת אור)

34) בג"צ 4264/02, 9720/03 - שותפות המגדלים אעבלין נ' המועצה המקומית אעבלין (12.12.06)

ביטול חוק עזר שקבע כי רק המועצה המקומית רשאית להפעיל בית מטבחיים לחזירים, על יסוד פגיעה בחופש העיסוק.

35) בג"צ 4634/04 - רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים (12.2.07)

זכותו של אדם לישון על מיטה הינה תנאי בסיסי לקיום מינימאלי ופגיעה בה מהווה פגיעה בזכות לכבוד. זכות זו נותרת גם לאסיר בין כתלי הכלא ולפיכך חייבת המדינה לספק מיטה לכל אסיר. פגיעה זמנית בזכות זו עשויה להיות לגיטימית במקרים חריגים.

36) בג"צ 962/07 - עו"ד אמיר לירן נ' נשיא המדינה (1.4.07)

היקף החסינות הדיונית של נשיא המדינה בחוק יסוד: נשיא המדינה – החסינות אינה חלה על פעולות חקירה. בנוסף – קבלת טענה של היעדר זכות עמידה ושיהוי.

37) בג"צ 769/02 הוועדה הציבורי נ' עינוים בישראל נ' ממשלת ישראל (14.12.06)

פסק הדין עסק בשאלה האם פגיעה מונעת הגורמת למות מחבלים ("סיכול ממוקד") הינה חוקית. הנשיא ברק – יחד עם השופטים ביניש וריבלין – פסק כי אין לקבוע מראש שפעולה של סיכול ממוקד היא תמיד בלתי חוקית. אין גם לקבוע מראש כי בכל הנסיבות היא חוקית ומותרת. העתירה, שהופנתה באופן כללי נגד עצם המדיניות של "סיכולים ממוקדים", נדחתה איפוא. נפסק כי המדובר בסוגיה משפטית מורכבת הנשלטת על-פי נורמות של המשפט הבינלאומי, תוך התאמת דיני הלחימה באופן שיתאימם ללחימה בארגוני טרור, להבדיל מצבא סדיר. הנשיא ברק בפסק דינו לא שלל את עצם השימוש באמצעי הסיכול הממקוד, אך התווה מגבלות וסייגים לשימוש בו. נפסק בין היתר שיש לקיים את עיקרון המידתיות לפיו יש להימנע מפגיעה נלוות בלתי מידתית באזרחים תמימים.

38) בג"צ 8276/05 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון (12.12.06)

פסק הדין עסק בשאלה האם חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 7), התשס"ה-2005 הינו חוקתי. נפסק בהרכב מורחב, מפי הנשיא ברק, כי יש לקבל את העתירות ולהכריז על בטלותו של סעיף 5ג לחוק. סעיף 5ג לחוק שולל את אחריות המדינה בנזיקין ביחס לכל תביעת נזיקין אשר הוגשה לגבי אירוע אשר אירע ב"אזור עימות" (בכפוף למספר חריגים). לאחר חקיקתו של החוק, הוכרזו אזורים נרחבים בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה כאזורי עימות, ולתקופות ממושכות. שלילת האחריות בהתאם לחוק חלה גם במקרים של מעשי נזיקין שביצעו כוחות הביטחון שאינם נובעים מ"פעולה מלחמתית". בית המשפט מצא כי לכאורה, די בשלילת אחריות בגין "פעולה מלחמתית" (במובנה הרחב) כדי להתאים את דיני הנזיקין למצב של מלחמה וכדי לשחרר את המדינה מן הנטל של נשיאה בתביעה בגין נזקי מלחמה, ואילו עיקר התועלת בחוק היא בשחרור המדינה מניהול הליכים משפטיים לבירור עצם שאלת התקיימותה של "פעולה מלחמתית". תועלת זו אינה מידתית ביחס לנזק שנגרם לנפגעים מפעולות שאינן מלחמתיות. סעיף 5ג אינו מקיים איפוא את דרישת המידתיות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודינו להתבטל.

39) בג"צ 3045/05 יוסי בן ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים (21.11.06)

פסק הדין דן בשאלת האם בני זוג בני אותו מין, שערכו בקנדה טקס נישואין אזרחי המוכר בקנדה, רשאים להירשם כנישואין במרשם האוכלוסין בישראל. בית המשפט קיבל את העתירה ברוב דעות ופסק -מפי הנשיא א' ברק - כי סירובו של משרד הפנים לרשום את בני הזוג כנשואים אינו כדין. נקבע כי במסגרת מעמדו הסטטיסטי-רישומי של מרשם האוכלוסין, ועל-רקע תפקידו של פקיד הרישום כמאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המרשם, על פקיד הרישום לרשום במרשם האוכלוסין את העולה מהתעודה הציבורית המוגשת לו על-ידי העותרים, לפיה העותרים נשואים. הנשיא ברק הדגיש כי הוא לא התבקש לפסוק והוא אינו פוסק בשאלה האם בישראל מוכרים נישואין בין בני אותו מין. פסק הדין מכריע בשאלת הרישום ולא בהכרה עצמה.

40) בג"צ 10076/02 דר' יורי רוזנבאום נ' נציב שירות בתי הסוהר (12.12.06)

פסק הדין עסק בחוקיות קביעתו של גיל 55 (כיום 57) כגיל אחיד של הוצאה כפויה לפרישה של סוהרים ושוטרים, עשר שנים לפני גיל הפרישה הנוהג ביתר השירות הציבורי. נפסק בהרכב מורחב, מפי הנשיא א' ברק, כי המדיניות בעניין גיל הפרישה, יש בה אפליה מחמת גיל. בית המשפט קיבל את העתירות וביטל את הנוהל הפנימי של המשטרה ושל שב"ס בדבר הוצאה כפויה לקצבה בגיל 55 (כיום 57). הכרזת הבטלות הושעתה ל-18 חודשים, כדי לאפשר למדינה להיערך כראוי לשינוי נוהלי הפרישה.

41) בג"צ 2232/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי ת"א-יפו (22.11.06)

פסק הדין עסק בסוגיית הנישואים האזרחיים הנערכים בקפריסין בין יהודים-ישראלים, ובאופן התרתם בישראל. נפסק לראשונה, מפי הנשיא ברק, כי יש להכיר בתוקפם של הנישואין האזרחיים, וזאת על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. נפסק עוד כי תוצאה זו מתבקשת גם על-רקע מציאות החיים בישראל, בה אלפי יהודים מבקשים לממש את זכות הנישואין בדרך של נישואין אזרחיים מחוץ לישראל. הנכונות להכיר בתוקפו של סטטוס הנישואין התחזקה נוכח ההכרה במעמדה של הזכות לנישואין ולחיי משפחה כחלק מתפיסת כבוד האדם של בני הזוג, ולנוכח החובה בדבר כיבוד התא המשפחתי. הנשיא ברק הוסיף ופסק כי התרת קשר הנישואין מצויה בסמכותו של בית הדין הרבני, בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). עם זאת, נקבע כי סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בגירושין של יהודים ישראלים שנישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחים אינה משתרעת על ההיבטים הממוניים של הגירושין. אלה, כמו כל הזכויות ההדדיות בין בני הזוג, ידונו בבית משפט אזרחי.

42) בג"צ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל (12.12.06)

פסק הדין מרכזי בעניין זכות ההפגנה. הוא עסק בשאלה האם המשטרה רשאית להתנות רשיון לקיום הפגנה בכך שהמפגינים יציבו מאבטחים, סדרנים, כבאיות ואמבולנסים. בית המשפט קיבל את העתירה. נפסק, מפי הנשיא א' ברק, כי משטרת ישראל אינה מוסמכת להטיל על המבקשים לממש את זכותם להפגנה את האחריות לאבטחת האירוע ולשמירת הסדר הציבורי במהלכו. האחריות לאבטח הפגנות ולשמור על הסדר הציבורי מוטלת על משטרת ישראל. עם זאת, ניתן להטיל מגבלות על הזכות לחופש הביטוי וחופש ההפגנה. בבואו של מפקד משטרה להכריע בבקשה לקיום הפגנה עליו להתחשב בשאלת הכוחות והמשאבים העומדים לרשות המשטרה לצורך אבטחת האירוע, במשימות האחרות המוטלות על המשטרה באותה עת ובסדר העדיפויות של המשטרה בביצוע משימותיה. אפשר להתנות את ההפגנה בתנאים של זמן, מקום ואופן.

43) בג"צ 5488/04 מועצה מקומית אלראם נ' ממשלת ישראל
ובג"צ 4289/05 מועצה מקומית ביר נבאלה נ' ממשלת ישראל (26.11.06)

בשני פסקי הדין, שנפסקו בהרכבים מורחבים, מפי הנשיא ברק, אושר תוואי גדר הביטחון מצפון לירושלים, באזור העיירות אלראם וביר נבאלה. נפסק כי הגדר במקטעים אלה מוקמת בהתאם לסמכותו של המפקד הצבאי וכי בהינתן התועלת הביטחונית הרבה הגלומה בגדר הביטחון באזור זה, הפגיעה שהיא פוגעת בתושבים עומדת בדרישות המידתיות. ההכרעה התבססה על ההנחה כי מרקם החיים של התושבים יישמר הן באמצעות מתן הסדרי מעבר סבירים לירושלים עבור התושבים הישראלים והן באמצעות הסדרים הולמים לקבלת שירותים מצידה "הפלשתיני" של הגדר.

תאריך: 06/08/2007, איילת פילו, דוברת | בית המשפט העליון

מקור:
http://www.news1.co.il/Archive/0019-D-23921-00.html


כבר חתמת על העצומה לשחרור גיבור ישראל שחיסל את המחבל?


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
זבנג וגמרנו
חבר מתאריך 2.4.12
33269 הודעות
יום ראשון כ''א בתשרי תשע''ז    15:42   23.10.16   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2010-2009  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   פסקי הדין החשובים והמרכזיים שניתנו על-ידי בית המשפט העליון בשנת תש"ע מרבית פסקי הדין משקפים הלכות פסוקות חדשות
▪ ▪ ▪

פתח דבר

במהלך המחצית הראשונה של שנת 2010 (מינואר ועד יוני 2010) נפתחו בבית המשפט העליון 4913 הליכים, מתוכם 1794 הליכים עיקריים (קרי, הליכים המחייבים דיון באולם בהרכב של שלושה שופטים לפחות). 5026 הליכים נסגרו במחצית הראשונה של שנת 2010, מתוכם, 2030 הליכים עיקריים. מדובר ב-211 תיקים יותר מאשר בתקופה המקבילה אשתקד. בסך-הכל ירד מלאי ההליכים העיקריים בבית המשפט העליון במהלך המחצית הראשונה של שנת 2010 ב-236 תיקים.

להלן יפורטו פסקי דין מרכזיים שניתנו בשנת המשפט האחרונה בבית המשפט העליון.

סדר הופעת פסקי הדין אקראי. לנוחיותכם, מצורף תוכן עניינים עם רשימת פסקי הדין המלאה.
תאריך: 23/09/2010 | עודכן: 27/09/2010, איילת פילו

מקור:
http://www.news1.co.il/Archive/005-D-52216-00.html


כבר חתמת על העצומה לשחרור גיבור ישראל שחיסל את המחבל?


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
זבנג וגמרנו
חבר מתאריך 2.4.12
33269 הודעות
יום ראשון כ''א בתשרי תשע''ז    15:59   23.10.16   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2011-2012  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ירושלים: 19.9.2012

סימוכין: 14629112

פסקי דין מרכזיים בבית המשפט העליון לשנת המשפט 2011-2012

להלן פירוט פסקי דין מרכזיים שניתנו בשנת המשפט האחרונה בבית המשפט העליון. סדר הופעת פסקי הדין אקראי.

תוכן עניינים
1. בג"ץ 8300/02 נאסר נ' ממשלת ישראל (22.05.2012)
2. בג"ץ 466/07 סיעת מר"ץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.01.2012)
3. בג"ץ 1213/10 אייל ניר נ' כנסת ישראל (23.02.2012)
4. בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.02.2012)
5. בג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל (21.02.2012)
6. בג"ץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר (17.05.2012)
7. בג"ץ 1083/07 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' משרד הבריאות – מדינת ישראל (24.05.2012)
8. בג"ץ 3429/11 בוגרי התיכון הערבי האורתודוקסי בחיפה נ' שר האוצר ( 05.01.2012)
9. בג"צ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל (28.05.2012)
10. בג"ץ 8134/11 עו"ד ורו"ח משה אשר נ' שר האוצר (29.01.2011)
11. בג"צ 438/10 עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל נ' שר האוצר (07.03.2012)
12. בג"ץ 9060/08 עבדאללה נ' שר הביטחון (07.05.2012)
13. בג"ץ 3734/11 דודיאן נ' כנסת ישראל (15.08.2012)
14. ע"פ 5336/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.08.2012)
15. רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (06.03.2012)
16. דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש (09.01.2012)
17. ע"פ 8430/11 מדינת ישראל נ' יורם קארשי (15.02.2012)
18. ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011)
19. ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל (19.07.2012)
20. ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.08.2012)
21. ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל (05.08.2012)
22. רע"פ 7093/10 דריזין נ' מדינת ישראל (01.07.2012)
23. ע"פ 3578/11 צבי סטרוק נ' מדינת ישראל (13.08.2012)
24. ע"א 1326/07 המר נ' עמית – הולדה בעוולה (28.05.2012)
25. ע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט (23.05.12)
26. ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומי לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012)
27. רע"א 8821/09 פרוז'נסקי נ' מועדון לילה טוב בע"מ (16.11.2011)
28. ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך (09.02.2012)
29. ע"א 9183/09 The Football Association Premier League נ' פלוני (13.05.2012)
30. ע"א 151/10 מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב נ' עיריית תל אביב (20.06.2012)
31. ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה (19.02.2012)
32. ע"א 6539/09 הוועדה המקומית לתו"ב "לב הגליל" נ' נסאר (04.04.2012)
33. ע"א 8958/07 פקיד שומה תל-אביב-יפו 5 נ' שבטון (18.08.2011)
34. ע"א 1834/07 חיים קרן נ' פקיד שומה גוש דן (12.08.2012)
35. ע"א 9057/07, ע"א 9070/07, ע"א 9777/07 אפל נ' מדינת ישראל (02.04.2012)
36. ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (05.03.2012)
37. רע"א 779/06 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' ממן (28.08.2012)
38. ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' עזבון המנוח
תופיק ראבי ז"ל (04.12.2011)
39. ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (22.02.2012)
40. ע"א 9073/07 מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (03.05.2012)
41. עע"ם 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (24.6.2012)
42. עע"ם 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (16.05.2012)

בג"ץ
1. בג"ץ 8300/02 נאסר נ' ממשלת ישראל (22.05.2012), (ביניש, גרוניס, ריבלין)
בית המשפט העליון, מפי הנשיאה (בדימ') ד' ביניש, ובהסכמת הנשיא א' גרוניס והמשנה (בדימ') א' ריבלין, פסק כי חלוקת הטבות מס מכוח חוק, אך ללא קריטריונים ובאופן שרירותי, מובילה להפליה ולפגיעה בלתי חוקתית בזכות לשוויון. פסק הדין, שניתן בשמונה עתירות שהדיון בהן אוחד, נסב על שאלת חוקתיותו של סעיף 11(ב) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה). סעיף זה קובע רשימה פרטנית של שמות היישובים אשר תושביהם זכאים להנחות במס הכנסה. רשימת היישובים ברובה אינה מוגדרת על-ידי קריטריונים כלשהם, והזכאות מוענקת באמצעות ציון שמם המפורש של היישובים.
בהידרשו לשאלת חוקתיות סעיף זה, קבע בית המשפט העליון כי חלוקת הטבות מס ללא קריטריונים, ובאופן שרירותי, מפלה בין תושבי יישובים סמוכים, שאין הבחנה עניינית ביניהם. כמו-כן, קבע בית המשפט כי פגיעה זו קשורה בקשר ענייני והדוק לזכותם החוקתית של התושבים לכבוד, וכי אין היא תואמת את פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, ועל מנת לאפשר לכנסת ולממשלה לתקן את החוק, נקבע כי ביטול תיקון 146 – אותו חלק בסעיף 11(ב) שנתקף בעתירות – יכנס לתוקפו רק בתום שנה מיום מתן פסק הדין. לראשונה, ובמסגרת עתירותיהם של תושבי שלושה יישובים דרוזיים וערביים, הפעיל בית המשפט העליון סעד חוקתי פרשני מסוג "הרחבת החוק" (המוכר גם כ"קריאה לתוך ההסדר") והורה על זכאות תושבי שלושת היישובים הללו להטבות מס בשיעור הזהה לשכניהם.
http://elyon1.court.gov.il/files/02/000/083/n48/02083000.n48.htm


2. בג"ץ 466/07 סיעת מר"ץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.01.2012) (ביניש, ריבלין, לוי, גרוניס, נאור, ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן, חיות, מלצר, הנדל)
פסק דין, העוסק בחוקתיות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003. השופטת נאור קבעה כי יש בחלוף הזמן כדי למתן את תוצאותיו של החוק. זאת, מאחר שמספר המשפחות שנישאו לפני החלטת הממשלה והחוק, שאינם ממלאים את דרישות הגיל הקבועות בחוק, התמעט עד מאוד, ומי שנישא לאחר החלטת הממשלה והחוק, עשה כן תוך ידיעת המצב המשפטי. השופטת נאור עמדה על כך שלזכות לחיי משפחה, שהיא עולם ומלואו, יש נגזרות רבות, וההגנה החוקתית אינה חלה על האפשרות לממש את חיי המשפחה עם בן זוג זר דווקא בישראל, שהיא רק אחת מנגזרות הזכות. השופטת נאור הדגישה כי גם במדינות העולם הדמוקרטי לא הוכרה זכות חוקתית של אזרח או תושב להביא לארץ מגוריו בן זוג זר ולבחור את המדינה בה ימומשו חיי המשפחה. השופטת נאור עמדה על כך שאף בהנחה שמדובר בזכות חוקתית מוסכם כי אין חובה לאפשר מימושה של הזכות בכל עת ובכל תנאי. השופטת נאור פירטה מספר דוגמאות מפסיקת בית המשפט העליון שהתירה עיכוב במימושה של זכות חוקתית מתוך התחשבות באינטרס הציבורי וקבעה כי כך יש לפעול גם בעניין זה, וכי נוכח האינטרס הציבורי המיוחד וכבד המשקל שעומד בבסיס החוק, עומד הוא במבחני המידתיות, ומצוי ב"מיתחם המידתיות".
בפסק דינה ייחדה השופטת נאור פרק נפרד לעתירה בעניינם של קטינים תושבי מזרח ירושלים. בעניין זה נקבע כי נוכח הבהרה שניתנה על ידי המדינה ושנכללה בפסק הדין אין חשש (בכפוף למניעה בטחונית או פלילית) לניתוק בין קטינים להוריהם או לניתוק בין מי שהיו קטינים ובגרו ובין הוריהם. לכן, גם לגבי קבוצה זו לא נפגעת הזכות לחיי משפחה.
השופטת ארבל, שהיתה חלק משופטי המיעוט, סברה כי נקודת המוצא לדיון צריכה להיות כי תכלית החוק היא ביטחונית. לעמדת השופטת ארבל, עיקר הקושי שמעורר החוק בנוסחו העדכני מתמקד בשלב בחינת המידתיות במובנה הצר, שהוא חלק ממבחני פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הבחינה מעלה כי החוק אינו מידתי. עמדה זו מתבססת על שני אדנים. האחד, אי-מידתיותה של הפגיעה בהיבט הזמן. שימוש בהוראת שעה למטרות הנוגעות בליבת הזכויות החוקתיות כבענייננו, מעורר קשיים, בפרט ככל שהיא מעגנת פגיעה חריפה בזכויות יסוד. השני, אופי הפגיעה בזכויות היסוד. תוספת הביטחון הפוטנציאלית שטמונה בהגבלה לפי החוק, אינה יכולה לעמוד ביחס לתוספת הנזק הוודאי שנגרם בעטייה של הגבלה זו לזכות לחיי משפחה ולשוויון.
למסקנה זו הגיעה השופטת ארבל נוכח קיומה של חלופה מידתית יותר הכוללת שלושה רכיבים עיקריים, הדומים בבסיסם למתווה שהציע השופט לוי בגלגולו הראשון של פסק הדין בעניין חוק האזרחות: בידוק פרטני ויסודי ככל הניתן בנסיבות; התניית הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות בכך שבן הזוג הזר אינו שוהה שלא כדין בישראל ולא ישהה בה כל עוד לא הותרה כניסתו ארצה; כמו גם דרישה על הצהרת נאמנות למדינת ישראל ולחוקיה תוך זניחת הנאמנות לכל מדינה או ישות מדינית אחרת. ניתן גם לקבוע כתנאי סף להתאזרחות בישראל תקופת שהייה מינימאלית ארוכה יותר בישראל, כאשר בן הזוג הזר הינו תושב האזור או נתין מדינת סיכון. ביצוע עבירות פליליות חמורות יהווה עילה להפסקה מיידית של הליך איחוד המשפחות. השופטת ארבל הציעה להשהות למשך שנה מיום פרסום פסק הדין את הכרזת הבטלות, במהלכה יוכל המחוקק, אם ימצא לנכון לעשות, לגבש הסדר חוקי חדש, שכן זהו תפקידו ומומחיותו.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/660/004/o30/07004660.o30.htm


3. בג"ץ 1213/10 אייל ניר נ' כנסת ישראל (23.02.2012) (ביניש, גרוניס, נאור, ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן, חיות, דנציגר, הנדל)
ברוב של שמונה שופטים כנגד שופט אחד, דחה בית המשפט העליון עתירה בה התבקשה פסילת החוק להפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תכנית ההתנתקות, התש"ע-2010 (להלן: החוק). בדעת הרוב מפיה של הנשיאה ד' ביניש, קבע בית המשפט כי החוק פוגע בזכות לשוויון בפני החוק, בקובעו הסדר של אכיפה בררנית ביחס לקבוצה מסוימת וביחס לעבירות מסוימות.
עם זאת, קבע בית המשפט כי החוק עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה, שכן נחקק לתכלית ראויה; החוק נולד בעקבות אירוע ייחודי וחריג בעוצמתו ובהיקפו – הלא הוא אירוע ההתנתקות, אשר היווה נקודת שבר אידיאולוגית-פוליטית וחברתית לקבוצה גדולה בקרב החברה הישראלית, והחוק נועד להתמודדות עם השלכות אירוע זה. תכלית זו, שנועדה להביא לאיחוי הקרעים שנוצרו בעם בעקבות האירוע ולקדם פיוס בין חלקיו נמצאה כתכלית ראויה. כן קבע בית המשפט כי החוק מקיים את שלושת מבחני המידתיות. זאת, בעיקר נוכח מרחב התמרון הנתון למחוקק בבחירת האמצעים שמביאים להגשמת המטרה שביסוד החקיקה; נוכח מערכות האיזונים הפנימיים שקבע המחוקק בהחלת ההסדר שבחוק; ובשל תרומתו של האקט ההצהרתי להגשמת תכלית החוק. בדעת מיעוט החזיק השופט ס' ג'ובראן, אשר בא לכלל מסקנה כי החוק אינו מקיים את מבחן המידתיות השלישי שכן הפגיעה הנגרמת בעטיו לעקרון השוויון עולה על התועלת הצומחת ממנו.
בדעת מיעוט קבע השופט ג'ובראן כי החוק פוגע בזכות החוקתית לשוויון, אינו עומד בדרישותיה של פסקת ההגבלה ולפיכך, דינו פסלות. אין מדובר בחוק הצהרתי בלבד, כי אם בחוק בעל משמעות פרקטיות וסימבוליות רבות. נקבע כי הפגיעה בשוויון לה גורם החוק, על בסיס עמדה אידיאולוגית, אינה אבחנה על רקע שוני רלבנטי ומשכך עולה לכדי אפליה של מבצעי העבירות מטעמים אידיאולוגיים, אפליה חמורה במיוחד נוכח הפגיעה העקיפה בחופש הביטוי. עוד נקבע כי החוק לא עומד בדרישות פסקת ההגבלה, בהיותו בלתי מידתי, וכי הנזק הגלום בו עולה על התועלת ממנו. זאת, שכן בפועל תרומתו לאיחוי הקרעים שנגרמו עקב ההתנתקות מועטה ביותר.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/130/012/n18/10012130.n18.htm


4. בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.02.2012) (ביניש, נאור, ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן, חיות, פוגלמן)
במוקד שלוש עתירות מאוחדות עמדה שאלת חוקתיותו של ההסדר המעוגן בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, לפיו רואים מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב כמי שיש לו הכנסה בגובה הגמלה, ולפיכך נשללת זכאותו לגמלה. השאלה שעמדה להכרעת בית המשפט הייתה האם הסדר זה פוגע בזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד. בית המשפט העליון קבע פה אחד, בהרכב מורחב של שופטים בראשות הנשיאה ד' ביניש, כי סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה אינו חוקתי, הואיל והוא פוגע פגיעה שאינה מידתית בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד. סעיף זה, נקבע, יוצר חזקה, שאותה לא ניתן לסתור, לפיה גובה ההכנסה "המופקת" מהרכב הינו שווה, לכל הפחות, לגובה הגמלה. כלל קטגורי זה, קבע בית המשפט, פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד משום שהוא שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מכל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב, ללא כל תלות בשאלה הפרטנית האם אכן יש לאותו אדם הכנסה בהיקף אשר יבטיח את מימוש זכותו למינימום של קיום אנושי בכבוד.
בית המשפט קבע עוד כי אין מקום להבחנה דיכוטומית בין זכויות אזרחיות-פוליטיות וזכויות חברתיות-כלכליות, ולפיכך, נקבע, אין להחיל מודל שונה לביקורת שיפוטית במקרה של פגיעה בזכות חברתית. במסגרת בחינת חוקתיות החוק, הנשיאה ד' ביניש קבעה כי הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד אינה זכות הנגזרת מן הזכות לכבוד האדם, אלא היא זכות הנטועה עמוק בגרעינה של הזכות החוקתית לכבוד האדם. שהרי, מבין שלל המשמעויות שניתן להעניק למושג "כבוד האדם", ובפרט כאשר מושם הדגש על התיבה "אדם", היסודית ביותר היא זו הנוגעת לכבודו הסגולי של האדם ולתנאי הישרדותו ההכרחיים ביותר. הנשיאה ד' ביניש קבעה כי לא ניתן לקיים את הזכות לכבוד בלא לכבד את זכותו של אדם לתנאים מינימאליים של קיום אנושי; וכי צלמו של האדם נפגע בראש ובראשונה, אם הוא מגיע לעוני מרוד ומשפיל.
http://elyon1.court.gov.il/files/04/620/106/n44/04106620.n44.htm


5. בג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל (21.02.2012) (ביניש, ריבלין, גרוניס, נאור, ארבל, רובינשטיין, חיות, מלצר, הנדל)
ברוב של שישה שופטים כנגד שלושה שופטים קבע בית המשפט העליון כי יישום חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב-2002 ("חוק טל") מצביע על כך שהחוק אינו מידתי. לפיכך, בית המשפט קבע כי החוק אינו חוקתי והכנסת לא תוכל להאריכו במתכונתו הנוכחית לאחר שתוקפו יסתיים ביום 1.8.2012. פסק הדין המרכזי ניתן על ידי הנשיאה ד' ביניש. בפסק הדין נקבע כי בחוק קיימים חסמים טבועים המונעים את הגשמתו הלכה למעשה. הנשיאה ביניש עמדה על כך שבמשך שנים בחן בית המשפט את סוגיית דחיית השירות בדרך של איפוק וריסון, כשהוא צועד עקב בצד אגודל במעקב אחר התהליכים החברתיים המתחייבים מיישום התכליות המורכבות הגלומות בחוק דחיית השירות. במסגרת זו, בית המשפט עיכב את הכרעתו בעתירות הנוכחיות ונכון היה לאפשר את בחינת יישום החוק לאורך תקופה ממושכת כדי לברר אם הוצעו פתרונות המובילים לצמצום הפגיעה בשוויון. אולם, במהלך הזמן התברר שהחוק לא הגשים את התכליות שביסודו, ובפועל, עיגן, רובו ככולו, את הסדר דחיית השירות שהיה קיים טרם חקיקתו. מסקנת שופטי הרוב התבססה על ניתוח הנתונים שהוצגו לבית המשפט באשר לגיוס חרדים לצבא ולהצטרפותם לשירות האזרחי. הניתוח המספרי הוביל למסקנה שהמדינה לא עמדה בנטל להוכיח, ברמת הסתברות ממשית ומשמעותית, כי יש בכוחם של האמצעים שנקבעו בחוק להגשים את מטרותיו.
בדעת מיעוט קבעה השופטת ארבל כי התמונה העולה מהנתונים מעידה על התקדמות באופן יחסי למצב שקדם לחוק. כך למשל, בשנת 2007 הצטרפו 53 בחורי ישיבות לשירות צבאי או אזרחי שלא במסגרת הנח"ל החרדי, המהווים אחוז אחד בלבד ממחזור הגיוס באותה שנה. לעומת זאת, בשנת 2010 הצטרפו 1652 חרדים לשירות שלא במסגרת הנח"ל החרדי, שהם כ-30% ממחזור הגיוס בשנה זו. אכן, בשנים הראשונות לקיומו של החוק לא נעשה די ליישומו. ברם, נראה שכיום המאמצים הוגברו באופן ניכר, ומתחילים להיראות ניצנים של שינוי, כפי שמעידים גם הגורמים המקצועיים, להם יש לאפשר להתפתח. לעמדת השופטת ארבל, לא די בפרק הזמן שחלף כדי להשלים את תהליך השילוב המורכב ולא יהיה זה נכון לגדעו כעת. נוכח הרקע והקשיים שבהנעת התהליך, יש ליצור ציפיות ריאליות המותאמות למציאות רגישה ומפולגת בין תפיסות עולם ומנהגים. נדרשים עוד זמן וסבלנות, ובעיקר, נדרשות התמדה ונחישות במסלול רב המהמורות שהחברה הישראלית כולה, על כל מגזריה, תצא נשכרת ממנו. השופטת ארבל סבורה שפסילת החוק לא תביא לשיפור היכולת להשיג את תכליותיו, ויש אף סיכוי ממשי שהיא תפגע באפשרות השגתן. ביטול החוק יצור מבוכה וכעסים ויקטע את ההישגים שכבר הושגו. הקביעה בדבר ביטול החוק משמעה החזרת הדילמה החוקתית והחברתית הסבוכה לנקודת הפתיחה. השופטת ארבל סבורה שהפגיעה בשוויון במקרה זה קשה, ויש לפעול במטרה לרפאה מהר ככל הניתן. עם זאת, יש להכיר בכך שלא ניתן לרפאה באופן מיידי. צריך לתת לתהליכים שבליבת החוק את הזמן הדרוש כדי להבשיל ולהיווכח האם אכן הביא החוק לשוויון המיוחל. הדרך הקצרה והמבטיחה להגיע למטרה היא זו שנראית כרגע ארוכה וקשה. ויודגש, הקביעה כי בשלב זה הפגיעה בשוויון היא מידתית היא למעשה "על תנאי". עצירת מגמת הגידול בגיוס בני הקהילה החרדית עלולה לאותת על סיום תפקידו של חוק דחיית השירות.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/980/062/n18/07062980.n18.htm


6. בג"ץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר (17.05.2012) (ביניש, הנדל, עמית)
בעתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה קבע בית המשפט העליון (מפי הנשיאה ד' ביניש, שאליה הצטרפו בהסכמה השופטים נ' הנדל וי' עמית) כי כאשר עובדת, המשתכרת שכר נמוך יותר מזה של עובד המבצע אותה עבודה אצל אותו מעביד, מצליחה להוכיח את עילת התביעה שלה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, קמה חזקה כי המעביד הפלה אותה מחמת מינה ולפיכך עשויה להיות לה גם עילת תביעה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בנסיבות אלה עובר למעביד, הנתבע בתביעה לפי חוק שוויון הזדמנויות, הנטל להוכיח כי מינה של העובדת לא שימש כשיקול בקביעת שכרה. עוד נקבע כי עצם העובדה שהעובדת ביקשה שכר נמוך יותר מהעובד במשא ומתן לקביעת שכרה אינה יכולה לשמש הגנה בתביעה לפי חוק שכר שווה, ואף אין בה די כשלעצמה כדי לאפשר למעביד לעמוד בנטל המוטל עליו לפי חוק שוויון הזדמנויות אם מדובר בפערי שכר משמעותיים.
http://elyon1.court.gov.il/files/11/580/017/n05/11017580.n05.htm


7. בג"ץ 1083/07 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' משרד הבריאות – מדינת ישראל (24.05.2012) (ביניש, נאור, מלצר)
עניינה של עתירה זו הסכם שנחתם, בפטור ממכרז, בין מדינת ישראל - משרד הבריאות, לבין משיבה 2, אגודה מסויימת, שבמסגרתו נקבע כי שירותי בריאות לתלמידי בתי ספר, שמשרד הבריאות מחויב לספק מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: החוק), ועניינם מתן שירותי רפואה מונעת, יינתנו על-ידי האגודה. צו על-תנאי שהוצא התמקד רק בעניין ההתקשרות הספציפית ולא בסעדים העקרוניים יותר, שעניינם בקשה לביטול ההפרטה של שירותי הרפואה המונעת. תוך כדי שמיעת העתירה חלו התפתחויות רבות במכלול וההתקשרות שבין המשיב 1 לאגודה באה לסיומה. נוכח התפתחויות אלו, בג"ץ סבר כי העתירה מיצתה עצמה והתייתרה, עם זאת פסק כי המהלך, שיש בו היעזרות בגורם חיצוני למתן שירותים שהמדינה חבה בנתינתם, בדרך של "מיקור-חוץ", מהווה חלק ממגמת ההפרטה בישראל ובעולם. כנגזרת מכך, ההסתייעות בגורם חיצוני לצורך מלאכת אספקת שירותי הבריאות – איננה מעבירה את האחריות לאספקת שירותי הבריאות ממשרד הבריאות לגורם המסייע. מכאן שהאחריות הכוללת, לדאוג לאספקתם התקינה של שירותי הבריאות לתלמיד בטיב ובהיקף המתחייבים לפי החוק, נשארת בידי משרד הבריאות, וזו טומנת בחובה, בין היתר, שתי חובות משנה: הראשונה, לקיים פיקוח הולם על דבר אספקתם של שירותי הבריאות, כנדרש בחוק; השנייה, לדאוג לתקצוב מערך שירותי הבריאות לתלמיד (למעשה, לתִגמול הספק) באופן שיאפשר מתן שירותים אלו, בהיקף המתחייב מהחוק. התמונה שהוצגה בעתירה, לא הניחה את הדעת בהקשר להתקיימות שני מבחני המשנה הנ"ל. מכאן שבמהלך התקופה בה שירותי הבריאות ניתנו על-ידי האגודה, המדינה לא הצליחה לעמוד ביעדים שהכתיב החוק, והמדינה נדרשה להפנים לקחים אלה לעתיד.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/830/010/k23/07010830.k23.pdf


8. בג"ץ 3429/11 בוגרי התיכון הערבי האורתודוקסי בחיפה נ' שר האוצר (05.01.2012) (ביניש, ריבלין, נאור)
עתירה חוקתית נגד חקיקה שהסמיכה את שר האוצר להפחית מתקציבם של גופים מתוקצבים אשר הוציאו הוצאה לטובת פעילות כלשהי שבמהותה שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או לטובת ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל. בית המשפט הגבוה לצדק, מפי השופטת נאור, קבע כי דין העתירה להידחות בלא הכרעה בשאלות החוקתיות שהעלתה, שכן על אף חשיבותן ומורכבותן של הסוגיות אין לעת הזו מקום להידרש להן לגופן. נקבע, כי נסיבות המקרה מצדיקות שימוש ב"דוקטרינת הבעיה הבלתי בשלה" (The Ripeness Doctrine). נקבע, כי עניינה של העתירה, בשלב זה, אינו בשל להכרעה שיפוטית עקב העדרה של מערכת עובדות קונקרטית ברורה ושלמה החיונית לצורך הכרעה שיפוטית עקרונית. עוד הוסיפה השופטת נאור, כי סעיפי החוק, שאת ביטולם מבקשים העותרים, טרם הופעלו על ידי שר האוצר, ואין לדעת אם, מתי ובאילו נסיבות יעשה השר שימוש בסמכות שהוענקה לו בחוק. בנוסף, יש לעבור דרך ארוכה על פי המנגנון שקובע החוק בטרם תיכנס לתוקפה הסנקציה הקבועה בו. השופטת נאור קבעה כי בשלב זה בו טרם הופעל החוק וטרם הופעל המנגנון הקבוע בו אין לעסוק בהשערות וספקולציות לגבי אופן יישומו של החוק. על הכרעה שיפוטית מושכלת להיות קשורה בטבורה לעובדות קונקרטיות העולות מהמקרה שלפני בית המשפט, זאת גם במקום בו מתעוררת שאלה חוקתית. בענייננו, כך נקבע, לא היו עדיין מקרים בהם התעוררה שאלת תחולתו של החוק, ופרשנותו והשלכותיו אינן ידועות בשלב זה. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי לא בכל עת בה מוגשת עתירה שאינה בשלה, בשל העדר תשתית עובדתית קונקרטית, יש לדחותה על הסף. כל מקרה ונסיבותיו. מדובר בעילת סף אשר השימוש בה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט במסגרת הסמכות שהוענקה לו על ידי המחוקק בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. לא מן הנמנע כי לעיתים גם בהעדרה של תשתית עובדתית קונקרטית יידרש בית משפט זה לסוגיה. השימוש בדוקטרינת הבשלות אין משמעו כי שעריו של בית המשפט ננעלים בפני העותרים או בפני אחרים וכי בית המשפט לא יידרש לסוגיה בעתיד. ייתכן ובעתיד, אם וכאשר ייעשה שימוש בחוק, והעותרים או אחרים ירגישו כמי שנפגעו מהפעלתו, הם יפנו לערכאות המוסמכות שידונו בטענותיהם. במצב זה, ועל בסיס תשתית עובדתית קונקרטית, וודאי שהמחלוקת תהיה מחודדת וברורה יותר, דבר שייעל את הדיון ויאפשר לבית המשפט ליתן הכרעה מושכלת המבוססת על עובדות קונקרטיות.
http://elyon1.court.gov.il/files/11/290/034/c04/11034290.c04.htm


9. בג"צ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל (28.05.2012) (ביניש, גרוניס, ריבלין, נאור, ארבל, חיות, מלצר)
בגדרי פסק הדין נבחנה חוקתיות סעיפים 6,4,3 ו-7 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח-2007 (חוק נתוני תקשורת). סעיפי חוק אלו מאפשרים לרשויות החקירה בישראל לקבל לרשותן "נתוני תקשורת" ביחס כל מי שעושה שימוש בטלפון, טלפון נייד או מחשב, לשם העברת מסרים מכל הסוגים, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים המנויים בחוק. העותרים טענו כי הסדרים אלה אינם חוקתיים, באשר הם פוגעים שלא כדין בזכות לפרטיות ובחסיונות מוגנים. הנשיאה (בדימ') ביניש, בהסכמת הנשיא גרוניס, המשנה לנשיא ריבלין, השופטת נאור, השופטת ארבל והשופטת חיות – קבעה שסעיפי החוק הנ"ל אינם פוגעים בחסיונות, לבד מהחסיון העיתונאי. מעבר לכך, נקבע שגם אם ניתן לראות, בדוחק, את הוראות החוק הרלבנטיות כפוגעות בצורה עקיפה בזכות לפרטיות, הרי שניתן לפרש אותן כך שהן תעמודנה במבחני פסקת ההגבלה. על כן, אין מקום לבטלן. השופט מלצר הסכים עם דעת הרוב בכל הקשור לסעיפים 3, 6 ו-7 לחוק נתוני תקשורת, אך הוא סבר כי סעיף 4 לחוק האמור פוגע שלא כדין בזכות לפרטיות, בפרט במצב שבו חל, לכאורה, חסיון בעל מקצוע, ובמיוחד חסיון עורך-דין-לקוח וחסיון עיתונאי. על כן הוא קבע כי יש לתת לסעיף 4 לחוק פרשנות מצמצמת יותר, שתגן על החסיונות המוגנים במקרים אלה.
http://elyon1.court.gov.il/files/08/090/038/n15/08038090.n15.pdf


10. בג"ץ 8134/11 עו"ד ורו"ח משה אשר נ' שר האוצר (29.01.2011) (ריבלין, רובינשטיין, פוגלמן)
בית המשפט העליון קיבל את עתירתו של עו"ד ורו"ח משה אשר, כנגד החלטתו של שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, שלא להמליץ לפני הממשלה על מינוי העותר לתפקיד מנהל רשות המסים. המשנה-לנשיאה א' ריבלין, אליו הצטרפו השופטים א' רובינשטיין וע' פוגלמן, הורה לשר להביא את ההמלצה על מינויו של העותר בפני ממשלת ישראל. המשנה-לנשיאה ציין כי לשיטתו, על דרך העיקרון, ראוי שבית המשפט העליון ינהג ריסון עצמי של ממש בהפעלת ביקורת שיפוטית על מינויים שהם בסמכותה של הממשלה ושריה, אלא שכאן נתקיים מקבץ חריג של נסיבות שחייבו התערבותו של בית המשפט. כך, המדינה לא חלקה על הכלל כי סטייה מהמלצת ועדת איתור מחייבת הסבר מיוחד כאשר פעולת הוועדה באה במקום מכרז פומבי. המדינה גם לא חלקה על כך שלעותר יש תכונות מקצועיות ואישיות מן המעלה הראשונה. ביסוד החלטת הממשלה להקים ועדת איתור עמדה ההיסטוריה הקשה של מינויי עבר ברשות המסים, והיא באה על רקע פרשיה קשה של פגיעה בטוהר המידות ברשות המסים, שבמרכזה עמד מנהל רשות המסים דאז; והעובדה שוועדת האיתור, שהמליצה על מינויו של העותר הורכבה מאנשי מקצוע מן המעלה הראשונה. השופט א' ריבלין ציין כי כוונת השר לשנות את תנאי הסף למינוי – תוך כדי הליך המינוי – יש בה משום שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק. כל אלה חייבו, לדעת השופט ריבלין, התערבות בהחלטת השר. השופטים הניחו כי שיקוליו של שר האוצר, במקרה זה, היו ענייניים. עם זאת, נקבע כי לא היה במשקל עמדתו העניינית של השר כדי לגבור על הנזק הכרוך באיון פעולתה של ועדת האיתור.
http://elyon1.court.gov.il/files/11/340/081/p12/11081340.p12.htm

11. בג"צ 438/10 עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל נ' שר האוצר (07.03.2012) (ריבלין, הנדל, עמית)
בפסק הדין נדונה השאלה האם עסקאות למתן שירותי דיור מוגן חייבות במס ערך מוסף, או שמא יש לסווגן כעסקת שכירות הפטורה ממע"מ על פי סעיף 31(1) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975.
בפסק דינו עמד השופט עמית על מאפייניהן של עסקאות למתן שירותי דיור מוגן, בציינו כי אף שרכיב המגורים מהווה רכיב משמעותי בעסקאות אלה, אין לנתקו מרכיב ה"שירותים הנוספים" (רפואה, תרבות, חברה ועוד) הכלול בהן. זאת, באשר מדובר בשני רכיבים הכרוכים זה בזה, אשר אין האחד טפל למשנהו, והניסיון להפריד בין שני הרכיבים – אם במישור המשפטי, אם במישור הכלכלי – לוקה במלאכותיות.
נקבע כי יש להשקיף על חוזים אלו כעל חוזים מיוחדים, אשר אין לשבצם באחת המסגרות החוזיות המקובלות. לנוכח האמור, נקבע כי אין לסווג עסקאות לשירותי דיור מוגן כעסקאות שכירות הפטורות ממע"מ.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/380/004/e18/10004380.e18.htm


12. בג"ץ 9060/08 עבדאללה נ' שר הביטחון (07.05.2012) (גרוניס, ג'ובראן, פוגלמן)
בהחלטה מיום 7.5.2012 קבע הנשיא א' גרוניס כי אין מקום לפתוח מחדש את הדיון בעתירה שניתן בה פסק דין, בעניין פינויים של חמישה מבני קבע וחמישה מבנים יבילים שהוקמו בסמוך ליישוב בית-אל, באתר המכונה "גבעת האולפנה". בפסק הדין נרשמה התחייבות המדינה לממש צווי הריסה קודמים עד ליום 1.5.2012. הבקשה לפתוח מחדש את ההליך התבססה על רצון לבחון מחדש את מדיניות ההריסה של מבנים בלתי חוקיים.
הנשיא גרוניס קבע כי עקרון סופיות הדיון אינו מאפשר פתיחת ההליך מחדש לאחר שהסתיים. הנשיא קבע כי עקרון סופיות הדיון נשען על שורה של אינטרסים ציבוריים. העיקרון מאפשר תחימה של ההליך המשפטי; הוא מסייע בהבהרת המצב המשפטי; הוא מונע הטרדה של בעל דין באותה סוגיה וכפל התדיינויות, והוא מבטיח פעולה תקינה של המערכת השיפוטית. מבחינה חוקתית, ציין הנשיא גרוניס, עקרון סופיות הדיון גם משקף את הפרדת הרשויות במובן זה שהוא מסמל את סיום הטיפול של הרשות השופטת בעניין שהובא לפתחה, וביצועו של פסק הדין אינו נתון עוד לרשות השופטת אלא עובר לרשות המבצעת. עוד ציין הנשיא גרוניס כי פרט לעקרון סופיות הדיון, בקשת המדינה לפתוח מחדש את ההליך מערערת גם את העיקרון הבסיסי של קיום פסקי דין. עיקרון יסודי זה, נקבע, מבטיח שההליך השיפוטי לא יהא הליך סרק, אלא שתוצאתו תמומש הלכה למעשה, ותוך פרק הזמן שנקבע על ידי בית המשפט. ללא מרכיב יסודי זה, קבע הנשיא גרוניס, יושם לאל ההליך המשפטי. במיוחד הדברים אמורים, ציין הנשיא, שעה שעל ביצוע פסק הדין אמונה המדינה. שינוי מדיניות כשלעצמו, נקבע, אינו עילה לסטות מכלל סופיות הדיון. אחרת, כל אימת שתיבחן מחדש מדיניות כלשהי יתבקש בית המשפט לפתוח הליכים שהסתיימו בפסק דין.
http://elyon1.court.gov.il/files/08/600/090/s22/08090600.s22.htm


13. בג"ץ 3734/11 דודיאן נ' כנסת ישראל (15.08.2012) (נאור, פוגלמן, זילברטל)
עניינו של פסק הדין בחוקתיות שינויי חקיקה שהעלו את המס המוטל על רווחים מהפקת נפט וגז טבעי. בית המשפט העליון דחה פה אחד את ארבע עתירות. בפסק הדין נקבע כי שינויי החקיקה – חקיקת חוק מיסוי רווחי נפט, התשע"א-2011 ("חוק ששינסקי") וביטול ניכוי שהיה קבוע בתקנות מס הכנסה ("ניכוי האזילה") – הם שינויים חוקתיים, ואין יסוד להתערב בהם. שלוש מהעתירות הוגשו על ידי יזמים המחזיקים בזכויות נפט וגז, אשר טענו כי שינויי החקיקה פוגעים בהם שלא כדין. בית המשפט דחה את טענותיהם של העותרים כי החקיקה היא רטרואקטיבית, וקבע כי המס המוטל על רווחים הוא מעתה והלאה בלבד. כן דחה בית המשפט את טענת העותרים כי הסתמכו על הדין הקודם וציפו שהוא לא ישתנה, וקבע כי ציפייה כזו איננה מוגנת בדין, ואף ספק אם העותרים פעלו בהסתמך עליה מבחינה עובדתית. בית המשפט היה מוכן להניח כי מיסוי רווחי העותרים מהפקת נפט פוגע בזכותם לקניין, אולם קבע כי ככל שיש פגיעה בקניינם של העותרים, הרי שהיא מידתית ולתכלית ראויה. בהקשר זה נקבע כי החוק נחקק לצורך עדכון של חקיקה ארכאית, ולצורך קידום תכלית ראויה של צדק חלוקתי במשאבי הטבע של המדינה. כן נקבע שמנגנון ההיטל שנקבע בחוק מבטיח כי היזמים לא ישלמו מס לפני שישיבו את מלוא השקעתם בתוספת רווח, ועל כן הפגיעה בהם מידתית. עוד נקבע שהוראות המעבר שנקבעו בחוק הן מספקות. במסגרת פסק הדין דחה בית המשפט עתירה נוספת, בה נטען כי נטל המס על היזמים הוא קל מדי. נקבע כי העותר לא הצביע על פגיעה בזכות חוקתית וכי טענותיו הן טענות מובהקות הנוגעות למדיניות כלכלית, ועל כן אין עילה להורות על שינויים כלשהם בהסדרים שקבע המחוקק.
http://elyon1.court.gov.il/files/11/340/037/c14/11037340.c14.htm


פלילי
14. ע"פ 5336/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.08.2012) (גרוניס, ריבלין, ג'ובראן)
צירוף נסיבות יוצא דופן מאפיין ערעור פלילי זה, בו זוּכּה סב מחמת הספק מביצוע עבירות מין חמורות בנכדתו.
ראשיתו של העניין בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד הסב (המערער), בו יוחסו לו ביצוע עבירות מין בנכדתו במשך מספר שנים. בהכרעת הדין הראשונה, הורשע הסב ברוב דעות. שני שופטים (השופט א' שהם והשופטת י' שבח) נתנו אמון בעדותה של הנכדה ודחו את גירסת הסב. שופט שלישי, השופט ש' ברוך, היה בדעה שיש לזכות את הסב מחמת הספק. הסב הגיש ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הערעור הוגשה בקשה מטעם הסב לצרף לחומר הראיות הקיים בתיק ראיות חדשות. ראיות אלה התייחסו לעשרה מסרונים (הודעות sms) ששלחה הנכדה לגורמים שונים המעורבים בעניין, בהם כתבה כי סבהּ לא ביצע את העבירות המיניות בהן הורשע (אם כי בכמה מסרונים נוספים ומאוחרים יותר חזרה בה וכתבה שלא שיקרה בבית המשפט). בעקבות התפתחויות אלה, הורה בית המשפט העליון על החזרת העניין לבית המשפט המחוזי, לשם הצגת הראיות הנוספות שם.
לפני שנתקיים דיון במעמד הצדדים בבית המשפט המחוזי, נפטר השופט ש' ברוך, שכאמור, סבר שיש לזכות את הסב מחמת הספק. תחת השופט ש' ברוך הצטרף למותב השופט ג' נויטל. לבית המשפט הוצגו הראיות החדשות, והנכדה זומנה למתן עדות נוספת. בהכרעת הדין המשלימה נחלקו דעות השופטים שוב. השופט א' שהם נותר בעמדתו לפיה יש להרשיע את הסב. השופט ג' נויטל הצטרף לעמדה זו וסבר אף הוא שיש להרשיע את הסב. השופטת י' שבח, שבהכרעת הדין הראשונה הרשיעה את הסב, שינתה מעמדתה בעקבות הראיות החדשות, וקבעה כי יש לזכות את הסב מהעבירות שיוחסו לו, בשל קיומו של ספק סביר. ברוב דעות, הוחלט, איפוא, להותיר את ההרשעה על כנה.
על הכרעת הדין המשלימה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בפסק הדין עמד בית המשפט על צירוף הנסיבות הייחודי, ה"מעורר שורה של שאלות בהן התחבטנו, הנוגעות לשורשי המשפט הפלילי ולעקרונות שיטתנו, בה מתקבלות ההכרעות השיפוטיות על-ידי מותב שופטים ובדעת רוב". בית המשפט ציין כי אלמלא פטירתו של השופט ברוך, היה המערער מזוּכה בסיבוב השני בדעת רוב. בית המשפט קבע כי מקרה זה אינו נופל בגדר אף אחת מן המסגרות המשפטיות המוכרות, אך ניכרים בו סממנים שמקצתם בדוקטרינת "הסיכון הכפול", אשר נועדה למנוע העמדתו לדין של אדם פעמיים בגין אותה עבירה. בית המשפט ציין כי גם אם עקרון ה"סיכון כפול" אינו חל במקרה זה במובן המקובל של המושג, אין ספק שהסב עמד בפני סיכון מסוג מיוחד ששורשו "בתהפוכות הגורל", אשר הובילו לכך שהשופט שסבר כי יש לזכותו נפטר והוחלף בשופט אחר, שדעתו הייתה שונה. לפיכך, נוכח קיומן של הראיות החדשות ובהתחשב בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, קבע בית המשפט, פה אחד, כי אין מנוס מזיכויו של המערער מחמת הספק.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/360/053/p48/10053360.p48.htm


15. רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (06.03.2012) (ביניש, ארבל, דנציגר)
בית המשפט העליון קיבל את ערעוריהם של שני נאשמים, שאחד מהם הורשע בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, והאחר בעבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית. שני הנאשמים זוכו לאחר שבית המשפט פסל את הראיות שהמדינה ביקשה להגיש נגדם (הסכין והסמים), כיוון שנתפסו בחיפושים לא חוקיים, ושמנמצא כי הגשת הראיות תגרום לפגיעה בלתי מידתית בזכותם של הנאשמים להליך הוגן. שני החיפושים נערכו בהסכמה (של הנאשם במקרה אחד ושל אמו של הנאשם במקרה אחר), שניתנה על אף שלא היה חשד סביר לביצוע עבירה ביחס למי מהנאשמים. בית המשפט קבע, ברוב דעות בפסק דין שניתן מפי הנשיאה ד' ביניש (שאליה הצטרפה השופטת ע' ארבל, כאשר השופט י' דנציגר נותר בדעת מיעוט בסוגיה זו), כי בנסיבות אלה מוסמכת המשטרה לערוך חיפוש בהסכמה, אולם כתנאי לחוקיות החיפוש על ההסכמה להיות "הסכמה מדעת". משמעותה של הסכמה מדעת בהקשר זה היא כי האדם שנתבקשה הסכמתו יידע כי עומדת לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש, וכי הסירוב לא יפעל לרעתו. הנשיאה ביניש קבעה כי כדי להבטיח את היותה של ההסכמה הסכמה מדעת על השוטרים המבקשים לערוך את החיפוש להודיע במפורש על הזכות לסרב לביצוע החיפוש, ועל כך שסירוב זה לא יפעל לרעת המסרב. כיוון שהמשטרה לא נהגה כך בשני המקרים שנדונו בפסק הדין, קבע בית המשפט העליון כי החיפושים שנערכו אינם חוקיים ופסל את הראיות שנתפסו בהם.
השופט דנציגר, בדעת מיעוט, גרס כי הסכמה אינה יכולה להכשיר חיפוש שכן עסקינן בהפעלת סמכות שלטונית כופה ומשכך, ולאור עקרון חוקיות המינהל, צריכה להיות לחיפוש בנסיבות הנדונות הסמכה מפורשת בחוק. עוד הוסיף השופט דנציגר כי לא תיתכן הסכמה של ממש כאשר הבקשה לחיפוש מופנית על ידי איש מרות, לאור פערי הכוחות המובנים בין השוטר לבין מושא החיפוש, ולכן הסכמה זו לאו הסכמה היא.
http://elyon1.court.gov.il/files/09/410/101/n10/09101410.n10.htm


16. דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש (09.01.2012) (ביניש, ריבלין, לוי, נאור, ארבל, רובינשטיין, דנציגר)
בפסק הדין, שניתן בהליך של דיון נוסף, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בחן בית המשפט העליון האם ניתן למנוע מהמשטרה, במסגרת חקירה פלילית ולפני שהוגש כתב אישום, את העיון בהודעות שמסרו עובדי הרכבת בפני ועדות חקירה פנימיות. הוועדות הוקמו על ידי הרכבת לבדיקת שתי תאונות רכבת קטלניות שאירעו בשנת 2005, שבהן נהרגו שמונה בני אדם ורבים אחרים נפצעו. השאלה התעוררה לאחר שהמשטרה ביקשה מבית המשפט לתעבורה להוציא צו המחייב את הרכבת למסור לה הודעות אלה. הרכבת התנגדה למסירת ההודעות משום שלעובדים הובטח במסגרת נוהל פנימי של הרכבת שהודעותיהם בפני ועדות החקירה הפנימיות תיוותרנה סודיות, ואף לא הייתה להם אפשרות להיות מיוצגים על ידי עורכי דין בפני הוועדות או לשמור על זכות השתיקה.
בפסק הדין קבע בית המשפט בדעת רוב כי אין הצדקה למנוע מהמשטרה את העיון בחומר זה בשלב החקירה הפלילית. פסק הדין העיקרי בדעת הרוב ניתן מפי הנשיאה ד' ביניש, שאליה הצטרפו בהסכמה המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' א' לוי, מ' נאור, וע' ארבל. בפסק דינה עמדה הנשיאה ביניש על דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שהוכרה במשפט הישראלי בשנת 2006, במסגרת פסק הדין בעניין יששכרוב. דעת הרוב בפסק הדין קבעה כי, ככלל, בית המשפט המוסמך ליישם את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הוא בית המשפט שדן בהליך הפלילי העיקרי, שכן רק בית משפט זה רואה את התמונה המלאה של כלל נסיבות העניין הרלוונטיות, ובכלל זה את חומרת הפגיעה בזכות להליך הוגן של הנאשם, את הקשר שבין הפגיעה בזכות זו לבין השגת הראייה, את חשיבות הראייה ואת חומרת הפגיעה שעלולה להיגרם לאינטרס הציבורי היה ותיפסל הראייה. דעת המיעוט בפסק הדין ניתנה מפי השופטים י' דנציגר וא' רובינשטיין, שהגיעו למסקנה כי יש למנוע מהמשטרה את העיון בהודעות העובדים בפני ועדות החקירה הפנימיות. זאת, לשם הבטחת זכותם של העובדים להליך הוגן וההגנה על הסתמכותם של העובדים על הבטחת הסודיות. השופט דנציגר גרס כי ניתן להחיל את דוקטרינת הפסלות הפסיקתית עובר להליך העיקרי, לרבות בשלב החקירה. לדידו, אין הכרח להמתין להליך העיקרי לצורך מניעת עיון רשויות החקירה בראיות חפציות. מי שעלול להיפגע מעיון בראיות אלה רשאי לטעון לפני בית המשפט בהליך לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) , התשכ"ט-1969, ולהתבסס לצורך כך על הזכות להליך הוגן ועל דוקטרינת הפסלות הפסיקתית.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/520/058/n07/10058520.n07.htm


17. ע"פ 8430/11 מדינת ישראל נ' יורם קארשי (15.02.2012) (ריבלין, ג'ובראן, פוגלמן)
בית המשפט העליון החמיר בעונשו של יורם קארשי בגין חלקו בפרשת השחיתות ברשות המיסים והעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו על 12 חודשים. זאת, בין השאר, מאחר שחלקו של קארשי בפרשה היה דומיננטי ביותר ומאחר שמדובר בעבירות חמורות שבוצעו מתוך אינטרסים אישיים. צויין כי היה אף מקום להחמיר יותר בעונשו של קארשי.
http://elyon1.court.gov.il/files/11/300/084/p04/11084300.p04.htm


18. ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011) (נאור, ארבל, ג'ובראן)
במסגרת פסק הדין בעניין הנשיא לשעבר משה קצב, נדונה סוגיית התקיימותה של עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים. נבחנו עדויותיהן של שלוש מתלוננות אשר המעשים עליהן העידו התיישנו. עדויות אלו נמצאו קבילות ומהימנות. כן נמצא כי עדותה של א.כ מהווה עדות שיטה המחזקת את עדותה של א' ממשרד התיירות מהאישום הראשון. עוד נקבע כי עדויותיהן של נ.א ו-נ.ר מהוות עדויות בדבר מעשים דומים המחזקות את עדויותיהן של ל' וה' מהאישומים השני והשלישי. עדויותיהן של א.כ, נ.א ו-נ.ר נסבו על מעשים שחלה לגביהם התיישנות. משכך, היה צורך לדון תחילה בסוגיה האם יש מקום לקבל עדויות מסוג זה. לאחר סקירת המחלוקת בפסיקת בית המשפט נקבע כי אין מניעה להביא עדויות מסוג זה בהתייחס למעשים שהתיישנו. הודגש כי קבילותה של הראייה אינה מונעת כמובן את בחינתה באופן זהיר במסגרת מכלול הנסיבות, תוך התחשבות בהשפעת הזמן החולף על זיכרון העדים ועל יכולת ההתגוננות של הנאשם.
בפסק הדין התייחס עוד בית המשפט לטענת המערער להגנה מן הצדק בנוגע לדיבור מצד נציגי המשיבה "בשני קולות" ובדבר שפיטתו המוקדמת של המערער בתקשורת והתבטאויות היועץ המשפטי לממשלה על אשמת המערער בפומבי עוד בטרם הוחלט על הגשת כתב אישום וכן בנוגע לטענה בדבר התנהלות נפסדת של הרשות.
בית המשפט קבע כי אין מקום להתערב בקביעת המהימנות של בית המשפט המחוזי שמצא את המתלוננות נגד המערער מהימנות ואת המערער עצמו דובר שקר. במסגרת פסק הדין נדחתה טענה שהעלה המערער נגד המתלוננות כמי שכבשו את עדותן. כמו כן, נדחתה טענת אליבי שהעלה המערער. בפסק הדין נערך דיון מפורט בטענת המערער לפיה על בית המשפט לבחון קו הגנה חלופי ונקבע שגם קו ההגנה החלופי אינו מעוגן בחומר הראיות. בהקשר זה דן בית המשפט בהבחנה בין ראיות נסיבתיות לראיות ישירות. בפסק הדין גם נערך דיון בשאלת עדות שיטה ומעשים דומים ומשמעות עדותן של נשים שתלונתן התיישנה. בנוסף נדחתה טענת המערער להגנה מן הצדק ביחס לדיבור בשני קולות מצד התביעה וכן לשפיטה מוקדמת על ידי התקשורת והבעת עמדה על ידי היועמ"ש. בסופו של יום, בית המשפט דחה כאמור את הערעור, הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.
http://elyon1.court.gov.il/files/11/720/033/c34/11033720.c34.htm


19. ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל (19.07.2012) (נאור, ארבל, הנדל)
פסק הדין עסק בשאלה אם יש להגביל את יכולתו של נאשם לחזור בו בשלב הערעור מן ההסכמה שנתן בהסדר טיעון באשר לטווח העונש. המערער, קטין, הורשע במסגרת הסדר טיעון ברצח אחותו על רקע "חילול כבוד המשפחה". במסגרת הסדר הטיעון קבעו הצדדים טווח ענישה של 20-16 שנות מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש של 18 שנות מאסר. דעת המיעוט סברה שיש לסטות מטווח הענישה לקולה ולהשית על המערער 13 שנות מאסר. בערעור ביקש המערער לחזור בו מהסדר הטיעון ולאמץ את דעת המיעוט. הצדדים הסכימו כי הנחת היסוד היא כי אין לקבוע כלל גורף המונע מנאשם שהורשע על-פי הסדר טיעון לחזור בו מהסכמתו לרכיב העונש או לטווח הענישה. השופטת ארבל אימצה הנחה זו בפסק הדין ועמדה על כך שהיא מתחייבת נוכח פערי הכוחות וחוסר האיזון האינהרנטי בין התביעה לבין ההגנה בהליך הפלילי. קביעה זו מתיישבת גם עם פסיקת בית משפט זה בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281 (2005). בפרשה זו נקבע כי התביעה רשאית לחזור בה מהסדר טיעון שכרתה עם נאשם, לאחר שהערכאה הדיונית החליטה לגזור על הנאשם עונש חמור מהעונש שעליו הוסכם בהסדר הטיעון. עם זאת, בשונה מההגבלה החלה על התביעה ולפיה שינוי בעמדת התביעה הוגבל לנסיבות חריגות ויוצאות דופן, סברה השופטת ארבל כי אין זה ראוי להטיל על הנאשם מגבלה זהה בהיקפה. זאת, נוכח ההבדלים בין האינטרסים של התביעה לבין אלו של ההגנה בגיבוש הסדר הטיעון; פערי הכוחות בין הצדדים; וההבדל בין עוצמת הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצדדים (כאשר הצד השני מבקש לסטות מהעונש המוסכם). נקבע, אפוא, כי אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים שבהם תינתן האפשרות לנאשם "לפתוח" מחדש את הסדר הטיעון לעניין העונש. ואולם, עליו לנמק מה הביאו לשנות מהסכמתו ולהציג את השינוי שחל במערך הנתונים שעליהם התבסס במועד עריכת הסדר הטיעון ומדוע הוא מצדיק הקלה בעונשו. במקרה הספציפי, איפשר בית המשפט למערער לחזור בו מהסכמתו לטווח הענישה, משסבר כי דעת מיעוט הסוטה לקולה מהסדר הטיעון מהווה נסיבה חדשה המצדיקה בחינה מחדש של ההסדר. ואולם, בית המשפט מצא כי הסדר הטיעון שהושג הולם בנסיבות העניין, לא היה מקום לסטות ממנו לקולה ולכן הערעור נדחה. השופטת נאור הוסיפה כי מערער שמבקש לסטות לקולה מטווח ענישה שבהסדר טיעון, נוטל את הסיכון כי ההסדר "יפתח" לכל הכיוונים, גם לחומרה.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/210/014/b09/10014210.b09.htm


20. ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.08.2012) (נאור, ג'ובראן, דנציגר)
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בדקירתו של שוטר במהלך ניסיון המלטות מזירת האירוע. בגין מעשיו של המערער הושתו עליו 20 שנות מאסר בפועל. כתוצאה מהדקירה נפצע השוטר אנושות ונותר ללא הכרה עד שהלך לעולמו, זאת לאחר הגשת הערעור לבית משפט זה ומשכך תוקן כתב האישום בהתאם. הערעור נדחה. השופט דנציגר נדרש לטענותיו של המערער כנגד קבילות הודעותיו וקבע כי דינה של אחת ההודעות שנגבתה על ידי חוקרת משטרה להיפסל בשל נקיטת שיטת חקירה נפסדת – "מונולוג סוגסטיבי" – וכן משום שהחוקרת נקטה בפיתוי והשאה תוך הטעייתו של המערער תוך שהדגישה לפניו את פער הענישה בין רצח להריגה במטרה לשכנעו למסור הודעה מפלילה בעבירה חמורה פחות. אלה שללו, לדעתו של השופט דנציגר, את אוטונומיית הרצון החופשי של המערער שעה שנחקר על ידי החוקרת, ועמדו בסתירה לזכותו של הנאשם להליך הוגן. כן הטעים השופט דנציגר כי אין להכיר באפשרות לויתור משתמע על זכות ההיוועצות עם עורך דין וכי ויתור זה צריך שיתועד בהקלטת וידיאו-אודיו, ולחלופין, בכתב, באופן מפורש ובחתימת הנחקר. עוד הוסיף השופט דנציגר כי דרישת עורך דין להיפגש עם מרשו כמוה כבקשת הנחקר להיוועץ בעורך דין. השופט דנציגר סבר כי דין ההודעה שגבתה החוקרת להיפסל גם בשל מניעת מפגש בין המערער לבין סניגורו, שפנה מספר פעמים ליחידה החוקרת וזו לא השיבה לפניותיו. השופט דנציגר נדרש אף לחובת מתן האזהרה ורכיביה וכן לחובה לכבד את חסיון עו"ד-לקוח ואיסור הנחיית מדובבים להשיג מידע אודות שיחותיו של נחקר עם סנגורו. השופטת נאור והשופט ג'ובראן סברו כי יש לדחות את הערעור לנוכח התשתית הראייתית הקיימת, אף בהתעלם מההודעה שנגבתה על ידי החוקרת. משום כך, סברו כי התייתר הצורך להידרש לטענותיו של המבקש בנוגע לקבילות הודעותיו.
השופטים נאור וג'ובראן הדגישו את איכותן הנמוכה של הקלטות החקירה והדיבוב, וכתוצאה מכך את התמלילים החסרים שהופקו מהן, והטעימו כי יש לצייד את המשטרה בציוד טכנולוגי ראוי לפענוח דברים הנאמרים במסגרת הקלטות.
http://elyon1.court.gov.il/files/08/490/100/w13/08100490.w13.htm


21. ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל (05.08.2012) (רובינשטיין, הנדל, שהם)
בפסק הדין, שניתן על ידי הש' א' שהם, ובהסכמת השופטים נ' הנדל וא' רובינשטיין, נדחה ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא, אשר הרשיע את המערער בביצוע עבירת הריגה, לאחר שבמהלך קטטה בין המערער לבין המנוח, אשר סבל ממחלת לב, לקה המנוח בליבו, ומת. בית המשפט ניתח את יסודות עבירת ההריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ופסק, כי בבחינת הקשר הסיבתי העובדתי בין התנהגות המערער לתוצאה הקטלנית, צדק בית משפט קמא בקובעו כי האירוע רצוף האלימות, שלא אפיין את שגרת חייו של המנוח, והחבלות שנגרמו לו על ידי המערער, הם שהובילו לתהליך שהחיש את מותו של המנוח. בית המשפט הדגיש, כי בקביעת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות לתוצאה, אין בית המשפט מתיימר לקבוע אמת מידה מדעית חד-משמעית ומוחלטת, וכי בענייננו אין משמעות לגורם הרפואי המדויק ולתהליך שהתרחש בגופו של המנוח, אשר הוביל למותו.
בבוחנו את היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה, ציין בית המשפט, כי נדרשת הוכחת מודעות של הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית, ואין די בצפיית האפשרות לגרימת חבלה גופנית ממשית. יחד עם זאת, ניתן בנסיבות דנן להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי באמצעות חזקת המודעות, כאשר מכלול נסיבות העניין, כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, מקימות חזקה עובדתית ראייתית, לפיה המערער היה מודע לכך שמעשיו האלימים טומנים בחובם פוטנציאל לסיכון חייו של המנוח.
בית המשפט קבע עוד, כי העובדה לפיה המערער לא היה מודע למחלת הלב של המנוח, ולפיכך לא צפה בפועל שמעשיו האלימים יובילו לדחק נפשי אשר יגרום להתקף לב, אינה מאיינת את היסוד הנפשי של העבירה. הלכה פסוקה היא, כי די אם יוכח כי הנאשם צפה את האפשרות שהתנהגותו תגרום לתוצאה האסורה מבחינת סוגה וטיבה, ואין הכרח להוכיח כי הוא צפה בפועל את פרטיו של תהליך הגרימה ואת האופן המדויק בו אירעה התוצאה, הלכה למעשה.
http://elyon1.court.gov.il/files/11/560/056/i08/11056560.i08.htm


22. רע"פ 7093/10 דריזין נ' מדינת ישראל (01.07.2012) (רובינשטיין, ג'ובראן, הנדל)
פסק הדין קובע כי אין חובה לקיום כיול מטרולוגי תקופתי כדי שתקום חזקה שבעובדה בדבר תקינותם של מכשירי הממא"ל והממל"ז. במסגרת זאת, נקבע כי בכדי לקעקע באופן עקרוני את אמינותו של מכשיר טכנולוגי, לא די בהוכחה כי אפשר ויהיו סטיות מדידה, ויש להוכיח כי ישנה הסתברות סבירה לקיומן של סטיות שכאלו. יחד עם זאת, נקבע כי ראוי שהמדינה תפעל באופן שיטתי לשיפור בחינת אמינות מכשיריה, ותפעל על פי אמות המידה של הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, וכן כי תפעל לוודא את תקינות מכשירי המדידה החדשים הנכנסים לשימוש טרם השימוש בהם.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/930/070/h10/10070930.h10.htm


23. ע"פ 3578/11 צבי סטרוק נ' מדינת ישראל (13.08.2012) (ג'ובראן, דנציגר, שהם)
בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המערער על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר הרשיעו בביצוע עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות; חטיפה לשם חבלה חמורה; שלוש תקיפות, והיזק לבעל חיים. מנגד, קיבל בית המשפט קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על המערער, תוך העמדתו על 30 חודשי מאסר בפועל, תחת 18 חודשי המאסר שהטיל עליו בית המשפט המחוזי. עיקר המחלוקת נסב סביב שאלת זיהויו של המערער כמי שנכח באירועים נשוא כתב האישום. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהליך זיהוי המערער, המחייב התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא. זאת, שכן מסדר זיהוי התמונות נערך על-פי הכללים המבטיחים את אמינות הזיהוי; שעה שבפועל בחרו שני המזהים, באופן בלתי תלוי, באחד מתוך לא פחות מ-24 קלסתרים שונים, וכן לנוכח התרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט קמא מעדויותיהם של המתלונן וחברו, והאמון הרב שניתן בהם. כמו כן, נקבע כי לא נפל פגם בקביעותיו של בית משפט קמא בדבר אופיים של האירועים נשוא כתב האישום, וכי בדין נדחתה התזה החלופית שהוצגה על-ידי המערער לקרות אירוע "מינורי", כביכול.
אשר למחדלי החקירה עליהם הצביע המערער, נקבע כי אין בהם כדי לקפח את הגנתו של המערער או לקעקע את חומר הראיות המצוי בתיק. הרשעת המערער נסמכת על שילובן המצטבר של ראיות, שעיקרן, עדויות המתלונן וחבריו העדים, בצירוף זיהוי אמין ובלתי תלוי; הימצאות תרמילי נשקו של המערער במקום האירוע; והימצאות צמיגי טרקטורון במקום זה. משנתן בית משפט קמא אמון מלא בעדויות המתלונן וחבריו, ובזיהויו של המערער, אין באותם מחדלים כדי לפגום במסקנה אליה הגיע, שכאמור מוצאת לה תמיכה וחיזוק בראיות נוספות.
אשר לגזר דינו של המערער, קבע בית המשפט, כי אין להקל ראש בחומרת מעשי המערער, אשר ביצע מספר עבירות אלימות כנגד קטינים ובעל חיים חסר ישע; אשר פגעו קשות בגופם ובנפשם של הקורבנות; במהלכם של שני אירועים נפרדים; וללא שהמערער הביע כל סימן לחרטה או ללקיחת אחריות בגינם. מכלול הגורמים הללו מלמד כי במקרה הנדון, ועל אף השיקולים לקולא, יש ליתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי המחייב תגובה ענישתית הולמת לכל מי שמעורב בביצוע מעשי אלימות אכזריים, ולשיקולי הגמול וההרתעה.
http://elyon1.court.gov.il/files/11/780/035/i05/11035780.i05.htm

אזרחי
24. ע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.05.2012) (ביניש, גרוניס, ריבלין, נאור, ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן)
בית המשפט העליון פסק, פה אחד, בהרכב מורחב בן שבעה שופטים, כי אין להכיר עוד בעילת התביעה של הילוד בגין "הולדה בעוולה". פסק הדין הכריע בשאלות עקרוניות הנוגעות לסוגיית ה"הולדה בעוולה", המתעוררת כאשר קטין נולד עם מוגבלות כלשהי, ונטען כי התנהגות זהירה של הנתבעים, בדרך כלל הגורמים הרפואיים שטיפלו באם ההרה, היתה מונעת כליל את הולדתו. בית המשפט (מפי המשנה לנשיא א' ריבלין) עמד על קיומם של קשיים משפטיים מהותיים, כמו גם קשיים עקרוניים וערכיים, המקשים על הכרה בעילת התביעה. עם זאת קבע בית המשפט במסגרת פסק דינו כי ניתן ליתן פיצוי מיטיב באורח מלא ככל האפשר לצרכיו של הילד בעל המוגבלות, באמצעות עילת התביעה של הוריו, שאינה מעוררת את הקשיים המשפטיים, המוסריים והערכיים שפורטו. בית המשפט הרחיב משמעותית את עילת התביעה של הורי היילוד, באופן שינתן להם פיצוי, שיכסה את הוצאות גידולו של הילד ומלוא צרכיו גם לאחר בגירותו ולמשך כל תוחלת חייו. בפסק הדין קבע המשנה לנשיא א' ריבלין מתווה מפורט לחישוב הפיצויים, וקבע גם את זכאותם לפיצוי בגין נזק לא ממוני ובגין פגיעה באוטונומיה, במקרים המתאימים.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/260/013/p34/07013260.p34.htm


25. ע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט (23.05.12) (ביניש, גרוניס, ארבל)
הנשיא א' גרוניס התווה את אמות המידה העקרוניות לפסיקת שכר טרחת עורך דין בהליך של תובענה ייצוגית. הנשיא הדגיש בהחלטתו, כי תפקידו של בית המשפט כגורם הקובע את שכר הטרחה של עורך הדין בהליך הייצוגי הינו תפקיד ייחודי מבחינת שקילת מכלול האינטרסים העומדים על הפרק. זאת, שכן לבעלי הדין עצמם בהליך הייצוגי אין אינטרס ממשי להתנגד לדרישת שכר הטרחה שמציג עורך הדין. בהחלטה נדרש הנשיא גרוניס לשתי שיטות חלופיות לחישוב שכר טרחה בהליך של תובענה ייצוגית: שיטת השעות, במסגרתה נגזר שכר הטרחה משעות העבודה שהושקעו על ידי עורך הדין המייצג, ושיטת האחוזים, שבגדרה נקבע שכר הטרחה כאחוז מסוים מתוך הסכום שנפסק לטובת הקבוצה בפסק הדין, או שנקבע במסגרת הסכם פשרה.
הנשיא גרוניס קבע, כי בהתחשב בשורה של חסרונות בולטים בשיטת השעות, אין לעשות בה שימוש כבסיס לפסיקת שכר טרחה בתובענות ייצוגיות. לפיכך, אומצה שיטת האחוזים. זאת, בתובענות ייצוגיות בהן הסעד הסופי הוא כספי. הנשיא הדגיש, כי גזירת שכר הטרחה של עורך הדין צריכה להיות מהסכום שנגבה בפועל, בין אם הסכום נגבה בעקבות פסק דין שהכריע בטענות הצדדים ובין אם הסכום נגבה בעקבות הסכם פשרה. הנשיא לא ראה לקבוע מראש, ובאופן עקרוני, מהו שיעור שכר הטרחה באחוזים שיש לפסוק לעורך הדין המייצג. סכום זה אמור, בעיקרון, להיפסק בהתחשב בנסיבות הספציפיות של ההליך, ולאור העקרונות המנחים שנקבעו בחוק תובענות יצוגיות, התשס"ו-2006 לעניין פסיקת שכר טרחה. לצד זאת נקבעו מספר כללים מנחים בנושא פסיקת שכר הטרחה: ראשית, כי שיעור שכר הטרחה בהליך שהסתיים בפסק דין אמור להיות גבוה יותר משיעור שכר הטרחה בהליך שהסתיים בפשרה; שנית, כי ראוי ששכר הטרחה ייפסק בשיעור מדורג, כאשר ככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן.
בבוחנו את נסיבות המקרה, עמד הנשיא גרוניס על נסיבותיו המיוחדות שהצדיקו את הגדלת שיעור שכר הטרחה שנפסק לטובת בא-הכוח המייצג על ידי בית המשפט המחוזי. הנשיא הדגיש, בסיום החלטתו, כי מדובר במקרה מיוחד מבחינות שונות ועל כן קשה יהיה להסיק ממנו לגבי מקרים אחרים של תובענות ייצוגיות ככל שמדובר בשיעור האחוזים ובמדרג שנקבע לגבי שכר הטרחה המסוים שנפסק בהליך זה.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/460/020/s19/10020460.s19.htm


26. ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומי לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012) (ביניש, ארבל, חיות, פוגלמן, עמית)
בפסק דין, שניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים, דן בית המשפט העליון בפרשנות סעיפים 7 רישה ו-8(1) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, המסמיכים את הרשות המפקיעה שלא לשלם פיצוי בגין רבע (או פחות) מחלקת מקרקעין המופקעת לצורכי ציבור. סעיף 7 סיפה לפקודה מסמיך את שר התחבורה לשלם לבעל הקרקע פיצוי מקום שנגרם לו "סבל". בית המשפט העליון, מפי השופט ע' פוגלמן, פסק כי המונח "סבל" משמעו בהקשר זה כל פגיעה שאינה מידתית בזכות הקניין של הפרט. נטילת חלקת מקרקעין או חלק ממנה ללא פיצוי מלא, מקום שהחלק שנותר בידיו של בעל המקרקעין לא הושבח, גורמת "סבל" לבעל המקרקעין. ככלל, "סבל" זה מחייב את השר להפעיל את סמכותו ולשלם לבעל הקרקע פיצוי מלא בגין ההפקעה. בית המשפט הטעים כי באיזון בין האינטרסים המתחרים – הגנה על זכות הקניין מזה ואינטרס הציבור מזה – תכליתה האובייקטיבית של פקודת הדרכים בכלל ושל הסעיפים האמורים בפרט, מוליכה לפרשנות המאפשרת לרשות להפקיע מקרקעין לצורך פיתוח תשתית תחבורה, אך מצמצמת את כוחה להפקיע מקרקעין לשימושים שאינם קהילתיים בלא לשלם פיצוי מלא בגין ההפקעה כשהחלק הנותר של המקרקעין לא הושבח.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/220/086/m21/07086220.m21.pdf


27. רע"א 8821/09 פרוז'נסקי נ' מועדון לילה טוב בע"מ (16.11.2011) (לוי, ג'ובראן, דנציגר)
בית המשפט דן בשאלה האם על המשיב – מועדון לילה – לפצות את המערער אשר כניסתו למקום נמנעה בשל גילו, זאת בהתאם למדיניות המועדון לפיה כניסתן של נשים הותרה מגיל מינימאלי צעיר יותר מזה שנקבע לגבי גברים.
השופט דנציגר, בדעת רוב, קבע כי הבחנה בין נשים לגברים באשר לגיל המינימום לכניסה למקומות בילוי מהווה הפליה אסורה מחמת מין בהתאם לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000. בתחילה סקר השופט דנציגר את היקף פרישתו של עקרון השוויון במשפט הפרטי, בקובעו כי בסְפֶרָה הפרטית ערך החירות הוא הכלל, ועקרון השוויון הוא החריג לו; לצד זאת נקבע כי חוק איסור הפליה אוסר בגדרי התפרשותו על כל הפליה מהטעמים המנויים בו, בין אם היא מופנית כלפי קבוצה הסובלת מהפליה מתמשכת ובין אם היא מופנית כלפי קבוצה "חזקה", בין אם היא כוללת אלמנטים של השפלה ופגיעה באוטונומיה ובין אם לאו. עוד נקבע כי הפגיעה בכבודו של אדם תהיה קשה במיוחד כאשר הפלייתו מבוססת על סטריאוטיפים, וכי סטריאוטיפים קיימים גם כלפי מי שנמנה על קבוצה אשר אינה סובלת מהפליה היסטורית. השופט דנציגר הטעים כי אף כאשר ההפליה אינה מופנית כלפי מי שנמנה על קבוצה הסובלת מהפליה היסטורית, סופה לשמר את אותה הפליה היסטורית ובכך להזיק יותר מכל דווקא לאותה קבוצה. כך, ההפליה כנגד גברים מקפלת בחובה פעמים רבות גישה מפלה וסטריאוטיפית דווקא כלפי נשים.
השופט ג'ובראן, בדעת יחיד, כתב כי אין מקום להבחין בין תפישת השוויון הנובעת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לתפישת השוויון המגולמת בחקיקה פרטיקולארית, ויש לפרש כל דבר חקיקה בודד על רקע עקרון השוויון החוקתי. לגופו של עניין, נקבע כי יש מקרים בהם עצם החלוקה לקטגוריות מובחנות תגלם את הפגיעה בשוויון. עוד נקבע כי יש מקום, במסגרת בחינת הזכות לשוויון, לבחון את יחסי הכוחות החברתיים הכללים המתקיימים בין שתי הקבוצות, ואין לאמץ גישה של "עיוורון לשונות".
http://elyon1.court.gov.il/files/09/210/088/w12/09088210.w12.htm


28. ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך (09.02.2012) (ריבלין, פוגלמן, עמית)
בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של אילנה דיין וביטל את פסק הדין שניתן נגדה בבית המשפט המחוזי, במסגרתו נקבע כי היה בכתבה ששידרה במסגרת התוכנית "עובדה", משום לשון הרע כנגד סרן ר'. המשנה לנשיאה א' ריבלין (בהסכמת השופט י' עמית) קבע כי לדיין עומדת הגנת "אמת הפרסום", שכן העובדות עליהן הושתתה התוכנית היו נכונות לשעתן; דיין הסתמכה בשעתו על מקורות מהימנים, לרבות כתב אישום שהוגש ביום שידור הכתבה נגד סרן ר' ואף האמינה בנכונות הדברים. השופט ע' פוגלמן, אליו הצטרף המשנה לנשיאה א' ריבלין, קבע כי דיין נהנית מהגנת החובה לפרסם דבר שהוא בעל עניין ציבורי חשוב. ערעורה של טלעד לגבי עצם הטלת האחריות עליה נדחה, משנמצא שה"פרומו" אותו שידרה כלל לשון הרע ודרך הצגת הדברים בו יצאו מגדר גבולות ההגנה על חופש הביטוי. עם זאת הופחת סכום הפיצוי שהושת על טלעד – מ-300,000 ש"ח ל-100,000 ש"ח, בהתחשב באיזון הראוי בין חירות הביטוי לבין ההגנה על השם הטוב. המשנה לנשיאה, בהסכמת חבריו, ביטל את החובה שהוטלה על דיין ועל טלעד בבית המשפט המחוזי, לשדר הודעת התנצלות בנוסח שקבע. המשנה לנשיאה ריבלין קבע כי משלא הוכח זדון בפרסום, וההנחה היא שהמפרסם האמין בדברים שפרסם – כי אז אין זה ראוי לחייבו להביע דעה שאינו מאמין בה.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/510/007/p11/10007510.p11.htm


29. ע"א 9183/09 The Football Association Premier League נ' פלוני (13.05.2012) (ריבלין, מלצר, הנדל)
בית המשפט בחן אם המשיב – בעל אתר אינטרנט המציע לגולשים אפשרות לצפות במשחקי כדורגל בשידור חי, בטכנולוגיית צפייה ישירה (הזרמה), ללא תשלום – הפר את זכויות היוצרים של הליגה, ובהמשך לכך – אם יש מקום לחשוף את זהותו כדי לאפשר הגשת תביעה נגדו. המשנה לנשיאה א' ריבלין, אליו הצטרפו בהסכמה חברי ההרכב, פסק כי זכויות היוצרים של המערערת בשידור מלא של משחקי הכדורגל הופרו וכי המשיב אחראי להפרה. נפסק כי "העברה קווית או אלחוטית", לצורך סעיף 14 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, יכול שתיעשה גם דרך רשת האינטרנט וכי אין הצדקה להגביל את הגדרת ה"שידור" לאמצעים טכנולוגיים כאלה או אחרים. טכנולוגיית ההזרמה דומה במהותה לשידור ה"קלאסי" המוכר. כמו כן נפסק כי לפלוני, בעל האתר, לא עומדת הגנת השימוש ההוגן. באשר לחשיפת פרטי בעל האתר, בית המשפט פסק ברוב דעות כי בהיעדר הסדר חקיקתי, לא ניתן, בעת הזאת, להעניק סעד של חשיפת פרטי גולש אנונימי, אולם ניתן יהיה לפתח בפסיקה סעד שכזה.
http://elyon1.court.gov.il/files/09/830/091/p14/09091830.p14.htm


30. ע"א 151/10 מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב נ' עיריית תל אביב (20.06.2012) (ריבלין, הנדל, עמית)
השאלות העיקריות שנדונו בפסק הדין הן האם מימוש אופציית חכירה מהווה "רכישת זכות במקרקעין" חדשה אשר יש לשלם בגינה מס, ומה הדרך למיסוי אופציה להארכת חכירה.
בפסק הדין נקבע כי מימוש אופציה כשלעצמו אינו מהווה אירוע מס של מכירת זכות במקרקעין. זאת, לאור ההוראות וההגדרות בחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963, לפיהן יש לקחת בחשבון את תקופת האופציה לשם סיווג "חכירה לתקופה" כ"זכות במקרקעין", כבר בעת הענקת האופציה עם כריתת חוזה החכירה המקורי; וכן לאור הוראות הביצוע של מנהל מיסוי מקרקעין, לפיהן יש לגבות את מלוא המס, גם עבור תקופת האופציה, כבר בעת כריתת חוזה החכירה המקורי.
עמדתו של מנהל מיסוי מקרקעין לפיה יש להחיל מודל מיסוי דו-שלבי, על פיו מיסוי תקופת האופציה יותלה עד למועד מימושה – נדחתה. נקבע, כי אף שניתן להצביע על יתרונות מודל זה, שיטת מיסוי זו אינה משתמעת מלשון החוק, והיא אף מעוררת קשיים במישור המושגי והמעשי. עם זאת, נקבע כי אין מניעה להחלת גישה זו על עסקאות חכירה ארוכות טווח צופות פני עתיד, זאת לאחר שינוי הוראות הביצוע של מנהל מיסוי מקרקעין.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/510/001/e15/10001510.e15.htm


31. ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה (19.02.2012) (ריבלין, חיות, מלצר)
המערער עתר לסילוק ידה של המשיבה, אשר בית מגוריה גובל בבית מגוריו, מחלק ממקרקעין אשר לטענתו מצויים בבעלותו. המדובר בפיר שהיה ממקומם בין הבתים, אשר מחציתו היתה שייכת למערער, ובית המשפט קיבל את גרסתו כי במרוצת השנים צורף הפיר לביתה של המשיבה - חלקו להרחבת מטבחה וחלקו צורף לחצר הקדמית של ביתה - וקבע כי שטח הפלישה הכולל עומד על 5.23 מ"ר. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי הראיות שהוצגו תומכות במסקנה כי הרחבת הבניה כאמור בוצעה לפני המועד בו המשיבה החלה להתגורר בנכס וכי לא הייתה מודעת לדבר קיומה של הפלישה בעת שהחלה להתגורר בו. עוד קבע בית המשפט כי בעלים של נכס אינו נהנה מאוטונומיה מוחלטת בבואו להגן על החזקתו בנכס ואין לו זכות בלתי מסויגת ל"שרירות בעלים" וכי יתכנו מקרים שבהם מכוח עקרון תום הלב יוגבלו הסעדים להם זכאי בעל זכות קניינית, הגם שזו נפגעה על-ידי הזולת, אם כי על בית המשפט לעשות שימוש זהיר בשיקול דעתו בהקשר זה. בית המשפט הוסיף ועמד על היחס שבין דיני הקניין ודיני הנזיקין בסוגיה של הסגת גבול במקרקעין, וקבע כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן מוביל יישומו של עקרון תום הלב אל המסקנה השוללת סעדים של הריסת הבנוי וסילוק ידה של המשיבה בחלק משטח הפלישה - השטח של 2.3 מ"ר עליו בנוי חלק ממטבח ביתה - אך לעומת זאת בקטע הפלישה בחצר הקדמית של המשיבה (ששטחו 2.93 מ"ר) יש להעדיף את האינטרס של המערער להגנה על זכותו הקניינית. בית המשפט הוסיף והדגיש כי שלילת הסעדים של הריסה וסילוק יד משטח הפלישה הבנוי אין בה כדי להקנות למשיבה זכות קניינית כלשהי בשטח זה, ולבסוף הורה כי יש לחייב את המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין.
http://elyon1.court.gov.il/files/10/610/086/v05/10086610.v05.htm


32. ע"א 6539/09 הוועדה המקומית לתו"ב "לב הגליל" נ' נסאר (04.04.2012) (ריבלין, ארבל, הנדל)
פסק הדין דן בסוגיית היקף הפיצוי במקרה בו מתקבלת טענת "הגנת יתרת המגרש" לפי סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 אשר הועלתה רק בשלב ההפקעה ולא בשלב כניסת התוכנית לתוקף. השופטת ארבל הזכירה כי כאשר נקבע כי חלה ההגנה על מקרה מסוים, על הרשות לבחור בין ביטול ההפקעה לבין הפקעת המגרש כולו. אם בוחרת הרשות בהפקעת המגרש כולו ברי כי עליה לפצות את בעל המקרקעין בגין הפקעת יתרת המגרש. השאלה שיש לדון בה היא מהו הפיצוי שיהיה עליה לשלם בגין החלק שכבר הופקע. מובן כי עליה לפצות בגין הפגיעה שנגרמה לבעל המקרקעין כתוצאה מההפקעה עצמה. אך האם היא צריכה לפצות את בעל המקרקעין גם בגין הפגיעה שנגרמה לחלק שהופקע כבר כתוצאה מהתוכנית שייעדה אותו להפקעה? לכאורה, פיצוי בגין פגיעה כזו היה על בעל המקרקעין לתבוע במסגרת תקופת ההתיישנות שחלה על סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, דהיינו שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התוכנית. למרות זאת, סברה השופטת ארבל, תוך פירוט טעמיה, כי ראוי לתת לבעל המקרקעין פיצוי מלא במקרה בו מתקבלת ההגנה, וזאת גם בגין הפגיעה שנגרמה לחלק שהופקע כבר בגין התוכנית שייעדה אותו להפקעה. עם זאת העירה השופטת ארבל כי לטעמה, אם לא מתקבלת ההגנה, הרי שאין לאפשר פיצוי בגין החלק שהופקע לפי סעיף 197, אם תביעה זו התיישנה לפי הסעיף ולא ניתנה הארכה להגשתה על ידי שר הפנים.
http://elyon1.court.gov.il/files/09/390/065/b10/09065390.b10.htm


33. ע"א 8958/07 פקיד שומה תל-אביב-יפו 5 נ' שבטון (18.08.2011) (גרוניס, רובינשטיין, מלצר)
בית המשפט דן בפרשנות הראויה של סעיף 8(ג)(3) לפקודת מס הכנסה , התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). סעיף זה מאפשר לפרוס, על פני מספר שנים, הכנסה של נישום בגין מענק שנתקבל עקב פרישה. השאלה הפרשנית שעלתה בגדרי פסק הדין היתה – האם, כאשר הנישום זכאי לפטור ממס מהכנסה מיגיעה אישית (מאחר שהוא נכה, או עיוור, במשמעות סעיף 9(5) לפקודה), והבקשה לפריסה היא לשנים שלאחר קבלת המענק, זכאי הנישום לפטור השנתי הקבוע בסעיף 9(5) לפקודה. השופט מלצר (בהסכמת השופט (כתוארו דאז) גרוניס והשופט רובינשטיין) בחן את תכלית סעיפי הפקודה הרלבנטיים וקבע כי סעיף 8(ג)(3) מאפשר פריסה "מהותית" של ההכנסה, כך שניתן להחיל על ההכנסה האמורה את הפטור על פי סעיף 9(5), ביחס לכל שנה בנפרד, ולהעניק לנכים ולעיוורים אפשרות לממש במלואו את הפטור שהמחוקק העניק להם.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/580/089/k25/07089580.k25.pdf


34. ע"א 1834/07 חיים קרן נ' פקיד שומה גוש דן (12.08.2012) (נאור, דנציגר, זילברטל)
בית המשפט העליון קבע, לראשונה, כי גמול הנפסק לתובע מייצג בתובענה ייצוגית ימוסה כתקבול שמקורו בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה , התשכ"א-1961.
בפסק דינו עמד השופט י' דנציגר – אליו הצטרפו המשנָה לנשיא מ' נאור והשופט צ' זילברטל – על תכליותיו של מוסד התובענה הייצוגית, ואפיין את פועלו של התובע המייצג העומד בראשה. השופט דנציגר הטעים כי התובע המייצג הינו מעין יזם (quasi promoter), המקדם את התובענה הייצוגית במטרה להיטיב את נזקו ולזכות בגמול עבור פועלו. לשם כך נוטל על עצמו התובע המייצג סיכונים מסוימים ואף נושא בטרחה. בשים לב לכך, הגמול, הנועד לתמרץ תובעים להגיש תובענות ייצוגיות במקרים המתאימים לכך, מוענק מצד אחד בגין הוצאות להן נחשף התובע המייצג (בכוח או בפועל) ומן הצד השני בגין תרומתו של התובע המייצג לאינטרס הציבורי ולקבוצה המיוצגת.
השופט דנציגר הוסיף וקבע כי פועלו של התובע המייצג מתאפיין באוריינטציה מסחרית, וכי יש לסווג את הגמול בגינו – על רקע תכליתו של מוסד התובענות הייצוגיות – כתקבול שמקורו בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי: בעיקרו של דבר, התובע המייצג פועל בשם ולטובתה של הקבוצה כולה, ואף מהווה גורם מתווך בין קבוצת התובעים לבין הגוף הנתבע. מבחינה זו מהווה הגמול מעין "שכר" על פועלו; התובע המייצג נוטל על עצמו סיכון כלכלי; הגמול הכלכלי הנאה בו עשוי לזכות התובע המייצג אף מכתיב היווצרותה של ציפייה כלכלית לעשיית רווחים, וכפועל יוצא מכך שקילה של אינטרסים פרטיים על ידיו.
לבסוף הדגיש בית המשפט כי אין בתועלת החברתית הגלומה במוסד התובענות הייצוגיות כדי ללמוד שהגמול נעדר מקור או שהוא מהווה "פרס". מס איננו עונש ואין לראותו ככזה. כמו כן, הניסיון להציג את התובענה הייצוגיות ככלי חברתי המנותק מזיקה עסקית-כלכלית אינו הולם את המציאות המשפטית והחברתית במסגרתה הוא צמח. אף אם נכון הוא כי תכלית התובענה הייצוגית היא "חברתית", הכלים שנבחרו להגשמת התכלית נטועים היטב בעולם העסקי, כאשר אינטרסים פרטיים צרים מתועלים לטובת השגת אותה תכלית במסגרת מנגנון שוקי.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/340/018/w21/07018340.w21.htm


35. ע"א 9057/07, ע"א 9070/07, ע"א 9777/07 אפל נ' מדינת ישראל (02.04.2012) (רובינשטיין, מלצר, הנדל)
פסק הדין עסק בהתנהלותו של מר דוד אפל וחברות הקשורות בו ביחס לפרויקט לפינוי תושבים שנותרו ב"מעברות" במספר ערים בארץ. בגדרי פסק הדין קבע השופט מלצר (בהסכמת השופט רובינשטיין והשופט הנדל), בין היתר, כי אפל הוציא במרמה כספים מן המדינה, וכי אין בהתנהלותה של המדינה באותה הפרשה כדי להוות "אשם תורם" שיפחית את גובה הפיצוי בו חייב אפל. עוד נידונה במסגרת פסק הדין השאלה העקרונית בדבר תחולת הגנת "אשם תורם" בעוולת התרמית.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/570/090/k15/07090570.k15.pdf


36. ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (05.03.2012) (רובינשטיין, ג'ובראן, עמית)
פסק הדין עוסק במבחן הראוי בסוגיה של היקף חובת הגילוי של רופא כלפי מטופל ובסוגיה של פגיעה באוטונומיה. בתחילה, עומד השופט עמית על דוקטרינת ההסכמה מדעת וחובת הגילוי הנגזרת ממנה, ועל שיבוצה של דוקטרינה זו במסגרת עילות התביעה המוכרות בדיני הנזיקין ואף בדיני החוזים. בפסק דינו הציע השופט עמית, בדעת מיעוט, להמיר את מבחן "צרכי החולה הסביר" במבחן "החולה הסביר בעיני הרופא הסביר בנתוני המקרה". כמו כן, הוצעו מספר כללי עזר ליישומו של המבחן המוצע, כגון אופי הטיפול – האם מדובר בפרקטיקה או רוטינה רפואית; תוחלת הסיכוי והסיכון של הטיפול; חיוניותו של הטיפול ודחיפותו; יכולתו של המטופל להבין את המידע שנמסר לו כדי לקבל החלטה מושכלת, ועוד.
באשר לסוגיה של פגיעה באוטונומיה, ממשיך השופט עמית לפתח את הדעה שהביע בפסק הדין בע"א 4576/08 בן צבי נ' היס (לא פורסם, 7.7.2011). לדידו, יש לראות בפגיעה באוטונומיה כראש נזק ולא כעוולה עצמאית; לא ניתן לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצוי בגין התרשלות בטיפול או בגין היעדר הסכמה מדעת; ולא ניתן לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני תוצאתי (כגון בושה, כעס, זעם גועל וכיו"ב).
בסוגיה של המבחן הראוי להסכמה מדעת, גרסה דעת הרוב, מפי המשנה לנשיאה השופט ריבלין והשופט רובינשטיין, כי יש להמשיך ולדבוק במבחן "צרכי החולה הסביר". בסוגיה של הפגיעה באוטונומיה, עמדתו של המשנה לנשיא ריבלין היא כי אין מניעה לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצוי בגין התרשלות בטיפול או בגין היעדר הסכמה מדעת; וכי אין מניעה לפסוק פיצוי בגין פגיעה משמעותית בליבת האוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני תוצאתי.
http://elyon1.court.gov.il/files/09/030/013/e07/09013030.e07.htm


37. רע"א 779/06 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' ממן (28.08.2012) (ריבלין, ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן, חיות, מלצר, דנציגר)
פסק הדין דן בשיטת הערכת השווי ההוגן של מניותיהם של ניצעים בהצעת רכש מלאה, במסגרת סעד ההערכה הקבוע בסעיף 338(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999. על פי ההסדר שנקבע בחוק החברות, אם התקבלה הצעת רכש באופן ששיעור ההחזקות של הניצעים שלא נענו לה נופל מ-5% מהון המניות של החברה, ירכוש המציע את כלל מניות החברה הנותרות באותו המחיר, ובמקרה כזה עומדת לניצעים הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לסעד הערכה לקביעת השווי ההוגן של המניות שנרכשו מהם.
דעת הרוב – מפי השופט י' דנציגר, אליו הצטרפו השופטים א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן ו-א' חיות – קבעה כי תכליתו העיקרית של ההסדר הינה מחד, לקדם את עריכתן של עסקאות רכש יעילות, ומנגד, להגן על בעלי מניות המיעוט מפני עסקאות רכש שמבוצעות על ידי בעל השליטה, תוך ניצול יכולתו לבצע מניפולציות על מחיר המניה בשוק וניצול יתרון המידע שברשותו לשם התעשרות על חשבון בעלי מניות המיעוט. נקבע כי סעד ההערכה הינו מרכיב חשוב בהסדר, שמאפשר לבעלי מניות המיעוט לפנות לבית המשפט על מנת לבחון את הגינות התמורה, ובכך מאזן את הפגיעה בזכותם הקניינית של בעלי מניות המיעוט.
השופט י' דנציגר קבע כי תפקידו של בית המשפט בסוגיה זו הינו קביעת כללים ראשוניים ברורים בנוגע לסוגיית סעד ההערכה והשווי ההוגן, אשר יצמצמו את הפערים והסתירות שבפסיקות בתי המשפט בערכאות הדיוניות, ויסייעו ל"שחקנים" בשוק (בעלי השליטה מחד ובעלי מניות המיעוט מאידך) לכלכל צעדיהם בהתאם, ויביאו עם הזמן לוודאות וליציבות בשוק. נקבע כי, ככלל, יש להעדיף את שיטת ה-DCF (Discounted Cash Flow) כשיטת בסיס להערכת השווי ההוגן של המניות בהצעת רכש מלאה ולא את שיטת שווי השוק, אלא אם כן מצא בית המשפט כי הנתונים והמאפיינים של המקרה שלפניו מצדיקים יישום שיטת הערכה אחרת. על פי שיטת ה-DCF, הערכת שווי החברה תתבצע על פי שווייה הפנימי ולא על פי שווי חיצוני (שווי השוק), ועל פי שווייה כ"עסק חי". כמו כן, הערכת השווי תיערך נכון למועד הגשת הצעת הרכש ולא ייכללו בה הרווחים הצפויים לבעל השליטה בעקבות הרכישה עצמה. עוד נקבע כי אין לצמצם את סעד ההערכה רק למקרים חריגים, שבהם יוכיחו בעלי מניות המיעוט שהסכמתם להצעת הרכש אינה משקפת את רצונם האמיתי – כגון הטעייה, עושק או כפייה.
דעת המיעוט – מפי המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, אליו הצטרפה השופטת ע' ארבל – קבעה כי יש להעדיף, ככלל, את שיטת שווי השוק הממוצע כשיטת בסיס, בכפוף לחריגים מסוימים שלגביהם יש להחיל שיטות אחרות. נקבע כי שיטת שווי השוק נסמכת על מציאות קיימת ומספקת נתון אובייקטיבי יחסית, לעומת שיטת ה-DCF שנסמכת על השערות מומחים הצופים פני עתיד.
השופט ח' מלצר קבע בדעת יחיד שיש לקבוע את השווי ההוגן על פי כלל הנתונים הפיננסיים הרלבנטיים למניה, מושא הערכה, וזאת על פי השיטה המתאימה לעניין בנסיבות, כשהם נשאבים מנתונים ניתנים לצפייה.
http://elyon1.court.gov.il/files/06/790/007/w23/06007790.w23.pdf

38. ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (04.12.2011) (חיות, פוגלמן, עמית)
פסק הדין עוסק בתובענה ייצוגית צרכנית שאושרה להגשה נגד תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (להלן: תנובה), שעניינה בהטעיית ציבור הצרכנים ובייצור מוצר חלב בניגוד לתקן רשמי מחייב שעמד בתוקף במועדים הרלבנטיים לתביעה, בשל הוספת סיליקון לחלב עמיד דל שומן (1%) אותו ייצרה ושיווקה תנובה, בלא שרכיב הסיליקון צויין על גבי המוצר. בית המשפט עמד על ייחודו של כלי התובענה הייצוגית ועל יתרונותיו בפרט בתחום דיני הגנת הצרכן, וקבע כי מעשיה של תנובה היוו מעשה הטעיה מודע ופסול של הסתרת מידע מכוונת, על כל החומרה הנלווית לכך ביחסים שבין תנובה כעוסק ובין הקבוצה הצרכנית הרלוונטית. עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין נגרמה פגיעה באוטונומיה של הצרכן להחליט אם ברצונו להערות אל קרבו חלב המכיל סיליקון אם לאו, וכי בניגוד לטענת תנובה אין מדובר בענייננו בפגיעה של "מה בכך" אשר אינה מצדיקה פיצוי. בית המשפט הוסיף ועמד על מהותו של ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה וקבע כי הוכח בעניינו קשר סיבתי בין התנהלותה של תנובה ובין הנזק הלא ממוני שנתבע מידיה (ולו "קשר סיבתי קבוצתי"). בית המשפט הוסיף וקבע כי הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ניתן בשל נזק תוצאתי סובייקטיבי המתבטא בתחושות של כעס, תסכול ועוד כיוצא באלה תחושות שליליות שמעוררת התנהגותו של המזיק, אך כי היות וראש הנזק של פגיעה באוטונומיה מגולם בשלילת כוח הבחירה מן הנפגע, הכרוכה ברוב המקרים באי גילוי של עניין מהותי לאותו נפגע, הרי שלמצער ככל שהדבר נוגע לתובענות ייצוגיות, מותר להניח כנקודת מוצא לצורך הערכת הנזק הלא ממוני שנגרם למי שפגעו כך באוטונומיה שלהם, כי כתוצאה מאותה פגיעה הם חשים רגשות של כעס, תסכול ועלבון (בעוצמה כזו או אחרת), אך אין מדובר בחזקה חלוטה. עוד קבע בית המשפט כי בהינתן האמור אין מקום לפצל את הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה מן הפיצוי בגין עוגמת נפש ותחושות שליליות שנגרמו לנפגע בגין אותה פגיעה, ואת היקף הקבוצה הנפגעת באותו עניין העריך בית המשפט על בסיס סקר צרכנים שהציגו התובעים. בית המשפט הוסיף כי יש להעניק לתובעים בענייננו פיצוי קבוצתי, וניתח בהקשר זה את הוראת סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, המאפשר לבית המשפט ליתן סעד "לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור", ובהינתן העקרונות עליהם עמד קבע כי תנובה תשלם פיצוי כולל בסך של 38,500,000 ש"ח (בערכי יום מתן פסק הדין בבית משפט קמא (7.10.2008)). עוד הורה בית המשפט כי הפיצוי יינתן בדרך של העברת חלק מסכום הפיצוי לקרן מחקרים ומלגות בתחום המזון והתזונה (44.33%) וחלוקת מוצרי חלב חינם לאוכלוסיות נזקקות (55.66%), ולבסוף קבע את שיעור הגמול ושכר הטרחה שישולמו לתובעים היצוגיים ולבאי כוחם.
http://elyon1.court.gov.il/files/08/850/100/v17/08100850.v17.htm


39. ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (22.02.2012) (חיות, הנדל, פוגלמן)
פסק הדין דן בשאלה האם התיישנה תביעה שהגיש המערער לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בשל כך שהמשיבה נמנעה מליידעו על הסיכון המוגבר ללקות בגידולים סרטניים בעקבות הקרנות שעבר נגד מחלת הגזזת. נקבע כי בית משפט קמא שגה בדחותו את התביעה על הסף מחמת התייישנות בעומדו על כך ששילוב דין ההתיישנות הכללי, הכולל את "כלל הגילוי המאוחר" על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ודין ההתיישנות החל בתביעות נזיקיות על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין , מוביל אל המסקנה שמחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) סיפה לפקודה, חל רק מקום שבו יסוד הנזק הוא הרכיב העוולתי שנתגלה באיחור, ואילו לגבי גילויין המאוחר של העובדות המהוות את עילת התובענה - למשל יסוד ההתרשלות או יסוד הקשר הסיבתי - חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בית המשפט קבע כי בעניייננו, טענת הגילוי המאוחר, עליה נסמך המערער, אינה מתייחסת לרכיב הנזק, כי אם לרכיב ההתרשלות, ועל כן אין תחולה למחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. עוד קבע בית המשפט כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, אי ידיעת המערער על כך שכבר בשנות השמונים היה בידי המשיבה המידע על דבר הקשר הסטטיסטי הגבוה הקיים בין ביצוע ההקרנות ובין תחלואה בגידולים, אותו נמנעה מלהביא לידיעת ציבור המוקרנים, אינה באה בגדר אי ידיעת הדין, כי אם בגדר אי ידיעת העובדות החיוניות הצריכות לביסוס עילת הרשלנות שביסוד תביעתו. עוד קבע בית המשפט כי עלה בידי המערער להוכיח את אי ידיעתו הסובייקטיבית לגבי העובדות המהוות את עילת התביעה, וכי החלת מבחן אובייקטיבי מלמדת כי הוכח שהעובדות הנדונות נעלמו מעיניו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן".
http://elyon1.court.gov.il/files/10/750/042/v11/10042750.v11.htm


40. ע"א 9073/07 מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (03.05.2012) (חיות, פוגלמן, עמית)
פסק הדין דן בשאלה האם נקשר בין המדינה ובין המשיבים הסכם מסגרת רב-שנתי (שלוש שנים) לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ על-פי תנאי הפרוגרמה של משרד הבינוי והשיכון. בית המשפט השיב לשאלה זו בשלילה בקובעו כי בין הצדדים לא השתכלל חוזה מחייב כאמור וזאת בהתבסס על חלופי המסמכים וסיכום הדיון שנערך ביניהם; נוכח העובדה שסיכום הדיון לא צלח את מבחן המסויימות; ונוכח הנסיבות החיצוניות הרלבנטיות. כן עמד בית המשפט על כך שאיזה מן המסמכים שהציגו המשיבים לא נחתמו על ידי האורגנים המוסמכים להתחייב בשם המדינה. בית המשפט הוסיף וקבע כי בניגוד לעמדת המשיבים אין לראות את המדינה כמי שכבולה בהתחייבות על-פי חוזה רב-שנתי גם בהעדר התקשרות חוזית, בשל הבטחה מינהלית מחייבת שניתנה להם על-ידי שר הבינוי והשיכון, ועוד קבע כי אין מקום לומר שהוצג בפני המשיבים מצג של "סמכות נחזית". על כן, דחה בית המשפט את הטענה כי המדינה מושתקת מלטעון כי לא נקשר בינה ובין המשיבים הסכם. עם זאת קבע בית המשפט כי שר הבינוי והשיכון ונציגי משרדו הפרו את החובות המוטלות עליהם בשלב הטרום חוזי - לנהוג בהגינות, בדרך מקובלת ובתום לב - וביתר שאת בהיותם פועלים בשם ועבור רשות ציבורית, כאשר לא פרשו בפני המשיבים את מלוא הסיכונים שהם נוטלים על עצמם בנסיבות העניין, כפי שהיה עליהם לעשות. על כן קבע בית המשפט כי קמה למשיבים הזכות לקבל פיצוי מן המדינה, אשר בשמה ומטעמה ניהלו שר הבינוי והשיכון ונציגי משרדו את המשא ומתן, אך הדגיש כי בניגוד לטענות שהעלו המשיבים בהקשר זה אין הם זכאים לפיצויי קיום, כי אם לפיצוי המשקף את אינטרס ההסתמכות שלהם. לבסוף קבע בית המשפט כי השאלות הפרטניות הנוגעות לסוגיית פיצויי ההסתמכות ולהיקפם תתבררנה בהליך נוסף שניהולו נדרש נוכח ההיתר לפיצול סעדים שניתן למשיבים על-ידי בית המשפט המחוזי.
http://elyon1.court.gov.il/files/07/730/090/v13/07090730.v13.htm
מינהלי
41. עע"ם 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (24.6.2012) (ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר, פוגלמן)
בפסק דין שניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים דן בית המשפט העליון בהלכה קודמת שנקבעה בע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובנייה בע"מ, פ"ד נז(1) 889 (2002), ושקבעה כי חיוב בהיטל פיתוח אינו תקף אם הוצא בחלוף זמן סביר מתום עבודות פיתוח התשתיות שבגינן הוטל. בית המשפט העליון, מפי השופט ע' פוגלמן, ביטל הלכה זו. נפסק כי שיטת ההיטל מבוססת על תחשיב אומדני המביא בחשבון עבודות תשתית שטרם בוצעו וזכויות בניה שטרם נוצלו, ומאפשרת לכל אחד מבעלי הנכסים לשאת בחלקו בעוגת עלות התשתיות החל ממועד תחילת שימושו והנאתו מן התשתיות העירוניות. הלכת אל עמי אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל העומד בבסיס השיטה, ותוצאתה היא שעלות התשתיות לא תכוסה במלואה כפי שביקשה השיטה להשיג. במצב כזה ייפגע הציבור כתוצאה מגירעון בתקציב ואי-כיסוי מלוא עלות התשתיות, בעוד שמי שלא נשא בהיטל – בין בשל ניצול מאוחר של זכויות בניה ובין בשל בניה ללא היתר – ייהנה מתשתיות שמומנו בידי יתר התושבים. תוצאה זו אינה יכולה להיוותר על כנה. על כן, הרשות המקומית רשאית להטיל ולגבות היטל פיתוח בגין בנייה נוספת שבוצעה בנכס אף בחלוף זמן ממושך ממועד ביצועה. http://elyon1.court.gov.il/files/10/140/023/m25/10023140.m25.pdf


42. עע"ם 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (16.05.2012) (נאור, חיות, עמית)
פסק הדין דן בגדר הסמכות ושיקול הדעת של הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005. באותו עניין ביקשו בעלים של עסק שפונה מאזור ארז במסגרת תוכנית ההתנתקות כי יינתן להם פיצוי מיוחד בגין מבנה שנבנה על ידם בשיעור העולה על זה הנגזר מטופס הפחת שהגישו לרשויות המס, אשר על פיו ניתן להם הפיצוי על ידי ועדת הזכאות, כפי שמורות הוראות החוק. בית המשפט עמד על כך ששיקול הדעת אשר הוקנה לוועדה המיוחדת לאשר או לא לאשר בקשה לתשלום מיוחד הינו רחב ביותר, וקבע כי אין לקבל את גישתה של הוועדה המיוחדת, כי בדומה לוועדת הזכאות היא אינה מוסמכת ואינה רשאית לסטות מן הקריטריונים שנקבעו בחוק ביחס למסלול הנכסי – קרי, כי היא אינה רשאית בשום מקרה להורות על תשלום מיוחד לעסק שהיה פעיל במועד הקובע בגין השקעות במבנה אשר לא נרשמו בטופס הפחת - בציינו כי לגישה זו אין עיגון בהוראות החוק והיא אף אינה מתיישבת עם פירושן הנכון של הוראות אלה. עוד קבע בית המשפט כי תיקון מספר 4 לחוק - על פיו זכאי "עסק ממשיך" שהעתיק את פעילותו לקבל בנסיבות שנקבעו שיפוי מאוצר המדינה ומענק מוגדל - לא שלל את סמכות הוועדה המיוחדת לאשר למבקשים תשלום מיוחד בגין מבנה שלא בהתבסס על טופס הפחת, ובמידה מסוימת הוא אף מחזק את המסקנה הפרשנית לפיה הוועדה המיוחדת רשאית לעשות כן במקרים המתאימים, כחלק מן המגמה לחתור לתוצאה הוגנת, צודקת ושוויונית בין המפונים. לבסוף קבע בית המשפט כי בעניינם הפרטני של המערערים ראוי היה כי הוועדה המיוחדת תיעתר לבקשתם ותאשר לשלם להם תשלום מיוחד, והורה לשלם להם תשלום כאמור בשיעור עלויות הקמת המבנה כפי שהוערך על ידי מינהלת תנופה.
http://elyon1.court.gov.il/files/09/920/077/v36/09077920.v36.htm

מקור:
http://www.news1.co.il/uploadFiles/430996119976044.doc


כבר חתמת על העצומה לשחרור גיבור ישראל שחיסל את המחבל?


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
זבנג וגמרנו
חבר מתאריך 2.4.12
33269 הודעות
יום ראשון כ''א בתשרי תשע''ז    16:00   23.10.16   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. סיכום פסקי דין מרכזיים של בית המשפט העליון לשנת המשפט 2013-2012  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   מקור:
http://www.news1.co.il/MemberLogin.aspx?ContentType=2&docid=16202


כבר חתמת על העצומה לשחרור גיבור ישראל שחיסל את המחבל?


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
זבנג וגמרנו
חבר מתאריך 2.4.12
33269 הודעות
יום חמישי ח' בתשרי תשע''ח    20:49   28.09.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. פסקי דין מרכזיים שניתנו בשנת המשפט 2014-2015  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   http://elyon1.court.gov.il/heb/hodaa/08092015.pdf


כבר חתמת על העצומה לשחרור גיבור ישראל שחיסל את המחבל?


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
זבנג וגמרנו
חבר מתאריך 2.4.12
33269 הודעות
יום חמישי ח' בתשרי תשע''ח    20:50   28.09.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  6. פסקי דין מרכזיים - שנת המשפט 2015-2016  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   http://elyon1.court.gov.il/heb/hodaa/17788416.pdf


כבר חתמת על העצומה לשחרור גיבור ישראל שחיסל את המחבל?


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
זבנג וגמרנו
חבר מתאריך 2.4.12
33269 הודעות
יום חמישי ח' בתשרי תשע''ח    20:50   28.09.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  7. פסקי דין מרכזיים שניתנו בשנת המשפט 2016-2017  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   https://www.themarker.com/st/inter/themarker/2017/09/20170919-155700.pdf


כבר חתמת על העצומה לשחרור גיבור ישראל שחיסל את המחבל?


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות