102. היום לפני 56 שנה עצמותיה של חנה סנש מובאות לישראל
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=102&viewmode=

עדותו של יואל בראנד בסיפרו/פרוגרף: 'צנחנים מארץ ישראל'

הוא לדברי הפולנים מסתתר בישראל, שהעניקה לו מקלט.

Poland is demanding that Israel extradite for trial a Jewish man accused of brutal tortures and mass killings in a Soviet concentration camp.

Solomon Morel, 86, was commandant of a death camp at Swietochlowice, Poland after World War II. The camp's population included many innocent Polish men, women, and children of German descent whose homes, businesses and belongings had been seized by Jewish communist authorities. The victims were then herded into numerous concentration camps, one at Swietochlowice.

Morel was indicted in 1994 by a Polish court and ordered to face charges of "crimes against humanity." Among the crimes the Jewish commandant allegedly committed: murders by bashing the heads of babies against stone walls; bludgeoning inmates to death with stools and clubs; inflicting extreme pain by forcing objects up inmates' anus; forcing women and children to parade around nude in subfreezing temperatures; making inmates eat human feces; and starving people to death.

Upon his indictment, Solomon Morel, assisted by the Israeli government, fled to Tel Aviv, Israel where he has been hiding out. American television's 60 Minutes program tracked him down and located Morel in that city. His whereabouts are known to the Israeli authorities.

Up to 80,000 people are believed to have died as a result of torture, deprivation, and starvation in post-World War II concentration camps, all of which were headed by Jewish commandants.

According to a report in London's The Telegraph, newspaper (January 2, 2005) and in John Sack's investigative book, An Eye for An Eye, "Stalin deliberately picked Jews as camp commandants in the knowledge they would show little mercy to the inmates."

The Polish public prosecutor leading the Morel case, Eva Kok, insisted that the claims could not be "swept under the carpet." She added: "The Israelis are extremely efficient in pursuing people they have accused of such crimes—and they must accept that other nations want to do the same."

(Note: For additional information on Solomon Morel and the Jews who committed barbaric acts in Soviet concentration camps, Power of Prophecy offers John Sack's eye-opening exposי book, An Eye For An Eye, $15 plus S&H. Order by phone 1-800-234-9673, or write to Power of Prophecy, 1708 Patterson Road, Austin, Texas 78733)

monarch
חבר מתאריך 6.1.03
281 הודעות 12:36 24.04.05

10. ניצול אושוויץ מפקד מחנה ונוקם בנאצים!

הנה לכם מבט קצת יותר מאוזן על הנושא. שביוטוחלוביצה היה חלק ממחנה אושוויץ וב1945 התהפכו התפקידים האסירים היו גרמנים, חלקם נאצים לשעבר, והמפקד - יהודי.והמפקד ניצל את מעמדו כדי לנקום את נקמת דם בני משפחתו הרבים שניספו בשואה. מגיע לו צל"ש ולא הסגרה

It's the stuff of fiction: a Polish Jew who loses his entire family to the Nazis during the Holocaust finds himself, at the end of World War II, running a prison camp for Germans and Nazi collaborators, and with an opportunity to exact a terrible and very personal revenge.

While it may sound like a novel or a made-for-TV movie, in fact that much of the story is true. But did Solomon Morel actually exact that revenge, brutalizing German prisoners under his command? Or did he and others fantasize it? That's the subject of an emotional historical debate and an ongoing investigation by the Polish government.

Solomon Morel is an old man now and in poor health, living in Israel alongside thousands of Holocaust survivors. As a young man, he saw his parents arrested and led off to be executed. He lost brothers, aunts and uncles, and more than thirty cousins to the Nazis. During the war, he fought the Germans alongside the Russians on the eastern front.

http://www.fpp.co.uk/Auschwitz/docs/KillerMorel.html

לכתבה המלאה:
http://news.walla.co.il/?w=//742662

יהודי גדול שנקם בנאצים ימח שמם.
לא רק שאסור להסגיר אותו, חייבים לפרסם אותו כגיבור לאומי.

ישראל סרבה להסגיר חשוד ברצח אסירים נאצים
יום רביעי, 6 ביולי 2005, 18:17 מאת: הארץ

חיילים גרמנים בגטו ורשה.פולין מאשימה את שלמה מורל, ניצול שואה בן 86, ברצח עם של 1,538 אסירים במחנה שעליו פיקד בתום מלחמת העולם השניה

ישראל סירבה בפעם השנייה להסגיר לפולין ניצול שואה, המואשם בפשעי מלחמה נגד אסירים גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה - כך נמסר היום מהפרקליטות הפולנית. במכתב ששלח משרד המשפטים הישראלי לפרקליטות הפולנית נאמר, כי "אין כל בסיס להסגרה" של שלמה (סולומון) מורל, בן ה-86, וכי על המקרה חלה התיישנות. ב-1998 דחתה ישראל בקשה להסגירו כדי להעמידו לדין על עינויים.

כעת הרחיבה פולין את הבקשה, והיא כוללת בה גם האשמה בהשמדת עם, שלפי החוק הפולני לא חלה עליה התיישנות. ואולם ישראל דחתה גם בקשה זו: החוק הישראלי נגד השמדת עם נחקק רק ב-1950, ואינו חל רטרואקטיבית. על עבירות שבוצעו לפני מועד זה אפשר להעמיד לדין רק מתוקף חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שאינו קשור למקרה זה.

מורל לחם בעת המלחמה בארגון הפרטיזנים היהודים. לאחר שהכוחות הסובייטים שיחררו את פולין, פיקד מורל על מחנה קומוניסטי לאסירי מלחמה גרמנים במחנה סוויטוכלוביצה בדרום פולין. הוא היה מפקד המחנה בין פברואר 1945 לנובמבר אוהת שנה. השלטונות הפולניים מאשימים אותו ברצח עם. לטענתם, מורל הביא למותם של 1,538 אסירים גרמנים באמצעות הרעבתם למוות, מניעת טיפול רפואי, ועינויים. רוב האסירים מתו ממחלות שונות, בהן טיפוס, וכן מרעב ומקור. הפולנים מאשימים את מורל שלא פעל לשיפור התנאים במחנה כדי למנוע את מותם. במחנה הוחזקו לא רק חיילים גרמנים, אלא גם אזרחים פולנים, בהם נשים וילדים ממשפחות ממוצא גרמני.

לאחר המלחמה נותר מורל בפולין, היה חבר במפלגה הקומוניסטית ועבד כמפקד בית המעצר המחוזי בעיר קטוביצה עד לפרישתו לגמלאות ב-1968. ב-1993 ברח לישראל, בעקבות החקירה שנפתחה נגדו שנה קודם לכן, והוא חי כיום בתל אביב.

את הסגרתו של מורל תובע המכון לזיכרון לאומי, מוסד פולני המופקד על חקר פשעי מלחמה בתקופת הכיבוש הנאצי ובעידן הקומוניסטי. התובעת אווה קוי אמרה לסוכנות איי.פי, כי במכתב הישראלי נאמר שלא זו בלבד ש"אין כל בסיס להאשמת מר מורל בפשעים חמורים, לא כל שכן בהשמדת עם או פשעים נגד העם הפולני", אלא ש"מר מורל ומשפחתו היו באורח ברור קורבנות של פשעי השמדת עם שבוצעו בידי הנאצים ומשתפי הפעולה הפולנים". קוי תקפה את החלטת ישראל, באומרה: "איך יכולה לחול התיישנות על פשעים נגד האנושות?" לדבריה יש לשפוט פושעי מלחמה לפי כללים אחידים, "בלא תלות בהיותם גרמנים, ישראלים, או בני כל לאום אחר".

******************************

במקום לחסל את "כחש" כדאי שתטענ\י לגופן של טענות. הספר כחש מגובה במובאות מתוך המשפט. ספר מאוחר יותר שמעלה את אותן הטענות ואף מרחיב אותן מאד הוא ספר האוטוביאוגרפיה של שמואל תמיר.

הטענה החזקה ביותר ששמואל תמיר מעלה כנגד קסטנר ושתרומתה לזיכוי גרינוולד היתה גדולה (קסטנר מעולם לא הואשם על ידי איש) היא שקסטנר נסע לנירנברג כדי להעיד לטובת הארכי-פושעים קרוכמייל (ימ"ש) ועוד שניים שאיני זוכר את שמם, במשפטי בעלות הברית כנגד ראשי הנאצים. הוא עשה זאת ** ש נ ת י י ם ** אחרי המלחמה כשאף אחד לא רודף אותו. הודות לו הם יצאו לחופשי.

הכי חמור בפרשה, תמיר הוכיח שקסטנר זייף מסמכים והציג עצמו כנציג ההסתדרות הציונית העולמית ללא רשות איש !

תמיר שאל אותו במשפט על כך, אבל קסטנר הכחיש זאת מכל וכל. רק לאחר שתמיר הציג בפניו את המסמכים עליהם חתם קסטנר, הוא נשבר והודה בכך.

זאת ועוד, הטיעונים שהעלה תמיר לאורך כל המשפט היו כל כך משכנעים שבבחירות שנערכו לאחר תקופה קצרה מפאי שקסטנר היה מועמד שלה לשר המסחר נפלה בכעשרה מנדטים וחרות עלו בהתאם.

הציבור לא טיפש.

קטע מצמרר מהספר '' בשליחות הנידונים למוות''.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5494&forum=gil&omm=0
מדינת ישראל = קסטנר נ' מלכיאל בן מנחם גרינוואלד
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5418&forum=gil&omm=0

17. ''בשליחות נידונים למוות'', מאת: יואל והנזי בראנד !!
כותבים בספרם הראשון/עדות ממקור ראשון שפורסם לראשונה בשנת תשי"ז
http://rotter.net/forum/gil/5494.shtml#17

97. יואל והאנזי בראנד כותבים בספרם השני/עדות ממקור ראשון
השטן והנפש שפורסם לראשונה בשנת 1960
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=97&viewmode=

49. ''כחש'' מאת בן-הכט: פרשת קסטנר מהדורה חמישית 94
http://rotter.net/forum/gil/5418.shtml#49

62. ביוגרפיה - ראול ולנברג: ''פרשת גבורתו והיעלמותו''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6408&omm=62&viewmode=

11. הספר: כרך א - ''בן הארץ הזאת'' מאת שמואל תמיר!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=11&viewmode=
12. הספר: כרך ב - ''בן הארץ הזאת'' מאת שמואל תמיר
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=12&viewmode=

16. הבאנליות של האדישות - יחס הישוב והתנו' הציונית לרצח העם
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5494&omm=16&viewmode=

12. ניל''י - 'תולדותיה של העזה מדינית'
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6288&omm=12&viewmode=threaded

27. ספר: 'מכתבים מן הגיטאות': הודפס ופורסם בשנת תש''ג/1943
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5494&forum=gil&omm=27&viewmode=threaded

מצ"ב מידע על ובהקשר למשה קראוס:

מדור סופרים וספרים
שני מנהיגים, שתי אמות מידה

האם יש קשר בין המגמה לטהר את קסטנר, לבין המגמה להשחיר את דמותו של הרבי מבלז? האין אלה שני צדדיו של מטבע אחד? עיון מחודש בספרו של מנדל פייקאז'

יאנוש קורצ'ק מוזכר בלי הרף כמנהיג שלא עזב את עדתו. אבל ספרות השואה מדווחת כי רוב המנהלים בגטו ורשה עשו כמוהו: הלכו עם חוליהם, עם יתומיהם, עם תלמידיהם. שלשה רבנים נותרו בגטו ורשה לקראת סופו: הרב מנחם זמבה, הרב שמעון שטוקהמר והרב דוד שפירא. שליח הרשות העליונה של הכנסייה הקתולית הודיע להם כי אנשי הכנסייה מוכנים להצילם. הם סרבו. סיפור זה אינו מפורסם כסיפורו של קורצ'ק.
היהדות האורתודוקסית בהונגריה מנתה כשליש מן היהודים. מספר החסידים שבהם, היה קטן, ועיקרו מן השטחים שנוספו להונגריה בחוזה טריינין. עדיין למעלה משלושה רבעים מיהודי הונגריה לא היו כפופים לרבנים שאסרו עלייה לארץ. הרבנים לא יכלו למנוע את "המיליונים מלעלות ארצה", כי בהונגריה היו מליון יהודים מכל הזרמים גם יחד.

ספר חדש על השואה:
ספר חדש של מנדל פייקאז' על השואה שיצא לאור לאחרונה, אף זכה לביקורת במדור הספרות של "הצופה", עורר תקווה כי יהיו בו חידושים שלא שמענו, ואשר נתגלו לאחרונה. (מנדל פייקאז', ספרות העדות על השואה כמקור היסטורי, ושלוש תגובות חסידיות בארצות השואה", מוסד ביאליק תשס"ג).
לאמיתו של דבר לפנינו חומר ממוחזר, שפורסם כולו בכתבי עת ובספרים. לשבחו של המחבר יש לציין כי הוא מציין בעמוד האחרון של ספרו את המקומות בהם פורסמו המאמרים שבספר, אבל הוא כותב בהקדמה כי "פרקי הספר הזה, שרובם נדפסו לראשונה בשנים 1979-1990, מוגשים כאן בהוספות חשובות ובעריכה חדשה" (עמוד 13).
במאמר זה נבחן את פרקו הרביעי של הספר, "הרבנית מסטרופקוב באושוויץ על הבטחות הרבי מבלז" – נושא שמנדל פייקאז' חוזר עליו ומעמידו כאחד המוקדים של שואת יהודי הונגריה.
לבחינה נצרף דברים מתוך ספר שיצא שנה לפני ספרו של פייקאז': ספרו של יהודה באואר, "יהודים למכירה?", בהוצאת יד ושם תשס"ב.
שני ספרים אלה עוסקים, בין השאר, בשני מנהיגים שהיו בבודפסט בשנת 1943-1944: הרבי מבלז ורודולף קסטנר. השוואת ההערכות על שני אישים אלה מרתקת.
תולדות יהודי הונגריה:
כדי להבין את הדברים, יש להקדים הקדמה היסטורית קצרה באשר למעמדה של הונגריה במלחמת העולם השניה.
הונגריה הייתה בת ברית של הנאצים, הכריזה מלחמה על רוסיה בתאריך 27.6.41, וצבאה השתתף בקרבות נגד הרוסים באוקראינה. בקרבות אלה השתתפו פלוגות עבודה יהודיות, שרק 10% מהם שרדו את המלחמה. הם שמשו בשר תותחים, לא קיבלו ציוד ובגדים, והיחס אליהם היה כזה שרובם נהרגו או מתו בזמן השרות. הונגריה הייתה מדינה אנטישמית, וחוקים נגד יהודים חוקקו בה מאז שנת 1938. חלק נכבד מהחוקים הנאצים נגד היהודים נהגו בהונגריה: איסור שחיטה, 'נומרוס קלאוזוס' במוסדות השכלה, הגבלות בקניית רכוש, אנטישמיות פרועה. ולמרות כל זאת - רצח שיטתי של יהודים כפי שהיה בפולין לא היה, ובממשלה ההונגרית היו גם כאלה שהתנגדו לרצח יהודים.
שעה שהנאצים החלו לכבוש את אירופה, החלה בריחת יהודים לארצות בטוחות יותר. לאן יכלו לברוח?
ארצות הברית וקנדה סגרו את שעריהם, ואפילו מכסת הפליטים הקבועה בחוקיהם לא הותרה להיכנס. הספר הלבן הבריטי משנת 1939 אסר כניסת יהודים לארץ ישראל, באופן כמעט הרמטי. חוק נוסף אסר כניסת אנשים מהארצות הכבושות בידי הנאצים, מחשש שיחדירו ביניהם סוכנים נאציים. (היהודים שעלו באוניות מעפילים נחשבו גם הם לחשודים כסוכנים נאציים). מקומות המקלט היו דווקא ארצות שהיו בנות ברית עם הנאצים, אבל לא הפעילו את מנגנון הרצח כמותם. מסיבה זו ברחו לליטא כל מנהיגי יהדות פולין, כי ליטא הייתה תחת השפעה רוסית, והרוסים אותה שעה היו בני ברית של הנאצים. (בין הבורחים: מנחם בגין, משה סנה, ישראל אלדד, מנהיג הבונד, זרח ורהפטיג, רבנים ומנהיגים נוספים). זרח ורהפטיג הצליח לארגן מערכת הצלה ליפאן, שהייתה גם היא בת ברית עם הנאצים. (דבריו של ראש ישיבת מיר בליטא לשגריר היפני היו לסמל: כאשר שאל אותו היפאני יליד אסיה, שלא הכיר יהודים ולא ידע אנטישמיות מהי, "מדוע הם כל כך שונאים אתכם?" ענה ראש הישיבה מליטא: "כי אנחנו אסייתים!"). גם הונגריה, שהייתה בת ברית של הנאצים נחשבה לארץ יעד לפליטים יהודיים, ואלפים הגיעו לבודפסט למצוא בה מקלט. בשנת 1942 הגיעו להונגריה 7000-9000 יהודים מסלובקיה, ועוד יהודים פולנים שחצו את ההרים לשטח רוסיה הקרפאטית, וממנה להונגריה. (באואר, 197). יש לציין כי רק היהדות האורתודוקסית בהונגריה התגייסה להצלת יהודים אלה.
מי יכול לנחש את הלך מחשבתם המטורף של הנאצים: הם הפרו את בריתם עם הרוסים, וליטא הפכה להיות מלכודת מוות לבורחים אליה. הם התקיפו וכבשו את הונגריה, וזו הפכה להיות מלכודת לבורחים אליה. (כיבוש הונגריה היה בשלבים האחרונים של המלחמה, ויהודי בודפסט ניצלו). רק יפאן לא נכבשה על ידי בת בריתה גרמניה הנאצית, והקבוצות שברחו ליפאן ניצלו.
שני מנהיגים בשנת 1943:
וכך שרדה הונגריה את רוב שנות מלחמת העולם. הנאצים לחצו על ההונגרים, דחפו אותם לחוקק חוקים אנטישמיים, לשלוח יהודים לעבודות ברייך, אבל לא הכניסו צבא להונגריה, והיחסים, על פני השטח לפחות, היו כיחסים שבין בנות ברית.
וכאן אנו מגיעים לשנת 1943. יהדות פולין הושמדה. הרבי מבלז, מצליח להמלט מפולין בעזרת שוחד שניתן לקצין הונגרי, והרבי שאיבד את משפחתו, ואחיו, הרבי מביליגורה, מגיעים להונגריה ב- 4.43. הם נמצאים בבודפסט עד ל- 17.1.44. אותה שעה הם מקבלים סרטיפיקט לעלות לארץ. כתשעה חודשים שוהים הרבי ואחיו בהונגריה, כפליטים מפולין בדרכם לארץ ישראל.
באותם שנים ממש שוהה בבודפסט יהודי נוסף, גם הוא איננו מקומי. יליד רומניה, עסקן ציוני, ומראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה. עם סיפוח טרנסילבניה להונגריה בשנת 1940 עבר לבודפסט. שם קיבל תפקיד בקרן היסוד, ונבחר לאחד משלושת נשיאי המשנה של ההסתדרות הציונית בהונגריה. בשנים 1942 עד 1945 ישב בבודפסט, ולמעשה היה ראש ועד ההצלה של הפליטים היהודים שהגיעו להונגריה. שמו: רודולף קסטנר. הוא היה ממונה על פעולות ההצלה, וניהל משא ומתן עם המודיעין הצבאי ההונגרי וסוכני הריגול של הצבא הגרמני בהונגריה. לאחר הכיבוש הגרמני בשנת 1944 קיים קשר עם קציני הביטחון של הרייך, ובהם אייכמן.
לקסטנר היו קשרים ישירים עם אייכמן. הוא היה פטרון העסקה "סחורה תחת דם", והוא שלח את יואל ברנד לתורכיה כדי להציע את העסקה לבנות הברית. קסטנר היה היהודי היחיד בהונגריה שלא ענד את הטלאי הצהוב, שהטלפון שלו פעל, והייתה לו יכולת לנוע בחופש יחסי.
הרבי מבלז, לעומתו, היה פליט. היה מנותק ממקורות אינפורמציה, שהה בהונגריה בתקופה בה הייתה בת ברית לנאצים, ולא מדינה כבושה על ידם. הוא עזב את הונגריה חודשיים לפני שהגרמנים הפרו את בריתם וכבשו את הונגריה, וארבעה חודשים לפני שרכבות המוות החלו לדהור לאושוויץ. לפני צאתו לארץ נשא אחיו דרשה בבית הכנסת בבודפסט, ובדרשה עודד את שומעיו. דרשה זו היא בלב העיסוק האובססיבי של פייקאז' בכתיבתו על הרבי מבלז.
ההיסטוריה "הרשמית" שופטת וחוזרת ושופטת את השניים: הרבי מבלז עומד לדין מידי שנה בשנה: סרט טלוויזיה הוצג עליו ועל הדרשה שדרש אחיו טרם צאתם מבודפסט לארץ. מנדל פייקאז' חוזר וכותב על הדרשה ועל השמטת 22 שורות מן הדרשה כאשר פורסמה בארץ לאחר זמן. "בריחתו" של הרבי מבלז אינה שוקטת. פייקאז' עסק בנושא במאמרים בשנת תשמ"א ותשמ"ד ובספרו האחרון בשנת תשס"ג. נתן אורטנר ניסה להשיב לפייקאז' בשנת תשמ"ב. בשנת תשנ"ז כתבו נתן אורטנר ובצלאל לנדאו את סיפור הצלתו של הרבי מבלז, והשמיטו את הפיסקה "המפלילה" את הרבי. גם תכנית טלוויזיה הוקדשה ל- 22 השורות שהושמטו מן הדרשה שנדפסה בספרים של ארטנר ולנדאו, ובתכנית, ואני מצטט לפי הזיכרון, דובר על היהודים שנסעו ברכבת לאושוויץ, ובדרכם חשבו על הרבי מבלז שהבטיח להם כל טוב, וברח לארץ.
גם קסטנר עומד לדין ההיסטוריה. תחילה עמד לדין בני אדם, ומשפט קסטנר בערכאה ראשונה קבע כי "מכר את נפשו לשטן" בעסקה שרקח עם אייכמן. בערעור בבית המשפט העליון זוכה על ידי שנים מחמישה שופטים. טרם הוגש ערעור - נרצח קסטנר בידי יהודים בתל אביב. מחזה שנכתב עליו הציגו כמי שהציל את יהודי הונגריה, והטיל את האשמה של הסגרת הצנחנים היהודים לנאצים על חנה סנש. בג"ץ שהוגש נגד השמצה זו קבע כי חופש הדיבור כולל גם את החופש לשקר, והתיר למחזאי, לרנר, להציג את המחזה כפי שהוא. מעט מעט יורדת האשמה של שיתוף פעולה עם הנאצים מכתפי קסטנר. יחיעם ויץ, בספרו "האיש שנרצח פעמיים" (1955) כותב כי "במו ידיו הציל קסטנר יותר יהודים מכל יהודי שקדם לו או שבא אחריו(!)". באואר בספרו האחרון מטהרו מכל אשמה. אי אפשר היה לעשות דברים אחרת ממה שעשה. ואם בשיתוף פעולה עסקינן, גם הרב ווייסמנדל, שניהל משא ומתן עם ויסליצני על הפסקת השמדת יהודי סלובקיה, גם הוא שיתף פעולה, כי ניסה לשחד נאצי ולהציל יהודים... ולבסוף, בתו, סוזי שואלת: מדוע אין רחוב על שם אבי, ואילו על שם ולנברג, שמסר נפשו להצלת יהודים יש רחוב. אבי לבש טלאי צהוב והציל יהודים, ואילו ולנברג לא.
האם יש קשר בין המגמה לטהר את קסטנר, לבין המגמה להשחיר את דמותו של הרבי מבלז? האם אין אלה שני צדדים של מטבע אחד?
הטענות נגד הרבי מבלז:
נבדוק לראשונה את הטענות נגד הרבי מבלז. בשבת שלפני צאתו של הרבי מבודפסט דרש אחיו בבית הכנסת בפני יהודי בודפסט. בין השאר אמר דברים אלה:
"ע"כ מוטל עלי החוב להודיע לכם, ידידים יקרים חכמי אונגארן, את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א, יודע בודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר, כאלו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק המקודשת בעשר קדושות... לעורר רחמים ורצון על הכלל כלו, שלא יוסיף לדאבה עוד... שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, 'כי טוב', שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחב"י בני מדינה זו."
הדרשה נדפסה בבודפסט חודש לאחר שנאמרה בבית הכנסת, וזמן קצר לאחר מכן במהדורה שנייה. למרות נסיונותיו של פייקאז' להעמידה כדרשה הנמצאת במחתרת, היא מצויה בספריה הלאומית, וכל הרוצה יכול לקבלה ולקרוא בה.
דרשה זו נתפסת אצל פייקאז' כ"הבטחה מפורשת" (עמוד 151) שלא יאונה רע ליהודי הונגריה. והנה- הרבי לא קיים את "הבטחתו"! אכזבה נוראה זו מן הרבי שלא עמד בדיבורו מצויה בעדות של "הרבנית מסטרופקוב", על פי דפים שנמצאו באזור המשרפות, ונכתבו על ידי איש הזונדר-קומנדו. פייקאז' חוזר ומדגיש כי העדות מהימנה, והאיש כתב דברי אמת, וכי "תעודה זו היא אחת משלוש התעודות החשובות שנתפרסמו בדפוס המעידות על ויכוח נוקב בקהל החרדים" (עמוד 147), וכי תעודה זו נדפסה בשנת 1954 בשינויים מגמתיים. אמנם נכון, כותב פייקאז', כי הרבנית מסטרופקוב הייתה בת 42 ולא בת 82 כדברי המסמך, וגם נכון כי כותב המסמך כנראה לא היה במעמד דבריה, אבל אין "שום צל מעיב על מהימנותם". ומה כתוב במסמך? מה אמרה הרבנית מסטרופקוב?
"את נפשם הצילו ואת העם עזבו כצאן לטבח. ריבונו של עולם, ברגעי חיי האחרונים אני מתחננת לפניך, מחל להם על חילול השם הגדול".
דברי הרבנית מסטרופקוב נאמרו כבר בבודפסט:
לא מובן מדוע צריך להתאמץ כל כך כדי להביא דברי ביקורת זו על הרבי. מדוע צריך לזהות את האשה שאמרה אותם דווקא כרבנית מסטרופקוב? ולשם מה העיסוק הנקדני הזה בזיהוי כותב הפתק, וגיל האישה. ואם לא רבנית אמרה את הדברים, אלא אשת סנדלר, היה משקלם פחות? ובכלל, מדוע צריך לחפש את הדברים בפתקים קבורים באושוויץ, שעה שהם נאמרים במפורש במקום הברור ביותר והנשמע ביותר: באותה דרשה עצמה של אחיו של הרבי, בפני עם ועדה, בבודפסט, ערב צאתם לארץ ישראל. בדרשה נאמרים דברים אלה: "והרבה אנשים, החלושים בביטחונם ובאמונתם. מפקפקים בדבר, ומהרהרים וחוקרים ושואלים: מדוע לא הביטו חוזינו אל העתיד, כאשר ניבאו אחרים, ועלתה בידם להציל מקצת נפשות בישראל. ואלמלי הי' למנהיגינו, גדולי ישראל וצדיקי הדור, שיטה אחרת והיו מסתכלים על השעות הרעות המתרגשות לבא בעולם והיו דואגים בעבור עתידת האומה וקיומה, כאשר דאגו אחרים, והיו עוסקים בהצלתם, אזי בודאי היו קיבוצים רבים ושלמים נמלטים מכיליון ומחרב המשחית".
החשש כי הרבי בורח ומשאיר את עדתו ללא רועה היה קיים, ואין צורך לחפש את הדברים בפתקים באושוויץ. יתירה מזו: הדברים נאמרו במפורש גם על ידי הרב טייכטל, בבודפסט, באותם ימים: "שנת אשדת פה עיר הבירה בודפסט", "מרחפת עלינו אימה ופחד, כאשר אנו רואים כעת בשעה שאני כותב טורים הללו שכל האדמו"רים של מדינתו עושים השתדלות לברוח מכאן לארץ ישראל מפחד הסכנה מחמת המציק ואינם מביטים על מה שמפילין בזה לבן של ישראל, כאשר שומעין מההמון שמרננים ואומרים: הרבי'ס בורחין, ומה יהיה עמנו?! ועיין מדרש רות שמה"ט נענש אלימלך מפני שהפיל את לבן של ישראל בברחו מהצרה, עיי"ש ".
וכי מה צורך בדרמטיזציה של פתקים קבורים - אם הדברים נאמרו בקול ברור, בבודפסט עצמה, על ידי מנהיגים מן השורה הראשונה.
האם הרבי נביא?
אבל מה הטענה נגד הרבי מבלז? שלא קיים את הבטחתו? שלא הזהיר את היהודים כי עומדים הם להישלח לאושוויץ? הורטי, עוצר הונגריה ומושלה באותם ימים, לא העלה על דעתו כי הנאצים יכבשו מדינה שהיא בת ברית להם. הוא גם לא העלה על דעתו כי כאשר ינסה לעזוב את הברית עם הנאצים, יעשו אלה מהפכה בן יום - ויעבירו את השלטון לאנשי צלב החץ - הגרועים שבאנטישמים ההונגרים. אבל היה מישהו שידע לאן נוסעות הרכבות, ושתק, והשתיק. עליו נדבר בהמשך דברינו.
דברי העידוד של הרבי מבלז דומים לדברים שאמרו רבנים במצבים דומים. רבי קלונימוס קלמיש, שהיה בוורשה ונספה בשואה, דרש בגטו ורשה דרשות רבות. הן נדפסו בספר "אש קודש" (ירושלים תש"ך). למרות שבנו וכלתו נהרגו בתחילת המלחמה, המשיך הוא לדרוש ולעודד. הוא אומר בשנת תש"ב: "גם בראשית זמן נעשה לנו שיעורים כפי מצבנו בדחקות ויסורים.. וה' ירחם ויושיענו תיכף ומיד" (עמוד קלב). בשנת תש"ג הוא כותב "צרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחידשו הרשעים הרוצחים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לא היה כמותם. וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין" (עמוד קלט). האם ניתן לטעון נגדו כי "הבטיח" ישועה כהרף עין, ומשלא באה - הסגיר את שומעיו למוות?
הסרטיפיקט על פיו עלה הרבי מבלז לארץ:
אחת הטענות החוזרת ונשנית היא טענתו של משה שטרנברג מבית וגן ירושלים, בנו של זבולון יונתן שטרנברג, שהיה ממנהיגי המזרחי בהונגריה. וכך הוא כותב: "אבי ז"ל היה ממייסדי המזרחי בהונגריה ומראשיה... אבי לא קיבל את הסרטיפיקט הראשון המגיע לותיקי תנועת המזרחי, למרות המלצת התנועה ולמרות שהמזרחי הייתה באותה עת התנועה הגדולה ביותר בהונגריה, אבל הרבי מבלז ומלוויו כן קיבלו את הסרטיפיקטים שהיו מיועדים לותיקי הציונות".
כל המעיין בספרות ההצלה מכיר את הויכוחים האין סופיים האלה. החלוצים בפולין טענו נגד מתן סרטיפיקטים לעסקנים ציוניים. יצחק גרינבויים טען שאין לתת סרטיפיקטים למזרחיים, לחרדים ולאנשי המעמד הבינוני. מניסטר, שהיה נציג הבלתי ציונים בהסתדרות הציונית כתב לבן גוריון כי מוכרים סרטיפיקטים ובכסף קונים שקלים כדי להגדיל את כוחם של המפלגות הסוציאליסטיות (זה קרה לפני המלחמה). ההסתדרות הציונית קבלה מן הבריטים את המנדט לחלק סרטיפיקטים, ועשתה בהם כראות עיניה. אנשי אגודת ישראל, שהיו כ- 40% מיהודי פולין, קבלו 8% מהסרטיפיקטים. קסטנר וחבורתו טענו נגד משה קראוס, מנהל המשרד היהודי בבודפסט, כי חילק סרטיפיקטים לאנשי המזרחי ולא לאנשיהם. לשלוף טענה זו נגד הרבי מבלז כאילו היא טענה היסטורית מבוססת - זו התעלמות מן ההיסטוריה של ההצלה.
גרסה ראשונה מול גרסה שניה בספרו של פייקאז':
חלקו הראשון של ספרו של פייקאז עוסק בהשוואת ספרי עדות: גרסה ראשונה, מול גרסה שניה, שנדפסה מאוחר יותר ועובדה כדי לרצות את המדיניות ששלטה.
אף אנו נעשה זאת, ונשווה את הכתוב בספרו של פיקאז למאמרים על פיהם כתב את ספרו. במאמר "גזרות פולין" מצטט פייקאז' את העתונאי הרצל רוזנבלום ב"הבקר" מיום 13.4.44: "אילו קראו האדמו"רים לעלייה.. הדרכים היו משחירים מהמון אדם העולה. אלא שהם לא קראו, להפך, הם מנעו את מיליוניהם מלעלות ארצה".
משפט דמגוגי זה נחסך מן הקורא את הספר. אבל כדי להתמודד אתו, כדאי לערוך סיכום קצר אל העלייה מהונגריה. היהדות האורתודוקסית בהונגריה מנתה כשליש מן היהודים. מספר החסידים שבהם, היה קטן, ועיקרו מן השטחים שנוספו להונגריה בחוזה טריינין. עדיין למעלה משלושה רבעים מיהודי הונגריה לא היו כפופים לרבנים שאסרו עלייה לארץ. הרבנים לא יכלו למנוע את "המיליונים מלעלות ארצה", כי בהונגריה היו מליון יהודים מכל הזרמים גם יחד.
מה היה מספר העולים לארץ? משנת 1939 ועד שנת 1944 עלו לארץ 1571 יהודים. (המקור: תולדות השואה, הונגריה", יד ושם תשנ"ב, 112-113.).
יש לשבח, איפוא, את פייקאז', שחסך מקוראי הספר את דברי ההבל האלה של הרצל רוזנבלום.
אבל פסקה אחרת השמיט פייקאז' מן המאמר בעיבודו לספר. הנה הוא: "אמת, כיום אנו יודעים בבירור, כי טענתה, בפתח כבשני אושוויץ, מופרזת, שהרי רבים מאדמו"רי הונגריה ניספו בגזירות הפתרון הסופי". מדוע הוצרך פייקאז' להשמיט משפט קצר זה, בו הוציא מתחת ידו לימוד זכות זעיר על רבני הונגריה - לקורא הנבון פתרונים.
קסטנר - האיש שידע ושתק:
וכאן אנו מגיעים לפעלו של קסטנר, האיש שידע ושתק. שתיקתו נדונה בבית המשפט המחוזי והעליון, והוסברה במחזה ובמאמרים אין קץ שרצו לספר בזכותו. אנו נעסוק כאן בפרט אחד בלבד מתוך המכלול, פרט שיראה כיצד הרצון לטהר את קסטנר עושה זאת בכל מחיר ובכל דרך.
קסטנר ניהל משא ומתן עם אייכמן, קבל ממנו רשות להוציא רכבת ובה 1682 אנשים, אבל לא סיפר לשאר יהודי הונגריה לאן הם מובלים.
בפסק הדין של בית המשפט העליון, שזיכה את קסטנר, הופיע נימוק זה: מנהיג חייב להנהיג. יתכן שאין הוא מצליח בתפקידו, אבל אין זה עושה אותו בוגד.
השופט חשין כותב בפסק הדין: "אני צועד צעד אחד נוסף ואומר, שאף אם ידע קסטנר את כל האמת המרה ... ואף אם הסתיר אותה... עדיין אין ראיה מכאן שהוא עשה כן מפני התחייבויותיו המדומות ומפני רצונו לעזור לגרמנים במעשי ההשמדה שלהם. הוא לא העמיד את יהדות הונגריה על הסכנה הנשקפת לה מפני שלא ראה תועלת בדבר, ומפני שסבר כי המעשים העלולים להיעשות בעקבות הידיעה יזיקו יותר משיועילו... ובכן, מה טעם היה לספק לעולי הקרונות בקלוז', אנשים רדופים ומוכי גורל, ידיעות על מה שצפוי להם בקצה מסעם?... לבסוף אני צועד צעד אחרון - ובכך אני מרחיק מאוד לכת - ואומר, שאף אם גזר קסטנר שתיקה על עצמו ביודעין, אך מתוך כניעה אילמת לרצונם התקיף של הנאצים, וכדי להציל מגיא ההריגה קומץ של יהודים, עדיין אין מכאן ראיה שהוא הכתים את ידיו בשיתוף פעולה עם אויבי עמו לבצע את תכניתם להשמיד את רוב-רובו של הקיבוץ היהודי בהונגריה, אף אם על ידי מעשיו - ביתר דיוק: אפס מעשיו - הוקלה מלאכת ההשמדה".
השופט אגרנט כותב: "הנני מסכם את מסקנותיי הסופיות לגבי התנהגות ד"ר קסטנר בתקופת השואה של ערי השדה, כדלקמן:
(א) בתקופה זו הודרך הלה ע"י המניע היחיד של הצלת יהודי הונגריה בכללם, הווה אומר, הצלתם במספר המקסימלי אשר, בהתחשב בתנאי הזמן והמקום, כפי שהעריכם, אפשר היה להצילם;
(ב) מניע זה עלה בקנה אחד עם חובת ההצלה המוסרית, שהייתה מוטלת עליו בתוקף תפקידו כמנהל ועדת העזרה וההצלה בבודפסט".
ההצדקה של מעשי קסטנר לפי בית המשפט העליון היא זו: קסטנר היה מנהיג, וחייב היה להנהיג. אם חשב שאפשר להציל מעטים בכך שלא יספר לרבים על הצפוי להם, אין הוא משתף פעולה עם הנאצים.
האמנם היה קסטנר מנהיג נבחר?
לטיהורו של קסטנר יש צורך בהוכחה כי הוא היה המנהיג, ובתור שכזה נאלץ לעשות את מה שחשב שאפשר לעשות.
כיצד הופכים את קסטנר למנהיג יהודי הונגריה?
באואר עושה זאת באופן הבא: המשא ומתן עם הנאצים נעשה על פי מכתב שכתב הרב ויסמנדל למנהיגי הונגריה. הרב ויסמנדל ששיחד את ויסליצני בסלובקיה, שלח מכתב למנהיגי הונגריה להיכנס למשא ומתן. וכך כותב באואר: "ויסליצני היה מסופח ליחידתו של איכמן, והוא בא מסלובקיה מצויד במכתבים מאת וייסמנדל אל שלושה אישים בבודפסט שנחשבו אמיצים ומסורים דיים לשאת ולתת עם הס"ס. השלושה היו פרוידיגר.. הברונית אדית ויס... ורודולף קסטנר, שהיה אמור לייצג את הקבוצה הציונית הקטנה, ככל הנראה על פי עצת הציונים בסלובקיה. אך אדית וייס הסתתרה, והתברר שפרוידיגר הוא אדם מפוחד שכל רצונו היה להציל את עורו.. רק קסטנר נשאר" (עמודים 202-203).
הנה, שר ההיסטוריה הטיל על קסטנר להנהיג את יהודי הונגריה, ואין להאשימו אם לא הצליח להצילם. וכי מי הצליח במלחמה הנוראה ההיא.
אבל לסיפור זה יש מקור אחר, והוא ספרו של וייסמנדל עצמו. והוא מספר על המכתבים ששלח, והוא מספר כי המכתבים נשלחו לשלושה אנשים: לפרוידיגר, לאדית ויס, ו... לניסן כהן (ויסמנדל, "מן המיצר", עמוד קיג). קסטנר לא היה ממוען במכתבים אלה! יתירה מזו: בפסק דין קסטנר של בית המשפט המחוזי מופיעה עדותו של פרוידיגר (עמוד 26), גם הוא מספר על השלשה שקבלו את המכתבים, וקסטנר אינו ביניהם. השופט הלוי מוסר כי פרוידיגר אכן נפגש עם ויסליצני, אבל החליט כי הנושא חמור מכדי שיחליט עליו לבדו, והוא דיווח על כך לנציגי הציבור. קסטנר ובראנד ששמעו על הדיווח - נקטו יוזמה ויצרו את הקשר עם הנאצים - בלי לדווח למנהיגי הקהילה על המשא ומתן שהם מנהלים.
הנה כי כן, פרוידיגר הפחדן בפי באואר הוא אדם אחראי שאינו מקבל על עצמו את גורל הקהילה בלי להתייעץ עם מנהיגיה, וקסטנר, שלדעת באואר היה היחיד שנותר להנהיג - קפץ על העגלה בלי שהוסמך לכך.
הנה כי כן הושמט הבסיס לזיכויו של קסטנר. לא מנהיג שנאלץ לפעול כי שר ההיסטוריה גזר עליו לעשות כן, אלא אדם רדוף שררה, המקבל עליו אחריות שהיא למעלה מכוחו של בן אנוש.
קסטנר ידע ושתק, וההיסטוריה הרשמית טורחת להצדיקו ולשפר את מעמדו. הרבי מבלז לא ידע, המשיך בדרכו לארץ ישראל והשמיע מסר של תקווה באזני שומעיו, והוא נדון בשבט מוסר מפי אדוני ההיסטוריה. נוסעי הרכבות לאושוויץ לא ידעו לאן הם נוסעים, כי קסטנר לא סיפר להם על הצפוי להם, אבל הם כעסו על הרבי מבלז, ששלח אותם לגורלם המר...
הרבנים בורחים:
בריחתם של רבנים היא מיתוס חוזר ונשנה. הרבנים בורחים - והמון העם נשלחים אל מותם. יאנוש קורצ'ק מוזכר בלי הרף כמנהיג שלא עזב את עדתו. אבל ספרות השואה מדווחת כי רוב המנהלים בגטו ורשה עשו כמוהו: הלכו עם חוליהם, עם יתומיהם, עם תלמידיהם. שלשה רבנים נותרו בגטו ורשה לקראת סופו: הרב מנחם זמבה, הרב שמעון שטוקהמר והרב דוד שפירא. שליח הרשות העליונה של הכנסייה הקתולית הודיע להם כי אנשי הכנסייה מוכנים להצילם. הם סרבו. (אליעזר ברקוביץ, עמו אנוכי בצרה, עמוד 90-91). סיפור זה אינו מפורסם כסיפורו של קורצ'ק.
גם התנהלותם של מנהיגי הונגריה מתוארת באותה דרך בדיוק: שלשה מנהיגים היו לה ליהדות הונגריה: פרוידיגר, אדית ויס וקסטנר. גם שאמו שטרן היה ראש הקהילה.
הנאצים כבשו את הונגריה ב- 19.3.44.
בני משפחת ויס - שהיו עשירים ובעלי הון ובעלי השפעה אדירה על הכלכלה ההונגרית - קנו את חירותם בכסף, וברחו ב- 18.5.44 - בספרות לא תמצא מילת גנאי אחת נגדם: מנהיגי הקהילה הניאולוגית, שמנתה כמחצית יהודי הונגריה ברחו.
ביום 9.8.44 ברח פרוידיגר לרומניה. ספרות השואה אינה סולחת לו על בריחתו זו.
ביום 6.12.44 "עזב" קסטנר את שטח הרייך. כחודש וחצי לפני שחרור בודפסט בידי הרוסים, שעה שיהודי בודפסט נתונים בגטו, וסכנת חיים לראשם. איש לא השמיע מילת ביקורת על עזיבתו, ויש אפילו מנכסים לו את הצלתם של יהודי פעשט.
שאמו שטרן ירד למחתרת באותה תקופת דמדומים. גם על בריחתו לא נשמעה ביקורת.
האמנם הביקורת על הרבי מבלז מטרתה לטהר את קסטנר? האמנם הביקורת על בריחתו של פרוידיגר ועצימת עיניים מבריחתם של מנהיגים אחרים מטרתה לומר: כולם לא היו בסדר, אל תבואו אלינו בטענות?
הקורא ישפוט מה טעם לכל זה.

פרופ' יהודה איזנברג

רשימת התגובות לכתבה שלעיל:

תוכן התגובה
19/04/2004
עו``ד יוסף תמיר
קסטנר פעל להצלת נאצים בכירים לאחר קום המדינה.
פרופ` אייזנברג צודק לחלוטין. הניסיון לטהר את קסטנר שהיה משתף פעולה עם הנאצים הינו תעודת עניות לחברה שלנו. באוטוביוגרפיה של אבי, שמואל תמיר ז``ל שייצג את גרינוולד ב``משפט קסטנר`` הוא מספר כיצד פעל קסטנר לאחר מלחמת העולם השניה לטובתם של נאצים בכירים שהיו מעורבים ישירות בהשמדה, כגון הרמן קרומיי וגנרל הנס יוטנר. מדובר בתצהירי שקר שקסטנר נתן לטובתם במשפטי נירנברג,בו טען שהם עזרו לו להציל יהודים. זאת, למרות שבמהלך המשפט עצמו, אישר קסטנר שמדובר בקציני ס.ס. שהיו מעורבים בהשמדה באופן ישיר.גם אייכמן, לאחר לכידתו הודה שקסטנר ``נתן לנו שירות גדול`` בכך שהשתיק את ידיעות השואה והרדים את הקורבנות מפני הצפוי להם.

18/04/2004
קובי
מרתק
מאמר פשוט מרתק , תודה !

16/04/2004
עזריאל וינשטיין
באשר לדרשת הרבי מבלז – עובדות ופרשנות
על רקע המהלך המפותל שהכותב בונה וקושר בין קסטנר לרבי מבלז, כדאי לחזור ולסכם את העובדות והשאלות שבבסיס הדיון לגבי בלז, שנחשפו לראשונה אצל פייקאז` עשרות שנים לאחר השואה, וגם המגיבים מודים בהן. עובדות אלה ניתנות לפרשנויות שונות – אך חשוב להציגן ולדעתן כבסיס לדיון.

א. הרבי מבלז ואחיו `הרב מבילגוראי` עזבו את חסידיהם ממש `ברגע האחרון` לפני תחילת ההשמדה באיזורם וכן עשו לאחר שהותם בהונגריה.
ב. לפני עזיבת הונגריה, אחי הרבי אמר בנוכחותו ובשמו לפני קהל גדול שנאסף בביהכ``נ בבודפשט, כי בניגוד לקולות הנשמעים בציבור - הרבי אינו `בורח` ולנשארים אין מה לחשוש וכי ברוח קודשו הוא רואה כי לא יאונה רע ליהודים במדינה ממנה הוא יוצא, כמצוטט להלן.
ג. כשפורסמה הדרשה הארוכה פעם נוספת בארץ ישראל על ידי אנשי החסידות, הושמט ממנה קטע קצר זה–

``שמעתי דבבת רבים אשר פחדו פחד , חיל ורעדה יאחזון ...ביותר דואגים על העתיד, באמרם שאולי ח``ו איזו סכנה מרחפת על מדינה זו, ואחי הצדיק הדור שליט``א רואה את הנולד הולך הלוך ונסוע לא``י ...והוא הולך למקום שלווה ומנוחה ואותנו ח``ו עזב לאנחה... (עד כאן תיאור ה`דיבה`). על כן מוטל עלי החוב להודיע לכם....שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר כאילו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לארץ הקודש המקודשת בעשר קדושות, ויודע אני שזה זמן כביר הוא משתוקק לארץ ישראל... ``וירא מנוחה`` - שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלווה. `כי טוב` – שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בית ישראל בני מדינה זו!``

עד כאן הציטוט מההוצאה לאור בשבט תש``ד, זמן קצר לאחר הדרשה, שהושמט בפירסום בשנות השישים. (תשכ``ז)

עד כאן העובדות המוסכמות ומכאן הפרשנות (שלי)
א. הביטויים הנזכרים כמו ``הצדיק רואה``, יש להם משמעות ברורה בטרמינולוגיה החסידית – הם מבטאים ידיעה ברוח הקודש ולא סתם הערכה ובטח לא `תקווה` כמו שפרופ` אייזנברג מנסה לפרשם. זאת בפרט, בהקשר הכללי בו נאמרו במנוגד לחששות שהרבי `בורח` ומשמעותם היא שהרבי לא בורח כי אין לו ממה לברוח, שהרי הוא יודע ברוח קודשו שהעתיד צופן טוב ליהודים בהונגריה. על פי אייזנברג משמעותם היא הפוכה! כביכול הרבי אומר: ``דעו לכם המצב קשה, סיכוייכם לשרוד קלושים, אבל ישועת ה` כהרף עין ואל תאבדו תקווה....`` - זו פרשנות מופרכת, שהדבר היחיד שיכול להביא מישהו לקבלה היא הרצון לסנגר על הרבי בכל מחיר. מעבר לשאלות כוונתו שלו, על רקע מעמדו ומשקלו של הרבי, כצדיק ומנהיג חסידי ידוע, דבריו גם נתקבלו ונתפרשו אצל ציבור השומעים כחיזוי העתיד ולכן הם הודפסו שוב ושוב בתקופה שלאחר אמירתם.

ב. השמטת הקטעים בפירסום החוזר אינה אקראית. הקטעים הושמטו בתשכ``ז, בדיוק מאותה סיבה שפורסמו שוב ושוב קודם לכניסת הגרמנים לבודפשט. קוראיהם הבינו אותם כידיעה והבטחה של הרבי ועורכי הפירסום המחודש חששו שגם קוראיהם העכשוויים יבינו אותם כך ומעמדו של הרבי ייחלש בעיניהם. לכן הם השמיטו אותם מהדרשה הארוכה בתירוץ שמדובר בקטע חסר חשיבות. כבר התירוץ עצמו מלמד על אמינות המפרסמים. טענת אייזנברג שאין כאן כל הסתרה, שהרי החוברת המקורית מונחת לה בספרייה הלאומית וכל הרוצה יבוא וייטול, היא זריית חול בעיניים. הקורא המצוי, ובוודאי אם הוא חרדי וחסיד בלז, אינו רץ לגינזכי הספריה הלאומית להשוות את הנוסח המתפרסם עם המקור העלום .
המפרסמים רצו לעצב באופן מסויים את הזיכרון ההיסטורי של האירועים
ג. מסקנה בסיסית שקשה לחלוק עליה היא כי הרבי - גם אם היה צדיק שאין לחשוד בו בכוונת זדון -
טעה בהערכתו וביומרות הידיעה שלו. הדבר אולי אינו מטיל עליו אשמה כלשהיא, אך בהחלט מחזיר אותו למימדים של בשר ודם שאין לייחס לו ידיעה `נבואית` ולהיתלות בסמכותו.
ד. מסקנה נוספת היא כי בניגוד לגישה האקדמית, גורמים שונים בחסידות בלז אינם רואים בפומביות המידע לגבי העובדות – ערך בסיסי ומקדים לדיון בסוגיות שונות. בעיני זו תופעה מוטעית ומצערת.
http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=23065&Word=&gilayon=1963&mador=
קסטנר והרבי מבעלז
http://moreshet.co.il/forum/reply.asp?id=137878&kod=16&P=1
שם המאמר: משפט קסטנר ודימויה של השואה בתודעה הישראלית.
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/69152.html

----

בעבודתי בקשתי לחקור את עבודת המשרד הארצישראלי בבודאפשט בשנים 1943 -1944, על רקע הסכסוך הפנים ציוני, בואם של הפליטים להונגריה והקמת ועדות ההצלה בקושטא ובבודאפשט. עקבתי אחר פועלו של מנהל המשרד הארצישראלי, משה קראוס, אשר בפעולותיו חרג הרבה מעבר להגדרת תפקידיו. בזכות קשריו עם אנשי שלטון הונגרי היה שותף בעצוב המדיניות החיובית, יחסית, כלפי הפליטים היהודים באותה תקופה. בכל אותה עת התנהל מאבק פוליטי קשה על שני מוקדי הכח החשובים בבודאפשט: ועדת ההצלה והמשרד האצישראלי. בחנתי את מאבקי הכח שהתנהלו בשני הגופים הללו ובתוכם, תוך שהם שלובים ואחוזים זה בזה. בין השאר עמדתי על הנסיונות לעקוף את המשרד הארצישראלי ולפגוע במעמדו של מנהלה משה קראוס, באמצעות ועדת ההצלה בקושטא, כדי להבטיח שליטה פוליטית של השמאל על שני מוקדי הכח אלו בבודאפשט באותה עת.

בראשית מלחמת עולם השניה הפך המשרד הארצישראלי בבודאפשט להיות משרד מרכזי לעליה עבור יהודים מצ'כסלובקיה, אוסטריה, גרמניה, פולין ויוגוסלביה, אשר כארצות הכבושות בידי הגרמנים- נחשבו לשטח אוייב ועל כן הוצאו מכלל אפשרות לחלוקת רשיונות עליה.

המנהל בפועל של המשרד, מאז 1935 היה משה קראוס, איש ה"מזרחי", ולידו פעלה ועדה ונשיאות. תפקידה המרכזי של הוועדה, במשרד הארצישראלי, היה לחלק את רשיונות העליה שהגיעו מן הארץ על פי כוחה הפוליטי של כל תנועה ותנועה. יחסי הכוחות בין ארבע המפלגות, החברות בהסתדרות הציונית, נקבעו ערב הקונגרס הציוני ב- 1939, ולפיו זכתה ה"מזרחי" ב- 42%, ה"שומר הצעיר" ב- 27%, ה"ציונים הכללים" ב- 19%, וה"איחוד" ב- 12%. הרכב הוועדה הארצישראלית נקבע גם הוא, בהתאם לכח הפוליטי היחסי. הוועדה מנתה בדרך כלל אחד- עשר חברים.

מוקד הכח האחר, ועדת העזרה וההצלה, הוקם בראשית 1943, עם יצירת הקשר עם לשכת הקשר בקושטא. חברי ועדת ההצלה בבודאפשט היו: שמואל שפרינגמן, ישראל קסטנר ויואל בראנד, כולם חברי ה"איחוד". תפקיד הוועדה היה, בין השאר, לחלק את האמצעים שהגיעו אליה מקושטא לתנועות הציוניות של הפליטים והמקומיים בהונגריה.

הפליטים שהגיעו מסלובקיה ומפולין השתלבו בתנועות האם המקומיות והשתלבו בפוליטיקה הציונית המקומית שעיקרה: קואליציה בין ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר", ומנגד אופוזיציה שכללה את ה"איחוד" וה"כלל ציוניים".

חברי ה"אחוד" ההונגרי ומי שהיו חברי ועדת ההצלה, ביקשו לשנות את הרכב המשרד הארצישראלי. הם פנו לאנשיהם בקושטא, זאב הדרי (וניה פומרנץ) ומנחם באדר, לשנות את הרכב

המשרד, בטענה שההרכב אינו משקף את יחסי הכוחות הפוליטיים הציוניים, עם ספוח השטחים להונגריה. אליעזר קפלן ואליהו דובקין הורו, מן הארץ, לשנות את ההרכב החוקי של המשרד. אנשי ה"מזרחי " וה"שומר הצעיר" נאבקו וסרבו לבצע את השנוי.

במקביל למערכה לשנוי הרכב המשרד הארצישראלי, התנהל מאבק לשנוי ההרכב המונוליטי של "ועדת העזרה וההצלה", מצד מנהיגי הפליטים וה"מקומיים" בתנועה החלוצית ההונגרית. וניה הדרי ומנחם באדר כתבו בו זמנית שני סוגי מכתבים. מכתב גלוי להנהגה החלוצית לשתף פעולה בין כל הכוחות הפוליטים ולחלק את כספי הישוב בארץ לפי הצרכים ולא לפי הכח הפוליטי. מכתב אחר שלחו לחבריהם שפרינמן, קסטנר ובראנד להמנע מהכנסת כוחות נוספים לגרעין ועדת ההצלה וזאת על ידי יצירת ועדה חדשה - הוועדה המרכזית, בתוך ועדת ההצלה. בכך קיוו לנטרל את לחצי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל, קושטא והונגריה, שלא חדלו לבקר את אי שיתופם המלא בועדה. ראשי תנועות הפליטים והחלוצים, כולל ה"כלל ציונים" שהיו בעבר בני בריתם של ה"איחוד", סרבו לקבל סידור זה. קסטנר הודיע לקושטא על שינוי הרכב ועדת העזרה וההצלה פעמים מספר, אך ההודעות היו שקריות. הרכבה לא שונה לכל אורך התקופה, עד ההכנות ליציאת רכבת ברגן בלזן, בשל סרובם של קסטנר, שפרינגמן ובראנד לשתף את מנהיגי התנועות במידע ובזכות לחלק את הכסף. עם עלית שפרינגמן בינואר 1944, מנתה ועדת ההצלה ההונגרית רק את שני החברים הנותרים.

מאבק נוסף שנהלו חברי ועדת העזרה וההצלה היה להגדיל את מספר רשיונות העליה של תנועתם, ה"אחוד", בשל הטענה כי תנועתם היא הגדולה בתנועות. משום כך סרב שפרינגמן לחלק את הכסף שהגיע מקושטא ואשר נועד לתנועות הפליטים. מנהיגי הפליטים דרשו לחלק את הכסף שווה בשווה, שכן לא ידעו למי תנועת פליטים גדולה יותר, ומפני שכל תנועה טענה כי צרכיה הם המרובים ביותר. שפריגמן קשר את חלוקת הכסף, שהגיע לידו מקושטא, בשנוי אחוז רשיונות העליה שנועדו לאנשי תנועתו על ידי ועדת המשרד הארצישראלי, ואשר נקבע על פי המפקד האחרון ערב מלחמת העולם השניה. בתגובה נערך מפקד פליטים אשר תוצאותיו שבו והוכיחו כי ה"מזרחי" היתה הגדולה בתנועות וה"אחוד" היתה הקטנה בתנועות. תנועת ה"איחוד" סרבה לקבל את תוצאות המפקד.

קראוס הגיע להסכם עם מינסטריון הפנים שלא להחזיר את הפליטים מסלובקיה אלא להשאירם בהונגריה, במחנות עצורים תוך התחייבות לתת לפליטים אלו זכות בכורה לעליה לארץ ישראל. ההסכם הביא להגברת בריחת יהודי פולין וסלובקיה להונגריה. כן הגיע להסכם עם הרשויות שלא להסגיר את הפליטים במעבר הגבולות לפולנים או לגרמנים.

בינתיים ניטלה מן המשרד הארצישראלי הזכות החוקית לחלק את רשיונות העליה. אלו הגיעו מן הארץ ומקושטא ברשימה שמית מוכנה. הרשימות הללו גרמו כעס ותסכול רב, אשר הופנו בעיקר כלפי משה קראוס, על ידי אנשים שלא ידעו ולא הבינו כיצד פעלה המערכת. רבים מן השמות שזכאים היו לקבל רישיון היו שמות של אנשים מתים, אנטי ציונים ושל אנשים שלא חפצו לעלות, ואילו אנשים וחלוצים שחיכו שנים רבות לעליה לא זכו ברשיונות.

וניה הדרי ובאדר שלחו לאנשיהם בהונגריה הוראות כיצד לעקוף את המשרד הארצישראלי ומשה קראוס, לאחר שהתברר כי יארך זמן רב עד שאנשיהם יקבלו רישיונות עליה.

בידי המשרד הארצישראלי נותר מרווח צר לפעולה. כאשר שמות מקבלי הרשיונות הגיעו מן הארץ לבודאפשט, והאנשים מתוכם לא היו כבר בחיים או לא ניתן היה לאתרם, העלה קראוס תחתם פליטים חלוצים, אשר לא היתה להם קטגוריה של עליה, מסיבות מורכבות. הם עלו בשמות בדויים על פי השמות שהגיעו מן הארץ. את הסידור לעליתם באופן בדוי סידר קראוס בידיעת השלטונות ההונגרים ובסיועם.

המשרד הארצישראלי היה המקום היחיד בבודאפשט שהיה מקום רשמי שאליו יכלו להגיע פליטים מבלי להתפס על ידי משטרת הזרים. היה לקראוס הסכם עם השלטונות להעלים עין ולא לחפש במשרדו פליטים שחיו תחת שמות בדויים ומועמדים לעליה. השלטונות סייעו בידו לשחרר אנשים ממחנות עבודה, פליטים שנעצרו, חברים שחיו במחתרת, אם הוכיח שהם בעלי רשיונות עליה. על פי בקשתו הורו השלטונות לא לאסור מעברם של פליטים סלובקים ופולנים להונגריה ולא להסגירם, בתנאי שהם יהיו הראשונים לעליה. הם סייעו בידו לזייף דרכונים של פליטים. באופן זה הניח את הבסיס למפעל ההצלה הגדול שהחל ביולי 1944. קראוס היה האדם שידע לעבוד בהרמוניה עם אותם יסודות בממשל ההונגרי שביקשו להכין את האליבי להיות ארצם ארץ שקלטה פליטים יהודים ואפשרה את עליתם, וזאת בשעה שארצם שיתפה פעולה עם השלטון הנאצי, חלקם מתוך הכרח חלקם מתוך רצון.

הפגיעה בועדה הארצישראלית ובמשה קראוס התאפשרה כתוצאה משתי סיבות עיקריות:

א. מנחם באדר, איש ה"שומר הצעיר", והאחד משני חברי ועדת ההצלה בפועל בקושטא, בחר שלא להענות למחאות אנשי תנועתו, ה"שומר הצעיר", בבודאפשט, כנגד אנשי ה"איחוד" שביקשו להשתלט על מרכזי הכח החשובים באותה עת. אפשר שלוא היה קשוב לאנשיו היה הסכסוך הקשה מתגמד. איש ה"שומר הצעיר" מארץ ישראל לא היה יכול לשאת קואליציה של ה"שומר הצעיר" עם ה"מזרחי" וזו היתה המכריעה לדידו ביחסיו עם חבריו בהונגריה. באדר כפה את המציאות הפוליטית של ארץ ישראל על התנועה הציונית בהונגריה. למעשה בקשו, אנשי ה"איחוד" ההונגרי, להגביר את שליטתם במוקד כח זה באמצעות העורף הפוליטי החזק שהיה להם בארץ ישראל ובקושטא.

ב. תנועת ה"מזרחי" בארץ ישראל אשר לא שלחה נציג לקושטא. בשל כך לא ידעה מה שידעו נציגי "אגודת ישראל" והרביזיונסטים ששהו בה, ולא נאבקה למען אנשי תנועתה בבודאפשט.

מעבר לקשיים שנבעו מהתערבות הנציגים בקושטא והישוב בארץ לשינוי הרכב הוועדה הארצישראלית, וצמצום סמכויותיו של משה קראוס, פעל קראוס בתנאי לחץ קשים של קבוצות רבות בהונגריה גופא ובארצות השכנות (סלובקיה, זאגרב) שבקשו חיים באמצעות עליה לארץ ישראל. קראוס גילה יוזמות רבות לפרוץ את המצור, בשתוף ובידיעת חיים ברלס, אך לא צלח. בכל שנת 1943 התקיימה עליה בחודשים ינואר ופברואר בהם עלו 120 איש ומאוקטובר 1943 ועד מרס 1944 עלו כ- 50 עד 60 איש מידי שבוע. רב העולים היו פליטים שהיו נתונים בסכנה בהונגריה.
http://www.daat.ac.il/daat/hungary/document/nedivi/taktsir-2.htm

המשרד הארצישראלי בבודאפשט היה עד מלחמת העולם השניה משרד קטן ונעדר חשיבות, בעל היקפי עליה קטנים, ביטוי ליהדות ציונית קטנה ומפולגת. בשנת 1939 היתה תנועת ה"מזרחי" - התנועה הציונית הגדולה, בקואליציה עם ה"שומר הצעיר" במשרד הארצישראלי, ומולם אופוזיציה של ה"איחוד", הקטנה בתנועות, ו"הכלל ציונים".

עם פרוץ המלחמה שונה מעמדו, בהופכו למשרד מרכזי לעליה ליהודי ארצות אירופה המרכזית הכבושות. המשרד נעשה תחליף לורשה, ברלין, פראג, זאגרב ועוד, וחלש על גורלם של רבים באירופה הכבושה, שחיכו לעליה. חשיבותו חרגה, איפוא, מתחומי הונגריה והורגשה גם במוסדות התנועה הציונית בארצות הנייטרליות.

המפנה בתולדות המשרד החל בשנת 1943 משני טעמים עיקריים:

1. זרם פליטים גדול החל לזרום מסלובקיה ומעט יותר מפולין. בין הנמלטים מסלובקיה נמצאו ראשי התנועה החלוצית ציונית, בעלת תודעה ציונית עמוקה, כושר פעולה וארגון, אשר הכניסו דם חדש לפעילות התנועה הציונית ההונגרית.

2. הקשר שהוקם עם נציגי לישכת הקשר בקושטא, דרך ועדת ההצלה בבודאפשט.

העבודה הרבה שהוטלה על המשרד הארצישראלי הביאה אותו, תוך זמן קצר, להתמודדות עם שתי בעיות מורכבות:

א. בעיות אדמינסטרטיביות, חוקיות, אירגוניות וטכניות רבות, בהעלאת עולים וחברי מחתרת באופן לגאלי.

ב. ניגודים עמוקים בין קבוצות השתייכות שונות, משטחי הונגריה הרחבה ושכנותיה, על רקע מוצא והשתייכות פוליטית, שמצאה את ביטויה העז במאבק לזכות לעליה.

מנהיגות הפליטים -הסלובקית -חלוצית התקשתה לפעול כקבוצה מגובשת ואחידה, כפי שהיו הדברים בסלובקיה, קודם בואם להונגריה. כל תנועת פליטים נזקקה לבטחון הכלכלי, החברתי והפוליטי, היחסי, שיכלה להעניק התנועה ההונגרית המקומית, וכך יצא שמערכת היחסים הקודמת התפרקה וכל אחת מן התנועות קיבלה את הקו הפוליטי של התנועה המקומית, שמשמעותה: פילוג בתוך "ארץ ישראל העובדת" (בין ה"איחוד" וה"שומר הצעיר"), קואליציה בין ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר" ואופוזיציה, המורכבת מה"איחוד" וה"כלל ציונים".

אלפים ועשרות אלפים רצו להגר אך לא היו די סרטיפיקטים ובעיקר היתרי מעבר לרומניה, בולגריה וטורקיה. יחידים עדיין יכלו לצאת מהונגריה בשעה שברומניה ובבולגריה, מדינות הציר האחרות, הדבר היה בילתי אפשרי. הגרמנים התערבו אצל כל שלוש הארצות, שהיו חלק מברית מדינות הציר, למנוע יציאת יהודים. בולגריה ורומניה נענו ואסרו את ההגירה, הונגריה לא קיבלה זאת ולא אסרה את ההגירה. יתר על כן, השלטונות ההונגריים תמכו באמצעים שונים בעליה, ומכיוון שכך, תמכו בפעולות המשרד הארצישראלי. משטרת הזרים, הכפופה למשרד הפנים, עשתה יד אחת עם המשרד הארצישראלי לזייף דרכונים, כאילו הגיעו הפליטים להונגריה עוד לפני נתוק היחסים עם בריטניה. כן סייעו לזייף שמות מועמדים לעליה, לשחרר פליטים ממעצר או ממחנות עבודה בטענת היותם מועמדים לעליה, לקצר הליכים פרוצדורלים ועוד. כל אלו נענו רק על פי פנייתו ובקשתו של קראוס. משה קראוס הגיע להסכם עם מינסטריון הפנים, שלא להחזיר את הפליטים מסלובקיה אלא להשאירם בהונגריה במחנות עצורים, תוך התחייבות לתת לפליטים אלו זכות בכורה לעליה לארץ ישראל. בהמשך לאותו הסכם ניתנה הוראה על ידי השלטונות לשומרי הגבול שלא להסגיר פליטים לפולנים או לגרמנים. המשרד הארצישראלי היה המוסד היהודי היחיד שלא היתה בו סכנה לפליטים לשהות בו, שכן בלשים לא נשלחו אליו, כמדיניות מכוונת. במוסדות יהודיים אחרים היה הדבר אסור. קראוס היה שותף מרכזי בעצוב המדיניות ההונגרית החיובית, יחסית, כלפי הפליטים - היהודים באותה תקופה.

על הקשיים החיצוניים נוספו הקשיים הפנים - יהודיים. המשרד הועמד בפני תנאים קשים וניגודי אינטרסים עמוקים בין קבוצות שונות, כאשר מטרת כולם לבקש הצלה באמצעות עליה. הניגודים התמקדו בעיקר בין הקבוצות הבאות:

א. בין הפליטים ובין היהדות ההונגרית.
ב. בין החלוצים ובין השכבות הבוגרות בתנועה הציונית. (ותיקים)
ג. בין החלוצים הפליטים ובין הפליטים.
ד. בין הסלובקים שנותרו בסלובקיה ובין הפליטים - הסלובקים שמצאו מקלט בהונגריה.
ה. בין חלוצים ובין ילדים.
ו. בין יהודי החבלים שסופחו להונגריה ובין יהודי הונגריה.
ז. בין זאגרב להונגריה.
ח. בין חברי ה"איחוד" ובין חברי ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר".
ט. בין ארץ ישראל על תנועותיה ומוסדותיה ובין התנועות השונות בהונגריה.
י. בין ציונים ובין אנטי ציונים.
יא. בין חברי ועדות ההצלה בקושטא (וניה הדרי ומנחם באדר) ובודאפשט (שפרינגמן, קאסטנר ובראנד) לבין ועדת המשרד הארצישראלי ומשה קראוס.

הניגוד האחרון היה בעל השפעה שלילית ביותר על עבודת המשרד. חברי ועדת ההצלה בקושטא השליטו בהונגריה את הקו בו נקטו בעבודתם בקושטא. הם בקשו להבטיח הרכב מונוליטי של ועדת העזרה וההצלה, תוך הדיפת ניסיונות להביא להרכב ייצוגי יותר של הכוחות הפוליטים שפעלו בשטח. בשלב שבו גברו הלחצים והביקורת בארץ ישראל ובבודאפשט, ביקשו אנשי קושטא, מאנשיהם בבודאפשט, חזור ובקש, לשנות את ההרכב של ועדת העזרה וההצלה, כך שתיתן ייצוג לכל הכוחות הפוליטים, אך בד בבד תמשיך לשמור על בלעדיות השליטה של אנשי ה"איחוד" בועדת ההצלה. זאת עשו על ידי דרישה להקים גוף חדש בשם "הועדה המרכזית", אליו ייצטרפו נציגי ועדת החלוצים שנבחרו זה עתה, ועליהם יהיה לפעול במקביל לועדת ההצלה. בקשתם לא נענתה בסופו של דבר, בשל התנגדות ועדת החלוצים ואנשי ועדת ההצלה, כל אחד מטעמיו.

עד סיפוח השטחים להונגריה התרכזו טענות אנשי ה"איחוד" כלפי המשרד הארצישראלי באישיותו של קראוס ובקנוניות שבין ה"מזרחי" ו"השומר הצעיר". מן הסיפוחים החלו לטעון אנשי ה"איחוד", כי הפכו להיות התנועה המרכזית בקרב החלוצים הציונים, ועל כן אין הרכב המשרד הארצישראלי משקף את הרכב הכוחות האמיתיים. הויכוח מנע חלוקה של כספים שהגיעו מקושטא לחלוצים- הפליטים והמקומיים, בטענה שאין יודעים תנועתו של מי גדולה יותר. אנשי ה"איחוד" ביקשו ליצור זיקה בין חלוקת רישיונות שיויונית לחלוקת הכסף מקושטא באופן שווה. אנשי ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר" הסכימו רק לחלוקה שווה של הכסף שהגיע מקושטא אך לא של רשיונות העליה. יצירת זיקה זו היתה פסולה מעיקרה, שכן חלוקת רישיונות עליה היתה פוליטית, מעצם מבנהו ומהותו של המשרד הארצישראלי, ואילו הזכות לדעת כמה וכיצד מחולק הכסף שהגיע מן הישוב בארץ היתה נראית זכות טבעית, בעיני מנהיגי התנועות. כדי לפתור את הבעיה נאלצו לקיים מפקד פליטים. מפקד הפליטים שב והוכיח כי יחסי הכוחות לא השתנו באופן משמעותי, גם לאחר הסיפוחים ובא הפליטים. תנועת ה"מזרחי" נותרה הגדולה בתנועות ואלו ה"איחוד" - הקטנה בתנועות, ובתוכה פיצול בין תנועות נוער אחדות.

עוד קודם המפקד פעלו אנשי ה"איחוד" לשנות את הרכב הועדה הארצישראלית, באמצעות פניה ישירה למנהיגם בארץ, אליעזר קפלן, והוא אכן, כפה שינוי לא - חוקי על המשרד, על ידי דרישה למנות עוד שני ראשים לועדה הארצישראלית, השווים בסמכויותיהם לקראוס.

יותר מאוחר העניקו אנשי ועדת ההצלה בקושטא את מלא הזכות לאנשי ה"איחוד" בהונגריה לשליטה בלעדית בועדת ההצלה על ידי יצירת ה"ועדה מרכזית", על מנת למנוע את האפשרות שנציגי הועדה החלוצית, ישבו בועדת ההצלה כשווים. יחד עם הדאגה להבטחת הרכב חד מפלגתי של ועדת העזרה וההצלה, נענו אנשי קושטא לתביעות אנשיהם בהונגריה לפעול לשינוי הרכב המשרד הארצישראלי. כאשר הדרישות לשינוי הרכב המשרד הארצישראלי לא נענו על יד משה קראוס, "המזרחי" וה"שומר הצעיר", סייעו אנשי ועדת ההצלה בקושטא, שליחי הישוב, בידי חבריהם, אנשי ה"איחוד", לעקוף את המשרד הארצישראלי, להעלים מידע ועל ידי כך לרמות את משה קראוס. בכך ליבו את אש הויכוחים בקרב הפליטים, בתוך התנועה הציונית המקומית, בתוך המשרד הארצישראלי ובתוך הועדה החלוצית. אפשר שאילו מנחם באדר היה שליח נאמן של אנשי תנועתו בהונגריה, הוא היה מאלץ את אנשי ה"איחוד" להגיע לפשרות בנושאי השליטה בועדת ההצלה, בחלוקת הכסף והרכב המשרד הארצישראלי. אך מנחם באדר העדיף לא להאזין לחברי תנועתו בהונגריה, שמחו על מגמת ההשתלטות של אנשי ה"אחוד", והעדיף להזדהות עם ההשקפה, שאין נותנים כח ועליונות בידי מי שאינם אנשי שמאל, ובודאי שלא בידי הימין הקלריקלי.

התנועה הציונית הקטנה ביותר בהונגריה, ה"איחוד", היתה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בזכות הכסף שקיבלה מועדת ההצלה בקושטא, ומכח עוצמתה הביאה לקיצוץ בכוחו של המוקד האחר, המשרד הארצישראלי, שבראשו עמד איש התנועה הגדולה ביותר. העורף הפוליטי החזק של "ארץ - ישראל העובדת" בארץ, לנוכח עורפה הפוליטי החלש של ה"מזרחי" בארץ, ניכרו היטב בבודאפשט. אפשר, שנציג "מזרחי" חזק אלו ישב בקושטא, היה עומד על זכותה של תנועתו בהונגריה וממתן את הפרטיקולריזם התנועתי, אשר כה איפיין את אנשי ועדת ההצלה בקושטא, לפחות ביחסה להונגריה.

הניגודים הרבים מול חוסר היכולת לממש את רצון העליה, ציפיה דרוכה ועצבים חשופים של הקבוצות שנימנו, יצרו קרקע נוחה לתחושות קיפוח והאשמות ביצירת אפליה וקבלת טובות הנאה, כלפי ועדת המשרד ומשה קראוס. אופי העבודה בתנאי מלחמה הצריכו עיסוק רב בתחום האפור כמו: ריפוד אישורים בשוחד - למעבר גבולות, שחרור ממאסר וקיצורי דרכים בירוקרטים.

גם הצורך לממן עליה, ביגוד ומזון, למחוסרי האמצעים, יצר חוסר שיויון בכספים שנדרשו לשלם אנשים שונים בעבור כרטיס עליה, והיוו מקור לחשדות. הצורך לעסוק באזור הדימדומים העניק לקראוס יכולת לפעול באופן עצמאי ללא מתן דין וחשבון לפורום רישמי, ומכאן ועד הטלת האשמות על ניצול לרעה של יכולת זו, המרחק היה קצר. בעבודתי לא הצלחתי להוכיח מעילה או טובת הנאה, גלויה ומוצקה, מצד משה קראוס, כפי שהואשם. רב התלונות במכתבים הם תלונות מפי השמועה. זאת, כנראה, האשמה שאין לה בסיס.

בחינת העליות שהתקיימו (בחודשים ינואר, פברואר ואוקטובר 1943 עד מרס 1944) מורים כי רוב העולים היו פליטים שגורמים רבים ושונים הכתיבו את עליתם: קבוצות לחץ בארץ ישראל, פקידי הסוכנות כדובקין, ברלס ועוד, שוחד לפקידים טורקים, "אגודת ישראל" וועד ההצלה בקושטא.

עם תחילת עלית תשע משפחות לשבוע, באוקטובר 1943, נשלחו הסרטיפיקטים מארץ ישראל על שמות אנשים, וכך ניטל מן ה"משרד" תפקידו המרכזי - חלוקת סרטיפיקטים על ידי ועדת המשרד הארצישראלי. התחום שבו ניתן לקראוס כח רב היה ברישיונות עליה שהגיעו שמית מארץ ישראל ואלו לא נמצאו (מתו, גורשו, קשה למוצאם). במקרים אלו החליט על דעתו למי לתת את הרישיון, ללא אישור הועדה הארצישראלית. תלונות רבות נשמעו כלפי קראוס שלא התאמץ למצוא את האנשים שלהם יועדו הרישיונות. מול תלונות אלו יש להביא בחשבון כי כל שינוי שם, לצורך החלפת בעל רישיון העליה, היה כרוך בהליך פרוצדורלי של זיוף אצל משרד הפנים, ומן הסתם, חשש שעיכוב ברישום היה מביא לאי ניצול הרשיון, דבר שהוא בילתי נסבל באותם ימי לחץ לעליה. מריבות רבות מאד נסבו על הרכב הרשימות לעליה, רשימות שנותרו על הדף בלבד.

משה קראוס היה צנטרליסט, שמיעט לשתף את חבריו ברחשי ליבו, בהתפתחויות ובהערכותיו את המצב. עובדה זו היתה בעוכריו, אך יחד עם זה הוא פעל עם ועדת המשרד באופן חוקי, וזו התכנסה באופן קבוע. דברי קומוי מאשרים כי קראוס פעל על פי המינימום ההכרחי.

נשאלת, אפוא, השאלה האם אופיו של קראוס, המתואר גם כמי שהחזיק את הקלפים צמוד לחזהו, מופנם, קשוח, בירוקרט, אשר לא שיתף את כל נציגי התנועות במידע, הוא שהיה לרועץ ותרם לאוירה הקשה ששררה בקרב אנשי התנועה הציונית והעולים? לאור האוירה של אותם ימים אני סבורה שאישיות יותר קואופרטיבית לא היתה בהכרח, משנה את המצב. באותה עת נדרשו גמישות פעולה, תגובה מהירה למצבים משתנים וסודיות. במצבים דומים מטילים הנתונים בסכנה, את הפעולה בידי איש אמין עליהם, ומותירים לו חופש פעולה. כך חשו אנשי ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר", ואילו האופוזיציה (בעיקר ה"איחוד") התנגדה למנויו ולא העריכה את מהימנותו, מימים ימימה, ועל כן הביקורת היתה מתקיימת ממילא, כאשר כל מידע חדש היה יכול לשמש סלע מחלוקת נוסף. אולם כאשר מדובר היה בגורמים המרוחקים ממנו באופן פיזי ומן הקלחת הפנים - הונגרית, כדוגמת זאגרב וסלובקיה, ניתן היה לצפות להשקעה רבה יותר ביצירת קשר והסברה. מיעוט הסבריו יצרו קצרים בתקשורת ועמם כאב ותסכול רב, אך לא היה בהם כדי לשנות את המצב האובייקטיבי של חוסר יכולת להציל יותר.

הנימוקים של סכנה בקיום גוף רחב, צורך בסודיות, גמישות ומהירות פעולה, שימשו את משה קראוס ואת חברי ועדות ההצלה בקושטא ובבודאפשט להצדקת פעולתם הריכוזית ואי שיתוף מעגל רחב יותר של אנשים / תנועות. כך גם המוטיב של דאגה ל"אנשי תנועתנו" או ל"קרובים לנו" היא טבעית ואנושית, בודאי באותם ימים של מחסור ומצוקה מחד, ונאמנויות אידאולוגית חזקות מאידך. אך יש להבחין בשוני המהותי בין שני גופי פעולה אלו, אשר מעצם מטרת הקמתן - היו שונות בתכלית. השוואת המצב מלמדת כי ועדת המשרד הארצישראלי, ועדה פוליטית במהותה, היתה בנויה כחוק, וכגוף פוליטי ייצגה את הכוחות הפוליטים משנת 1939, כפי שהיה הדבר בכל שאר המוסדות הציונים בהונגריה באותה תקופה. קראוס פעל על פי המינימום החוקי ההכרחי, גם בשעה שניצל היטב את הקרע ב"ארץ ישראל העובדת", בהתחברותו אל ה"שומר הצעיר", ואילו אנשי קושטא וועד ההצלה בהונגריה פעלו בניגוד להגדרת שליחותם והיא: הצלה ללא קשר לגוון התנועתי, באמצעות כספי הישוב היהודי בארץ והעם היהודי. הם פעלו תוך העדפה פוליטית ברורה של אנשיהם באמצעות שימוש בכספי כלל ישראל, וכוחם כאנשי ארץ ישראל. בפניותיהם הגלויות לכל התנועות הירבו להשתמש ברטוריקה של "כלל ישראל", אך לא כך בפעולתם מאחורי הקלעים, בביצור תנועתם, תוך חידוד היריבויות והקשיים, תחת מיתונם.

ה"כלל ציונים", אשר באופן רישמי היו בני ברית של ה"איחוד", היו שותפים לאי האמון העמוק שרחשו ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר" לראשי ועדת ההצלה בבודאפשט - מנהיגי ה"איחוד", בשנת 1943.

תמוה הוא מדוע לא נתנו וניה הדרי, מנחם באדר וחיים ברלס בספריהם כל הסבר או רמז למאבק האיתנים שהתרחש בהונגריה, בינם ובין אנשי התנועה הציונית, על הרכב ועד ההצלה והמשרד הארצישראלי, וזאת לאור העובדה כי בשנת 1943 היתה הונגריה ארץ מרכזית עמם באו בדברים ובמעשים1. כך גם מתעלמים ישראל קסטנר ויואל בראנד בספריהם, מן המאבק הקשה הזה שהתנהל בקרב התנועות הפוליטיות הציוניות (הפליטים והמקומיים), במשך כשנה.2 לעניות דעתי, ביקשו בכך למחוק פרק המטיל צל על התנהגותם והעדיפו לתאר את מעשיהם, שאכן ראויים להערכה, אך הם חייבים להיות מוערכים גם לאור פן זה שביקשתי לחשוף בעבודתי.

ניתן לקבוע שעל אף האוירה הקשה, העליה כמעט ולא ניפגעה בשל כך. בדרך כלל, עלו המכסימום האפשרי אך תמיד עם הרבה תלונות על קיפוח וטיב הרכב העולים. (לטענת רפי בנשלום כ- 70 איש לא זכו לסרטיפיקטים, לפני כניסת הגרמנים, בשל עצלנותו של קראוס, טענה שנשמעה בכתב האישום משנת 1946. יש לציין, בזהירות, כי טענות נוספות של בנשלום לא הוכחו, ביחס למשרד הארצישראלי. את חלקן רק שמע מן האחרים, שכן היה חבר בועדת המשרד הארצישראלי, רק חודש ימים, עד הפלישה הגרמנית, והם תערובת של אי ידיעה ויריבות פוליטית. מן הפלישה שונה מעמד המשרד לחלוטין וכך גם דרך העבודה בו)

מעלתו הגדולה של קראוס שהשכיל לבנות מערכת יחסים עם חוגים מסויימים בשלטון ההונגרי, במסגרת מדיניותם האמביולנטית כלפי הפליטים היהודים, ובעיקר עם אנשי משרד הפנים, על בסיס של אמון אישי. מערכת יחסים זו הניבה שורה של הקלות בכניסת פליטים להונגריה ושהייה בה- תוך העלמת עין ומתן לגאליזציה. הישג גדול אחר היה יכולתו להפוך את תשע הויזות למשפחות, לעלית כ- 50 איש בכל שבוע, החל מאוקטובר 1943, אשר מבחינה חוקית היו משפחות פיקטיביות, בידיעת השלטונות. בדרך זאת קיים את עליתם של פליטים חלוצים, שלא היתה להם קטגוריה של עליה בשנת 1943. העליה עד לכיבוש הגרמני במרס 1944, נמשכה באורח סדיר דרך רומניה ובולגריה לאחר שהעליה מארצות אלה, גופן, חדלה להתקיים, בלחץ הגרמנים.

למערכת היחסים הטובה שנרקמה בין קראוס והשלטונות יש לייחס חשיבות רבה שכן הביאה להצלתם של רבים בזכות קשרים אלו. הוא הצליח להטות את הביקורת הפנימית ההונגרית ואת המחאות הגרמניות נגד העליה. יש לזכור כי הונגריה באותה עת, מלאה בפקידות זוטרא שהיתה שמחה לחבל בכל אפשרות של הצלת יהודים.

למרות המאבקים הרבים על השליטה והמדיניות בתוך המשרד הארצישראלי, מאבקים שהיו חלק והמשך למאבקים בועדת העזרה וההצלה, ניתן להעריך כי קראוס פעל היטב ומעמדו לא נפגע בסופו של דבר כלפי חוץ. יש לראות במשרד הארצישראלי ובמיוחד בראשו, משה קראוס, כמי שחרגו הרבה מעבר להגדרת תפקידם הרשמי ובכך היו שותפים מרכזיים בפעולות ההצלה בהונגריה בשנת 1943, יחד עם ועדת ההצלה ותנועות הנוער החלוציות בבודאפשט. למרות השקעת כוחות עצומים, התקוה לעליה מאסיבית נתבדתה בשל גורמים שונים שהכשילו את ההצלה.

הערות:

1. ברלס, הצלה בימי שואה. באדר מנחם, בשליחויות עצובות, ספרית הפועלים, מדע לכל, הוצאת הקיבוץ הארצי. זאב הדרי, צומת קושטא,
2. קסטנר, דו"ח של ועדת ההצלה היהודית בבודאפשט 1942 - 1945, תרגום בנימין גת רימון, בהוצאת האגודה להנצחת זכרו של ד"ר קסטנר, ללא תאריך, עמ' 55 - 67, וכן בראנד יואל, בשליחות נידונים למוות.עיינות ת"א תשי"ז עמ' 7 - 56, פרקים העוסקים בד"כ, עד הכיבוש הגרמני.
http://www.daat.ac.il/daat/hungary/document/nedivi/sikum-2.htm

קטע מצמרר מהספר '' בשליחות הנידונים למוות''.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5494&forum=gil&omm=0

פרשת רכבת הזהב, בה נבזז רכושם של יהודי הונגריה ע"י קצינים אמריקאיים בתום מלחמת העולם השניה, נדמה היה שהסתיימה עם הכרעת ביהמ"ש האמריקאי. כעת מתברר כי ע"פ ההחלטה תזכה כל משפחה ב-400 $ בלבד.

עורכת הדין והעיתונאית שרה ליבויבץ דר קוראת ליהודים יוצאי הונגריה לתבוע את רכושם בחזרה. זאת בעקבות הזכיה בתביעה ייצוגית לרכוש יהודי הונגריה, במשפט שהתקיים לאחרונה בארה"ב. ליבוביץ דר תוקפת בחריפות את התובעים היצוגיים, וטוענת כי פגעו בכל יהדות הונגריה.

הסיפור ההיסטורי שמאחורי התביעה, מוכר כסיפורה של רכבת הזהב: בסוף 1944 הסתיימה השמדתם של יהודי הונגריה. הממשלה ההונגרית החרימה את כל הרכוש היהודי במדינה, והעמיסה אותו על רכבת בת 24 קרונות. הרכבת נשלחה לגרמניה אך נעצרה על ידי קציני הצבא האמריקאי, שבזזו את הרכוש היהודי. את חלקו לקחו לעצמם, וחלקו נמכר במכירות פומביות בארה"ב.

בשנת 2001 התקיימה תביעה ייצוגית לרכושם של יהודי הונגריה. תביעה ייצוגית היא תביעה שמגישים מספר מצומצם של תובעים בשם ציבור גדול יותר של תובעים. תביעות מסוג זה מוגשות כאשר אין לתובעים די כסף לתבוע. אם התביעה זוכה, עורכי הדין הייצוגיים מקבלים אחוזים נכבדים מהסכום, וכן גם התובעים הייצוגיים, אולם הציבור שהם מייצגים כמעט ולא מרוויח מכך.

במשפט על רכוש יהודי הונגריה תבעו כ-15 משפחות יהודיות את הרכוש בשם כל יהודי הונגריה בשנים 1939-1945, ובשם הניצולים הפזורים כיום בישראל, קנדה והונגריה. המשפחות התובעות תבעו סכום גדול מממשלת ארה"ב, כיוון שהממשל האמריקאי העריך את רכושן בהרבה פחות, 10 אלפים דולר בלבד.

כאמור, זכו המשפחות בתביעה. עורכי הדין יקבלו 4 מיליון דולר, והמשפחות שתבעו תזכינה כל אחת בכ-150 אלף דולר. שאר יהודי הונגריה הכלולים בתביעה הייצוגית לא זכו למעשה בדבר, מלבד קרן רווחה שתוקם עבורם. הקרן עומדת על סך 21 מיליון דולר.

כאן מגיעה עיקר טענתה של ליבוביץ'-דר: יהודי יוצא הונגריה שיזדקק לתמיכה כספית, יצטרך להוכיח זאת, ולעבור וועדות ופרוצדורות כדי שהקרן תאשר את התמיכה בו, וגם אז יוגבל הסכום רק ל-400(!) דולר לאדם.

ליבוביץ דר, שאביה הוא יהודי אמיד יוצא הונגריה, זועמת: "אבא שלי לא צריך טובות, אבל מגיע לו הרכוש שלו בחזרה. למה שרק אותן 15 משפחוות יקבלו את רכושן חזרה, והוא לא? למה הם גררו את כל יהדות הונגריה לתביעה שלהם? זה לא הוגן. הם הציגו את התביעה כהישג ענק, אך זהו הישג רק לעורכי הדין ולמשפחות התובעות".

כעת קוראת ליבוביץ-דר לכל המשפחות יוצאות הונגריה להחזיר את רכושן לעצמן. לשם כך, היא מבהירה בשיחה עם כתבתנו חגית רוטנברג, חובה עליהן להודיע לעורכי הדין האמריקאיים עד 1 לאוגוסט כי הם מבקשים לצאת מהתביעה הייצוגית, ולאחר מכן תוכל כל משפחה שיש בידה הוכחות על הרכוש לתבוע את רכושה במלואו בחזרה. כל זמן שמשפחה תהיה כלולה בתביעה הייצוגית היא לא תוכל לתבוע את רכושה שוב, אומרת ליבוביץ דר.
http://www.a7.org/news.php?id=112779

60 שנה אחרי וארה"ב מתנצלת על התנהגות חייליה שהשתלטו על "רכבת הזהב" והחרימו רכוש של ניצולי שואה ממוצא הונגרי, שהנאצים ניסו להבריח לגרמניה

אי-פי (NRG מעריב)
11/10/2005 18:57

עדיף מאוחר מאשר לעולם לא? ארה"ב פרסמה היום התנצלות רשמית על מעשיהם של חיילים אמריקנים במלחמת העולם השנייה שהחרימו פריטים יקרי ערך מרכבת שהובילה שלל נאצי שנלקח מקורבנות יהודים, ולא החזירו אותם מעולם.

"רכבת הזהב" נתפסה על-ידי חיילים אמריקנים במאי 1945, והכילה חפצים יקרי ערך שנבזזו* מיהודי הונגריה. חקירה שערכו האמריקנים ב-1999 העלתה כי חלק מהחפצים הוחרמו לשם שימוש צבאי של ארצות הברית, ולא הוחזרו מעולם לבעליהם החוקיים.

* שנבזזו
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/859/790.html

ממצאי החקירה הצביעו גם על מקרה בו בזזו חיילים אמריקנים רכוש שאוכסן במחסן בהונגריה. למרות שחלק מאותם חיילים נתפסו ועמדו למשפט, רוב הרכוש שנגנב לא הושב מעולם.

ההצהרה, שפורסמה על-ידי מחלקת המשפטים האמריקנית, מביעה חרטה בשמה של ממשלת ארה"ב על מה שהיא מכנה "התנהלות לא הולמת של אנשי צבא מסוימים" בפרשת הרכבת, שתכולתה כללה בין השאר תכשיטים, זהב, עבודות אמנות, חרסינות וחפצי ערך נוספים.

"ארה"ב הגיעה למסקנה שלמרות שחייליה התנהגו כראוי ברוב ההיבטים, התנהלותם סתרה את מדיניות צבא ארה"ב ואת הסטנדרטים המצופים מחייליו", נאמר בהצהרה.

25.5 מיליון דולר לניצולי שואה
ההתנצלות לא הגיעה כפרץ פתאומי של רצון טוב מצד הממשלה האמריקנית, אלא כחלק מהסדר שהושג בבית משפט במיאמי בין הממשלה לקבוצה של כ-62,000 ניצולי שואה הונגרים.

בהסכם נקבע כי בנוסף להתנצלות רשמית, ארה"ב תחלק סכום של כ-25.5 מיליון דולר ליהודים נזקקים ברחבי העולם באמצעות ארגונים סוציאליים. מרבית הסכום מיועד להגיע ליהודים בישראל, הונגריה, ארה"ב וקנדה.

"ממשלת ארה"ב מביעה את הזדהותה עם הקורבנות ומקווה כי ההסדר יאפשר סיוע משמעותי לניצולים", נכתב עוד בהצהרה, שספק כמה מהקורבנות שרכושם היה על הרכבת יזכו לקרוא אותה.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/995/593.html

גיוס סוכנים יהודים ל-אס.אס'' _______________________

במסגרת עבודה סמינריונית שעשיתי לפני 26 שנים הייתי צריך לנבור בעיתונים משנת 1939 . (העבודה היתה ראשיתה של תוספת היוקר). בבית לסין היה (מקווה שעדיין יש היום) ארכיון של עתונים מתקופה זו. נדהמתי לקרוא שהכתובת היתה על הקיר. אולי אז היה קשה לחבר את הידיעות למעשים שיבואו אחר כך אבל בפרוש היו ידיעות כבר משנת 39-41
הרושם הזה מקריאת העיתונים לא עוזב אותי מאז והוא אחד המניעים העיקריים שלי לפעילות נגד ההתנתקות. אז ידעו ולא עשו כלום!

___

גרינוואלד
חבר מתאריך 14.8.05
42 הודעות 10:53 01.09.05

5. כל הארכיונים בעולם גלויים ורק הדסק ההונגרי ביד ושם חתום

הכנוי הקודם שלי בפורום היה מלכיאל.בחרתי את השמות הללו, מתוך הערצה וסגידה לאיש הפשוט העלק תמהוני שהצליח להפיל ממשלה ולזעז ושיזעזע רבות
את החברה בישראל. מדינת ישראל לא תשקוט עד שיתקנו את כל העוולות ושישיבו לכל אחד את כבודו ואת אות הקללון שלו.

עסקתי רבות בעניין קסטנר, וכתבתי על כך. וגם כתבתי מחזה דמיוני לפני 10 שנים וקראתי לו "בודפשט רמת אביב ג'".

בזמנו שלחתי את המחזה לשופט חיים כהן וגם לאחרים וכתבתי לו:
שאם יש לו משהו לגלות לאומה בקשר לפרשת קסטנר שיגלה עכשיו....

שלחתי גם לעוד מכובדים כמובן שלא זכיתי לשום מענה וייחס ולא נעלבתי,כי לא ציפיתי: הרי אנחנו תמהוניים... איזו מילת קסם זו?!

ניסיתי להשיב את כבודו של משה קראוס האיש מהמזרחי שהציל אלפי יהודים
וגמר את חייו באומללות בגלל שהעיד נגד קסטנר.

טלפנתי ליד ושם הגעתי לגברת ראובני שעובדת בדסק ההונגרי ביד ושם, היא אמרה לי מפורשות שהגיעה הזמן לנתק את הפוליטיקה ממה שקרה בהונגריה.
והיא בעד גילויים, אבל היא מוגבלת. דברתי עם דר' בורג לפני מותו רק הזכרתי לו את קאוס הוא טרק לי את הטלפון, כתבתי לבנו בהיותו יו"ר הכנסת, כתבתי לרובי רבלין בהיותו יו"ר הכנסת: אביו היה בפורום לגילוי האמת על השואה ההונגרית. כולם השיבו פנים חתומות, אף אחד לא מעיז ליגוע בדבר ההונגרי. לכן לדעתי רק בג"צ יוכל לצוות על פתיחת הארכיונים ההונגרים.

למרות שאין לי תקווה גם בבג"צ בהרכבו הנוכחי.

______________________________________________

גיוס סוכנים יהודים ל-אס.אס'' ___

על קשריו של הקדוש הרב וייסמנדל זצ''ל עם הצורר אייכמן, ועל נסיונותיו בהצלת יהדות הונגריה, כבר נכתב רבות. מחדלי מנהיגי הציונות דאז היו בעוכריו. כן ידועה ההצעה לעסקת המשאיות תמורת יהודים. היה גם נסיון להמיר יהודים תמורת דולרים לראש. כל המאמצים העל-אנושיים של הרב (''מן המיצר'') מיכאל חיים דב וייסמנדל ז''ל, עלו בתוהו עקב רשלנותם של אותם מנהיגים. כל זה הפך להיות פרק נוגה בהיסטוריה עקובת הדם של יהדות אירופה מינוס ששה מיליון.

והנה מסתבר שבנוסחת ''כסף תמורת חיי יהודי'', השתמש אדולף אייכמן זה מכבר, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. יתרה מכך, בניגוד לעתיד השחור, שעסקאות כאלה התנפצו מול מציאות אכזרית, הנה לפנינו - עסקה שהצליחה וב...גדול. רבבת ילדים יהודים, ניצלים מהכחדה מובטחת. 10,000 נשמות רכות וזכות, זוכות להיחלץ התופת עוד בטרם פערה המפלצת הנאצית את פיה. תמורת 1,000 דולר לראש הסכים אייכמן לשחרר את הילדים.

מי עמד מאחורי הצלה מופלאה זאת? מי גייס את עשרת מיליוני הדולרים למשימת חיי אדם? מי סיכן את עצמו סכנה מוחשית, ובלבד שהילדים יישארו בחיים? כיצד כל זה התבצע ואיך התחיל כל העניין? על מנת לענות על שאלות אלו, נא לחזור שבעים שנה אחורנית!

המפליא בפרשה זו, שאת כל הפעולות עשתה דמות אחת, בכוחות עצמה, דמותה של... אשה נוכריה מהולנד! ולמרות שגם היא נכשלה בנסיונותיה לגייס את ראשי המנהיגות היהודית דאז, בכל זאת היא הצליחה במשימת הקודש שלה, הצלת רבבה. אשה בודדה, מצליחה להערים על מכונה נאצית משומנת היטב, ועל מוח מעוות של רוצח בדם קר, ושמו אייכמן.

ההולנדית והרוצח

''עכשיו אני יורד למחתרת. לעולם לא יתפסו אותי. אך גם במקרה שידם תשיג אותי וידונו אותי למוות, אקפוץ בעצמי לקבר בצחוק ובשמחה. הרי אני חיסלתי שישה מיליון יהודים והשלמתי את מפעל חיי. איש לא הצליח לחלץ נפשו מידי...'' כך התרברב אייכמן, שבועות אחדים לפני כניעת גרמניה וסוף המלחמה. את הדברים הללו אמר לסגנו וידידו, סגן-אלוף ס.ס. דיטר ויסליצני, שנתלה לאחר-מכן ע''י שלטונות צ'כוסלובקיה.

אייכמן שתמיד התרברב בפקחותו וערמומיותו, התבדה בכל חלקי אמירתו השחצנית. הוא כן נתפס! (ודווקא ע''י שנואי נפשו - היהודים). הוא לא קפץ בעצמו לקבר בצחוק ושמחה. כי הוא נשרף ואפרו פוזר בים התיכון. ויותר מאיש אחד הצליח לחלץ את נפשו! עשרת אלפים נשמות תמימות, עשו זאת.
כחלוף 15 שנה, ב-1960 נכלא אותו ארכי-רוצח בכלא הישראלי. ולא העלה על דעתו שיפגוש שוב את אותה גברת, כפי שפגש אותה בארמונו של רוטשילד, 22 שנים לפני כן.

מעל דוכן העדות ב''בית העם'' הירושלמי, שם נערך המשפט, מצביעה עליו בבטחה, ואומרת בקולה הבטוח: ''זהו זה! זהו ה ר ו צ ח !''

מולו ניצבה סגנית ראש עיריית אמסטרדם. הגב' גרטרודה ויסמולר, אותה ציווה לרצוח בימי המלחמה. היא נותרה בחיים.

הילדה ששרדה

לפני שבעה עשורים היתה הגב' ויסמולר פעילה באיגודי נשים הולנדיות, למען מפעלי סעד וטיפול בבתי-יתומות. מפגשה הראשון עם ילדים יהודיים התחיל באקראי. זה ארע בשנת 1933 - כחודשיים לאחר עליית הרודן אדולף היטלר לשלטון. הכנופיות הנאציות היו בראשית דרכן ורדיפות היהודים עדיין לבשו אופי צנוע למדי. הגב' ויסמולר בילתה את פגרת החגא שלהם באחוזה כפרית, בסמוך לגבול הגרמני.

בקרבת מקום, במרחק של 2 קילומטרים, שוכנת עיירה גרמנית טיפוסית ושקטה. בכל העיירה היה רק עורך-דין אחד והוא היה יהודי. איתרע מזלו ולידיו נפל תיק הגנה על נאשמים שפצעו מנהיג נאצי מקומי, בתגרת ידיים שפרצה בין פעילים סוציאליסטיים לבין חברי הכנופיה. כל זה קרה חודשים מספר לפני עליית הנאצים לשלטון. המשטרה האזרחית, אשר תמיד נטתה לצדו של היטלר, אסרה שני פועלים באשמה של נסיון לרצח פעילי המפלגה הנאצית. על הנאשמים הגן עורך הדין היהודי. הוא לימד עליהם סניגוריה בצורה כה מוצלחת, עד שבית הדין נאלץ לשחרר את הפועלים ולהטיל את הוצאות המשפט על חברי המפלגה הנאצית.

עם עלות הנאצים לשלטון, הם לא שכחו את הפרקליט היהודי. באחד הלילות, בתקופת חג הפסח, התפרצו שוטרים נאציים לביתו, גררו אותו למרפסת הבית והכוהו במוטות ברזל עד צאת נשמתו. לאחר-זאת החלו להכות את אשתו. על-מנת שתחתום על וידוי שבעלה התאבד, וגם היא עומדת להתאבד. אחרת יחנקו את הבת הקטנה לנגד עיניה. ברגע שהאשה האומללה חתמה על הודעת ההתאבדות המזוייפת, קשרו השוטרים חבל סביב צווארה ותלוה בפרוזדור המואר, לעיניה הנבעתות של ילדתה בת ה-11. הם קרעו חוטי חשמל מעל התקרה וגררו את הילדה הצורחת, לעבר הכבלים המחושמלים.

''היא תתחשמל למוות, ונוכל להודיע מחר, כי הקטנה התפחמה כאשר ניסתה להוריד את אמה מהמנורה''. כך אמר מזכיר המפלגה הנאצית לשוטרים, בעת שהיה נוכח בזוועה. הילדה ניצלה רגע של הפוגה, ונשכה את היד שאחזה בה. קפצה מהמרפסת לגינה ורצה בשארית כוחותיה מבלי דעת, לאן יובילו אותה רגליה הכושלות. השוטרים רדפו אחריה, אך נמנעו מלירות בה מחשש שיעוררו תשומת לב בלתי רצויה.

בריצה מבוהלת עברה הילדה את הגבול ההולנדי. למזלה, לא הבחינו בה שומרי הגבולות משני הצדדים. היא המשיכה לרוץ עד אשר אפסו כוחותיה, ומעדו רגליה היישר לתוך תעלה מלאת בוץ. שם נשארה ללא הכרה במצב של הלם מוחלט.

גרטרודה ויסמולר יצאה לטיול בוקר בשדות הפרחים הצבעוניים שכיסו את כל הסביבה השלווה. אין מראה יפה יותר מאשר שדותיה הפורחים של הולנד בחודשי האביב... האויר הצח של השחר והריחות המשכרים של פלאי הבורא, מלאו את לבה של ההולנדית הטובה. במחשבותיה לא העלתה כלל את הזוועות, הרצח והעינויים שהתרחשו מעבר לגבול הקרוב, מספר שעות קודם-לכן. היא התכופפה לקטוף פרחי שדה רעננים, שעה שהבחינה בגוף של ילדה מכוסה בבוץ, אך עם לב פועם חלושות. גרטרודה גררה אותה הביתה, הזעיקה רופא וטיפלה בה משך שלושה ימים עד אשר חזר כושר הדיבור אצל הילדה. חלפו שבועיים נוספים של טיפול פסיכיאטרי מרוכז בתוספת חמימות ומסירות אמהית, עד אשר יכלה הילדה לספר את אשר עבר עליה בלילה האיום. הפסיכיאטר ההולנדי פסק: ''כנראה שהיא עדיין סובלת מהלם ומערבבת דמיון עם מציאות. לא ייתכן שדברים כאלו אירעו במדינה נאורה ותרבותית כמו גרמניה...''

הגב' ויסמולר סברה אחרת. והאמינה לילדה. עוד באותו יום נסעה לעיירה הגרמנית, כדי לברר את העניין.

תחילת המעורבות

בשובה מהעיירה הגרמנית העונה לשם ''גרונאו'', הסתגרה הגב' ויסמולר בחדרה ובכתה שעות ארוכות. כשיצאה מחדרה ופגשה בבעלה, היו פניה חוורות, עיניה אדומות וידיה רועדות ללא הרף. נרגעה קמעא, נטלה את התנ''ך ונשבעה לעצמה חרישית, שלא לשקוט ולא לנוח, כל עוד נמצאים ילדים בסכנת מוות בגרמניה הנאצית.

כך החלה גרטרודה ויסמולר בדרכה, כאחת המצילות הגדולות בהיסטוריה. ההתחלה היתה קשה מאוד. היא פנתה לארגונים יהודיים בהולנד, בלגיה ואנגליה בבקשת עזרה במאמציה להציל ילדים יהודים מגרמניה. ברם, ראשי הארגונים לעגו לה וחשבוה למטורפת. (זוכרים את מחדלי מנהיגי הציונות, בהצלת יהודי אירופה?). יושב-ראש וועדת סעד יהודית בבריטניה דיבר אליה גלויות: ''המשוגע היטלר והבריונים הנאציים שלו יכולים לצעוק עד מחר, כי ירצחו את כל היהודים. אנו לא מאמינים להם. זו תעמולה לקבל את תמיכת האנטישמיים ברחבי העולם. הרי היטלר מבין, שלא יוכל לנהל את ענייני המסחר והכלכלה ללא יהודים.. יתכן שירצחו יהודי אחד או שניים, אך סכנה כללית אינה נשקפת ליהדות גרמניה...''

כל מאמציה לגייס תמיכה נכשלו. אפילו יהודי גרמניה עצמם סרבו לשלוח את ילדיהם חוץ לארצם. - ''מה רע לנו כאן? הרי אנו גרמנים לכל דבר'', השיב אחד ההורים היהודיים לגב' ויסמולר.

המפנה בגורל יהדות אירופה, חל בשנת 1938. אוסטריה הצטרפה מרצונה הטוב לרייך הגרמני ואילו צכוסלובקיה, נכנעה ללא קרב. ברייך הגרמני המוגדל, נמצאו עתה למעלה ממליון יהודים ואייכמן נדרש ע''י היטלר לטהר את הרייך מה''זוהמה היהודית'' עפ''ל.

קנס סמלי על רצח

באותה שנת 1938 התדפק על שערי השגרירות הגרמנית בפאריס, צעיר יהודי בן 17, הירשל גרינשפאן וביקש ראיון מיידי עם השגריר הנאצי. במקום השגריר יצא לקראתו המזכיר השלישי של השגרירות, הקצין הנאצי פון ראט. הירשל שלף אקדח טעון מכיסו וירה שלושה כדורים ללבו. פון ראט נהרג במקום. גרינשפאן נעצר ע''י המשטרה הצרפתית, אך שוחרר לאחר שהוטל עליו קנס סמלי בלבד. בית הדין הפריסאי קיבל את טענתו, שהוא בא לנקום את מות הוריו במחנה ריכוז גרמני. אחרי כיבוש צרפת ע''י הגרמנים, נעלם הצעיר היהודי האמיץ.

רצח הדיפלומט הנאצי, זירז את החלטת היטלר, לחסל את כל העם היהודי. אייכמן נצטווה לפתוח את ''משרד ההגירה היהודי'' עם סניפים בוינה, פראג וברלין. יהודים שיכלו לשלם דמי שוחד אגדתיים, שוחררו ממעצר וגורשו מחוץ לגבולות גרמניה, בתנאי שהשיגו אשרות-כניסה לארצות אחרות. רק מעטים עמדו בתנאים. השאר נעלמו במחנות ריכוז.

כל אותה עת, לא חדלה גב' ויסמולר במאמצים על-אנושיים, להציל ילדים יהודיים מהגהינום הנאצי. מכרה את רכושה, השתמשה בכספי בעלה, וגייסה תמיכה מארגוני חסד שונים בהולנד. אבן הנגף העיקרית בדרכה, היתה אשרות-הכניסה. שום ארץ בעולם לא רצתה בילדים האומללים. אפילו ארץ-ישראל, מולדת היהודים, היתה סגורה ומסוגרת בפני היתומים המסכנים. לבריטים ששלטו בארץ, לא היה אכפת אם יישרפו כל יהודי-אירופה בכבשנים. ''יהיו לנו רק פחות בעיות עם הערבים אחרי המלחמה'' הצהיר אחד הפקידים המנדטוריים בציניות.

אחרי תחנונים רבים הצליחה המצילה ההולנדית להשיג 22 אשרות להולנד לילדים בני 8 עד 18. היא נסעה לוינה, בחרה 22 יתומים שהוריהם נרצחו. לקחה אותם לתחנת הרכבת וביקשה מהם להמתין עד שתרכוש כרטיסים בקופה.

כאשר שבה למקום המפגש, הם כבר לא היו שם. היא לא ויתרה, לקחה מונית ישירות למטה המשטרה. שם נמסר לה, לאחר שאיימה עליהם שתתלונן בשגרירות הולנד, לפנות למשרדו של אייכמן. ''הוא מטפל בכל העניינים הללו'', מסרו לה קציני המשטרה.

מול אייכמן

הגב' מהולנד התדפקה על שערי הארמון של משפחת רוטשילד, שהוחרם ע''י אייכמן לצרכיו.

- ''לאן את נדחפת, גברת?'' שאל הזקיף הגרמני בשער.
- ''אני רוצה לראות את האדון אייכמן''.
- ''אולי הוא לא רוצה לראות אותך''. כך בשחצנות גרמנית טיפוסית.
- ''לא אזוז מכאן עד אשר אדבר אתו. יש לי דברים חשובים למסור לו..''

מקץ שעות רבות של המתנה בקור ובשלג, היא הוכנסה למשרדו. לאחר שנים היא תיארה את המפגש הראשון עם הרוצח הגרמני אדולף אייכמן, במילים הבאות:
''לא ידעתי אז מיהו אייכמן ולא תיארתי לעצמי שאיש, אותו חשבתי תחילה לאישיות מדינית ממדרגה ראשונה, יהיה קצין כה צעיר ומנומס. לא יכולתי להאמין, כי אדם נעים-הליכות זה, חולש על מערכת רצח, סחיטה ועינויים שהקיפה את יהדות אירופה''.

עתה במשרדו מביטה היא בעיניו החייכניות של סגן-אלוף סימפטי, העונד את המדים השחורים של משטרת הבטחון. עד מהרה קולטת המצילה ההולנדית לדעת, כי הנימוס וגינוני-החן מהווים שכבה חיצונית דקה העוטפת את חיית-הטרף הנאצית.

אייכמן ישב בכורסא, הצית סיגר והניח אל רגליו המגופפות על השולחן היקר שנרכש ע''י רוטשילד מעזבונו של לואי מלך צרפת. הזמין אותה לשבת על הספה והרהר באורח פילוסופי בקול רם: ''הארמון הזה הוחרם על ידי מהרוטשילדים. שמעת בוודאי על המיליונרים היהודים הארורים שמצצו ברמאות את כספם של נוצרים ישרים כמונו, רכשו להם תוארי-אצולה תמורת כסף והקימו להם ארמונות-פאר. לצערי נמלטו רובם בטרם הגעתי לוינה. הצלחתי לתפוס שניים מקרובי משפחתם. פקדתי להכניס את ראשיהם לתוך אסלת שירותים ולהוריד את המים. הם נחנקו. כאשר חזרו לחיים בעזרת הרופא, חתמו מיד על העברת כל הונם ורכושם לרשות ''מרכז ההגירה היהודי'' אותו אני מנהל כאן. מה את רוצה ממני, גברת?''

הגב' ויסמולר דרשה להחזיר לה לאלתר את 22 היתומים שעבורם יש לה אשרות-כניסה להולנד, תעודות מעבר וכרטיסי-נסיעה. ''אם לא תחזיר לי את הילדים מיד, אקים צעקות עד לב השמיים בעיתונות העולמית !''

הוא הצטחק בציניות: ''אני מצפצף על העיתונות. אבל אמרי לי דבר אחר, יש לך שם גרמני ''גרטרוט וייסמילר'', את נוצריה ומסמלת בעיני את כל הטהור בגזע הגרמני. מה לך וליהודים, אותם יש להשמיד כמו פשפשים ללא רחמים...''?

ההולנדית קמה על רגליה ופנתה לעבר פניו של רב-הטבחים. ''אדון אייכמן, אתה טועה בכמה נקודות. ראשית, אבקשך להגות את שמי בצורה הנכונה. שמי גרטרודה ויסמולר ולא גרטרוט וייסמילר. אני הולנדית ולא גרמנית. ואילו היית אתה נוצרי טוב, לא היית כה אכזרי כלפי ילדים חסרי ישע!''

היא היתה משוכנעת שאייכמן יצווה לאוסרה ולהשליכה למרתף עינויים. לתדהמתה, צחק אייכמן מלא הפה. הדברים הבאים ששמעה מפיו, הפתיעו אותה לא פחות: ''גברת ויסמולר (הדגיש את המבטא ההולנדי) אני חושב שנוכל להגיע להסכם מסחרי. אני מוכן להעביר לידייך 10.000 ילדים יהודיים בשלושה תנאים:

1. קרובי הילדים או ארגוני סעד חייבים לשלם סכום של 1000 דולר עבור כל ילד.
2. את חייבת להוציא מכאן לפחות 600 ילדים לשבוע.
3. את מוכרחה להתחייב, כי אף אחד מהמגורשים לא ישוב עוד לגרמניה - ואם ישוב, דמו בראשו''.

המצילה הסכימה מיד לכל התנאים. עדיין לא היה לה ברור, מניין תשיג את דמי הכופר הגבוהים בסך של 10 מיליון דולר? כיצד תצבור אלפי אשרות-כניסה ותעודות מעבר? מהיכן תיקח אמצעים לממן ארגון רכבות, תזונה והשגחה רפואית לרבבת הילדים? דחתה שאלות מציקות אלה וטסה היישר לברלין, אמסטרדם, לונדון ופריס. התקשרה עם סוכני מחתרת, ארגונים יהודיים ושאינם יהודים. באה בדברים עם אנשי עסקים ובעלי אמצעים, בכל מקום אליו הגיעה. אחרי ששה ימים של התרוצצות ברחבי אירופה, הצליחה לשחרר את המשלוח הראשון של 600 ילדים מבוהלים שהגיעו ברכבת מיוחדת לקלן. היה זה ב-11 דצמבר 1938.

ללא רחמים

שליחי אייכמן חתמו על המסמכים וגב' ויסמולר ליוותה את הרכבת לעיר הגבול ההולנדית ''ניימגן''. בגבול ההולנדי התברר שנמצאים ברכבת 622 ילדים במקום 600. המיותרים היו אותם 22 יתומים שנחטפו ע''י סוכני אייכמן בתחנת הרכבת בוינה. הרוצח הנאצי חמד לו לצון על חשבון הסבל והדמעות. החרים את תעודות המעבר של ה-22. שוטרי הגבול ההולנדים סרבו לתת להם להיכנס להולנד ללא תעודות המעבר. (לא העלו על דעתם שהגרמנים ה''תרבותיים'' מסוגלים לשחוט ילדים בדם קר). לא הועילו תחנונים ודמעות. הם אולצו לחזור לגרמניה. ואז היא קיבלה קריאה טלפונית דחופה מאייכמן: ''הפרת את תנאי ההסכם שלנו. הרי אמרתי לך לא להחזיר אף ילד לגרמניה. עכשיו לא תראי אותם עוד...''

עשרים ושנים הילדים האומללים הומתו באכזריות באמצעות ניסויים רפואיים ומדעיים שנערכו בגופם. יהי זכרם ברוך!

ההערמה

אחרי לחצים רבים, תחנונים ושלמונים, הצליחה לקבל כמה אלפי אשרות-כניסה. ואז החליטה להערים על אייכמן היא השתמשה באותן תעודות מספר פעמים. ברגע שהרכבת עברה את הגבול ההולנדי, אספה את כל התעודות מידי הילדים, מחקה את החותמות באמצעות חומרים כימיים, ושוב נסעה לגרמניה לקבל משלוח חדש. מבצע ההצלה נמשך יותר מארבעה חודשים. באוגוסט 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, נפרדה גרטרודה מאדולף אייכמן. הרכבת האחרונה עם ילדים יהודים, עזבה את גרמניה, והמצילה החתימה את ניירותיה במשרדו של הפושע הנאצי.

''להתראות'', אמר לה אייכמן.
''אני מקווה שלא נתראה עוד'', השיבה ההולנדית.
''אל תשלי את עצמך גברתי, עוד איך נתראה…''

טרם חלפה שנה והגב' ויסמולר נוכחה, כי אייכמן צדק. במאי 1940 פלשו גייסות הגרמנים להולנד, בלגיה וצרפת. במחנה המעבר שהוקם על ידיה, בקרבת ביתה, נותרו עוד 350 ילדים שלא הספיקו לצאת למקום מבטחים. ההולנדית האמיצה ידעה מה יהא גורלם, אם יפלו בשנית לידי כנופיות אייכמן.

היא החרימה חמשה אוטובוסים עירוניים והסיעה 150 ילדים לנמל אימויידן, שם עגנה אוניית הפליטים ''בודגרייבן''. בסיפונה המיושן המו פליטים מכל ערי הולנד, רובם אזרחים אנגליים שניסו להימלט למולדתם החופשית. פועלי הנמל ההולנדיים עכבו את האנייה, לאחר שרב-החובל פקד להרים עוגן, עד אשר עלתה הגב' ויסמולר על גשר הפיקוד. הקברניט סירב בתוקף לקחת אפילו ילד אחד... גרטרודה לא התבלבלה ואיימה על הקברניט שאם יעמוד בסירובו, לא יאפשרו לו פועלי הנמל להפליג לאנגליה. הילדים שהמתינו ברציף, הועלו לסיפון והאוניה הפליגה באיחור רב. הטנקים פרצו לנמל, פתחו באש תותחים לעבר האוניה המתרחקת, אך טווח הפגזים לא השיג את הפליטים. נשארה השאלה הגדולה: מה עושים עם 200 הילדים שארית הפליטה?

הסוף הטוב

הילדים הוסתרו במנזר סמוך, והיא החלה לחפש דרכים להבריחם לארץ ניטראלית. יומיים לאחר-מכן הגיעו שני קציני S.S. ממפקדתו של אייכמן ודרשו לדעת את מקום מחבואם של הילדים. ''הם מזמן באנגליה'' השיבה ההולנדית האמיצה בשלווה. קצין אחד סטר על פניה. השני דחף אותה בגסות ובאיום מפורש: אם תוך 48 שעות לא תעביר את הילדים לידיהם, תשלם בחייה.

בלשי הגסטפו נשארו צמודים ליד ביתה יומם וליל. אי אפשר היה לזוז בלי מעקב צמוד. הפעם נקטה בטכסיס מסוכן והערימה שוב על אייכמן ושלוחיו. היא שלחה את בעלה לנמל הדייגים ''בוורויק'' במטרה לשכור שתי אוניות-דייג. מר ויסמולר התמקח בפומבי עם בעלי הספינות. כמובן שהדי העיסקה הגיעו לאוזני בולשת הנאצית. הגרמנים הניחו שהילדים יוברחו דרך הים. כוחות משמר מוגברים הקיפו את הנמל, וכל הסוכנים הוחשו לשם באישון ליל. בעוד תשומת-לב הגרמנים מרותקת לנמל הדייג, הסתננה המצילה מדירתה למנזר. שם המתינה לה שיירת אוטובוסים ומשאיות. על כל כלי רכב הוצמד השלט: ''עלייה לרגל ללורד הקדושה''.

בראשית המלחמה, לא העזו אפילו הגרמנים לאסור עליות-רגל המקודשות לנוצרים. לכן, לא חשד אף אחד בשיירה שכללה מאות ילדים נוצרים ויהודים גם יחד. האוטובוסים עברו את תחנות הבקורת הגרמניות בהולנד וצרפת הכבושות. לבסוף הגיעו למקום המקודש להם. הנוצרים נשארו ב''לורד'', ואילו הילדים היהודים המשיכו בדרכם לעבר הרי הפירנאים על גבול ספרד.

מבריחים מקצועיים נשכרו ע''י גרטרודה, והשוטרים המקומיים קיבלו שוחד והפנו מבטם לכיוון אחר. השלטונות הספרדיים קיבלו את הילדים בסבר פנים יפות. הגב' ויסמולר שבה לאמסטרדם מעליית הרגל ל''לורד''. היא נעצרה מיד ע''י הגסטפו, אך שוחררה כעבור שבוע מחוסר הוכחות. ומאז ועד תום מלחמה, עסקה היא בפעילות מחתרתית, תוך כדי הסתכנות אישית, בהצלת חיי אדם.

תם סיפורה של הגיבורה ההולנדית. אך מן הסתם לא תם, סיפורם של אותה רבבת ניצולים. היום בשנות העמידה שלהם. הם או צאצאיהם מוזמנים להגיב על כתבה זו. בהעלאת זכרונות ועדויות אישיות מקוריות. תודתנו נתונה לכם מראש וכן לשאר הקוראים על הארות, הערות, או כל תגובה אחרת לפתיחת סדרה על פרשיות נעלמות, שלא נסקרו עד עכשיו.
http://www.shofar.net/site/PrintARVersion.asp?id=6883

_______________________

הממסד והתקשורת משתיקים את שערוריית ז'אק וארטן
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=106&viewmode=

ניב רסקין: נכון להבוקר שמונה כמעט שלושים וארבע דקות, הערב הוא ערב יום השואה ישודר בערוץ 8 בהוט בכבלים סרטם די מצמרר של גיילין רוז 'להרוג את קסטנר'. בסרט מובא ראיון ראשון עם רוצחו של הדוקטור ישראל קסטנר מי שנחשב במשך שנים כמשתף פעולה עם הנאצים, ונרצח ע"י פעילי ימין בהתנקשות שהראה במרץ 1957 והסעירה את המדינה. ז'וז'י קסטנר היא בתו של הדוקטור ישראל קסטנר, שלום לך
ז'וז'י קסטנר: בוקר אור

ניב רסקין: הסרט בעצם נפתח בשחזור ההתנקשות באביך ע"י הרוצח זאב אקשטיין מתחת לביתכם ברחוב עמנואל הרומי בת"א. קודם כל ברמה האישית, איך התמודדת עם לראות את הקטע הזה?
ז'וז'י קסטנר: שראיתי את הסרט בפעם הראשונה הייתי בהלם מוחלט, כי הייתי במידה מסוימת שותפה להפקה של הסרט במשך 8 שנים, אבל לא היה לי מושג באיזה כיוון הוא הולך ואיך הוא יוצג, כך שראיתי את זה בפעם הראשונה הייתי באמת בהלם. אבל בסופו של דבר הסרט עשה לנו שירות מדהים

ניב רסקין: בסרט הזה מעלה אותו זאב אקשטיין תיאורית קונספירציה שהוא ירה אמנם בדוקטור קסטנר מספר כדורים, אבל הירייה שהרגה אותו נורתה מתוך החושך, מה דעתך על התיאוריה הזאת שהיה אדם נוסף שם?
ז'וז'י קסטנר: אני מאמינה בתיאוריה, אני לא חושבת שזה כל כך תיאוריה כי אבא שלי בתיאור של האירוע למשטרה מסר שהוא.. מכיוון שהירייה הראשונה הייתה יריית סרק – הוא ניסה לברוח לתוך הבניין ומישהו מנע ממנו להיכנס, ואז הוא רץ החוצה וניסה לברוח לבניין הש.. הסמוך ואז הוא נורה בגבו

ניב רסקין: מי מי רצח?
ז'וז'י קסטנר: של מי הייתה

ניב רסקין: אוקיי
ז'וז'י קסטנר: הירייה שרצחה אותו אבל מה שבטוח הוא שהיה שם אדם נוסף שוידא הריגה

ניב רסקין: היה לך מאוד חשוב לפגוש את האיש שהורשע ברצח אביך, אפילו צלצלת אליו הוא סירב לאורך זמן. למה היה לך כל כך חשוב לשוחח איתו או לשבת איתו?
ז'וז'י קסטנר: כי אחד הדברים שמאוד הציקו לי במשך השנים זה שאת אבא שלי רצח איש צעיר יליד הארץ שלא היה לו שום קשר לשואה, ניגש אליו בדם קר ושאל אותו: "אתה דוקטור קסטנר?" ורצח אותו. אני כל השנים האמנתי שאילו – אבא שלי מת בכל מקרה – אבל אמנתי שאילו היה רוצח אותו אדם שחש נבגד ע"י קסטנר, שחשב שמשפחתו נספתה בגלל קסטנר, הייתי מבינה את זה יותר זה היה לי יותר קל. ורציתי לדעת מה הביא אדם צעיר לרצוח אדם אחר בדם קר

ניב רסקין: הצלחת להבין?
ז'וז'י קסטנר: כן בהחלט, הצלחתי להבין שלקחו אדם צעיר, נתון להשפעה, רגיש ותמרנו אותו פשוט תמרנו אותו

ניב רסקין: גורמי ימין קיצוניים באותה תקופה
ז'וז'י קסטנר: ימין ושמאל היה שם אני חושבת די בלגן בכל הנושא הזה, הוא גם מספר שחלק גדול מאנשי המחתרות מאנשי המחתרת היו אנשי שב"כ שנשלחו על מנת לעקוב אחרי מה שקורה במחתרות, כך ש..

ניב רסקין: מושתלים מטעם שירותי הביטחון הישראלים
ז'וז'י קסטנר: כן, אכן

ניב רסקין: תחילת הפגישה שלכם מתועדת בסרט אחר כך הוא מבקש מימך לפרוש יחד איתו למרפסת, אתם יושבים שם שעה ארוכה, מה הבנת ממנו? מה שמעת ממנו שלא ידעת לפני?
ז'וז'י קסטנר: זה לעתיד

ניב רסקין: מה זאת אומרת?
ז'וז'י קסטנר: זאת אומרת שמה שנאמר בארבע עיניים בינתיים.. נשאר בארבע עיניים..

ניב רסקין: את מרגישה שבסופו של דבר אחרי כל כך הרבה שנים שכמובן מה שזכור מישראל קסטנר זה את אותו משפט של אותו שופט שאמר שהוא: "מכר את נשמתו לשטן" ושיתף פעולה עם הנאצים, מרגישה שהסרט הזה אולי בסופו של דבר ישים קץ לדיבורים על כך שהוא בגד?
ז'וז'י קסטנר: בהחלט, אמנם הסרט.. קודם כל זה תהליך של הרבה מאוד שנים של יותר מ 25 שנה, זה התחיל בסרטים של הערוץ הראשון של יהודה קוה ואחר כך הייתה הצגה ואחר כך הייתה סידרה בטלוויזיה ונעשו סרטים גם ע"י מפיקים זרים וככל שהתקדם הזמן והתגלו מסמכים שהוכיחו שמה שאבא שלי אמר היה אמת, ובשנים האחרונות גם הניצולים מדברים

ניב רסקין: יד ושם הכיר בו באופן רשמי
ז'וז'י קסטנר: יד ושם, כך שזה תהליך אבל הסרט נתן לזה דחיפה עצומה

ניב רסקין: חייב לשאול אותך ככה לסיום, בסרט ודיברנו על קודם בשיחה עולה תיאורית הקונספירציה, מדובר ברצח שהסעיר את ישראל של שנות החמישים, סוג של רצח פוליטי. המתנקש היה איש ימין פנאט, הרצח הזה ארע מאות מטרים מכיכר מלכי ישראל, ובמקרה הזה שוחררו הרוצחים אחרי 7 שנים בלבד, שקיבלו חנינה מהנשיא זלמן שזר. לא יודע, כשאני ראיתי את הסרט הזה לא יכולתי שלא לחשוב על רצח אחר שארע כמה מאות מטרים משם, גם את בתחושה הזאת?
ז'וז'י קסטנר: אני חושבת שיש הרבה נקודות דמיון, אבל מעבר לזה אני לא יכולה להביע דעה. וזה שהרוצחים שוחררו אחרי זמן כל כך קצר – וכפי שנאמר קיבלו תנאים מיוחדים בכלא – זה רק מוכיח את תיאורית הקונספירציה של הרצח של אבא שלי. ביחס לרצח של רבין אני לא יכולה להביע דעה, כי אני לא מצויה כל כך בפרטים ואני לא חושבת שזה רלוונטי לגביי או לגבי אבא שלי

ניב רסקין: ברור
ז'וז'י קסטנר: מה שלנו חשוב זה באמת שסוף סוף.. מבצע ההצלה הגדול שלו שאין שני לו בשואה – מובא לקדמת הבמה

ניב רסקין: הדברים ראויים, סוזי קסטנר, ז'וז'י קסטנר בתו של ישראל קסטנר, תודה לך
ז'וז'י קסטנר: תודה לך

ניב רסקין: להתראות
ז'וז'י קסטנר: להתראות ואני מקווה שכמה יותר אנשים יצפו בסרט

ניב רסקין: תודה

מקור:
http://glz.msn.co.il/pop_video.aspx?newsid=4052

*****

ההמנון-"התקווה בת שנות אלפיים", בעיבוד חדש ועוצמתי - Francky Perez

מסמכים שנחשפו לאחרונה בארכיון ברוסיה מגלים שהעולם לא רק ששתק אלא סירב באופן אקטיבי להציל. על פי המסמכים הללו: ב-1940 היטלר הציע לשלוח את היהודים משטחי הכיבוש הנאצי לאמריקה, אנגליה ורוסיה אך מדינות אלה סרבו לקלוט את היהודים ובכך יתכן ומנעו הצלתם של יותר מ-2 מיליון יהודים. אחר כך החלה השואה. במסמכים הנמצאים בארכיון הרוסי מתברר כי ב-9 בפברואר 1940 היתה פניה רשמית לרוסיה ליישב בתחומה באזור בירוביזאן ומערב אוקריאינה את היהודים שיגורשו אליה והיא סרבה. ממצאים אלה מעצימים את קריאתו של ראש הממשלה שגם 60 שנה אחרי המלחמה ליהודים מותר לסמוך רק על עצמם, 60 שנה היו צריכים לחלוף עד שניתן לנקות מעט מן האבק המכסה את המסמכים הספונים בארכיונים השונים בעולם ואז מתגלה אמת מרה ביותר. שגם אלה אלה שניתן היה להציל לא היה מי שרצה.

http://aboutisrael.co.il/heb/news_alisrael.php?actions=all

Million Unsaved Jews

By Pavel Polyan special to The Moscow News
Hitler offered to send German Jews to the United States, the UK, and the Soviet Union. All of these countries declined the offer. Then the Holocaust began

Lying in front of me is a remarkable document from the Russian State Archive of Socio-Political History. It is a letter by Ye. I. Chekmenev, head of the Resettlement Administration under the USSR Council of People's Commissars (SNK), to SNK Chairman V. M. Molotov, dated February 9, 1940. Following is the text in full:
"The SNK Resettlement Administration has received two letters from the Berlin and Vienna resettlement bureaus concerning the resettlement of Jews from Germany to the USSR - specifically to Birobidzhan and the Western Ukraine.

"Under the evacuation agreement between the USSR Government and Germany, only ethnic Ukrainians, Belorussians, Rusins, and Russians are subject to evacuation to Soviet territory.

"We believe that the proposals by the aforementioned resettlement bureaus cannot be accepted.

"Awaiting further instructions.

"Appendix: on six sheets."

Had they been indicated in the letter, the names of the German addressers would have startled us since the Berlin and Vienna resettlement bureaus were at that time headed by Adolf Eichmann (appointed in October 1939) and Franz Walter Stahlecker, respectively. And hanging over them was the shadow of Reinhard Heydrich, the head of the Reich Security Main Office (RSHA) and protector of Bohemia and Moravia.

Chekmenev's name is not generally known even to sophisticated Russian historians. As for the SNK Resettlement Administration that he was in charge of, it was indeed the most appropriate addressee for the high ranking SS officials. This organization was responsible for nationwide resettlement programs that were carried out mainly on a voluntary basis - in contrast to the People's Commissariat for Internal Affairs (NKVD) Chief Administration of Corrective Labor Camps (GULAG) or the NKVD Special Settlements Department.

It was no accident that German state officials turned to their Soviet counterparts. At that time, "the ultimate solution to the Jewish question" in Germany was still conceived of as emigration, not extermination. In the second half of October 1939, Operation Nisko - a plan to deport 4,000 to 5,000 Czech and Austrian Jews to a special Jewish reservation near Lublin - ended in failure. In late October, the deportation was halted, mainly because of the objections raised by the newly appointed Governor General Frank who wanted his fiefdom to be "Judenfrei" ("Jew-free").

The next attempt to establish a Jewish reservation was the so-called Madagascar Plan. The idea was to extend the "Judenfrei" status to the whole of Europe. Germany wanted France to give it a mandate to govern the tropical island (Madagascar was a French colony). Jews were supposed to engage in agricultural production there under the supervision of a police governor appointed by Himmler. The plan was abandoned when the military situation on the maritime theaters of operation changed for the worse - what with the Battle of Britain lasting much longer than planned and with Hitler's decision in the fall of 1940 to invade the Soviet Union.

Eichmann and Stahlecker's letters to Chekmenev reveal a hitherto unknown plan "to resolve the Jewish question" by deporting German, Czech, and Polish Jews to the Soviet Union. If the idea originated in December 1939-January 1940 and the letters were sent (apparently by diplomatic mail) in late January 1940, the initiative must have come in the period between the Nisko and Madagascar plans.

To the Soviet addressee, however, the offer did not look particularly attractive. In 1934, the Jewish Autonomous Oblast (region) was established in Eastern Siberia. The 1936-37 spy scare and the subsequent Great Terror made the resettlement of foreign Jews to Birobidzhan all but an unviable proposition.

Nor did the Soviet Union take the slightest interest in the International Conference on Jewish Refugees that took place in Evian in July 1938. At the same time, during this period the Soviet Union, trumpeting its internationalism from the rooftops, took in thousands of Spanish refugees. As for sympathy for the opponents and victims of Nazism, it was limited to a handful of Communists and their families as well as luminaries like world chess champion Emanuel Lasker.

Even so, Soviet-German cooperation in certain areas was quite successful. Following the partitioning of Poland, the two countries carried out a population exchange program. This resulted in the establishment in October 1939 of a joint German-Soviet evacuation commission, headed up by M. M. Litvinov and K. von Remphochener. The first 1,050 people were sent to Germany from the town of Vladimir-Volynsky on December 20, 1939. The evacuation was completed by February 4, affecting a total of approximately 130,000 people. Neither Slavs nor Jews were covered by the program, while Aryans were strongly advised to divorce their "underclass," "undesirable" spouses. The number of those wishing to move to the Soviet Union was approximately 40,000, including a considerable proportion of Jews, but the Soviet side agreed to accept only 20,000, later taking in another 14,000.

Following Germany's attack on Poland, September 1, 1939, a large number of Polish citizens, mainly Jews, fled from Poland to the "land of salvation" - to the East. Those who managed to find a roof over their heads and stay with their relatives, while agreeing to accept Soviet citizenship, were relatively safe. The rest faced deportation to Siberia. On June 29, 1940, 77,000 (according to other estimates, 90,000) "resettlers/refugees" were sent to special settlements in the north of the Soviet Union - to work as loggers. It must be said, however, that the Soviet deportation in the end saved the majority of them.

Of the approximately 2 million Jews who lived in Poland before German occupation, about 150,000 fled to the Soviet zone of occupation, including dozens of those who had run away from the Nisko reservation. Add here another 350,000 to 400,000 Jews in the Reich (including Austrian, Czech, and Bohemian Jews). It is these 2.1 million to 2.2 million Jews that Eichmann and Stahlecker refer to in their letter to Commissar Chekmenev. Getting rid of them was Hitler's psychopathic dream as well as his political objective.

But was Hitler's offer desirable to Stalin? No, the gift would have been a white elephant for the Soviet tyrant. If German Jews were allowed to live as free citizens in any part of the country, just think how many security police forces would have been required to look after them! Surely they could not have been sent en masse to the GULAG or to special settlements (colonies), as had been the case with many thousands of Jewish refugees from Poland.

When his offer was turned down (or more likely, when he did not get any response from Moscow), chances are that Eichmann was hardly upset. Yet the series of failures with a territorial solution to the Jewish question (Nisko, Madagascar, Birobidzhan) definitely precipitated the search for another "solution" - far more radical and devastating.

It went down in history as the Holocaust.
http://english.mn.ru/english/issue.php?2005-15-26


9. לורד מויין: ''מה אעשה במיליון יהודים??''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5494&omm=9&viewmode=

"מה עשתה המשטרה לאחר התנקשות באדולף קסטנר??"

מצ"ב קישור לתת-אשכול למקור נוסף: כרך ב - ''בן הארץ הזאת'' מאת שמואל תמיר.
31. פרק 40: פתיח הפרק- ''רצח קסטנר'' .............
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5418&forum=gil&omm=31&viewmode=threaded

http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=11408&sivug_id=6

אולי אני טועה, אבל משום מה אני לא ראיתי אף אזכור בתקשורת הישראלית לנושא.

העמותה שהוקמה בארה"ב מנסה להכניס את הסוגיה למודעות היהודית. בלי קשר ל"תפוצה" של כל אחד מאיתנו, חשוב לדעתי לעזור להם להכניס את הנושא למודעות, וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות.

סרטון קצר בנושא, כולל הקשר הנאצי-פלסטיני:

השואה - גם בצפון אפריקה (תקציר מחקר): http://www.farhud.org/north_africa.pdf

אתר העמותה: http://www.farhud.org

מוזיאון השואה של לוס-אנג'לס קבע כי הפרעות שנערכו ביהודי עיראק
ביוני 41 הם "פוגרום נשכח של השואה"

ג'קי חוגי
11/8/2005 8:29

מוזיאון השואה של לוס-אנג'לס והאוניברסיטה של מדינת קליפורניה
החליטו להכיר בפרעות שנערכו ביהודי עיראק ביוני ‭– 1941‬ שבהן נרצחו
130 יהודים – כחלק מאירועי השואה.

ההחלטה התקבלה במשותף על-ידי המוזיאון והמרכז לחקר השואה, זכויות
האדם והסובלנות באוניברסיטה של קליפורניה. בהחלטה נקבע כי הפרעות שכונו "פרהוד" הם "פוגרום נשכח של השואה‭."‬

ההחלטה התקבלה בהתרגשות במרכז מורשת יהדות בבל שבאור-יהודה.
"זה צעד חשוב ומרגש של המוזיאון המכובד בארצות-הברית‭,"‬ אמר יושב
ראש המרכז מרדכי בן-פורת.

המוזיאון בלוס-אנג'לס והמרכז לחקר השואה באוניברסיטה קראו לכל המוזיאונים להנצחת השואה ולעורכי תוכניות לימוד בתחום זה לפעול
כמותם.

עמנו הוא לב האנושות-וארץ ישראל-לב עמנו.

יודע_דבר
חבר מתאריך 26.7.05
7 הודעות 16:50 11.08.05

4. הפוגרום ביהודי עירק היה קשור לגרמניה הנאצית

ב- 1941 היתה הפיכת נפל נגד הממשלה העירקית. הפיכה זו מומנה ונתמכה ע"י גרמניה הנצית. היא הסתימה לאחר ימים ספורים בהם הספיק המון מוסת לשדוד בתי יהודים ולרצוח כ-130 איש.

חבצלת השרון
חבר מתאריך 25.5.04
72 הודעות 16:35 11.08.05

2. בן-פורת שכח להזכיר מי הטמין פצצות נגד יהודים בעיראק

אני לא מכירה עיראקי אחד שעזב אז את עיראק ושלא טוען שהיו אלה שליחי מפא"י שהטמינו פצצות נגד יהודים. מי כמו בן-פורת יודע יותר על כך.

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
54598 הודעות 16:46 11.08.05

3. יפה כתבת, וזה למעשה עסק הביש 1 ואחריו היה עסק הביש 2

30. המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=30&viewmode=
5. מבצע סוזאנה/מצרים = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=59&viewmode=
22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=22&viewmode=

32. פרופ' שנהב: ''השוד המושלם = רכוש יהודי עירק!!''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=32&viewmode=

10. דרישה לכלול את הטבח בבגדד (1941) - בארועי הזכרון לשואה
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5494&omm=10&viewmode=

12. עוד על הפרהוד - ''הפוגרום הנשכח של השואה'' + סרטון
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5494&omm=12&viewmode=

______

מצעד הרבנים בוואשינגטון, 6 באוקטובר 1943. לרוזוולט לא היה זמן. למטה: תמונה קבוצתית של אנשי משלחת האצ"ל ותומכיהם בארצות הברית, 1943. המשלחת התפרקה לאחר גיוס שניים מהחברים

דצמבר 1942: משלחת האצ"ל בארה"ב, שפעלה עד אז כגיבוי לפעילות הארגון בארץ ישראל ועסקה בקידום יוזמה להקמת צבא יהודי שיישלח לאירופה, החליטה להתמקד במסע ציבורי להעלאת המודעות הציבורית להשמדת היהודים ובניסיונות לסייע להם. פעילות המשלחת - מודעות פרובוקטיוויות בעיתונות, העלאת הצגה עתירת כוכבים, שתדלנות מוחצנת - הרגיזה את הממסד היהודי.

אנשי הממסד לא הסתפקו בוויכוחים עם אנשי האצ"ל, וניסו לטרפד את פעילותם: אישים שונים בממסד היהודי - ובראשם המנהיג המוביל, הרב סטיוון וייז - אף פעלו לגירושם מארה"ב או לכליאתם, בנימוק שהם שוהים במדינה שלא כחוק. המאמץ הצליח, לפחות חלקית: שניים מששת אנשי המשלחת, יצחק בן-עמי ואלכסנדר רפאלי, גויסו לצבא האמריקאי ובעקבות זאת התפרקה המשלחת.

שתי האפיזודות הללו מאיירות את הוויכוח הגדול על תפקוד הממסד היהודי-האמריקאי בתקופת השואה. בארצות הברית פרץ הוויכוח במלוא עוזו בשלהי שנות השבעים, עם פרסום המסמכים הראשונים מהארכיונים של תקופת השואה. כמה היסטוריונים (הבולט שבהם היה דייוויד ויימן, בספרו "הפקרת היהודים: אמריקה והשואה") פירסמו אז מחקרים שביקרו בחריפות את מדיניות הממשל האמריקאי ואת התנהגות הממסד היהודי. בראשית שנות השמונים אף הוקמה ועדת חקירה פנים-יהודית בעניין, אלא שוויכוחים פנימיים קשים מיסמסו את עבודתה.

לכל אלה כמעט לא היה זכר בשיח הישראלי. בשעה שבישראל כבר פעלו "היסטוריונים חדשים", שעסקו במרץ בוויכוח על מחדלי היישוב היהודי בארץ ישראל בימי השואה, איש כמעט לא הפנה מבטו למעשי או למחדלי הנהגת הקהילה היהודית הגדולה ביותר במערב.

הפרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה בישראל, היה בין הבודדים שכתב על פעילות הקהילה היהודית-האמריקאית. הוא פירסם, עוד ב-1981, ספר שלם על "יהדות ארה"ב והשואה" (שהופיע באנגלית ולא תורגם עד היום לעברית). באואר אומר שספרו מדגיש דווקא את נקודות הזכות של הקהילה, ובעיקר את מאמצי ארגון הג'וינט לסייע ליהודי אירופה באמצעות משלוח מזון וכסף.

אבל ככל שמדובר בממסד הפוליטי של הקהילה, ולא בפעילות ארגוני הרווחה, התמונה קשה בהרבה. ויימן מציין בספרו שהממסד היהודי ניסה לפעול בשתי דרכים עיקריות - שתדלנות ולחצים אצל פקידי ממשל, ויצירת דעת קהל של מודעות ולחץ - ובשתיהן נרשמו הישגים מסוימים. אלא שהישגים אלה הוגבלו, לדבריו, "מפני שהממסד לא הצליח ליצור תנועה יהודית מאוחדת ולא התמיד בפעולה רצופה". הוא מספר שהפעילות המשותפת לכל הארגונים היהודיים נמשכה 12 שבועות בלבד (שבועיים בסוף 1942, ועוד עשרה שבועות ממארס עד מאי 1943), ואחר כך גרמו המחלוקות הקבועות, בעיקר בין הארגונים הציוניים ללא-ציוניים, להפסקת השותפות. ויימן מציין גם את הקושי בהפנמת המודעות של שעת חירום, הדורשת שבירה של כללי השגרה: "מנהיגי הקהילה כמעט שלא שינו את סדר היום שלהם, ולעתים רחוקות בלבד ויתרו על חופשות".

אישים יהודים שלא נמנו עם הממסד היהודי הרשמי עשו עוד פחות. ויימן מספר כי שופט בית המשפט העליון פליקס פרנקפורטר נפגש בקביעות עם הנשיא רוזוולט בזמן המלחמה והיה בעל השפעה שקטה בממשל, אבל לא ניצל אותה כדי לעסוק ביוזמות הצלה. לפי ויימן, גם יועצו היהודי של הנשיא, סמואל רוזנמן, "ראה בהצלה שאלה פוליטית רגישה ופעל בקביעות להרחיק את רוזוולט ממנה". ויימן מחמיא בהקשר זה לשר האוצר היהודי, הנרי מורגנטאו. הלחץ שהפעיל מורגנטאו בראשית 1944 אמנם היה גורם מרכזי בהקמת "הוועד לפליטי המלחמה", שהיה גוף הצלה רשמי של הממשל. אבל היסטוריונים אחרים, כמו באואר ויהודית באומל מאוניברסיטת בר אילן (שכתבה ספר על פעילות משלחת האצ"ל), מסתייגים מהשבחים למורגנטאו. באואר אומר ש"מורגנטאו כלל לא עסק בנושא ההצלה במהלך המלחמה. בפעם היחידה שהתערב (בעניין "ועד הפליטים" - י"ש) אמנם הצליח, אבל גם לכך הגיע רק בעקבות הפקידים שלו (רובם לא יהודים - י"ש), שכתבו תזכיר על 'הדרך שבה ממשלת ארה"ב משתתפת בהשמדת יהדות אירופה'".

החרדים היו הראשונים

שני חוגים תקפו עוד בזמן המלחמה את עמדתו הזהירה מדי של הממסד היהודי. לא במקרה היו אלה חוגים שמלכתחילה לא נמנו עמו: החוגים החרדיים מצד אחד, ואנשי האצ"ל מצד אחר. שיטות הפעולה של שני החוגים האלה היו שונות: "ועד ההצלה" של איגוד הרבנים האורתודוקסים התמקד בניסיונות הצלה וסיוע. הד"ר דייוויד קרנצלר, היסטוריון יהודי-אמריקאי, עסק רבות במחקריו בפעילות זו. לדבריו, החרדים היו היחידים שהעזו לעקוף את "חרם הסיוע" של הממשל הבריטי. מאוחר יותר, כאשר ארה"ב נכנסה למלחמה ו"חוקי החרם" החמירו ומנעו גם מארגון הג'וינט את המשך פעילות הסיוע, מצאו החרדים דרכים עקיפות להעברת סיוע, למשל דרך דרום אמריקה (מסלול שהועיל במיוחד לבני הישיבות הליטאיות, שהגיעו לשנחאי שבסין). לדבריו, החרדים היו הראשונים שהעזו להשתמש בדרכונים מזויפים של מדינות דרום אמריקה כדי להבריח יהודים לאותן מדינות, ורק כשגילו החוגים האחרים שהאפשרות ריאלית, אימצו אותה.

לדברי קרנצלר, "הבעיה העיקרית היתה סדר העדיפויות של הממסד היהודי-האמריקאי: בראש מעייניהם עמדה ההתקבלות בחברה האמריקאית. בעיני סטיוון וייז (המנהיג הבלתי מעורער של הממסד היהודי בארה"ב באותם ימים - י"ש), רוזוולט היה מין 'משיח' שיש לעבוד אותו. שני בעדיפותו היה המאבק להקמת מדינה יהודית לאחר המלחמה, ופעילות ההצלה היתה רק בעדיפות שלישית".

באומל לא מקבלת את הביקורת. לדעתה, היא נובעת מניסיון מוטעה לייחס להנהגה היהודית של אותם ימים את העוצמה שיש לה כיום: "אנשים לא יודעים שהיתה אז אווירה אנטישמית קשה בארה"ב. היו אזורים שיהודים לא יכלו לגור בהם. היו משרות סגורות בפניהם. בסקר גאלופ שנעשה לאחר 'ליל הבדולח' ובדק את היחס ליהודים, התברר שרבים חושבים שגרמניה מטפלת בצורה נכונה ב'שאלה היהודית'. בשיקאגו ישב כומר קתולי ששידר בכל שבוע שידורים אנטישמיים ברדיו. לפני כניסת אמריקה למלחמה היה חשש אמיתי שפעילות יהודית תיצור רושם שהיהודים מבקשים לגרור את ארה"ב למלחמה, ואחרי ההתקפה היפאנית בפרל הרבור היה חשש מפלישת מעצמות 'הציר' (גרמניה-איטליה-יפאן) לארה"ב, דרך החוף המערבי. בהתחלה גם לא היה לגמרי ברור מה קורה באירופה, וגם כשהדברים התבררו היהודים אכלו עד הסוף את ה'לוקש', שלפיו ההצלה היעילה ביותר היא להתמקד בניצחון במלחמה".

באואר מרחיק לכת עוד יותר בהצדקת הממסד. "עם כל הקושי לקבל זאת, רוזוולט בעצם צדק בדבריו ליהודים: ארה"ב הרחוקה, שעד ראשית 1944 לא היתה לה אחיזה יבשתית באירופה, לא יכלה לעשות הרבה למען ההצלה. חוץ מזה, מה שקבוצה קטנה יכולה לעשות ברור שקבוצה גדולה לא תוכל. אילו הממסד היה מנסה לאמץ את מסלול הסיוע מדרום אמריקה, הפעילות כולה היתה נחשפת ומתבטלת". אך לפי קרנצלר, הממסד יכול היה לעשות יותר: "ליהודים בארה"ב לא נשקפה סכנת פוגרומים. הסכנה שבפניה עמדו היתה לכל היותר כמה מאמרי ביקורת לא נחמדים בעיתונות. מלבד זאת, אם הם הצליחו ב-1944 להוביל את רוזוולט להצהרות תמיכה בהקמת מדינה יהודית, סימן שהיה להם די כוח פוליטי ללחוץ על הממשל להפציץ את אושוויץ".

לד"ר אפרים זורוף, "צייד נאצים" ומנהל סניף מרכז ויזנטל בישראל, גרסה משלו בנושא. אף שהוא שותף לביקורת על מחדלי הממסד היהודי, טוען זורוף, שכתב דוקטורט על פעילות "ועד ההצלה" החרדי, שהחרדים התמקדו אך ורק בהצלת בני קבוצתם. לדבריו, לא רק שהחרדים הקימו מגבית מתחרה למגבית ההצלה הכללית, אלא שהם ניצלו את כספי המגבית שלהם בעיקר כדי להוסיף סיוע (לזה שכבר ניתן בידי הג'וינט) למי שכבר לא היו בסכנת חיים, כמו בני הישיבות בשנחאי, במקום למקדו במי שנזקקו לכספי שוחד כדי להינצל מסכנת חיים. קרנצלר גורס שלפחות בעניין חבילות המזון בראשית המלחמה פעלו החרדים למען כלל היהודים במקומות שאליהם נשלחו החבילות. אך הוא מודה שבחלק מהפעולות התמקדו החרדים בהצלת אנשיהם, "כשם שעשו זאת קבוצות אחרות, כמו הציונים עצמם".

הפנקס של הדוד אברהם

הגורם האנטי-ממסדי השני היה, כאמור, משלחת האצ"ל בראשות הלל קוק (אחיינו של הרב קוק, מייסדה של הרבנות הראשית וישיבת "מרכז הרב"). קוק סיפר לימים כי החליט להתמקד בנושא לאחר שקרא ידיעה קטנה בעמוד 10 של ה"ואשינגטון פוסט", תחת הכותרת "שני מיליון יהודים מתים": "לא הבנתי איך ייתכן שזה איננו בעמוד הראשון, בכותרת של שמונה טורים. איך אפשר לדון ברצח של שני מיליון איש כמו שמדווחים על תאונת דרכים של שני אנשים"?

וכך, דווקא אנשי האצ"ל בארה"ב החליטו לעזוב זמנית את הפעילות הציונית לטובת מאמצי ההצלה, והקימו את "ועד החירום להצלת יהודי אירופה". כקבוצה בת שישה חברים, ללא עורף ארגוני וכלכלי, הם לא התיימרו לעסוק בעצמם בפעילות הצלה, אלא בניסיון לעורר לכך את דעת הקהל והממשל האמריקאי. השיטות אכן היו לא שגרתיות. בעיקר התבלטה הקבוצה במודעות פרובוקטיוויות בעיתונות האמריקאית, שניסח המחזאי והעיתונאי היהודי בן הכט. מודעה אחת הכריזה על "70 אלף יהודים למכירה". אחרת נקראה "הבלדה על היהודים הנידונים למוות באירופה", ונפתחה בשורות: "ארבעה מיליון יהודים מחכים למותם / היתלו, הישרפו, אך שקט, יהודים / אל תפריעו, חבל על המאמצים / כי בחדשות אחרות עסוק העולם". מודעה שלישית, שנקראה "דודי אברהם מדווח" וזכתה לתשומת הלב הגדולה ביותר, נפתחה במלים: "דודי אברהם הוא רוח רפאים". במודעה מסופר על השתתפותו של "הדוד אברהם" באסיפה של רוחות רפאים של יהודים שנרצחו בידי הנאצים. הרוחות שואלות: איך ייתכן שאנשים טובים אלה - רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין - לא אכפת להם שהורגים אותנו. ואז מחליטות הרוחות לשגר את "הדוד אברהם" לוואשינגטון, לאדן החלון של הנשיא רוזוולט, כדי לדווח על פעילותו בנושא. הדוד מדווח ש"הפנקס עדיין חלק".

באומל כותבת בספרה כי אשת הנשיא, אלינור רוזוולט, שקודם לכן הביעה תמיכה בפעולות הקבוצה, אמרה לקוק שבעלה חש כי המודעה היתה "מכה מתחת לחגורה". אבל קוק לא נשאר חייב. הוא אמר לה: "גבירתי, אני לפעמים מתפלא מנין יש לי הכוח לשבת אצלך ולדבר על הדברים האלה דברים של טעם. לו הייתי לוקח עכשיו שני אקדחים והייתי יורה בך, והייתי יורה בכל אחד שעומד בדרכי ומתפרץ לחדרו של הנשיא ויורה בו, לא היה זה יותר מדי. איך הנשיא יכול לומר שבמצב שבו נרצחים מדי יום 5,000 בני אדם, ואנחנו מנסים לצעוק 'הצילו', אנחנו עושים יותר מדי? איך בכלל אפשר לעשות יותר מדי"?

קוק וקבוצתו לא הסתפקו במודעות. הם אירגנו גם עצרות ענק וועדי פעולה, שאליהם הצליחו לצרף אישים לא-יהודים רבים, כגון הנשיא לשעבר הרברט הובר, איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, וראש עיריית ניו יורק, פיורלו לה-גוארדיה. אחד ההישגים הגדולים של "ועד החירום" היה ארגון הצגת מחאה גרנדיוזית, במארס 1943, תחת הכותרת "לא נמות". מיטב הכישרונות של יהדות ארה"ב עמלו על ההצגה: בן הכט כמחזאי, המלחין קורט וייל (שלפני עליית הנאצים הלחין בגרמניה את המוסיקה למחזותיו של ברטולט ברכט) והמאייר ארתור שיק. בין השחקנים היו ג'רי לואיס, דין מרטין, פרנק סינטרה וליאונרד ברנשטיין, לימים המנצח המפורסם. אבל הממסד היהודי לא התרשם: לחוץ מהחשש שהפרובוקציה "תרגיז את הגויים" (או שמא מתחושת אשמה על שלא נקט בעצמו צעדים בוטים כל כך), ניסה וייז לטרפד את העלאת המחזה, ואף דרש ממושל מדינת ניו יורק לבטל את החלטתו להכריז על יום העלאת המחזה, 9 במארס 1943, כיום אבל על מותם של שני מיליון יהודים באירופה. מאמציו נכשלו: באותו ערב הועלתה ההצגה פעמיים, בכל פעם בפני קהל של כ-20 אלף איש, ובסך הכל הועלתה בפני כ-120 אלף איש ברחבי ארה"ב. אבל מאוחר יותר, לפי באומל, הצליחו מאמצי הממסד למנוע את העלאת ההצגה בערים קטנות יותר ברחבי המדינה.

וייז ועמיתיו לא הסתפקו בניסיונות לטרפד את ההצגה. באומל מספרת שכבר משנת 42' הזכיר וייז לאנשי הממשל האמריקאי כי קוק ואנשיו נמצאים בארה"ב במעמד שאינו פוטר אותם מגיוס לצבא. "האנציקלופדיה של השואה" מדווחת על "סיפור", שלפיו גם נחום גולדמן, לימים נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, היה שותף למאמצי הגירוש של חבורת האצ"ל. הוויכוחים בעניין זה נמשכו זמן רב, עד שבסוף 1943 גויס אחד מששת חברי הקבוצה, יצחק בן-עמי, לצבא האמריקאי, וחברו אלכסנדר רפאלי החליט להתגייס יחד אתו. רפאלי הודה לימים שלהחלטתו תרמה גם התחושה שהקבוצה רשמה הצלחות הסברתיות רבות, אך לא היתה לה הצלחה מעשית. זה היה האות להתפרקות הקבוצה: אריה בן-אליעזר חזר לארץ-ישראל, ערי ז'בוטינסקי (בנו של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית) ניסה לפעול בשליחות הצלה בטורקיה, ורק שני האידיאולוגים של הקבוצה, קוק ושמואל מרלין, נשארו בארה"ב.

רבנים במלון אירי

בשתי הזדמנויות חברו שני הגורמים האנטי-ממסדיים, החרדים ואנשי קוק, לפעולה משותפת. בפעם הראשונה היה זה כאשר הכט צירף להצגת "לא נמות" 100 בחורי ישיבה מברוקלין, 50 חזנים ו-50 רבנים שהיו אמורים לשאת תפילה בזמן ההצגה. קוק, שתקציבו היה דל, ביקש לשכן את הרבנים בוואשינגטון בלי שהיה כסף בידו. הוא פנה אז למלון קטן בבעלותו של פטריוט אירי, וסיפר לו כי הוא מבקש לשכן משלחת אירית שבאה לבקש סיוע מהממשל. וכך הציע בעל המלון לשכן את הרבנים ללא תמורה, כאשר כל אחד מהם נרשם במלון בשם אירי אותנטי: או'טול, קלנסי, או'קייסי וכדומה.

שיתוף הפעולה הבולט יותר נרשם באוקטובר 1943, כאשר קוק אירגן "מצעד מחאה" של מאות רבנים אורתודוקסים לגבעת הקפיטול. ההנחה שלו היתה שהתמונה הססגונית של מאות הרבנים בבגדיהם המיוחדים תכבוש את תשומת הלב התקשורתית. אבל ההנחה נכזבה במידה רבה: העיתונות לא הקדישה למצעד תשומת לב מיוחדת, הנשיא רוזוולט דאג לארגן לעצמו באותו יום פגישות מחוץ לוואשינגטון, ורק סגן הנשיא קיבל את הרבנים על מדרגות הקונגרס. עם זאת, עצם קיומו של האירוע משמש את קרנצלר כדי להפריך את הטענות המצדיקות את החששות של הממסד מהתפרצות של תחושות אנטישמיות: "הרי מה צפוי לעורר אנטישמיות יותר מאשר אירוע כזה? ובאמת, הממסד היהודי היה אחוז פחד מהאירוע. אך לא היה שום גל אנטישמיות, והרבנים אפילו התקבלו יפה".

הדעות חלוקות מאוד בהערכת פעילות קבוצת אנשי האצ"ל. באואר ממעיט בחשיבותה: "הדבר העיקרי שעשה לבסוף הממשל האמריקאי במהלך המלחמה היה הקמתו, בינואר 1944, של 'הוועד לפליטי המלחמה'" (שמיוחסת לו מעורבות בהצלתם של כ-200 אלף יהודים - י"ש). "קוק ייחס כל חייו את הקמת הוועד לפעילותו, אבל האמת היא שהוא לא היה מוקם אלמלא לחצו של שר האוצר מורגנטאו ופקידיו". ויימן ובאומל, לעומת זאת, מכירים בתרומתו של קוק. גם הם מסכימים שהיוזמה באה מצד מורגנטאו, אבל להערכתם הוא ופקידיו נרתמו לנושא במידה רבה תודות למאבק הציבורי העיקש של קוק ואנשיו.

אך באומל ובאואר מסכימים שחשיבותה של קבוצת קוק לא היתה בתחום ההצלה בעיקר, אלא בהעלאת המודעות של הציבור האמריקאי למצוקה היהודית. בסופו של דבר, למודעות הזאת היה משקל בעיקר בעת המאבק על הקמת מדינת ישראל. באואר, שמאמין שהממסד היהודי בארה"ב לא היה מסוגל לעשות הרבה מעבר למה שעשה, שותף עם זאת לביקורת על רדיפת קוק ואנשיו בידי הממסד. "זו היתה טעות פטאלית ומיותרת", הוא אומר.
https://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=415911&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

מהספר נודע לי שבן הכט כתב את התסריט לסרט הקלסי "חלף עם הרוח" !

הספר כתוב מרתק ומתאר את התנהגותם של אמריקה בשואה. ואת הפעילות של קוק מרלין ובן הכט. בקטעים רבים הספר מצמרר.
קראתי את הספר מזמן. כמה נקודות מענינות מהספר:

האחת היא שגם צ'רלי צ'פלין היה שותף לבן הכט בפעילות להצלת יהודי אירופה. מספר זה נודע לי לראשונה שצ'פלין יהודי.

בן הכט התכוון לתקוף חזיתית ובצורה בוטה את רוזבלט בשידור בו זמני של עשרות תחנות רדיו בקליפורניה בשעה שרוזבלט היה אמור לנאום בטקס הפתיחה של האומות המאוחדות בסן פרנסיסקו. למזלו של רוזבלט הוא נפטר באותו יום.

לפני מספר שנים לאחר שקראתי את הספר על המחזה שכתב וביים ושהכיל קטעי תפילה עם מאות "פרחי רבנות" על הבמה, ספרתי את זה לאדם מבוגר שאני מכיר מארה"ב הוא סיפר לי שהוא אחד מאלה...

את התמונות האלה אי אפשר למחוק

אירופה 1936 - 1945

60 שנה לאחר תום מלחמת העולם השניה, מופץ אימל זה בשרשרת זכרון. הוא יוצא לדרך במוצאי חג הפסח חג החירות ויופץ עד יום הזכרון לשואה ולגבורה.

אימייל זה מיועד להגיע לששה מיליוני בני אדם ברחבי העולם לזכר ששה מיליון! היהודים שנרצחו בשואה.

מידע נוסף על אנטישמיות אתה יכול למצוא כאן:
http://aboutisrael.co.il/heb/freepage.php?id=481

הי! גם אתה חוליה בשרשרת הזכרון ועזור לנו להפיצו ברחבי העולם.
שלח את האימיל לששה מכרים ובקש מהם להמשיך את השרשרת.

תודה

ח"כ שריד המשתתף בטקסים לציון 90 שנה לרצח העם הארמני: חשוב לזכור שהיהודים לא היו קורבנותיה היחידים של גרמניה, וגרמניה אינה הפושעת היחידה איננו עייפים עדיין, אנו חזקים מספיק כדי לשכנע את ממשלת ישראל להכיר ברצח העם הארמני.

מאת: עומר כרמון | עודכן: 08:47 22/04/2005

עמדת מדינת ישראל בנושא שואת הארמנים היא "צינית". כך טוען ח"כ יוסי שריד (יח"ד), בנאומו (ה', 21.4.05) בטקס בעיר ירבאן, בירת ארמניה.

ביום א' הקרוב (24 באפריל), יציינו הארמנים ברחבי העולם 90 שנה לרצח העם. במהלכו, לטענתם, מסוף המאה ה-19 עד לשנות ה-20 של המאה הקודמת נרצחו בידי הטורקים 1.8 מיליון מבני עמם. ח"כ שריד הוזמן וישתתף בטקס הזיכרון המרכזי שייערך בבירת ארמניה.

"ישנם יהודים החוששים שרצח העם הארמני יפחית בחשיבותה של השואה היהודית", אמר שריד. "אולם חשוב לזכור שהיהודים לא היו קורבנותיה היחידים של גרמניה, וגרמניה אינה הפושעת היחידה".

שריד סיפר כי כששימש כשר החינוך הורה להכין תוכנית לימודים הכוללת את השואה הארמנית, אולם המשרד פסל את התוכנית מאוחר יותר משום "שלא רצה להכעיס את הטורקים ואמרו שהדבר ימעיט מחשיבותה של השואה היהודית".

"כקורבנות שנאה עלינו להיות רגישים יותר. איננו עייפים עדיין", הבטיח שריד למארחיו. "אנו חזקים מספיק כדי לשכנע בסופו של דבר את ממשלת ישראל להכיר ברצח העם הארמני".

בכינוס בעיר ירבאן נאם גם נשיא הקהילה היהודית באוקראינה. הוא קרא לממשלת ישראל ולממשלתו להכיר ברצח העם הארמני. "אני משוכנע כי במידה והעולם היה שם לבו לרצח העם הארמני, הרעב באוקראינה והשואה היהודית, לא היו מתרחשים", אמר.

לפני כשלושה שבועות התייחס ח"כ שריד לנושא, במאמר שפירסם בעיתון הארץ: "בניגוד למדינות רבות אחרות, ישראל לא הכירה עד כה ברצח העם הזה, ובעצם נתנה יד למכחישיו", כתב שריד.

"התגובות הרשמיות שלה נעו במרחב הערפילי, המתעתע, שבין המופרכות לבין השתמטנות, שבין ה'לא ברור בכלל אם היה רצח עם' לבין 'זהו נושא השמור להיסטוריונים בלבד', כהודעתו האווילית והמקוממת של שמעון פרס בשעתו".

"לפני חמש שנים, ביום הזיכרון ה-85, הוזמנתי כשר החינוך לכנסייה הארמנית בירושלים העתיקה. וכך אמרתי אז: 'אני כאן, אתכם, כבן אנוש, כיהודי, כישראלי וכשר החינוך של מדינת ישראל. שנים רבות, רבות מדי, הייתם לבדכם ביום הזיכרון שלכם. אני מודע למשמעות המיוחדת של נוכחותי כאן. היום, בפעם הראשונה, אתם פחות לבד'.

"אנחנו, היהודים, קורבנות ראשיים לשנאה הרצחנית, מחויבים ברגישות כפולה ומכופלת ובהזדהות עם קורבנות אחרים. מי שעומד מנגד, מן הצד, מי שמעלים עין, עושה חשבון, שותק, מסייע תמיד לרוצחים ואף פעם לא לנרצחים. בתוכנית הלימודים החדשה שלנו בהיסטוריה הייתי רוצה לראות פרק מרכזי על רצח עם, ובתוכו התייחסות גלויה לג'נוסייד הארמני. זאת חובתנו לכם - ולעצמנו".

"משרד החוץ הישראלי, ולא רק הוא, מפחד תמיד מהצל של עצמו, וכך הוא מטיל עלינו צל כבד כמשת"פים מובילים ב'שתיקת העולם'. מתמיד האמנתי, שמדיניות מוסרית היא גם המדיניות המשתלמת לאורך זמן, ואילו המדיניות הרקובה, סופה ששכרה יוצא בהפסדה. ואת כל זה אשוב ואגיד בבירת ארמניה, ורק בשמי, כמובן", כתב שריד.

כזכור, לפני שנתיים נבחרה נעמי נלבדיאן, ארמנית ילידת חיפה, כאחת ממדליקות המשואה ביום העצמאות. נלבדיאן נבחרה בשל התמחותה בשיקום נפגעים בבית החולים 'הדסה' הר הצופים, בירושלים.

בעלון שהוציא לקראת הטקס מרכז ההסברה נכתב: "נלבדיאן היא דור שלישי לניצולי השואה הארמנית, שהיתה בשנת 1915". כשפורסם הדבר יומיים לפני הטקס, "יצא מכליו מרוב זעם השגריר הטורקי".

במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ החליטו לגנוז את כל 2000 העלונים הישנים ולהדפיס חדשים בבהילות בהם נכתב: "נלבדיאן היא בת לעם הארמני למוד הסבל"
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-69060-00.html?tag=10-17-30

יוסי שריד כרגיל "שוכח" לספר לנו, שאם הנהגת היישוב היהודי היו שומעים לאזהרות בכלל והתייחסו לכתובת הכתובה על הקיר בפרט, לא הייתה מתרחשת שואת העם היהודי.....ספר לנו ח"כ יוסי שריד !!!

16. הבאנליות של האדישות - יחס הישוב והתנו' הציונית לרצח העם
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5494&omm=16&viewmode=

Yac
חבר מתאריך 31.3.02
23848 הודעות 08:45 24.04.05

6. האם אפשר לקשור את ארה''ב וישראל לנושא כזה ?
בתגובה להודעה מספר 0

כנראה שכן.
אעתיק מאמר באנגלית.
ארה"ב, ישראל, הציונות, היהודים, כולם שם....

Jews, Zionists Behind
Armenian Genocide Holocaust
By Jack Manuelian
4-23-5

The plans of the 1915-23 Armenian Genocide, where a million and half Armenians perished in a barbaric way in their ancestral lands in modern Turkey, actually were drawn up and were in place by the year 1910 or 1912.

There is the book "Inner Folds of the Ottoman Revolution" written by Mevlan Zadeh Rifat in Turkish and published in 1929, the author, a pro-sultan Turk, claims that the "Armenian genocide was decided in August 1910 and October 1911, by a Young Turk committee composed entirely of displaced Balkan Jews in the format of a syncretist Jewish-Muslim sect which included Talaat, Enver, Behaeddin Shakir, Jemal, and Nizam posting as Muslims. It met in the Rothschild-funded Grand Orient loge/hotel of Salonika." Syncretism means a combination of different forms of belief or practice; masonism fits that description. As the masons started the 1897 revolution in France with the cry "liberty, fraternity, equality," Young Turks used the same slogan in their revolution of 1908.

A 1994 conference paper/lecture by Joseph Brewda of Schiller Institute entitled "Palmerson launches Young Turks to permanently control Middle East " claims the founder of the Young Turks to be a certain Jew by the name of Emmanuel Carasso. He states: "Carasso set up the Young Turk secret society in the 1890s in Salonika, then part of Turkey, and now part of Greece. Carasso was also the grand master of an Italian masonic lodge there, called 'Macedonia Resurrected.' The lodge was the headquarters of the Young Turks, and all the top Young Turk leadership were members."

Further on Mr. Brewda says: "During the Young Turk regime, Carasso continued to play a leading role. He met with the sultan, to tell him that he was overthrown. He was in charge of putting the sultan under house arrest. He ran the Young Turk intelligence network in the Balkans. And he was in charge of all food supplies in the empire during World War I." It is ironic that four centuries after the Turkish sultans welcomed the expelled European Jews into Turkey, certain Jews belonging to secret societies and to Zionism will kick the sultan out of power early in 20th century, destroy the Ottoman Empire, and celebrated their victory by massacring by proxy almost the whole Christian Armenian people, one million and half Armenians; half million Greeks; and half million Christian Assyrians & Arameans.

In 1982, after the Israeli army conquered Lebanon, they celebrated their victory by massacring by proxy children and women in the Palestinian camp of Shattila, in Lebanon, by allowing Lebanese Phalanger militia fighters to move into the camp for two days and murder its inhabitants. Eighty percent of the camp were killed. Nearly all of the dead were old men, women and children and all of them had been unarmed. Not one gun, not one knife was found in their possession, claims a Palestinian witness.

All this according to the percepts of the Talmud, the Satanic Bible of the Jews, which encourages Jews to kill, directly or indirectly, by sayings like: "Every Jew who spills the blood of the godless, is doing the same as making a sacrifice to God." Talmud: Bammidber Raba c21 & Jalkut 772. In the eyes of Talmudists all non-Jews are godless. And "It is the law to kill anyone who denies the Torah. The Christians belong to the denying ones of the Torah." Talmud: Coschen Hamischpat, Hagah 425. Very neatly put sentence indeed.

Jesus came and shed his blood for us in order to save humanity and put an end to human and animal sacrifices practiced by Talmudist Jews who believe that the shedding of the blood of the innocents is a prerequisite of their reptilian gods, specially before embarking on an enterprise. They have orchestrated the massacres and slaughters of millions and millions of humanity so that their demonic gods will be appeased and grand them a new homeland in the near-east. Apparently, the sacrifice of hundreds of millions of humanity during the first half of the twenty century (including the six million Jews of Nazi Holocaust) have appeased their gods and their wish was granted.

Back to the Young Turks. Mr. Brewda writes: "Another important area was the press. While in power, the Young Turks ran several newspapers, including 'The Young Turk,' whose editor was none other than the Russian Zionist leader Vladimir Jabotinsky. Jabotinsky had been educated as a young man in Italy."

Mr. Brewda, ignoring the possibility that Talaat could have been a secret infiltrated Jew, writes: "Of course, there were also some Turks who helped lead the Young Turk movement. For example, Talaat Pasha. Talaat was the interior minister and dictator of the regime during World war I. He had been a member of Carasso's Italian masonic lodge in Salonika. One year prior to the 1908 coup, Talaat became the grand master of the Scottish Rite Masons in the Ottoman Empire. If you go to the Scottish Rite headquarters in Washington, D.C., you can find that most of the Young Turk leaders were officials in the Scottish Rite."

By 1916 the British and French, overpowered by greed, already had a secret agreement to divide the Ottoman Empire between themselves. Presently Hitler's "Mien Kempt " anti-semitic book is a best-seller in Turkey, it is published by various Turkish publishers by thousands and thousands. Are the Turks finally waking up and realizing that their Sultan's refusal to grant Palestine to the Zionist Jews as a homeland had cost them their centuries-old empire? And are the subjugated Turks about to discover who their real rulers are? There are claims that the blue-eyed founder of modern Turkey, Kemal Ataturk had Jewish origins. And it is known that at least two presidents of modern Turkey (Inonu and Bayar) were Jewish.

In Istanbul, which was the capital and the power center of the Ottoman Empire, there was only few thousands (less than 10,000) Jews and some 200,000 Armenians and Greeks who controlled the trade, finances and arts of the Empire. Jews and Christians were in strong competition through hundreds of years o