גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #27898 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 27898   
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
19226 הודעות
יום רביעי כ''ה בטבת תשע''ט    16:42   02.01.19   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

שר העלייה חיים משה שפירא: קצינות אס.אס. לשעבר הסתננו לארץ  

 
  
במסיבת עיתונאים שערך שר העלייה חיים משה שפירא ב- 22 בנובמבר 1948

פירט השר שפירא על הכוונה למנוע עלייה נוספת של "נשים נוכריות" שלדבריו שנישאו ליהודים...

בנוסף טען שיש בידו הוכחות כי בין הנשים הנוכריות שהגיעו ארצה "יש גם קצינות אס. אס. לשעבר שנישאו ליהודים מטעמים מובנים".

**

אנו רואים מדי יום התגלות של תופעות שקשה להאמין שמקורן בעם היהודי. זה אולי ההסבר למציאות הזו.

https://www.israelhayom.co.il/article/610097



              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  תגלית מרעישה: בני משפחת היטלר התגיירו וחיים בישראל ליה 02.01.19 17:08 1
  סיפורם של צאצאיו של היטלר החיים בישראל נחשף / הגארדיאן / טניה גולד ליה 02.01.19 17:59 2

     
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
19226 הודעות
יום רביעי כ''ה בטבת תשע''ט    17:08   02.01.19   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. תגלית מרעישה: בני משפחת היטלר התגיירו וחיים בישראל  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  
מסתבר שלא מעט צאצאי נאצים התגיירו וחיים בתוכנו כיהודים שומרי תורה ומצוות. אבל האם חשבתם שיש סיכוי שמישהו ממשפחת הצורר אדולף היטלר ימ"ש, יתגייר ויהפוך ליהודי כהלכה?

לפני מספר שנים הסתובבה שמועה שהגיעה לידי אחד המגזינים האמריקנים, שמיועדים לקהילות האורתודוכסיות, לפיה צאצאים של אדולף היטלר ימ"ש, חיים בישראל כיהודים. בעקבות תחקיר של כתבת ה'גרדיאן', התפרסמה התגלית המרעישה הזו. צאצאיו של היטלר שומרים תורה ומצוות. הייתכן?

בישראל חיים צאצאים של נאצים, שהחליטו להתגייר כדי "להצטרף לקהילת הקרבנות". האם מדובר באנשים עם מצפון רגיש שאינם יכולים להכיל את התחושה שהם בנים להורים שבצעו טבח עם כה איום? אהרון שאר -יישוב, תושב העיר העתיקה, הוא אחד מהם - בנו של נאצי.

שאר-יישוב שימש כרב בכיר בצה"ל, מה שהופך את הסיפור שלו למעניין הרבה יותר. הוא לבוש בחליפה שחורה, עטור זקן, ובמבטאו גרמני כבד: "אבא שלי היה בוואפן אס-אס". הוא מספר.

שאר-יישוב נולד ב-1940 בעמק הרוהר. במהלך המלחמה שירת אביו בחזית המזרחית ביחידת העלית של היטלר. אין לו מושג מה עשה אביו בוואפן אס-אס, וגם כשניסה לשאול, לא קיבל תשובות.

מי אתה, ההיטלר שהתגייר?

מלבד הבנים, הנכדים והנינים של נאצים שחיים בתוכנו בישראל, כל אחד מסיבותיו הוא, כדוגמת שאר יישוב שחיפש דרך אמיתית ולא מצא אותה בנצרות, ישנו את האדם שעולה בייחוסו המפוקפק על כולם. הוא קשור בקשר דם לאדולף היטלר, ימ"ש, שהפך להיות הסיוט של ששה מיליון יהודים ובני משפחותיהם. את שמו הוא אינו מוכן לחשוף. הוא מרצה למדעי היהדות באחת האוניברסיטאות.

אלואיס היטלר גידל שני בנים: אדולף, ואלואיס הבן - שהיה אחיו למחצה של אדולף. חצי אחיו של הפיהרר הוליד לאחר מכן בן לא חוקי בשם האנס. "בסדר"?, הוא אומר. "האנס התחתן עם סבתי ארנה אחרי שהיא התגרשה מסבי". הוא ממהר להצהיר שהוא שונא את ענף ההיטלרים במשפחתו. נראה שמשהו מטריד אותו. "אין בי לא דם ולא ד-נ-א של היטלר או משפחתו", הוא מתעקש. "לא גדלתי אצל משפחה זו". הוא פגש את האנס רק פעם אחת. ההיטלרים באו לשתות תה כשהוא היה בן 12. "האנס היה גבר מאוד נחמד", הוא מספר. "בלי תשוקות, בלי ברוטאליות". אולם ארנה התרגשה מרעיון החתונה עם בן למשפחת היטלר, והיא נותרה נאצית עד יום מותה. "לא הכרתי אותה", הוא מספר על סבתו. "היא לא היתה חלק ממשפחתי".

אמו של הצאצא שמספר כאן את סיפורו, הוכתה בצעירותה משסירבה להשתתף באירועי נוער היטלר ועוד כמה סיבות שגרמו להוריה החורגים להתנכר אליה. בזמן השואה היא עבדה כקלדנית בוורמאכט בפולין, וראתה גופות של יהודים תלויות בכיכרות העיירה. "היא היתה ילדה במלחמה", הוא אומר, "אבל תמיד הערכתי את זה שהיא סיפרה לי את האמת על מה שקרה. דיברנו על כך בכנות. מעולם לא שמעתי את השקר הגרמני הרגיל ששומעים פעמים כה רבות מבני הדור ההוא". אביו שימש כרב סרן בוורמאכט, ובנו בטוח שהוא הרג כמה אנשים לפחות, למען היטלר.

בהיותו נער, פגש נערה שהתעניינה ביהדות, ובעקבות כך קרא את מיין קאמפף. "התביישתי כשקראתי את זה", הוא אומר. "כיצד יכולים היו אנשים להיות כל כך טיפשים ולבחור במישהו שכתב דברים כאלה? אני לא חושב שניתן להבין עד כמה זה נורא אם לא קוראים את זה בגרמנית".

במסגרת התואר שלו, בילה שישה שבועות בישראל, בתחילת שנות השבעים. "הרגשתי בבית. כבר לא חייתי בקונפליקט. לא הייתי צריך להתנכר לדור המבוגר יותר. וחשבתי שפגשתי בפעם הראשונה לאום שבנקודה ההיא בהיסטוריה - היום זה יותר בעייתי - עדיין יש לו סיבות טובות להיות גאה בעצמו". הוא החליט להישאר.

אם תשאלו אותו, לולא השואה לא היה הופך ליהודי. הוא עונה. "ההבחנה החדה בין הדורות שביצעו את הפשעים לאלה שנולדו לאחר מכן לא היתה קיימת. לא-גרמנים בקושי מבינים כי היינו דור שלם שבדקנו את המורים שלנו ושאלנו, 'איפה אתם הייתם לפני עשרים שנה?'"

על השאלה מדוע הוא התגייר, הוא מגיב תחילה מתיאור זכרונות שיש לו מתקופת השואה: "אני רואה חייל רומס ילד ובסופו של דבר הורג אותו, ואני זוכר סוג זה של תוקפנות. אני זוכר גם את התחושה של הילד. אני זוכר את שניהם. אני מסוגל לראות את אבי ואת סבי ממש עומדים שם. כל שאני יכול לומר, זה שמאז שבאתי לישראל, התחושה הזו כבר לא נמצאת שם".

https://www.hidabroot.org/article/82932

תגוביות:

1.מרביתם חלק מזרועות השלטון. בישראל ישנם נאצים שמתחזים ליהודים.

2.עכשיו ברור למה הם מתנהגים כמו נאצים לחיילים דתיים. הם פשוט באו להשלים את המלאכה של אבותיהם והם עושים הכל להרוס את מדינת היהודים!




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ליה
חבר מתאריך 2.9.10
19226 הודעות
יום רביעי כ''ה בטבת תשע''ט    17:59   02.01.19   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. סיפורם של צאצאיו של היטלר החיים בישראל נחשף / הגארדיאן / טניה גולד  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  
צאצאים של נאצים שעלו לחיות בישראל והתגיירו כדי "להצטרף לקהילת הקורבנות" מספרים על העול המוסרי שהם נושאים לאור מעשי הוריהם

לפני שנתיים קראתי סיפור קטן ומשונה במגזין אמריקאי עלום שם ליהודים אורתודוקסים, הטוען כי צאצא של אדולף היטלר התגייר והוא חי בישראל. במשך שנים שמעתי במעגלים יהודיים שמועות על "מכפרי העוונות", ילדים של נאצים שהפכו ליהודים בניסיון לכפר על חטאי אבותיהם. האם זה אפשרי? המשכתי לחטט וגיליתי שאדם בעל קשר משפחתי להיטלר אכן חי בישראל בתור יהודי אורתודוקסי. כמעט בלי שהדבר זכה לחשיפה בעולם דובר האנגלית, הוא התגלה על ידי צהובון ישראלי לפני שבע שנים. אז הוא נעלם מהעין.

נסעתי לישראל כדי לפגוש אותו ובדרך שקעתי לתוך תרבות משונה של יהודים צאצאי נאצים.

אני פוסעת בסמטאות העיר העתיקה בירושלים כדי לפגוש את אהרון שאר-יישוב. הוא בנו של נאצי. למרות זאת הוא היה רב בכיר בשורות הצבא הישראלי. הוא חי בדירה ברובע היהודי, סמוך לכותל המערבי. אני פוסעת דרך סמטה מוזהבת; חרדים במעילים שחורים ארוכים וכובעי פרווה עגולים חולפים על פני. הוא פותח את הדלת ונראה כמו כל רבי אחר בו נפגשתי בחיי - חליפה שחורה, זקן, משיכת כתפיים תוהה. הוא מכניס אותי לחדר עבודתו, מתיישב בכיסא ואומר במבטא גרמני כבד: "אבא שלי היה בוואפן אס-אס". הוא מסביר שנולד ב-1940 בעמק הרוהר. במהלך המלחמה שירת אביו בחזית המזרחית ביחידת העלית של היטלר. מה עשה אביו בוואפן אס-אס? "אני לא יודע", הוא עונה בשלווה. "כשגדלתי ניסיתי לשאול, אבל לא קיבלתי ממש תשובות". הוא היה בן ארבע כשפגש לראשונה את אביו. "אני לא זוכר מכך דבר", הוא אומר. נראה שאין הוא רוצה לדבר על אביו.

"היטלר הפך לסוג של אל"

את הגיור שלו הוא לא מתאר במושגים פסיכולוגיים, אלא תיאולוגיים והיסטוריים הרי משמעות. "במהלך לימודי התיאולוגיה שלי באוניברסיטה התברר שאין אני מסוגל להיות כומר בכנסייה", הוא אומר. "הגעתי למסקנה שנצרות היא פאגאניות. אחד מעקרונות האמונה המרכזיים שלה היה שהאל הפך לאדם, ואם אל יכול להפוך לאדם, אז גם אדם יכול להפוך להיות אל". הוא נעצר. "היטלר הפך לסוג של אל".

אז האם הוא היה הופך ליהודי גם אם לא היתה השואה, גם אם משפחתו היתה מתנגדת לנאצים? הוא נראה מופתע. "בוודאי". אני מנסה למשוך אותו בחזרה לדיון על אביו, אבל נראה שהוא מתרגז. "טוב, את מבינה, הוא אב, כמובן, אבל אידיאולוגית, אין כל קשר. הייתי כה שקוע באמונתי שמצאתי את הדרך הנכונה, שכל שאר העניינים כבר איבדו מחשיבותם".

פיסות מהסיפור מתחילות לצוץ מאחורי ערפל הצידוקים התיאולוגיים. אביו היה "המום וזועם" כשהוא נסע ללמוד יהדות בארה"ב, הוא מודה. "עבורו זה היה סוף העולם. 'בני עוזב את גרמניה כדי ללמוד בישיבה!' הוא אמר לי שהשתגעתי ושהוא לא מכיר בי יותר כבנו".

כשהוא עבר לישראל, הוריו התנהגו כאילו הדבר מעולם לא קרה; הם סיפרו לשכניהם שהוא עדיין באמריקה. שנים לאחר מכן, אחותו אירגנה מפגש עם הוריו בתחנה בדיסלדורף. שאר-יישוב הגיע עם חבר יהודי. אביו הביט מחלון הרכבת, ראה יהודי זר, וסירב לרדת. היום הוא סבור שגורלה של גרמניה נחרץ. "אנשים שם לא נישאים, וגם כשהם כן נישאים הם מולידים רק ילד אחד", הוא אומר. "אולם לטורקים ולשאר הזרים יש הרבה ילדים. אם כך זוהי שאלה של זמן עד שגרמניה כבר לא תהיה גרמנית".

למה הוא חושב שזה קרה?

"אני חושב שזהו עונש על השואה", הוא אומר. "הגרמנים יעלמו מבמת ההיסטוריה, אין ספק בכך". אולם היהודים, בניגוד אליהם, לעולם לא ימותו. זוהי האירוניה הפשוטה של ההיסטוריה שהוא כה אוהב. "כל התרבויות הגדולות נעלמו מבמת ההיסטוריה", הוא אומר. "הרומאים, היוונים, המצרים, הבבלים. אולם עם קטן זה, שתרם כה רבות לעולם, לא נעלם", הוא מגחך. "וזה משהו".

אני פוסעת בעיר העתיקה, מהרהרת בהיכרותי עם גבר משונה ונעים זה. נראה שמשהו בסיפור שלו חסר. לעמוד לפני רבי שאביו היה באס-אס ולשמוע שהוא הפך ליהודי כי הטיל ספק בשילוש הקדוש זה מגוחך.

לכן אני מטלפנת לדן בר-און, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, ומומחה בעל שם עולמי לפסיכולוגיה של בניהם של מבצעי פשעים. הוא מסביר לי, ביובש, בלי רחמים: "המניע של המתגיירים הוא להצטרף לקהילת הקורבנות. אם אתה הופך לחלק מקהילת הקורבנות, אתה נפטר מהעול של היותך חלק מקהילת מבצעי הפשעים". הוא ראיין את שאר-יישוב לספרו "מורשת השתיקה". "בעיניי", הוא אומר, "שאר-יישוב מייצג אדם שבורח מעברו". כמה ימים מאוחר יותר אני נוסעת ליד ושם. מטרתי היא לפגוש מישהי שעובדת שם במחלקת החינוך. היא נולדה במינכן, כך סיפרה לי בטלפון, והתגיירה. פגשתי אותה בבית קפה על הטרסה. היא בשנות השלושים המאוחרות לחייה וחובשת כיסוי ראש. פניה גרמניות טיפוסיות, אולם הגינונים, התנועות המודגשות והקצב המתגבר של קולה, הם יהודיים לחלוטין.

"אנחנו לא נאצים. אנחנו לא הכרנו אף יהודי"

אסור לי לנקוב בשמה, היא אומרת (מלבד לשאר-יישוב, כל המתגיירים סירבו להזדהות). היא מספרת לי, בחיפזון וברוגז, שלמרות שסביה לא היו מעורבים בשואה, הם היו אנטישמים שלא עשו דבר נגד מה שקרה. אמה, היא מסבירה, עדיין אומרת משפטים כמו "יש הרבה יהודים עשירים באמריקה", ומשפחתה מחזיקה במה שהיא מכנה "נראטיב גרמני קלאסי" על המלחמה. היא קומצת אגרופיה. "לא היו יהודים בסיפורים אלה, ולא היו נאצים בסיפורים אלה", היא אומרת. והיא מציגה חיקוי כועס שלהם, בכעס. "לא, לא, לא היו נאצים, אנחנו לא נאצים. אנחנו לא הכרנו אף יהודי, לא ידענו כלום". איך היא חשה לגבי זה? היא מפסיקה, ואז אומרת, "זה הרגיז אותי".

המלה המועדפת עליה ביחס לגרמניה היא "מרגיז". היא "התרגזה" כשנפתח לאחרונה בית כנסת במינכן. "אנשים אמרו, 'עכשיו המעגל נסגר, עכשיו הכל בסדר'", היא אמרה. "זה כאילו כלום לא קרה. אולם היו 11 אלף יהודים במינכן לפני השואה. איפה הם עכשיו?", היא מתרגזת מהעושר של גרמניה. "הכל כל כך נקי", היא אומרת. "הכל כל כך... נחמד. וכאן", היא מביטה לעבר ההרים, "החיים קשים לפעמים".

מדוע היא הפכה ליהודיה?

"כי התרגזתי מהדרך שבה נקבע הנראטיב", היא אומרת. היא מספרת לי חלק מהמדרש היהודי. ישנם, היא מספרת, לא-יהודים שנולדו עם נשמה יהודית. הם שייכים לעם היהודי, ויצטרפו אליו בסופו של דבר. "זה רק עניין של זמן", היא אומרת, ברצינות רבה, "עד שאתה לומד שעליך להתגייר". אני נזכרת שגם שאר-יישוב אמר זאת.

רוצים להצטרף לקהילת הקורבנות

אני שואלת אותה אם היא סבורה שילדי הנאצים מתגיירים כדי לכפר על פשעי אבותיהם - אבל זה מכעיס אותה. "יש משהו פסול בכך שאתה עושה זאת על מנת להיפטר מהעול הגרמני שאתה נושא", היא אומרת. "בעיניי זה לא הוגן. האם את מפסיקה להיות הבת של חייל בוורמאכט אם את יהודיה? לא. זה לא פתרון. את לא נפטרת מזה".

אז למה היא כאן?

"כדי לחיות כאן, לעבוד כאן, להיות הגשר בין שני עולמות". היא חוזרת על המלה "גשר", ומגדירה זאת בתור "מרתק". היא מדברת על "חבילת המוטיבציה" שלה, והיא מגדירה את "השיח על השואה", בגרמניה בתור, "מתוחכם".

יש משהו חסר רגש בכל זה, משהו עמוק שלא נאמר. ובדיוק כשמסתיימת השעה, היא מביטה בשעונה ואומרת, "אני חייבת ללכת עכשיו".

שוב אני מתקשרת לבר-און.

אני חשה שהמתגיירים מספקים חצאי תשובות, קרעי תשובות. הם מדברים על התיעוב שלהם לשילוש הקדוש ועל הדברים הנוראיים שהגרמנים עשו ליהודים, אבל נראה כאילו הם מדברים על רצח-עם שלא התקיים, אפילו לא בזיכרונותיהם. אני אינני מצליחה להשתחרר מהתחושה שכל זה עוסק למעשה במשהו אחר. אני מספרת לבר-און שהם מדברים בכפייתיות על השילוש הקדוש. אולם האם ספק הוא באמת סיבה לנטוש דת של שלושה אלים שהם אחד לטובת דת שעדיין מאמינה ששיחים יכולים לדבר ושהים נפתח לרצונו של האל? "זוהי דרך נוספת לומר את מה שכבר הסברתי לך", הוא אומר. "הם רוצים להצטרף לקהילת הקורבנות. זו עשויה להיות הדרך שלהם להסביר זאת בצורה הגיונית".

המשכתי ופגשתי עוד כמה מתגיירים, ואיש מהם לא שאל את הוריו מה הם עשו בזמן המלחמה. לדברי בר-און, מתגיירים והוריהם כמעט אף פעם לא מדברים על המלחמה. הוא מכנה זאת "החומה הכפולה": גם ההורה וגם הילד מקימים חומה של שתיקה; גם אם אחד מהם ינסה להרוס אותה, השני ישמור עליה שלמה. הם כולם מספרים לי שהם שמחים עכשיו, אני אומרת לבר-און. האם זה נכון?

הגיור "עשוי להעניק אשליה של שלווה", הוא אומר. "אולם אין זו הדרך לפתור את בעיית מעשי ההורים (בזמן המלחמה). אני חושב שהם בורחים מזה. כדי להתגבר באמת על העבר, אתה חייב להבין איך ייתכן שאביך היה רוצח המונים. עליך לחשוב על האפשרות שאם היית חי בתקופה ההיא, היית מסוגל לעשות דברים שכאלה". האם מה שהוא מסביר לי זה שהם תוהים כל הזמן מה הם עצמם היו עושים בגרמניה הנאצית ליהודים כמו שהם הפכו להיות? "השהות בישראל היא דרך להתרחק מכך כמה שיותר", הוא משיב. "לא ברור לי באיזו מידה הם באמת התקבלו בחברה הישראלית. אני חושב שיש להם קשיים. אני לא מקנא בהם".

ההיטלר היהודי

בהמשך אני פוגשת את האדם שבגללו הגעתי לישראל, האדם שבגללו הכל התחיל, ההיטלר היהודי לכאורה.

הוא מרצה למדעי היהדות באחת האוניברסיטאות.

התקשרתי אליו, להפתעתי הוא ענה. איך אפשר לשאול מישהו "האם אתה היטלר"?

סיפרתי לו שאני כותבת סיפור על גרמנים שהתגיירו, והוא אומר לי שאני יכולה לקפוץ עכשיו. הוא גר בבניין דירות לבן ומלוכלך בפרוורים, כמה שיחים עלובים נטועים בחצר. אני עולה במדרגות ואשה בכיסוי ראש עונה לדלת. היא לא אומרת דבר, רק מחווה בידה שאשב לצד שולחן בחדר עמוס בספרים. הוא נכנס. האם זה ההיטלר היהודי שלי? הוא גבוה ורזה בצורה יוצאת דופן, לבוש בחולצה בצבע צהוב מזעזע, מלא חיים, והמבטא שלו - תערובת משונה של גרמנית, אנגלית ועברית - מרגיש כזורם ממנו. הוא מחזיק בידו שני דפים. אחד הוא עץ משפחה; השני תדפיס קורות חיים של אלואיס היטלר הבן - האח למחצה של אדולף היטלר.

"אספר לך את כל הסיפור", הוא אומר, "בתנאי שלא תפרסמי את שמי". הוא מציג בפני את הדף הראשון, מצביע על שמות, ומתחיל בתיאור משונה, כמעט בלתי מובן של חיי גרמנים שמתו לפני יותר ממאה שנה. בסופו של כל סיכום חיי דמות, הוא מצביע על עץ המשפחה ואומר "בסדר"? מעשיו מתבררים רק כשאני מביטה במורד העץ לשם אחד שאני מכירה - אלואיס היטלר.

לאלואיס היטלר היו שני בנים ששרדו והגיעו לבגרות, אדולף (האדולף ההוא) ואלואיס הבן.

חצי אחיו של הפיהרר הוליד לאחר מכן בן לא חוקי בשם האנס.

"בסדר"? הוא אומר. "האנס התחתן עם סבתי ארנה אחרי שהיא התגרשה מסבי".

הוא ממהר להצהיר שהוא שונא את ענף ההיטלרים במשפחתו. נראה שמשהו מטריד אותו. "אין בי לא דם ולא ד-נ-א של היטלר או משפחתו", הוא מתעקש. "לא גדלתי אצל משפחה זו". הוא פגש את האנס רק פעם אחת. ההיטלרים באו לשתות תה כשהוא היה בן 12. "האנס היה גבר מאוד נחמד", הוא מספר. "בלי תשוקות, בלי ברוטאליות". אולם ארנה התרגשה מרעיון החתונה עם בן למשפחת היטלר, והיא נותרה נאצית עד יום מותה. "לא הכרתי אותה", הוא מספר על סבתו. "היא לא היתה חלק ממשפחתי".

הפרופסור מספר לי שאמו ניתקה כל קשר עם ההיטלרים. בתור צעירה היא הוכתה כי סירבה ללכת למסיבות של נוער היטלר, כשהיא ילדה את הפרופסור, בן לא חוקי שנוצר כתוצאה מרומן עם גבר נשוי, אמה ואביה החורג התנכרו אליה. הוא גדל בסדרה של חדרים שכורים, בעוד שההיטלרים חיו בנוחות. אחרי המלחמה, סבתו שינתה את שמה, אבל לא את אמונותיה.

הוא מתחיל ומספר לי מה קרה לאמו בזמן המלחמה. היא עבדה כקלדנית בוורמאכט בפולין, וראתה גופות של יהודים תלויות בכיכרות העיירה. "היא היתה ילדה במלחמה", הוא אומר, "אבל תמיד הערכתי את זה שהיא סיפרה לי את האמת על מה שקרה. דיברנו על כך בכנות. מעולם לא שמעתי את השקר הגרמני הרגיל ששומעים פעמים כה רבות מבני הדור ההוא".

"כיצד בחרו באדם שכתב את מיין קאמפף"?

קולו מתגבר כשהוא מחקה את התלונה הזועפת שלהם: "'לא ידענו, פשוט מילאנו את חובתנו'". והוא חובט בידו בשולחן. "סבי וסבתי מעולם לא הבינו מה הם עשו", הוא אומר.

"אמי הבינה".

כשהיא שבה לביתה לאחר ניצחון בעלות הברית, היא הוקעה כנאצית, והקומוניסטים השתלטו על דירתה. "הוא צועד למטבח וחוזר, מציג בפני שתי כפות כסף. "זה כל מה שאמי הביאה הביתה אחרי המלחמה. אני שומר אותן מתוך כבוד אליה". ילדותו היתה קשה: הוא כמעט ולא ראה את אביו, אמו היתה מכה אותו - פעם אחת בכוח כה רב שהיא לא הלכה לעבודה כי אצבעותיה התנפחו כל כך שהיא לא היתה מסוגלת להדפיס. "היא היתה לוחמת", הוא אומר. "ואין זה הדבר הנעים ביותר שאפשר להיות".

האם היא היתה דתיה? הוא מצחקק בצורה משונה. "היתה לה את הדת של עצמה". אמו היתה לגמרי לבד. "איש לא עזר לאיש באותה תקופה", הוא אומר. לאביו היתה משפחה נוספת - משפחה אמיתית: "פגשתי את אבי לעתים נדירות, וכשנפגשנו הייתי כה גאה שיש לי אב, שלא הספקתי לשאול אותו מה הוא עשה במלחמה. הוא מת כשהייתי בן 19. כך שמעולם לא שאלתי אותו מה הוא עשה". אולם הוא כן יודע שהוא היה רב סרן בוורמאכט. לפיכך, כמעט בטוח שהוא הרג אנשים למען היטלר.

התקרבותו ליהדות נמשכה זמן רב. "זה לא היה אור פתאומי שירד משמיים". כשהיה נער הוא פגש נערה שהתעניינה ביהדות, והוא קרא את מיין קאמפף. "התביישתי כשקראתי את זה", הוא אומר. "כיצד יכולים היו אנשים להיות כל כך טיפשים ולבחור במישהו שכתב דברים כאלה? זה נורא". הוא ממצמץ בעיניו. "אני לא חושב שניתן להבין עד כמה זה נורא אם לא קוראים את זה בגרמנית. הנחתי את זה בצד. אבל יש לי את זה כאן". האם הוא גמר אי פעם לקרוא אותו? הוא מזעיף פניו לעברי, בפעם הראשונה והיחידה. "לא".

כשהגיע זמנו להתגייס לצבא, הוא החליט ללמוד תואר בתיאולוגיה. הוא רצה ליהנות משארית אירונית של המשטר הנאצי: היטלר הבטיח לאפיפיור ב- 1933 שהוא לא יגייס כמרים, וחוק זה מעולם לא בוטל. "אני פציפיסט", הוא אומר. "אתה מקים צבא אם אתה חושב שתצטרך להשתמש בו". במסגרת התואר שלו הוא בילה שישה שבועות בישראל, בתחילת שנות השבעים. "הרגשתי בבית. כבר לא חייתי בקונפליקט. לא הייתי צריך להתנכר לדור המבוגר יותר. וחשבתי שפגשתי בפעם הראשונה לאום שבנקודה ההיא בהיסטוריה - היום זה יותר בעייתי - עדיין יש לו סיבות טובות להיות גאה בעצמו". אז הוא נשאר. אין בו את הכבדות של המתגיירים האחרים, שכולם נראים כאילו הם כורעים תחת עול בלתי נראה. האם זה בגלל שהוא דיבר עם אמו על הכל? אני מחשלת את עצמי ושואלת: האם היית הופך ליהודי ללא השואה? "אני חושב שלא", הוא עונה. "ההבחנה החדה בין הדורות שביצעו את הפשעים לאלה שנולדו לאחר מכן לא היתה קיימת. לא-גרמנים בקושי מבינים כי היינו דור שלם שבדקנו את המורים שלנו ושאלנו, 'איפה אתם הייתם לפני עשרים שנה?'".

ואז, להפתעתי, היא מכנה את בנו, בנו הישראלי, פאשיסט. "כשאני שומע את בני מדבר - כמו ששמעתי בסוף השבוע שעבר, ישבתי ככה", והוא מצדיע במועל יד. "שניים מבני הם לאומנים, ואחד מהם הוא אפילו גזען למחצה. אני לא מסוגל להקשיב לשיח פאשיסטי. אני לא סובל את זה". הם מדברים על הפלסטינים בבוז. "כל פעם שאני שומע את זה, זוהי פעם נוספת יותר מדי. אם השואה והרייך השלישי עיצבו אותי בצורה כלשהי, אז הם הפכו אותי לדמוקרט מושבע. אני מאמין שדמוקרטיה חייבת להוכיח עצמה בהגנה על זכויות המיעוטים שלה".

ביליתי עם אדם זה שלוש שעות, שוב ושוב שואלת מדוע, מדוע הוא התגייר? החוטר הסורר של משפחת היטלר בוהה ברחוב הפרוורי במדינת היהודים, ומתחיל לדון בדימויי השואה שנותרו במוחו. "אני רואה חייל רומס ילד ובסופו של דבר הורג אותו, ואני זוכר סוג זה של תוקפנות. אני זוכר גם את התחושה של הילד. אני זוכר את שניהם. אני מסוגל לראות את אבי ואת סבי ממש עומדים שם". וכשהוא אומר זאת, כתפיו מתחילות להתרפות. יש לו תשובה בשבילי. "כל שאני יכול לומר, טניה", הוא אומר, "זה שמאז שבאתי לישראל, התחושה הזו כבר לא נמצאת שם".

https://www.haaretz.co.il/misc/1.1554296

תגוביות:

1.הם ממשיכים להיות פשיסטים כלפי החייל היהודי שהוא חייל אנושי שמטרתו להגן על היהודים מפלשתינים שרוצים להרוג יהודים בגלל היותם יהודים.

2.גרמנים הם גרמנים הם גרמנים. אין בלבי סליחה ולא כפרה גם אם יהפכו לרבנים. "זכור את אשר עשה לך עמלק" הינו ציווי שאינו מוגבל בזמן.

3.הנהנתנות מושכת אותם לארצנו...

4.עוד כתבה שמשווה את ישראל לנאצים! "אני לא מסוגל להקשיב לשיח פאשיסטי. אני לא סובל את זה". הם מדברים על הפלסטינים בבוז. "כל פעם שאני שומע את זה, זוהי פעם נוספת יותר מדי. אם השואה והרייך השלישי עיצבו אותי בצורה כלשהי, אז הם הפכו אותי לדמוקרט מושבע. אני מאמין שדמוקרטיה חייבת להוכיח עצמה בהגנה על זכויות המיעוטים שלה".

הפרופ' הזה הוא סוג של אנטישמי אם הוא יכול להגיד דברים כאלה על יהודים! איך הוא יכול להגיד דברים כאלה כאשר הוא הגיע מגרמניה?! ולכותבת יש סימפטיה אליו...

5.נראה שעיתון הארץ חרט על דגלו מלחמה בדת היהודית וביהודים.

6.הוא אמר שהוא קורא לבנו פאשיסט, שבנו מגלה בוז לפלסטינים והחייל פוגע בילד. אבל הילד הזה זה לא הילד היהודי שהולך לתומו ברחובות ברלין, או היהודים של השואה. החייל פגע בילד, כי הילד זורק אבנים על חיילים והתושבים הפלסטינים פוגעים, רוצחים וטובחים במשפחות ללא התגרות, רק לשם שנאה ורצון לקחת לנו את המדינה. היהודים היו קורבנות בשואה של הגרמנים וקורבנות שלום של הפלסטינים, ולא הוגן להשוות בינינו.

7.לא היה לי מושג שיש כאלה בארץ.




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות