אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #5554 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 5554   
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:30   04.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

שקרים, השב''כ ורצח רבין.......  

 
ערכתי לאחרונה בתאריך 04.11.03 בשעה 09:33 בברכה, פילוביץ שחף
 









כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  פרק ראשון: הצורך בעצרת השלום....... פילוביץ שחף 04.11.03 09:45 1
     פרק שני: רבין נרצח..... פילוביץ שחף 04.11.03 09:51 2
         פרק שלישי: הפציעה בחזה, חוט השדרה המרוסק..... פילוביץ שחף 04.11.03 09:57 3
  נסגר תיק החקירה נגד יוסי גינוסר=שב''כ= קו 300 פילוביץ שחף 04.11.03 19:40 4
     פרק רביעי: ''קו 300-ההריגה'' פילוביץ שחף 04.11.03 20:08 5
         פרק חמישי: ''קו 300- המשבר ההקונסטיטוציוני'' פילוביץ שחף 05.11.03 15:20 6
             פרק שישי:''השב''כ ממציא מחתרת טרוריסטית יהודית'' פילוביץ שחף 08.11.03 12:54 9
                 הרב ליאור: מעצרו של בן ברוך - מלחמת דעות !!! פילוביץ שחף 23.12.03 22:57 33
     אברהם שלום, יעקב פרי, עמי איילון וכרמי גילון פילוביץ שחף 14.11.03 10:08 20
         עמי איילון הצהיר...והאם הפרקליטות מכשירה ירי במתנחלים? פילוביץ שחף 28.01.04 21:02 58
     פרשת ניצב מזרחי = קו 300 = לבון/עסק הביש !! פילוביץ שחף 15.11.03 05:49 21
         פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??'' פילוביץ שחף 17.11.03 21:29 22
             פרשת לבון/עסק הביש:ועדת החקירה והתפטרות לבון פילוביץ שחף 17.11.03 21:56 23
                 ''המדיניות כלפי המיעוט הערבי = טבח כפר קאסם'' פילוביץ שחף 20.11.03 08:14 24
                     שינויים במערכת הביטחון-בעקבות התפוטרות מס' 3 פילוביץ שחף 21.11.03 03:12 25
                         הגנת העורף........... פילוביץ שחף 21.11.03 03:38 26
                             הדחה מס' 4 - משה שרת מפנה את הדרך לאוריינטציה פילוביץ שחף 21.11.03 03:53 27
                                 ''משיחיות קולוניאלית נוסח בן גוריון ובגין'' פילוביץ שחף 21.11.03 04:21 28
                                     לבון: ''נגד המשיחיות הקומוניסטית'' !! פילוביץ שחף 22.11.03 12:10 29
             ד''ר רון בריימן :'ארץ אוכלת גיבוריה' = מקס בנט/עסק הביש פילוביץ שחף 10.12.04 20:08 66
             אתר האינטרנט המוקדש לזכרו של פנחס לבון: פילוביץ שחף 02.09.07 09:39 71
         עדנה ארבל=ניצב מזרחי וההאזנות = פרשת לבון וגרסת הטלפון פילוביץ שחף 25.01.04 04:56 57
         פרשת לבון, תובא הערב בערוץ 8 הערב 29.5.2004 פילוביץ שחף 29.05.04 13:41 61
         ח''כ מיכאל איתן: ענין ´האזנות הסתר´ חמור מ´פרשת לבון´ פילוביץ שחף 29.07.04 15:25 64
         אחרי 51 שנה, אותות הוקרה מהנשיא לגיבורי ''עסק הביש'' פילוביץ שחף 25.03.05 07:43 68
         כנס בנושא ''עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית'' פילוביץ שחף 02.09.05 08:40 69
     המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............ פילוביץ שחף 28.11.03 16:12 30
         פרופ' שנהב: ''השוד המושלם = רכוש יהודי עירק!!'' פילוביץ שחף 08.12.03 17:42 32
             שכן יקר הזכיר לי: היום מלאו 70 שנה לפרעות ביהודי עיראק פילוביץ שחף 09.06.11 00:04 79
             אבו מאזן: ישראל הכריחה את יהודי עיראק להגר אליה.. פילוביץ שחף 24.04.12 09:56 81
         מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....'' פילוביץ שחף 03.02.04 09:40 59
             גיבלי בנימין- יושב ראש ומנהל כללי תעשיות לייזר בע''מ !! פילוביץ שחף 22.02.04 06:06 60
                 60 שנים אחרי טוביאנסקי, גיבור ''עסק הביש'' גיבלי נפטר פילוביץ שחף 26.08.08 12:09 72
                     ירמי עמיר: גיבלי רכן לעברי ואמר: ''אני נתתי את ההוראה'' פילוביץ שחף 26.08.08 12:59 73
                         חודשיים למותו: גרסת גיבלי נחשפת: ''דיין נתן את ההוראה'' פילוביץ שחף 06.10.08 10:45 74
                         אז, שוב, מי נתן את ההוראה?! (*) פילוביץ שחף 09.08.13 18:14 83
                     גיבלי:'הוא זה שנתן את ההוראה, אני חיפיתי עליו כל השנים' פילוביץ שחף 07.10.08 17:08 75
                         מעריב: גרסת גיבלי נחשפת - מסמך נדיר !! פילוביץ שחף 12.10.08 12:14 76
                             לפי אפלבאום: ''שמעון?! מה פתאום! שום דבר, זה הכל דיין'' פילוביץ שחף 12.10.08 15:40 77
             אז, שוב, מי נתן את ההוראה?! (*) פילוביץ שחף 09.08.13 18:08 82
         ''תליה נוחה'' - חבל התליה הונח על צווארו של יהודה תג'ר פילוביץ שחף 23.02.10 21:37 78
         מי זרק פצצות על יהודי עירק? פילוביץ שחף 24.10.13 12:29 84
     יוסי גינוסר נפטר !! פילוביץ שחף 13.01.04 08:36 50
         שמעון פרס והחוק – קווים מקבילים? פילוביץ שחף 13.01.04 20:41 51
         יוקרת מערכת = ועדת זורע = יוסי גינוסר !! פילוביץ שחף 14.01.04 04:00 52
             פרשת קו 300, השב''כ, הצנזורה ועיתון חדשות פילוביץ שחף 14.01.04 05:42 53
             שופט עליון חיים כהן ז''ל = יוקרת מערכת !!! פילוביץ שחף 14.01.04 18:21 54
             מבחן התוצאה !! פילוביץ שחף 18.02.07 09:57 70
         יוסי גינוסר = פרשת עיזאת נאפסו הצ'רקסי !! פילוביץ שחף 16.01.04 15:41 55
             שוב גנוסר ושוב 300 ........... פילוביץ שחף 25.01.04 04:32 56
  היו מלא דברים שאמרו על רצח רבין שמועות רבות Bilion 05.11.03 20:12 7
     שמועות מתחילות מ..................... פילוביץ שחף 06.11.03 16:17 8
  פרק שביעי:''סוכן שב''כ-אבישי רביב, מסית את..... פילוביץ שחף 08.11.03 13:13 10
     פרק שמיני: ''לקראת הגרסה הרשמית....'' פילוביץ שחף 08.11.03 16:33 11
         פרק תשיעי:''קשר שתיקה''-איך התפתחה הגרסה הרשמית פילוביץ שחף 08.11.03 17:19 12
             פרק עשירי: ''משפחת רבין מדברת....'' פילוביץ שחף 08.11.03 21:40 13
  פרק אחד עשר: ''כלי התקשורת הישראלית...'' פילוביץ שחף 08.11.03 21:50 14
     פרק שניים עשר: ''הפוליטיקה של ההתנקשות...'' פילוביץ שחף 08.11.03 22:08 15
         פרק שלושה עשר: ''התיאוריה שיגאל עמיר פעל לבד פילוביץ שחף 10.11.03 21:05 16
             פרק ארבעה עשר: ''ההשלכות המזעזעות''...... פילוביץ שחף 11.11.03 01:07 17
                 פרק חמישה עשר: ''מה הצעד הבא??''............. פילוביץ שחף 11.11.03 01:39 18
  פרשת רביב כתם על שלטון החוק............ פילוביץ שחף 12.11.03 13:30 19
     יום בהיר אחד אתם תפתחו את עיתוני הבוקר של.... פילוביץ שחף 04.12.03 03:10 31
  עוקץ קטלני:שלוש וחצי שנות תחקיר פרשת רצח רבין פילוביץ שחף 03.01.04 14:05 34
     תוכן עיניינים, הקדמה............ פילוביץ שחף 03.01.04 14:13 35
         פרק א': סימני שאלה ?? פילוביץ שחף 03.01.04 14:18 36
             פרק ב': סימנים למעורבות השב''כ............ פילוביץ שחף 03.01.04 14:51 37
                 פרק ג': ''הסרט של רוני קמפלר'' !! פילוביץ שחף 03.01.04 15:14 38
                     פרק ד': טווחי ירי........... פילוביץ שחף 03.01.04 15:35 39
                         פרק ה':הממצאים הרפואיים בכלל ומכתב האיום בפרט פילוביץ שחף 03.01.04 16:12 40
                             פרק ו': הקליעים, הדימום ופערי הזמן = רצח רבין........ פילוביץ שחף 22.09.04 23:58 65
     פרק י''ב: ''למי מועיל הרצח הזה?'' פילוביץ שחף 05.01.04 00:07 41
         פרק ז': ''אבישי רביב'' פילוביץ שחף 05.01.04 15:35 42
             פרק ח': ''משפחת רבין'' פילוביץ שחף 05.01.04 15:40 43
                 פרק ט': ''התוכנית'' פילוביץ שחף 05.01.04 17:17 44
                     פרק י': ''מי סוכן ומי פרובקטור??'' פילוביץ שחף 06.01.04 07:30 46
     פרק י''א: ''סרק, סרק, סרק, סרק'' פילוביץ שחף 05.01.04 20:07 45
         סיכוםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם !!! פילוביץ שחף 06.01.04 07:39 47
  אפקט החממה: בכירים לשעבר בשב''כ ובצה''ל........ פילוביץ שחף 06.01.04 07:48 48
     שאלה לגבי ענת ואליק רון Aitan Cohen 29.05.04 18:13 62
  ד''ר אורי מילשטיין: מדוע השב''כ אינו מספק את הסחורה?? פילוביץ שחף 19.07.04 01:46 63
  סירטון: 'הקונספציה האמיתית' = 'הסוס הטרויאני' (*) פילוביץ שחף 17.10.11 21:33 80

     
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:45   04.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. פרק ראשון: הצורך בעצרת השלום.......  
בתגובה להודעה מספר 0
 















כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:51   04.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. פרק שני: רבין נרצח.....  
בתגובה להודעה מספר 1
 











כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:57   04.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. פרק שלישי: הפציעה בחזה, חוט השדרה המרוסק.....  
בתגובה להודעה מספר 2
 
הכדורים וכוויות אבק השריפה !!











כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:40   04.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. נסגר תיק החקירה נגד יוסי גינוסר=שב''כ= קו 300  
בתגובה להודעה מספר 0
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 13.04.14 בשעה 17:52 בברכה, פילוביץ שחף
 
ארבל החליטה: לסגור תיק החקירה נגד גינוסר

הפרקליטות סגרה את תיק החקירה נגד יוסי גינוסר מחוסר
ראיות פרקליטת המדינה אימצה את עמדת המשטרה וראש המחלקה
הפלילית בפרקליטות; גינוסר נחשד בניגוד עניינים, כשפעל
כשליח ברש"פ מטעם המדינה, בעוד הוא מנהל את חשבונותיה
של הרשות...המשך הכתבה בקישור המצ"ב !!
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-33262-00.html?tag=14-51-32&au=True

ש_ש
חבר מתאריך 7.4.02
23013 הודעות 14:34 04.11.03

נסגר תיק החקירה נגד יוסי גינוסר

יום שלישי, 4 בנובמבר 2003, 14:29 מאת: ברך קרא, הארץ
פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, החליטה לסגור את תיק החקירה
נגד יוסי גינוסר, בחשד שהגיש תצהיר כוזב בעניין קשריו
עם הרשות הפלסטינית.
http://news.walla.co.il/?w=//461321


פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
18621 הודעות 19:37 04.11.03

4. גם שמוליק קראוס ''עבר'' תאונה יום לפני שהוא....
היה צריך להופיע בבית משפט...מעניין !!!!
בתגובה להודעה מספר 1

מעריב
נסגר תיק החקירה נגד יוסי גינוסר
יוסי גינוסר נחשד שקיבל עמלות על ניהול כספי הרשות הפלשתינית בזמן שתיפקד כשליח ראש הממשלה למשא ומתן
שירות מעריב



פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, החליטה לסגור את תיק החקירה נגד יוסי גינוסר מחוסר ראיות מספיקות. החשדות נגד גינוסר נגעו לקשרים עסקיים עם הרשות הפלשתינית בזמן שייצג את ישראל מולה.

''פרשיית גינוסר'' נחשפה בלפני שנה בכתבת תחקיר בעיתון ''מעריב''. לפי החשדות, יוסי גינוסר, מי שהיה יועץ ראשי-הממשלה רבין וברק ומתאם שיחות עם הפלשתינים, היה מעורב בניהול חשבונותיה של הרשות הפלשתינית ואף ניהל את חשבונותיו של יו''ר הרשות יאסר ערפאת. את פרטי הפרשה חשף עזרד לב, ששימש באותו הזמן עוזרו ושותפו של גינוסר.


במשרד המשפטים אמרו היום שאי אפשר היה להוכיח שלגינוסר היו קשרים עסקיים אסורים עם הרשות הפלשתינית ואישים ממנה בזמן ששימש שליח המדינה עימה. היועץ המשפטי לממשלה הורה להפסיק את פעילותו מטעם ראש הממשלה, בגלל סירובו של גינסור למסור פרטים על עסקיו אחרי פסגת קמפ-דיוויד.


מעורבות בניהול כספי הרשות

התחקיר גילה שגינוסר נהנה מעמלות שקיבל על מעורבותו בניהול של כספי הרשות הפלשתינית בשווייץ, ושתיגמל את יועצו של יו''ר הרשות הפלשתינית, מוחמד ראשיד, באמצעות חברות קש שהקים.

כ-300 מיליון דולר מכספי העם הפלשתיני הועברו מחשבון של יאסר ערפאת ומוחמד ראשיד בבנק שווייצרי ליעדים בלתי ידועים במהלך שנתה הראשונה של האינתיפאדה. החשבון, בבנק השווייצרי לומבארד אודייה, נוהל בידי גינוסר ולב.

גינוסר אמר אז: ''בכל תקופת פעילותי עבור המדינה מול הרשות הפלשתינית וגורמים ערביים נוספים באיזור, פעלתי על-פי פניית המדינה אלי, תוך שימוש בקשריי המיוחדים עם פלשתינים כאיש פרטי. עשיתי זאת בהתנדבות, תוך ספיגת כל העלויות שנבעו מכך. כל פעילותי כאיש עסקים נעשתה כחוק והדיווח, אף הוא כנדרש על-פי החוק, לרשויות הרלוונטיות''.
(04/11/03 , 16:19)
http://www.maariv.co.il/channels/1/ART/578/895.html

@ פרשת קו 300 = דורית בייניש = עדנה ארבל @

@ מצ"ב קישורים רילונטים לפרשת גינוסר...:-

הקלף הסודי של רובינשטיין בפרשת גינוסר........
תשובה חלקית לכך קיבלתי בימים אלה. נודע לי, כי במסגרת
הדיונים שנערכו אז בין הצדדים, בטרם הוגש התצהיר על-ידי
דני יתום, הוחלפו מסמכים בין גינוסר ופרקליטו אבי פילוסוף,
לבין מי שייצגו אז את הממשלה ואת ברק: מנהל מחלקת הבגצ"ים
דאז, עוזי פוגלמן (שופט בית משפט מחוזי כיום), והמשנה ליועמ"ש,
טנה שפניץ. באותה עת שוגר מכתב בשמו של גינוסר, אל היועץ המשפטי
במשרד ראש הממשלה, עו"ד אלון גלרט. על המכתב חתם עו"ד אבי פילוסוף.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1862-00.html?tag=22-24-17
רובינשטיין שולל השתתפות עמרי שרון במהלכים מדיניים - "עלול להביא נפוטיזם".
היועץ המשפטי לממשלה קובע זאת בחוות דעת שהוציא היום (5.4.01);
מזהיר: יש להימנע מהפעלת קרוב משפחה לשליחויות נמשכות שלא כעובד
מדינה; רובינשטיין שולל גם הפעלת יוסי גינוסר - במצבים שאינם
מוגדרים כ"פיקוח נפש" ו"הצלת נפשות.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-712-00.html?tag=22-45-45&au=True
יוסי גינוסר
http://www.nfc.co.il/Search_By_Word.asp?area=%E9%E5%F1%E9+%E2%E9%F0%E5%F1%F8
אלייקים רובינשטיין
http://www.nfc.co.il/Search_By_Word.asp?area=%E0%EC%E9%F7%E9%ED+%F8%E5%E1%E9%F0%F9%E8%E9%E9%EF
אהוד ברק
http://www.nfc.co.il/Search_By_Word.asp?area=%E0%E4%E5%E3+%E1%F8%F7
תיק גנוסר2 :''קשר הגז'' בכלל ו''קשר השתיקה בפרט
http://rotter.net/forum/gil/5319.shtml
מי שותף של מוחמד דחלאן- וייסגלס או גינוסר ??
http://rotter.net/forum/gil/5022.shtml
המוסד חוקר !! פרשת תיק גינוסר = תיק עראפת !!
http://rotter.net/forum/gil/5147.shtml
פרופ' מנחם אמיר: ''היש פשע מאורגן בישראל ??''
http://rotter.net/forum/gil/5245.shtml
3. תמליל שיחה רובינשטיין גינוסר. אני הזדעזעתי.
http://rotter.net/forum/gil/5222.shtml#3


אחד העם
חבר מתאריך 8.4.02
3813 הודעות 13:57 06.11.03

יחסי פרקליטות-משטרה: שמור לי ואשמור לך

מתוך ערוץ 7 :

פרקליטת המדינה עדנה ארבל החליטה לסגור את תיק החקירה נגד איש העסקים יוסי גינוסר. במקום היועץ המשפטי לממשלה עסקה ארבל בפרשה, מכיוון שזה פסל את עצמו מלדון בסוגיה ומלהכריע בה, וזאת בשל נגיעתו האישית אליה, בהיותו עד מרכזי בה.

תיק החקירה נגד גינוסר נפתח בעקבות תחקיר שפורסם בעיתון "מעריב", ובו נחשף הקשר העסקי שבין גינוסר להנהגת הרש"פ בה בשעה שכיהן כחלק מצוות המשא ומתן של ממשלת ישראל. את המידע בדבר עסקי גינוסר מסר שותפו לשעבר לעיתונאי בן כספית.

את עסקיו חובקי העולם, בשם מנהיגי הרש"פ, ניהל גינוסר גם בימי הלחימה הקשים ביותר, וזאת מבלי לדווח על כך לרשויות בישראל. בין שאר העסקים ניהל גינוסר את חשבונות הבנק של הרש"פ בשוויץ, חשבונות שבהם מוחזקים מאות מיליוני דולרים. כאמור, עם כל זאת במהלך דיוני קמפ דיוויד ובהזדמנויות אחרות שימש גינוסר מתווך בין ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לערפאת.

במהלך דיוני קמפ דיויד חלקו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ויוסי גינוסר בקתת מגורים אחת, עובדה שהציבה את היועץ במעמד עד בפרשה, ועל כן, כאמור, פסל רובינשטיין את עצמו מלדון בה, והיא עברה לטיפולה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל.

בתום החקירה שחקרה המשטרה את הפרשה הוגשה המלצה לסגור את התיק, וזו ההמלצה שפרסמה אמש פרקליטת המדינה. הפרקליטה קבעה כי גינוסר סירב בתוקף לפרוס בפני הציבור את פרטי עסקיו ולא הונה איש באשר למהות עסקיו, ועל כן "לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לאישום נגדו בעבירה של עדות שקר או של שבועת שקר".

סגן שרת החינוך צבי הנדל, המלווה את הפרשה במשך תקופה ארוכה, אמר לערוץ 7 כי בזמנו הגיש עתירה לבג"ץ בטענה כי יש לאסור על אדם המנהל עסקים עם הרש"פ ועם ערפאת לשמש כשליחו של ראש הממשלה לניהול שיחות השנויות במחלוקת. בג"ץ נדרש לקבוע אם אכן בו בזמן שיש לו עסקים עם הרש"פ ראוי שהוא ישמש כשליח. לדבריו, לבג"ץ הוגש תצהיר כוזב, ובו נאמר כי לגינוסר אין עסקים עם הרש"פ, ובסופו של דבר קבע הבג"ץ כי אם אכן הוא מנהל עסקים אתם אסור לו לשמש כשליח.

סוגיה נוספת שבה הכריעה פרקליטת המדינה נוגעת לעצם עסקיו של גינוסר. הפרקליטה, "שדעתי עליה בענייני יושר ותום לב והעדפת שמאל על ימין ברורה מאד", אמר הנדל, ושקבעה כי "לא נמצאה תשתית ראייתית" לאמיתו של דבר הייתה מעוניינת לקבוע שעסקיו כשרים רק כדי לסגור את התיק.

לדבריו, היא לא עסקה בסוגיה האמיתית, שהיא התצהיר הכוזב שנמסר בעניינו של גינוסר והאם בכלל היה אהוד ברק יכול להיעזר בו כשליח. פרקליטת המדינה ידעה מדוע אינה עוסקת בכך: משום שהיה ברור לה כי גינוסר מנהל עסקים עם הרש"פ ועם ערפאת וכי הוא לא היה יכול לשמש כשליח. אין נושא שיש בו ניגוד אינטרסים ברור כמו זה, אומר הנדל. לדבריו, אין הוא טוען נגד גינוסר, שבשעה שנדרש לפרט את עסקיו אמר כי יעדיף שלא לפרט גם במחיר שיחדל מלשמש מתווך, אלא, אומר הנדל, הטענה היא נגד לשכת ראש הממשלה, שהוציאה אז תצהיר, ובו נכתב כי לגינוסר אין עסקים עם הרש"פ.

הנדל מוסיף כי אין זו הפעם הראשונה שהפרקליטות בוחרת לעסוק בעניין שערורייתי בדרך של התמקדות בנושא שולי. היא נקטה שיטה זו כלפי אבישי רביב, סוכן השב"כ, שבעניינו היה מקום לבדוק האם נשלח על ידי השב"כ לחולל פרובוקציות כדי להשחיר את פניהם של המתיישבים, האם נשלח להקים ארגוני טרור יהודיים מדומים כדי לבצע מעשים נגד ערבים תוך כדי הפללת אנשי חברון ואנשי יש"ע בכלל. עניינים אלו לא נחקרו כלל, אומר הנדל, ורביב הועמד לדין על אי מניעת פשע. לא הוא היה צריך לעמוד לדין על כך אלא כרמי גילון.

הנדל מציין כי זיכויו של רביב מאי מניעת פשע יצר מצב שבו רביב נתפס בציבור כמי שיצא זכאי במשפטו, ואין איש הזוכר על מה הועמד לדין וממה זוכה.

עוד מעיר הנדל כי יחסה של ארבל לתת ניצב משה מזרחי מעורר חשד שמא יש בין הפרקליטות למשטרה עסקים של "שמור לי ואשמור לך". זאת משום שארבל, לדבריו, נלחמת בחירוק שיניים למנוע את העמדתו לדין. "כנראה יש לה סיבות לכך", אומר הנדל.

לדבריו, בפרקליטות המדינה, במשך שנים רבות, נמצאת חבורה קיצונית ביותר. גם ליאורה גלט ברקוביץ, הפרקליטה שהדליפה בפרשת סיריל קרן, התכוונה למנוע את בחירתו של ראש הממשלה שרון לתפקידו, ובשל האווירה השוררת בפרקליטות, ולפיה לגיטימי להיזהר מהימין ולמנוע את בחירתו של אדם כמו שרון, היא סברה, לדברי הנדל, כי הצעד שנקטה הוא לגיטימי.


Hermon
חבר מתאריך 15.8.02
3128 הודעות 14:38 04.11.03

2. תתפטר פרקליטת המדינה

כבר מזמן שלה היתה סיבה טובה יותר להתפטרותה של פרקליטת המדינה.
לא רק שהיא אחראית לביזוי שלטון החוק (הרי מישהו חייב לעמוד לדין על התצהיר השקרני), אלא שהיא מדליפה בעצמה לתקשורת מצד אחד ופועלת נגד אחרים שעשו בדיוק כמוה מצד שני.

ואין כס למשפט סנהדרין בציון השבויה (אצ"ג)
WWW.SANHEDRIN.INFO

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
18756 הודעות 20:35 04.11.03

7. Hermon ידידי: טעות בידך לא רק שהיא לא תתפטר..

אלא היא בקרוב תחליף את אלייקים רובינשטיין
כמ"מ יועמ"ש לממשלה עד שימונה היועמ"ש הבא !!!
להזכירך, זה היה נכון לגבי תקופת סיום תפקידו של היועמ"ש
לשעבר- מיכאל בן יאיר ועד שמונה אלייקים רובינשטיין לתפקיד,
עדנה ארבל שימשה כמ"מ...!!

השאלה שלי אליך ידידי, איך ובמה זה היה לידי ביטוי אז,
ואיך ובמה זה יבוא לידי ביטוי עכשיו...??

@ פרקליטת המדינה עדנה ארבל, עדיין לא מונתה כמ"מ
ושימו לב איזה מחטף היא עשתה בתיק גינוסר, אז תארו
לכם מהי תעשה כשהיא תהיה מ"מ בכלל וכשופטת עליון בפרט...?!



@ כתבה בנושא פורסמה באתר ליקודניק...:-

08/11/2003
האם ארבל תמלא את מקומו, לאור הזעזועים אשר עוברת המדינה על מעורבות הפרקליטות ופרשת מזרחי.
המסקנה ארבל צריכה לעזוב את תפקידה ביום שרובינשטיין עוזב.
מאת: אריק זיו.

ובינשטיין עומד לעזוב את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה!

יש טעם נפגם כי מי שהגנה בחירוף נפש על מזרחי, אשר לכאורה הפר את צווי בתי המשפט, צוטט לשיחות הטלפון של אנשי ציבור בהתלהבות יתר, וכן תמלל ושמר אפילו שיחות אינטמיות, של האישים הנעקבים.

מצבים אלו זכורים לנו במשטרים של העולם השלישי!

בתפר של יועץ הולך ויועץ נכנס, ארבל עלולה לסגור תיקים בסיטונות הנוגעים אליה,

פרשת גינוסר נסגרה ע"י ארבל מדוע?

בתקופתה היתה להיטות יתר לחקור את אנשי הציבור הקשורים לליכוד ולימין!
כאשר הגיעה החקירה לאנשי השמאל, היה טיוח ומזמוז התיקים.
כך בפרשת העמותות של ברק, כך בתיק של גל און,
לא בוצעה אף חקירה מקיפה, כאשר החברים מהשמאל היו קשורים.
האם כאשר היו חוקרים את ברק באותה להיטות כמו דרעי? היה יוצא נקי.
מדוע לא שמענו כי עשו חיקור דין בחו"ל לתורמים של ברק.
ארבל מועמדת להיות שופטת בעליון, האם כאשר יגיע איש ימין תפסול את עצמה מלדון בתיק?

החשוב ביותר למנוע מארבל, מלהיות מלמלא את מקומו של רובינשטיין אפילו שעה אחת!

@ מצ"ב הקישור לכתבה...:-
http://www.likudnik.co.il/Newspaper/reports.asp?reportId=1169

פורסם ב-19 באפר 2012
פרשת השב"כ בקו 300 ורצח שני מחבלים אזוקים שאינם מאיימים עוד, ידועה כמעט לכל. מכאן מתחיל מה שלא ידוע. הסרט מציג גם שרשרת החלטות תמוהות, מחדלים וכיסוי תחת שערורייתי, שמנהיגי העם העניקו לעבריינים, בתוך כדי הפללת האלוף איציק מרדכי והשלכת אנשי השב"כ ההגונים, לכלבים.



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב

.
.
.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:08   04.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. פרק רביעי: ''קו 300-ההריגה''  
בתגובה להודעה מספר 4
 










כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:20   05.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  6. פרק חמישי: ''קו 300- המשבר ההקונסטיטוציוני''  
בתגובה להודעה מספר 5
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 05.11.03 בשעה 15:36 בברכה, פילוביץ שחף
 
















כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   12:54   08.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  9. פרק שישי:''השב''כ ממציא מחתרת טרוריסטית יהודית''  
בתגובה להודעה מספר 6
 









כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:57   23.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  33. הרב ליאור: מעצרו של בן ברוך - מלחמת דעות !!!  
בתגובה להודעה מספר 9
 
הרב ליאור: מעצרו של בן ברוך - מלחמת דעות
20:42, 23 דצמבר 2003 / כ"ח בכסלו תשס"ד

יו"ר ועד רבני יש"ע הרב דב ליאור אמר כי "היום זוכה ושוחרר פה אחד יוסף בן ברוך לאחר מאסר שווא בכלא יהודי, של שנה ו-7 חודשים, שאפילו ליום חתונתו שוחרר רק לשעתיים וזאת רק עם אזיקים".

עוד אמר כי "זוהי מלחמת דעות ותרבות של שמאל קיצוני, ע"י עושי דברם בשב"כ ובפרקליטות ודומה למשטרים אפלים ללא צדק ויושר ומהווה תעודת עניות לשב"כ ולפרקליטות הנגררים להשתקת מתנגדים"

פרסום ראשון:20:12, 23 דצמבר '03
עדכון האחרון:20:42, 23 דצמבר '03
http://a7.org/news.php3?id=67844



74. יוסי בן ברוך זוכה ושוחרר !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5244&omm=74&viewmode=



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:08   14.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  20. אברהם שלום, יעקב פרי, עמי איילון וכרמי גילון  
בתגובה להודעה מספר 4
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 28.11.03 בשעה 18:23 בברכה, פילוביץ שחף
 
אשי שב"כ לשעבר אומרים שהמדינה בהתמוטטות כי אין לה מטרות.

אלימלך
חבר מתאריך 26.7.03
393 הודעות

יעקב פרי, עמי איילון, כרמי גילון

יאוש..ממש יאוש...ראשי שבכ אלה שהביאו עלינו את שואת אוסלו,כן שואת
אוסלו..מציעים לנו פתרונות בנוסח עמי איילון ויוסי ביילין. מה קפץ
על המטורפים האלה. כולם מאובני מחשבה ואינטרסים כלכליים ופסיכולוגיים
מניעים אותם. על יעקב פרי כבר נכתב הרבה..ולא בחיוב..ולמרות זאת
האיש רצה ורוצה להנהיג מפלגה. עמי איילון כמו כל ננס רוצה לצמוח
לגובה באמצעות יוזמות כאלה ואחרות. על כרמי גילון האיש שבעזרתו
הבלתי אדיבה נרצח "עושה שלום" הקרוי יצחק רבין שחתם על אוסלו.
גם יצחק רבין עוצב בצבא.

מכל החבורה הזאת אני לא קונה כלום. מה שאני כן קונה..זה מהאזרח
יוסי ביילין..לפחות הוא מעוצב כאזרח מן השורה. אלא מאי..האיש משוגע
ואוהב כסף אירופי וכותרות.

כבר כתבתי בעבר יש מערכת שטנית..אנטי שמית..שמתמשת ביהודונים כדי
לחסל את המדינה והעם היהודי.

לדעתי יש להקים שורת מתנדבים..שאחד מראשי יהיה אליקים העצני
שבשעתו נאבק עם חבריו משורת המתנדבים בשחיתות של המימסד.
עכשיו צריך להתארגן , לחשוף את ערוותם של המתחזים לפטריוטים
ולשומרי העם. יש להקים מדינה אחת יהודית בשתי גדות הירדן.
זו צריכה להיות השאיפה...

אש השב"כ שלפני הסערה וראש השב"כ שאחרי הסערה...?!


@ לדוגמא למחדלנותו , לרפיונו ולרפיסותו של יעקב פרי...:-
WALLA
יעקב פרי: יש לצאת מעזה ולפנות התנחלויות בגדה

ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי: יש לצאת מעזה ולפנות התנחלויות
בגדה יום שישי, 14 בנובמבר 2003, 7:38 מאת: מערכת וואלה!
ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, אמר הבוקר לקול ישראל כי על
ישראל לצאת מיד מעזה ולפנות התנחלויות בגדה. עוד אמר פרי,
כי לצערו הוא אינו רואה פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ללא
חלוקת ירושלים.
http://news.walla.co.il/?w=//465672

בהודעה המקורית אלימלך רשם גם את אברהם שלום !!

אלימלך
חבר מתאריך 26.7.03
393 הודעות 09:35 14.11.03

ארבעת ראשי שבכמהלכים עלינו אימים.

בידיעות אחרונות יש שולחן עגול בו משתתפים ארבעת ראשי שבכ..
יעקב פרי,עמי איילון,כרמי גילון וארבהם שלום מהלכים על עם ישראל אימים.
יעקב פרי ועכשיו רוצה להנהיג מדינה.
עמי איילון..ננס הרוצה לצמוח באמצעות ניירת
כרמי גילון שבחסותו חוסל יצחק רבין.מענין איך היה מתנהג היום רבין
אם היה חי.
ואברהם שלום ששיקר בריש גלי...בנושא קו שלוש מאות.
נמאס לי לראות שולחנו עגולים שבהם יושבים טייקונים כלכליים שמקבלים
כסף מגורמים זרים ומנסים לנהל אותי.
כל אחד מחבורה כזו..צריך להבין שלא פותרים בעיות בסדר גודל כזה..
מהבטן.
אל תשכחו את המיפקד הלאומי של עמי איילון וסרי נוסייבה
אל תשכחו את הסכם זניבה הערמומי שיופץ ממחר בכל תיבות הדואר.
הסכם זניבה כל כך ערמומי..שבמשך דפים ארוכים עושים לך טוב על הנשמה
ואתה שוכח את העיקר..שהוא בסוף המסמך.יש זכות שיבה ..יש פיצויים
וצריכים הסכמות של עוד כמה וכמה גורמים לאומיים ובינלאומיים.
ברור..שכל הערבים הישראלי שמהם יוצאות קבוצות טרור..יחתמו בעד מסמכים
אלה..הם-הערבים יקבלו הכל...והסכסוך יימשך ויימשך מנקודת חולשה שלנו.
לו לבהמות האלה,היה קצת שכל..היו ממתינים לראות כיצד המאבק בטרור
בעיראק מסתיים ואז שיסיקו מסקנות.
אם האמריקנים מנצחים..הרי ברור שצריך ואפשר לחסל את הטרור ואחר כך
להקים חברה אזרחית דמוקרטית.
ואם האמריקנים נכשלים..יהיה ממילא כאוס בכל העולם..וזו הזדמנות
קלסית לגרום להגירת הערבים מישראל ומן הגדה.
אפשרות שניה--ללכת בדרכם ...אבל גם אם מתוך שלא לשמה..טוב
שהתחמנים האלה ימתינו עוד כמה וכמה חודשים..ורק אז יבלבלו לנו את המוח
או שאנו ננפנף את האוייב.

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
19201 הודעות 09:52 14.11.03

2. אלימלך ידידי: צודק הינך בקשר לארבעה, אני.....

כתבתי ועדיין כותב עליהם בהקשרים שונים בכלל ובפרשות
שונות בפרט.
הפרשה הראשונה המוביליה לאיחוד ראשי השב"כ שלעיל בכלל
והפרשה האחרונה בפרט, הן...:-

@ הראשונה = קו 300
4. נסגר תיק החקירה נגד יוסי גינוסר=שב''כ= קו 300
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#4

@ השנייה = פרשת ארבל/מזרחי
56. הנגבי: פרשת מזרחי חמורה כמו פרשת קו 300......
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5539&omm=56&viewmode=

@ והמבין יבין בשלב זה.....

@ אני נענה לקריאתך להקמת שורת המתנדבים בשנית....!!!
33. שורת המתנדבים = שורת האזרחים של קום המדינה !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5391&omm=33&viewmode=


@ הנדל: "עצוב ש-4 ראשי שב"כ משתמשים בתוארם לקידום תוכניתו של איילון"
12:00, 14 נובמבר 2003 / י"ט בחשון תשס"ד

"עצוב לראות כי 4 ראשי השב"כ לשעבר משתמשים בתוארם על מנת לקדם את משנתם הפוליטית ותוכנית המדינה הפלשתינית של עמי איילון", כך מגיב הבוקר סגן השר צבי הנדל (האיחוד הלאומי) לראיון עם הארבעה ב"ידיעת אחרונות". הנדל מציין כי ארבעת ראשי השב"כ לשעבר מתעלמים לחלוטין מהעמדה הנוכחית של השב"כ והעומד בראשו כיום.

"בדבר אחד אני מסכים עימם- המצב הנוכחי לא יכול להימשך. אסור להתאכזר עוד לאוכלוסיה הערבית ביש"ע ו לכן יש לסלק את אבן הנגף לשלום, בדמות ראשות הרוצח שלצערי, עמדתם "המיקצועית" של ראשי השב"כ לשעבר סייעה בהבאת חבורת הרוצחים הזו לאזורנו", נאמר בהודעתו של סגן השר הנדל.
http://www.a7.org/news.php3?id=64907


YNET
15/11/03
יוסי בלום
דואר אלקטרוני y-blum@actcom.co.il

אתמול בבוקר כהרגלי פתחתי את העיתון, ולמראה הכותרת האדומה הזועקת" "ישראל צועדת לקראת קטסטרופה" לא ידעתי אם לרוץ למקלט
הקרוב או לחבוש את מסכת האב"כ.

רק משנרגעתי מעט ראיתי שמדובר בראיון של פישמן את קדמון עם 4 קשישים מוכי הלם הטוענים שפעם היו ראשי השב"כ: אברהם בנדור שלום - מי שהיה אחראי לריסוק השב"כ ב- 1985 בפרשת קו 300 להזכירכם- שקרן חסר בושה, ששיקר לראש הממשלה שמיר בענין חיסול 2 המחבלים, ושיקר לכל מי שרק
יכול היה לנקות את עצמו מפקודה בלתי חוקית ולהפליל את ת"אל יצחק מרדכי.

איש זה החריב את הארגון והפך אותו לסמרטוט עלוב כאשר יד לוחם הורמה
על אחיו במחלוקת קשה שאיימה להרוס את הארגון שאמור להגן עלינו נגד האויב ולא נגד עצמו.

איש זה, הספון בביתו שנים ארוכות כפנסינר מובטל שמעף לדבריו כי נערי הגבעות החלוצים והנפלאים הללו הם "כמו אנשי חמאס"ץ ומה אתם עושים נגד אנשי חמאס?

שאל את השושואים הצעירים – נכון שהם ערבים? נכון אמרו לו.

"אז תשימו אותם במעצר מנהלי כמו ערבים"! יעץ להם השקרן חסר התקנה
אברהם שלום בנדור – שרק בקושי נמלט מבית סוהר בשל רצח מחבלים כפותים!

דבר אחד אני יכול לומר לזכותו של י. לייבוביץ המת, שאמר פעם –
שיום יבוא וה"שין בית" יפעיל נגד יהודים מה שהוא מפעיל אז נגד
ערבים: נכון ליבוביץ – צדקת! – שלום בנדור כבר יכול לספוק כפיים
בהנאה – צעירים יהודיים הם אסירי ציון בציון ארצם – ושידעו כי אין
נעלה מזה לשבת בבית סוהר למען החירות והצדק ולמען העם והמולדת –
לא פחות מהמאבק הצודק של לוחמי חירות שחורים נגד משעבדיהם בדרום
אפריקה, דרום ארצות הברית וישראל.

ומי עוד מופיע לצידו?

המחצצרץ מתזמורת צה"ל - יעקב פרי (לא טעות כתיב) האיש שהיה אמור
לתת ליצחק רבין ולממשלת ישראל הראתה בדבר הסכנות והסיכונים של
הסכם אוסלו הארור והרצחני. ובמקום זאת, נתן להסכם גיבוי מלא.

האיש כמו שאר חבריו הוא מתקרנף כושל וחסר בושה שלא הביע כל חרטה
על מאות הנרצחים ואלפי הפצועים והנכים שהסכם זה המיט על עם שלם.

הוא אפילו היה מוכן לשבת לראיון עם שנוא נפשו כרמי גילון, האיש
שבאשמתו הישירה נרצח ראש הממשלה רבין ובעת ההיא היה בחו"ל ולא דאג
להגן עליו מפני המתנקש.

האיש הזה ראה בבני עמו –המתנחלים והדתיים "אויב" ונגדם מיקד מאמצים ומשאבים שצריך היה להפנות נגד האויב הם טוענים בראיון שהם מכירים את החברה הישראלית והפלשתינית בתוקף תפקידם.

הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר – הם לא רק שאינם מכירים את האויב והמניעים שלו (ראו האמנה הפלשתינית ותוכנית השלבים) הם גם לא מכירים
את החברה הישראלית!

וכשגילון "עף" בעקבות דוח ועדת שמגר, בא מחיל הים עמי איילון – האיש שהמשיך את ההרס הפנימי, הפך את "הדמוקרטיה" למטרה בפני עצמה והזניח
את תפקידו העיקרי - להלחם במרגלים ובמחבלים.

עמי איילון היה האיש שאפשר (בהסכמת שמעון פרס מ"מ רבין הזמני) לתנועה האיסלאמית להשתלט את הר הבית ולהפוך את אורוות שלמה בכלל והמתחם הקדוש בפרט למסגד מוסלמי אחד גדול ובכך, להפר סטטוס קוו שנשמר מאות שנים בהר הבית.

איילון היה האיש שאפשר לח"כ ערביים להשתתף בועת חוץ וביטחון והפך את הועדה לעקרה ומדליפת סודות הישר לאויב! הרס עתיקות בית המקדש – הוא
על מצפונו האבוד של עמי איילון.

זה האיש שלזמן קצר לאחר פרוץ מלחמת אוסלו הכה על חטא ואמר שלא הבין
את מה שעלול לקרות!

אבל מיד אחר כך חזר לסורו והפך לעוד נביא שקר נוסח ביילין הנושא
ונותן על אדמות מולדתו בלא רשות ובלא סמכות!

והנה מחריבי העם והארץ- 4 ראשי שב"כ, אנשי המחדל הגדול ביותר מאז
מחדלי מלחמת יום הכיפורים - באים לזרוע בהלה ופאניקה על החורבן
ועל האדמה החרוכה שהותירו מאחוריהם.

פעם דברו על 4 פרשי האפוקליפסה המבשרים על בוא החורבן העולמי.

לנו יש 4 קשישים מוכי הלם המבשרים על החורבן אותו הם עצמם הביאו
במוחם הקודח.


YNET
נושא : אשי השב"כ לשעבר, מסיתים לטרנספר ולרצח מתנחלים
תאריך : 15/11/03 19:43
מחבר/ת : יוסי בלום
דואר אלקטרוני : y-blum@actcom.co.il

קרוא ולא להאמין!
פישמן וקדמון בראיון עם 4 ראשי השב"כ בדימוס שואלים (מוסף לשבת עמוד 7): האם האפשרות של מלחמת אחים לא מפחידה אתכם?" והכתבים - שלא נחשוד בהם שהם אנשי ימין חלילה, מתארים לקוראים את נסיבות הראיון במילים: "מעניין אבל המילה עימות הופיעה במהלך המפגש הזה רק בהקשר אחד: עימות עם המתנחלים." וכאן הם שואלים את עמי איילון איך תפנה למשל, את אילון מורה, והלא תוכניתך היא לפנות את כל ההתנחלויות! וכאן תשמעו את תשובתו של אלוף בצה"ל: "תשובה המעידה על רמה מוסרית, כמו זו של איזבל ואחאב בפנותם לנבות היזרעאלי לפנות את נחלתו למען המלך: "אתם החלוצים שאפשרתם לנו להגיע למצב בו ההסדר עם העולם הערבי הוא אפשרי, אבל אתם גם אלה שמשלמים את מחירו הכואב מאוד של ההסדר".. ולהזכירכם מה אמר הנביא לאחאב לאחר שזה הרג בעצת איזבל את נבות: "הרצחת וגם ירשת?!" ושימו לב למה שעוד אומר ראש השב"כ לשעבר: "בקיץ 2000 יכולנו להוריד את ההתנחלויות בלא התנגדות כי הם הבינו שהציבור רוצה דבר אחר!" להזכירכם בקיץ 2000 אהוד ברק נתן הכל לערפאת, וזה בתמורה פתח במלחמה. ועוד דבר שאיילון לא מבין שאם חלילה היה ברק או גם איש אחר – שרון של היום, מנסה לעקור התיישבות ולוא אף ישוב בודד – ישראל הייתה נכנסת לתוך מערבולת דמים של מלחמת אחים שמדינת ישראל הייתה מתפרקת לרסיסים בגללה. מלחמת אחים זו – אותה מדמיינים בחלומותיהם הרטובים כל ראשי השב"כ, ומכנים אותה בליקוק שפתיים– "אלטלנה שלנו" -- יהיה לה תסריט אחר ממה שהם חושבים! מי שטעה בכל הערכותיו – כמו 4 הללו – יטעה בגדול אם יעז ללכת למהלך הפירוק של מדינת ישראל – כי כשמתחילים לפרק בית, לא יודעים באיזה ישוב זה ייגמר ואיזו מדינה אם בכלל, תיוותר לנו לאחר שפיכות הדמים. השוטים הללו מהראיון סבורים "שרוב העם איתם" וכן, שהצבא ילך ויירה באלפי אזרחים יפוצץ את בתיהם – כל זאת על פי תוכניתו של ביילין למסירת כל יש"ע בשנתיים וחצי. והמראיינים שואלים – איך תעמדו מול 10- 15 אחוז מהמתנחלים "הפנאטיים", כדבריהם! וכאן אומר יעקב פרי – "שעם תוכנית כלכלית פשוטה קמים והולכים 90 אחוז מהמתנחלים יש רק 10 אחוז של גרעין אידואולוגי אתו נצטרך להתעמת!| ופה נכנס לראיון אברהם שלום, מי ששקר וחיפה על הרוצחים של קו 300 והעליל על קצין בכיר בצה"ל כי רצח את המחבלים : "אני לא מאמין שה- 10 אחוז הללו שפרי הזכיר, הם כאלה אמיצים! אני חושב שלא! אחרי ששמעתי בכנס פנימי (מעניין של מי) שנערי הגבעות דומים לחמאס (כן! כך חושבים עליהם "במחלקת היהודים" של השב"כ - איזה שם מצמרר...) וממשיך שלום: "שאלתי כמה הם? אמרו לי שיש 100 פעילים ועוד 400 נגררים ו- 1000 אוהדים. נניח שהמספרים נכונים, אז אמרתי: אם הם היו ערבים הייתם יודעים לפתור את הבעיה? אמרו לי שכן. אז אמרתי, בואו נפתור את הבעייה כאילו הם ערבים. קחו 15 מהם שימו אותם במעצר מנהלי ותראו איך השאר לא עושים כלום. ועוד שאלתי אותם אם הם דומים לחמאס – האם הם מוכנים להיהרג? התשובה הייתה לא. אז אני יותר אופטימי בעניין הזה. כשנשאיר אותם שם (כנראה לשחיטה בידי הערבים י.ב)" הם יבואו. ועוד איך יבואו!. דברי אברהם שלום. ואז מתארים הכתבים את המצב: בחדר השתררה שתיקה, ורק פרי אמר שהוא רוצה לעדן את דברי שלום בלי רשותו. אך הוא רק החמיר את ההסתה לטרנספר ולמזימה של ביצוע פשעים נגד האנושות בכלל והעם היהודי בפרט: "יכול להיות שיהיה עימות כואב ואם אפשר להימנע ממנו יש להימנע. אבל אני חושב שהוא בלתי נמנע" וכאן ( הקשיבו לדברי יעקב פרי) "תמיד תהיינה קבוצות או בודדים שבשבילם ארץ ישראל שוכנת בין גבעות שכם ובתוך חברון ואיתם יצטרכו להתעמת". ראו להיכן ולאיזה שפל הגיעה הפוסט ציונות של הללו. ואז מצטרף לדיון עמי איילון המדבר בנשימה אחת: "אנחנו רוצים מדינה שהיא דמוקרטית ובית לעם היהודי – לכן אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות מדינית במדינת ישראל כבר קיבלה החלטות קשות כשהיה ברור מהי האלטרנטיבה, ואחרת תצטרך לקבל החלטות גם בעתיד כשברור מהי האלטרנטיבה". כך במסווה של "שמירת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, וגם לדבריהם שמירת "אופייה היהודי" מתכננים 4 ראשי השב"כ שתפקידם היחידי הוא לסכל איומים נגד מדינת ישראל מצד אויביה – טרנספר אכזרי של כל יישובי יהודה שומרון, הגולן, ירושלים וגם שטחים "בקו הירוק". בתוכנית זו מי שלא יעקר מרצון בשוחד ובכסף כפי חוזה הוזה יעקב פרי ייהרג ויירה בידי אנשיו של הרוצח המועד אברהם שלום. כך תהפוך מדינת ישראל, בה ירוסקו מיטב בניה בעימות עם חיילים ושוטרים, שצבאה יחדל להתקיים, טרף לאויביה. מחריביך ומהרסיך ממך יצאו!


ערוץ 7
לקרוא ולא להאמין
מאת יוסי בלום-הלוי
17 בנובמבר 2003

פישמן וקדמון בראיון עם 4 ראשי השב"כ בדימוס שואלים (מוסף לשבת עמוד 7): "האם האפשרות של מלחמת אחים לא מפחידה אתכם?"

והכתבים - שלא נחשוד בהם שהם אנשי ימין חלילה, מתארים לקוראים את נסיבות הראיון במילים: "מעניין אבל המילה עימות הופיעה במהלך המפגש הזה רק בהקשר אחד: עימות עם המתנחלים."

וכאן הם שואלים את עמי איילון איך תפנה למשל, את אלון מורה, והלא תוכניתך היא לפנות את כל ההתנחלויות!

מלחמת אחים זו – אותה מדמיינים בחלומותיהם הרטובים כל ראשי השב"כ, ומכנים אותה בליקוק שפתיים– "אלטלנה שלנו" -- יהיה לה תסריט שונה ממה שהם חושבים! מי שטעה בכל הערכותיו – כמו 4 הללו – יטעה בגדול אם יעז ללכת למהלך הפירוק של מדינת ישראל

ותשמעו את תשובתו של אלוף בצה"ל לשעבר, "תשובה המעידה על רמה מוסרית, כמו זו של איזבל ושל אחאב, בפנותם לנבות היזרעאלי שיסתלק מנחלתו למען המלך: "אתם החלוצים שאפשרתם לנו להגיע למצב בו ההסדר עם העולם הערבי הוא אפשרי, אבל אתם גם אלה שמשלמים את מחירו הכואב מאוד של ההסדר".

ולהזכירכם מה אמר הנביא לאחאב לאחר שזה הרג בעצת איזבל את נבות: "הרצחת וגם ירשת?!"

ושימו לב למה שעוד אומר ראש השב"כ לשעבר: "בקיץ 2000 יכולנו להוריד את ההתנחלויות בלא התנגדות כי הם הבינו שהציבור רוצה דבר אחר!"

ומי שאיננו זוכר: בקיץ 2000 אהוד ברק נתן הכל לערפאת, וזה בתמורה פתח במלחמה. ועוד דבר שאיילון לא מבין ולא תופס, שאם חלילה היה ברק או גם איש אחר – שרון של היום, היה מנסה לעקור התיישבות, ולו היה נוגע אף בישוב בודד אחד – ישראל הייתה נכנסת לתוך מערבולת דמים של מלחמת אחים, שבעטייה הייתה מתפרקת לרסיסים והיתה חדלה להתקיים.

מלחמת אחים זו – אותה מדמיינים בחלומותיהם הרטובים כל ראשי השב"כ, ומכנים אותה בליקוק שפתיים– "אלטלנה שלנו" -- יהיה לה תסריט שונה ממה שהם חושבים! מי שטעה בכל הערכותיו – כמו 4 הללו – יטעה בגדול אם יעז ללכת למהלך הפירוק של מדינת ישראל .

כי כשמתחילים לפרק בית, לא יודעים באיזה ישוב זה ייגמר, ואיזו מדינה, אם בכלל, תיוותר לנו לאחר שפיכות הדמים הזו .ראשי השב"כ הללו מהראיון סבורים "שרוב העם איתם" וכן, שהצבא ילך ויירה באלפי אזרחים, יפוצץ את בתיהם – כל זאת על פי תוכניתו של ביילין למסירת כל יש"ע בשנתיים וחצי הבאות.

והמראיינים שואלים" "איך תעמדו מול 10- 15 אחוז מהמתנחלים 'הפנאטיים'", כדבריהם! וכאן משיב יעקב פרי: "שעם תוכנית כלכלית פשוטה קמים והולכים 90 אחוז מהמתנחלים- יש רק 10 אחוז של גרעין אידיאולוגי איתו נצטרך להתעמת!"

כך במסווה של "שמירת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, וגם לדבריהם שמירת "אופייה היהודי", מתכננים 4 ראשי השב"כ, שתפקידם היחידי, להזכירכם, הוא לסכל איומים נגד מדינת ישראל – טרנספר אכזרי של כל יישובי יהודה שומרון, הגולן, ירושלים וגם שטחים "בקו הירוק"

ופה נכנס לראיון אברהם שלום, מי ששיקר וחיפה על הרוצחים של קו 300 והעליל על קצין בכיר בצה"ל כי רצח את המחבלים : "אני לא מאמין שה- 10 אחוז הללו שפרי הזכיר, הם כאלה אמיצים! אני חושב שלא! אחרי ששמעתי בכנס פנימי (מעניין של מי?? י.ב) שנערי הגבעות דומים לחמאס (כן! כך חושבים עליהם "במחלקת היהודים" של השב"כ - איזה שם מצמרר..י.ב.)

וממשיך שלום: "שאלתי כמה הם? אמרו לי שיש 100 פעילים ועוד 400 נגררים ו- 1000 אוהדים.נניח שהמספרים נכונים, אז אמרתי: אם הם היו ערבים הייתם יודעים לפתור את הבעיה? אמרו לי שכן. אז אמרתי, בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים. קחו 15 מהם שימו אותם במעצר מנהלי ותראו איך השאר לא עושים כלום".

"ועוד שאלתי אותם אם הם דומים לחמאס – האם הם מוכנים להיהרג? התשובה הייתה לא. אז אני יותר אופטימי בעניין הזה. כשנשאיר אותם שם הם יבואו. ועוד איך יבואו!". סוף ציטוט מדברי אברהם שלום.

ואז מתארים לנו הכתבים: בחדר השתררה שתיקה, ורק פרי אמר שהוא רוצה לעדן את דברי שלום בלי רשותו. אך הוא רק החמיר את ההסתה לטרנספר ולמזימה של ביצוע פשעים נגד האנושות בכלל ונגד העם היהודי בפרט: "יכול להיות שיהיה עימות כואב ואם אפשר להימנע ממנו יש להימנע. אבל אני חושב שהוא בלתי נמנע" וכאן ( הקשיבו לדברי יעקב פרי) "תמיד תהיינה קבוצות או בודדים שבשבילם ארץ ישראל שוכנת בין גבעות שכם ובתוך חברון ואיתם יצטרכו להתעמת".

ראו להיכן ולאיזה שפל הגיעה הפוסט ציונות של אלו.

ואז מצטרף לדיון עמי איילון המדבר בנשימה אחת: "אנחנו רוצים מדינה שהיא דמוקרטית ובית לעם היהודי – לכן אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות מדינית במדינת ישראל כבר קיבלה החלטות קשות כשהיה ברור מהי האלטרנטיבה, ואחרת תצטרך לקבל החלטות גם בעתיד כשברור מהי האלטרנטיבה".

כך במסווה של "שמירת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, וגם לדבריהם שמירת "אופייה היהודי", מתכננים 4 ראשי השב"כ, שתפקידם היחידי, להזכירכם, הוא לסכל איומים נגד מדינת ישראל – טרנספר אכזרי של כל יישובי יהודה שומרון, הגולן, ירושלים וגם שטחים "בקו הירוק".

בתוכנית זו מי שלא ייעקר "מרצון", בשוחד ובכסף כפי שחוזה או הוזה יעקב פרי, ייהרג ויירה בידי יורשיו של אברהם שלום.

כך תהפוך מדינת ישראל, בה ירוסקו מיטב בניה בעימות עם חיילים ושוטרים, שצבאה יחדל להתקיים - טרף לאויביה.

ראו מי רוצה לגרום למלחמת אחים - נוראה מזו שהחריבה את הבית השני בדיוק לפני 1933 שנים. ראשי השב"כ! שירות הביטחון הכללי של מדינת היהודים, האמור להגן על מדינתו ולא להרוס אותה.

אך ממחריביך, ישראל, וממהרסייך ממך יצאו –אמר הנביא.
http://www.a7.org/article.php3?id=2095


YNET
נושא : יהודים! שליחי היטלר מחלקים בבתיכם מכתבי-פיתוי להשמדתכם
תאריך : 15/11/03 18:07
מחבר/ת : יוסי בלום
דואר אלקטרוני : y-blum@actcom.co.il

ביום ו' החלה חלוקת 5 מיליון דברי דואר שמומנו במלואם על ידי שליחי היטלר-2003 באירופה ונמסרו לקאפו-זונדר-קומנדו היהודיים של ביילין-מצנע-שחק וארבעת ראשי השב"כ לשעבר (שהראיוון עימם תוזמן להפליא כחלק מהתעמולה הגבלסית שמיועדת לשבור את רוחו של העם).

יהודים!

הצילו את עצמכם! שרפו והשמידו באקט סימלי את הנייר הקורא לכם להחריב את מדינתכם ולהפוך אותה לישות דו-לאומית תוך חיסול של ריבונותנו היהודית, בשלב ראשון ,ובשלב השני ,מייד לאחריו - השמדה טוטלית נוסח אושוויץ החדשה - 2003!
יהודים!
אין דרך אחרת להציל את מדינת ישראל, את עם ישראל ,את הילדים שלכם ואת משפחותיכם! - רק בניצחון גמור ושלם על הפלשתינים, ובני בריתם הנאצים החדשים באיסלם, ובאירופה, אלה המממנים את כרטיסי הנסיעה שלכם ברכבות המוות המודרניות, בדרך לתאי הגזים החדשים שמכינים לכם!

אינני צוחק !והדבר איננו נושא לבדיחות או להגזמה!
יעקב פרי, אברהם שלום, עמי אייליון, וכרמי גילון הם משתפי פעולה עם האיש המסוכן ביותר לעם ישראל בדורנו - הקוויזליניג הבוגד - יוסי ביילין!

חיתמו על עצומה הקוראת להעמיד לדין את ביילין וחבריו לדין על פי סעיף העונשין 97 - סעיף ב' בגידה.

נחום שחף
חבר מתאריך 3.11.03
4 הודעות 13:20 15.11.03

38. פרי היה אחראי למינוי כרמי גילון הגאון.......

באדם ששמר על רבין בהצלחה אין קץ.
רבין התנגד לכהונתו של גילון כראש השב"כ ופרי הבטיח לעשות לו חונכות למשך חצי שנה, ואז נראה. וראינו.
פרי, גילון, ועמי איילון ראשי השב"כ לדורותיהם היו מוצלחים באופן יוצא מן הכלל בפיענוח ההכנות של הפלשתינאים לאינתיפאדה, בהתראה על כוונותיהם האמיתיות של הפלשתינאים, בקריאת משמעות ארועי הטרור.
ילד בכיתה אלף כבר יודע לקרוא אותיות גדולות עם ניקוד.
השב"כ הגדול של ישראל נכשלו בהבנת הנקרא ברמה של של בית ספר יסודי.
ועכשיו גאוני ציון וירושלים אומרים לנו תקשיבו לאחד מראשי השב"כ הכושלים במדינת ישראל.
הגיוני מאוד.
אני מקשיב לך אדון פרי. אני מקשיב ולא יודע אם לבכות או לצחוק למשמע היהירות.
וכדאי לנו שנמשיך לשדר חולשה לפלשתינאים.
אין כהעדר הרתעה כדי לשמור על השקט.
תהיה רופס והפלשתינאים יעשו פיפי במכנסים.
הכל יהיה בסדר חביבי הסמולן.
לא אלמן ישראל.
על החתום
אלוהי כל הטפשים.


harel
חבר מתאריך 4.11.02
140 הודעות 11:24 14.11.03

17. ארבע אבות נזיקין וסיפור על חשיבות ותקציבים.


ארבע ראשי שב"כ דירדרו את השב"כ לנקודת שפל שלא היתה כמוה.
אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון ועמי אילון.
אברהם שלום היה איש מקצוע, אבל תככן ושקרן. האחרים היו מינויים פוליטים גרועים (לעיתים יש גם מינויים פוליטיים טובים). ומעולם לא נחשבו בקהיליית המודיעין כחכמים ומוכשרים.
כמו במקרים קודמים, אביא סיפור מהחיים כדי להדגים את עבודת השב"כ (מצטער "יוסף הגדול", לא תמצא את המקרה הזה בספרים שלך)

בשנות השמונים, בשיא האינתיפאדה הראשונה, הגיע לעזה איש מודיעין (לא הקמ"ן) חדש. במסגרת ה"חפיפה" פגש גם את אנשי השב"כ. הללו אמרו לו כי יש מאות "מבוקשים" מסוכנים אחריהם רודפים אנשי השב"כ העושים ימים כלילות, ועל מודיעין האוגדה לעזור לחכמי שירות הבטחון הכללי...
מידי לילה יצאו אנשי שב"כ מלווים בחיילים לאבטחה, התדפקו על דלתות, חקרו וחיפשו את אותם מבוקשים.
אותו קצין (שהינו דובר, קורא וכותב ערבית) לקח את העסק ברצינות. ביקש את רשימת המבוקשים הארוכה, רשימה ארוכה כאורך הגלות... ישב וחשב כיצד יעזור לאותם אנשם טובים העמלים ימים כלילות על משמר בטחון היהודים.

לקח הבחור את ספר הטלפונים והחל לצלצל לאותם "מבוקשים" או לשכניהם.
להפתעתו, שוחח עם רבים מה"מבוקשים". שאל אותם אם הם יודעים שהם נדרשים ע"י השב"כ ונענה בשלילה. בחלק מהמקרים ענו לו בני משפחה שאמרו שאותו "מבוקש" עובד בסביבת תל-אביב ויחזור רק בסוף השבוע.
ניהל הבחור בקפדנות רשימות, זימן את ה"מבוקשים" ל"ראיון" עם השב"כ. ומכיון שרובם עבדו בתחומי הקו הירוק והגיעו לביתם רק בסוף השבוע, זימן אותם ליום שישי (ביום ראשון הם לא יכלו, היו צריכים לחזור לעבודה).

ביום שישי הצטבר תור של מאות "מבוקשים" שבאו ל"ראיון" אצל אנש השב"כ

הפתעה גדולה יותר היתה לאותו קצין לנוכח הרוגז הגדול שעורר בקרב אנשי השב"כ.
ראשית, לא יכלו באותו יום שישי לצאת מוקדם הביתה... (או אף אור ליום שישי).
שנית, הסתבר לו שעצם הצגת הצורך במרדף ומעקב אחרי מאות מבוקשים ניפח את מנגנון השב"כ בעזה. הביא עוד תקציבים .... (ועוד... נחשו בעצמכם...)

סוף דבר, את הנעשה לא ניתן היה להשיב, נשארו מתי מעט מבוקשים (הפעם אמיתיים) בעזה, רובם כאלו שברחו למצרים.

ברור שכיום המצב שונה, יש רשות-פלסטינית, יש נשק גלוי (והרבה!) ועוד ...
אבל עליכם לזכור שהשב"כ, כמו כל גוף ממשלתי נאבק על תקציבים... אין זה אומר שאין הם עושים עבודה חשובה. אין זה אומר שאין שם רבים המשקיעים ומסתכנים למען עם ישראל. אבל כל פרסום שלהם, יש לבחון בשבע עיניים, לבדוק אם לא נעשה במסגרת "פוליטיקה" ומה מגמה האמיתית של הפרסום.

מה אנו למדים ...

יש בציבור אידיאליזציה של עובדים בתחומים מסוימים. כאילו לאותם אנשים יש זכות על כל השכל בעולם...
לדעתי, בכל גוף גדול, ביחוד אם הוא גוף היררכי (לפי העיקרון הפיטרי), יעלו לדרגות הגבוהות דווקא אלו שהם ברמה בינונית ומטה, ולא המוצלחים ביותר, זה יקרה במשרדי ממשלה, באקדמיה, בצה"ל ואף במוסד ובשב"כ. יעלו אלו התואמים לדעות הקברניטים של אותו זמן ולא דווקא אלו הידועים בחריפות שכלם.
*** הערה - לעיתים רחוקות קורה שכן עולה מישהו שבאמת מתאים, זה יכול לקרות***

כך קרה שהיו לנו כמה רמטכ"לים שלא בדיוק התאימו, כמה ראשי מוסד לא יוצלחים ואף כמה ראשי שב"כ שהאזינו קודם לרחשי ליבם של ראשי הממשלה, ורק לאחר מכן הביעו את "דעתם"...

בסיפור (שהוא אמיתי לחלוטין) אתה יכול לראות שחוסר מקצועיות ושיקולים זרים גרמו לדיווחים מעוותים.
אין זו הפעם היחידה שאנחנו משלמים בגלל חוסר מקצועיות. יש לי עוד המון דוגמאות לכך, אך כמובן שלא פה המקום לפרטן, הן מפאת שיקולי בטחון שדה והן בגלל שלפעמים יענו לי (ובצדק) את התשובה של אבי ז"ל "אם הייתי חכם לפני זה כמו אשתי אחרי זה...". כלומר, קל להיות חכם לאחר מעשה.

קשה לי להסביר עד כמה אני מכיר את הנפשות הפועלות. אני יכול להביא דוגמאות רבות לחוסר הבנה בסיסי שלהם ושל עוד רבים אחרים המקובלים בציבור כ"מומחים", ביניהם רמטכ"לים, ראשי אמ"ן ועוד...

אבל כאשר 4 דמויות ידועות מתחום מסויים יוצאים יחד בהכרזה מסויימת, אני שואל את עצמי מי מממן, מי אירגן, מי שיכנע וכיצד.
דרך אגב, גם אם היו יוצאים בהכרזה שיש לטרנספר את כל הערבים אל מעבר לירדן, הייתי בודק למי יש המווון כסף וממי הוא קיבל אותו...

בציבור רווחת התחושה שאנשים שהיו ברמות כאלו ואחרות של מנהיגות ופיקוד, הינם אנשים ישרים ואמינים שכל מה שלנגד עיניהם טובת עם ישראל בלבד. ומה שאומר עכשיו יגרום בוודאי להתנפלות עלי מצד כמה מ"שומרי החומות" -
מהכרותי הצנועה עם האנשים, ברור לי שהם הרויחו משהו... ברור לי שאם לא היו מרויחים, היו .. המממ ... איך אומרים החבר'ה ... לא מזיזים ביצה...

הכל תלוי בעיני המסתכל ידידי big joe. לא "צ'יזבט ברמה המבצעית" אלא רמז לחשיבות דעתם של מכובדים מסויימים.
נראה לי שאם "4 דמויות מתחום מסוים" היו מכריזות שעל מדינת ישראל לגרש או אף להרוג כל ערבי בין הים לירדן, היית פורץ בזעקות חמס ומציגם כ- "4 ליצנים" (כפי שכבר עשית בעבר).
אזי היית עט על דברי כמוצא שלל רב ומדגישם כדי להראות שאותם אנשים אינם אומרים תמיד את האמת, אלא היא כפופה אצלם לתנאים סביבתיים שאינם קשורים כלל לנושא הנדון ...


YNET
נושא : השמאל מגייס ארבעת ראשי שב"כ להמשך הפנטזיה הקורסת
תאריך : 15/11/03 15:30
מחבר/ת : אלמוני

ארבעת ראשי השב"כ יודעים כי גם אם ניסוג אל גבולות 67 נהפוך למדינה דו לאומית ואף למיעוט תוך מספר קטן של עשרות שנים. מה הם יציעו אז? האם לסגת מהגליל? ולאחר עוד כמה שנים שניסוג גם מאזור נחל עירון? ולאחר עוד...

הגדיל לעשות כרמי גילון אשר "גייס" את הבנות שלו לסיפור ואמר שעבורן הוא רוצה שתהיה מדינה יהודית אך הוא ממליץ על נסיגה שתוביל לרוב ערבי בגבולות 67 תוך תקופה קצרה למדי.

אין הם מציעים דרך לפתרון הבעיה הדמוגרפית בגבולות 67, למעשה הם מבינים ששום נסיגה לא תפתור את הבעיה הזו ! אז למה הם עובדים עלינו בעיניים?
האם עד כדי כך הם להוטים לחזק את הפנטזיה השמאלנית שהתגלתה במלוא מערומיה שהם מוכנים לרמות את אזרחי ישראל?
למה הם לא נותנים תשובה לבעיה הדמוגרפית בגבולות 67?

בהצהרת העקרונות שעמי איילון ניסח יחד עם סרי נוסייבה קיים סעיף מפורש האומר כי "לא יישארו מתנחלים במדינה הפלסטינית". לא מצאתי בהסכם סעיף מקביל שאומר "לא יישארו ערבים במדינה היהודית". בתוקף תפקידם כראשי שב"כ הם יודעים כי הפתרון היחיד להצלת ישראל יהודית הוא פינוי יישובים ערביים, גם את כל אלו שבתוך גבולות 67. אם יש להם פתרון אחר אני מוכן לשמוע עליו.


@ להלן הכתבה בידיעות אחרונות - המוסף לשבת 14.11.2003 !!

השאלה שלי היא...:-
"מה מניע ארבעה ראשי שב"כ לשעבר, להתאגד ביחד וכל אחד לחוד,
ולצאת בכתבה שבה הם מבקשים להעביר מסר אזהרה לחברה הישראלית...??














"אברהם שלום {בנדור], יעקב פרי, כרמי גילון ועמי איילון, עמדו
שנים בראש האירגון שמכיר היטב את שתי החברות, הישראלי והפלשתינית,
וטוענים שהסכסוך עם הפלשתינים מוביל את ישראל להתרסקות @ לדבריהם,
כל ממשלות ישראל מאז יצחק רבין לא קבעו יעדים ולא ידעו לאן הן
חותרות @ הם תובעים ממנהיגות המדינה לפעול להסדר מדיני, שיכלול
הורדת התנחלויות, גם במחיר עימות בלתי נמנע עם חלק מהמתנחלים."












אלימלך
חבר מתאריך 26.7.03
416 הודעות 13:48 16.11.03

ידיעות אחרונות קורא למרד-אנא העלו המאמרים

אחרי הפגשת ארבעת התמהונים לתצלום קבוצתי..והבאת דבריהם
ממשיך היום ידיעות האחרונות מנפח בצורה בלתי רגילה את התגובות
בעולם בנושא.
אחר כך--במאמר מערכת כותב עופר שלחשקורא למרד
בכיכרות. הוא אומר כל מה שאנו עושים לא מזיז את הממשלה.
רק יציאה המונית לכיכרות תעשה זאת. כאמור זה מאמר ראשי.
וגם זאת..במכתבים למערכת יש גם כן מגמה פוליטית. היום המכתב
הראשון בצד שמאל של העמוד למעלהקורא סגן אלוף אחד שהיה סגנו
של שרון ] להצטרף למרד הטייסים.
אמרתי בעבר..ואני חוזר ואומר יש המרדה בתקשורת..המאורגנת כולה
על ידי יד אחת...ואין גורם בתקשורת שחושף את המזימה. מצביעים
בפירוש על המזימה. וגם זאת חדשה היום הבגצ נכון להיום..דחה את
עתירת אותו גוף כלכלי שמממן את הזיות השמאלנים עד שימצו את הדין
בועדת הערעורים של רשות השידור. לפני כמה ימים פסל מנכל רשות השידור
את תעמולת ביילין המדברת על הפצת "נפיחה לאומית" ביוזמתם של חבורת יוצאי אוסלו, בשיתופה של נחמה רונן.
איך כיסו את המסמך בערוותה של השרלטנית נחמה רונן,יעני ימנית.

16/11/2003
14:16

מבזקים
ח"כ וילנאי: יש להקשיב לאמירה יוצאת הדופן של
ראשי השב"כ לשעבר

ח"כ מתן וילנאי אמר בתגובה לביקורת שנמתחה על דברי
השב"כ לשעבר כי "הממשלה מעדיפה לטאטא את האמת מתחת
לשטיח במקום להקשיב לאמירה חשובה ויוצאת דופן של
ראשי השב"כ לדורותיהם".

לדבריו, "במקום שהממשלה, הנמצאת באובדן דרך, תנסה
לגבש אסטרטגיה ליציאה מן הקיפאון המדיני, פוגעים
בארבעה אנשים שתרומתם למדינת איננה מוטלת בספק".

(דיאנה בחור-ניר)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2818655,00.html


NFC
אברהם שלום - טובל ושרץ בידו

ראוי לו תחילה להכות על חטאו האישי ולבקש סליחה מן הציבור שאותו הונה, לפני שהוא בא להטיף מוסר
מאת: עמי דור-און

אמירתם הציבורית של ארבעת ראשי השב"כ בעבר (שלום, פרי, גילון, אילון) איננה רק חוות דעת בטחונית-פוליטית על אודות הקונפליקט רב השנים ועקוב הדם בין שתי ישויות מדיניות - הישראלים והפלשתינים - אלא גם ניסיון לייצר אמירה ערכית בעלת משמעות מוסרית על מראה דמותנו כעם וכבני אדם.

אולם אליה וקוץ בה. אם, אולי, אפשר לקבל את ההנחה כי ה"ה פרי, גילון ואילון, נושאים עמם מידה מסויימת של מטען אישי מוסרי שבשמו הם יכולים לנסות ולהטיף לנו מוסר, הרי אברהם שלום הוא האחרון שמותר לו לדבר בשם ערכי מוסר כלשהם, כיוון שהוא הסמל האולטימטיבי של חוסר מוסר, של אובדן ערכי מוסר וגם של שקר, הונאה ורמיסת החוק. ומן הטעם הזה בלבד שגיאה גסה שגו שלושת המוסקטרים האקס-שבכ"ים כאשר הסכימו לחבור, בכפיפה אחת, אל "הצדיק" אברהם שלום.

כדי שלא איראה כמי שמוציא דיבה על אדם "טהור כפיים ובר לבב" כמו אברהם שלום, אביא דברים שפורסמו על מעלליו, לאחר חקירה ובדיקה, כפי שבאו לידי ביטוי נורא באירוע הפלילי של מה שקרוי "פרשת קו 300" שאברהם שלום, ראש השב"כ באותם ימים, תפר את עלילתה ואף הורה להוציא להורג, ללא משפט, שני מחבלים שנלכדו חיים.

למי שאינו יודע או למי שביקש לשכוח ואולי להשכיח - הרי תזכורת תמציתית:

ביום חמישי, 12 באפריל 1984, השתלטה קבוצה של ארבעה מחבלים פלשתינים על אוטובוס אגד שנסע מתל-אביב לאשקלון. בבוקר שלמחרת הסתערה יחידה של סיירת מטכ"ל על האוטובוס שכבר הגיע לקרבת מחנה הפליטים דיר אל-באלח בצפון הרצועה והשתלטה עליו. במהלך ההשתלטות נהרגו נוסעת-חיילת ושניים מן המחבלים. שני המחבלים הנותרים נלכדו והועברו לידי אנשי שב"כ שהבכיר בהם היה אהוד יתום, אז ראש אגף המבצעים בשב"כ. צלמי עיתונות שליוו את האירוע צילמו את שני המחבלים החיים לאחר שהורדו מהאוטובוס.

המחבלים הוכנסו לרכב מסחרי והובלו לחקירה. בדרך קיבל יתום הוראה מראש השב"כ דאז, מיודענו אברהם שלום, להרוג את השניים. יתום, על פי עדות ברבות הימים, דאג למלא את ההוראה. בתחילה נמסר לתקשורת כי שני המחבלים נלכדו חיים, אך בהודעת דובר צה"ל, בשלב מאוחר יותר באותו יום, נמסר כי כל ארבעת המחבלים החוטפים נהרגו.

בעקבות הפרסומים המנוגדים הורה שר הביטחון דאז משה ארנס על הקמת ועדת חקירה לבירור נסיבות מותם של שני המחבלים. בראש הוועדה הוצב האלוף מאיר זורע. אחד העדים היה אהוד יתום. למרות הנסיונות להסתיר את קיומה של החקירה באמצעות הצנזורה הצבאית ואת העובדה שמחבלים מצאו את מותם לאחר שנלכדו, פירסם העיתון "חדשות", ב-27 באפריל, תמונה שצילם צלם המערכת אלכס ליבק, ובה נראים שני אנשי שב"כ מובילים את אחד המחבלים חי, הולך בכוחו שלו על רגליו, כשהוא כפות.

ועדת זורע שבה היה חבר גם בכיר השב"כ יוסי גינוסר, קבעה, בתום חקירתה, כי שניים מהחוטפים מתו משברים בגולגולת שנגרמו ממכות. בסיועו של גינוסר שהדליף לשב"כ מידע על הדיונים החסויים, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה של הועדה. על יסוד עדותו, השקרית, של יתום, הועמד לדין תא"ל יצחק מרדכי שכיהן אז כקצין צנחנים ראשי והיה בשטח האירוע ליד המחבלים הלכודים.

מרדכי זוכה במשפטו. רק בשלב מאוחר יותר נחשפה הקנוניה השקרית שרקחו אנשי השב"כ, פקודיו של אברהם שלום, בסיועו של יוסי גינוסר. בעקבות החשיפה הואשם גינוסר בבידוי ראויות, עדויות שקר והדרכת עדים ופוטר מהשירות בשב"כ.

תוצאות החקירה של ועדת זורע לא היו מקובלות על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, ולכן הטיל על צוות, בראשות פרקליט המדינה דאז, יונה בלטמן, לחקור שוב את הפרשה. בוועדת בלטמן חזרו פקודיו של אברהם שלום על גירסתם השקרית שהציגו בפני ועדת זורע, תוך העלמת העובדה כי הרגו את שני המחבלים בפקודתו של אברהם שלום.

בנובמבר 1985 תבעו שלושה מבכירי השב"כ - רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי - שראש השב"כ יחשוף את פרטי הטיוח השקרי או שיתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה התפטרו בעצמם מהשב"כ, אולם לא הניחו לפרשה לגווע. במאי 1986 פנו ליועץ זמיר ושטחו בפניו את האמת. זמיר גילה את העובדות לראש הממשלה דאז שמעון פרס. פרס זימן את שלום אך זה טען כי הוראותיו היו "ברשות ובסמכות", כלומר באישורו של ראש הממשלה בעת האירוע - יצחק שמיר.

הפרשה המביכה הלכה וצברה תאוצה. הציבור הרחב והתקשורת דרשו מן הממשלה להורות על פתיחת חקירה משטרתית פלילית, אך בטרם הגיעו הדברים לכלל העמדה לדין של "גיבורי הטיוח" פנו השב"כ ושלושה מבכיריו בבקשה לנשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, להעניק להם חנינה. זאת, כאשר על סמך העדויות שנגבו, גם מפיו של אהוד יתום, היה ברור כי אנשי השב"כ העלימו את העובדה שהם היו אלה שהרגו את שני המחבלים החיים באמצעות מהלומות בראשם - באמצעות אבנים ומוט ברזל - על דעתו של אברהם שלום ובהתאם להוראתו הישירה.

בסופו של דבר העניק הנשיא הרצוג חנינה בטרם משפט לכל מי שהיה מעורב בפרשה.

נוכח הצטברות העובדות וחשיפת האמת, לא יכול היה אברהם שלום להמשיך ולכהן כראש השב"כ, פרש מן השירות והצליח להעלים את עצמו ואת מעשיו החמורים מן התודעה הציבורית - וטוב עשה.

אברהם שלום הינו כיום אזרח מן השורה וזכותו שתהיה לו דעה משלו - נחרצת ככל שתהיה - על מעשיה החמורים של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון כלפי העם הפלשתיני וגם על אודות העתיד החמור הצפוי לישראל נוכח "התעללותה" בפלשתינים. זכותו האלמנטרית של אברהם שלום גם לנסות ולהטמיע את עמדתו זו בקרב הציבור הרחב כדי לגרום לשינוי דרכה המדינית-בטחונית של הממשלה ואף להחלפתה. אבל כאשר הוא חובר לשלושה ראשי שב"כ אחרים ועוטה על כתפיו הדלות את גלימת הנביא המוכיח בשער, עטוי הילה צדקנית-מוסרית, ראוי לו תחילה להכות על חטאו האישי ולבקש סליחה מן הציבור שאותו הונה, לפי שהוא בא להטיף מוסר. כל עוד לא ביקש אברהם שלום מחילה ציבורית לפשעיו הריהו משול למי שבא למקווה למרק את עוונותיו והוא טובל ושרץ נתעב בידו.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-4009-00.html?tag=0-55-12

אברהם שלום, ראש השב"כ לשעבר גר בחו"ל 15 שנה

הכוכב החדש של השמאל ואבי הטיוח בשב"כ שנמצא כרגע בישראל
במסגר סיבוב הופעות הסכם גנבה, ירד מהארץ והוא שוהה בחו"ל
כבר 15 שנה

אברהם שלום בערוץ 2: הפכנו ל''כובשים מקצועיים''

"ב1967 למדתי כבר כי עם אחד לא יכול לשלוט בעם שני".
"אם אנחנו מפילים פצצות כבדות על בית כזה או אחר...
זה נראה לי חסר פרופורציה".
"מוכרחים ללכת קדימה למהלך מדיני כי אם לא יהיה כאן
תוהו ובוהו שאף אחד לא מתאר לו....."
כך אברהם שלום ראש השב'כ לשעבר הערב 18.2.2003

עם כובש

שימו לב שהביטוי להיותנו כובשים מתבטא גם מחוץ לשטחים.
אנשים שמרכיבים עם כובש (אנחנו) מרשים לעצם הכל.
התנהגות של צעירים ישראלים בחו"ל, שחושבים שבחצי שקל הם יכולים
לקנות אנשים ולנהל את חייהם, ההתנהגות של נהגים בכבישי ארצנו,
בצורת ההתייחסות לאחרים, בחוסר הכבוד.
לכיבוש יש משמעויות הרסניות לגבי עם ישראל לא רק במימד הפיזי.
גם חוססנו המוסרי והתרבותי נפגע קשות מכך.
תחשבו על זה...

החזירו אותו לפה להופעות בעקבות הסכם גנבה(הכתיב החסר במקור...).
כבר 15 שנה הוא לא איתנו(ולא הרגשנו בחסרונו).


נושא : בעקבות שיח ראשי שב"כ
תאריך : 19/11/03 22:45
מחבר/ת : אלמוני

ארבעת ראשי השב"כ יודעים כי גם אם ניסוג אל גבולות 67 נהפוך למדינה דו לאומית ואף למיעוט תוך מספר קטן של עשרות שנים. מה הם יציעו אז? האם לסגת מהגליל? ולאחר עוד כמה שנים שניסוג גם מאזור נחל עירון? ולאחר עוד...

הגדיל לעשות כרמי גילון אשר "גייס" את הבנות שלו לסיפור ואמר שעבורן הוא רוצה שתהיה מדינה יהודית אך הוא ממליץ על נסיגה שתוביל לרוב ערבי בגבולות 67 תוך תקופה קצרה למדי. איזו מדינה הוא מכין לבנותיו? מדינה מקוצצת שטח שבה היהודים הם מיעוט?

אין הם מציעים דרך לפתרון הבעיה הדמוגרפית בגבולות 67, למעשה הם מבינים ששום נסיגה לא תפתור את הבעיה הזו ! אז למה הם עובדים עלינו בעיניים?
האם עד כדי כך הם להוטים לחזק את הפנטזיה השמאלנית שהתגלתה במלוא מערומיה שהם מוכנים לרמות את אזרחי ישראל?
למה הם לא נותנים תשובה לבעיה הדמוגרפית בגבולות 67?

בהצהרת העקרונות שעמי איילון ניסח יחד עם סרי נוסייבה קיים סעיף מפורש האומר כי "לא יישארו מתנחלים במדינה הפלסטינית". לא מצאתי בהסכם סעיף מקביל שאומר "לא יישארו ערבים במדינה היהודית". בתוקף תפקידם כראשי שב"כ הם יודעים כי הפתרון היחיד להצלת ישראל יהודית הוא פינוי יישובים ערביים, גם את כל אלו שבתוך גבולות 67. אם יש להם פתרון אחר אני מוכן לשמוע עליו.


קישורים נילווים :
בעקבות שיח הארבעה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2820558,00.html

בעקבות שיח ראשי השב"כ: ירון לונדון אריה אלדד


"הרוב המכריע של האנשים החושבים הגיע למסקנות של ראשי השב"כ לשעבר זה מכבר", מסיק ירון לונדון. "הלוחמים הקשוחים הללו עודם לוחמים. לא בערבים, במתנחלים", מסביר אריה אלדד
ירון לונדון, אריה אלדד

ירון לונדון

אם ארבעה מהם תמימי דעים

העובדה ששיחתם של ארבעת ראשי השב"כ לשעבר לא זעזעה את אמות הסיפים, לא גודדה כינוסים דחופים של מפלגות הימין ולא חילצה זעקות גינוי מפיהם של פוליטיקאים, יכולה להיות מוסברת בכך כי מסקנותיהם של הארבעה לא הפתיעו איש. רובם המכריע של האנשים החושבים הגיע למסקנות האלה זה כבר. יש האומרים זאת בפה מלא, ויש המתקשים לסגל את הכרתם הגלויה להכרתם החבויה.

ההפתעה נעוצה רק בכך שהארבעה העזו להודות בעליבותם המוסרית בעבר. 20 שנה שירתו, בזה אחר זה, מדיניות שהם לא האמינו בה, אך לא פצו פה ולא צפצפו. הם היו זרועו החזקה של שלטון הדיכוי והם הפעילו את הכוח שניתן להם ללא רחם.

אם שקלו את האפשרות להתפטר, בוודאי אמרו לעצמם כי מוטב שאת המלאכה יעשו הם, הנבונים והמתונים, מאשר גרועים מהם. כך אומרים לעצמם בירוקרטים מקורנפים למן היום שבו נוסדו מנגנוני שלטון. רק עתה, אחרי שהדעות שבהן הם מחזיקים הולכות וכובשות את הקונסנזוס, הם נותנים להן פומבי, ולכן קשה להתפעל מעצם גילוי-הלב שלהם.

אבל טוב קרנף החוזר בתשובה מקרנף קטלני, וטובים ארבעה קרנפים מתחרטים מקרנף מתחרט יחיד. השב"כ עודנו ארגון רב יוקרה ומפקדיו נחשבים לבקיאים מאין כמותם במנטאליות הערבית, לברנשים קשוחים היודעים להרוג ולענות. אם ארבעה מהם תמימי-דעים, קשה לטעון שהשקפותיהם אלה משותפות רק לשמאלנים, לתבוסתנים, לפוסט-ציונים, למתבוללים, לממושקפים ולנעדרי ערכים.

תמצית דבריהם היא זו: קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מותנה בנסיגה יזומה מהשטחים הכבושים. יחסה של ישראל לפלסטינים הוא עוון מוסרי ואם נתחיל במעשה הפינוי נמצא בהם בני שיח. גדר-ההפרדה, בתוואי הפתלתל שמעצבת הממשלה, לא תגן עלינו אלא תגביר שנאה. איננו יכולים לקבוע מי ינהיג את הפלסטינים, ולכן עלינו לפעול מבלי להמתין להתפוגגותו של ערפאת. רוב מכריע מבין המתנחלים יעקור ברצונו ואם יש צורך בכך, אין להירתע מפני התמודדות עם הגרעין הקשה שלהם.

למרות שהארבעה נרתעים מתיוגם כ"שמאל", הרי שרק בעזרת זכוכית מגדלת אפשר להבחין בין עמדותיהם לבין העמדות שהשמאל מתמיד להשמיע זה שנים רבות.

יציאתם של ארבעת המופלאים מן הארון קשורה לאקלים פוליטי משתנה ומאובחן היטב. האופוזיציה למדיניותה של ממשלת שרון צוברת תנופה. רק לפני חודשים אחדים נדמה היה שיוזמות כדוגמת "הסכם איילון-נוסייבה" יוטמנו במגירה שבה אצורות טיוטות שלום רבות לאין מספר, והנה מתברר שהן התמקמו גבוה בסדר-היום הציבורי. שימו לב להתנהגותם של שני החיישנים הדרוכים, השרים טומי לפיד ואהוד אולמרט, אם הם חשים כי קיומם הפוליטי מותנה בחיפוש חלופות למדיניותו של שרון, סימן שהברומטר מאותת על סופה קרבה.

אריה אלדד

כנגד ארבעה בנים דיברה תור

ארבעה ראשי שב"כ לשעבר באו לתמוך בפומבי ביוזמה משותפת לאחד מהם, עמי איילון, ולסרי נוסייבה. לאחר שהיו מראשי הלוחמים בערבים והמליצו ישירות לשבעה ראשי ממשלה להדק את הכתרים והסגרים והסיכולים והחיסולים, הם מאמצים תפיסות עולם שמאלניות קיצוניות. הם, שלא הצליחו לעקור את הטרור משלושה מיליוני פלסטינים, ממליצים עתה "להתיר ייבוא" של עוד מיליון או שניים ל"פלסטין", כדרך לשיפור מצבנו הביטחוני. מה הפלא שהם אומרים "יש לנו חשש כבד לגורלה של מדינת ישראל"?


הם לא הביעו את דעתם הנחרצת הזאת כשהיו בתפקיד. הם לא התפטרו כאשר לא התקבלו דרישותיהם הנוכחיות (ובכלל לא העלו אותן אז). שלום אולץ להתפטר לאחר שלוחמיו הרגו את המחבלים הרוצחים בקו 300 והוא עצמו שלח אותם לשקר לוועדת החקירה ולגלגל את האשמה על יצחק מרדכי. גילון התפטר לאחר שלא הצליח למנוע את רצח רבין. השניים האחרים השלימו את תפקידם מבלי לתבוע מראשי הממשלה לסגת לקווי 67' כדי להבטיח את קיומו של עם ישראל בארצו.

הלוחמים הקשוחים הללו, שאין איש מפקפק בנחישותם ובזכויותיהם בעבר, עודם לוחמים. לא בערבים אלא במתנחלים. הם רוצים שנחליט שאין פתרון צבאי לטרור, אולי כדי למנוע מאתנו את המסקנה שהם נכשלו בתפקידם (משום שלא ניצחו את הטרור).

עמי איילון, מי שהיה מפקד נערץ בחיל הים, עושה שימוש נרחב בביטויים שאולים מהחיל הזה. הוא אומר שאנו נתונים בים סוער כל הזמן, ואם הקפטן לא יודע לאן הוא רוצה להגיע – אין רוח בעולם שתיקח אותו לשם. גם אם נסכים עמו שקברניטי ישראל בדורות האחרונים לא ידעו באמת לאן הם רוצים להגיע, לא נוכל לקבל את הסברו: "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת". הוא מניח שישראל תצטרך לנהוג במתנחלים כפי שנהגה באוניית הנשק של אצ"ל, "אלטלנה", שתהרוג אותם בירי תותחים.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. עורכי הראיון ידעו לזהות בין ראשי השב"כ אחד מפוכח, אחד זהיר ומעודן, אחד בעל חלומות ואחד ציני. כמה חבל שלא היה בהם גם אחד חכם.

ואולי ההסבר הוא בכלל פיזיקלי. כאשר ממזגים את שבעת צבעי הקשת מתגלה אור לבן, בהיר. יש דעות שונות בעם היהודי, זרמים שונים והשקפות שונות, וכשממזגים אותם מתקבל בעיני העולם הצופה בנו עם חזק, בעל השפעה עצומה בעולם, עם ששרד ובילה את כל אויביו לאורך ארבעת אלפים שנה של היסטוריה עוינת.

מבחוץ יש לו צבע אחד: העם היהודי. אבל כשאנו מערבבים את צבעיהם של ארבעת ראשי השב"כ, מתמזגות הפיקחות והרשעות והטיפשות וההיתממות לצבע אחד שולט: צביעות.

(19.11.03, 12:36)


ערוץ 7
"התנהגות מחפירה"
מאת עו"ד אליקים העצני
16 בנובמבר 2003

רביעיית ראשי שב"כ לשעבר קוראת "במפגש חד-פעמי, דרמטי" לחתום על עצומת איילון-נוסייבה לנסיגה מלאה, גם בירושלים, ולהגליית המתנחלים.

קיצוני מכולם היה אברהם שלום : "בואו נפתור את הבעיה כאלו (המתנחלים) הם ערבים, קחו 15 מהם, שימו אותם במעצר מינהלי... יש להבין גם את הצד השני.. אנחנו מתנהגים בצורה מחפירה. כן, אין לי מילה אחרת .. מחפירה."

בוועדת זורע, שמונתה לחקור בפרשה, שתל איש שב"כ, יוסי גינוסר (היום שותף באחוזים לעסקי ערפאת), וביחד חיבלו בחקירה וגוללו את האשמה, במרמה, על יצחק מרדכי. משסירב שלום ללכת, התפטר היועץ המשפטי זמיר

חזקה על "אברום" שלום שהוא יודע מה הוא שח. הלא במעשיו בפרשת אוטובוס 300 הוא הגשים הלכה למעשה: נתן הוראה לרצוח שני מחבלים שנתפסו חיים וגולל את האשמה על ראש הממשלה.

בוועדת זורע, שמונתה לחקור בפרשה, שתל איש שב"כ, יוסי גינוסר (היום שותף באחוזים לעסקי ערפאת), וביחד חיבלו בחקירה וגוללו את האשמה, במרמה, על יצחק מרדכי. משסירב שלום ללכת, התפטר היועץ המשפטי זמיר. שלום קיבל חנינה והסתלק רק תחת איום של הגשת כתב אישום. היום נחשב כ"מחפיר" בעיני שלום, ש"מביישים את האדם הפלסטיני".

אולם החטא הזה זניח לעומת אישומי הרצח, בידוי הראיות, מסירת ידיעה כוזבת, שיבוש מהלכי המשפט והדחה בחקירה, שנמחקו לאברהם שלום. הטפתו בשער היום, היא עזות מצח.

יעקב פרי, מן הרביעייה, שואל: "למה כולם – ראשי שירות, רמטכ"לים ... הפכו נושאי הדגל של ההתפייסות עם הפלסטינים?

למה? מכיוון שהם באים משם". ה"שם" הזה אצל כרמי גילון הוא "מרכז פרס לשלום". טבעי, שמי שבא משם יציע "לזכור את ימי ממשלות רבין ופרס.. (ו)להמשיך בתהליך המדיני כאלו אין טרור". למה ציפיתם ממנהל מרכז פרס לשלום?

יעקב פרי מונה לראשות השב"כ בלחץ השותפים מן העבודה בממשלת האחדות הלאומית, בניגוד לרצונו של שמיר. גילון ואיילון מונו ע"י פרס. מי תמים ויאמין שלא נבדקה תחילה בשבע עיניים כשרותם האידיאולוגית?

כולם הגיעו לתפקידם ממחנה אחד, ואליו חזרו: מן השמאל אל השמאל. כי בכל האליטות - עם דעות ימניות אי אפשר היה להתקדם.

לתוך הפדחת הפתוחה שלנו שופכת תקשורת עוינת זבל, מוציאה אותו דרך הפה בצורת סקרים, ושוב שופכת לתוך הראש, הפעם כ"דעת קהל" מיחזור. גם במופע "הרביעייה" : שופכים מפ"איניק לתוך מערכת ציבורית, הוא מקבל שם תדמית על-פוליטית, ובצאתו, הוא מנצל את יוקרת "ממלכתיותו" לקידום האג'נדה הפוליטית שהייתה לו מאז ומעולם.

כחוט השני עוברת בשיח ראשי השב"כ הדאגה לדמוקרטיה. אולם השב"כ בשנות עיצובו הועסק ע"י בן גוריון בתפקידים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, כמו בילוש והאזנה ליריביו הפוליטיים

איילון, הממליץ לעשות עוד "אלטלנה", לא הסתיר זאת: "אני, עם העמדות שלי כפי שאתם מכירים אותם, כשהייתי בתפקיד..."

כחוט השני עוברת בשיח ראשי השב"כ הדאגה לדמוקרטיה. אולם השב"כ בשנות עיצובו הועסק ע"י בן גוריון בתפקידים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, כמו בילוש והאזנה ליריביו הפוליטיים. בשנת 1985 כשל מוסרית בפרשת "אוטובוס 300", ובשנות ה-90, שנות כהונתם של פרי וגילון, הופעל הסוכן הפרובוקאטור אבישי רביב.

כמה "דמוקרטית" היא, למשל, פרשת חלחול? ערבי נרצח בעיירה, וארגון מחתרתי יהודי בשם "אייל" קיבל אחריות לרצח. פרי וגילון ידעו, כמובן, ש"אייל" וארגונים אחרים כמו "חרב דוד" היו המצאת השב"כ, ובשמם ביצעו רביב וחבר מרעיו פרעות בערבים, שייוחסו למתנחלים. חומרת פרשת חלחול הייתה בכך, שייחסה ליהודים – רצח.

כעבור זמן נתגלה שאת הרצח ביצע ערבי, עובדה שלפרובוקאטור ולשולחיו הייתה ידועה. מכל מקום, ייחוס המעשה ליהודים ("אייל") גבל בעלילת דם. חלחול יושבת על הציר הראשי לירושלים, והמתנחלים ספגו אבנים ובקבוקי תבערה, ואך בנס לא הייתה נקמת דם.

כתב הערוץ הראשון של הטלוויזיה העיד, שהתצלום של רבין במדי ס.ס. הוצג למצלמות בהפגנה בכיכר ציון ע"י סוכן השב"כ . עד היום תמונת הזוועה הזאת משמשת לרדיפת הימין.

ראשי סוכנות-ביון ממלכתית, המנסים להטות פוליטית את דעת הקהל בדרכים נלוזות כאלה המזכירות את הק.ג.ב. - מה להם ולדמוקרטיה?

4 ראשי ק.ג.ב. בדימוס, לו גילו "במפגש חד-פעמי, דרמטי" ש...סטלין בעצם צדק, מה הייתם אומרים ? ביג דיל!..
http://www.a7.org/article.php3?id=2094


אתר ליכודניק
17/11/2003
הפיתרון הסופי של אברהם שלום!

רביעיית ראשי שב'כ לשעבר קוראת "במפגש חד-פעמי, דרמטי" לחתום על עצומת איילון-נוסייבה לנסיגה מלאה, גם בירושלים, ולהגליית המתנחלים. קיצוני מכולם היה אברהם שלום : "בואו נפתור את הבעייה כאלו (המתנחלים) הם ערבים, קחו 15 מהם, שימו אותם במעצר מינהלי... יש להבין גם את הצד השני.. אנחנו מתנהגים בצורה מחפירה. כן, אין לי מילה אחרת .. מחפירה."

חזקה על "אברום" שלום שהוא יודע מה הוא שח. הלא במעשיו בפרשת אוטובוס 300 הוא הגשים "התנהגות מחפירה" הלכה למעשה: נתן הוראה לרצוח שני מחבלים שנתפסו חיים וגולל את האשמה על ראש הממשלה.

בוועדת זורע, שמונתה לחקור בפרשה, שתל איש שב'כ, יוסי גינוסר (היום שותף באחוזים לעסקי ערפאת), וביחד חיבלו בחקירה וגוללו את האשמה, במירמה, על יצחק מרדכי. משסרב שלום ללכת, התפטר היועץ המשפטי זמיר. שלום קיבל חנינה והסתלק רק תחת איום של הגשת כתב אישום. היום נחשב כ"מחפיר" בעיני שלום, ש"מביישים את האדם הפלסטיני". אולם החטא הזה זניח לעומת אישומי הרצח, בידוי הראיות, מסירת ידיעה כוזבת, שיבוש מהלכי המשפט והדחה בחקירה, שנמחקו לאברהם שלום. הטפתו בשער היום, היא עזות מצח.

יעקוב פרי, מן הרביעיה, שואל: "למה כולם – ראשי שירות, רמטכ'לים, .. הפכו נושאי הדגל של ההתפייסות עם הפלסטינים? למה? מכיוון שהם באים משם".

ה"שם" הזה אצל כרמי גילון הוא "מרכז פרס לשלום". טבעי, שמי שבא משם יציע "לזכור את ימי ממשלות רבין ופרס.. (ו)להמשיך בתהליך המדיני כאלו אין טרור". למה ציפיתם ממנהל מרכז פרס לשלום?

יעקוב פרי מונה לראשות השב'כ בלחץ השותפים מן העבודה בממשלת האחדות הלאומית, בניגוד לרצונו של שמיר. גילון ואיילון מונו ע'י פרס. מי תמים ויאמין שלא נבדקה תחילה בשבע עינים כשרותם האידיאולוגית?
כולם הגיעו לתפקידם ממחנה אחד, ואליו חזרו: מן השמאל אל השמאל. כי בכל האליטות - עם דעות ימניות א'א היה להתקדם.

לתוך הפדחת הפתוחה שלנו שופכת תקשורת עויינת זבל, מוציאה אותו דרך הפה בצורת סקרים, ושוב שופכת לתוך הראש, הפעם כ"דעת קהל". מיחזור. מיחזור גם במופע "הרביעיה" : שופכים מפ'איניק לתוך מערכת ציבורית, הוא מקבל שם תדמית על-פוליטית, ובצאתו, הוא מנצל את יוקרת "ממלכתיותו" לקידום האג'נדה הפוליטית שהיתה לו מאז ומעולם. איילון, הממליץ לעשות עוד "אלטלנה", לא הסתיר זאת: "אני, עם העמדות שלי כפי שאתם מכירים אותם, כשהייתי בתפקיד..."

כחוט השני עוברת בשיח ראשי השב'כ הדאגה לדמוקרטיה. אולם השב'כ בשנות עיצובו הועסק ע'י בן גוריון בתפקידים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, כמו בילוש והאזנה ליריביו הפוליטיים. בשנת 1985 כשל מוסרית בפרשת "אוטובוס 300", ובשנות ה-90, שנות כהונתם של פרי וגילון, הופעל הסוכן הפרובוקטור אבישי רביב.

כמה "דמוקרטית" היא, למשל, פרשת חלחול? ערבי נרצח בעיירה, וארגון מחתרתי יהודי בשם "אייל" קיבל אחריות לרצח. פרי וגילון ידעו, כמובן, ש"אייל" וארגונים אחרים כמו "חרב דוד" היו המצאת השב'כ, ובשמם ביצעו רביב וחבר מרעיו פרעות בערבים, שייוחסו למתנחלים. חומרת פרשת חלחול היתה בכך, שייחסה ליהודים – רצח. כעבור זמן נתגלה שאת הרצח ביצע ערבי, עובדה שלפרובוקטור ולשולחיו היתה ידועה. מכל מקום, ייחוס המעשה ליהודים ("אייל") גבל בעלילת דם. חלחול יושבת על הציר הראשי לירושלים, והמתנחלים ספגו אבנים ובקבוקי תבערה, ואך בנס לא היתה נקמת דם.

כתב הערוץ הראשון של הטלוויזיה העיד, שהתצלום של רבין במדי ס.ס. הוצג למצלמות בהפגנה בכיכר ציון ע'י סוכן השב'כ . עד היום תמונת הזוועה הזאת משמשת לרדיפת הימין.

ראשי סוכנות-ביון ממלכתית, המנסים להטות פוליטית את דעת הקהל בדרכים נלוזות כאלה המזכירות את הק.ג.ב. - מה להם ולדמוקרטיה?

4 ראשי ק.ג.ב. בדימוס, לו גילו "במפגש חד-פעמי, דרמטי" ש...סטלין בעצם צדק, מה הייתם אומרים ? ביג דיל!..
אליקים העצני
פורסם ידיעות אחרונות
http://www.likudnik.co.il/Newspaper/reports.asp?reportId=1229



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   21:02   28.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  58. עמי איילון הצהיר...והאם הפרקליטות מכשירה ירי במתנחלים?  
בתגובה להודעה מספר 20
 
האם הפרקליטות מכשירה ירי במתנחלים?



עמי איילון רמז שיש לטפל במתנחלים שלא יסכימו להתפנות, כמו שטיפלו באנשי "אלטלנה"; הפרקליטות מסרבת להורות על פתיחה בחקירה.
28/01/2004 | חני לוז

במכתב שקיבלו ראשי תנועת "נשים בירוק" מפרקליטות המדינה, עולה חשש כי הפרקליטות תצדיק בעתיד שימוש בירי חי, על מי שיסרב לפנות את ביתו ביש"ע.

תשובת הפרקליטות הגיעה (28.1.04) בעקבות תלונה נדיה מטר, יו"ר התנועה, על דברי עמי איילון, לשעבר ראש השב"כ, המצוטטים ב"ידיעות אחרונות" (14.11.03). איילון התייחס לתקדים "אלטלנה", בתיאור הטיפול שיש לדעתו "להעניק" למתנחלים שלא ירצו בעתיד להתפנות מבתיהם. בתלונתה אומרת מטר, כי מדובר ב"הסתה לרצח".

איילון אמר אז לעיתון: "אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות מדינית במדינת ישראל קיבלה כבר החלטות קשות כשהיה ברור מה האלטרנטיבה, ומנהיגות מדינית בעתיד תצטרך לקבל החלטות קשות כשברור מה האלטרנטיבה".

בתשובתה של מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, עו"ד טליה ששון, נאמר: "לאחר בחינת הדברים הוחלט כי אין הדברים שאמר עמי איילון במסגרת הראיון נשוא התלונה עולים כדי עבירה פלילית. להבנתנו, מר עמי איילון לא קרא לבצע מעשה אלימות במתנחלים, אלא העריך שכאשר יהיה צורך לפנות התנחלויות יהיה אחוז מסויים של התושבים שלא יסכים להתפנות מההתנחלויות באופן חופשי. במצב דברים זה, לדבריו, לא יהיה למדינה מנוס מלהתעמת עם מי שלא יציית להוראה חוקית של הממשלה הנבחרת. כאמור, לא מצאתי עבירה בדברים".

בתגובה לתשובת הפרקליטות, מביע עורך הדין אליקים העצני את חששו, שדברי ששון יתפרשו כהצדקה למלחמת אחים: "באלטלנה ירו באנשים ששחו בים, במצב שהם לא היוו סכנה לאף אחד. מה שאומרת ששון הוא שמי שיפר את החוק צפוי שיעשו לו מה שעשו לאנשי אלטלנה. היא בעצם מזמינה מלחמת אחים ומעודדת חיילים ושוטרים ואנשי ביטחון לירות במי שמסרב להתפנות". עוד אומר העצני, כי הוא רואה בדבריה "צעד נוסף לעבר התהום ואנו כבר קרובים מאוד לשפה שלו".

מטר אומרת בתגובה כי דווקא היום, כשהפרקליטות דחתה את בקשת צה"ל לאפשר פתיחה באש על מיידי אבנים ערבים ביהודה ושומרון, שוב הוכח כי הפרקליטות נוהגת ביד רכה כלפי האלימות הערבית לעומת ידה הקשה כלפי מתיישבים יהודים: "שוב הוכח שהפרקליטות מפלה בין דם לדם. אנו אזרחים נאמנים שומרי חוק הפועלים בצורה דמוקרטית".

"כלפי האויב הערבי שפועל באלימות לאור היום הפרקליטות נוהגת ברחמנות ובכפפות משי, ואילו כלפינו, תושבים יש"ע היהודים, קורבנות האלימות, היא נוטלת את הזכות הבסיסית לחיות בבתינו ללא איום של נשק חם. ביום שמציינים באירופה את המאבק נגד האנטישמיות, ישנם גורמים ממשלתיים במדינת ישראל שמשתמע מהם כי יהיה מותר לירות ביהודים כדי להוציאם מבתיהם. אנו לא רק אזרחים סוג ב', אנו מופלים לרעה גם מול אויבינו הנוהגים באלימות רצחנית כלפינו", דברי מטר.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-39134-00.html?tag=20-49-13



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:49   15.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  21. פרשת ניצב מזרחי = קו 300 = לבון/עסק הביש !!  
בתגובה להודעה מספר 4
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 15.11.03 בשעה 05:57 בברכה, פילוביץ שחף
 
השר הנגבי:
פרשת מזרחי שווה בחומרה לפרשת קו 300 ופרשת לבון!!
55. פרשת מזרחי = קו 300 = לבון/עסק הביש !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5539&omm=55&viewmode=

@ להלן: פרשת לבון/עסק הביש = פנחס לבון !!
פרק זה נכתב על ידי העיתונאי משה מייזלס בסיפרו המצ"ב ששימש במשך
36 שנים ככתב לענייני מפלגות בעיתון מעריב.

{ציטוט מעמוד 110}
"התחלתי לאסוף פרטים על אותו "עסק הביש" וספיחיו.
פניתי לפנחס לבון ושאלתיו מה הביא למינויה של
ועדת כהאן.
הוא סיפר לי כי מאז שהתפטר בפברואר 1955
מתפקידו כשר הבטחון, לאחר מסקנות ועדת אולשן-דורי,
שפסקה כי לא הוכח כי הוא או אש אמ"ן, בינימין ג'יבלי,
נתן ב-1954 את ההוראה לביצוע "עסק הביש" במצרים
, הוא
פנה כמה פעמים לראש הממשלה דוד בן-גוריון בבקשה להורות על
חקירה מחודשת בפרשה., כדי שתוכיח את חפותו. אך הוא לא נענה.
הוא לא השלים עם המצב שרובץ עליו כתם משום שטפלו עליו אשמת שוא,
שאותה הגדיר כעלילת דם. לכן החליט שלא ינום ולא ישקוט עד שצדקו
יצא לאור. עתה, לאור הגילויים החדשים של "עסק הביש"
אין הוא מעוניין בחקירה נוספת, אלא בהודעה חד משמעית של
בן-גוריון, שתאשר כי לא הוא נתן את ההוראה."
"השר פנחס ספיר, שהיה מקורב מאוד ללבון, סיפר לי על
מעורבותו בהתפתחויות האחרונות, הוא ציין כי מצפונו מציק לו
מאז שהתפטר לבון מתפקידו כשר הבטחון, כי הוא משוכנע
שלא לבון נתן את ההוראה,
וכי מחלת הלב של לבון נבעה
מלחץ הנפשי שפקד אותו בגלל העוול שנגרם לו."
"לדעתי-קבע ספיר- היתה זו מזימה של ראשי חוג הצעירים
במפא"י: הרמטכ"ל משה דיין, ומנכ"ל משרד הבטחון, שמעון פרס,

שלא השלימו עם החלטת בן-גוריון למנות את פנחס לבון לשר הבטחון."
{סוף ציטוט}

"ההסטוריה של אז זה האקטואליה של היום"
















כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   21:29   17.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''  
בתגובה להודעה מספר 21
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 20.11.03 בשעה 14:28 בברכה, פילוביץ שחף
 
@ פתיח...:-
"ציטוטים מפי יצחק רבין ורוברט דאסה"

@ מי נתן את ההוראה...??













כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   21:56   17.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  23. פרשת לבון/עסק הביש:ועדת החקירה והתפטרות לבון  
בתגובה להודעה מספר 22
 
"לבקשת לבון הוקמה ועדת חקירה חשאית על ידי ראש הממשלה שרת,
כדי לחקור את אסון מצרים,
חברי הועדה שמונתה ב-2 בינואר 1955 היו
נשיא בית משפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי,
לבון תבע, שהועדה תדון רק בענייני מצרים, כי ידע שמתנהל נגדו
רצח אופי, והיתר לעסוק בכל ענייני כהונתו יפתח את הפתח למבול
של השמצות.{137}
"שרת נענה לו וניסה ברוח זו את הנחיות לועדה, אבל במהלך החקירה, ביטל את הסייג. לבון אמר לו, שזו טעות קשה, שתפתח פתח להשמצות, אבל:
"החלטת - החלטת"

"לבון יעץ לועדה לשמוע את הרמטכ"ל, את ג' יבלי, את אברי גלעד ואולי את בנצור.{138} הוא הופתע כשפרס העיד לפני הועדה...."

@ להלן התת-פרק: ועדת החקירה והתפטרות לבון












כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:14   20.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  24. ''המדיניות כלפי המיעוט הערבי = טבח כפר קאסם''  
בתגובה להודעה מספר 23
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 20.11.03 בשעה 08:18 בברכה, פילוביץ שחף
 

"לבון המשיך לבקר את המדיניות כלפי הערבים בארץ. הוא חזר וטען,
שמדיניות הממשל הצבאי איננה יעילה וגם לא מוסרית"....:-
"מדינת ישראל אינה יכולה לפתור את שאלת הערבים שישנם
במדינה בדרך נאצית. הנאציזם הוא נאציזם גם אם הוא נעשה
על ידי יהודים
אנחנו חיים בבית זכוכית אנחנו לא יכולים לנהוג בערבים
יותר גרוע מאשר לבנון ומצרים נוהגות ביהודים."
68













כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   03:12   21.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  25. שינויים במערכת הביטחון-בעקבות התפוטרות מס' 3  
בתגובה להודעה מספר 24
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 21.11.03 בשעה 03:13 בברכה, פילוביץ שחף
 

"בפרואר 1955 חזר בן גוריון משדה-בוקר כשר הביטחון,
והחליט לא לחקור את פרשת מצרים. הוא הסתפק בתיקו של מסקנות:
אולשן-דורי, אשר הטילו צל גם על ג'יבלי וגם על לבון,
ולא היה מוכן לשמוע על זיופים ועדיות שקר באמ"ן...."





"שבועיים לאחר התפטרות לבון, ב-28 לפברואר 1955, נערכה פעולת
הגמול בעזה. למרות שלבון הוצג כקיצוני.22 ראש משקיפי האו"ם
הג'נרל ברנס היה משוכנע, ששובו של בן גוריון בפרואר 1955 מסמן
את סוף עידן המתינות הצבאית."23








כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   03:38   21.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  26. הגנת העורף...........  
בתגובה להודעה מספר 25
 

"לאחר שנחתמה עיסקת הנשק הצ'כית מצרית שב דיין וטען, כי ההרתעה
נגד אלימות ערבית תושג על ידי פגיעה באוכלסייה בלתי לוחמת:
"לחיצה על המקומות החלשים פגזים נופלים בכפר ובכפר קמה
פניקה זה יכול להועיל."2

"לבון: מי שחושב על חזיתות וקרבות וכיבושים ונצחונות ענין
זה בשבילו הוא נונסנס".1











כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   03:53   21.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  27. הדחה מס' 4 - משה שרת מפנה את הדרך לאוריינטציה  
בתגובה להודעה מספר 26
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 21.11.03 בשעה 03:55 בברכה, פילוביץ שחף
 
פרו-צרפתית!!

אין צורך לומר ששרת חשד בצרפת, שהיא "מוכנה להלחם
במזרח-התיכון עד טיפת הדם האחרונה של החייל הישראלי האחרון.
5"
דיין ופרס היו פרו-צרפתיים. פרס התלהב מהמטוסים הצרפתיים -
גם מאלה שנפסלו על ידי חילות האויר הצרפתי והישראלי,
"ולא גילה לועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שהצרפתים
ניסו למכור לישראל מטוסים לקויים.6
"
צמרת חיל האויר ביקרה בחריפות את הנדיבות הישראלית כלפי
הצרפתים7 וטענה, "שחיל האויר הצרפתי מנסה להפטר ממטוסים
לא טובים ולמכור אותם לישראל.
8"





כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   04:21   21.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  28. ''משיחיות קולוניאלית נוסח בן גוריון ובגין''  
בתגובה להודעה מספר 27
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 21.11.03 בשעה 04:29 בברכה, פילוביץ שחף
 

"לבון התנגד לפתוח במלחמת מנע וטען שרק במשטרים דיקטטוריים
יוזמים מלחמות, ולא מדינות דמוקרטיות. הוא הוסיף שבכל מקרה
התחרות בין הגושים על אהדת הערבים תאלץ את ישראל לסגת מכיבושיה
בלי שתזכה לתיקוני גבול.
4 רק ח"כ מנחם בגין וחבריו מ"חירות"5
תמכו בגלוי בברית עם צרפת למיגורו של נאצר."6
"בגין חש תסכול, לאחר שבועדת החוץ והביטחון של הכנסת כינו אותו
בן-גוריון וגולדה מאיר כמטורף, לאחר שהטיף למלחמת מנע בשיתוף
עם צרפת.
"8








כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   12:10   22.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  29. לבון: ''נגד המשיחיות הקומוניסטית'' !!  
בתגובה להודעה מספר 28
 
"הווה מכוון את מחשבותיך ומעשיך בחיי יום יום לאור התכלית
המוסרית לעם והאנושיות, באשר אין המטרה מקדשת את האמצעים
"11






כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:08   10.12.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  66. ד''ר רון בריימן :'ארץ אוכלת גיבוריה' = מקס בנט/עסק הביש  
בתגובה להודעה מספר 22
 
ארץ אוכלת גיבוריה
לזכר של מאיר בינט, ביום השנה ה-50 למותו בשבי
10/12/2004

אחד ההיבטים המכוערים ביותר בתוכנית ההינתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - שאיננה תוכנית ואיננה היתנתקות, אלא רק גירוש יהודים מבתיהם בארצם - הוא ההתייחסות למתיישבים החלוצים בגוש קטיף ובצפון השומרון. הן ההתייחסות של ראש הממשלה ואנשי חצרו והן חוסר ההתייחסות של "ארגוני זכויות האדם" - הממלאים פיהם מים כאשר מדובר בזכויות האדם של יהודים - משדרות דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה לאנשים שכל חטאם הוא נכונותם להתיישב בחבלי ארץ מסוימים בארץ ישראל.

טוענים נגדם שהממשלה שלחה אותם "לשם" ולפיכך היא רשאית לגרשם משם. האם יעלה על הדעת לגרש את המתיישבים לאורך גבול הלבנון או בשדרות על סמך אותה טענה מקוממת, בבחינת "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"?

באופן סמלי, דווקא שבוע זה סיפק דוגמא נוספת, ותיקה יותר, לאופן שבו ישראל הרשמית מתייחסת לגיבוריה. היום, כ"ו בכסלו, ב' דחנוכה, הוא יום השנה החמישים להתאבדותו בכלא המצרי של סגן אלוף מאיר (מקס) בינט. האיש שהה במצרים בשליחות מודיעינית מטעם מדינת ישראל, נתפש, עונה ושלח יד בנפשו, היום לפני חמישים שנה. אבל, אף נציג רשמי של ממשלת ישראל לא כיבד בנוכחותו את אירוע הזיכרון שהתקיים השבוע במרכז למורשת המודיעין, בהשתתפות המשפחה, וותיקי קהילת המודיעין, וחברים. אף כלי תקשורת "ממלכתי" לא מצא לנכון להזכיר את האיש ואת האירוע לזכרו.

באירוע הוקרן סרט לזכרו, שהופק על-ידי בתו, מיכל-מישל. האם יימצא ערוץ טלוויזיה ישראלי שימצא לנכון להקדיש זמן לגיבור ישראלי? או שמא רק פסטיבלים סביב מותו של רב-המחבלים ערפאת וקידום מועמדותו של הרוצח-האסיר ברגותי לראשות רשות הטרור הפלשתינאית יכולים להיות משודרים לקהל הישראלי?

הדור שלא ידע את מאיר, יודע לכל היותר כי האיש קשור בצורה זו או אחרת ל"עסק הביש" שהתרחש במצרים בשנת 1954 והעסיק את המערכת הפוליטית בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. לפיכך מן הראוי להקדיש מילים אחדות לזכרו של האיש.

מאיר נולד ב-1917 בהונגריה, גדל בגרמניה, העפיל עם הוריו ארצה באמצע שנות השלושים, והתגייס ל"הגנה". בהמשך דרכו הוא פעל באירן ועל גבול אירן-עירק בהדרכת נוער יהודי ובסיוע לעלייה ארצה. מאוחר יותר הוא למד באנגליה הנדסה ואלקטרוניקה, ופעל באיטליה בייצור מכשירי קשר לספינות מעפילים. המחוייבות האישית, השליטה בשפות, והידע הטכני שלו - כל אלה הובילו אותו לחיל המודיעין הצעיר של מדינת ישראל שזה עתה נולדה. במסגרת זו הוטלו עליו משימות עלומות באירן ובעירק.

מאיר המשיך בפעילותו החשאית גם לאחר שנשא אשה והוליד בת. הוא בנה לעצמו סיפור כיסוי כאיש עסקים גרמני (מקס בנט) המייצג חברות גרמניות במצרים. בשלב מסוים גם משפחתו הצטרפה אליו למדינת האויב, כחלק מסיפור הכיסוי. שליחותו בארץ זו אמורה היתה להיות נפרדת מזו של הרשת שלימים נקשר שמה ב"עסק הביש". אבל, נפילת הרשת ב-1954 הביאה גם לתפישתו, ובהמשך אף למותו, היום לפני חמישים שנה.

מאיר בינט קבור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. המצבה על קברו בירושלים, במורד ההר, מסמלת את המחיר ששילם כדי לסייע למדינת ישראל להגיע לפיסגת ההר.

יהי זכרו ברוך!

___
הכותב הוא ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-8238-00.html?tag=19-42-05


22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#22



http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ראשון י''ט באלול תשס''ז    09:39   02.09.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  71. אתר האינטרנט המוקדש לזכרו של פנחס לבון:  
בתגובה להודעה מספר 22
 

http://www.pinhas-lavon.com/

_____________________



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   04:56   25.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  57. עדנה ארבל=ניצב מזרחי וההאזנות = פרשת לבון וגרסת הטלפון  
בתגובה להודעה מספר 21
 
פרשת לבון, גרסת הטלפון
מאת:גלעד כץ
31 באוקטובר 2003, ה' בחשון תשס"ד

עדנה ארבל= ניצב מזרחי וההאזנות= פרשת לבון, גרסת הטלפון

השבוע הציג היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, דו"ח עב-כרס העוסק בהתנהלותו המקצועית של ניצב משה מזרחי במספר חקירות רגישות שניהל בסוף שנות התשעים, בהיותו ראש היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל). מעיקרי הדו"ח עולה שמזרחי התעלם מהוראת בית המשפט ותמלל שיחות טלפון שכדברי רובינשטיין, הקשר בינן ובין נושא החקירה "היה בחלק גדול מהמקרים שולי, ולעתים אף לא התקיים כלל קשר כזה".

מסקנתו המחמירה של היועץ מסתמכת על עמדת ראש המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים, עו"ד ערן שנדלר, שניהל את החקירה כנגד מזרחי. לדברי שנדלר, מזרחי החליט על דעת עצמו להתעלם מהוראת בית משפט, שקבע מפורשות כי אין להאזין לשיחות של אנשי ציבור דוגמת השר אביגדור ליברמן, שכיהן באותם ימים כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. על פי חומר החקירה ניצב מזרחי אף אכסן את תמלילי השיחות בתיק שעליו הודבק הכיתוב "תיק פוליטי". שנדלר מסביר כי התעלמות מהוראה מפורשת של בית משפט היא עבירה פלילית לכל דבר ועניין. גם שר המשפטים, יוסף לפיד, שהכתיר את מזרחי כשוטר מוכשר וקצין מצטיין, סובר כי יש לאמץ את עמדת היועץ המשפטי, בכדי שחוקרי משטרת ישראל ´יראו וייראו´.

בניגוד טענו פרקליטת המדינה עדנה ארבל, הכפופה הן חוקית והן מנהלית ליועץ המשפטי לממשלה, יחד עם שתי פרקליטות בכירות, כי מזרחי פעל אמנם בניגוד להוראת בית משפט, אך התנהגות זו היא בגדר "להיטות יתר" שנבעה מרצונו למצות את החקירה עד תום (הגדרה זו, הניטרלית-כביכול אך בעלת קונוטציות חיוביות, מזכירה את הכינוי לנסיגת צה"ל מחלקים ביש"ע - "היערכות מחדש"). לדברי שנדלר, בעולם המשפט לא קיים מושג מופשט דוגמת ´להיטות יתר´, ומשום כך יש לבחון את התנהגות מזרחי בכלים המשפטיים הקיימים.

סיוע בלתי צפוי בעוצמתו לעמדת היועץ הגיע מכיוונו של השר לביטחון הפנים, צחי הנגבי. לדבריו, פרשת האזנות הסתר של מזרחי מזכירה בחלק ממאפייניה את ´פרשת לבון´ משנות השישים שבגינה התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, ואת פרשת ´קו 300´ מאמצע שנות השמונים שבגינה נאלץ ראש השב"כ אברהם שלום להתפטר מתפקידו. הנגבי אומר המשותף לשלוש הפרשיות הוא הטיוח, ההסתרה וחוסר הדיווח כלפי הדרג הבכיר.

ביקורת זו של הנגבי קיבלה זה לא מכבר גושפנקה רשמית בצורת מסקנותיה של ועדת אור לחקירת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. אחד הממצאים הקשים ביותר של הוועדה קבע כי משטרת ישראל שקועה עד צוואר ב"תרבות של שקר".

לדברי אביגדור ליברמן, החלטת היועץ רק מחזקת את קביעתה של ועדת אור.

לדעתו, דינה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל שווה לדינו של ניצב מזרחי, משום ששניהם עשו יד אחת נגדו על מנת לפגוע בשמו הטוב; מסקנתו של ליברמן היא כי אין להסתפק בהמלצתו של רובינשטיין להדיח את מזרחי לבדו, אלא יש לכלול גם את שמה של ארבל.
http://www.makorrishon.net/article.php?id=1323



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:41   29.05.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  61. פרשת לבון, תובא הערב בערוץ 8 הערב 29.5.2004  
בתגובה להודעה מספר 21
 
Yac
חבר מתאריך 31.3.02
17207 הודעות 09:44 29.05.04

פרשת לבון, תובא הערב בערוץ 8

הערב, ב-21:55 יביא ערוץ 8 סדרה דקומנטרית על פרשת לבון.
תמציתה של פרשת לבון:
ישראל החליטה לסכסכך בין מצרים לארה"ב.
אי לכך הורתה לקבוצת סוכנים ישראלים,
לבצע פיגועים במוסדות אמריקאים במצרים.
גם בספריה האמריקאית.

הכוונה היתה, שהמודיעין האמריקאי יחשוב, שאת הפיגועים,
עושים סוכנים מצריים.

כרגיל היו כמה פאשלות.
המודיעין האמריקאי עלה על עקבות הסוכנים הישראלים, מיד
לאחר הפיצוץ הראשון.
בצמרת הישראלית החליטו להסגיר את הסוכנים למצרים,
לטעון שהם ביצעו זאת על דעת עצמם.

אחר כך תפסו את הש"ג. כל פוליטיקאי טען שאחר עשה את זה. לא הוא.

סטודנטים ליחסים בין לאומיים, טענו בזמנו שהפרשה אופיינית,
לרקב שאחז בצמרת העסקנים ששולטת בישראל, ולמשפטנים שמסייעים
לעסקנים לטייח תמורת מינויים וקידומים. לי קשה להאמין בבדותה הזאת.

הש"ג נידון למאסר עולם מבודד, כדי שלא יפצה פה.
אחר כך שוחרר, חולה וזקן.
אם זכרונו של זה שסיפר לי לא בוגד בו, הוא מת מסרטן בחו"ל.

http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/lavon.htm

פרשה משנות ה-50 בה היה מעורב שר הביטחון בשנים 1955‎-1954, פנחס לבון (1976‎-1904). הפרשה, אשר העסיקה את הזירה הפוליטית הישראלית בשנים 1963‎-1954, אשר השלב הראשון שלה נודע בכינוי ה"עסק ביש", החלה ב-1954 בעקבות כישלונה של פעולה ביטחונית. אחד-עשר יהודים מצרים נעצרו בחשד להנחת פצצות בבתי קולנוע, משרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות-הברית בקהיר ובאלכסנדריה, והואשמו בפעילות מטעם שירותי הביטחון הישראליים, שמטרתה היתה לחבל ביחסים בין מצרים לבין המערב בזמן שמצרים נשאה ונתנה עם בריטניה על-פינוי תעלת סואץ. על שניים מהם נגזר עונש מוות ושישה אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. שני סוכנים ישראלים נשפטו בהיעדרם.
נראה כי ראש הממשלה דאז, משה שרת, לא קיבל דיווח על המבצע. לבון טען כי גם הוא לא ידע דבר על כך, אך ראש אמ"ן, אלוף משנה ב' גיבלי, הצהיר שקיבל הוראה בעל-פה מלבון לבצע את הפעולה. הרמטכ"ל משה דיין ראה אף הוא את שר הביטחון כנושא באחריות. ראש הממשלה מינה ועדת חקירה בת שני אנשים, אשר לא הצליחה לוודא את טענותיו של גיבלי. כתוצאה מפרשה זו ומחילוקי דעות סביב מדיניות החוץ של ישראל התפטר לבון בפברואר 1955 ודוד בן-גוריון חזר לכהן כשר הביטחון. שאלת חפותו או אשמתו של לבון נפתחה מחדש ב-1958, במהלך משפטו החשאי של "האדם השלישי", סוכן כפול, אשר לפי הטענה היה מעורב במבצע במצרים. בסוף שנות ה-50 דחה בן-גוריון את פנייתו האישית של לבון לטיהור שמו, אך ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה קבעה שלבון לא נתן את ההוראה לגיבלי ולא ידע על הפעולה במצרים. קביעת חפותו של לבון אושרה על-ידי הממשלה וכתוצאה מכך התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בהצהירו שקשרים פוליטיים בין-מפלגתיים הפכו את הממשלה לבלתי מסוגלת לשפוט בנושא. לאחר הבחירות לכנסת הרביעית ב-1961 התנה בן-גוריון את קבלת תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון בהדחתו של לבון ממשרתו כמזכ"ל ההסתדרות הכללית.

שנתיים אחר מכן, ב-1963, התפטר בן-גוריון על רקע הפרשה, וב-1964 דרש מראש הממשלה החדש, לוי אשכול למנות ועדת חקירה בלתי תלויה כדי לקבוע האם "ועדת השבעה" של 1961 נהגה כראוי. אשכול סירב. מאבק בנושא זה בוועידת מפא"י ב-1965, הסתיים כאשר 60 אחוז מהצירים תמכו באשכול ורק 40 אחוז בבן-גוריון, ובן-גוריון, יחד עם קבוצת תומכים שכללה את משה דיין ושמעון פרס, פרש מהמפלגה והקים את רפ"י. לבון עצמו פרש מן החיים הציבוריים.

© כל הזכויות שמורות, 2002, מדינת ישראל
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il

ERT
חבר מתאריך 28.3.02
1079 הודעות 11:17 29.05.04

1. מתוך הפרשה נטבע המשפט ''מי נתן את ההוראה''??
בתגובה להודעה מספר 0

לאור התכחשותם של כל הגורמים למתן ההוראה שהביאה ל"עסק הביש"
"מי נתן את ההוראה" משמשת עד היום כפראזה לתיאור כאוס מינהלי ושלטוני המלווה בהסתרה ובחוסר יושרה ויושר.

495
חבר מתאריך 16.4.02
363 הודעות 11:22 29.05.04

2. יותר מזה גם העצורים לא שוחררו בגלל התעלמות ישראל
בתגובה להודעה מספר 1

רק כאשר מאיר עמית היה ראש המוסד
הוא העלה את בעית השחרור בזמן החזרת שבויים מצריים
המימסד לא היה התומך שלו בנושא


Yac
חבר מתאריך 31.3.02
17207 הודעות 13:18 29.05.04

3. אכן
בתגובה להודעה מספר 1

ערכתי לאחרונה בתאריך 29.05.04 בשעה 13:25 בברכה, Yac

פרשה, שמשפט אחד ממנה, מתאר את דרך התנהלותם של עסקנים מסוימים.
מי שרוצה להתעמק, יכול להתעמק, ויש לו סבלנות, אז אני מביא לינק
לחומר, שמתיחס להשפעת ארועים כגון אלה, על החשיבה האנושית.
לא מומלץ לכל אחד. גם הכותב ייעד את החומר למעמיקי חשוב.

http://www.shalif.com/psychology/hebcont4.htm

כך או אחרת, פרשה כזאת מלמדת, שהיה אז כאוס בשלטון, ולעמדות בכירות,
הגיעו עסקנים לא ראויים, בזכות חברותם במפלגה.

מזל שכיום, רק אנשים ראויים ונקיי כפיים מגיעים לעמדות שלטון,
בזכות כישוריהם ונקיון כפיהם, ולא על פי מקורביהם.

למדנו מהפרשה, שגם רוב, אפשר לנתב להחלטות שגויות ולאישור, צעדים הרי גורל.

למדנו גם, שהכינוי "עורך דין" בישראל, לא מביא כבוד וגם אומר, שתיזהר ממנו. זה היה אז.

כיום עורכי הדין נימנים על העליטות של ישראל, אנשים שכולם ישרים והגונים,
שהקימו לנו מערכת משפט, לתפארת מדינת ישראל, שמגינה על האיש הקטן והחלש.






http://www.4law.co.il/tap1.pdf



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:25   29.07.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  64. ח''כ מיכאל איתן: ענין ´האזנות הסתר´ חמור מ´פרשת לבון´  
בתגובה להודעה מספר 21
 
yoske
חבר מתאריך 25.11.03
3193 הודעות 10:54 29.07.04

ח''כ מיכאל איתן: ענין ´האזנות הסתר´ חמור מ´פרשת לבון´''

ענין ´האזנות הסתר´ חמור מ´פרשת לבון´"
08:03, 29 יולי 2004 / י"א באב תשס"ד

יו"ר ועדת החוקה ח"כ מיכאל איתן אמר בראיון לערוץ 7 כי השר הנגבי בהתייחסו לפרשת "האזנות הסתר" אמר כי היא חמורה יותר מ"פרשת לבון". עוד אמר איתן כי המפכ"ל היוצא אהרונישקי הטעה את השר לבטחון פנים הקודם וגרם לו לתת תשובה כוזבת בכנסת בנושא האזנות הסתר.

המפכ"ל אהרונישקי הודיע ערב סיום תפקידו כמפכ"ל המשטרה כי לא ימליץ על הדחתו של ניצב משה מזרחי, בתגובה אומר יו"ר ועדת החוקה ח"כ מיכאל איתן ביומן הצהרים של ערוץ 7 כי אינו מתפלא שבעיני המפכ"ל היוצא נושא זה של האזנות סתר נראה "קל ערך".

בזמנו, מזכיר איתן, השר לבטחון פנים דאז עוזי לנדאו נשאל בכנסת כיצד ייתכן שבוצעו האזנות בלתי חוקיות במסגרת היחידה של מזרחי ולנדאו השיב אז כי אין דברים כאלה בכלל. לנדאו, מוסיף איתן התבסס בדבריו על שיחה שקיים באותו יום עם המפכ"ל ואמר כי אהרונישקי אמר לו "שאין דבר כזה". "אהרונישקי במזיד או בשוגג גרם לכך שהשר לבטחון פנים יתן תשובה כוזבת לכנסת ועכשיו מצפים שהוא יהיה זה שיקבע איזה עונש צריך לקבל מזרחי", אומר איתן.

איתן מציין כי השר הנוכחי לבטחון פנים צחי הנגבי אמר כי פרשת האזנות הסתר שביחידתו של מזרחי היא אחת הפרשיות החמורות ביותר בתולדות המדינה והיא אפילו "גרועה יותר מפרשת לבון". לכן מוסיף איתן, אני מקוה שהוא ישקול להעניש את מזרחי בהתאם "עם פרופורציות נכונות יותר בהתייחס לחומרת המעשה".

בכל מקרה גם עפ"י אותן דעות המקילות בדבר העונש המגיע למזרחי, אומר איתן, אין מחלוקת כי הוא לא נהג כשורה. איתן מוסיף כי גם מעשיו של אהרונישקי חמורים שכן בסופו של דבר הוא אחראי להטעיית הכנסת והעובדה שלקח לו כל כך הרבה זמן להעביר את המלצתו בענין מזרחי מעידה על כך שלא היה במעשיו תום לב.

הנושא לא טופל באופן רציני אומר איתן ומוסיף כי "משיכות הזמן" הן "שיטות ידועות של מערכת אכיפת החוק 'על כל שלוחותיה'". "הם מושכים חקירות, מושכים העמדות לדין, מחכים מתי שרוצים וכשלא רוצים הם פועלים צ'יק צ'ק. אצל נעמי בלומנטל הם פעלו מהר, עברו את כל השלבים במהירות שיא והגיעו להעמדה לדין".

איתן אמר כי למרות שמערכות אינן משתנות כל כך מהר הוא מקוה שעתה עם כניסתם של גורמים חדשים למערכת יחול שיפור.

ערוץ 7


http://rotter.net/forum/gil/5614.shtml הלקסיקון השלם - פרשת רצח רבין



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:43   25.03.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  68. אחרי 51 שנה, אותות הוקרה מהנשיא לגיבורי ''עסק הביש''  
בתגובה להודעה מספר 21
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 01.04.05 בשעה 21:23 בברכה, פילוביץ שחף
 


צדק היסטורי: תעודות הוקרה לגיבורי "הפרשה"
שמונה צעירים נעצרו במצרים ב-1954, בעקבות פיגועים שביצעו בשליחות מדינת ישראל; הם נכלאו במצרים ושניים מהם הועלו לגרדום; ישראל נמנעה מלקחת אחריות על מה שכונה: "הפרשה"; הנשיא עושה עכשיו צדק היסטורי

מאת: מחלקה ראשונה | עודכן: 09:19 25/03/2005




למעלה מיובל שנים אחרי שאירעה ב- 1954 ה"פרשה" - מעצרם במצרים של שמונה צעירים יהודים, תושבי מצרים, שביצעו מעשי חבלה כושלים בקהיר ובאלכסנדריה בשליחות המודיעין הישראלי, ולאחר פרשת "עסק הביש" שהתגלגלה בעקבותיה, יעניק ביום רביעי (30.3.05) נשיא המדינה, משה קצב, תעודות הוקרה ממלכתיות לשלושה גיבורי הפרשה שנותרו בחיים ולבני משפחותיהם של יתר הנדונים.

בתעודות יאמר במפורש, שאנשי הרשת פעלו במסגרת שירותם הצבאי בצה"ל, ומילאו את תפקידם בהיותם מודעים לכך שהמשימה שהוטלה עליהם הינה למען ביטחון המדינה ושהם מסכנים את חייהם במודע.

תעודת הוקרה מיוחדת דומה תוענק באותו מעמד לבתו של רב-סרן מקס בינט (ז"ל), שפעל בקהיר כסוכן המודיעין הישראלי, נחשף באותה עת בגלל הפרשה, ושלח יד בנפשו כדי לא להסגיר את סודותיו.

אנשי הקבוצה נידונו לפסקי דין חמורים: שניים מהם - משה מרזוק ושמואל אזר, נידונו למוות והועלו לגרדום; ויקטור לוי ופיליפ נתנסון שנפטרו בשנתיים האחרונות, נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך; האישה היחידה בקבוצה, מרסל ניניו, ורוברט דסה, נידונו ל- 15 שנות מאסר עם עבודת פרך; מאיר מיוחס ז"ל ומאיר זעפרן נידונו ל- 7 שנות מאסר.

"הפרשה" העיבה על ראשי המדינה דאז והיתה לעניין ציבורי במשך שנים רבות. בישראל התעורר ויכוח פוליטי חריף בשאלה: מי נתן את ההוראה לבצע את הפעילות החבלנית בקהיר ובאלכסנדריה. בעקבות הפרשה נפלה ממשלה בישראל. ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון, פרש מפעילות פוליטית. שר הביטחון דאז הודח. פנחס לבון סיים גם הוא את הקריירה הפוליטית. כמה קצינים בכירים, בהם אלוף-משנה (מיל.) בנימין גיבלי, ששימש ראש אגף המודיעין, סיימו את הקרייה הצבאית.

קצין צה"ל, אברי אלעד, שיצא בשירות המודיעין לפקח על פעולות הרשת, וזכה לכינוי: "האדם השלישי", נחשד כמי ששימש סוכן כפול, שהסגיר את אנשי הרשת. הוא הובא לישראל מגרמניה, שאליה עקר אחרי שנחשפה הרשת, הועמד למשפט ונידון לתקופת מאסר ממושכת. לפני למעלה משנה נפטר בארה"ב.

על פרטי הפרשה הוטל איפול כבד במשך שנים רבות. הציבור הרחב ניזון מקטעי מידע, חלקם בלתי מבוססים, ומשמועות. רק ב- 1976 נחשפו לראשונה מלוא הפרטים, והתברר כי אנשי הרשת היו יכולים להשתחרר אחרי מבצע סיני בשנת 1957 כאשר היו בידי המדינה למעלה מ- 5000 שבויים מצרים, בהם גנרל, אבל הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין, התנגד לכך, כיוון שישראל סירבה אותה עת לקחת אחריות על "הפרשה". ארבעת הנידונים שנותרו בכלא נאלצו להישאר במאסר עוד תקופה ממושכת.

במלחמת ששת הימים ב-1967 התכוון דיין, שהיה אז שר הביטחון, להשאיר אותם במצרים פעם נוספת. אבל מולו התייצב ראש המוסד, מאיר עמית, שניהל מאבק עיקש עד לחזרתם ארצה בחשאי ב- 1968.

לקראת הטקס בשבוע הבא אמר אחד ממקבלי האות, רוברט דסה: "צר לי שאנחנו מקבלים את תודת המדינה והוקרתה באיחור רב כל כך של שנות סבל וייסורים גופניים ונפשיים שעברו על חברי ועלי ועל קרובי משפחותינו ומשפחותיהם של עולי הגרדום. צר לי שבעתיים ששלושה מחברינו: מאיר זעפרן, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון, לא זכו להגיע ליום הזה. לאורך כל השנים שמרנו על שתיקה כמעט מוחלטת. חרקנו את שינינו והבלגנו, למרות העוול הגדול שנגרם לנו גם בשוגג, ועל הפגיעה בנו במזיד על-ידי גורמים שביקשו לטייח את העובדות. בשנים הראשונות לבואנו ארצה, הבלגנו בגלל סיבות ביטחוניות ומדיניות. חשבנו לתומנו שכאשר יתפזר הערפל ויתבהרו העובדות לאשורן, תימצא המדינה לנכון להודיע בפומבי שלא פעלנו על דעת עצמנו כחבורה של פורקי עול, חלילה, כפי שאמרו עלינו בהזדמנויות שונות, אלא היינו חיילים בשירות סדיר בצה"ל וקיבלנו הכשרה מקצועית מוקדמת בישראל לקראת ביצוע המשימות. מעולם לא ביצענו משימה פרטיזנית על-דעת עצמנו, כפי שטוענים אלה שביקשו לנקות את מצפונם. אחרי שחזרנו לארץ בעזרתו של מאיר עמית, שלו אני חבים כה הרבה, קיבלנו דרגות קצונה בצה"ל. אבל כבודנו לא הוחזר לנו. אני שמח שעתה באיחור כה רב תוקן המעוות".
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-67133-00.html?tag=17-17-14

טקס הוקרה לאנשי "עסק הביש"
19:13, 30 מרץ 2005 / י"ט באדר תשס"ה



נשיא המדינה, מר משה קצב, קיים היום במשכנו טקס הוקרה והערכה לחוליית "עסק הביש" שפעלה בקהיר, במלאת 50 שנה לעלייתם לגרדום של ד"ר משה מרזוק ז"ל והמהנדס שמואל עזר ז"ל.

במהלך הטקס העניקו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה על שליחותם הביטחונית מטעם המדינה של קציני צה"ל, אסירי "עסק ביש": - סא"ל (מיל') מרסל ניניו, סא"ל (מיל') רוברט דסה, סא"ל (מיל') מאיר זעפרן, סא"ל ויקטור לוי ז"ל, סא"ל פיליפ נתנזון ז"ל, סא"ל מאיר מכס בינט ז"ל, רס"ן מאיר
מיוחס ז"ל.

לדברי הנשיא בטקס: "למעלה מיובל שנים חלפו מאז שקבוצת צעירים עזי רוח ואמיצים, בניה של הקהילה היהודית המפוארת ועתיקת היומין של מצרים, חניכי תנועות נוער ציוניות, יצאו לשליחות ביטחונית בפעילות סודית על פי הוראת ממשלת ישראל. חלקם שילמו בחייהם וחלקם בחירותם למשך שנים רבות לאחר תלאות וייסורים.

התקלה בעת ביצוע המשימה חשפה עננה כבדה בשמיה של מדינת ישראל ויצרה סביבה מבוכה קשה. מדינת ישראל נקלעה לאחד המשברים החמורים והקשים בתולדותיה. הדי הפרשה הכאובה עדיין מלווים את מדינת ישראל. הפרשה הקשה הזו יצרה מצד אחד את הכינוי "עסק הביש" מבחינה פוליטית, מוסרית וצבאית ומצד שני מדובר על תעוזה ואומץ לב של צעירים יהודים המסכנים חייהם בארץ אוייב. גם היום, לאחר 50 שנה, אין אנו יודעים את כל התשובות לפרשה. ששת הנידונים למאסר עם עבודת פרך חזרו ארצה חבולים פיזית אבל שמרו על חוסן נפשי".

הנשיא פנה אל אנשי החולייה שנכחו באולם ולבני המשפחות ואמר "אנו יודעים שהנכם נוצרים בלבכם כעס על הטיפול הכושל במבצע, על המחלוקות בממשלה ובמערכת הביטחון ועם זאת, המשכתם לגלות אחריות לממלכתיות ונאמנות לריבונות היהודית ומעולם לא התבטאתם בגנות המדינה. אנו פורעים היום חלק מהחוב לאלה שנותרו עמנו ולאלה שהלכו לעולמם. אני שמח להעניק לכם לאחר יובל שנים, בשם מדינת ישראל - לכם וליקירכם שאינם עמנו היום, אות הוקרה ותודה על נכונות לבצע שליחות בנאמנות למען העם והמדינה בארץ אוייב , הגדולה ביותר, שהייתה הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל."

בטקס השתתפו הרמטכ"ל, חכי"ם, ראשי המוסד והשב"כ לשעבר ובתוכם האלוף (מיל') מאיר עמית, מנכ"ל משרד הביטחון, אלופי צה"ל בעבר ובהווה, נציגי מערכת הביטחון, נידוני קהיר שנותרו בחייהם ובני משפחותיהם ומשפחות החללים.

ראשיתה של הפרשה בחששה של מדינת ישראל מפינוי הצבא הבריטי משליטתו בתעלת סואץ בשל תחושת הרגיעה. מדינת ישראל שיגרה את חוליית עסק הביש על מנת שאלה יבצעו חבלות במתקנים בריטיים במצרים ובכך יביאו לערעור היחסים בין בריטניה למצרים ולהשארתה של בריטניה בגבול עם ישראל. 13 חברי החולייה נלכדו כשמטען חבלה קטן התפוצץ בכיסו של אחד מחבריה, פיליפ נתנזון בכניסה לבית קולנוע בקהיר. בכך באה לקיצה תקופה שבמהלכה הטמינו השלושה עשר מטענים במקומות שונים ברחבי מצרים וביניהם בית הדואר המרכזי באלכסנדריה.

הממשל המצרי טען כי מקס בינט, הוא מפקד החולייה, זאת למרות שמאוחר יותר התברר כי כיהן רק כמקשר בין אנשיה. בינט התאבד בימי מעצר על מנת שלא יעלה בידי המצרים לדלות מפיו מידע בעינויים. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות, והועלו לגרדום בראשית שנת 1955. ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים.

סביב הפרשה, שהיתה נתונה תחת חיסיון חמור ביותר, הועלתה השאלה "מי נתן את ההוראה?" להפעיל אותה. ראש הממשלה משה שרת טען כי לא ידע על הוראת משלוח החולייה. שר הבטחון באותם ימים פנחס לבון טען גם הוא כי לא ידע דבר על הפעולה המתוכננת. זאת למרות עדויות של בכירי הצבא שההוראה הגיעה מלבון עצמו.

ההתלבטות בדבר "נותן ההוראה" הובילה להתפטרותו של בן גוריון. בן גוריון חזר לתפקיד שר הבטחון רק בעקבות פרישתו של שר הבטחון לבון ופיטורי ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי.

במהלך החקירה רגשה מערכת הבטחון והמערכת המדינית בשל שרשרת מסמכים מזוייפים, תיאומי עדויות ועוד. בראש וועדת החקירה עמד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל בעבר יעקב דורי היה חבר בה.

משך תקופה ארוכה התעלמה מדינת ישראל משלוחיה במצרים ומאוחר יותר אף ויתרה על אפשרויות להשבתם לישראל במסגרת חילופי שבויים. אחרי מבצע סיני התעלם הרמטכ"ל באותם ימים משה דיין מאנשי "הפרשה" ולא כלל אותם בחילופי השבויים. גם אחרי מלחמת ששת הימים ניסה משה דיין, אז שר הבטחון, למנוע את שחרורם של הכלואים במצרים בחילופי השבויים. רק מאמציו העיקשים של ראש המוסד דאז מאיר עמית הביא להשבתם לארץ בשנת 68'.

עם זאת יצויין כי מאז הגיעו לארץ התעלמה מדינת ישראל הרשמית מנוכחותם ומסיפורם, אולי כדי למנוע חיכוכים דיפלומטיים והעלאת הנושא שוב לסדר היום הדיפלומטי, של פרשה שנחשבה למביכה מבחינתה של ישראל.

היום, כאמור, עשתה מדינת ישראל צעד כדי לכפר על פשע ההתעלמות בטקס רשמי שבו הוענקו תעודות הוקרה לאנשי החולייה. (ר)
http://www.a7.org/index.php3

שרון התחמק, הנשיא הכיר
ראש הממשלה התחמק מלהכיר בנידוני קהיר מ"פרשת העסק הביש"; אולי חשש מתגובת הנשיא מובארק; מי שהרים את הכפפה הוא נשיא המדינה משה קצב, אך זאת לאחר פניות מצד כמה גורמים, ובראשם העיתונאי אריה אבנרי

01/04/2005 | יואב יצחק |

קצב, צדק היסטורי

שרון, התחמק

אבנרי, צדק היסטורי

הטקס

ביום 30.3.05 נערך טקס מרגש במשכן נשיא המדינה: נידוני קהיר (מפרשת "העסק הביש") שנותרו בחיים, וצאצאיהם של אותם גיבורים שהלכו לעולמם, קיבלו תעודות הוקרה מידיו של נשיא המדינה, משה קצב. במעמד זה הכיר נשיא המדינה, בשמה של מדינת ישראל, בפעילותם החשאית במצרים, לפני יותר מיובל שנים. אולם על מעמד זה העיבה הידיעה, לפיה בשל טעמים פוליטיים שונים, נמנע ראש הממשלה, אריאל שרון, מהכרה בהם. רק מעטים יודעים, כי ראש הממשלה שהתבקש לפעול למענם, נמנע מלעשות זאת.

עשרות שנים המתינו נידוני קהיר למעמד זה - לרגע שבו תכיר המדינה, בלא סייג, בעובדה הפשוטה: שהם, נידוני קהיר, נשלחו מטעם מדינת ישראל לבצע פיגועים נגד יעדים שונים במצרים. המדובר, כידוע, ביהודים שנלכדו והועמדו לדין ב-1954 במצרים: רב-סרן מקס בינט (ז"ל), שפעל בקהיר כסוכן המודיעין הישראלי, נחשף באותה עת בגלל הפרשה, ושלח יד בנפשו כדי לא להסגיר את סודותיו; משה מרזוק ושמואל אזר, שנידונו למוות והועלו לגרדום; ויקטור לוי ופיליפ נתנסון שנפטרו בשנתיים האחרונות, נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך; האישה היחידה בקבוצה, מרסל ניניו, שנידונה ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך, וכך גם רוברט דסה עליו נגזרו גם כן 15 שנים; מאיר מיוחס ז"ל ומאיר זעפרן שנידונו ל-7 שנות מאסר.

הרפתקנים?

במשך שנים רבות הוצגו נידוני קהיר כמי שביצעו פעולות טרור על-דעת עצמם כביכול. גם לאחר שהוענקו להם דרגות קצונה (כולם סגני מילואים במיל.), כדי להסדיר את זכויותיהם הכספיות במסגרת הצבאית, עדיין נמנעו ראש הממשלה ו/או נשיא המדינה מהכרה רשמית בכך שהם פעלו כשליחים/חיילים של ישראל. העובדה שראש אגף המודיעין בתקופת הפרשה, בנימין גיבלי, הפר את שתיקתו לפני כשנה והסיר מעצמו את האחריות למתן ההוראה, והעובדה שחלק מהם הוצגו עד לפני שנים מעטות כהרפתקנים חסרי אחריות שפעלו על-דעת עצמם מבלי שקיבלו הנחיות מהארץ, הרגיזה אותם מאוד. לכן הם חיפשו דרך לסגור את המעגל, בטרם יילכו לעולמם.

בפגישה סגורה שבה השתתפו לפני כשנה שלושת הגיבורים הנותרים בחיים, וכן נציגי משפחותיהם של יתר הנידונים (כולל משפחותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר שהועלו לגרדום), הם דנו בשאלה כיצד יש לפעול: הן כדי לקבל הכרה, והן כדי לקבל התנצלות - במיוחד על-כך שישראל לא ניצלה את ההזדמנות ב-1957 לשחררם מהכלא המצרי (תמורת השבויים שהוחזרו למצרים). בשל מחדל זה נאלצו שניים מהם להישאר בכלא עוד 11 שנים (עד 1968).

נציגי המשפחות פנו אל יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, מיכאל איתן, בבקשה לסייע בנושא. איתן פנה אל ראש הממשלה, אך משום מה הוא לא נענה. גם פניות נוספות אל שרון לא נענו בחיוב. הרושם שנוצר אצל אחדים מגיבורי הפרשה: שרון נמנע מהעלאת נושא זה מחדש, בשל המשמעות העלולה להינתן לכן, כאילו הנה-הנה ראש הממשלה, אריאל שרון, הדורש מהנשיא חוסני מובארק לגנות את הטרור, מעניק הכרה והוקרה לאומית לגורמים שהוצגו בזמנו כטרוריסטים.

הנשיא

גיבורי הפרשה לא אמרו נואש. הם חיפשו בכל זאת דרך לקבל הכרה, וגם התנצלות. לשם כך ביקשו את עזרתו של העיתונאי אריה אבנרי, שהיה בקשרי חברות עם פיליפ נתנסון ("האיש שהכיר לי לפני שני תריסר שנים את גיבורי הפרשה"). ערב מותו השביע נתנסון את אבנרי לא לנוח ולא לשקוט עד שהמדינה תעניק הכרה לחבריו. הוא היה מודע לכך שהוא כבר לא יספיק לקבל את האות, ורצה שחבריו שנותרו בחיים ושאינם בריאים יזכו לכך. אבנרי הציע להם לפנות לנשיא. ראש המוסד לשעבר, מאיר עמית, הוכנס גם הוא לסוד העניינים. אריאל נתנסון, בנו של פיליפ נתנסון ז"ל, הפנה מכתב אישי לנשיא המדינה וביקש לעשות צדק פן יהיה מאוחר. אבנרי, יחד עם נתנסון, ניהלו את המו"מ בשם נידוני קהיר. לנשיא לא נאמר כי שרון נמנע ממתן הכרה, מחשש שגם הנשיא יקבל "רגליים קרות". בשיחות שהתקיימו סוכם בסופו של דבר: הנשיא יעניק להם תעודת הוקרה, והכרה, כמובן, אך הם יוותרו על התנצלות. וכך היה. ביום 30.3.05 התייצבו כולם לטקס המרגש. אבנרי, שפעל להשגת ההכרה ההיסטורית, התכבד בפתיחת הטקס והיה למנחה.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-9701-00.html?tag=21-17-25

22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#22
23. פרשת לבון/עסק הביש:ועדת החקירה והתפטרות לבון
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#23
59. מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#59
30. המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#30
21. פרשת ניצב מזרחי = קו 300 = לבון/עסק הביש !!

http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#21




http://tinyurl.com/5a2yl לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:40   02.09.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  69. כנס בנושא ''עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית''  
בתגובה להודעה מספר 21
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 24.02.10 בשעה 06:00 בברכה, פילוביץ שחף
 

כנס בנושא "עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית"
http://herzl.haifa.ac.il/esek1.doc.

מוסד הרצל לחקר הציונות
3.11.2004

מושב ראשון:

פרופ' יואב גלבר:

בוקר טוב. אני מבקש להתחיל, אני מניח שעוד יהיו מצטרפים בהמשך. אנחנו בחרנו לציין, אמנם קצת באיחור, אירוע שהתרחש בקיץ 1954, לפני חמישים וקצת שנים, במצרים, ולבחון את ההשלכות שלו על החברה ועל הפוליטיקה של מדינת ישראל, שמקצתן אולי מתגלגלות בהמשכים שונים עד היום. בחרנו לקיים כנס מחקרי, ולא כנס של זיכרון או הנצחה. אני רק מצטער ששני החוקרים המרכזיים של הנושאים שבהם נדון כאן לא יכולים להיות איתנו. אחת זאת איל כפכפי זיכרונה לברכה, שכתבה את הביוגרפיה של לבון, והשני הוא שבתאי טבת, יבדל לחיים ארוכים, שכתב גם הוא ספר מרכזי על הפרשה. למרות הערבוב הבלתי נמנע שבין זיכרון להיסטוריה, הגישה שלי שההיסטוריונים אינם סוכנים של הזיכרון אלא המבקרים שלו, ולכן אני משתדל ככל האפשר להפריד בין הדברים. כנס זה ינסה לבחון ולהבין, אולי, את ההקשרים שבתוכם אירע מה שאירע במצרים ואת המשמעויות הרחבות יותר של מה שאירע, ולא כל כך יעסוק במיקרו היסטוריה של האירוע עצמו. ביום השני הוא ינסה להבין את ההשלכות של מה שכונה בשעתו "פרשת לבון" על החברה והפוליטיקה בישראל בשנות הששים והלאה. בהעדרם של השניים שהזכרתי הצלחנו אני חושב לגייס את מיטב החוקרים שמכיוונים שונים נגעו בכל מיני היבטים שהם רלוונטים לשתי הסוגיות שאנחנו דנים פה ולקשר שבינהן. אני מקווה שיהיה לנו כנס פורה. אני רוצה להודות ללימור בחוץ שטרחה בארגון הכנס ולאילאיל ולרן שעזרו לה. אני מאחל לכולנו כנס מעניין ופורה.

פרופ' אריה כוכבי:

בוקר טוב. תודה ליואב. אחרי כל כך הרבה ברכות אז אני אחסוך. רק דבר אחד אומר, שאני ומרצים אחרים בחוגים להיסטוריה שאלנו את הסטודנטים הצעירים מי שמע בכלל על הפרשה, מי יודע על הנושא של הפרשה? והתוצאות, אמרתי, שאחרי זה אני לא מתפלא שאתה קורא בעיתונים מה התלמידים אומרים, אבל זה פשוט לא יאומן, מעט מאוד. אני גם בנימוס רב לא ביקשתי שיתנו פרטים, רק שאלתי מי שמע על זה, או מי יודע, אז גם זה לקח וזה בחוגים להיסטוריה. זאת אומרת חבר'ה צעירים שהגיעו ללמוד באוניברסיטה. אני מקווה שהם יצאו מכאן הם ידעו קצת יותר.

בכל מקרה אני מזמין את דיקן הפקולטה למדעי הרוח, פרופ' מנחם מור.

פרופ' מנחם מור:

בוקר טוב. אני מודה למארגני הכנס שהחליטו להזמין אותי, וזו למעשה פעם ראשונה בתקופה כהונתי שאני מברך כנס, ואני מניח שעוד יבואו כנסים רבים. אחת הבעיות של הברכות שדיקן גם מתעניין בנושאים של הכנס, אבל עיסוקיו האחרים לא מאפשרים לו להישאר ולהשתתף בכנס, אז אני כבר מתנצל מראש, שלאחר דברי הברכה אני אצטרך לעזוב את האולם וללכת לעיסוקיי האחרים.

הבוקר דפדפתי בעיתון מעריב וכותרת מוזרה עיני קלטה והכותרת הייתה "שוד היסטורי". בהמשך כתוב בצורה מפורטת על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לסחור בעבור חופן דולרים באבני הדרך של גדולי האומה וראשי הציונות והעם היהודי. מסתבר שבשיטתיות ובקלילות, כפי שמתאר העיתונאי, נבזזו בשנים האחרונות בארכיוני המדינה מאות מסמכים ואבני דרך בתולדות ישראל. קבוצה של שודדי מסמכים ועתיקות, שהתחזו כהיסטוריונים, אספו בגנזכים שונים מכל הבא ליד. אתן לכם כמה מהדוגמאות כדי שתבינו עד כמה השערורייה היא עצומה. בין האוצרות שנמכרו במאות אלפי דולרים ישנן תכתובות בין בן-גוריון לויצמן, פרוטוקולים מימי המנדט, חליפת מכתבים בין אלברט איינשטיין וחיים ויצמן. ובסוגיות שמעניינות אותי באופן אישי, ואני מיד אסביר לכם גם למה, בין הדברים שנשדדו היו מטבעות חשמונאים ולבנים מבתי מרחץ, עליהן הופיעה טביעת הלגיון הרומי העשירי שחנה בירושלים. כשראיינו את גנז המדינה, ד"ר פרילינג, התגובה שלו הייתה כמובן שהוא לא מסיר אחריות מעצמו, הוא רק אמר – אם המדינה הייתה משקיעה יותר, התמונה הייתה נראית אחרת. אין מצלמות לפיקוח, אין אמצעים להגן על החומרים, וכמובן שאין כוח אדם. הוא אומר – הכי קל זה בעצם לסגור את כל הארכיונים. אבל כיוון שהוא מאמין גדול בזכות הציבור לדעת, ובחופש המחקר, הוא חושב שלא זאת הדרך. לכן, אני חושב, שמכאן צריכה לצאת קריאה נואשת. אני יודע שבעבר הדברים האלה נעשו, אבל הקריאה הזו צריכה פשוט להתחזק ולהתגבר, כדי שיוסיפו תקציבים על מנת שהגנזכים, שהם האוצרות המרכזיים, לא יהפכו להיות לשוד של כל מי שרק מתחזה להיסטוריון. לצערי מדובר בקבוצת חרדים שעמדה בראש קבוצת השודדים.

עברתי על תכנית הכנס ואני חושב שיואב שוב הצליח לארגן תכנית מרשימה ומקיפה את עסק הביש ואת פרשת לבון מכל הצדדים והזוויות האפשריות. עניינים מדיניים, פוליטיים, חברתיים ומשפטיים. ואני שוב מודה ליואב בשם הפקולטה על הכנסים הרבים והמעניינים שהוא מארגן מדי פעם. כמי שעוסק בהיסטוריה עתיקה ובתולדות ישראל בעולם העתיק, כשאני מסתכל עליכם אני פשוט מקנא, כשחלק גדול מכם חיו בתקופת הפרשה, וחלק אחר עדים, הייתי קורא להם עדות ראשונית אפילו. אני מדי פעם מספר לאריק כמה הייתי שמח אם בהרצאותיי היה קם חייל של בר-כוכבא ואומר לי – כל מה שאתה אומר זו טעות אחת גדולה. אבל זה לא כל כך הולך. נתבקשתי גם להתנצל על אי הסדר, אולי קצת אי הניקיון בכניסה לכאן, אבל האוניברסיטה מנסה לשפר את מערך ההסעדה שלנו ולכן מה שהיה בדרך כלל המסעדה הרגילה שחלקכם הגדול מכיר, היא פשוט נסגרה ותיפתח בעוד כשלושה חודשים, ואני מקווה שאז הכל יהיה נקי ומסודר. אני מאחל לכם יום עיון מהנה ופורה. תודה.

פרופ' אריה כוכבי:

תודה לפרופ' מור, דיקן הפקולטה. המרצה הראשון שלנו ד"ר מרדכי בר-און, הידוע בשם מורל'ה, ירצה על ישראל בתחילת שנות החמישים. אני חושב שאין צורך להציג אותו, אבל אולי לאלה הצעירים שיש כאן שפחות מכירים, הוא עמית מחקר במכון לחקר ארץ-ישראל של יד בן-צבי, לשעבר קצין חינוך ראשי של צה"ל, חבר כנסת וראש מחלקת הנוער של הסוכנות. כתב מספר ספרים, כאשר האחרון שלו "גבולות עשנים". ד"ר בר-און, בבקשה.

ד"ר מרדכי בר-און – "ישראל בתחילת שנות החמישים":

בוקר טוב. אתם ודאי בעצמכם מבינים שהשם שניתן להרצאה שלי הוא סוחף הרבה מדי. "ישראל בתחילת שנות החמישים" כולל בעיות פנים-מפלגתיות, אירועים מאוד דרמטיים כמו הפילוג בתנועה הקיבוצית. אנחנו לא נעסוק בכל הדברים האלה. אם נצליח, נצליח אולי לגעת קצת בשולי הבעיות של מדיניות החוץ והביטחון, לא יותר מזה. יתר על כן, בחצי השעה שניתנה לי כאן, כמובן שאי אפשר לספר את הסיפור כולו או לפרוש נרטיב. מה שאני אעשה הוא שאני אציג ארבעה נושאים או ארבע שאלות מחקר שמעסיקות חוקרים היום, וככל שיהיה לי הזמן אני אפרט אותן קצת. אני לא בטוח שאני אספיק את כל החמש, אבל מה שנספיק.

צריך לזכור ששנות החמישים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל, אני אישית עוסק בהן כבר עשרים וחמש שנים. עוד לפני זה, בצבא, עסקתי בדבר הזה. אבל היום יש עשרות אם לא יותר, בעולם אולי מאות חוקרים, שכבר נברו בכל הארכיונים שכולם כבר פחות או יותר פתוחים בשיעור של תשעים ושמונה, תשעים ותשעה אחוז. אפילו ארכיון צה"ל כבר כמעט כולו פתוח, חוץ מבעיות מודיעין קצת. ודאי הארכיונים המרכזיים שכולנו עוסקים בהם, ה-PRO, ה-National Archives בוושינגטון. אפילו בצרפת פתחו כבר את רוב הדברים האלה. כך שיש מרחב עצום של אלפי רבבות מסמכים שרבים מאיתנו כבר עסקו ודשו ועשרות ספרים ומאות מאמרים נכתבו על הנושא הזה. אני עצמי, כאמור, כבר פרסמתי דברים רבים ואני אוכל רק לגעת לכם בקצה המזלג, אני אעשה את זה בשיטה של הצגת חמש שאלות מחקר מרכזיות, ואני כבר אמנה את כל החמש לפני שאני אכנס לפירוט של אחדות מהן.

מה שאני רוצה לעסוק כאן היא השאלה הראשונה – האם אנחנו הישראלים, היהודים בישראל, האם באמת קיבלנו את דין תוצאות מלחמת העצמאות? כלומר, האם קיבלנו את העובדה שבסופו של דבר ארץ-ישראל נשארה מחולקת, או שמא רצינו להמשיך את המלחמה או לחפש הזדמנות להמשיך את המלחמה, על מנת לתקן את ה"בכייה לדורות", אם להשתמש בדבריו של בן-גוריון, ולנסות לכבוש אם לא את כל ארץ-ישראל אז לפחות חלקים נוספים מארץ-ישראל? זאת השאלה הראשונה ויש כבר עליה ויכוחים רבים. יש בהחלט היסטוריונים חדשים, נקרא להם, שסבורים שבסך הכל, הכל היה העמדת פנים, ישראל חיפשה מלחמה. אני לא יודע אם מוטי גולני כבר כאן, אבל הוא ודאי אחד המיצגים הבולטים של הגירסה הזאת בספרו האחרון. ישראל חיפשה מלחמה, רצתה מלחמה, כי היא לא הסתפקה בגבולות שהיא קיבלה בתום מלחמת תש"ח, ורצתה להרחיב את הגבולות כדי לרכוש את מה שכולם רצו, כמובן, את ארץ-ישראל השלמה. זאת שאלת המחקר הראשונה שאני מציע לדון בה קצת.

שאלת המחקר השניה היא האם הערבים באמת רצו או התכוננו לסיבוב שני? הדבר היה מאוד מקובל בציבור הישראלי, כמעט מקצה אל קצה, שקיימת סכנה שהערבים ירצו לחדש את המלחמה מצידם, כדי לבטל מצידם את תוצאות מלחמת העצמאות, את התוצאות של הנכּבּה, על מנת בעצם, הסיסמה הידועה, "לגרש את היהודים לים" או לפחות לבטל את מדינתם. האם זה נכון שהם באמת רצו בזה, האם זה נכון שהם באמת התכוננו לזה, האם המושג "סיבוב שני" היה סיבוב ריאלי או רק בעיקר ביטוי לחרדה ישראלית. ואם זה היה ביטוי לחרדה ישראלית, וזה היה ביטוי לחרדה ישראלית, שאלת משנה כאן, מה יסוד החרדה? מדוע ישראל כל כך חרדה מפני האפשרות הזו, עד כדי כך שרוב התנהלותה הביטחונית הייתה פועל יוצא של החרדה הזאת?

הנושא השלישי שרציתי לבחון בקצרה, אם אני אספיק, זה האם היו סיכויי שלום? אגב, חלק גדול מהויכוחים האלה הם לא ויכוחים בני היום. הם היו כבר בחלקם בשיח הציבורי בשנות החמישים המוקדמות. היו הזדמנויות שונות שנראו כהזדמנויות לתחילת משא ומתן עם הערבים, אנחנו נזכיר אותן עוד מעט. השאלה היא האם לא החמצנו? איתמר רבינוביץ', הנשיא של אוניברסיטת תל-אביב פרסם ספר ששמו מעיד על עצמו – "השלום שהוחמץ", אם כי הוא עצמו בגוף הספר לא כל כך מוכיח שהוחמץ באמת שלום. הוא קרוב יותר לדעתי שהשלום לא היה אפשרי באותה תקופה. אבל השם מראה על הדילמה שאנחנו ניצבים, כלומר האם ישראל באמת רצתה שלום, האם היה סיכוי לשלום והאם החמצנו הזדמנויות לשלום? זה הנושא השלישי.

הנושא הרביעי הוא האם מדיניות הביטחון צדקה? האם הייתה מדיניות בטחון נבונה, הגיונית? יש כאן שני פרקי משנה – האם מדיניות הביטחון במובן הגדול, מה שקוראים אצלנו "בטחון יסוד", כלומר במובן של מלחמה ושלום, הייתה נכונה? בעיקר סביב מבצע קדש. האם ההליכה למבצע קדש הייתה הכרחית, מוצדקת, טובה? אבל גם ובעיקר במה שנקרא בטחון שוטף, כל מדיניות התגמול ושאר המדיניות האגרסיבית שנהגנו בה כלפי המדינות השכנות. האם היה לה הצדקה, האם היא הייתה רציונלית, או שמא היא הייתה מוטעית כולה. זה ודאי נושא שהיה במחלוקת. אני רואה כאן את קובי שרת. אבא שלו כבר אז טען שמדיניות הביטחון שלנו מופרזת. לא שהוא חשב שהיא מכל מקום מוטעית, אבל שהיא בהחלט עצבנית מדי, מופרזת ומגיבה חזק מדי. לכן הנושא עמד כבר אז על הפרק, ועומד היום על הפרק. יש כותבים לא מעטים, בני מוריס בראש ובראשונה, מוטי גולני ואחרים, שסבורים שהמדינית הזו הייתה מדיניות לא מוצדקת.

הנושא הרביעי שודאי לא אגיע אליו, אבל בכל זאת אני אזכיר אותו הוא הנושא הדיפלומטי. בעצם, הנחת היסוד שלי בטיפול בנושא הזה הוא שלפחות עד שנת 56', כל מאמצי הדיפלומטיה נכשלו. כל הרצון של ישראל להתחבר בעיקר לארצות המערב, להשיג ערבויות, להשיג נשק, לא צלחו עד האביב של 56'. וגם באביב של 56' הייתה הצלחה חלקית וזמנית עם צרפת. ההבקעה הראשונה לעבר דיפלומטיה מוצלחת מול ארצות המערב, בעיקר מול ארצות הברית ואנגליה, חלה רק בשנות הששים. כלומר בתקופה שאנחנו דנים על זה אפשר לדבר על דיפלומטיה שעם כל הכשרונות שטיפלו בה, והיו אנשים מוכשרים מאוד במשרד החוץ ובכל הדרגים, היא לא צלחה. וצריך לענות על השאלה מדוע היא לא צלחה? מה קרה שהיינו בעצם מעודדים לאחר שברית המועצות נטשה אותנו? גם זאת שאלה – מדוע היא נטשה אותנו? האם זו הייתה גישה לא נכונה, הייתה פה שגיאה, או שמא היו פה תנאים אובייקטיבים שלא אפשרו את הדבר הזה? אלה חמשת הנושאים שאני רוצה להתחיל לגעת בחלקם וכאמור כעבור חצי שעה יושב הראש יגיד לי, ואני אפסיק בכל מקום שאני אמצא. בין כה וכה נדמה לי שמטרת ההרצאה שלי הייתה מעין מבוא, להזכיר לחברים את התקופה שבה עוסק הכנס כולו. הכנס יתמקד בשאלה מאוד ספציפית כמובן. אבל לתת לכם איזו אוירה של התקופה הזו, הוזמנתי לתת את ההקדמה הזאת.

ובכן האם קיבלנו את דין מלחמת העצמאות, את דין סיומה של מלחמת העצמאות? ידוע לכולנו שבסוף המלחמה, מבחינת כוחו של צה"ל, ישראל יכלה לכבוש הן את הגדה המערבית והן את רצועת עזה. בסופו של דבר, בחשבון כולל אפשר לומר שבן-גוריון עצר את המהלך הזה אי שם בין ינואר לאפריל 1949, למרות שהיו גם תכניות ממשיות. אני אפילו זוכר יום שאני עצמי שכבתי מול הגדרות העיראקיות על יד רמת הכובש, מוכן להתקיף במבצע שנקרא "שן תחת שן" שנבלם ברגע האחרון. בן-גוריון החליט שאין טעם ואין אפשרות ולא צריך להמשיך בכיבושים, וצריך לקבל את הגבולות כפי שהם עוצבו בסוף המלחמה על ידי הסכמי שביתות הנשק. כלומר זה לא היה דבר שהיה הכרחי מבחינת היכולות. בן-גוריון סבר שהוא הכרחי משני טעמים – הוא חשב שאם נבלע יותר מדי, העולם לא ייתן לנו את היותר מדי הזה. למשל הוא חשש בשלב מסוים שכיבוש העיר העתיקה יצור בעיה בינלאומית קשה מאוד, אבל גם שהאומות לא יתנו לנו לנצח את עבדאללה ולרשת את מקומו בגדה המערבית, זאת סיבה אחת. סיבה שניה הייתה כמובן החשש שלו שכמו שהוא אמר – "הפעם הם לא יברחו". זה היה המשפט – "הפעם הם לא יברחו". כלומר מה שקרה במלחמת העצמאות שבו חלק גדול מהערבים ברחו מהשטחים והשאירו לנו שטחים ריקים, זה לא יקרה הפעם, כי גם כבר במבצע חירם לא כולם ברחו. רובם אפילו לא ברחו, כידוע (ואנחנו נמצאים היום עם גליל שהוא מלא ערבים, כולל ערים גדולות, סכנין, נצרת שפרעם וכן הלאה).

שזה יקרה כאן בגדה המערבית, אם ננסה לכבוש אותה, ואנחנו נישאר תקועים לא עם 180,000 ערבים שהיו בידינו כבר באותה עת בתוך שטחי מדינת ישראל, אלא עם מליון ערבים, או 800,000 ערבים אשר יגדלו מהר ויהפכו את המדינה הציונית למדינה דו-לאומית, או תיווצר בעיה דמוגרפית קשה מאוד. והוא לא רצה בזה, הוא חשב שזה לא יהיה נבון.

ובכן, קו ההתחלה הוא ההחלטה לוותר. אבל, אין ספק שהדבר שכן בליבות רבים מאוד. קודם כל בליבותיהם של אנשים, או של מפלגות, או של מנהיגים, שבאופן פוליטי סברו שזאת שגיאה לא להמשיך את התנופה ולהשלים את המלאכה. קודם כל טבנקין, מגרונו או מפרי עטו של יגאל אלון. יגאל אלון כתב אפילו מכתב לבן-גוריון בפברואר 1949, לקראת המשא ומתן עם עבדאללה על הסכם שביתת הנשק, והפציר בו להשלים את המלאכה ודיבר על כך שהירדן הוא הגבול הטבעי היחידי וכן הלאה. פירט תורה שלמה מדוע צריך לעשות את זה. בן-גוריון כמובן לא נעתר לו, אבל טבנקין כמנהיג פוליטי של מפלגה המשיך להטיף לזה בכל מקום ולכל מי שרצה לשמוע אותו במשך כל שנות החמישים והששים, וסבר שהמלאכה לא הושלמה וצריך להשלים אותה. אפשר אולי להוסיף כאן בהערת אגב – מפ"ם מן הסתם למעשה התפרקה על רקע זה, כי השומר הצעיר לא סבר ככה. הקיבוץ הארצי, מה שאחר-כך נשאר מפ"ם, אבל אחדות העבודה פרשו ממפ"ם ב-54' מסיבות אחדות, אבל בראש ובראשונה מהסיבה הזו שנתגלה שבתוך מפ"ם יש שני חלקים שסותרים זה את זה בדיוק בנקודה הזו. השומר הצעיר הלך בכיוון המתון של הידברות, של אולי בנושאו של שרת, של לצפות לשלום שפעם יבוא. ואחדות העבודה מצד שני שחיפשה כל הזדמנות כדי להשלים את המלאכה. בכל פעם שבממשלה עמדה השאלה (כשעבדאללה נרצח או אחר כך בהזדמנויות שונות אחרות) כן ישנה אפשרות כאן או יש צורך לכבוש את הגדה המערבית, אנשי אחדות העבודה באופן עקבי – משה כרמל, בר-יהודה, הצביעו בממשלה בעד הליכה הלאה, בעד חידוש המלחמה. ובכן כאן כמובן גוף פוליטי לא-מבוטל, אם כי במיעוט – בסך הכל שני שרים בממשלה, אשר באופן מוצהר דרשו את הדבר הזה. כמובן גם חירות, אבל חירות לא הייתה בממשלה, אבל אין לכם דיון מדיני בכנסת בכל עשר השנים האלה וגם אחר-כך, שבו בגין עצמו וכל החברים שלו נואמים נאומים זועמים ושוצפים קצף וכעס על זה שלא משלימים את המלאכה. אורי צבי גרינברג אפילו עזב את חירות שהיא לא עושה מספיק בעניין. אבל גם היתר בהחלט נקטו עמדה פוליטית מובהקת, לא רק מאווי, לא רק חלום, אלא רצון ריאלי לעשות את המעשה.

בין קציני צה"ל שלא עסקו בפוליטיקה ורובם באמת לא הביעו דעה פוליטית נחרצת צריך או לא צריך, אבל לפחות שני דברים אפשר לומר – הדעה הרווחת הייתה שהגבולות גרועים מאוד, ושאם תהיה הזדמנות לתקן אותם במקצת או בהרבה, צריך לעשות את זה. זה בא לביטוי בתכנוני קרב, אם כי זו לא הוכחה לכלום. כל אומה מתכננת תכנוני קרב תאורטיים על מקרה שיהיה, זה לא אומר שהמטה הכללי דרש את זה או רצה בזה, אבל הוא התכונן שאם יבוא רגע שזה יתבקש, תהיה לו תכנית קרב . היו כל הזמן תכניות מפורטות מאוד לכיבוש הגדה, לכיבוש הר חברון, להתחברות להר הצופים, וכמובן גם לכיבוש עזה, כיבוש סיני. תכניות כאלה היו, אבל הן ביטאו בהחלט אי שביעות רצון מהגבולות שנותרנו איתם. בסוף 1955, כאשר איזון הכוחות בגלל עסקת הנשק הצ'כית-מצרית הופר ונוצרה דאגה גם מכיוון אחר (מכיוון של אפשרות שבה האויב יהיה מספיק חזק כדי ליזום מלחמה) השאלה עמדה באופן יותר מעשי. אבל מעניין, היא עמדה אז ב-55', 56', רק כלפי רצועת עזה. ההנחה הייתה שמהצד הירדני אין סכנה בגלל זה שהמלך ההאשמי והשלטון ההאשמי איננו רוצה להתפשט. אבל כשנאצר כן עלול לרצות לעשות סיבוב שני ממשי, ואז העובדה שאנחנו יושבים ביד מרדכי, כמו שמשה דיין אמר באיזה מקום באותה תקופה ממש – "כאשר הטנקים המצרים יצאו מעזה לכיוון תל-אביב, כל מי שהם יפגשו בדרך זה שני חברי יד מרדכי קוטפים תפוזים בפרדס". כלומר שאין בעצם אפשרות להגן בטווח כזה של ששים קילומטר בלבד נגד פריצה של שריון, והגבול הזה הוא גבול מסוכן ממש. ואז עלתה באופן הרבה יותר נמרץ הדרישה, התביעה, בעיקר מצד משה דיין, לכבוש את רצועת עזה, אחר-כך גם שארם א-שייח ודברים שהתגלגלו בגלל אותה תקופה. אבל העניין של רצועת עזה עמד על הפרק, אבל הוא לא היה, כפי שכמה מההיסטוריונים סוברים, חלק מהתכנית לגמור את המלאכה, כלומר לכבוש את ארץ ישראל השלמה. אלא היה ממוקד לבעיה אסטרטגית של הערבים שנמצאים בקרבה גדולה מדי למרכזי השלטון הישראלים.

דבר שני שאפשר להגיד על קציני צה"ל הוא שלא היה קצין בוגר מלחמת העצמאות, וכמעט כל המפקדים, כולל מפקדי גדודים, אפילו כמה מפקדי פלוגות, היו עדין בוגרי מלחמת העצמאות, שלא חי את החוויה של צער על מה שלא עשינו, מה שלא הספקנו. לא רק במונחים של זה שלא כבשנו את הגדה המערבית, כי זה לא היה כל כך חוויה אמיתית בלב קציני צה"ל של מלחמת העצמאות. אבל למשל נבי-סמואל. כל אחד ידע את הסיפור על פולדה שנכשל בהתקפה. והנה אתה עובר, נוסע כל יום לתל-אביב ואתה רואה את המגדל הזה של נבי-סמואל ואתה אומר – הנה, זה פיקששנו, זה לא הצלחנו. מתי נוכל בכל זאת להסיר את האיום הזה, לפחות לקחת את נבי-סמואל או את בית-ג'לה או את לטרון, יותר מכל דבר אחר. זאת אומרת התחושות האלה העמוקות של מי שידע טוב את מלחמת העצמאות, את תולדות מלחמת העצמאות, וכולנו ידענו את תולדות מלחמת העצמאות, אותם דברים שניסינו לקחת ולא הצלחנו – הר חברון. עצרו את הפלמ"ח, את הראל באל-חאדר. הוא יכול היה בקלות תוך חצי יום להגיע לבית לחם ולחברון ובן-גוריון עצר אותם. כל הדברים האלה היו חוויה עמוקה. אני אולי אדגים את זה בצורה ספרותית קצת. בספרו של עוזי נרקיס "חייל של ירושלים", הוא מספר את הסיפור הבא – המפקד של חטיבה 10, אותה חטיבה שפרצה במלחמת ששת הימים מכיוון הקסטל בערך, צפונה, וחברה לכביש רמאללה, כידוע לנו היא הגיעה להר המבתר. אותה חטיבה הוזעקה ברגע האחרון כי המלחמה הזו לא הייתה צפויה, אבל כאשר בדרך אורי בן-ארי מתקשר לעוזי נרקיס, ועוזי נרקיס אומר לו בטלפון או משהו שהוא צריך להסתער לכבוש את הרדאר ולכבוש את נבי-סמואל ולהמשיך הלאה. ואז הוא אומר לו, עוזי מציע לו איך להוליך את הטנקים. והשיחה הולכת ככה – "אתה זוכר, אורי, בהתקפה שלכם על קולוניה, אתה ירדת בשביל הימני מצד שמאל של העץ? תעלה עכשיו בדרך הזו. אתה זוכר את הרפת של מעלה החמישה, שם החבר'ה בלמו, קיבלו את הפצועים שהם חזרו מהרדאר? אז זו דרך טובה מאוד לעבור לרדאר". הוא מדבר איתו ב-67' במונחים ריאלים של מה שלא צלח, או מה שכן, מה שהיה מוכר להם ממלחמת העצמאות. וזו דוגמה מאוד מוחשית לחוויה שהייתה בלב כל קציני צה"ל שלא הפכה למאווי פוליטי ריאלי, אבל בהחלט היה. ולכן כאשר בששת הימים הם עשו את זה, הם עשו את זה בשמחה רבה.

יש גם אותות רבים שבן-גוריון עצמו היו לו תחושות מעין אלה. לא ש, אני מיד אסביר, לא הגיעו לכלל החלטה פוליטית, אבל שקיננו בליבו. והדרך הכי טובה שאני מרגיש בזה, אפשר להביא ציטוטים לאורך כל הדרך, אבל אולי הדבר היותר מעניין הוא דבר שאני מקווה שיתפרסם בקרוב – זכי שלום שהוא אחד החוקרים המובהקים של דעתו של בן-גוריון, חוויותיו של בן-גוריון, הכין עכשיו מאמר שבו הוא מספר מה בן-גוריון עשה במלחמת ששת הימים. ומתברר שהדבר שהדריך את מנוחתו כל הזמן לאחר שכבשנו את ירושלים, זה מדוע לא מיד מיישבים את ירושלים. כלומר ברור לגמרי שמאחורי זה מסתתרת הרגשה – זאת החמצה, לא הייתה לנו בררה, לא הצלחנו בקרבות בירושלים במבצע קדם, לא הצלחנו לכבוש את העיר העתיקה, למרות שניסו, ואחרי כן לא היו נתונים פוליטיים שאפשרו לזה. אבל עכשיו היא בידינו, אז היא חייבת להישאר בידינו. והוא גם אמר, אחד הדברים המפורסמים שהוא אמר אחרי ששת הימים שאפשר להחזיר את זה ואת זה, חוץ מירושלים. ובליבו הדבר הזה היה כמאווי שלא הוגשם ב-48' ועוד צריך לחכות ליום שבו הוא יוכל להיות מוגשם.

כל זה, בקרב קציני צה"ל, להבדיל מטבנקין ובגין, ובליבו של בן-גוריון, לא סותרים את המשפט הבא, שבין 49' ל-67' לא עמד על הפרק שינוי גבולות. להוציא את התקופה הקצרה בין ספטמבר 55' עד מרץ 57', כלומר התקופה של מבצע סיני, שבו בהחלט היה ניסיון ורצון לשנות את הגבול על ידי סיפוח רצועת עזה וכיבוש שארם א-שייח, שהוא סיפור שאין לי זמן לפרט אותו, אבל הוא בהחלט היה שינוי בקו הכללי. הקו הכללי, לפחות לגבי הגדה המערבית, היה שאם לא תהיה ברירה נצטרך לעשות את זה, אבל הלוואי שלא נצטרך לעשות את זה. ההמשך של הקו שבן-גוריון נקט מיד בסוף המלחמה, מלחמת העצמאות. לנו לא כדאי שהגדה המערבית תהיה בידי מישהו אחר. מוטב שישבו שם הירדנים. לא כדאי שאנחנו נשב שם. יכול להיות שלא תהיה ברירה, ואני תכף אזכיר כמה דברים כאלה, אבל הקו הכללי היה שמירה על הגבולות שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק, כאמור לפחות לגבי הגדה המערבית. זאת הייתה מדיניות קבועה. ב-1958 גולדה מאיר נפגשת עם שר החוץ הבריטי, אגב משבר שחל ושבעקבותיו הצנחנים הבריטים הצילו את כתרו של חוסין אחרי המהפכה בבגדד, והיא אומרת לו – אל תדאג, סלווין לויד, אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום לשלומו של המלך חוסין. זה לא היה טריק, זה היה נכון. זה היה נכון לאורך כל עשר השנים האלה. אני כמובן מדגיש את זה בצורה דרמטית יותר ממה שזה היה במציאות. המציאות הייתה כמובן תמיד מאוד לבידית. כאשר היו רגעים, והיו מעט רגעים כאלה, שבהם ניתנה לצה"ל פקודה להתכונן למערכה בחזית המזרחית, זה תמיד היה כיבוש שייח ג'ראח כדי להתחבר להר הצופים ולמנוע את נפילתו של המשמר הישראלי שם, ולכל היותר דובר על כיבוש הר חברון. לא מצאתי במשך כל תשע-עשרה השנים האלה בשום מקום רגע, אפילו לא שניה, שבה מישהו בדרג הפוליטי אמר למישהו בדרג הצבאי "היכונו לכיבוש הגדה המערבית". כלומר היכונו לכיבוש שומרון. את אזור רמאללה וצפונה.

בן-גוריון אמר שזו הייתה בכיה לדורות שלא עשו את זה בספטמבר 48'. שוב פעם רק ברמז – בן-גוריון המציא את המילה הזו "בכיה לדורות" רק בשנות הששים. והוא המציא את זה כדי לנגח את משה שרת כי לפי הסיפור הוא שמשה שרת הכריע נגד התקפה שהייתה אמורה להתחולל מול הירדנים בספטמבר 48', ובגלל משה שרת לא עשו את זה, וכך בן-גוריון אמר – "זו הייתה בכיה לדורות". אבל ההמצאה הזו הייתה, או יצאה מפיו של בן-גוריון רק על רקע פרשת לבון ועל רקע המריבה הקשה, או הרגשות הקשים שנותרו בינו ובין משה שרת. הוא רצה ככה להטיח את זה נגד משה שרת והמציא את הפטנט הזה. הוא לא חשב שזו בכיה לדורות, כי אילו היה חושב שזו בכיה לדורות, הוא היה בקלות מביא את זה למחרת, את אותה הצעה, לממשלה ומעביר אותה. ככה שלא נכון לחשוב שהוא רצה ואחרים לא רצו בעניין הזה של כיבוש הגדה המערבית או אפילו כיבוש הר חברון. בסך הכל כאמור הוא הוליך מדיניות של סטטוס-קוו פוסט בלום. כלומר הביטוי סטטוס-קוו בדרך כלל מדבר על חזרה למצב לפני המלחמה. הסטטוס-קוו שאנחנו רצינו הוא המצב שנוצר בסוף המלחמה.

אולי רק עוד משפט אחד בעניין זה, ואני אעבור לנושא השני. צריך לזכור גם שבפני מדינת ישראל בשנות החמישים עמדה שאלה איך להשלים את המלאכה בשטחים שהיא כבשה. אולי אני אגיד משפט קצת מגרה – התנועה הציונית הייתה תנועה אקספרסיוניסטית. היא רצתה להרחיב את הבסיס הטריטוריאלי של הקיום היהודי בארץ הזו. בהתחלה בקנית קרקעות, ובמלחמת העצמאות בכיבושים. וניסו לכבוש כמה שניתן לכבוש, עד שנגמרה המלחמה. לאחר 49' היא נאלצה לבצע מדיניות אקספרסיוניסטית כלפי פנים, כלומר ליצור מצב שהשטחים הריקים שלמזלה נשארו ריקים בגלל זה שהערבים גורשו ועזבו, לא ניכנס לויכוח הזה, ליצור מצב שאתה מחזיק בהם, שומר עליהם, קודם כל באופן צבאי, ואחר-כך מיישב אותם על מנת שיהפכו באמת לאדמה יהודית. זה היה מאמץ אדיר. קודם כל מבחינה צבאית, אנחנו נדבר על זה אולי אחר-כך אם נגיע לעניין הביטחון השוטף. הלא אם אתה לוקח, אני הייתי מ"פ בגבעתי בינואר 50', כלומר די הרבה זמן אחרי המלחמה, ובין השאר הייתי כמה שבועות או חודשיים-שלושה מפקד פרוזדור ירושלים, שנשמר על ידי פלוגה אחת, שהייתה בסך הכל מאה חיילים, ששמרו על כל פרוזדור ירושלים. כל הגזרה הדרומית שהיום זה מבוא-ביתר ונתיב הל"ה, לא היו ישובים עדין, אף אחד מהישובים האלה לא היה קיים. אני שמרתי על כל האזור הזה עם מחלקה אחת. מי ששלט בשטח היו מסתננים. הם ישבו שם לא לשעה-שעתיים. הם באו וישבו ימים בזכריא. הם התיישבו ממש בחזרה. השטח היה מערב פרוע גמור, פרוץ לגמרי, שורץ מסתננים. רובם שבאו לקטוף ענבים וכן הלאה, וחלקם גם כאלה שרצו להרוג יהודים. זה היה המצב. היה צריך ממש להלחם באופן צבאי כדי לוודא שהריבונות על השטחים האלה בידינו. היו גם מלחמות על שטחים מפורזים ואין לנו זמן להיכנס לזה. היו מלחמות ממש לוודא שהשטחים שכבשנו נשארים בידינו, נשארים באופן ממשי. אבל בעיקר המאמץ האדיר שעליו ניצחו אשכול ואחרים זה ליישב את המקומות האלה. כל המבצע האדיר של בהתחלה יישובי ההר וישובים אחרים, ואחר כך ערי פיתוח, חבל עדולם, חבל לכיש, כל המבצעים האלה היו בעצם מאמצים שהצליחו מאוד של כיבוש כלפי פנים, כיבוש האזור. השתמשת בביטוי "כיבוש השממה". היא לא הייתה שממה. שם היו הרבה מאוד ערבים פעם. וגם אחרי 49' עוד התרוצצו שם ערבים ... . אבל היא הייתה שממה מהבחינה הזו שהיא שוממת מיהודים. ו"כיבוש השממה" היה ממש כיבוש גם צבאי וגם התיישבותי כדי לוודא שהשטחים האלה יהפכו לשטחים יהודיים. זה היה המאמץ האמיתי ולא המאמץ להתפשטות נוספת של הטריטוריות.

האם הערבים התכוננו לסיבוב שני? כל המחקרים היום מראים לנו שלא היה רגע, עד מאי 67', שבו מדינה ערבית כל שהיא הייתה לה תכנית ריאלית עם לוח זמנים לתקוף את ישראל. בשנים הראשונות, חמש השנים הראשונות, גם בתוך צה"ל וגם ההנהגה המדינית, סברה שאין סיכויים שבארבע, חמש השנים הראשונות אחרי המפלה שלהם ב-48' הם באמת ינסו. והעובדה, והראיה היא המשבר או הויכוח הגדול שנגמר בהתפטרותו של יגאל ידין. יגאל ידין התפטר בגלל זה שבן-גוריון דרש ממנו לקצץ באופן דרסטי בצבא. קיצוצים בשיעורים של 30 אחוז, 40 אחוז. בין עובדי צה"ל אפילו 60 אחוז. אחוזים אדירים. ידין לא הבין איך הוא יכול לקחת אחריות. הוא באמת ובכנות לא האיש שיכול לקחת אחריות על בטחון המדינה כאשר דורשים ממנו קיצוץ כזה מרחיק לכת. אבל אפשר היה לחשוב על הקיצוץ הזה ואפשר היה גם לקבל אותו ואחריו הצבא המשיך לבצע אותו, רק משום שבשנים האלה נאמר בפירוש כלפי פנים – זה לא צפוי שתהיה מלחמה בשנים הקרובות. כשנגיע למקום שצפויה מלחמה, אנחנו נעדכן מחדש את הכוחות. בינתיים מה שצריך זה לעזור בעיקר כמה שאפשר חימוש חדש, לקנות חימוש חדש, אבל אפשר להקטין את הצבא. אבל, כאמור, גם בשנים שאחרי זה, כאשר ב-53', 54' התחושה התחילה להיות יותר חריפה, החרדה התחילה להיות יותר חריפה. וב-55' ו-56' ממש דובר שהמצרים עלולים או עשויים, לאחר שיקלטו את הנשק הסובייטי, לתקוף אותנו בקיץ של 56'. דובר על כך שבקיץ עשויה להיות מלחמה, הייתה תקופה כזו. לא ידוע לנו שהצבא המצרי או המדינאים המצרים הייתה להם תכנית פעולה ממשית לעשות את זה בעתיד הנראה לעין.

זה השתנה לגמרי ב-67', כי ב-67', למרות שכאן ישנו גם כן ויכוח, יש כאלה שאומרים שגם אז נאצר לא התכוון לתקוף. דעתי היא שבהחלט היו לנאצר תכניות לתקוף בנגב, לכבוש את אילת, ולהבקיע לעצמו חיבור בין הערבים של אפריקה לערבים של אסיה על-ידי כיבוש הנגב ואחיזתו. לדעתי זו הייתה בהחלט תכנית ריאלית, היו תכניות צבאיות ריאליות, היה אפילו רגע שהעבירו את האוגדה של גנרל שאזלי לאזור הזה. אחר-כך זה השתנה בגלל זה שהוא נוכח לדעת שהוא מסכן את הגזרה היותר צפונית שלו, והוא לא עשה את זה, היסס ולא עשה את זה. אבל אילו ישראל הייתה מחכה עוד, בהחלט יכול להיות שאז זה היה קורה. זה לא קרה עד אז. לא היו תכניות כאלה עד אז.

ובכל זאת, הדיבור על סיבוב שני היה אחד הדיבורים הארוכים ביותר בשיח הישראלי, בעיתונות, אצל כולם. היחידי שחזר ואמר, אפילו ב-56', שהדבר הזה מופרך, היה משה שרת. אבל הוא היה מבודד לגמרי. יש ציטטה מאוד יפה, קובי מכיר אותה, שרת יושב כמה חודשים לפני, שבה הוא אומר – "אני מרגיש את עצמי בודד לגמרי. כולם מדברים פה על סכנת מלחמה, ואני לא רואה את סכנת המלחמה. הסכנה היא שמרוב שאתם מדברים על סכנת מלחמה, אתם תגרמו למלחמה". זה בדיוק מה שהיה, אגב. אבל הוא היה היחידי. כולם דיברו על סכנת מלחמה. מה הרקע לזה? בן-גוריון אף-פעם לא דיבר על כך שמחר תהיה מלחמה. לא זו הייתה, חוץ מהסכנות שהיו כמובן ב-56'. אבל הייתה לו תמונת עולם כיצד עלולים להתפתח הדברים במזרח התיכון, בעיקר לאחר שנאצר עלה לשלטון. הוא דיבר הרבה מאוד על הסכנה שיקום, הוא לפעמים אמר ביס מרק חדש, לפעמים הוא אמר אתא-טורק חדש, שיאחד את כל האומות הערביות ובעזרת ברית המועצות ובעזרת האדישות של המערב, הוא יגיע לרגע שבו הוא ינסה לעשות, וברגע הזה יהיה למדינת ישראל כבר קשה מאוד להגן על עצמה. כלומר, קיומה של המדינה, הקמתה של המדינה, ניצחון 48' איננו אלא ניצחון ארעי. המצב הוא מצב טנטטיבי.

כלומר התפיסה הייתה תפיסה יותר של טווח ארוך, של ראיה לאורך זמן, והמדיניות, במידה שהייתה מדיניות בטחון כזו או אחרת, היא נשענה על ההנחה הזו שאפשר אולי עכשיו להמתין כמה שנים, אפשר לקצץ בצבא, אבל בעתיד היותר רחוק ישנה סכנה ריאלית שהדיבורים של הערבים על הסיבוב השני יתגשמו. צריך לזכור שגם הקהל הישראלי היה חשוף כל הזמן לדיבורים של הצד הערבי, שכל הזמן דיברו על סיבוב שני. כל אחד מהמנהיגים הערבים, אפילו גלאב פאשה הבריטי. כל יום שני וחמישי היו נואמים נאומים שיגיע הרגע שבו נגלגל את ההיסטוריה בחזרה, שבו נחדש את המלחמה. זה דיבורים שהלכו כל הזמן בצורה מאוד מאיימת. וכאשר לזה נלוותה העובדה שהם בינתיים גם לא טמנו את ידם בצלחת להציק למדינת ישראל ככל האפשר עד אז, ברור שההרגשה בציבור הייתה שהסכנה היא סכנה ממשית, אם היא לא סכנה מחר, היא תהיה סכנה מחרתיים.

מאחר שכבר קיבלתי איתות, אז אני רק אומר עוד משהו על השלום, על סיכויי השלום, ואת היתר, כמו שנאמר, בספר הישר. זו תזה מאוד חביבה על סופרים פרו-ערביים וגם על סופרים ישראלים ביקורתיים, שישראל החמיצה הזדמנויות לשלום. את מה שמזכירים בעיקר זה את המשא ומתן עם עבדאללה ב-1949 עד 50', עד שהוא ב-51' נרצח. הנושא השני שמוזכר זה העובדה שחוסני זעים, הדיקטטור של סוריה, הציע הצעה ממשית, הוא רצה להיפגש עם בן-גוריון והציע הצעה ממשית לעשות שלום עם ישראל ואפילו לקלוט 300,000 פליטים בארצו סוריה. ובלבד שישראל תוותר על מחצית הכינרת ושהגבול יעבור לאורך הירדן ולא לפי הקווים של שביתת הנשק. בן-גוריון לא רצה להיפגש איתו ואמר – "קודם כל תחתום על הסכם שביתת הנשק ואחר-כך נדבר". בינתיים רצחו אותו, את זעים, והעניין הזה ירד מעל הפרק. הסיפור השלישי הרווח הוא שב-54', 55' היה איזה ...

... שניהל משא ומתן עם זיאמה דיבון, הנציג שלנו בפאריז, שבו אפילו הגיע הרגע שבו הוחלפו איגרות בין משה שרת ובין נאצר, שמדובר על אפשרות כזו או אחרת של תחילה של הידברות. הגרסה הזו אומרת שההתקפה של ישראל, של הצנחנים על עזה בסוף פברואר 55', וגם עסק הביש עליו נדון כאן בהרחבה, חיסלו את הסיכוי הזה או את האפשרות הזו להידברות. היה עוד אירוע נוסף וזה בשנות הששים, דובר על הזמנה של מאיר עמית שאז היה ראש המוסד לבוא למצרים. גם זה איך שהוא לא נסתייע. אלה היו האירועים המרכזיים, אבל היו גם הרבה גישושים פה ושם. היו גם המון מתווכים. היו כל מיני אנשים עם רצון טוב, אנשי דת ואנשי פוליטיקה וכל מיני שהיו באים למזרח התיכון ומציעים הצעות ומדברים עם זה ומדברים עם זה ואמרו – "אני שמעתי מההוא ככה, אולי אפשר לדבר" וישראל לא נענתה. הנסיון הרציני היחידי לגישור ממש היה של ארצות הברית, בחורף 56', כאשר רוברט אנדרסן, שהיה אחר-כך שר האוצר האמריקאי אבל אחד מהידידים הקרובים של אייזנהאור, הוא נשלח למזרח התיכון לראות האם יש איזה יסוד להידברות. הוא עשה מסע דילוגים, פעמיים, ירושלים-קהיר וקהיר-ירושלים, נפגש עם נאצר מספר פעמים, נפגש עם בן-גוריון מספר פעמים, עם כל העוזרים. הוא הגיע למסקנה שאין בסיס לשלום משני טעמים – מטעם זה שישראל לא מוכנה לשלם מחיר המינימלי שבמינימלי שהערבים יהיו מוכנים אולי לחשוב עליו, אבל בעיקר בגלל זה שנאצר בכלל לא רוצה בשלום, לא מוכן לשלום. זו הייתה המסקנה שלו.

ובכן אין לי אפשרות כאן להיכנס כאן לכל הפרטים. אני רוצה רק לומר שלדעתי, בין 49' לסוף יוני 68', ולמעשה עד מלחמת יום הכיפורים, לא היה שום יסוד ואפשרות לעשות שלום עם הערבים. וכאמור קודם כל נגיד את זה, הואיל וזה אנחנו בינינו לבין עצמנו, אם בכלל אפשר היה לדבר על שלום, ואגב תכף אני אגיד לכם שאי אפשר היה. אבל נניח שאפשר היה, נניח נורי סעיד שהיה כביכול מתון מול נאצר, המינימום שבמינימום שהם היו מוכנים בכלל לחשוב עליו, זה חזרה לגבולות כ"ט בנובמבר, והחזרת הפליטים כולם. או יותר נכון, להיות יותר מדויק, לממש את החלטת האו"ם שהפליטים יבחרו אם הם רוצים לקבל פיצוי או לחזור לארץ. אבל הבחירה תהיה בידיהם. לא היה בישראל איש אחד שהיה מוכן לדבר הזה, איש רציני אחד שהיה מוכן לדבר הזה. היה ב"מצפן" כל מיני הצעות, אבל אפילו משה שרת שהיה היונה שביונים אף-פעם לא חלם על מין אפשרות כזו. ולכן אפילו התשתית הזו לא הייתה קיימת. אבל הערבים מצידם, אפילו המתונים, אף-פעם לא דיברו על שלום. הם דיברו על הפסקת הלוחמה, הם דיברו על כל מיני פליאטיבים. הם לא היו במצב שהם אומרים ומוכנים – "אנחנו גומרים עם הסכסוך אחת ולתמיד". זה לא היה המצב בצד השני. ויש בהחלט להבין את זה על רקע זה שאילו אני הייתי ערבי לא הייתי מעלה על דעתי לוותר. במצב שבו נוצחנו במלחמת העצמאות, נכון, אבל יש כל מיני הסברים – המלכים שבגדו, פארוק שהיה מושחת, לא הלכנו יחד, לא היינו מאוחדים. אבל למה שלא ננסה עוד פעם, יש את כל הסיכויים. אנחנו עם ארבעים מליון, חמישים מליון, עם צבאות די חזקים, עכשיו גם מתחזקים. למה שלא ננסה? למה שנוותר מראש על האפשרות הזו ונגיע לידי שלום?

לדעתי לא הייתה תשתית ואפשר גם להסביר מדוע בכל אחד מהמקרים האלה התמונה נראית יותר מדי ורודה. אני אולי אגיד משפט אחד על חילופי המכתבים בין שרת ובין נאצר – שרת כתב לנאצר מכתב בחתימתו, והעביר אותו לאותו עבד אל-רחמן צאדק על-ידי דיבון. נאצר לא כתב מכתב כזה. נאצר, כך נאמר לנו, הכתיב מכתב שאחר כתב בכתב ידו, לא חתם עליו, והרשה לעבד אל-רחמן צאדק להקריא אותו באזניו של דיבון. מה התרגיל הזה? אם שרת כותב מכתב, ואתה רוצה ... למה שלא תכתוב מכתב? מה יש? לפי דעתי מפריזים מאוד ביכולת להפוך את הדיבור ההתחלתי הזה לשלום של ממש. אז כאמור, את היתר תקראו בספר הישר. תודה רבה.

פרופ' אריה כוכבי:

תודה למורל'ה. שאלות, דרך אגב, אנחנו נרכז את כל השאלות לאחר שהמרצה האחרון ישא את דבריו. המרצה הבא זה פרופ' יואב גלבר שלמותר לספר עליו. בכל מקרה הוא היה היוזם של יום העיון וארגן אותו. יואב ירצה על אסטרטגיית החלש – לוחמה בלתי שגרתית בתפיסת הביטחון של ישראל לאחר מלחמת העצמאות. יואב, אתה רוצה שאני אספר עליך שאתה כבר פה? אני בכל מקרה כן אספר. יואב היסטוריון מאוד פורה ושני ספריו האחרונים שיצאו לאור השנה, שניהם שונים. אחד בעברית "קוממיות ונכבה", והספר השני באנגלית זה "Israeli-Jordanian Dialogue 48'-53'".

פרופ' יואב גלבר – אסטרטגיית החלש – לוחמה בלתי-שגרתית בתפיסת הביטחון של ישראל לאחר מלחמת העצמאות:

אני אאחז כנקודת פתיחה באחת מהתמות שמורל'ה העלה פה וזו שאלת הריאליות של איום הסיבוב השני. בתחילת שנות החמישים היה נוהל קבוע במשרד החוץ. אחת לבין חודש לשלושה חודשים היו מפרסמים לקט של איומים בסיבוב שני. כל מילה שהשמיע מישהו בארצות ערב או במחנות הפליטים הפלסטיניים שניתן היה להבין אותה כאיום או הבטחה בסיבוב שני. כאשר נקודת המוצא לכל המחשבה הזו הייתה – מדינות ערב נחלו תבוסה משפילה בסיבוב הראשון וטבעי שהן תישאפנה לנקום ולהשיב את כבודן ולפתור את שאלת הפליטים על ידי יציאה לסיבוב שני. אני טרחתי וקראתי את כל הלקטים האלה לאורך כמה שנים טובות והמסקנות שלי הן שתים – א. הייתה הרבה מאוד רטוריקה של סיבוב שני. כשאתה בודק מי אומר את הדברים, או מי לא אומר את הדברים, אף מדינאי ערבי בעמדה שבזמן שהוא דיבר נשא בעמדה שיש עימה אחריות, לא איים בסיבוב שני. אני מדבר עד תחילת שנת 54'. זאת אומרת, כל אלה שמדברים על הסיבוב השני זה אלה שלא צריכים לממש אותו. זה עסקני איגודים מקצועיים, עסקי פליטים ומנהיגי אופוזיציות, אבל אף פעם לא מי שנושא בתפקיד של ראש ממשלה, של שר חוץ, של שר הגנה, ותפקידים מן הסוג הזה. כלומר יש כאן פער לא קטן בין הרטוריקה לבין המדיניות. וכאשר קוראים את הפרוטוקולים של מועצת הליגה הערבית כשהיא לא יושבת בישיבה גלויה, ושל ועדת ההגנה של הליגה הערבית, ושל כינוסי הרמטכ"לים הערבים, מדברים שם על סיבוב שני. אבל על סיבוב שני במשמעות אחרת לגמרי ממה שחשבו עליו במדינת ישראל. הסיבוב השני על פי הדיבורים האלה והדיונים האלה, זאת המלחמה שתפרוץ כאשר ישראל לא תוכל לשאת בלחץ קליטת העלייה ההמונית שהיא קולטת ותאלץ לצאת למלחמת התפשטות. ואיך אנחנו הערבים מתגוננים מפני איום כזה. התכניות הערביות בשנים ההן, שנות החמישים הראשונות, היו מיגננתיות ולא התקפיות.

זה לא אומר שום דבר על האותנטיות של התחושה הישראלית שנשקף למדינת ישראל איום, וזה האיום הראשון במעלה שנשקף לה, בסיבוב שני. כאשר מדינה חיה באורך גבול של 988 ק"מ גבול יבשתי, ובשטח של 20,500 קמ"ר, כלומר היחס הוא ק"מ אחד גבול ל-21 קמ"ר שטח, זאת מדינה שאין לה שום עומק. לא עומק אסטרטגי, אין לה עומק טקטי. זו מדינה שאפשר לחצות אותה במהלך של שעה בין טול כרם לנתניה. כאשר במדינה הזאת רוב מוחלט מכריע של האוכלוסייה היהודית חי בתוך קשתות ארטילריות עוינות. בין אם זה של המרגמה הכי פשוטה בקו העירוני בירושלים, ובין אם זה תל-אביב או חיפה בטווח הארטילריה הירדנית, הלונג-טום. הוא קצת יותר מאוחר משנות החמישים הראשונות. ובנתונים גאו-פוליטיים כאלה, התחושה של איום קיומי למקרה של סיבוב שני היא תחושה אותנטית ולכן לא משנה אם האיום הזה היה ריאלי או לא, התחושה שהוא קיים הייתה בשנים ההן תחושה אותנטית והיא הדבר החשוב לצורך הדיון שאני רוצה לפתח. אני אולי עוד אחזור לעניין הזה של הרטוריקה והמדיניות. האיום בסיבוב שני היה אז איום רטורי. במדיניות לא היו, כמה שאפשר לראות היום בדיעבד, סימנים לכוונה רצינית בשנים ההן, שגם מורל'ה דיבר עליהן, לצאת לסיבוב שני. אני לא בטוח שהחברה הישראלית וגם מנהיגיה בימים ההם, עשו הפרדה ברורה בין הרטוריקה למדיניות. הם לא עשו את זה לפני הפלישה ב-48', והתחושה האותנטית הייתה שהערבים רוצים לזרוק את היהודים לים והפלישה לא נועדה לזרוק את היהודים לים. והם לא עשו הפרדה כזאת גם לאחר המלחמה, ואולי אי אפשר לעשות הפרדה כזאת, אלא שבא ההיסטוריון ומסתכל על הדברים בדיעבד ממרחק ומתוך פרספקטיבה.

הביטוי האופרטיבי של ההבנה את איום הסיבוב השני הייתה אותה סדרה של תכנונים מבצעיים שהוכנו בראשית שנות החמישים שנודעו בשם "המקרים" וגולת הכותרת או המקרה הקיצוני שלהם היה מה שנקרא "מקרה הכל" - מצב שקואליציה ערבית בנוסח הפלישה במאי 1948 פולשת שוב פעם למדינת ישראל". ואז מדובר במצב שבו מדינת ישראל מתגוננת פרק זמן עד לגיוס המילואים, וזה לא 24 שעות כמו ב-73'. פה דיברו על מונחי זמן של ימים עד שבוע. ובינתיים צריך להתגונן בלי עומק. ואחר-כך צריך לעבור להתקפת נגד. אגב, היעדים של המתקפה בתכנית הזאת הם פחות או יותר חופפים את הקווים שנוצרו אחרי מלחמת ששת הימים. "מקרה הכל" ביטא את התחושה שזאת הסכנה שנשקפת למדינת ישראל. התחילו להכין אותו בשנת 1950. התחושה הזאת מ-1950, עוד הלכה והחריפה. היא החריפה כשישראל מרגישה את עצמה יותר חלשה ויותר מבודדת, משלוש סיבות – אלף, הצבאות הערבים אחרי מלחמת העצמאות, אחרי שהיא הסתיימה, נכנסים כולם בקצב כזה או אחר לתהליכים של התעצמות, של מודרניזציה, של רכישת אמצעי לחימה חדשים, של הקמת מסגרות ארגוניות חדשות. והם עושים את זה בעזרתן או של מעצמות – בריטניה עם הרומן בהפסקות שלה עם מצרים שמתחדש אחרי מלחמת העצמאות, נעצר ב-1950, שוב נעשה ניסיון לחדש אותו ב-51' אחר-כך מתחילה ההידרדרות עד להסכם על פינוי סואץ. במקומות שזה לא מעצמה קולוניאלית לשעבר שנשארה ספונסרית של הצבא של אותה מדינה, כמו בריטניה בעיראק, ודאי בריטניה והלגיון הערבי בירדן. מדינות שאין להן מעצמה כזאת, כמו סוריה או מצרים אחרי המשבר ביחסים עם בריטניה, מגייסות שכירים גרמניים. השוק רווי במומחים צבאיים גרמניים שהם מובטלים אחרי מלחמת העולם השניה. ובתחילת שנות החמישים, בסוריה אפילו תוך כדי מלחמת העצמאות, הם מוצאים את דרכם אל הצבאות האלה, מסייעים בשיקום ובפיתוח שלהם.

הסיבה השניה היא התגבשות איזו שהיא מסגרת קוהרנטית יותר של כוח צבאי ערבי בדמות ברית ההגנה של הליגה הערבית, שבסופו של דבר אולי הייתה חרדה קצת מופרזת. הסיבה השלישית קשורה לניסיונות של מעצמות המערב להקים ברית אזורית במזרח התיכון בנוסח נאט"ו או בריתות שהוקמו יותר מאוחר, או פיקוד אזורי שיחבר את הצבאות המקומיים עם כוחות בריטים ואמריקאיים כחלק מהמערכת שנבנתה כדי להכיל את מה שהמערב ראה איומי ההתפשטות של ברית המועצות. החשש היה שבריטניה וארצות הברית תעדפנה את מדינות ערב, תמדרנה מברית כזאת את ישראל, תרחקנה אותה ממנה. ואז יזכו הערבים בסיוע צבאי, באמצעי לחימה, בהדרכה, בהכשרה, ויחסי העוצמה בין ישראל לבין מדינות ערב ישתנו לרעתה של ישראל. החששות האלה התגברו עוד יותר במהלך שנת 53' ו-54' נוכח האפשרות של פינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ. באזור תעלת סואץ היה בסיס בריטי גדול, מרכז הזירה המזרח תיכונית בתקופת מלחמת העולם השניה, מקומה של העתודה האסטרטגית של האימפריה אחרי מלחמת העולם השניה. ישראל ראתה בנוכחות של הצבא הבריטי באזור התעלה חייץ בינה לבין מדינת העימות העיקרית, מצרים, ועם צאתו של הצבא הבריטי משם לא יהיה חייץ כזה והמצרים יהיו חופשיים לנוע מזרחה. ישראל חששה שהבריטים ישאירו אחריהם כמויות ניכרות של ציוד צבאי ואמצעי מלחמה שיפלו או יעברו לרשותו של הצבא המצרי, מתקני תשתית שהצבא המצרי יוכל להשתמש בהם, שדות התעופה המרובים ובמושגים של הימים ההם המודרנים באזור הזה – ג'ניפה, שלופה, כספרית, אבו-קיר וכך הלאה.

כל אלה החריפו את התחושה של סכנה במקרה של איום שני ושל חולשה ביחסי העוצמה בין ישראל לבין מדינות ערב. במצב של נחיתות, הצד שמרגיש את עצמו נחות מחפש דרכים לא שגרתיות לפצות את עצמו על הנחיתות הזאת מבחינת "בתחבולות תעשה לך מלחמה" והתחבולות יכסו על הפער בעוצמות הממשיות. מי שחזק יותר לא תמיד מוותר על זה אבל פחות זקוק לשיטות האלה של לחימה לא-קונבנציונלית. בעולם המושגים של התקופה ההיא, מקור ההשראה למחשבות על לחימה בלתי-שגרתית בצה"ל היה הארגון הבריטי שעסק בתחומים האלה במלחמת העולם השניה, מנהלת הפעולות המיוחדות, ה-SOE (Special Operations Executive), שחלק מאנשי הביטחון בישוב בתקופה שלפני המדינה ובשנות מלחמת העולם השניה היו קשורים לפרשת השיתוף החשאי איתו, למדו עליו משהו, מקוטע, חלקי, לא-שלם. העריצו אותו. ספרים על חלק מעלילות ה-SOE התפרסמו בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה, חלקם תורגם, היו פופולריים. כל העולם המחשבתי אז ניזון, אני חושב, מה-SOE. כמה מילים על ה-SOE – הוא הוקם אחרי הנסיגה מדנקרק ביוני 1940. בתקופה שבה בריטניה לא יכלה לנהל לחימה ביבשת אירופה, האסטרטגיה הבריטית נשענה על שני עמודים מרכזיים – אחד זה הסגר כלכלי והשני זה התססה, המרדה, פעילות חתרנית בתוך אירופה שתחליש את גרמניה השולטת באירופה עד שיחסי העוצמה ישתנו ואפשר יהיה לשוב ולפלוש אל היבשת ולנהל בה לחימה יבשתית מלאה. כאשר בעלות הברית חזרו ליבשת ה-SOE השתלב במאמץ שהפך להיות מרכזי של הלחימה היבשתית הקונבנציונלית, בצורה של השלמה. אבל במשך כמה שנים הוא היה בעצם הביטוי ללחימה בתוך אירופה. כאשר ההחלטה על הקמתו נפלה כאשר אירופה המערבית כבר בידי הגרמנים ואת התשתית לפעילות המחתרתית היה צריך להקים תוך כדי חדירה לארץ אויב, וזה עלה במחיר יקר מאוד. זה עיכב את הפעילות הממשית של תנועות המחתרת. בבלקן, לשם הגרמנים פלשו ב-41', הספיקו הבריטים להכין תשתיות ביוון וביוגוסלביה. לא הספיקו להכין אותן בבולגריה, רומניה, הונגריה. אז אנחנו יודעים איפה הייתה פעילות מחתרתית רצינית בזמן המלחמה, ואנחנו יודעים עוד דבר – איפה עבר מסך הברזל אחרי המלחמה, כאשר יוון ויוגוסלביה מצדו המערבי, ואותן ארצות שבהן לא הייתה מחתרת לא-קומוניסטית נגד הגרמנים, נשארו מהצד המזרחי של מסך הברזל. נושא נוסף שה-SOE עסק בו הוא תעמולה שחורה. היה פה איזה שילוב של לוחמה זעירה, חבלה, חתרנות וניהול תעמולה שחורה.


בראיה של מדינת ישראל הצעירה בת שלושה ימים, ב-1948, היהודים בארצות ערב נתפסו כפוטנציאל לפעילות מן הסוג הזה שניהל ה-SOE באירופה ושהישוב והנהגתו והתנועה הציונית הציעו את יהודי אירופה אז כחלק מהתנועות המחתרתיות. עכשיו זה עבר לארצות ערב. על מה אני מסתמך? ישנו תזכיר מאוד מעניין של שלמה הלל, איש המחתרת החלוצית בעיראק שפעל אז כבר מהארץ ולא מעיראק. הוא כותב איזה תזכיר, אני מניח שזה הוגש לראשי המוסד לעליה ב', כי הוא היה אז די קטן בהיררכיה, ושם הוא מציע, זה ברור מהנוסח של הדברים שהוא חי מהשראת מצד אחד ה-SOE והצנחנים הארצישראלים. פחות ה-SOE, אני לא יודע אם הוא ידע מי הם, אבל הצנחנים הארצישראלים שפעלו במסגרת ה-SOE במלחמת העולם השניה. ומהצד השני הנסיון הדי-מוצלח שנצבר ערב הפלישה בעיקר, מבחינה מודיעינית, בפעולות המחתרת החלוצית בעיראק, שהצליחה לדווח בצורה שוטפת על התנועות של הצבא העיראקי לעבר ארץ-ישראל. משני מקורות ההשראה האלה, מציע שלמה הלל, ואני אצטט בקיצור משפטים ספורים, הוא ככה אומר – "יש לשלוח מיד מספר אנשים שיארגנו את העבודות, יאמנו את האנשים (הכוונה בעיראק) ויתקנו תכניות. שטחי העבודה של אנשים אלה יהיו מרובי פנים – ארגון ההגנה, ש"י (שזו המילה שמשמשת אז למודיעין), יצירת קשרים עם גורמים יהודים ובלתי יהודים שונים, תיקון תכניות לפגיעה בבסיסי האויב בשעת הצורך וכוליי. רוב האנשים יוכלו להיות מקומיים שנמצאו כמה זמן בארץ (כלומר יהודים עיראקים שעלו לארץ ונמצאים בה. העלייה של החלוצים מעיראק התחילה ב-43', 44') ואומנו במיוחד. נוסף לכך יש להכין לשלב מאוחר יותר צנחנים שיאומנו במיוחד, אם לצרכי פעולות חבלה, או הגנה על הישוב היהודי באם יותקף". הדברים האלה נכתבים ב-18 במאי 48', שלא ברור אם ירושלים העברית תחזיק מעמד.

הייתי מוסיף אולי עוד מקור השראה אם כך, הייתי צריך לומר את זה קודם, זה ההגנה העצמית היהודית שניסו להקים בעיראק, במידה פחותה גם במצרים, בסוריה, בשנים שבין הפוגרום ב-41' ועד לקראת מלחמת העצמאות, ושברוב המקומות, למעט עיראק, לא כל כך הצליחו בזה. במלחמת העצמאות עצמה, לחימה בלתי קונבנציונלית מן הסוג הזה, במידה שהייתה, הייתה בשוליים. המסתערבים בזמן המלחמה מכל ארצות ערב פעלו בלבנון ולקראת סופה חוליה אחת בסוריה. תפקידם היה בעיקר מודיעיני. מבצע אחד שהם עשו הוא טיבוע של יאכטה בנמל בירות. לא בדיוק פגע בכושר הימי הערבי, הטיבוע הזה. היה ניסיון שהתחילו לאחרונה לצוץ כל מיני סיפורים ושמועות עליו, של לוחמה ביולוגית בעזה. הקימו את יחידת המיעוטים בעיקר כדי לעורר חתרנות מן הצד השני. הייתה איזו יחידה מוזרה, גב"ס (גיוס בלתי-סדירים), שפעלה מאחורי הקווים בלבנון. אבל כל אלה, למעט ההחדרה של המסתערבים, אלה פעולות שנעשות מתוך השטח שלנו, תוך חציית הקווים ופעולה בעומק. לא בדיוק מה שדומה למחשבות שהתפתחו מאוחר יותר. בולטת בתקופה הזאת ההימנעות מניצול היהודים בארצות ערב, למעט העבודה המודיעינית של המחתרת בעיראק, לצרכי המאמץ המלחמתי של הישוב. כן ניסו להפעיל ולתכך ולעשות אינטריגות ומניפולציות עם מיעוטים. בעיקר בסוריה ובלבנון. לא באמצעות היהודים המקומיים. גם הפיקוח היה הדוק אבל אני חושב שהייתה גם הימנעות מכוונת מדבר כזה, בשל הסיכון שזה יכול היה לגרום לקהילות היהודיות בארצות האלו בתנאים של מלחמה.

בפעם הראשונה, ברמה הפוליטית, לא של השירותים או של הצבא, זה עדין שייך גם לצבא, שאני נתקל בהצעה להפעיל יהודים בצורה מחתרתית לטובת מאמץ המלחמה הישראלי, אם וכאשר יהיה מאמץ כזה, היא ברישום שרושם בן-גוריון ביומנו בשמיני במארס 1951, וגם בזה אני נתקל ברמז ובאופן חלקי. הימים הם ימי המעבר או המחלוקת בתוך קהילת המודיעין והרפורמה שהתרחשה בה סביב הפעילות של קהילת המודיעין בחוץ לארץ. זאת אומרת המעבר מהמחלקה המדינית של משרד החוץ כגורם שנושא באחריות לפעילות המודיעינית בחוץ לארץ ושם דגש בעיקר על הצד הדיפלומטי, כי זה משרד החוץ ומסלולי הקידום ומרחב הפעולה הוא של המשרד, להקמתה של הרשות כקבלן לאיסוף מודיעין עבור כולם, כל הצרכנים, מחוץ לגבולות מדינת ישראל. בתקופה הזאת, בתוך אחד הדיונים, רושם בן-גוריון ביומן ככה, ואני מצטט: "מציעים להקים בעולם מחתרת יהודית". הדברים נאמרו בישיבה של בן-גוריון עם המטכ"ל ועם צמרת משרד הביטחון. והם מופיעים בין דיון בטיפול הצבא במעברות, לבין דיון בבעיות שיכונם של אנשי צבא הקבע. בן-גוריון לא רושם מי הציע את הרעיון, וכל הקטע שבא אחרי המשפט הקצר שציטטתי, עדין חסוי ולא נחשף עד היום, אז אני לא יודע מה אמרו שם. אבל כנראה שהרעיון אז לא נתקל בהתלהבות יתרה.

מי שהיה אז הדמות המרכזית לצידו של בן-גוריון מקהילת המודיעין, ראובן שילוח, מתייחס לבעיה הזאת של הפעלת יהודים בהרצאה שהוא נשא לפני המחזור השני של מה שקראו בית הספר הגבוה למודיעין. אחר-כך זה הפך להיות הקורס הבין-שרותי, ששם הוא שטח את האני-מאמין שלו בענייני ביון, כמו שהוא קרא לזה, וזה בערך חודש לפני שהוא פרש מראשות המוסד. אומר אז שילוח: "אנחנו איננו כמדינה אחרת הדואגת רק למדינה. אנחנו דואגים גם לעם שאינו במדינה. אנחנו בתפקידים ידועים סומכים על אנשים (והוא מתכוון לנוער יהודי בארצות חוץ) אשר בהתלהבות ומתוך לויאליות אנו נעזרים בהם. הוא הדין עם אותן מדינות שיש להן חסידים ואזרחים במדינות זרות". רוצה לומר, היהודים בעולם הם בשבילנו כמו הקומוניסטים בשביל ברית המועצות. שילוח ציין את הפוטנציאל שטמון בניצול הפזורה היהודית בעולם, בארצות אויב ובארצות נייטרליות או שלישיות, לצרכי המודיעין הישראלי; אבל גם הדגיש את הסיכונים שטמונים בכך למעמדם של היהודים בארצותיהם ואת האחריות שנובעת מכך. הוא הביא דוגמאות של הסתייעות ביהודים במאבק שקדם להקמת המדינה, ואז הוא אומר - תיזהרו, כי הנסיבות השתנו לאחר הקמת המדינה, ולא כל מה שהיה מותר, אפשרי או אפשרי בעבר, כוחו יפה גם בהווה. זה שנה אחרי נפילת הרשת בעיראק, ושנתיים לפני נפילת הרשת במצרים.

לרשות צה"ל אחרי מלחמת העצמאות עמדו מספר יחידות לא שגרתיות לתפקידים מהסוג הזה, כולן הייתי אומר במצב צנוע למדי. הייתה יחידת הסוכנים שבשלבי ארגונה מחדש לאחר המלחמה, מפקדה דאז דוד קרון המנוח, הציע שמלבד ההפעלה של סוכנים ערבים דרך הגבולות, היא תכשיר גם סוכנים יהודים לביצוע משימות בארצות האויב. הנחת היסוד שמודיעים ערבים לא מספיק מהימנים, ולכן הציע קרון להכשיר צעירים בני הארץ וחברי תנועות נוער בארצות ערב, בעיקר מצרים ועיראק, שלא יופעלו בכיסוי ערבי כמו המסתערבים בתקופת המלחמה ולפניה, אלא יופיעו כאירופאים, הופעה אשר, אני אצטט אותו: "תקנה לנושאה את יתרון גזע האדונים בהופעתו בארצות ערב, ותקנה לנו את עיקר העיקרים, את המהימנות". את הסוכנים האלה הציע קרון להכשיר בקורסי קצינים, קמ"נים, חבלה, קשר, להעביר אותם השתלמויות בנושא המזרח התיכון, ולאחרי תקופת מבחן בתוך מדינת ישראל, לשלוח אותם למשימות בארצות היעד. די דומה למה שהתרחש שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר הקימו את היחידה שנועדה לעשות את זה, וזאת לא הייתה היחידה של קרון. הוא דיבר על מחזור ראשון של חמישה עשר עד עשרים מועמדים, לרבות נשים. התפיסה שלו אז, בסוף 49', את האופי, את המשימות ואת דרכי ההפעלה של היחידה שהוא עמד בראשה, לא התקבלה, והוא סיים בסוף השנה את שירותו וחזר לכפר מנחם, קיבוצו.

היחידה שעמדה לצורך משימות מהסוג הזה הייתה יחידת המסתערבים, שהפכה בסוף 1949 ליחידה 805 של חיל המודיעין. צריך לזכור, שהמסתערבים צמחו בפלמ"ח והועברו לחיל המודיעין בקיץ 1948. הבסיס היה לא רחוק מכאן, במחנה משמר הים חוף הכרמל. היעוד שלה היה להיות לשכה לשירותים אסטרטגיים שתפעל במשימות של ריגול וחבלה. הייתה איזו תקופה של חפיפה בין סוכני השחר או המסתערבים לסוכנים של 805 בלבנון, אבל היעדים העיקריים כבר לא לבנון, אלא מצרים ועיראק. שתי ארצות ערביות שאליהן היה קשה להחדיר מהארץ במישרין דרך הגבולות. עיראק רחוקה וגם מצרים רחוקה, ומעזה דרך סיני, תחת הפיקוח ההדוק של המצרים בעזה, לא היה קל לחדור. במצרים שהה באותה תקופה שלמה הלל כשליח של המוסד לעליה, ובמחזור הראשון של בוגרי ההכשרה הראשונה של 805 הוחדר למצרים אברהם דר, שיצא לשם באפריל 1950, כדי לגייס רשת של סוכנים מתנדבים מקרב יהודי מצרים, בתחום של לוחמה פסיכולוגית. הוא נשאר עד אוגוסט 1951. יש לנו ביקור שני שתכף אזכיר אותו.

באביב 1950 הוקם במחלקת המודיעין ענף 13. 13 הוא ענף מבצעים, אבל מספרו, 13, הוא מספר הקוד לפעולות מיוחדות, כי בפעולות הענף הזה הייתה צריכה להשתלב גם שייטת 13 של חיל הים, והיה צריך להקים טייסת 13 למשימות מיוחדות בחיל האוויר. חיל האוויר צמצם את זה אחר-כך לגף-513, שגם הוא נשאר על הנייר ולא הוקם למעשה. ענף 13 הוקם על פי המודל של ה-SOE - מדור לחתרנות מבצעית ללוחמה זעירה בעומק ארצות האויב, ומדור ללוחמה פסיכולוגית/תעמולה שחורה. היוזמה הייתה של בנימין גיבלי שיושב איתנו כאן, שראה בזה חלק משינוי התפיסה בכלל ומעבר מהפעלה של סוכנים יחידים לחוליות שהן חוליות מבצעיות. הוא גם הצריך הסכם בין הצבא לבין המחלקה המדינית של משרד החוץ שאז הייתה מופקדת על הפעולה בארצות חוץ. בראש עמד חיים יערי ולדנר, אחד הצנחנים במלחמת העולם השניה, האחרון שצנח ממש בימים האחרונים של המלחמה לשחרר את אחד ממחנות שבויים באוסטריה. פחות מפורסם אולי מכל הצנחנים. הוא פיקד על הענף או עמד בראש הענף פחות משנה עד שהוא עבר להיות האדם הראשון שעמד בראש הרשות כאשר היא הוקמה. ההכוונה של פעולות הענף בארצות ערב הייתה בידי ועדת משנה של ועדת התיאום העליונה, שבראשה עמד ראובן שילוח. כאשר מדובר בפעולות באירופה, הייתה ועדת פיקוח שבראשה עמד עוזרו של שילוח, שלום רון. היעוד שנקבע לענף על פי הגדרתו של מרדכי מקלף שהיה אז סגן הרמטכ"ל היה לחבל בהכנות מדינות ערב למלחמה ובכוננותן המלחמתית בימי שלום ומלחמה.

הענף נועד, בתפיסה המקורית, להיות מסגרת-גג ליחידה 805, או כמו שקראו לה מאוחר יותר "מודיעין-18" יחידת הסוכנים. מלבד זה הוא היה צריך להפעיל מעבר לגבול במבצעים את שייטת מספר 13 ואת הטייסת. שייטת 13 הייתה כבר מושרשת עמוק בחיל הים ולא היה סיכוי שהיא תיפרד ממנו. טייסת 13 לא הוקמה. יחידת הסוכנים נשארה עצמאית ומה שנשאר בענף 13 זה שני מדורים – 131 למבצעים, ו-132 לתעמולה שחורה ולוחמה פסיכולוגית. מדור 131 זה בעצם הגלגול החדש של מודיעין-18, קודם לכן 805. למעשה הענף כענף נעלם אחרי שחיים יערי עבר לרשות, ונשארו שני המדורים בנפרד, ללא מסגרת משותפת. מדור 131 הפך ב-1953 ליחידה 131. הקושי העיקרי בתהליך הקמתה של יחידה כזאת היה האיתור והגיוס של אנשים מתאימים, ואבטחת תנאי שירות. מועמדים מתאימים לא בדיוק התדפקו על השערים, לא בתנאי השירות של אז, ומתוך כך אפשר אולי להבין את הרקע לגיוסם של טיפוסים מפוקפקים והרפתקנים כמו אברי אלעד, הידוע כ"האדם השלישי", או מוטק'ה קידר שהתפרסם בהקשרים אחרים.

בגלל הקשיים בגיוס בארץ, חזרו לרעיון שעולה מדי פעם, החל משלמה הלל בעיצומה של מלחמת העצמאות, לגייס לוחמים ליחידה מקרב הנוער היהודי בארצות ערב, להבריח אותם לארץ כדי לאמן ולהכשיר אותם, להחזיר אותם אחר-כך ולהחדיר אותם לארצות היעד. לצורך זה יוצא אברהם דר לשליחות השניה שלו בתחילת 1952. הוא מביא לארץ ממצרים את ארבעת המתאמנים הראשונים. אברהם דר גם היה המפקד הראשון של בסיס האימונים, עד שפרש בראשית 1953, ולצידם של אלה שהגיעו ממצרים מתאמנים בבסיס האימונים הזה גם צעירים שגויסו לארץ. בתמרונים (מי שזוכר את סיפורי ה"כחולים" נגד ה"ירוקים" בתחילת שנות החמישים, בתמרונים השנתיים של קיץ 1952), תורגל גם הנושא של מבצעים מיוחדים בעומק מדינות האויב. זאת אומרת ההפעלה של מדור/יחידה 131. התרגיל הצביע על כך שהכשירות עדיין לא מספקת כדי לעמוד בייעודיו של המדור, של היחידה. יהושפט הרכבי, שמסכם את החלק הזה בתרגיל, קובע שהמדור רחוק ביותר מיכולת פעולה ממשית, לא ברור כיצד רוצים להפעילו, יש להחליט על היעוד שלו, על האמצעים הדרושים ועל התקציב, ולהקנות עדיפות לפיתוח היחידה בתנופה רבתי, מתוך יחוס חשיבות לדפוס הזה של לחימה במקרה של התנגשות כוללת. היחידה בהעדר ענף הייתה כפופה במישרין לראש ממ"ן, ראש המודיעין, בבת עינו. הוא גילה בה מעורבות רבה, הן בתכנונים, הן בפעילות. המפקדה הייתה בקריה בתל-אביב. מלבד זה היה בית הספר להכשרת סוכנים, ומחלקת קישור לשמירת הקשר עם האנשים אחרי שהם יוצאים ולצורך הפעלתם במקרה הצורך.

בסוף 1953 הסתיים מחזור האימונים הראשון, ובוגריו חזרו למצרים, אלה שבאו ממצרים. קיימו שגרת קשר עם הארץ, צברו אמצעי חבלה וסיירו ביעדים אפשריים שבהם אפשר לחבל בעת מלחמה. בסוף 1953, כאשר התקבלה ההחלטה על הקמת אגף המודיעין על מקומה של מחלקת המודיעין, מעמדו הפורמלי של המודיעין במסגרת הצבאית השתנה. הגיש ממלא מקום ראש ממ"ן אז, יהושפט הרכבי, לרמטכ"ל ולשר הביטחון "סל קניות" - רשימה ארוכה של דרישות להגדלת יחידה 131 ולהגדלת תקציבה. דיין פקפק בכושר, גם המבצעי וגם בכל התפיסה הקונספטואלית שמאחורי הפעלת היחידה, ודחה את רוב הדרישות. בענין הזה שר הביטחון קיבל את דעתו.

כדי לסכם – היחידה, עד כמה שאני מבין את הקונטקסט של הדברים, נבנתה בהשראה של פעולות ה-SOE במלחמת העולם השניה ועל פי הלקחים מן הפעולות האלה. היעוד שלה היה לפעול בעת מלחמה בלב ארצות אויב, לזרוע בהן בהלה, לפגוע ברצון הלחימה של האוכלוסייה על ידי ביצוע פיגועים, הפצת תעמולה שחורה, ושיטות אחרות של לוחמה פסיכולוגית שנוסו במלחמת העולם. לא היה ליחידה הזאת תפקיד מוגדר בזמנים שבין מלחמות, מלבד ההתכוננות וההכשרה. המצב הזה לא סיפק את הרוח הפעלתנית ואת הרצון להשתתף בעשייה כשהצבא כולו עסוק בביטחון שוטף ובפעילות מבצעית, לא של היחידה ולא של הממונים עליה. הם המשיכו לחפש לה, גם בשנים שבין מלחמות, אתגרים וביקשו להוכיח את היכולת. ומכאן צריך להבין את הלהיטות בהפעלה. אם אני יכול לחשוב על מקרה דומה, שבו להיטות בהפעלה גורמת לתקלה חמורה, אני יכול ללכת אחורנית לפרשת סירת הכ"ג. גם שם, הרצון לצאת ולבצע בכל מחיר ולהראות שאנחנו מסוגלים, הביא ליציאה בתנאים שהם בלתי אפשריים ולקטסטרופה, לאסון שקרה כתוצאה מכך.

עוד נקודה – טוב, זה לא היה צריך להיות מספיק. תנאי הכרחי אבל ודאי לא מספיק. מאז שהוקם מדור 131 בגלל האופי המיוחד והרגיש של ייעודו, היה עליו פיקוח מיוחד. הפיקוח היה בידי ועדה של שניים, ראובן שילוח וסגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף, אחר-כך הרמטכ"ל. לאחר ששילוח פרש מהמוסד ואפילו מהתפקיד האחרון שהיה יועץ לענייני מודיעין שבין ראש הממשלה לשירותים, ולאחר שמקלף פרש מתפקידו כרמטכ"ל, ובן-גוריון הלך לשדה בוקר, בוטלה ועדת הפיקוח מפני ששר הביטחון החדש, לבון, התנגד לשתף בה את ראש המוסד החדש, איסר הראל. דרישה של איסר בתחילת 1954 לחדש את הועדה, נדחתה על ידי לבון ודיין, והיחידה נותרה כפופה לרמטכ"ל באמצעות ראש אמ"ן. בהעדר פיקוח, ופיקוח במקרה הזה משמעותו גם ריסון, נמשכה היחידה כאשר נוצרו התנאים, אני מניח שמייקל כהן ידבר עליהם, סביב פרשת הפינוי הבריטי מסואץ, נמשכה היחידה לפעולה לא על פי היעוד המקורי, לא על פי התפיסה המקורית של ההפעלה, ובעיקר קודם שהייתה כשירה לפעילות. אני ניסיתי, אם שמתם לב, דיברתי מעט על אנשים. ניסיתי לתאר תקופה, קונספטים, מסגרות מחשבתיות ודוגמאות. עשיתי את זה בכוונה, מכיוון שאני חושב שלתלות תהליכים היסטוריים בפלוני או אלמוני בסיטואציה הספציפית, זה לעשות חיים קלים. זה מזכיר לי אחד מעמיתנו כאן שכתב ספר חשוב על מלחמת יום הכיפורים "הצופה שנרדם" של אורי בר-יוסף, שבעצם השורה התחתונה שלו היא אם רק היו באוקטובר 73' שני אנשים אחרים בתפקידים, מישהו אחר היה ראש אמ"ן במקום אלי זעירא, ומישהו אחר היה ראש ענף מצרים במקום יונה בנדמן, היה בא לציון גואל וההיסטוריה הייתה משתנה. אני חושב שזה לא נכון ב-73', זה לא היה נכון גם ב-54'. תודה.

פרופ' אריה כוכבי:

תודה ליואב. המרצה האחרון במושב הזה פרופ' מייקל כהן מאוניברסיטת בר-אילן, שירצה על הפינוי הבריטי מסואץ. פרופ' מייקל כהן הוא היסטוריון מרכזי בכל חקר תולדות המנדט והקמת מדינת ישראל. כתב שמונה ספרים. בשנים האחרונות הוא עובד על האסטרטגיה של המעצמות המערביות במזרח התיכון בתקופת המלחמה הקרה. בימים אלה יצא ספרו, למרות שכאן כתוב עליו 2005, זה רואה את העתיד, "Strategy and Politics in the Middle East 1954-1960". מייקל בבקשה.

פרופ' מייקל כהן – הפינוי הבריטי מסואץ:

צהרים טובים. אני ארשה לעצמי כמה מילים של מבוא, ובהמשך למילותיו של יואב, הרי הכנס, עד כמה שאני מבין יעסוק באותה שאלה שטרם נפתרה "מי נתן את ההוראה" לפיצוצים, למה שקרה בקהיר. עד כמה שאני מבין המטרה הייתה למנוע את יציאת הבריטים ממצרים בקיץ 54', לאחר שביוני 54' האנגלים והמצרים הגיעו להסכם על פינוי כל הכוחות הבריטים ממצרים. אז יואב, אם הבנתי אותו נכון, טוען שהייתה מן אנרכיה. כמובן זה לא זר למקומותינו. אולי זה ההסבר הכי סביר ומתקבל על הדעת. כשבאנו לכאן ברכב אנחנו דיברנו טיפה על עסק הביש כמובן, ותהיתי – זה לא רק עניין של הוראה, ולא מקישים על איזה קוד סודי והעניין יוצא לפועל. כי יש, מי כמוני אחרי עשר שנים של עיסוק בתכניות מגירה, זה עניין שהתבשל איפה שהוא ונבחנו מטרות ועשו איזו שהיא עבודת מטה. הם לא צלצלו באותו יום ובצופן אמרו : "אז תפוצצו בנינים א', ב', ג', ד' ". אני תוהה מי היה הצוות, מי עמד מאחורי התכנון הזה שהיה צריך לקחת כמה חודשים טובים ולהזכיר שלא מדובר במבצע צבאי, כדי לחבל ביכולת האויב. מדובר במבצע עם מטרות פוליטיות כדי למנוע את יציאת הבריטים ממצרים ...

... ואני לא יכול שלא להיזכר במקרים, אירועים קודמים בתולדות המנדט והקמת המדינה, על המרחק הרב הדמיוני בין החשיבה של הנהגת הישוב, או המדינה, אלה שנוטלים את ההחלטות. כמובן במקרה הזה אנחנו עדיין לא יודעים, אבל בעיני זה היה צריך להיות במקורו החלטה מדינית, לאו דווקא צבאית, ולאו דווקא מודיעינית. יתכן שהמקור המדיני לא התכוון שיתנו אור ירוק, אבל יש מקור מדיני לזה. קשה לי להאמין ויואב שרטט וחידש לי, מה יהיו המטרות של אותה רשת ריגול במצרים, שבכלל עשו משהו אחר, על דעת עצמם באמת או שהייתה תכנית מגירה אחרת. אבל מה שצורם לי, וזה באמת דז'ה-וו של הרבה פעמים, המרחק העצום בין חשיבת מנהיגי הישוב לבין זה של הבריטים או האמריקאים, ואי-היכולת לקרוא את הכתובת על הקיר. לפחות בן-גוריון, גם שרת וגם ידין, ידעו בעצם על הבעיות האסטרטגיות של המעצמות. הם ידעו כי המפקד של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון ביקר בתל-אביב בפברואר 51', וניהל שיחות איתם, אבל זה להקדים את עצמי.

עכשיו אני אנסה בזמן המוגבל לומר מה העניין של הבריטים, מה הם בכלל רוצים ולדעתי בקונטקסט הזה ישראל, עם כל הכבוד לנו, ב-54' היא מהווה איזה ג'וק קטן על הזנב שמנסה לכשכש בכלב, בראש של הכלב. לא היה שום סיכוי, כמובן זה היפותטי, למנוע מהבריטים לצאת ממצרים. תראו תיכף שהאג'נדה, סדר היום, של הבריטים היה לגמרי אחר; ואני אוסיף עוד הערה מקדימה: שהסכסוך הערבי-הישראלי והמתח בין מצרים לבין ישראל, זה היה איזה קוץ בעצם לא קטן, זה היה קוץ מז'ורי שהפריע לתכניות הגדולות של המעצמות. בדברי הימים, לא רק של הבריטים, ולא רק של בווין, אבל בספר שסיימתי אז גם דאלס וגם אייזנהאור, ב-57' וב-58', הם טוענים בפורומים סגורים – לולא ישראל היינו יכולים להסתדר יפה עם הערבים. יכולנו לבנות ולהקים את ברית ההגנה הזאת. כי זאת יש לומר, הנקודה העיקרית, מה שמעונין את בריטניה ואת ארצות הברית, ובעצם מדינות אירופה, ומ-49' את ברית נאט"ו שבפעם הראשונה בהיסטוריה שלה ארצות הברית היא מחויבת להגנת מדינות זרות בזמן שלום, מה שמעניין אותם זה עימות אפשרי עתידי עם ברית המועצות. יש גל של משברים באזור שלנו דווקא. רוב המשברים הראשונים זה יוון, זה מלחמת האזרחים ביוון ב-46' – 47' וכוליי, כשהצד הקומוניסטי עוזר לקומוניסטים, וביוון במלחמת האזרחים זה תביעות של הסובייטים מהתורכים, להעניק להם בסיסים במצרים. וזה גם הסירוב של הסובייטים לפנות את איראן, כפי שהסכימו עם בריטניה בזמן המלחמה.

אף-אחד בעצם לא מבין את סטאלין, שלטון טוטליטרי. וכפי שאחד המדינאים האמריקאים כותב – סטאלין עשה את כל השגיאות האפשריות. היו מוכנים להעניק לנו את הכל על צלחת ולצרף מדינות קומוניסטיות לתכנית מרשל, אבל הוא עשה את הכל, כולל גילוי המרגלים האטומיים שלו, כדי לזרוע אי-אמון במשטר הסובייטי. גם אם המשטר הסובייטי היה חלש והצבא שלו היה שחוק, אז לא יכלו להוציא מגדר האפשרות של התפרצות מלחמה מחודשת שלא בכוונה, בטעות, מאיזו בעירה מקומית. דבר כזה לא קרה, אבל חשבו שזה הולך לקרות ב-1950 עם מלחמת קוריאה. ויש במסמכים הישראלים דיווחים של ישראלים בוושינגטון שהם כותבים לירושלים - כל הסימנים כאן כולם על כוננות גבוהה, כולם חוששים שמלחמת העולם השלישית בפתח. אני מזכיר לכם גם את משבר ברלין בקיץ 48', האמריקאים שיגרו את המפציצים האסטרטגיים שלהם, ה-בי-29, לאירופה והזהירו שיש להם חימוש גרעיני. אחר-כך ההיסטוריונים גילו שזה היה בלוף, חלק מהאיום. כי לפי החוק האמריקאי היה אסור.

אם-כן, עם האיומים האלה, האמריקאים וגם הבריטים התחילו להכין תכניות מגירה לאפשרות של מלחמת עולם שלישית. לכו תנחשו, המזרח התיכון זה אחד האזורים הכי הכי קריטיים. וכי למה? כי ה-בי-29 יש לו טווח טיסה הלוך ושוב, כאשר הוא ממריא עם החימוש שלו, יש לו טווח של 3,400 מייל. נגיד סביבות 5,000-5,500 ק"מ. זאת אומרת ההתקפה האסטרטגית האמריקאית לא יכולה להגיע למטרות סובייטיות מיבשת אמריקה עצמה. האסטרטגיה של המערב בנויה על הפצצה אסטרטגית, כי לסובייטים יש עדיפות אדירה בכוחות קונבנציונליים באירופה, חיילים, טנקים, מטוסים רגילים. אז הישרדותו של המערב, בסביבה המסוכנת, העולמית, כמו שהמזרח התיכון היה מסוכן או פחות מסוכן עד לאותה פעולה בעזה, בפברואר 55'. אבל תסתכלו על אירופה, ועל קוריאה, מה קורה ב-48' וב-50'. ב-48' זה גם הפוטש בצ'כוסלובקיה, הפוטש הקומוניסטי. אז כל זה תלוי בהצבת מטוסים אסטרטגיים בטווח הגעה לברית המועצות. היו שני מקומות, שניים מהמקורות העיקריים לבסיסים כאלה, אלף – באנגליה עצמה, שנותרה בעלת הברית היחידה של האמריקאים, ובנדל"ן שהבריטים החזיקו במצרים. הבסיס הצבאי במצרים היה הבסיס הצבאי הכי גדול בעולם באותה שעה. ששה-עשר בסיסי צבא, אחד-עשר בסיסי חיל אויר. ב-47' – 48' התחילו לבנות או להרחיב את בסיס חיל האוויר באבו-סוויר, להרחיב אותו כדי לקבל את המטוסים הכבדים. בנו מיכלי דלק גדולים יותר להם נזקקו, והתחילו לתכנן. אחד הדברים המעניינים, גם לגבי מצרים, ותכף אני אגיע לישראל, הרחיבו את המסלולים ועשו את כל העבודה, עם עבודה מצרית, עם פועלים מצרים, עם חומרים מלט וכוליי מצרים, כאשר המצרים לא יודעים במה מדובר. כי אילו היו מספרים למצרים שזה עומד להיות בסיס אסטרטגי, אז המצרים היו מסלקים אותם, כי זה הפך את מצרים לאחד היעדים של האויב במקרה של מלחמה.

למה ישראל חשובה, וכל האזור? היא חשובה כי צפו שבמקרה של מלחמה הסובייטים יכבשו את המזרח התיכון ויהיו חייבים לכבוש את הבסיס הגדול הזה במצרים, ויעברו גם עם מטוסים קונבנציונליים וגם עם כוחות, דרך איראן, עיראק, סוריה וארץ-ישראל. ארץ-ישראל זה צוואר הבקבוק האחרון בואכה מצרים. גם יתקפו את תורכיה, וירדו עד שפלת החוף. זה מתקשר גם עם מלחמת העצמאות שלנו. כל המאבק על הנגב. למה הבריטים היו כל כך נחושים על הנגב, שהנגב ערבי, וטענו לישראל – אתם חייבים להשאיר איזה גשר יבשתי בין מצרים לבין ירדן. אבל האמת היא שלא היו כל כך, לא אכפת להם מה קורה בין שתי מדינות ערב. הם רצו נתיב ישיר להוציא את הכוחות שלהם צפונה מהבסיס במצרים. תכניות ישנות דיברו גם על חילות אמריקאים שהיו אמורים להיות מוצבים בחיפה, שיצאו לקראת הכוחות הסובייטים. לא כדי לעצור אותם, הם ידעו שבסוף זה ייכבש, אלא בכדי להרוויח זמן, כמה שיותר זמן, בשביל ההתקפה האסטרטגית של המטוסים ממצרים. אז יש תפקיד משנה לישראל כאזור מעבר, אבל בנוסף המתכננים ציפו שקרב ההכרעה יהיה על אדמת ארץ-ישראל, בשפלת החוף. שהכוחות הבריטים יעזרו לכוחות על היבשה עם אניות בים, שיפגיזו את הכוחות הסובייטים.

לסבר את האזן או כמעט אנקדוטה, אני נדהמתי כשגיליתי את זה, היו כל מיני תכניות, אני מדבר על 48'. התכנית הראשונה, אגב, יש לה תאריך – יולי 48', בדיוק אחרי השלב של עשרת הימים כאן, ולפני היציאה לנגב. היו כל מיני קווי הגנה, יותר טבעיים ויותר טובים, אבל הקו שהחליטו עליו זה היה הקו שהיו להם מספיק כוחות להגן עליו. קראו לזה "קו רמאללה" מאי-שם בחוף תל-אביב דרך רמאללה ודרך עמק הערבה לעקבה, כמובן לא היה אילת. בפברואר 51, כפי שציינתי, שלחו את הגנרל רוברטסון, מפקד הכוחות הבריטיים, לתל-אביב. הוא נפגש עם בן-גוריון פעמיים, גם עם שרת וגם עם ידין, והיו שיחות על מה קורה למקרה של מלחמת עולם שלישית. היו אז גם הרבה הפגנות רחוב שטענו כי בן-גוריון בעצם מתכוון להחזיר את הבריטים והמנדט. כמובן השמאל חגג נגד זה. בן-גוריון לדעתי היה חכם, כי הוא חיפש מעסקה כזאת, כפי ששמענו, אם בעלות הברית היו מקימות ברית הגנה עם מדינות ערב היו מקבלות נשק ובסיסים, מחסני חירום. ובן-גוריון, זאת הייתה ההזדמנות גם בשבילו לקבל תחמושת מהמערב. ולזכור שהאמריקאים בנחישות סרבו לתת נשק. רק ב-1960 נתנו נשק בפעם ראשונה.

מה שמעונין, הגנרל הזה קיבל תדרוך בלונדון לפני שהוא יצא, מהקבינט, לא פחות. אמרו לו – תראה, בן-גוריון ישאל אותך, כדי להיות בעלות ברית, האם אתם תוכלו והאם אתם נחושים להגן עלינו במקרה של התקפה סובייטית, מלחמת עולם שלישית? ואמרו לרוברטסון – בשום פנים ואופן אתה לא יכול לגלות את האמת על תכנית רמאללה שהיא חותכת את המדינה היהודית לחצי. אם ישמע שככה הכוונות שלנו, אז בן-גוריון ילך לסובייטים. ובאמת בן-גוריון שאל וקיבל איזה תשובה שהיא שיקרית לחלוטין. רוברטסון ענה – אנחנו והאמריקאים (שזה לא נכון, האמריקאים השאירו את הבריטים לבדם. אמרו לנו יש מספיק עם אירופה ונאט"ו) הולכים להגן על המזרח התיכון עם האמריקאים על קו ההרים, קו הטאורוס, בין תורכיה לסוריה. בקיצור, מהביקור הזה לא יצא כלום, כי שני הצדדים יותר מדי חשדו. הבריטים רצו לדעת – נו, כמה כוחות יש לכם? ובן-גוריון והצד הישראלי חששו מפני הבריטים, שהקרבה שלהם למצרים או לירדן, הם תיכף יסגירו לערבים מה גודל הכוחות. לקצר סיפור ארוך יותר, בינואר 53', אחרי עוד ביקור של משלחת צבאית, הפעם בחיפוש, בספטמבר-אוקטובר 52', היו דיונים רציניים להיות בברית כזאת עם הבריטים. בינואר 53' שר החוץ אידן מסכם ... זה נכון, הישראלים הם הכוח הכי חזק במזרח התיכון, במיוחד חיל האוויר שלהם, אפילו אז. הם היחידים שיש להם טייסים שיודעים מה לעשות עם מטוס ואיך לתחזק אותו. אבל אם אנחנו הבריטים צריכים לשים בכף המאזניים את ישראל מול הערבים, כלומר לאבד את הערבים אם נכרות איזו שהיא ברית עם ישראל אנחנו חייבים לוותר על ישראל. וכך החליטו.

עכשיו לעצם הפינוי. אני מבין שאני מתקרב. הבריטים החליטו לפנות את מצרים בגלל שלא יכלו להגיע להסכם עם המצרים על החזקת הבסיס שם. מה שהיה הכי חשוב למנהיגים המצרים, ונזכור שתוך כדי אותה תקופה, הקצינים החופשיים, ביולי 52' עלו לשלטון. קודם נגיב אחר-כך נאצר, שהוא אדם שמושך בחוטים. הכי חשוב לנאצר היה א' – להוכיח את כוח המשטר החדש, לשחרר את מצרים משבעים ומשהו שנה של קולוניאליזם. וב' – הפריוריטי של מצרים זה נקמה נגד ישראל על ההשפלה של 48'. ויש לנו את הדברים בדפוס, הכי בדוקים, כי אנחנו עכשיו בנובמבר 2004, אז תעשו חשבון, בנובמבר 52' היו בחירות בארצות הברית (כמו אתמול), ואייזנהאור ניצח את טרומן. ודאלס, שר החוץ רב ההשפעה, הוא נטל את התפקיד. מאפריל או מאי 53' עד הקיץ הוא עשה סיור של איזה שלושה חודשים בכל המזרח התיכון, וגם באסיה ובפקיסטן. הוא חזר עם פסק דין אבסולוטי – אין יותר לחפש בעלי ברית בעולם הערבי, ובפרט לא עם מצרים. אין מה לעשות עם מצרים. לא אכפת לה מהסובייטים שהם משהו וירטואלי מאוד רחוק, לא מעניין אותם האינטרסים של העולם המערבי. היא עסוקה מדי עם פינוי הבריטים שיפנו, ועם הנקמה נגד ישראל. דאלאס הוא אבי הרעיון של הגנת המזרח התיכון בנדבך הצפוני, שזה תורכיה, עיראק, איראן ופקיסטן.

באותה עת, סימולטנית, ואפילו לפני זה, המתכננים האסטרטגים הבריטים מגיעים לאותה מסקנה, ואחת הסיבות העיקריות היא שב-52' האמריקאים עושים ניסוי מוצלח עם פצצה חדשה. וב-53', הפעם זה לא 4 שנים הפרש, אלא שנה אחת בלבד, הסובייטים עושים את אותו ניסוי באותה איכות פחות או יותר. זו פצצת המימן. עבור הבריטים, שסובלים ממיתון כספי כלכלי מאוד קשה, מחליטים להעביר את הבסיס, את עיקר הכוחות ממצרים, חזרה לאנגליה. להשאיר דיביזיה אחת בלבד במזרח התיכון שתהיה מפוזרת בין קפריסין, עיראק, כמה גדודים בירדן, לוב אז הייתה עדין חופשית. בין השאר כי הבסיס הצבאי הענק הזה עם ה-27 מחנות בחצי האי סואץ, יכול ליפול טרף לפצצה אחת בלבד. מספיק שמימן אחד יפול על האזור וימחק את הכל. כלומר הבסיס הזה נהיה בן ערובה לנשק החדיש. למרבה האירוניה, מי שהיה ראש ממשלה כשנפלה ההחלטה הזאת בקבינט זה היה צ'רצ'יל, האימפריאליסט הזקן. אז האמריקאים והבריטים ביחד מאז נובמבר 47' יושבים המתכננים, קציני המטה המתכננים משני הצדדים, גם עם קנדה, הם יושבים כל שנה בפנטגון בוושינגטון לשיחות אסטרטגיה, תיאום תכניות עולם למקרה של מלחמת עולם שלישית, עם כל הזירות שכרוכות בזה. קראו לזה, מעניין, קראו לזה מפגש A.B.C. Planers, מתכננים A.B.C. ו-A.B.C זה לא אלף-בית, זה אמריקה, בריטניה, קנדה.

אז ב-53' הם כבר עוברים לתכנית של הגנת הנדבך הצפוני. ממילא מאז 47' דוקטרינת טרומן בעצם מזרימה כספים לתורכיה. האמריקאים ממילא שנים הם כבר אומרים לבריטים – אתם נעולים על מצרים כי אתם שם מ-82'. אתם לא תופסים שהלאומיות הערבית המקומית לא תרשה לכם להישאר שם. על הלאומית המצרית לא דיברנו היום ואני לא אכנס לזה, אבל מ-51' יש מרד נגד בריטניה במצרים ובינואר 52', זאת אחת הסיבות למה הקצינים החופשיים עלו לשלטון. תזכרו כי בינואר 52' שרפו בנינים בקהיר. זה הזכיר את עורבי פאשה לפני שבעים שנה. נשרפו למוות הרבה אירופאים. כלומר הבריטים, כמו שקרה בפלסטין 47', התחילו לאבד את השליטה במצרים. אז האמריקאים מראש העבירו את המוקד לתורכיה ולנדבך הצפוני. אז אלה הסיבות, בגדול ומאוד בקצרה, למה הבריטים ביחד עם האמריקאים, מעבירים את האקסיס, את הציר, של הגנת המזרח התיכון מהמוקד הפנימי, מצרים, לפריפריה החיצונית שזה על רכס הרים, זה גם הטאורוס, זה גם הזגרוס. הרי הזגרוס מפרידים בין איראן לעיראק. הם החליטו ששם ינסו לעצור את הסובייטים. יש כל מיני מעברים צרים, אז המאסות הסובייטים יהיו במצב פגיע. אני נוגע במודע על קצה המזלג, אבל בקיצור, כפי שאתם רואים, הם חיו בעולם לגמרי אחר מאשר החושבים והוגי הדעות בתוך ישראל שאני בספק האם היו מודעים או חשבו על העניינים הגדולים האלה. אבל כפי שאמרתי, זה לא היה דבר דמיוני. כמובן שזה היה סוד כמוס. כמובן שהגנרלים הבריטים לא הסגירו לישראל את פרטי תכנית ההגנה על המזרח התיכון, ושיקרו בעצם על עמיתיהם. אבל בישראל ידעו שיש גם משחק אחר בין המעצמות שנקרא אז המלחמה הקרה. אבל המנהיגים שחיו, וגם חלק מאיתנו, היו כל מיני שלבי משבר שבקלות יכלו להוביל. אני לא יכול להתאפק, רק איזו מילה אחרונה, שזאת הערת גילוי לי - גם אנשי מפ"ם, יש לי כאן דוקטורנטית שכותבת על מפ"ם בשנות החמישים, גם הם היו מודעים לאפשרות של מלחמת עולם שלישית, אבל לעומת מפא"י והשמאל מפ"ם ייחלו לניצחון סובייטי. אז יבוא הצדק והסוציאליזם למדינת ישראל. תודה.


מושב שני:

ד"ר גור אלרואי:

אני רוצה להתנצל בשמו של פרופ' יוסי בן-ארצי שהיה אמור להיות יושב הראש והוא לא יכול להגיע. אני שמח לפתוח את המושב השני של הכנס שעוסק בעסק הביש ופרשת לבון, ולהזמין את הדוברת הראשונה, הגברת רות קמחי, 32 שנה במערכת הביטחון, תואר שני בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, ועומדת לקראת סיום עבודת הדוקטורט בנושא "פעילות התנועה הציונית במצרים והתפתחות יחסי הגומלין בינה לבין הישוב בארץ-ישראל 1918-1948". בבקשה.

גב' רות קמחי – התנועה הציונית במצרים:

צהרים טובים. התנועה הציונית במצרים הייתה בית הגידול של גיבורי הפרשה. בזמן הקצר העומד לרשותי בחרתי להתמקד בנוער הציוני במצרים בשנות הארבעים, ובפעילות המחתרתית שלו עד 48' כרקע לנושא הכנס הזה. עד סוף 42' המדיניות של מוסדות הישוב כלפי הקהילות בארצות האסלאם התאפיינה באדישות ובהזנחה. למעט שיגור קבוע של שליחים למגביות, לא הושקעו במצרים מאמצים, לא בתעמולה ציונית, ולא בחינוך הנוער. רק ב-43' חל שינוי דרסטי בעמדת המוסדות כלפי ארצות אלה. הניתוק מאירופה והדי השואה שהחלו להגיע, הביאו להחלטה להסתער על ארצות המזרח, שהפכו להיות מאגר דמוגרפי חשוב לישוב. במאי 43' קיימה הסוכנות סמינר לשליחים והוחלט לעבוד בארצות המזרח בתנועה אחידה שנקראה אז "החלוץ האחיד". באותה תקופה פועלת במצרים רק תנועה חלוצית אחת, "השומר הצעיר", או בשמה המקומי "העברי הצעיר". זאת תנועה שהוקמה ב-32' על-ידי אנשים מקומיים ללא שליחים, ביוזמה מקומית, וערב המלחמה היא מנתה כמאה וחמישים חברים בשלושה קנים בקהיר. החל מקיץ 43' מתחילים להגיע למצרים השליחים לנוער. שליחי השומר הצעיר עובדים עצמאית עבור התנועה שלהם, ולא מצטרפים לתנועה האחידה. שליחי החלוץ האחיד פועלים בקרב שאר הנוער, כולל הנוער הדתי , בשלב הזה. בתחילת 46' פורשים החברים הדתיים מהחלוץ האחיד ויחד עם קבוצת חברים דתיים שפורשת מהשומר הצעיר הם מקימים את תנועת בני עקיבא במצרים. וכך, במחצית שנות הארבעים אנחנו מוצאים במצרים שלוש תנועות חלוציות – העברי הצעיר קרי, השומר הצעיר, החלוץ ובני עקיבא. בשלוש התנועות בשתי הערים הגדולות בערך כ-1,500 חניכים. אני רוצה לציין שבתקופה הזו הפעילות הציונית בתנועות הנוער הייתה לגלית. הציונות לא הייתה מחוץ לחוק. השליחים, לעומת זאת, חלקם עבדו בצורה בלתי לגלית כי הם הגיעו בלי ויזות.

מה הביא את הנוער שעד אז היה אדיש לכל אידיאולוגיה או פעילות פוליטית להצטרף לתנועות החלוציות? היה כאן שילוב של איומים והזדמנויות. מצד אחד האיומים – התגברות הלאומיות המצרית ודחיקת הזרים במערכת הכלכלית הביאו את הצעירים להבין כי מתקרב רגע האמת והם צריכים להתחיל לחשוב על כיוון חדש לחייהם. מצד שני הגיעו השליחים. זו הייתה ההזדמנות להצטרף לתנועה יהודית לאומית שעד אז למעשה לא הייתה לבני הנוער. כי לפני 43', חוץ משני שליחים שהגיעו באופן מזדמן לכמה שבועות, לא הייתה פעילות כזו שניסתה לסחוף את הנוער לתנועות החלוציות. רובו של הנוער נשאר נייטרלי, אך הצעירים שחיפשו שינוי, בחרו באחת משתי האלטרנטיבות – או התנועה הקומוניסטית, או התנועות החלוציות. הבחירה בין השתיים, לפחות בהתחלה, לא הייתה בחירה אידיאולוגית, אלא הייתה במידה רבה פרי המקרה – חוגים חברתיים, חבר הביא חבר, או השפעות של מורים בבתי ספר. אך ברגע שהצעירים הגיעו לתנועה החלוצית הם נכבשו, והתנועה הפכה לחלק מחייהם. הם בילו בה את כל שעות הפנאי, ספגו את האידיאולוגיה משליחים והעריצו את השליחים. התנועה נתנה להם טעם חדש לחיים, ובעיקר סיפקה להם זהות לאומית מוגדרת.

השליחים מצידם הגיעו למצרים עם תדמיות אוריינטליסטיות שהיו טבועות עמוק בישוב באותה תקופה. כל הרעיון של החלוץ האחיד, לדוגמה, התבסס לפחות על פניו, וזו הייתה הסיבה שניתנה, על כך שיוצאים לכבוש גלויות פרימיטיביות ונחשלות ולעבוד מול אנשים שאינם מסוגלים להבין את הגוונים ואת ההבדלים בין התנועות השונות בארץ. הסיבה האמיתית הייתה פוליטית, אבל זה לא נושא הדיון שלנו. והנה השליחים מגיעים בציפייה למצוא נוער נחשל ופרימיטיבי, והם מופתעים מהנוער שהם מוצאים שם. דוגמה אחת מיני רבות, אבנר וייזל, שהיה שליח השומר הצעיר, התפעל מהחברים הותיקים של התנועה, הבוגרים, ומספר, אני מצטטת: "זה היה נוער נפלא, אינטליגנטי ורב כשרונות, עם עדינות נפש שפשוט היה תענוג להיפגש עימו. אני הופתעתי ומאוד התבלבלתי. לא ציפיתי למצוא זאת במצרים. הייתה לי תדהמת אלוהים. הם תפסו אותי בתור אימפריאליסט-קולוניאליסט, וציטטו לי את סטאלין. אני לא תפסתי מה מתרחש פה". אגב, זה לא מפתיע, כי אחד הבחורים עליהם מדבר וייזל הינו פרופ' עזרא טלמור אשר הקים את החוג לפילוסופיה פה באוניברסיטת חיפה עם הקמת האוניברסיטה. כיום הינו יהודי בן שמונים ושש, שבע, חריף וחד, שעדין מלמד כאן כפרופסור אמריטוס ומגיע אחת לשבוע לחיפה מקיבוץ נחשונים, הקיבוץ שהוא וגרעינו הקימו בסוף שנות הארבעים.

פה ברצוני לעבור לפעילות המחתרתית של הנוער במצרים בשנות הארבעים. בנובמבר 45' היו לראשונה בקהיר מהומות אנטי-יהודיות, במהלכן נשרף בית הכנסת האשכנזי ונבזזו חנויות של יהודים. לא היו אגב נפגעים בנפש. למרות זאת השליחים לנוער שהיו שם החלו ללחוץ על שיגור שליח מיוחד להקמת מסגרת להגנה עצמית. חודש מאוחר יותר, בסוף דצמבר 45', מגיע שלמה חביליו להקים מסגרת כזו במצרים. הוא מקים ארגון בן כ-120 חברים, רובם בקהיר חלקם באלכסנדריה, ומגייס אליו אנשים נבחרים מתנועות הנוער, אבל גם צעירים שלא היו בתנועה. צעירים שלא רצו להגשים, אבל הרגישו ציונים ורצו להצטרף לארגון. הארגון היה מחתרתי והיררכי והיה מורכב מחוליות שהיו ממודרות זו מזו. כל חבר שהתגייס עבר טכס השבעה לארגון "ההגנה" עם תנ"ך ועם אקדח ועם דגל ועם כל כללי הטכס. מה שעשה אגב רושם עצום על כולם. החברים עוברים במצרים אימוני קפא"פ, נשק קר ונשק חם. לרשות הארגון עומדים סליקים מלאי נשק שהשאירו החיילים שהיו בצבא הבריטי.

בקיץ 46' חביליו מארגן קורס לחברי ההגנה במנרה. מגיעים אליו 42' חברים וזה נקרא "קורס מפקדים של ההגנה במצרים". הקורס נמשך מספר שבועות ותכניתו כוללת אימון הפרט, אימון כיתה, קפא"פ, סכין, תרגילי סדר, א"ש יום, א"ש לילה. אך גם אימונים בנשק קל, אימונים ברימון ואימונים בחבלה. בסיומו של הקורס מתקיים גם תרגיל מסכם באש חיה באגם החולה. הצעירים משולהבים. הם קיבלו אקשן. היה בכך שינוי מרתק לעומת החיים המשעממים שהם ניהלו עד אז. בתום הקורס, ז'ק צביה שהדריך בקורס מגיע למצרים לקבל את הפיקוד על המסגרת באלכסנדריה. זמן קצר לאחר מכן הוא נעשה מפקד המסגרת בכל מצרים, כי חביליו נאלץ לעזוב. ופה אני רוצה רגע לעצור ולשאול שאלה שלדעתי מתבקשת – הנחת העבודה של הארגון הייתה מלכתחילה שבמקרה של התפרעויות חברי הארגון אמורים לבלום את המתפרעים עד שתגיע משטרה, לא יותר מזה. כשחביליו יצא למשימה הוא קיבל הוראה חד-משמעית מיצחק שדה להימנע מלסבך את אנשי המקום בהאשמות של חתירה ופגיעה בשלטון. לשם מה, אם כך, הועמד מלכתחילה לרשות חברי הארגון נשק חם? לאיזה צורך הם אומנו במנרה ברימונים או בתתי-מקלעים, לדוגמה? האם מישהו היה מעלה בדעתו לאשר שימוש בנשק חם מול מתפרעים בארץ ערבית בכל סיטואציה שלא תהיה? מדוע אומנו במנרה בחבלה? הכוונה הרי הייתה להגן על הקהילה ולא לחשוף אותה לסכנות מיותרות. שלא לדבר על שבירת המידור בארגון, כי ברגע שכל חברי החוליות שהיו ממודרות זו מזו מגיעים ביחד לקורס במנרה, המידור נשבר וכולם מכירים את כולם.

זאת ועוד, למרות שחביליו קיבל הוראה להפעיל את חברי הארגון רק במסיבות בטחון והגנה על חיי היהודים, בפועל, בשל ריב סמכויות בשטח בינו לבין לוי אברהמי שהיה נציג ההגנה שם, הוראה זו לא נשמרת. אברהמי משלב את החברים בפעילויות חשאיות עבור הש"י והמחלקה המדינית. לדוגמה, חבר אחד של הארגון, רן אתנה, משמש כאלחוטאי בתחנת אלחוט שהוקמה במקום. הוא מתקשר לארץ פעם ביום, לפעמים פעמיים ביום משך שנה שלמה, מתוך דירת רווקים במרכז העיר ששם היה מוסלק המכשיר. מצטרפות אליו באופו קבוע שתי בחורות חברות הארגון שמשמשות ככיסוי, כאילו זוג הולך לדירת רווקים. אבל השאלה מה היה קורה אם החבר'ה האלה, רן ואחת משתי הבחורות כתושבים מקומיים, היו נתפסים תוך כדי שידור? חברים אחרים עוסקים בעבודה שוטפת עבור הש"י כמו איסוף ידיעות או צילום חומר מודיעיני שהגיע ממקורות של יולנד הרמר. אחרים מבצעים סיורי שטח וצילום בנמלי אלכסנדריה ופורט סעיד. שני חברים באלכסנדריה עוסקים בזיוף ויזות ותעודות מעבר עבור עליה ד'. וחלקם עוסקים אף בכמה מהפעילויות האלה במקביל.

בקיץ 47' ז'ק צביה נקרא לחזור לארץ. הוא לא מוחזר למצרים ולא נשלח לו מחליף. אחריו עוזבים לוי אברהמי ויעקב עיני שהיה נציג המחלקה המדינית. במקום נשארים רק השליחים מתנועות הנוער, שלא היו מוסמכים לטפל בארגון הגנה מקומי, וגם היו ממודרים ממנו. הם לא היו שותפי סוד בכלל לכל נושא המסגרת. הארגון מונה אז כתשעים חברים, כשברשותם סליקים מלאים בנשק. וזאת ללא מפקד אחראי מהארץ. המבנה ההיררכי שכל כך חיוני לפעילות מחתרתית מתערער לגמרי. לוי אברהמי שחוזר ארצה מתריע על כך וכותב לגלילי מספר מכתבים. גלילי אז היה הרמ"א, ראש המפקדה הארצית. הוא כותב לו, אני מצטטת: "כיום כאשר יתכן ונשקפת סכנה של ממש ליהודי גושן (גושן זה הכינוי של מצרים) עומד סניפנו שם חסר אונים, עזוב ובסימן של התפוררות". הוא דורש כי שליחים מתאימים ישוגרו מיד למצרים ומזהיר כי העבודה שם מחייבת זהירות ושיקול דעת רבים, ושבמקרה של תקלה ולו הקטנה ביותר, ייגרמו סיבוכים לקהילה היהודית ולתנועות הנוער.

יגאל אלון אשר האחריות הפורמלית על ההגנה בארצות המזרח הייתה עליו, לוחץ כבר מתחילת 47' לקיים דיון עקרוני ולהחליט על מדיניות לגבי ההגנה בארצות המזרח. בסוגריים אני רוצה להגיד גם שכשחביליו נשלח, גם כשז'ק נשלח למצרים, הם לא קיבלו ממש הנחיות. הם קיבלו הנחיות מאוד כלליות ואמרו להם – תקימו מה שאתם חושבים לנכון. לא הייתה מדיניות, לא הייתה תורת עבודה. ז'ק גם טוען שהוא היה מדווח ארצה פעם בכמה חודשים דוח תקופתי וז'ק בן-אדם מסודר ומאוד דייקן, ומעולם לא קיבל תשובה. זה היה ארגון למעשה בלי אבא. אז כאמור אלון כבר מתחילת 47' לוחץ ואומר – בואו נשב ונחליט: או שממשיכים ואז צריך לקבוע מדיניות ולהחליט על איך עובדים שם, או שסוגרים את העניינים. רק ב-18 לאוקטובר 47' מתקיים סוף סוף הדיון. משתתפים בו בן-גוריון, אנשי המחלקה המדינית, ראשי ההגנה והפלמ"ח והשליחים שהקימו מסגרות בעיראק, סוריה ומצרים. עיקר הדיון נסב סביב השאלה העקרונית אם יש בכוחו של ארגון הגנה מקומי להגן על יהודי המקום, או שמא ימיט עליהם אסון. בשל חילוקי הדעות מחליטים לא להחליט, ומסכמים כי יהיה המשך דיון בנושא. המשך הדיון לא מתקיים, המלחמה בארץ פורצת, נושאים קריטיים יותר דוחקים את הדיון בשאלת ההגנה בארצות המזרח. אלון מודיע שבתנאים אלה הוא מסיר מעצמו כל אחריות לנושא. הנושא יורד מסדר היום ולא מטופל יותר.

וכך, דווקא במצב הרגיש של הקהילה במצרים, ערב הכ"ט בנובמבר 47' ולאחריו, נוצר מצב שארגון ההגנה המקומי מוקפא, לא מסוגל לסייע לקהילה בשעת צרה. חמור מזאת, התנהלותו ללא מפקד יכולה הייתה לגרום לקהילה נזק כפול ומכופל. חברים מחזיקים בבתי הוריהם סליקים מאולתרים עם נשק וחומר מרשיע. מעבירים נשק ממקום למקום במזוודות. מסתובבים עם אקדחים שלא היה בהם כל צורך אופרטיבי. בני סדבון, אביו של ניצב יוסי סדבון, העיד: "הסתובבנו עם אקדח טעון ועם כדור בקנה. מוכנים ממש לקרב". לאיזה צורך? קרבות לא היו שם. היה פה שוִיץ, או אבו-עלי בלשון המקום, אך גם התלהמות נעורים שקיבלה לדעתי לגיטימציה מהקורס שהם עברו במנרה. אם דאגו ללמד אותם שימוש בנשק והשאירו ברשותם נשק, הרי שנראה להם לגיטימי גם להשתמש בנשק הזה או לפחות להחזיק אותו. ואין בשטח שום מפקד אחראי שיכול להרגיע את הרוחות ולבלום את מה שקורה. אחד מהחברים באלכסנדריה, לדוגמה, סטודנט באוניברסיטה המקומית, החזיק אקדח בלוקר שלו באוניברסיטה. כשהוא נעצר במאי 48' האקדח עדין היה שם. למזלו לא פרצו את הלוקר כדי לפנות אותו לסטודנט אחר. או נושא מכשיר האלחוט. רן אתנה, כאמור, שהיה אלחוטן, עזב את מצרים בקיץ 47' עם עזיבת שליחי ההגנה. המכשיר נשאר במקום. הוא עצמו אינו זוכר למי הוא השאיר אותו. יש עדויות רבות וסותרות על גורלו של המכשיר. לפחות שני חברים מהארגון, אחד מקהיר ואחד מאלכסנדריה, כל אחד מהם טוען בנפרד שהרדיו בו היה מוסלק מכשיר האלחוט היה בבית הוריו בליל המעצרים כשבאו לעצור אותו. עדות אחרת מספרת כי מכשיר האלחוט הוסתר בבית דפוס בו עבד אחד החברים. יש לי עוד שלוש עדויות נוספות על שלושה אנשים נוספים הטוענים כי הם פרקו את המכשיר. חלק טוענים שזרקו אותו לנילוס, חלק טוענים שזרקו את חלקיו למדבר. לפי כל העדויות האלה היו שמונה מכשירים לפחות במצרים, אבל היה רק אחד, אולי שניים. זה רק מראה עד כמה האנשים היו לחוצים. לא משנה איזו מהעדויות הייתה מדויקת. העובדה היא שמכשיר אחד לפחות נשאר שם, והחבר'ה היו נבוכים. הם הרגישו שהם נותרו עם תפוח אדמה לוהט בין הידיים בלי הוראות מה לעשות איתו. מה היה קורה אם מישהו היה נתפס עם המכשיר או עם חלקים ממנו? או אם מישהו היה נתפס עם נשק חם עליו או בסליק מאולתר בביתו? או עם תעודות מעבר מזויפות בתיק או גומיות של חותמות של ויזות בכיסים? ויש מספר עדויות על כך שכך הם הסתובבו. מה היה קורה לו נתפסו צעירים בעת צילום חומר מודיעיני והיו מואשמים כי נתנו ידם לפעילות ריגול בארץ מושבם. לו שמץ מהדברים האלה היה נחשף, זה לא היה עולה רק בחיי אנשים. הקהילה כולה הייתה מסתבכת ומואשמת בחתרנות נגד השלטון.

בכאוס הזה שהשתרר לאחר עזיבת השליחים היה פוטנציאל ליותר מעסק ביש אחד. לא הייתה קורית אז תקלה לא הייתה צריכה להישאל השאלה שנשאלה עד ל-54' "מי נתן את ההוראה?" אלא "מי לא נתן את ההוראה?". מי לא נתן את ההוראה להוציא לשם שליח מיד לאחר כ"ט בנובמבר לאחת משתי משימות – להישאר במקום ולפקד על האנשים ועל כל הפעילות המחתרתית שם, וללוות את הקהילה לקראת הצרה שעמדה בפתח, או לאסוף את הנשק ואת כל האמצעים המרשיעים, להנחות את אנשי הארגון להיערך להגנה עצמית ללא נשק חם, ולסלק את מכשיר האלחוט מהשטח. אבל זה לא קרה ואנשים פשוט ננטשו לנפשם. הנימוקים שהושמעו בהזדמנויות שונות כי הישוב התכונן אז למלחמה וכי כל חיל היה חשוב, אינם משכנעים. שליח או שניים שהיו נשלחים ולו רק לשבועיים שלושה לעשות שם סדר, לא היו משנים את מצב המלחמה בארץ באופן מהותי. נראה לי כי את הסיבה האמיתית לנטישה אפשר למצוא בדברים שאמר אחד מבכירי הסוכנות כבר בסוף 46'.: "עם החזרה לעבודה באירופה, אפנת המזרח חלפה". באחת ההזדמנויות בהן סיפר חביליו את סיפור ההגנה במצרים, והיו הרבה כאלה, הוא אמר: "בעבודה מחתרתית יש לפעמים מזל רע, ולפעמים נס". במצרים זה היה נס שאף אחד לא הסתבך הסתבכות של ממש לפני 54'.

בפברואר 48' התחילו להגיע ידיעות מוסמכות מהמקורות של יולנד הרמר על מעצרים צפויים בקרב חברי התנועות הציוניות. ג'ו ולאן שהיה שליח לנוער מדווח על כך ארצה ומציין כי הפעילים המרכזיים והשליחים מוכרחים להסתלק. עם שני קווים מתחת ושני סימני קריאה. הוא מבקש השתתפות סימלית להוצאתם ממצרים בסך עשר לירות לאיש. הוא גם מסביר - האנשים חברי התנועות אין להם כסף וזה לא הזמן מבחינה בטחונית לערוך מגביות בקרב עשירי מצרים. אחד מהנמענים בסוכנות כותב על גבי המכתב של ג'ו הוראה בכתב יד – השליחים יצאו על חשבוננו, החלוצים על חשבונם. זה ממש לא מובן, בעיקר לאור דברים שאמר שאול אביגור, ראש המוסד לעליה ב', ימים מספר קודם לכן בפני הוד הפועל של ההסתדרות. בדבריו הוא הדגיש כי לאור המצב אחרי הכ"ט בנובמבר יש צורך להיערך להמשך ההעפלה מארצות הערביות הקרובות. אגב, באותה ישיבה עצמה דווח כי כל מעפיל מאירופה עלה למוסד לעליה מאה וחמישים דולר. אם כך, מדוע אי אפשר היה להקציב עשר לירות לחילוץ פעיל ציוני ממצרים שעומד בפני סכנת מעצר מוחשית? יתרה מזאת, זמן קצר לפני המעצרים כבר ידעו גם את שמות האנשים, לא רק א העובדה שהולכים לעצור אלא היו רשימות עם שמות. אנשים לא הוזהרו ולא דאגו לחלצם בזמן. היו שם אנשים עם דרכונים זרים שיכלו בהתרעה של חצי יום לקום ולעזוב, ואף אחד לא קיבל התרעה על כך. וכך, ערב ה-15 במאי 48' נעצרים מאות יהודים באשמת פעילות ציונית ומוחזקים למעלה משנה במחנות המעצר. בין העצורים עשרות פעילים מרכזיים של החלוץ האחיד, ביניהם שליח, שמואל שפיטלניק, שהיה איש הגרעין הראשון של התנועה שעלה ב-45' ארצה, והוחזר ב-48' ...

... נעצרו רק כתריסר פעילים מרכזיים. אלי פלג, שליח השומר הצעיר שפעל במחתרת ולא נעצר, נשאר למעשה השליח היחיד במקום, עד עזיבתו בסוף מאי 48'. הוא הצליח לארגן לפני שהוא עזב את בוגרי תנועתו השומר הצעיר כארגון ציוני מחתרתי להמשך העבודה החינוכית, אך בעיקר כמסגרת תמיכה לקהילה בנושא הגנה ועליה.

ולסיום אנקדוטה או הדובדבן שעל הקצפת, לדעתי. מסתבר כי הרעיון של פעולות חבלה במצרים בשיתוף הנוער המקומי לא נולד ב-51'. ביולי 48' שולחים ארתור בן-נתן וראובן שילוח את דוד מגן, האיש שלהם ברומא, למשימה במצרים. לפני צאתו הוא פוגש באירופה את אלי פלג שנותן לו תדרוך כללי על מצרים, מוסר לו דרכי תקשורת לרלף חודרה, איש השומר הצעיר שהיה מפקד בשטח, ושולח עימו כספים והנחיות לאנשיו. מגן יוצא מרומא למרסיי, שם במעבדת התיעוד של המוסד לעליה מתאימים לו את הדרכון - תמונות, חתימות, מה שצריך, שם, והוא יוצא למצרים. הוא מגיע, נפגש עם חודרה ומציג את עצמו כטד קרוס וטוען כי הוא הינו מזכירו האישי של שרתוק. על פי עדויות הפעילים במקום הוא מבקש מחודרה להקצות לו חוליה בת חמישה אנשים לאימונים בנשק כדי לבצע משימה מיוחדת שהוטלה עליו – חיסול מספר אנשי מפתח במצרים. הוא מתחייב כי לאחר הפעולה הוא ימלט את האנשים ממצרים בעזרת דרכונים מזוייפים. הוא מורה להם להקשיב לקול ישראל ביום ובשעה מסוימים כדי לשמוע סיסמה שתאשר את סמכותו בנושא המשימה המיוחדת, וכך היה. הם שומעים את הסיסמה, רלף חודרה מציע לו אנשים לביצוע המשימה, הם קובעים עימו להיפגש ולהתחיל באימוני הנשק, ואז בדקה התשעים הוא מודיע שבשלב זה הפעולה נדחית והוא עוזב את מצרים.

זה כאמור היה במחצית השניה של יולי. בראשון לספטמבר הוא מגיע שוב למצרים לביקור שני. על ביקור זה נמצא בארכיון ההגנה דוח מפורט בחתימתו. זהו דוח מודיעיני על המצב במצרים, אך גם דוח מבצעי על פעילותו ועל פגישותיו. בדוח זה שכותרתו "מבצע ניילון 2" מדווח דוד מגן כי הוא שוב נפגש עם חודרה, וכי חודרה ארגן לו חוליה של שבעה אנשים שתעמוד לרשותו בכל עת ולכל תפקיד. הוא מודיע כי שיגר כבר שניים מהם לאלכסנדריה לפעילות איסופית. הוא מזכיר בדוח אגב גם מכשיר אלחוט שהציב במקום קבוע ובטוח בתל אל-כביר, ממנו ניתן יהיה לשדר ביום ובלילה. האם זה המכשיר שהושאר במצרים ב-47'? אולי מכשיר חדש? מי היה אמור לשדר ממנו? על כך אין תשובה לא בדוח הזה ולא בשום מקום אחר לא מצאתי. מה שכן היו שתי עדויות של אנשי השומר הצעיר, אחת שמדברת על רכישת חלקים למכשיר והוא אגב מציין שהמכשיר הצריך תיקון מסוים, ועוד עדות שדיברה על העברת המכשיר שעד אז היה במשרד בבנין "מוביליה" בקהיר, על העברתו למקום אחר. כנראה אותה העברה לתל אל-כביר. מגן היה בביקור השני 12 יום רק. בסוף הדוח שלו הוא כותב כי בשל בעיות אישיות שהיו לו במצרים, בעיות עליהן הוא דיווח לארתור בן-נתן בעל-פה, הוא נאלץ לקשר את שהותו. אך הוא מציין כי הוא מתכנן גיחה נוספת למצרים כדי להמשיך במשימה. בספרו האוטוביוגרפי של ארתור בן-נתן עולה כי, קודם כל הוא מאשר את העובדה שדוד מגן פעל במצרים. הוא לא נכנס לפרטי המבצע, אך הוא מספר כי מגן נאלץ לעזוב את מצרים בשל הסתבכות רומנטית עם נסיכה מצריה. מגן לא מוחזר שוב למצרים והמבצע מתבטל.

כל הסיפור מזכיר מאוד את עסק הביש בשנות החמישים, רק שלמזלם של כולם התכנית של 48' לא יצאה לפועל בזכות אותה נסיכה מצריה כנראה. ועוד קוריוז קטן לסיום, עוד מכנה משותף בין עסק הביש שנמנע ב-48' לבין עסק הביש שקרה ב-54' – דוד מגן שעבר למוסד עם ביטול המחלקה המדינית, נעצר מספר שנים מאוחר יותר לאחר שהציע את שרותיו כסוכן כפול למצרים. גם הוא, כאברי אלעד, "האדם השלישי", הוחזר ארצה בתואנות שונות, נעצר, נשפט ונידון ל-15 שנות מאסר. הדמיון בין המקרים פנטסטי אבל זו רק מקריות. פיליפ נתנזון זכרונו לברכה, מנידוני הפרשה, ידיד טוב וקולגה שלי לעבודה שנים רבות, אמר באחת ההזדמנויות – "בשבילנו שליח היה משיח". זה מסביר את נכונות הנוער להתגייס לכל פעולה בלי לשאול הרבה שאלות, גם בשנות הארבעים וגם בשנות החמישים. ההתפכחות באה מאוחר יותר. תודה.

ד"ר גור אלרואי:

תודה רבה. הדובר השני הוא פרופ' מיכאל לסקר. פרופ' לסקר מלמד במחלקה החדשה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מחקריו מתמקדים ביהודי ארצות אגן הים התיכון וצרפת, יחסי ישראל-ערב, הזירה הבין-ערבית והחברה הישראלית. ספריו האחרונים – "Israel and the Maghreb, from Statehood to Oslo" שיצא לאחרונה בשנה זו ו- "ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1948-1970" שעדין בדפוס. בבקשה.

פרופ' מיכאל לסקר – המהלכים שהובילו לעסק הביש:

חוקרים נכבדים, קהל יקר. ההרצאה הקודמת מתחברת היטב עם הנושא שלי, זה במידה רבה המשך, ההרצאה שלי היא המשך למה שנאמר קודם לכן. היו קיימות מחתרות במצרים לפני מחתרת עסק הביש, לפני מבצע "סוזאנה". הפעולות היו די דומות, אם כי חלק מהן, כפי שנאמר זה עתה, לא בוצעו. הפעילות הייתה דו-מסלולית. ריגול ואיסוף מידע מודיעיני. הדברים האלה היו קיימים לפני רשת עסק הביש, גם עניני חבלה. המסלול השני קשור בפעילות ציונית ובענייני עליה. אני אדבר על מחתרת מרכזית שהייתה קיימת לפני 1951, לפני שג'ון דרלינג, אברהם דר, מגיע למצרים באפריל 1951 ופועל להקמת שני תאים, תא אלכסנדרוני ותא קהירי שיפעל בעיתוי המתאים בענייני חבלה, בלוחמה פסיכולוגית. הפעילות שהייתה קיימת לפני כן, הוזכר כאן השם של טד קרוס. הנסיון להביא לחבלה, הפעילות הזאת הייתה קיימת ב-48'. היא לא יצאה לפועל, ופעילות שהייתה קיימת אחרי 1951 עם העיתוי של 1954 ערב חתימת ההסכם האנגלו-מצרי. ידוע שפעילות מחתרתית הייתה קיימת במצרים כבר בשנות השלושים. היו סוכנים למיניהם של המחלקה המדינית של הסוכנות, בין השאר נחום וילנסקי. הגיעו גם אחרים- יעקב צ'רנוביץ' צור מטעם הסוכנות היהודית, שאמנם הוא לא עסק ממש בענייני ריגול ותמיד באיסוף חומר מודיעיני, אבל תפקידו היה גם כן לעקוב מקורב אחרי המתרחש במצרים. משה שרתוק גייס בשנות הארבעים את יולנד הרמר מבית גבאי, שהכיסוי שלה היה כתבת טורים ב"פלסטיין פוסט" והיא ידעה להתחבר אל החוגים הנכונים גם בצמרת הפוליטית וגם בליגה הערבית שהוקמה ב-1945. כך שפעילות מחתרתית לגווניה, באם מדובר על איסוף חומר מודיעיני, באם מדובר על ריגול בניסיון להביא לפעולה חבלנית, קרי הפעילות של טד קרוס שלא יצאה לפועל בקיץ 1948; או הסוכנים למיניהם שפעלו בשטח, הפעילות הזאת הייתה קיימת בחלקה מאז תחילת שנות השלושים.

בתום המלחמה ברור ליהודי מצרים שעתידם במדינה הזאת אינו בטוח. לא הייתה פה דרמה כמו בעיראק בעקבות הפרהוד של יוני 1941, אבל דיברו על השיקול להגירה, חלק עליה, חלק הגירה לארצות השונות. המהומות שהיו במצרים, בקהיר ובאלכסנדריה בנובמבר 1945, היו מכוונות בעיקר כלפי הבריטים. אבל המהומות היו ממש בתאריך של הצהרת בלפור, 28 שנים להצהרת בלפור, הבהירו ליהודים שעתידם אינו מזהיר. נכון, היו כבר סימנים קודם לכן, לאחר 1936, עם הבעת הסולידריות של המצרים עם ערביי ארץ-ישראל בתקופת המרד הערבי. בשנות השלושים המאוחרות הפעילות של "האחים המוסלמים" ושל "מצרים הצעירה" גם כן הבהירו ליהודים, למרות שלגבי מצרים הצעירה זו הייתה תנועה לא גדולה, אבל לגבי האחים המוסלמים הם החלו לצבור כוח באותה תקופה. היה ברור ליהודים, לפחות למנהיגי הקהילה, שהעתיד אינו מזהיר. ואנחנו יודעים את זה מהפגישות שהיו לסר מיילס למפסון, השגריר הבריטי עם ראשי הקהילות היהודיות. 1945 היא נקודת המפנה. בעקבות המהומות היהודים מבינים שעם ההתפתחויות באזור יהיה להם קשה במצרים.

בשנים שלאחר מכן, 1946, 1947, במיוחד לאחר החלטת האום 181 כ"ט בנובמבר לחלק את ארץ-ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית, דחיקת היהודים לשוליים הכלכליים, לפחות עם חוק החברות הזרות שאמור היה לצמצם את הניידות הכלכלית של יהודי מצרים. החלה התעוררות ממשית לחשוב על היום שהיהודים יצטרכו לעזוב. נכון, העזיבה הזאת אף פעם לא הייתה במכה אחת. אנחנו לא רואים מבצע "עזרא ונחמיה" כפי שהיה בעיראק ב-1950, 1951, או "על כנפי נשרים", עלית הצלה של יהודי תימן, או עליה בקנה מידה מסיבי כפי שהייתה מלוב או מרומניה בשלהי שנות בארבעים תחילת שנות החמישים. אבל בהחלט מדובר על האפשרות שהיהודים יצטרכו לעזוב. רוב היהודים ב-47', 48', הבינו שלטווח ארוך אין להם עתיד. הרעיון שאמנם בא לידי ביטוי בעידן נאצר, הרעיון של הומוגניות לאומית שמצרים צריכה להיות לא רק "יודנריין", היא צריכה להיות נקיה ממיעוטים אתניים-דתיים וגורמים זרים. הדברים האלה היו נהירים ליהודים. אנחנו מוצאים את זה בקורספונדנציה, בחומר הארכיוני, ששם המסרים שהעבירו ראשי הקהילות , גם אלה שהיו א-ציונים ואפילו אנטי-ציונים, העבירו את המסר שהעתיד של יהודי מצרים לוט בערפל. המסרים גם הועברו על ידי הרב הראשי חיים נחום אפנדי לגורמים ישראלים באמצעות גורם שלישי, באמצעות נשיאי הקהילות בקהיר ובאלכסנדריה, שאין עתיד לטווח ארוך לקהילה היהודית. המלחמה שפרצה במאי 1948, מלחמת תש"ח, אכן נחתה באופן קשה על היהודים. רכוש של יהודים עוקל על ידי השלטונות. לאחר המלחמה חלק מהרכוש הוחזר לאותם יהודים שנותרו במצרים. אלה שעזבו כמובן שהרכוש לא הוחזר להם. יהודים נכלאו במחנות ריכוז. זה לא רק כלל פעילים ופעילות מהתנועה הציונית שהייתה במצרים, אלא גם פעילים קומוניסטיים שבחלקם הלא-מבוטל היו גם יהודים. קל היה מאוד על פי צווי החירום של ממשלת מחמוד פחמי אלנוקרשי להכניס למחנות ריכוז כל מיני אנשים שניתן היה להאשים אותם בפעילות ציונית או בפעילות חבלנית בפוטנציה.

בעקבות המלחמה המצב של היהודים משתפר. יהודים בתקופה הזאת של מלחמת תש"ח לא גורשו ממצרים. אמנם לא ניתן להם לעזוב את מצרים בזמן המלחמה באופן לגלי, באופן רסמי, אבל עם תום המלחמה החיים חוזרים לקדמותם. לאותם היהודים שנשארו במצרים הוחזר ברוב המקרים רכושם. היהודים שהיו במחנות ריכוז שוחררו. פעילות ציונית כמובן ירדה למחתרת, זו הייתה ציונות של מרתפים, אבל לא היו רדיפות של ממש כלפי היהודים. בעקבות הסכמי שביתת הנשק בפברואר 1949 ניתן לומר בוודאות שמצרים לא ממש התנגדה שהיהודים יצאו. הבעיה הייתה למצוא פתרון ליהודים שהיו חסרי נתינות, אלמנט מרכזי בקרב יהודי מצרים. השלטון לא כל כך רצה שיהודים בעלי נתינות מצרית יעזבו, אבל מעטים בקרב יהודי מצרים החזיקו באזרחות מצרית. רוב היהודים או שהם היו בעלי נתינות זרה, או חסרי נתינות. לגבי יהודים חסרי נתינות לא הייתה בעיה לצאת לאחר סיום המלחמה. לגבי היהודים חסרי הנתינות, נמצאה נוסחה שממשלת מצרים הסכימה לה שהעניקה היתרי יציאה ליהודים ומדינות ששם גם שימשו מעין תחנות מעבר ליהודים, תחנות מעבר של הסוכנות בדרכן בארץ, אם מדובר על עולים ולא מהגרים לארצות אחרות. איטליה וצרפת, המדינות הללו יעניקו לעולים אשרות כניסה. המוסד לעליה ב' שכבר פעל במצרים בתקופת מלחמת העולם השניה, מגביר את פעילותו בעקבות הסכמי שביתת הנשק.

הוזכרה לפני כן המחתרת שהוקמה עוד בזמן המלחמה ביוזמתו במידה רבה של אלי פלג, שליח השומר הצעיר מקיבוץ גת, שפעל במצרים מאוקטובר 1946 ועד אשר הוא עוזב את מצרים ב-28 במאי 1948. השליח האחרון שלא נכלא, נשאר ובתקופה הזאת של 47', 48', הוא מסייע להקים את התשתית למחתרת החדשה, מחתרת שמורכבת מאנשי תנועתו השומר הצעיר, שאליהם מצטרפים אנשי החלוץ ובני עקיבא. המחתרת הזאת שכבר הוציאה יהודים אחרי יוני 1948 במספרים מצומצמים, בעיקר עליה של צעירים דרך נמל אלכסנדריה. הפעילות הזאת תופסת תאוצה בעקבות הסכמי שביתת הנשק כאשר מגיעים השליחים של המוסד לעליה ב'. אני הולך לומר דבר שנשמע אבסורדי – אני חושב שאיך שהוא, בהקשר או שלא בהקשר להסכמי שביתת הנשק בין ישראל למצרים, נוצרה איזו שהיא הבנה בין מצרים לבין ישראל שישראל תוכל באיזו שהיא דרך לארגן ולפקח על יציאת היהודים שהיציאה הזאת תיעשה בצורה מסודרת. לא פלא שאחד מהשליחים בשנים מאוחרות יותר, שלמה הלל שפעל כשליח המוסד לעליה ב' במצרים, הגדיר את המחתרת הזאת במצרים כמחתרת דה-לוקס. אני מדבר כרגע על ההיבט של הפעילות המחתרתית הזאת שעוסקת בענייני עליה, רק בענייני עליה. היו עוד היבטים שתכף אתייחס אליהם. כך שבעקבות הסכמי שביתת הנשק שהמצב לכאורה משתפר והיהודים חוזרים למסלול הרגיל ומנסים לשקם את עצמם מבחינה כלכלית, ברור שאין עתיד וצריך להוציא את היהודים.

בין מאי 1948 ועד תחילת 1950 20,000 אלף יהודים עוזבים את מצרים מתוך 75,000 יהודים שהיו שם. 14,000 מתוך ה-20,000 עולים לישראל. רובם, לא כולם, רובם באמצעות המחתרת שאלי פלג ופעילי תנועות הנוער הציוניות הקימו ב-47' – 48'. השליחים שמגיעים באביב 1949, השליחים של המוסד לעליה ב' ושל המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון, מחלקה בסוכנות היהודית שעסקה בתעמולה ציונית, בחינוך עברי בתנאי מחתרת. הם פעלו לא רק כמו המוסד לעליה ב', כך גם אותה מחלקה. הם פעלו ברחבי צפון אפריקה, מצרים וארצות המגרב. השליחים האלה מגיעים למצרים. אני כמעט בטוח שהשלטונות ידעו דבר או חצי דבר על הפעילות הזאת. גם ההסבר לכך הוא שמדי פעם השלטונות היו פושטים על משרדי הנסיעות שהוקמו, שהפכו למנגנוני עליה, משרדי נסיעות אחד באלכסנדריה ואחד בקהיר, שבחסות הפעילים המקומיים ובחסות המוסד לעליה ב' הם היו פושטים על המוסדות האלה, מחרימים מסמכים, מחזירים את המסמכים. מדי פעם היו עולים שיצאו במסגרת של המוסד לעליה ב' והפעילים המקומיים שהתרעמו על כך שלא מעלים אותם, כי חלק מהמדיניות עוד לפני מדיניות הסלקציה שהייתה ב-1951, הייתה מדיניות של מבדקי בריאות. נוצרה פה מערכת שלמה בחסות המוסד לעליה ב' והפעילים המקומיים. בתי החולים הקהילתיים של הקהילה היהודית בקהיר או באלכסנדריה ערכו מבדקי בריאות לעולים. הוכנו רשימות שהשליחים של המוסד לעליה ב' אישרו אותן כדי שהם יקבלו גם כן אישור כניסה לאיטליה ולצרפת בדרכם לישראל. כך שאין ספק שהשלטונות ידעו על כך. הפעילות הזאת הוציאה אלפי יהודים לארץ, למרות המגבלות, למרות ויסות העלייה כתוצאה מהמדיניות של המוסד לתיאום, זה המוסד שמתאם בין ממשלת ישראל לסוכנות היהודית הן בענייני עליה והן בענייני קליטה. בכל זאת הוצאו אלפי יהודים. הפעילות הזאת הייתה מוצלחת. החל עם בואו של שליח המוסד לעליה ב' הראשון אליהו ברכה שנמצא כאן בקהל איתנו. לאחר מכן שלמה כהן אברבנאל, אחיו של השופט חיים כהן ואחד מותיקי המוסד לתפקידים מיוחדים בשנים מאוחרות יותר. שלמה הלל שפעל שם הוא אחד האנשים המרכזיים כאן בהרצאה שלי. ולאחר הגיעו השליחים הנוספים בנימין אבוטבול וז'ק מוטולה. אז חלק אחד מהפעילות של המוסד לעליה ב' זה להעלות את היהודים. הפעילות המשולבת של השליחים שפעלו מאחורי הקלעים ואנשי השטח, רובם אנשי השומר הצעיר אבל במהלך הזמן גם פעילי החלוץ ובני עקיבא ככל שאלה השתחררו ממחנות הריכוז וחזרו לפעילות, וההנהגה הרזרבית הצעירה מהמפלגות האלה. זה היה היבט אחד מההיבט הדו-מסלולי.

הדבר השני – מדובר על פעילות שנגדיר אותה פעילות מודיעינית. מה שאני הולך להביא בפניכם זה נשמע מאוד חסמבאי, אבל כנראה שהדברים אכן כך היו, יתכן שהם היו חובבניים אבל הייתה פעילות, היה ניסיון לאגור מידע מודיעיני ולהעביר אותו לישראל. המחתרת שנוסדה בזמנו על ידי אלי פלג בחלקה הגדול, בחלקה המכריע, היא עסקה בעליה ב'. וזה היה בחסות המוסד לעליה ב'. הפעילות הציונית הייתה בחסות המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון. אבל היה את ההיבט המודיעיני. ומי שהיה, אין לי ספק שהנוכחות של טדי קרוס שאמנם רצה להביא לפעולות חבלה, אבל הפעילות שלו שעסקה בעניינים שלא קשורים בענייני עליה והפעילות של אותה יולנד הרמר שהזכרתי אותה קודם, שגויסה בתחילת שנות הארבעים על ידי המחלקה המדינית של הסוכנות כדי ללקט מידע למען הישוב הארצישראלי ואחר-כך אחרי מאי 48' למען מדינת ישראל. פה אספו מידע כדי להעביר אותו לישראל. אני אתאר, אני אצטט כאן את דבריו של רלף חודרה שהיה אחד מראשי המחתרת במצרים. הוא היה הדמות הדומיננטית לפחות עד 1950 בענייני עליה, בקשר שלו עם המוסד לעליה ב', וגם בעניינים מודיעיניים יחד עם עורך הדין רודולף פלפול ויולנד הרמר. ופה אתם רואים את השילוב של עליה עם פעילות אחרת. אני מצטט: "מחוץ לענייני עליה שתפסו חלק ניכר ומכריע בעבודתנו, היה עוד שטח בו לקח חלק פעיל מספר מוגבל של חברי ארגוננו. זה היה שטח מודיעין פוליטי וצבאי. שיתפתי פעולה עם שני אישים שפעלו במגזר המודיעיני. אישיות אחת הייתה יולנד הרמר, אשר טיפחה קשרים בקרב חוגים מצריים רמי דרג, אותה פגשתי בקביעות מסויימת. אני קורא בשמה כי היא הלכה לעולמה. ליולנד הייתה דירה בבנין גדול בקהיר, ובמקרה התגוררה באותו בנין קרובת משפחתי. היה בבנין שוער שהיה רגיל לראות אותי פוקד את בית קרובת המשפחה. ולכן נוכחותי בבנין לא עוררה כל חשדות. מה שלא ידע השוער הוא שבסיום ביקור אצל הקרובה הייתי עולה עוד חמש קומות לדירתה של יולנד. היא הייתה מוסרת לי ידיעות שונות, לעיתים בעל-פה ולעיתים בכתב. וכשהייתי עוזב את הבניין היה השוער משוכנע שביקרתי ביקור שגרתי. ידיעות אלה וידיעות נוספות שהיינו מקבלים ממקורות אחרים היו מסווגות לשני תחומים – היו ידיעות על הפעילות הפוליטית של מדינות ערב. אני זוכר שהיו בידי פרוטוקולים שלמים מישיבת מספר ועדות של הליגה הערבית, ימים אחדים בלבד לאחר התכנסותן. והיו ידיעות רסמיות על הלך הרוחות בקרב חוגים ממשלתיים מצריים שונים. העברתי ידיעות בעלות אופי צבאי. העברנו ידיעות רבות משטח האויב וכן תעודות ומסמכים בהן צוינו שמות חברי ממשלה, קצינים בכירים ואישים רמי דרג. הצלחנו גם לגייס שירותי מעבדת צילום ובעזרתה צילמנו את המסמכים החשובים ביותר על מנת להקל על שיגורם. מספר האנשים שעסק בתחום העדין הזה היה מוגבל ביותר. בעייתנו המתמדת הייתה איך להעביר חומר רגיש זה ליעדו. בתקופת פעילותי עד 1950 עמדו לרשותנו אמצעים דלים ומאולתרים. לדוגמה – לא היה בידינו מכשיר קשר. נאלצנו להשתמש בדיו סתרים, במזוודות או תיקים בעלי דפנות כפולים וגם בסבון חלול. כל קבוצת עולים שיצאה את מצרים נשאה בחפציה ללא ידיעתה תעודות ומסמכים חשובים מוסתרים בשפופרות משחת שינים או משחת גילוח".

הפעילות הזאת, שוב, כאן זה נשמע מאוד, אולי יש בזה גם יומרנות מסויימת, אבל כנראה שיש גם גרגירי אמת בכל מה שנאמר. הפעילות הזאת קדמה לפעילות הדו-מסלולית שבאה בשנים מאוחרות יותר. מצד אחד המחתרת של מבצע סוזאנה, מבצע עסק הביש, שזה היה מסלול אחד, והמסלול השני שבו עסק מכס בינט שמגיע למצרים ב-1952, שעוסק בענייני מודיעין. המסלול הראשון עוסק בענייני לוחמה פסיכולוגית, חבלה. ההיבט השני עוסק בענייני מודיעין. כך שיש קשר מחבר - הנסיון לכמעט פעילות חבלה בימי טדי קרוס. הפעילות של איסוף מודיעיני מה שאני מתאר לכם מדבריו של רלף חודרה. לגבי חבלה אנחנו יודעים מה קורה. זה לא התחיל ב-1954, זה גם לא מתחיל ב-1951. ב-1951 זה לסלול את הדרך למחתרת שתעסוק בדברים האלה, והעיתוי המתאים היה 1954, ערב חתימת ההסכם האנגלו-מצרי. אבל עוד לפני הפעולות האלה, עוד לפני שאברהם דר, ג'ון דרלינג, מגיע למצרים, כבר היו תכניות בכיוונים כאלה.

אני פה ממשיך ורוצה בחלק האחרון של ההרצאה שלי, ואני חושב שזה חלק חשוב מאוד, להבהיר דבר שאני חושב שלא הובן. אני חושב שגם במחקרים שלי בעבר וגם בספרו של אביעזר גולן שהוא ספר טוב למרות מגמתיות שיש בו, המחתרת שאני תיארתי בפניכם ועל קצה המזלג כי הזמן לא מאפשר, המחתרת הן של המוסד לעליה ב' והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון שעסקו בענייני עליה וציונות והן בפעילות הנפרדת של המודיעין שחלק מהאנשים שעסקו בעליה גם בנפרד עסקו בפעילות הזאת, בהיבט הזה, הם סוללים את הדרך למחתרת שאברהם דר מקים לאחר אפריל 1952. ואני יכול לומר לכם שכאשר הוא מגיע למצרים, אברהם דר, עם דרכון בריטי כדרכון בריטי של גיברלטר כביכול, עם אשרת תיירים לשלושה חודשים שהוציאה הקונסוליה המצרית בלונדון, זה כמובן הכל היה מזויף. הוא מבקש את עזרת הפעילים המקומיים לסייע לו בגיוס פעילים למחתרת שהוא רוצה להקים. לגבי התאים, התא האלכסנדרוני והתא הקהירי שיעסקו לטווח ארוך באיזה שהוא שלב בלוחמה פסיכולוגית ובפעילות חבלנית. הוא נפגש עם השליח של המוסד לעליה ב' באותה תקופה, שלמה הלל, ובאמצעות שלמה הוא מסביר לו שהוא רוצה לגייס, אני מצטט: "חבורת צעירים נאמנים ומהימנים לגוף מחתרתי". הוא מסביר את התכנית – לכנס קבוצה של צעירים שיכינו תשתית, בסיסים מסווגים היטב בבתי דירות בערים הגדולות, סליקים של נשק וחמרי חבלה, וגם שיהיה מאגר רזרבי. כי המחתרת ברגע שאנשים פועלים לאחר זמן-מה הם מתעייפים, יש צורך לרענן את המערכת ולהביא אנשים חדשים. אז הוא מתכנן ושוטח בפני שלמה הלל את תורתו בענין הזה. הוא אומר: "הפעילים שיהיו חלק מהמחתרת החדשה יתנתקו מתנועות הנוער הציוניות יאומנו בשיטות חבלה שונות, בתורת הלוחמה הפסיכולוגית", ובהינתן האות לישראל, דר לא הוציא מכלל האפשרות, היו לו אספירציות בהחלט גדולות, אפשרות של הסתננות לשורות של האחים המוסלמים במצרים. השליח, שלמה הלל, נועץ בעוזריו עובדיה דנון שתרם למחתרת החדשה את סמי עזר, ויקטור לוי ומאיר מיוחס, שלא היו קשורים במחתרת הישנה, ואילו ויקטור סעדיה, אחד מהאנשים הבכירים במחתרת הציונית מאז 1948 ועד שהוא עוזב את מצרים בסוף 1951 ממליץ על ד"ר מוסא מרזוק, מאיר זעפרן ואלי נעים. וכמובן גם על מרסל ניניו שנבחרה לשמש אשת קשר בין התא האלכסנדרוני והתא הקהירי ועם ישראל.

מספרת ניניו, אני מצטט: "ד"ר ויקטור סעדיה אמר לי שדרושה צעירה לשליחויות שיש בהן סכנה. למחרת חזרתי, נפגשתי עם ד"ר סעדיה. הפגישה הייתה בקרן רחוב, סמוך למקום עבודתי בהפסקת הצהרים. הוא בא מלווה בגבר צנום, נמוך קומה (זה היה שלמה הלל) אותו הציג בשם מרטן. כל אשר נרמז לי (ניניו) אודותיו היה שהוא שליח מן הארץ. כעבור מספר ימים התקשר סעדיה וקובע עימי פגישה, שוב ברחוב, ליד תחנת האוטובוס בהליופוליס. אך הפעם בערב, בתום העבודה. ושוב בא למפגש מלווה באדם נוסף. תכירי, ידיד שלי, ג'ון דרלינג (אברהם דר) ומיד הוא מסתלק". כך נוצרו המגעים הראשונים. אברהם דר עוזב באוגוסט 1951 את מצרים, הוא שב פעם נוספת שנה לאחר מכן וסולל את הדרך להכשרת הצעירים. חלק מהצעירים האלה – ויקטור לוי, משה מרזוק, רוברט דסה ופיליפ נתנזון, שעברו אכן אימונם בישראל בשנים 1952 – 1953, וכאן בעצם נוצרה המחתרת. אני לא אכנס לכל העניינים של המחתרת, אני רק אציין כך. אני גם לא אכנס לפרטים, אתם יודעים את כל השאר, שניים שנידונו למוות, אלה שקיבלו 15 שנה מאסר עולם, אלה שזוכו וכל השאר. אני רק אציין דבר אחד – המחתרת של מבצע סוזאנה לא נולדה מתוך הפעילות של המוסד לעליה ב' או של פעילויות מודיעיניות לפני כן, אלא באמצעות מה שראיתם כאן עכשיו, שלמה הלל ופעילים שפעלו במסגרת המוסד לעליה ב' בענייני עליה, המחתרת של עסק הביש לא נולדה מתוך המחתרת הישנה. אבל אנשי המחתרת הישנה שימשו כמתווכים. התיווך הזה הביא לגיוס האנשים למחתרת החדשה שקמה באביב-קיץ 1951 ומצאה את העיתוי המתאים לפעול בקיץ 1954.

מסקנות – מצרים ידעה מחתרות שונות לאורך כל התקופות. הפעילות שהייתה לא ב-51' עם בואו של דר, אלא מ-52' ועד חשיפת הרשת, עד חשיפת מבצע סוזאנה, הפעילות הייתה כפולה. גם הפעילות של המחתרת הזאת שהייתה אמורה לעסוק בענייני חבלה. יש לנו היסטוריונים שמציגים את זה כמחתרת לענייני ריגול. היא לא עסקה בענייני ריגול. היא עסקה בענייני חבלה. וכמובן המסלול השני כאן זה המסלול של מכס בינט שאמנם היה בקשר עם מרסל ניניו, והוא פעם אפילו החליף מילה עם הפעילים של מחתרת עסק הביש, אבל הוא עמד מאחורי דלת ודיבר אליהם מאחורי דלת, דרך הסדק. פה היו שני מסלולים בתקופה הזאת – גם מכס בינט שנחשף בגלל הקשר שלו עם מרסל ניניו שנשברה תחת חקירה, וגם המסלול השני של עסק הביש. אני אסיים ואומר דבר שאני חושב שהוא חשוב. אני דווקא, ופה אני לא אהיה כל כך אובייקטיבי, אני חסיד של המחתרת הישנה. המחתרת הזאת, ואגב אני לא בא באשמה אל אף אחד שהיה פעיל בשנים 51' – 54', זה חלק מבעיות שישראל נמצאת במזרח התיכון והייתה במצב של מלחמה ואנשים עושים טעויות והאנשים האלה היו נפלאים בעיניי, גם אלה שהיו בארץ ומאשימים אותם בכל מיני האשמות, וגם הצעירים שבאמת עשו עבודה נפלאה. אבל אם אנחנו מדברים על סיפור הצלחה, המחתרת הישנה היא סיפור הצלחה. לא היו סיבוכים, למרות שהיו מעצרים מדי פעם של פעילים מקומיים. הוציאו מתוך 14,000 יהודים לפחות 11,000 באמצעות המחתרת הזאת. העלייה הזאת הביאה אנשים מאוד מאוד איכותיים לישראל. והדבר האחרון שיש ויכוח עם ההיסטוריונים – כפי שנאמר בפאנל הקודם לגבי החמצות הזדמנויות בקשרינו עם ישראל, שאנחנו החמצנו הזדמנויות במגעים האלה עם כל המנהיגים הערבים והנציגים שלהם. אנחנו לא החמצנו שום הזדמנות, זה לא היה משא ומתן, אך אחד לא היה מוכן לשלום בתקופה הזאת. אני מסכים פה עם ד"ר בר-און. אני בעצמי בספר שלי על ישראל והמגרב אני בא לאותה מסקנה שלנו לא היה מה להציע לערבים ולערבים לא היה מה להציע לנו. מה אנחנו היינו יכולים להסכים? לביצוע החלטת האו"ם 194 ו-181? והם יכירו בישראל? נאצר שהיה מוכן להיפגש איתנו, הרי כשאמרו שהוא מוכן להיפגש איתנו, הרי היו לו תכניות פן-ערביות ברוח המעגל הערבי והמעגל האסלאמי והמעגל האפריקני. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו. בתקופת עסק הביש הרי בא חבר פרלמט בריטי יהודי בשם מוריס אורבך. הוא נפגש עם נאצר. נאצר מספר לאורבך – אני הייתי מוכן לעשות שלום עם ישראל. ולמה אורבך מגיע? זה כדי לנסות ולרכך את הגזרות שהיו אמורות לנחות על נדוני הפרשה. והוא אומר לו – אני מוכן להכיר בישראל אבל יש את האחים המוסלמים, ויש לי אופוזיציה. תמיד היו תירוצים.

ואחרון בהקשר לזה, כמו שלגבי החמצת הזדמנויות, יש כאלה שטוענים שעסק הביש הביא לקץ הקהילה היהודית. ואני אומר בשפה לא אקדמית "בוקרה פי אל מישמיש". לא היה ולא נברא. המדיניות להומוגניות לאומית של נאצר הייתה קימת מיולי 52' ברגע שהוא עלה לשלטון. הוא היה זקוק לעיתוי המתאים כדי לבצע אותה. אוקטובר-נובמבר 1956 זה היה העיתוי המתאים לבצע הומוגניות לאומית. הסכסוך הערבי-ישראלי והפרשה הזאת לא הייתה קשורה בשום אופן בענין הזה. כי מיעוטים אחרים כמו המיעוט היווני שיוון, האפוטרופוס של המיעוט היווני במצרים, לא הייתה במלחמה, לא הייתה המעורבת בסכסוך הערבי-ישראלי והנה תראו מה קרה למיעוט היווני. גם הוא מצא את דרכו החוצה. זה היה חלק מהמדיניות של הלאומנות הפן-ערבית. תודה.

ד"ר גור אלרואי:

תודה רבה. אני מבקש להזמין את אחרון הדוברים, ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל הד"ר מוטי גולני. ספרו האחרון "מלחמות לא קורות מעצמן" יצא לאחרונה ובקרוב יראה אור ספר נוסף בשם "בעור שיניו" המתאר דרך יומנו של המזכיר הראשי הנרי גרני את ימי המנדט האחרונים בארץ-ישראל. בבקשה מוטי.

ד"ר מוטי גולני – מלחמת סיני ונידוני עסק הביש:

צהרים טובים. להיות דובר אחרון במושב צהרים זה לא פשוט, ובכל זאת. לדון בנושא כזה אתה כל הזמן נע בין היסטוריה לבין כמעט אקטואליה באשר אנשים בחלקם שהיו מעורבים בפרשה עדין איתנו עד מאה ועשרים. מכיוון שזיכרון לטעמי הוא עניין של אקטואליה, היינו אתה רואה את מה שהיה לפי מה שמעניין אותך היום, הדברים מאוד רגישים ומטבע הדברים המחקר עדין לא מיצה את עצמו גם מהסיבה הזו. יתר על כן על עסק הביש נכתבו מאות רבות של עמודים ונדמה שכל פעם שיוצא ספר חדש אנחנו יודעים פחות. וזה לא מקרה. הפרשה סבוכה, כמעט בלשית. תוסיפו לזה את העובדה שלא כל החומר שוחרר ומי יודע מתי ישוחרר לעיון וגם כאשר ישחררו אותו לעיון אנחנו אז אולי נגלה מה הושמד ותמיד יישאר מקום לפרשנות ופרנסה להיסטוריונים. ובכל זאת יש טעם לעסוק בענין הזה כיוון שהוא היה עניין שלא הסתיים בפרשה בלשית ריגולית כזו או אחרת. הפרשה, או עסק הביש ואחריו הפרשה, היו חלק מההיסטוריה, וחלק מרכזי לטעמי, של ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני נתבקשתי לדבר כאן על הקשר של מלחמת סיני ונידוני עסק הביש. שהרי כמעט מפליא הדבר כיצד לאחר מלחמת סיני לא שוחררו נידוני עסק הביש ואני מיד אסביר למה אני מתכון. איפה שהוא בשנות התשעים נערכה תכנית טלוויזיה, אתם מכירים את הסדרה חיים שכאלה, והסדרה הייתה יחד עם נידוני הפרשה. היה פרק מאוד מרתק. התכנית צולמה ועוכבה למשך זמן ארוך מאוד על ידי הצנזורה. בין השאר כיוון שנאמרו שם דברים שאפילו בשנות התשעים לא היו כל כך נוחים למערכת הביטחון. אז עוד ישב במשרד הביטחון שומר החותם חיים ישראלי ומה שלא היה ראוי או פגע בזכרו של בן-גוריון בודאי לא יכול היה לעבור. ואני שהייתי שרוי אז בעיצומו של הדוקטורט, עסקתי במלחמת סיני בשיתוף מערכת הביטחון, התבקשתי כדי שהתכנית תעלה לאוויר, התבקשתי לבדוק מה הקשר בין מלחמת סיני לבין נידוני עסק הביש כי העדים טענו בתכנית בתוקף רב שאפשר היה לשחרר אותם לאחר מלחמת סיני. הנה לישראל היו 5,000 שבויים ובידי המצרים היה רק טייס ישראלי אחד, יונתן אטקס, הוא שוחרר בתמורה לאותם 5,000 והשאר נשארו כידוע בכלא עד 1968. הטענה הזו הייתה צריכה בדיקה ואני הלכתי לבדוק, החומר נפתח בפניי, לפחות חלקו. אני לא יודע מה לא נפתח. התוצאות היו דלות. מה שמצאתי בחומר הוא בעיקר הסתייגויות שקשורות למצב המדיני במיוחד של ישראל בחורף 1956-1957, מול הלחץ של ארצות הברית בעיקר לסגת מסיני ומיד, והניסיון של ישראל להוציא כמה פרות ראויים מפרשת הנסיגה, אני אתאר את זה מיד. לא מצאתי שום רצון, שום נחרצות לשחרר את נידוני עסק הביש, שהרי צריך לזכור שכדי לשחרר אותם היה צריך להכיר בהם קודם. היינו ישראל הייתה צריכה לקחת אחריות שילוחית על האסירים הללו, היינו להודות באחריותה למעשה באווירה של פוסט מלחמת סיני, ומלחמת סיני הייתה קשורה בקנוניה ידועה. לא דיברו על הכל, בודאי לא על העניין הזה.

ובכל זאת משהו כן נעשה אחרי מלחמת סיני. ומה שנעשה זה כמעט מצווה הבאה בעבירה, כלומר מה שנעשה מעיד בעיקר על מה שלא נעשה. ב-9 בנובמבר 1956, ימים ספורים אחרי תום המלחמה, יומיים אחרי תום המלחמה, נשלחה לפורט סעיד חוליה בפיקודו של אברהם דר, ג'ון דרלינג, שהקשר שלו לעסק הביש ידוע, או לחוליה לפחות. יחד עמו היה אריה לובה אליאב וקשר. הם נשלחו, שימו לב לא פחות ולא יותר, כדי לחלץ את יהודי מצרים. זאת אומרת השלישייה הזו הייתה אמורה לחלץ את יהודי מצרים בשעת רצון של הקשר של ישראל עם הבריטים והצרפתים. בשלב הראשון דובר על אפשרות שישתתפו גם לוחמים משייטת 13 וגדוד מודיעין צרפתי מיוחד שהיה אז בפורט סעיד, אלא שכבר עם יציאת החוליה, כאמור ב-9 בנובמבר, ברור היה אלף – שהאנגלו-צרפתים יישארו רק בפורט סעיד וגם זה זמני ...

... מנותק מהעניין הזה בסופו של דבר שאול אביגור ואנשיו הם שלקחו אחריות על המהלך. החוליה הגיעה לפורט סעיד ומתוך כמאתיים יהודים שהיא מצאה שם היא הצליחה להביא ארצה בלילה של ה-17 – 18 בנובמבר ששים וחמישה יהודים. ללא ספק מעשה יפה, אבל רחוק מאוד מהיומרות של הפקודה או הצהרת הכוונות ערב היציאה.

אין ספק שהרשלנות של מבצע "תושייה" מזכירה במשהו את הרשלנות של עסק הביש. בשני המקרים לא נעשה מאמץ ניכר לדאוג לאנשים בשטח. והשאלה ששואל את עצמו ההיסטוריון - מדוע? מדוע אחרי מלחמת סיני לא נעשה מאמץ מדיני ראוי לשמו לשחרר את האנשים? ואני רוצה להוציא מהדיון לצורך העניין את הטיעון המוסרי, כי נדמה לי שלא צריך להיות ויכוח בדבר האחריות המתבקשת של המדינה על אנשיה בעורף האויב. אלא שמדינת ישראל לא הייתה הראשונה ולא האחרונה שהפקירה או השאירה אנשים בשטח כתוצאה מפעולות שהשתיקה יפה להם. בודאי הדברים נכונים בפרספקטיבה של היום, כאשר ברור לכולנו שהיה צריך לעשות מעשה. הנושא הזה לא עמד לדיון בחורף 1956-1957 כאשר הייתה אפשרות, לפחות עקרונית, לשחרר את האסירים, אלא אני מבקש להתרכז בשתי שאלות עיקריות לצורך העניין. השאלה האחת כללית, קשורה למדיניות הביטחון של ישראל באותה תקופה, והשאלה השניה המסובכת והרגישה עוד יותר, ואני מבטיח להיות זהיר, היא כמובן השאלה הפרסונלית.

בענין הכללי, אין ספק שאם אחרי מלחמת סיני ובאוריה של ההצלחה של אותו זמן, נדמה היה למישהו, וכשאני אומר מישהו אני מתכוון בעיקר לבן-גוריון ודיין, אם היה נדמה להם שמה שנעשה ב-1954 לא היה ראוי מבחינה מדינית, הזיק לישראל מבחינה מדינית, אולי היה קל להם יותר להסתכל על הדברים בעיניים אחרות. כי אתה לא יכול להימנע מהרושם שהם נמנעים בכוונה גדולה מלדון בנושא. וכשאתה בודק את מדיניות ישראל באותן שנים, אני רוצה לומר בענין הזה שני דברים, עובר קו אחד משליחות רוברטסון בפברואר 1951 ועד הסכם ורמר החשאי בין צרפת לבין ישראל ביוני 1956. ומיד אני אקשור את הדברים לנושא שלנו. בישראל ראו את הצורך בבעלת ברית שיש לה גם יכולת מדינית וגם יכולת צבאית כעניין קיומי, לא פחות. בעיקר מאז 1951. הרי הסצינה של ביקור רוברטסון ידועה אולי לחלק מהאנשים, אני אסביר על מה מדובר. בפברואר יום אחד הופיעה כאן בחיפה משחתת בריטית וירד קצין שהיה דומה מאוד לנציב העליון שעזב רק שלוש שנים קודם לכן, ואתה מוצא פה ושם בעיתונים "הנציב העליון חזר". מי שכתב את זה התבדח אבל הוא לא ידע כמה הוא היה קרוב לאמת. ורוברטסון שהיה מפקד הכוחות הבריטיים במזרח הים התיכון הגיע לשיחות, נמצא כאן פרופ' מיכאל כהן אני מניח שהוא ידבר על העניין הזה יותר בהרחבה, במסגרת האפשרות של מלחמת עולם שלישית, ובכל אופן מה שנקרא ההגנה על המזרח התיכון. אני לא ארחיב בסוגיה הזאת, אני רק אומר שכאשר הגנרל שטח את בקשותיו לפני ראש הממשלה ושר הביטחון ושר החוץ, מר בן-גוריון ושרת, התשובה של בן-גוריון הייתה תשובה מעניינת, והיה צריך להבין בן-גוריונית כדי לפרש אותה, אבל אחר-כך הוא דיבר דברים ברורים. בן-גוריון אומר לגנרל, אחרי שהוא אומר - אנחנו רוצים שימוש בנמל חיפה, אנחנו רוצים מחסנים, מעבר אווירי, וכיוצא באלה בקשות צנועות לסיוע, אמר לו בן-גוריון – בסדר, אבל אנחנו כמו ניו-זילנד. פירושו של דבר, זאת אומרת אנחנו רוצים להיות חלק מהקומון-וולת', מחבר העמים הבריטי, חלק ממערכת הבריתות שלכם, כי לא נוכל לתת דבר כזה בלי שישראל תהיה מכמעט בת-חסות של בריטניה. כמובן שהגנרל לא היה לו מה להשיב, זה לא היה מתחום סמכותו, זה הוחזר ללונדון ושם העניין סורב. אבל ישראל מחזרת מאז 1951 אחר ארצות הברית, אחר בריטניה, אחר צרפת. שעה שהממשל הרפובליקני החדש עלה לשלטון בוושינגטון ב-1953 היה ברור שהוא לא שש לקשר גלוי מדי עם ישראל. הממשל של אייזנהאור היה מסויג מאוד בלשון המעטה מקשרים מיוחדים עם ישראל, ולמרות הלחץ, כמעט התחנונים שהפעילה ישראל כלפי וושינגטון נראה היה שזה לא עובד. הבריטים אותו הדבר.

רק ב-1955, ובעיקר ב-1956, כאשר בשלו היחסים עם צרפת, ישראל קיבלה את המגיע לה לדעתה, היינו בעלת ברית שהייתה מוכנה לתמוך גם בנשק וגם תמיכה מדינית כללית. אני לא מציע לייחס את מלחמת סיני רק לעסקת הנשק הצ'כו-מצרית הידועה. היא חלק ממהלך גדול יותר שודאי יאיץ את המלחמה. אני מציע לראות את מלחמת סיני כחלק מהמחויבות של ישראל במקרה הזה לצרפת, ודרכה גם לבריטניה, היינו – אתם תהיו העילה עבורנו לתקוף בסואץ ואנחנו בתמורה נגבה אתכם לאורך כל הדרך, שהרי בסתיו 56' ישראל לא הייתה מאוימת יותר מאשר בסתיו 55', ואז היא לא יצאה כידוע למלחמה. וגם בלי שאני יכול עכשיו לפרט את כל המהלכים שקדמו למלחמת סיני, אני רק אומר שבבסיס מלחמת סיני הייתה הברית עם צרפת והייתה הקנוניה. הייתה קנוניה כיוון שלא הייתה לישראל סיבה קונקרטית לצאת לתקוף. כאשר, ומורל'ה כותב את זה נפלא ביומן לשכת הרמטכ"ל, כאשר דיין בא ביום שני ה-29 באוקטובר בבוקר אל בן-גוריון החולה בביתו בתל-אביב, ושעת השין, מה שנקרא יום הע', היום של המלחמה זה אותו יום שני ה-29 בחודש, שעת השין נקבעה לשעה חמש לפי שעון ישראל אחר הצהרים. בן-גוריון יושב במיטתו, כך כותב מורל'ה, ושואל את דיין – משה, למה אנחנו יוצאים היום למלחמה? על בן-גוריון אפשר להגיד הרבה דברים טובים. חוש הומור זה לא היה התחום שלו, בודאי לא ערב לחמה. אז דיין עונה לו תשובה מתבקשת – מה זאת אומרת למה? כי השעה תהיה חמש. ואז הם מתחילים לדון ברצינות רבה, וכאן המקור לשאלה של בן-גוריון מה עושים עם שני המברקים ששלח אייזנהאור באותו לילה "אל תתקפו את ירדן"? מה עושים, כי ישראל עומדת לתקוף. קודם כל את מצרים, ובאותה הזדמנות גם את ירדן, אם הכל ילך כשורה.

אבל יש בעיה רצינית עם ארצות הברית, וזאת ארצות הברית של אייזנהאור, זה לא פשוט. והם מתקשים לנסח סיבה טובה, עד כדי ניסיון קלוש שלא עלה יפה לביים תקריות בגבול, לשלוח עיתונאים לבקר פצועים בבתי חולים, וחוץ מהשגריר הבריטי שאף אחד לא סיפר לו למה הולכת להיות מלחמה, אף אחד לא האמין שיש לישראל באמת סיבה לתקוף באותה תקופה, אלא סיבה מדינית, אגב רצינית מאוד, אפשר להגיד שהיא ריאלית, אפשר להגיד שלא. אבל זו הסיבה, זו סיבה קונקרטית. לצורך זה היה צריך את הקנוניה הידועה שלפיה ישראל כאילו תוקפת ואנגליה וצרפת כאילו נותנות אולטימטום וישראל כאילו, אני מתכוון כאילו במובן המקורי של המילה, כאילו נענית לאולטימטום והמצרים לא נענים לאולטימטום, ואז שתי המעצמות הוותיקות כאילו באות להשכין שלום בתעלת סואץ, מהלך שהשתיקה יפה לו. צריך לזכור שבאווירה של אחרי מלחמת סיני, כל מהלך שנועד להחזיר את השליטה הבריטית בתעלת סואץ, נתפס כקשור לממשל של אידן או קודם לממשל של צ'רצ'יל ואידן, אם אני מדבר על 1954. היינו שדיבורים על עסק הביש או הכרה בנידוני עסק הביש באווירה שאחרי מלחמת סיני נוכח היחסים העכורים בין ארצות הברית ובנות בריתה בנאט"ו, משבר חשוב בפני עצמו. באווירה הזאת כל דבר היה נקשר לבריטניה. והדבר האחרון שבן-גוריון ודיין רצו באותה תקופה זה להביך את בריטניה, שיחד עם צרפת נתנה איזה שהוא גיבוי, אמנם לא מספיק לדעת בן-גוריון ודיין, ואני חושב שהם צדקו בנקודה הזאת, נתנה איזה שהוא גיבוי לישראל במיקוח על איזו נסיגה, מתי נסיגה, ומה ישראל תקבל בתמורה. כך שמבחינה מדינית לא היה עולה על הדעת לדבר על הקנוניה של אוקטובר 56' וגם לא על המעשה של קיץ 54'. זאת אומרת זה היה בלתי נסבל מבחינת מעמדה המדיני של ישראל אחרי מלחמת סיני.

כאן אני רוצה לעבור לשאלה השניה שהיא אני מודה קצת יותר רגישה ורב הנסתר על הגלוי. אני מתכוון כאן להיבט הפרסונלי. שהרי ב-1954 דובר על מקבלי החלטות כאלה, וב-1956 לפחות חלקם כבר היו אחרים. ואני לא מתכוון לשחקני המשנה. אני מתכוון ממש לצמרת, מהסיבה הפשוטה, כיוון שבמלחמת סיני ואחריה כל ההחלטות החשובות התקבלו בקשר שבין בן-גוריון לבין דיין. פרס היה מעורב כמובן אבל לא הייתה לו אותה השפעה. לכן אני לא אתייחס לאלה שמתחת. אותו הדבר לגבי 1954 שם מה שמשמעותי זה המשולש שרת כראש ממשלה ושר החוץ, לבון כשר הביטחון ודיין כרמטכ"ל. השאר לצורך העניין פחות חשובים כדי לתת תשובה למה ישראל לא לחצה לשחרר את נידוני עסק הביש אחרי מלחמת סיני. ובכן, מה השתנה בין 1954 ל-1956 בהיבט הפרסונלי? נדמה לי שקודם כל, וזה כולם כאן יודעים, שרת ולבון כבר לא היו בתמונה. שניהם הודחו, האחד בפברואר 1955, זה לבון, שרת הודח ביוני 1956. לא אדרש כאן לפרשת ההדחות, רק אומר שמי שנשאר בצמרת היה משה דיין, מי שהיה ראש המטה הכללי גם ב-1954 וגם ב-1956. מי שלא היה פעיל ב-1954 היה דוד בן-גוריון שהיה אז שרוי בהרפתקה הלא-מוצלחת שלו בשדה בוקר. הוא עצמו נדמה לי הצטער על כך, ואנחנו מוצאים אותו ב-1956 שוב כראש הממשלה ושר הביטחון.

התעלומה הגדולה ביותר לצורך העניין קשורה במקומו של דיין בכל הפרשה. נדמה לי שאף היסטוריון עדין לא הצליח לשים את היד, ואני גם בספק אם מישהו מאתנו יצליח לשים את היד בצורה משכנעת על מקומו של דיין בכל הפרשה, וזה מהסיבות שציינתי בתחילת הרצאתי. יחד עם זאת, מפליא בעיני משהו שעד עבודתה החשובה של איל כפכפי זיכרונה לברכה, הביוגרפיה שכתבה על פנחס לבון, אף אחד לא ניסה באמת ובתמים לבדוק את מי שהיה מעורב בעסק הזה מראשיתו ועד אחריתו. אחד שבמקרה היה לו גם תפקיד שקשור לפרשה הזאת, ראש המטה הכללי. היינו, לטעון שדיין היה קשור ישירות לעניין, צריך להוכיח. אבל לטעון שהוא לא היה קשור בכלל לעניין, לא עולה על הדעת, לא יכול להיות. במיוחד שמדובר בקצין כמו משה דיין, שמה שעניין אותו באמת זה מדיניות בטחון יותר מאשר אויב מימין אויב משמאל, ואיך ינוהל הקרב. דיין היה רמטכ"ל מדיני גם בגלל הכשרתו בשנות הארבעים, וגם בגלל שזה היה העניין העיקרי שלו. מלחמת סיני שהחלק המלחמתי בה שולי בסך הכל, מדובר במשבר שמתחיל בשלהי יולי 56' ונגמר במרץ 1957. מבחינת המעשה הישראלי בן-גוריון אישר. דיין יזם, דחף, ביצע. וזה לא התחיל ב-1956. דיין הוא אקטיביסט מדיני באופן גלוי עוד לפני כניסתו ללשכת הרמטכ"ל, בודאי אחרי זה. אי אפשר לומר על משה דיין שנעשה משהו על ידי שר הביטחון או ראש הממשלה, בעיקר במקרה של שרת, והוא נשאר שקט בצד. כמו שדיין היתמם אחרי עסק הביש ואמר – זו הייתה הוראה של שר הביטחון, מה אתם רוצים ממני? דיין אמר לשרת בפניו - אתה לא ראוי. הרמטכ"ל אומר לראש הממשלה.

ביוני 1954, לפני עסק הביש, על רקע של מחלוקת בנושא של רכש טנקים עם שר הביטחון לבון, דיין התפטר, חזר בו. הוא אמר ... מול שר בטחון ושר הביטחון נאלץ לחזור בו. שנה אחרי עסק הביש, באוגוסט 1955, שוב דיין מתפטר, הפעם במחאה על מדיניות ראש הממשלה שרת בנושא פעולות התגמול, בטחון שוטף. גם הפעם דעתו התקבלה. הפעם גם בן-גוריון היה בשטח, והוא סייע לו. כלומר אי אפשר לומר שמשה דיין היה חף מעשיה, חף מביקורת, באשר לממונים עליו. אחת היא אם זה ראש הממשלה או שר הביטחון, ולכן מעניינת שתיקתו בענין הזה. שתיקתו במרכאות בזמן עסק הביש, ושתיקתו לא במרכאות אחרי מלחמת סיני מול האפשרות שהייתה אולי, קשה לדעת, לשחרר את נידוני עסק הביש. אני רוצה לומר על דיין, בלי שאני אכנס כאן לפרטים, כי אז אנחנו מסתבכים כאן בהרים של חומר, שמעבר לעובדה שדיין היה מאוד אקטיבי, הוא, ופרס סייע לו בענין הזה שנים רבות, הוא ניסה להטמיע את הסיפור שעל פיו משה דיין לא היה בארץ בזמן עסק הביש, כולנו יודעים. ובכן זה לא מדויק. בפעולה הראשונה בתחילת יולי דיין היה בארץ. דיין עזב את הארץ לסיור בארצות הברית ובצרפת ב-11 ביולי. הוא חזר ב-19 באוגוסט והוא זה שירד לשדה בוקר כדי לספר לבן-גוריון את הגירסה הידועה – לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי. זה שר הביטחון, הוא ולא אחר. עכשיו אולי בן-גוריון שמע בפעם הראשונה על מה מדובר. אולי. לפחות בצורה מפורטת. דיין גם, כפי שעולה מהחומר ופה אין מחלוקות משבתי טבת ועד איל כפכפי, דיין היה מעורב בהכנות לועדת החקירה, ועדת אולשן-דורי, שמינה שרת. בעיצוב הדוחות, במה יאמר, במה לא יאמר בדוחות. הוא גם העיד בפני הועדה כמובן. מה ידע דיין לפני? קשה לומר. האם דיין הכיר את יחידה 131? בודאי. האם הוא ידע שמתכוונים להפעיל אותה במצרים? נראה שכן. אף אחד לא הוכיח שהוא נתן את הפקודה להפעיל אותה.

אני רוצה לסכם את העניין הזה. אני רוצה להדגיש בענין הזה ולומר שמעורבות של אישים צבאיים בנושא מדיניות בטחון הייתה דבר נפוץ מאוד בשנות החמישים. רק דוגמה קטנה כדי לסבר את האוזן – תכנית המלחמה של ישראל, "תכנית לביא" קראו לה, שעסקה במדיניות בטחון יותר מאשר בנושאים צבאיים, עוצבה במטה הכללי ומי שהיה אחראי עליה היו אנשים כמו דיין, יובל נאמן, יותר מאוחר עסק בזה מאיר עמית, ורבים אחרים. כלומר לא הייתה אף אישיות מדינית או פוליטית שהייתה מעורבת בזה באופן ישיר. ולכן צריך לחפש במעשה הזה של עסק הביש, שהוא לטעמי מעשה מדיני, היינו לערער את יחסי מצרים עם בריטניה ערב פינוי אפשרי שהוא מעשה מדיני, צריך לחפש את טביעות ידיו של הרמטכ"ל. מדוע זה חשוב? כיוון שזה מוסיף איזה שהוא משקל לעובדה שדיין הסתייג מאוד מאוד מאזכור עסק הביש אחרי מלחמת סיני, ונדמה לי שהוא הסתייג גם ב-1968 כאשר הוא היה שר בטחון.

ואחרון וחביב בן-גוריון. אני רוצה לומר לגבי בן-גוריון שלכאורה מה הסיפור היה בשדה בוקר? רועה צאן תמים, כן? כמובן שזה לא הסיפור. בן-גוריון שהוביל את המדיניות של בעלת ברית, כאמור, לא התנזר ממעשה מדיני גם בהיותו בשדה בוקר. הייתי אומר שהייתה מלחמה בין שדה בוקר לבין ירושלים באותה תקופה. בן-גוריון בתקופת פרישתו מדצמבר 1953 ועד שובו בפברואר 1955, לא עלה לירושלים אפילו פעם אחת, וזה לא היה מקרה, אבל הוא דיבר ושכנע ותקף את יורשו לא מעט. יתר על כן, מעבר לעובדה ששרת כראש ממשלה מדי פעם ירד לעדכן אותו, אזי באופן קבוע ועקבי מאוד עשו זאת דיין ופרס. ביוני 1954 דיין ופרס היו שרויים בעיצומו של ניסיון אינטנסיבי להחזיר את בן-גוריון אל הממשלה כיוון שהם טענו שמערכת הביטחון מתמוטטת, היחסים הבינלאומיים של ישראל במצב קשה, הזקן צריך לחזור. הם בודאי שיתפו אותו, אפשר להניח, במה שקורה. פה אני רוצה לשער השערה בהסתייגות גדולה, אין לי הוכחה. בניגוד למדיניות של בן-גוריון בדבר בעלת ברית, דבר שהוא היה עקבי בו בדרך כלל מאז 51', אולי עוד קודם, בודאי ב-56'. יש לו איזה פרק קטן ביוני 54' שבו הוא נתון בויכוח עם דיין בקשר לשאלה מלחמה יזומה כן או לא. וגם מבעלת ברית הוא זמנית מסתייג. שמא פעולה כזו שאין בה בעלת ברית אבל יש בה איזה שהוא ניסיון להשפיע על היחסים הבינלאומיים של ישראל דרך פעולה מאחורי הקלעים, כן התאימה לגישתו באותם ימים. אבל זה כמובן אי אפשר להוכיח. מה שכן אפשר להראות שבן-גוריון לא היה שווה נפש כלפי עסק הביש, לא עם שובו אל משרד הביטחון בפברואר 55', לא בשובו אל ראשות הממשלה בנובמבר של אותה שנה, לא אחרי מלחמת סיני וכפי שידונו כאן עוד בהרחבה, גם לא בתחילת שנות הששים. כלומר, הוא ראה בענין הזה דבר לא ראוי, דבר שמסכן את מעמדה של ישראל וקשה לי להניח שאותו בן-גוריון שכפי שאנחנו יודעים היטב מהמחקר לקח את הקנוניה של ערב מלחמת סיני קשה. הוא כמעט מתחרט ערב המלחמה. חרה לו מאוד שהבריטים זורקים את כל המעשה הלא נקי על ישראל, בעוד שהם רוחצים בניקיון כפיים לכאורה, בעוד שישראל תעשה עבורם את העבודה המלוכלכת. בן-גוריון ודאי לא שש להוסיף לערמה של הבעיות גם את עסק הביש אחרי מלחמת סיני. ודבר אחרון וחשוב – בן-גוריון גיבה את דיין. קשה לראות את בן-גוריון, וזו נקודה חשובה, מחזיר לעצמו את ההגמוניה שהייתה לו לפני 53' אחרי 55' בלי דיין. תראו, חסידיו של בן-גוריון, בעיקר החסידים השוטים שבהם, מציירים לנו דמות של אדם שעוצמתו הייתה אי-שם למעלה מגיל 14 עד שיבה טובה. צריך לזכור שבן-גוריון הייתה לו קריירה שעלתה והייתה לו דעיכה. היו לו עליות ומורדות גם תוך כדי קריירה. אחת הנפילות של בן-גוריון ללא ספק זו תקופת שדה בוקר. ובן-גוריון היה צריך להחזיר לעצמו את ההגמוניה. זה לא היה מובן מאליו. שרת ואחרים מהרהרים ערב הבחירות של קיץ 55' האם נכון שהזקן יחזור. ברור שברגע שהוא אומר שהוא חוזר קשה לעמוד בפניו. בן-גוריון עצמו הבין שצריך להחזיר את ההגמוניה ודיין מסייע לו ללא ספק בענין הזה. אני לא מאלה שסבורים שבן-גוריון שמר על עקביות בענין הזה. ולכן אין שום סיבה שראש הממשלה ושר הביטחון יסייע בהעלאת נושא כה רגיש עבור דיין ועבור ישראל בכלל. זו הסיבה העיקרית.

לסיכום אני רוצה לומר שוב – השאלה למה לא שוחררו נידוני עסק הביש אחרי מלחמת סיני תישאר שאלה כואבת וקשה לפתרון. התשובות, אולי נדע יותר, אף פעם לא נדע את הכל. אולי חלק מהאנשים הנמצאים איתנו היום יוכלו לעזור לנו בעניין הזה. אני משוכנע שפרס למשל יודע יותר ממה שהוא מספר לנו, אבל גם אז המידע שלנו יהיה חלקי. תודה רבה.

ד"ר גור אלרואי:

תודה רבה. בגלל יושב הראש שלא עמד על הזמנים הזמן שלנו לשאלות הוא קצר מאוד ואני מבקש שאלות קצרות בלי הרצאות להפנות לדובר כדי שיהיה זמן לענות.

פרופ' מיכאל כהן מהקהל:

ממנהלי הכנס צריכה לצאת פניה רסמית לממשלת ישראל. חמישים שנה עברו הגיע הזמן שישחררו את המסמכים כי מאוד מסריח כי יש סיפור כאן של כיסוי ישבן. זאת הסיבה שלא פותחים. שתי שאלות קצרות, אחת לד"ר גולני אחת לפרופ' לסקר. בגלל שאין מסמכים אז יותר מדי ספקולציות. אם היה לנו את העניין של פולארד, כולם יודעים שזה ... לישראל, אז כולם ידעו שה... כנראה מטעם ישראל. אז נראה לי שאולי, אני זורק ספקולציה בדיוק כמוך ... לא בגלל קלקול יחסים עם בריטניה או משהו אחר. ... העניין שאמרת שבן-גוריון שואל את דיין למה אנחנו יוצאים הערב, זה עניין של עיתוי. לא של המלחמה, כי הרי ישבו ... ויש תכנית של השלישייה. ודאי ידעו שלפי התכנית יוצאים למלחמה. פרופ' לסקר, שאלה קצרה, מהסיכום שלך נשמע תסלח לי, אני בכל אופן, עסק הביש היה דבר יפה. לא פגע ביהדות מצרים. איך יתכן שיהודים בקהילת מצרים לא ייפגעו? שהמעמד שלהם הוא לא בסכנה?

רופ' יוסי גולדשטיין מהקהל:

אני רוצה לכפור בפני קודמיי על העובדה וההנחה, שאין חומר. יש אין סוף חומר. רק צריך ללכת ולחפש אותו. לדוגמה – מוטי רוצה לדעת על משה דיין ועסק הביש, ייגש לפרוטוקולים של לבון, של ועדת הביטחון של הכנסת ... אני אספר על זה קצת בהרצאה שלי. בעדות של לבון יש אין סוף חומר על דיין. לא שהכל נכון, ולא שהכל נקי, אבל חומר יש. יש ארכיון צה"ל שזה ארכיון פתוח, ויש ... רק צריך ללכת ולחפש אותו. לכן הטענה שאין חומר היא טענה ... . כאחד שכל הזמן סוחב חומר כזה היא פחות או יותר.

פרופ' שלמה אהרונסון מהקהל:

פרופ' לסקר, הערה קטנה, אלף לגבי הדברים שאמרת על ספרו של חברי המנוח אביעזר גולן "מבצע סוזאנה" והערת על המגמתיות של הספר, אני רוצה פשוט שהדברים יובהרו. הספר הזה הוא גרסתם של האנשים בקהיר. לכן אין בו שום בעיה של ... . דבר שני, נמצא איתנו פה בנימין גיבלי. הוא אחד משני הגיבורים המרכזיים ביותר של הפרשה ... . אחד הלך לעולמו, השני אני מאחל לו 240 שנה. אבל סוף סוף גם אחרי מה שהוא אמר בטלוויזיה, אולי תאפשרו לו באמת פה לקום ולהגיד ...

שאלה מהקהל:

איך מסבירים שהיום שיש שלום עם מצרים לא מסוגלים לשחרר את עזאם עזאם עם כל המאמצים הדיפלומטים ואיך מיד אחרי מלחמת ששת הימים רצו לשחרר את אנשי מחתרת מצרים ...

ד"ר מוטי גולני:

בואו נעשה את זה אחד אחד. קודם כל, שלמה, לגבי ההרצאה שלך, דבר עם יואב גלבר. אני חושב שהרעיון הוא מצוין, אם מר גיבלי יסכים לדבר זה יהיה נפלא. אני רוצה לגבי מיכאל, לגבי ההערות שלך. אני חושב, וזה כן מופיע בחומר, הצורך לא להביך את האנגלו-צרפתים בכל מיני מעמדים אחרי המלחמה, כי גם ישראל וגם הם היו שרויים, ישראל בגלל מעמדה המיוחד ובריטניה וצרפת בגלל המשבר שאנחנו שוכחים שהיה החשוב ביותר אז, זה לא המשבר הישראלי-מצרי וגם לא המשבר בין בריטניה, צרפת למצרים, אלא זה המשבר בתוך נאט"ו. היינו בין בריטניה וצרפת לבין ארצות הברית, הכל היה מאוד רגיש. לגבי שאלת דיין, למה יוצאים למלחמה, אני לא ארחיב אבל אני דן בספר בענין הזה. הכוונה הייתה בעיקר מה אומרים לאמריקאים שלחצו, שהיה להם מטוס ריגול באוויר, הם ראו את גיוס המילואים בישראל והם רצו תשובות בענין זה. ולגבי יוסי, אתה רק מחזק את דעתי. יש חומר, יש יותר מדי חומר. חלקו מפוקפק. כי כשלבון מדבר בשנות הששים בועדת חוץ ובטחון של הכנסת ברור מה הוא יגיד. כלומר אני רוצה את לבון באוגוסט 1954, או אחרים. וזה או לא קיים או סגור, או שהיה קיים.

פרופ' מיכאל לסקר:

תשובה לפרופ' מייקל כהן – זה לא פגע ביהודים. קודם כל אני ראיתי את כל החומר שקשור בענין הזה. יש את העדויות של ראשי הקהילות, מסרים שהם העבירו למשרד החוץ הישראלי שהבעיה הזאת לגבי יהדות מצרים הייתה שולית. היא גרמה למבוכה מסויימת אצל אותם אנשים שהבינו על מה מדובר. רוב האנשים במצרים למרות הפרשה הזאת לא ידעו הרבה אודותיה. אני עברתי גם על העיתונות המצרית בענין הזה. כל הפרוטוקולים של המשפט של הנאשמים וכל החומר שדווח על הפעילות שלהם, היו בעמודים האמצעים או בסוף העיתון. הנושא הזה לא קיבל כותרת לא ב"רוז אל-יוסוף" לא ב"אל-אהראם" לא ב"אחבאר אל-יום". באף אחד מהעיתונים האלה. ואתה גם רואה את ההתנהלות של החיים בקהילה באותה תקופה בשנים 54'-56'. היהודים היחידים שנרדפו היו קומוניסטים, והם נרדפו באותה מידה אם לא יותר מהעובדה שהם היו קומוניסטים. האריה הגדול שהטריד את השלטון של הקצינים החופשיים באותה תקופה היה האחים המוסלמים ובמידה פחות הקומוניסטים. הנושא היהודי ממש היה שולי. מה שנאצר ידע לעשות זה לעשות שימוש במסכנים של הפרשה כדי לנגח את האחים המוסלמים. לומר – תראו, יש לכם שותפים. הציונים הם בטח עובדים יחד איתכם. אבל לא הייתה שום בעיה מבחינת הקהילה. אתה אפילו רואה בשנים האלה גידול במספר הילדים שהולכים לבתי הספר הקהילתיים. מתי אתה רואה את השינוי? ב-56'. לאו דווקא בגלל 56', לאו דווקא בגלל הקנוניה, לאו דווקא בגלל מוסקטיר. אלא זה היה העיתוי המתאים כדי לבצע מדיניות שנאצר ישב עליה א-פריורי הרבה לפני כן. אני חוזר ואומר – הומוגניות לאומית, "מצרים למצריים", שיהודים ויוונים ואפילו ערבים סורים נוצריים הם לא חלק מהמצריות האותנטית.

מושב שלישי:

פרופ' יחיעם וייץ:

דבר ראשון אני מתכבד לפתוח את המושב השלישי של הכנס הזה. דבר שני אני ממש מאושר שאני רואה את הקהל. יום רביעי בשעה ארבע זו לא השעה הכי נוחה. אני רוצה לבקש מהמרצה הראשון, ד"ר אבי בראלי, ואני רוצה לומר שני דברים – אלף, לכל מרצה יש 25 דקות. אחר-כך אם יהיה זמן יהיו שאלות. המרצה הראשן הוא חברי ד"ר אבי בראלי. ד"ר בראלי הוא העורך של כתב-עת מאוד חשוב "עיונים בתקומת ישראל". הוא מרצה במכון בן-גוריון, והספר שלו שהוא הדוקטורט שלו על מפא"י מ-48' עד 53' אמור לצאת ביד בן-צבי ואני מחכה מאוד לראות את הספר למרות שאני מכיר אותו כי אין כמעט חומר על העולם הפוליטי בשנות החמישים. ד"ר בראלי אמור לדבר על מפא"י ערב הפרשה. אבי בבקשה.

ד"ר אבי בראלי – מפא"י ערב הפרשה:

אני כאן באולם הזה ארגנו לפני חמש שנים כנס "לחשוב מחדש על השמאל". היום אנחנו מדברים על התקופה שנטמנו בה הזרעים שמחייבים אותנו לחשוב היום מחדש על השמאל במדינת ישראל, אני חושב. מנקודת ראותי בכל אופן, הפרשה היא מערכת אירועים שמתחילה את ההתפוררות של השמאל הציוני הפוליטי. היסטוריונים אמונים כמעט מראשית דרכם מוזהרים מפני בעיית האנכרוניזם. התעיה במבוכי הזמן קדימה ואחורה, כלומר הבנת אירועים, תופעות, התפתחויות מסוימות בנות זמנן במונחים, במושגים של זמן קודם או במונחים של זמן שבא אחרי והמתבונן כבר יודע מה קרה והוא מבין את מה שקדם למה שקרה, שלא במונחיו. כלומר הבלבול בין הזמנים הקרוי אנכרוניזם הוא אחת מהבעיות העיקריות שהיסטוריונים מזהירים ומוזהרים מפניו. בהיסטוריה של מדינת ישראל, הפרשה, מכלול האירועים הפוליטיים להבדיל מהאירועים הצבאיים המודיעיניים-מדיניים של 54', הפרשה של שנות הששים, הפרשה הפוליטית, מתוארת כקו פרשת מים, שההיערכויות הפנימיות של הפוליטיקה הישראלית השתנו אחריה שינוי מהותי. כולם יודעים מידיעה כללית שאת הפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל אפשר לחלק ללפני ואחרי הפרשה. אבל לא מביאים בחשבון את המשמעויות של הדבר הזה מבחינת מה שאמרתי בפתיחת דבריי, מבחינת הסכנה של אנכרוניזם. אני רואה פה, הכנס הזה הוא כנס שנועד לטפל בפרשה הפוליטית, ואני רואה את תפקידי כאן תפקיד של סדרן שבא לסדר לכם או קצת להציע לכם סידור של האירועים והתופעות ולהתריס מפני סכנת האנכרוניזם הזה. למרות שכולם יודעים שהפרשה היא קו פרשת מים והעניינים השתנו מהותית אחריה, לא שמים לב ושופטים דברים שקדמו לפרשה במונחים של ההתהוות שאחריה. זה הכשל העיקרי. הכשל העיקרי הוא להבין את הפרשה עצמה ואת מה שקרה אחריה, את האירועים שקדמו לפרשה במונחים של מה שקרה בפרשה ומה שקרה אחריה.

למה זה חשוב גם להבין את הפרשה עצמה? משום שאם כל כמה שהיא קו פרשת מים, בכל זאת יש לה שורשים במערכת הפוליטית שקדמה. אבל צריך לדעת בדיוק מהם השורשים. צריך להכיר אותם כדי להבין איך הם השפיעו. פה אני אציע לכם כמה הצעות. כל ההרצאה הזאת היא להציע לכם כמה הצעות של הבנה, פענוח. אבל קודם כל אמרתי שהיא קו פרשת מים, וכולם יודעים שהיא קו פרשת מים. אבל בכל אופן אגיד לכם לפחות מה הדברים העיקריים שמשתנים שינוי מהותי בפרשה. ראשית הפרשה הפוליטית היא סוף המנהיגות הפוליטית המפלגתית האפקטיבית של בן-גוריון. הוא ממשיך כמה שנים אחר-כך עוד להיות ראש ממשלה, הוא מקים מפלגה אפילו בשנים הבאות. אבל בן-גוריון, העוצמה הפוליטית של בן-גוריון לאחר הסכסוך שמתרחש בהנהגת מפא"י של שנות הששים, היא פחתה בהרבה. זה דבר ראשון. הפרשה שינתה שינוי מהותי את ההיערכויות בין המפלגות של תנועת העבודה הציונית. ממצב שבו מפ"ם או השומר הצעיר שקרא לעצמו מפ"ם בעקבות האיחוד, ואחדות העבודה שפרשה מהמפה. שתי המפלגות האופוזיציוניות/קואליציוניות למפא"י בשנים האלה כך או אחרת הן היו די אזוטריות, לא כל כך השפיעו על מהלך האירועים. הפרשה מגבירה מאוד את החשיבות של המפלגות האלה ושל העילית הפוליטית, הפוליטיקאים שעומדים בראשה. בעיקר יגאל אלון וחבריו, יותר מאשר השומר הצעיר. הפרשה, וזה הדבר השלישי שרציתי להגיד, יש עוד כמה דברים אבל אלה הדברים העיקריים בעיניי ובכל אופן מנקודת ראותי, מבחינת הפוליטיקה של ישראל הפרשה היא קו פרשת מים מבחינת האפשרות להחליף את השלטון. ההקמה של רפ"י ויותר חשוב ממנה של גח"ל ואחר-כך הליכוד, האפשרות לחולל את הפעולות האלה, הפריש-מיש הפוליטי הזה, מתאפשר בגלל הסכסוכים הפנימיים המפא"י הקרויים פרשה. זה פחות או יותר, אני ניסיתי קצת ליצוק תוכן במה שאמרתי, שהפרשה הפוליטית היא קו פרשת המים, היא איזה שהוא מקום שממנו והלאה הפוליטיקה הישראלית משתנה שינוי די מהותי.

פתחתי באזהרה אנכרוניסטית. מנקודת ראותי מפא"י היא דוגמה מצוינת. מפא"י של לפני הפרשה היא מפא"י שונה ממפא"י של אחרי הפרשה ויש שורה של טעויות בהבנה שנובעות מאי-התחשבות בזה. אני אעבור איתכם על כמה דוגמאות. המעמד של בן-גוריון, בו פתחתי. בן-גוריון, ההנהגה שלו עוברת בתקופת המדינה שני שינויים מהותיים – הניצחון של תש"ח, זה לא הניצחון הצבאי רק של תש"ח. זה היה גם הניצחון של הקו המדיני של בן-גוריון ושרת. בתש"ח הוכרע ויכוח פנימי שהתחולל במפא"י בין הויצמניסטים לבין האקטיביסטים שבן-גוריון ושרת היו החשובים שבהם סביב תכנית המדינה. בן-גוריון הוביל תוך כדי ויכוח תכנית מדינית עם היערכויות דיפלומטיות מתאימות וצבאיות מתאימות להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. זה לא היה נחלת הכל התכנית הזאת. בסופו של דבר כולם אימצו אותה, אבל זה שכולם אימצו אותה לאחר הניצחון, זו הייתה אבן יסוד חשובה מאוד בעוצמה הפוליטית-פנימית של בן-גוריון. בן-גוריון, בתקופת הישוב זה בן-גוריון שעומד בפני אופוזיציה חזקה מאוד לפעולות ההנהגתיות שלו בתוך מפא"י. ניסחתי את הדברים כך, כלומר בקרב סגל המנהיגים של מפא"י יש לו מתנגדים רבים. החשובים שבהם זה שפרינצק, רמז, קפלן. בן-גוריון לאחר הצלחת תכנית המדינה, לאחר הניצחון המדיני ב-47' והצבאי ב-48', הוא בן-גוריון שאין לו אופוזיציה בקרב סגל המנהיגים של מפא"י. אין לו. אף אחד, וזו נקודה מאוד חשובה שאני אחזור אליה עוד מעט בהקשר טיפה אחר, אף אחד בסגל המנהיגים של מפא"י בין 48' לבין 53' איננו עומד בעימות עם בן-גוריון. גם לא האנשים שהתנגדו לו בישוב ולא ירדו עדין מהזירה. חלקם הלכו וירדו באותן שנים בהדרגתיות מן הזירה. שפרינצק נעשה יושב ראש של הכנסת בתפקיד שהוא בעיקרו טכסי. זה לא היה תפקיד, זה היה תפקיד שהוא חצי טכסי בכל אופן. רמז מקבל תפקידים חצי-בכירים וגם נפטר באותן שנים. קפלן ממודר לתפקיד של שר אוצר, תפקיד חשוב מאוד עדין אבל הוא גם כן נפטר באותן שנים. הכוח הפוליטי שלו ודאי אין לו שום כוח פוליטי להתנגד לבן-גוריון במהלכים מדיניים. ושרת באותן שנים הוא בעיקרו של דבר, למעט ויכוחים מסוימים, הוא ניצב לצידו של בן-גוריון בעניינים מדיניים. היה להם ויכוח על קביעת הבירה בירושלים, בן-גוריון הכריע אותו ללא שום קושי ושרת נשאר על תפקידו.

זאת אומרת בן-גוריון עומד, בניגוד למצב של הישוב, הוא עומד בראש מפא"י ומכאן גם בראש המדינה באותן שנים, ללא אופוזיציה פנימית בתוך מפא"י, עד 53'. עוד לא הזכרתי עוד אחד מהמתנגדים שלו בתקופת הישוב, זהו פנחס לבון, הצעיר שבהם. הוא זה שאני לא הייתי יכול להגיד הוא נפטר, הוא ירד מהזירה, הוא כבר הגיע לסוף דרכו. הוא פשוט היה צעיר הרבה יותר, הוא יליד ראשית המאה העשרים. הוא צעיר מההנהגה של העלייה השניה בערך 15 שנה. אבל לבון באותן שנים...

... התוקפנית, אם אפשר להגיד ככה, של לבון בתור שר בטחון. אבל המהפך המדיני שהוא עבר קדם ל... כבר בשנות החמישים, אחרת הוא לא היה ממונה לתפקיד הזה, נגיד את זה ככה. לבון, משהוא הבין שהעמדה שלו כויצמניסט בסוף שנות הארבעים הייתה עמדה מוטעית, כך אני מעריך, בכל אופן כך או אחרת לבון נוקט עמדות מדיניות קרובות מאוד לאלה של בן-גוריון. למעשה הוא צועד אחריו צעד אחד מאחוריו כל הזמן. לא לחינם, עוד לפני שהוא ממונה לשר בטחון בן-גוריון ממנה אותו לממלא מקומו. כל פעם שהוא חולה או יוצא לחופשה לבון ממלא את מקומו. כך שגם אם הם לא זקנים וממלאים את ימיהם, החשוב שבהם, לבון, פשוט שינה את דעתו. בכל אופן, מפא"י של 1948 - 1953 היא מפא"י נטולת אופוזיציה פנימית בתוך המפלגה.

לעומת זאת, מ-53' ואילך מוטל צל על המפלגה הזאת מפני שמ-53' ואילך, מהרגע שבן-גוריון פורש ב-53', ברור לכולם שהשאלה הפוליטית החשובה בתוך מפא"י זה מי יבוא במקומו. מי יבוא במקום בן-גוריון. כבר לא יכול להיות שקט תעשייתי בהנהגה הזאת יותר מדי. כל ההיערכויות הן במידה לא קטנה נגזרות מהשאלה הזאת. כלומר, חמש השנים הראשונות, בואו נחלק את התקופה, ההרצאה שלי מדברת על מפא"י ערב הפרשה, את מפא"י ערב הפרשה, אם אנחנו עוזבים את המילה ערב ואומרים מפא"י לפני הפרשה, התקופה שקדמה לפרשה אנחנו צריכים להסתכל עליה התקופה של 1948 עד 1953, זה השנים שדיברתי עליהן עד עכשיו, ומרגע שבן-גוריון פורש עד חזרתו ב-55' והמשבר עצמו. עד שבן-גוריון פורש זאת התקופה הכי נעלמה בתודעת הבריות. את התקופה הזאת לא מבינים בכלל. היא סובלת מאותה בעיה שהזכרתי בראשית דבריי, מבעית אנכרוניזם קשה. ראשית, ואני אדגים את זה בשני דברים שהם חשובים לענייננו, יש עוד הרבה דברים אחרים. הקבוצה ששולטת באותן שנים במפא"י, בן-גוריון עומד בראשה ובן-גוריון גם עומד בראש הקבוצה שמנהלת את מפא"י. אני קורא לה בספר שאני עומד לפרסם "קבוצת מנהלי המפלגה". היא קבוצה לכידה ביותר. האנשים הבולטים בה והותיקים זה אשכול וגולדה, הקצת פחות בכירים זה ארן ונמיר, ועוד קצת פחות בכירים והדירוג הזה הוא משמעותי כאן בהקשר הזה, עוד קצת פחות בכיר זה שרגא נצר שהוא בעצם האיש שמנהל את השדה של המפלגה בשביל הקבוצה הזאת, את עסקני השטח של המפלגה. מה שהקבוצה הזאת, ההשתלטות שלה על המפלגה, והיא משתלטת על המפלגה באותן שנים, היא לא שולטת על המפלגה לפני כן בתקופת הישוב כפי שהיא שולטת באותן שנים. מה שהיא מביאה אתה, הדפוס שהיא מביאה, דפוס השליטה הוא מבנה היררכי של המפלגה. לכן אני גם אמרתי למעלה ולמטה וצריך לעשות בעצם לתאר את זה תיאור של עליונים ותחתונים. כל ההסתכלות הזאת על המפה היא מתחייבת מאותן שנים. הקבוצה הזאת עושה את זה באופן הדוק עם בן-גוריון. את העובדה הפוליטית הזאת למשל שוכחים רבים מפני שכולם תקוע להם בתודעה חזק הסכסוך של חלק חשוב מהקבוצה הזאת, אשכול וגולדה עם בן-גוריון לימים בפרשה, אבל הקבוצה הזאת האיש העומד מאחוריה הוא בן-גוריון. זאת קבוצת בן-גוריוניסטים. את העובדה שהקבוצה הזאת היא קבוצת בן-גוריוניסטים ושהמודל ההיררכי שמפא"י מתנהלת על-פיו הוא דבר שהוא בחירה של בן-גוריון, העובדה הזאת נשכחת בגלל שבן-גוריון מגיע לידי סכסוך עם הקבוצה הזאת יותר מאוחר. הפרשה משכיחה מאיתנו את הדבר הזה.

דוגמה אחרת חשובה, באותו מערך כוחות של המפלגה – זו הקבוצה של צעירי המפלגה. קבוצת צעירי המפלגה מנקודת ראותי זו לא קבוצה אחת, זה שתי קבוצות. למרות שמבחינת בית הגידול, המוצא התנועתי, חוויות היסוד, שתי הקבוצות שאני אזכיר לכם הן במידה מסויימת באות מאותו מקום, מבחינה פוליטית מדובר בשתי קבוצות. כי צעירי המפלגה של הפרשה, של סכסוך הירושה של בן-גוריון, האנשים הבולטים בהם זה אנשים שאתם מכירים – פרס ודיין. צעירי המפלגה של 1948 – 1953 זה אנשים אחרים לגמרי. היחיד שנשאר מוכר ובגלל הקשרים פוליטיים אחרים זה אברהם עופר. אבל אם אני אזכיר לכם את השם של אהוביה מלכין, אז אף אחד חוץ מאנשים שמכירים את תולדות המו"לות בארץ-ישראל לא כל כך מכירים אותו. אבל הוא היה איש מאוד חשוב באותן שנים. בקבוצה הזאת צעירי המפלגה הראשונה, אלה וגם שמעון פרס ודיין באים מאותם מקומות. הם באים מתנועות הנוער העירוניות או מתנועות הנוער ההתיישבותיות במקרה של דיין שקרובות למפא"י. הם עוברים את חווית היסוד של הפילוג של הנוער של תנועת העבודה בין טבנקין לבין ברל כצנלסון. חוויות היסוד שלהם הן דומות אבל הם שונים מהותית, מפני שצעירי בן-גוריון או צעירי מפא"י של תקופת הפרשה, אלה בעצם טכנוקרטים שעמדו לצד בן-גוריון. ואנשים שהוא הוציא מתוך קבוצת הדור הזאת והיו עוזריו הצבאיים או המדיניים או המנהליים, אם אני מזכיר גם את אהוד אבריאל למשל. אלה בירוקרטים או אנשי מקצוע שעומדים לצידו וגם מעורבים בסכסוך הירושה שלו. ואילו הקבוצה הקודמת היא קבוצה תנועתית ביסודה שבאה להציע הצעה שהייתה מנוגדת להצעה לעצב את מפא"י על פי מתכונת שהייתה מנוגדת תכלית הניגוד למה שקרה באותן שנים. הקבוצה של צעירי מפא"י הראשונה, בקיצור ולענין, זו קבוצה אופוזיציונית מאוד שנמחצה תחת גלגלי המנהלים של המפלגה. ואילו צעירי המפלגה השניים שבאים מאותו מקום, צעירי המפלגה האלה שדיין ופרס הם הדמויות הבולטות מבינהם ושהיא אחר כך עומדת במרכז הקמת רפ"י, זאת קבוצה שכל ענינה הוא המאבק על ירושת בן-גוריון. כאשר רוצים להבין את השנים הראשונות שאמרתי לכם 48' – 53', צריך להבין את צעירי המפלגה שהם גורם חשוב באותן שנים, אבל צעירי המפלגה לאמיתם, לא צעירי המפלגה שמעורבים בסכסוך הירושה.

אני רוצה להתקדם הלאה מפני שהזמן נוקף. אחרי שגמרתי להזהיר אתכם בכמה אזהרות מפני בלבולי ההתמצאות בזמנים, בכל זאת אני גם רואה לי תפקיד להגיד לכם היכן אני מוצא את השורש, את הניצנים של הסכסוך הפוליטי הקרוי פרשה בשנים שקדמו לפרשה עצמה. אפילו מנקודת ראותי קדמו לעסק הביש. אני מוצא אותם בפרישה של בן-גוריון ב-53'. אני רוצה להגיד עליה משהו, אני יודע שד"ר זכי שלום ידבר עליה, יכול להיות שיש לנו ויכוח על זה, אני יודע שיש לנו ויכוח על זה. אני אלף חושב שצריך להתייחס ברצינות לנימוקים שבן-גוריון מסר בפרישתו ב-53'. בן-גוריון הודיע, וגם אפשר לראות את זה ביומנים שלו, שהוא עייף ביותר. אני חושב שגם הפרישה של 63' היא פרישה של עייפות ותחושה של חוסר תפקוד. לצד זה אפשר בהחלט לראות שבן-גוריון מאוכזב מתוצאות הפעולות הפוליטיות שלו. הוא מאוכזב מהחברה והפוליטיקה שהוא עצמו עיצב בשנות החמישים. יש לו תחושה גדולה של אכזבה והפרישה שלו ב-53' היא גם חוץ מהצד הגופני, הייתי אומר, הבריאותי אפילו שהוא רציני והוא לא מומצא והוא לא תירוץ, חוץ מזה בן-גוריון מרגיש מנקודת הראות של עיצוב החברה והכלכלה הישראלית החדשה של אותן שנים, הוא לא מרוצה ממנה. הוא לא מרוצה ואם אני אגיד את זה במשפט אחד, הוא לא מרוצה מכך שהחברה הזאת נעשתה פחות דינמית, שהיא נעשתה הרבה יותר היררכית, נתונה להוראות. הוא בעיקר לא מרוצה ממה שקרוי באותן שנים משבר החלוציות, מחוסר היכולת לגייס את האזרחים לענייניו של הכלל. זה דבר שהוא היה תמיד רכיב חשוב מאוד בהנהגה של בן-גוריון, ותחושת הכישלון פה מבחינתו היא צורבת.

פה הדברים הם גדולים ואני לא יכול פה להאריך, יש פה הרבה מה להגיד. אני רוצה פה להישאר בקו מסויים, הקו של הפרשה, ולכן מכל מקום הפרישה של בן-גוריון מסמנת לעילית הפוליטית הזאת הקרויה מפא"י, שבן-גוריון עומד להתחלף. מוקדם או מאוחר הוא בסוף יתחלף. אנחנו רואים בארכיון תיקים שלמים של מכתבי תחנונים, לפעמים זה דברים מביישים, עד כמה אנשים התחננו לפניו שלא יפרוש. התיקים האלה מנקודתי מציינים את שיא העוצמה הפוליטית של בן-גוריון. מכל שכבות האוכלוסייה ובודאי מכל שורות המפלגה. תחנונים ברמות מביכות ממש, בסגנון מביך ממש. אבל אחרי זה ואחרי שהוא בכל זאת פרש, אני חושב שזה נעשה ברור לכולם, בכל השדרות של המפלגה וגם לעסקני השטח של המפלגה, שהם צריכים להסתכל סביב לראות מי יהיה הבוס הבא. וזה אומר באותן שנים או לבון, או אשכול, או גולדה או אחד מהצעירים של בן-גוריון, אחד מ"נערי בן-גוריון". לא צעירי מפא"י שהתמודדו קודם על תכניות לדמוקרטיזציה של הפוליטיקה הישראלית הפוך מהמגמות שהיא אימצה באותן שנים, אלא הצעירים שעמדו לצידו. אני יכול להזכיר עוד כמה שמות אם אתם רוצים. חוץ מפרס ודיין אפשר להזכיר את אבריאל ואת אלון ואת אבן.

את הסכסוך הקרוי פרשה אני חושב שצריך להבין, ההתפתחות הראשונית שלו היא בעקבות הפרישה של בן-גוריון ב-53'. אז מתחילים להיערך אותם כוחות שבסוף מצאו את העילה לסכסוך בעסק הביש ובדרישה של לבון לחקור את עסק הביש, את ההדחה שלו ממשרד הביטחון וכוליי. מנקודת ראותי בן-גוריון הוא פורש ידוע במשך עשור, מ-53', דרך החזרה שלו ב-55' בעקבות עסק הביש של 54', עד 63', כולם יודעים שבן-גוריון עומד לפרוש, הוא הרבה זמן עומד לפרוש, ונערכים בהתאם. כדי להבין את הפרשה צריך לזכור את הדבר הזה. כל הכוחות וההיערכויות בתוך מפא"י, יש להבין אותן כהיערכויות לקראת ירושת בן-גוריון, שזה דבר מהותית שונה מההיערכויות במפא"י בין 48' ל-53'. מפא"י היא זירה שבה מוכרע העיצוב של הפוליטיקה הישראלית. בין 48' ל-53' הפוליטיקה הישראלית מוכרעת להיות פוליטיקה אוליגרכית כזאת למשל שכשציבור רחב תובע משאל עם היום זה נראה לאנשים כהפרה של הסדר הטוב בעולם. זה נראה לאנשים כאנטי-דמוקרטי. אני מפנה אתכם למשל לבחירות היום בארצות הברית, הן גם כוללות שורה שלמה של משאלי עם. אצלנו זה נחשב לערעור של המשטר. הדבר הזה נקבע בעיצוב של מפא"י כמפלגה היררכית בחמש השנים הראשונות ובעיצוב של הפוליטיקה הישראלית שנגזר מזה לכדי פוליטיקה של קשרים אינטימיים בין אליטות שמשתדלות להימנע מפניה לדעת הקהל אלא בבחירות פורמליות לבית הנבחרים.

עוד הערה אחת שאני רוצה להעיר בסיום דבריי שכבר אני קיבלתי איתות שהם מתקרבים לסיומם אם לא שמתי לב, המעבר מבן-גוריון לשרת ולאשכול זה מעבר מהנהגה תנועתית, מהנהגה של העלייה השניה להנהגה של מנהליים. המעבר הזה להנהגה של מנהלים לא במקרה, מנקודת ראותי, מתבטא בשערורייה מנהלית. על מה בעצם עולה ההנהגה הזאת? ומבחינתי זו אותה קבוצה. מנקודת הראות הזאת אשכול ופרס ודיין, ובמידה מסויימת גם שרת, שרת מבשר במידה מסויימת את הדפוס הזה של מנהל שהוא בעל מקצוע שנעשה מנהיג. זה לא מקרה שהדפוס הזה עולה להנהגה של החברה שלנו על רקע של שערורייה מנהלית. כי מה זה בעצם כל עסק הביש? מי נתן את ההוראה? זו שערורייה, זה ויכוח בין אנשים שנמצאים בדרגים שונים של ההיררכיה, מי עשה את תפקידו נכון ומי לא עשה את תפקידו נכון. זה לא הסכסוך שהיה נגיד בין טבנקין לברל כצנלסון בשנות השלושים והארבעים. זה לא ויכוחים פוליטיים מהסוג שפילג את האצ"ל והלח"י. שימו לב לזה שהטיב, האופי של הפרשה מבשר את ההנהגה שעולה בעקבותיה. ולא חשוב כאן לשני הצדדים בתוך מפא"י. הם בעצם מאותו סוג.

הערה שניה שאני רוצה להעיר בסיום הדברים, שהעובדה שהפן של המאבק הבין-דורי, ואכן היה פן של מאבק בין-דורי, גם בפרשה וגם אחר כך במשבר שהוביל לפרישה של רפ"י. פן בין-דורי מסוים כמובן, זה לא שדור אחד התארגן במפלגה אחת ודור שני התארגן במפלגה שניה. זה לא מה שהיה. אבל היה פה מאבק בין, בהחלט אפשר להגיד שהיה כאן מאבק בין הפוליטיקאים בני סוף העלייה השניה וראשית העלייה השלישית והרביעית אפילו, אם מדברים על לבון מבחינת גיל, לבין בני ארץ-ישראל שרצו לרשת את בן-גוריון באופן ישיר או שבן-גוריון רצה להעביר להם את השלטון באופן ישיר או לדלג על הדור הזה. הדילוג הזה, החשש מפני הדילוג הזה הוא בהחלט מאפיין חשוב של המשבר הפוליטי שאנחנו מדברים עליו. אבל, ושוב אני חוזר, זה לא צריך לצבוע לנו את ההסתכלות על מפא"י שלפני, בייחוד לא על מפא"י שלפני 53', לפני הפרישה הראשונה של בן-גוריון. מפא"י שלפני 53' זאת לא זירה למאבק בין-דורי. זה לא העיקר בה בכלל וקטגוריה דורית מסתירה לנו את הדברים העיקריים. כי מפא"י של 48' – 53' זו מפא"י שמתחולל בה מאבק בין ממלכתיות היררכית, אם להגיד משהו בקיצור שצריך לדבר עליו הרבה יותר כנראה, לבין ממלכתיות דמוקרטית משתפת. זה שתי האפשרויות שנמצאות על הזירה של מפא"י. בתוך הנהגת מפא"י אין שום ויכוח. כל הנהגת מפא"י בראשות בן-גוריון כולל שרת, קפלן, מי שאתם לא רוצים, וכמובן האנשים שהזכרתי, אשכול וגולדה, כולם הולכים לכיוון של ממלכתיות היררכית, הייתי אפילו אומר אוליגרכית. אבל יש קבוצות אופוזיציה שמתמודדות נגדם וזה המאפיין העיקרי של מפא"י עד 53'. בהחלט לא מאבק דורי. שני הדורות נמצאים בשני הצדדים. הפרשה היא שונה.

אני רוצה לסיים את הדברים שלי, אחרי שאני הכרזתי על עצמי כסדרן שבא לסדר בין הזמנים באותה תקופה, אני בכל זאת רוצה להגיד שמה שחשוב לי יותר, זה אני מגיש לכם כאן לשירות הדיון בכנס כולו, את הדברים האלה. אבל מה שאני בכל זאת חושב שחשוב יותר, כי זה בסך הכל איזה שהוא פינוי דרך לקראת דיון בבעיות עצמן, מה שחשוב לי יותר זה הדבר האחרון שאמרתי, ואני רוצה לחזור עליו ובזה לסיים, שיש לנו בסיומה של הפרשה, במחצית השניה של שנות הששים התחלה של השלטון הטכנוקרטי המובהק במדינת ישראל. וזה לא מקרה ששערורייה ניהולית היא זאת שמצויה בראשיתו. תודה רבה.

פרופ' יחיעם וייץ:

אבי תודה רבה. אני מאוד מצטער. התפקיד של יושב ראש הוא במידה רבה כפוי טובה, אבל תפקיד זה תפקיד. המרצה הבא הוא חברנו פרופ' יוסי גולדשטיין שלימד שנים רבות באוניברסיטה הזו. הוא כתב מספר רב של ספרים מאוד חשובים. הספר אחרון שלו הוא הביוגרפיה של לוי אשכול. אני רואה את הספר הזה במידה רבה חוב היסטורי לראש הממשלה שלישי של המדינה. יוסי אמור לדבר על היחסים בין אשכול לבין בן-גוריון בימי הפרשה. יוסי בבקשה.

פרופ' יוסי גולדשטיין – בן-גוריון ואשכול בתקופת הפרשה:

כשאני עסקתי בפרשה, נגיד שהתחלתי לכתוב על אשכול או התחלתי לחקור ולאסוף חומר, תקופה אחת או נקודה אחת הציקה לי כל הזמן. אולי הייתי אומר אפילו במשך שנים. זאת השאלה הדרמטית למה לאשכול היה כל כך אכפת מזה שבן-גוריון רצה ועדת חקירה משפטית? למה הוא לא נתן לו? שהרי על זה עמד כל העולם. שהרי על זה התפלג המערך. שהרי על זה הקים בן-גוריון את רפ"י. שהרי על זה האיש שהוא העריץ יותר מכל הפך לגדול אויביו. למה? מה קרה? מדוע הוא לא הסכים להקמת ועדת חקירה משפטית? מה כל כך נורא בועדת חקירה משפטית? אני מודה ומתוודה שהרבה תשובות לא היו לי ואני מתוודה עוד יותר וזה אולי הרבה יותר חמור, גם עכשיו אין לי תשובה. מה שאני הולך עכשיו לעשות זה מה שעשיתי בביוגרפיה בהרבה מאוד עמודים, זה לנסות לתת איזו שהיא הייתי אומר אפילו ספקולציה נסיבתית, אין לי הוכחות, אבל אני מודה ומתודה שאני לוקח את החוצפה כדי לתת את האינטרפרטציה הזאת כי האינטרפרטציה היא, אין לי אלטרנטיבה. זאת אומרת אף אחד לא נתן לי תשובה יותר טובה. אני קיויתי שאבי ייתן איזה שהוא רקע למפא"י ההיסטורית ושאני אגיד כאן עכשיו היה כאוס בתקופת כהונתו של שרת אז כולם כבר יבינו מה זה מתוך דבריו של אבי. אבל אני מקווה שבכל אופן אנחנו כאן בהרצאה מדעית פחות או יותר, ושאני אגיד שבחודשים פברואר-יולי 54' הדרדר המצב בממשלה ובשלוחותיה האזרחיות ובמיוחד הצבאיות והגיע כמעט לידי אנרכיה, אז אתם תבינו על מה אני מדבר, ואם לא אז אני אסביר בהמשך.

כדי לנסות ולהשתלט על מצב החמור שנוצר ביקש שרת דווקא מאשכול לנסות ולהיכנס לעובי הקורה ולהציע הצעות לפתרון המצב החמור שאליו נקלעה הממשלה. אשכול היה אחד האישים המקורבים יותר ללבון, אחד האנשים הקרובים יותר לשרת, והאיש שבן-גוריון ביקש שישמש במקומו עת פרש מתפקידו. סיבות אלה, ביחד עם אופיו הנוח של אשכול גרמו לכך שלראש הממשלה היה ברור כי דווקא שר האוצר מסוגל לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. מאז הליכתו של בן-גוריון הוא נחשב כאיש החזק בממשלה ובמפלגה ולפיכך אך טבעי היה ששרת יבקש דווקא ממנו לפעול בנושא. אחת מהצעותיו של אשכול לפתרון המצב הכאוטי שהשתרר בממשלה לנוכח המתחים בין מרכיביה, הייתה להקים ועדת שרים מיוחדת לענייני בטחון ומדיניות חוץ. מעין קבינט בטחוני מדיני שיורכב מבכירי השרים בממשלה – שרת, לבון, אשכול, גולדה וארן, ויקבל על עצמו את כל האחריות לענייני בטחון. ועדה מעין זאת על פי אותה הצעה לא הייתה אמורה לבוא במקום ועדת השרים לענייני חוץ ובטחון שאוישה באורח קבע על ידי השרים החשובים ביותר מהמפלגות המרכיבות את הממשלה ובדיוניה הועלו והובאו להכרעה שאלות בטחון קרדינליות, אלא היא הייתה אמורה להפקיע את הסמכות הביטחונית העליונה מידיו של לבון ולמעשה גם את אותה סמכות מידי ראש הממשלה.

שרת קיבל את ההצעה בהתלהבות וראה בהקמת ועדה מעין זאת דבר בעיתו, למרות הפגיעה באחת מסמכויות היסוד של ראש ממשלה בישראל כפי שעיצב אותן בשעתו בן-גוריון. הוא בטח בשלושת השרים אשכול, גולדה וארן שיתמכו בו בשעת מחלוקת עם לבון. שר הביטחון לעומתו לא נלהב מאותו רעיון, אך הבין שאין לו ברירה מאחר שההצעה הייתה של אשכול וחשוב אולי יותר, צמרת מפא"י הבכירה תמכה בו באופן גורף. אמנם ועדה מעין זאת לא התיישבה עם כלליו המקובלים של ממשל תקין, כפי שטען לימים בן-גוריון בצדק, מאחר שהממשלה לא אישרה את קיומה. לא נערך דיון על נחיצותה והכנסת כרשות מפקחת לא ידעה על הקמתה. היא הייתה ועדה סודית. אך יחד עם זאת אין ספק גם שאותה ועדה שכוננה לבסוף וכונתה על ידי מרכיביה "ועדת החמישה", הוקמה כחלק מתפיסה שלטונית אשר דווקא ראש הממשלה לשעבר היה אביה מולידה. החלטות בנושאים המרכזיים נקבעו בתקופת כהונתו של בן-גוריון כראש ממשלה בדיונים סגורים ביו חברי צמרת מפא"י, אבי קודם הגדיר אותם, אני לא רוצה להמשיך.

עכשיו אני רוצה לתת תאור קצר של פרוטוקול הועדה כפי שכתב אותה שרת ביומנו כדי שנבין מה היה אופי הדיונים בועדה. ציטוט מ-9.4.54: "ב-12:30 אצל לבון במשרד הביטחון שבקריה ביחד עם אשכול. עוררתי עניין מאורעות הלילה. הוברר כי נערכו ששה מארבים. אבל גם בארבעה מהם נלכדנו. אמרתי ללבון כי זוהי תגובה על תגובה ואיני רואה כל טעם כי תבוא שוב תגובה מצדנו. לבון כרכם פניו ואמר כי הוא חשב לא על תגובה רגילה, אלא על משהו שלא יהא כרוך בשפיכת דם ואם זה יעשה רושם, נאמר פיצוץ גשר. אמרתי (שרת ללבון) "מנין לו כי הכל יעבור לפי התכנית ואנשינו לא ייתקלו בהיתקלות מזוינת ויוכרחו לפתוח אש ולהפיל חללים?" (שימו לב לעברית) אשכול השיב קושיה ללבון: "מנין שפיצוץ גשר לא יפתח מעגל חדש של מעשי חבלה מצד המצרים?" "הודעתי (שרת ללבון) כי בשום פנים לא אסכים לפעולה כל שהיא בלי התייעצות של חברים, והצעתי כי ניפגש חמישתנו, אני (שרת), הוא (לבון), אשכול גולדה וזיאמה (ארן)". תהה לבון: "מתי תוכל להתקיים התייעצות כזו"? אמרתי: "ביום א' בעוד יומיים". עיקם שפתיו לבון והפטיר כי זה מאוחר. הבעתי תמיהה על שברור לו כל כך התגובה גם אם היא דרושה ומוכרחה לבוא מיד. "האמנם כה הורגל הצבא לדפוק מיד, שאם לא כן נשברה רוחו? בשום אופן לא אסכים כי שיקול כזה יכריע". אמר: "חלילה, אין זו שאלה כלל של רוח הצבא אלא שאלת שיטה. תגובות או לא תגובות". אמרתי: "אדרבא, נברר אחת ולתמיד את השיטה". אמר: "אבל זה לא על דעת החמישה (הכוונה לועדת החמישה) בלבד, אלא בועדה מדינית (זו ועדת השרים לענייני חוץ ובטחון)".

עוד ציטוט מהיומן: "לרחביה הביתה, בית ראש הממשלה לישיבת החמישייה (ועדת החמישה)". תאר שרת את המשכה של אותה ישיבה: "שיחה מתוחה של שעתיים אם יש להגיב על מארבי המצרים או לחדול ומהי בכלל שיטת התגובות שעלינו לעבור. היינו ארבעה – שרת, אשכול, גולדה וארן, נגד אחד – לבון, עם כל הבדלי הנוסח והגיוון בין הארבעה. בלית ברירה קיבל לבון את הדין, (דהיינו שאין להגיב אוטומטית בפעולת תגמול של צה"ל על כל פעולת רצח של הפדאיונים, זה אני מסביר) לעת עתה. בררנו אופן הצגת הבעיה בכללותה לפני הועדה המדינית, אותה ועדת שרים לענייני חוץ ובטחון, וכולנו סברנו כי אין לגולל את היריעה לכל רוחבה (זאת אומרת לא לספר לועדת השרים לענייני בטחון הפורמלית) באשר אין לסמוך על שמירת סוד. פנחס לבון, אשר בשיחתנו הקודמת טען כי לא יוכל לקבל הכרעת החמישה בשאלת מדיניות התגובות, אלא הדבר מוכרח להתברר במדינית, לא העלה גישה זאת כלל."

תיאור הדיונים הללו של חברי ועדת החמישה ודרך אגב יש עוד הרבה מאוד תיאורים כאלה, אני נותן רק אחד מסיבה ברורה, מבהירים הבהר היטב את מעמדה המרכזי של אותה ועדה בפעילותה של ממשלת ישראל. היא זו שקבעה ואישרה מעתה והלאה מהי המדיניות הצבאית של צה"ל ומדינת ישראל על מכלול השלכותיה. היא גם ביטלה למעשה את קיומה של ועדת השרים לענייני חוץ ובטחון והפכה אותו לפורום כמעט מיותר. בהקמת ועדת החמישה הוקהה אמנם לשלושה חודשים לערך המאבק האישי בין זרת לבין לבון, אך הוא פרץ במלוא עוזו מחדש בסוף חודש יולי עת נודע לחברי הועדה על עסק הביש שהתרחש במצרים.

עכשיו אני רוצה לקפוץ שש שנים קדימה. אנחנו יודעים מה קרה, עסק הביש, סילוקו של לבון, סילוקו של שרת. ואני מגיע ל-1960. במחצית הראשונה של 1960 חלו מספר התפתחויות שאפשרו ללבון להעלות מחדש את ספיחי הפרשה ולדרוש רה-הביליטציה. בתסכולו כי רב, כדי לטהר את שמו החל לבון במסע נרחב אשר כלל נאומים פומביים ופרסומים בעיתונות מטעמו ומטעם מקורביו שאמורים היו להביא בצורה זו או אחרת לטיהורו המוחלט. באותו הקשר ביקש להופיע בפני חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומבוקשו ניתן לו. הפעם החליט להקצין את מאבקו וכרקע להופעתו בפני הועדה הדליף לבון לעיתון מעריב באמצעות כמה ממקורביו את שניתן היה אז לפרסם. ההסלמה בפרשה החלה למעשה בין ה-4 ל-20 באוקטובר 1960, לאחר שלאורך ארבע ישיבות של ועדת החוץ והביטחון ניסה לבון להגן על טענתו כי לא הוא נתן את ההוראה לגיבלי וכי לא היה לו יד ורגל בעסק הביש. בסגנון בוטה, כשהוא נתמך על ידי רוב חברי הועדה שהורכבה מנציגי הסיעות היריבות למפא"י וליריבי בן-גוריון בסיעתו בכנסת, הוא יצא נגד מאשימיו, ובתוך כך השמיץ באורח קשה את דיין, השמיץ את פרס ואת קציני צה"ל שהיו מעורבים בפרשה. לבון טען במרומז כי שניהם כאחד, בעקיפין, בכך שהיו חסרי אחריות ומחוסרי רסן, היו והנם צריכים לשאת באחריות הכוללת למפולת במצרים, ובמישרין וללא היסוס טען שדיין ופרס הכשילו אותו בתפקידו כשר הביטחון ועשו כל שיכלו כדי להדיחו מתפקידו. דבריו הבוטים של לבון שלוו בגילויי פרטי הפרטים של עסק הביש, שחלקם נשמר עד אז כסוד כמוס גם בפני חברי הועדה, כללו בין השאר האשמות לא פשוטות שכוונו בעקיפין אל חברי מפלגתו ובראשם בן-גוריון. על פיהן לא רק שבתקופת כהונתו של בן-גוריון לפני שהתחולל עסק הביש היו אירועים דומים לאלה שבמצרים, אלא שבן-גוריון בעצמו בעת ששהה בשדה בוקר נתן גיבוי מלא לאשמים לדעתו בפרשה ובניסיון להדיחו ממשרתו כשר הביטחון. זאת לא פחות ולא יותר במטרה לרשת שוב את התפקיד שעזב שנה קודם לכן.

בעקבות ההאשמות הללו הסיר בן-גוריון את הכפפות. הוא החל להאשים את מזכיר ההסתדרות בהאשמות חמורות ביותר בכל פורום ובכל הזדמנות. אולם החזית החמורה ביותר מבחינת מזכיר ההסתדרות הייתה הצטרפותם של מי שנחשבו אז למגיניו המובהקים, אנשי דור הביניים במפא"י בראשות גולדה מאיר ולוי אשכול. מאז סוף שנת 60' התפתחה אם כך הפרשה למשבר קשה ביותר במפלגת השלטון והאופוזיציה החלה לתקוף את בן-גוריון בעקבות עדותו של לבון בועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הדעה הרווחת בין ראשי המפלגה הייתה ששר האוצר לוי אשכול הוא האיש היחיד המסוגל להביא את הישועה. הוא היה נאמנו של בן-גוריון, חברו הטוב בעבר של לבון, מקורבם של ראשי דור הביניים במפלגה וחברם הטוב של ספיר וארן והיחיד מבין ראשי המפלגה מדור הביניים שלא רכש טינה לדיין ולפרס, והאיש שהוכיח לא פעם כי הוא יודע את מלאכת הפשרה והתיווך.

הכל חיכו אפוא לשובו של אשכול מארצות הברית, הוא היה אז בארצות הברית, והוא כונה "המלאך הגואל". כאשר מטוסו נחת בשדה התעופה ב-18 באוקטובר 60' קיבלו את פניו אלמוגי וספיר, ובקיצור הוא המושיע. בסופם של אותם דיונים, הוא דן עם כל ראשי המפלגה מה לעשות הלאה, ולאחר שלוש ישיבות נוספות של מזכירות מפא"י הוחלט כצפוי להטיל עליו, הוא החליט סופית שהוא ייקח את הטיפול על שכמו והוא הסכים לכך, וזו הנקודה וכאן אני מתחיל את העניין, הוא הסכים לכך לקחת את הטיפול על עצמו בתנאי ברור שאותו לא הסתיר מאיש – שלא תוקם ועדת חקירה משפטית, כדרישתו התקפה של בן-גוריון. הסיבה הפורמלית שבה החזיק מדוע אין צורך בהקמתה הייתה שגם היועץ המשפטי של הממשלה גדעון האוזנר הביע את דעתו החד-משמעית שאין צורך בהקמת ועדה מעין זו בעקבות מסקנות ועדת כהן, אותה ועדה שהוקמה לפני כן. אשכול הסתמך על כך, ואולם מעבר לחוות דעתו של היועץ חשב אשכול כי יש מספר סיבות חשובות לא פחות להתנגד להצעתו של בן-גוריון להקמת ועדת חקירה משפטית. הסיבה הפורמלית כביכול לדחיית דרישתו התקיפה והכל-כך הגיונית מבחינתו של הזקן, מבחינתו של בן-גוריון, הרי מה יכול להיות יותר הגיוני מזה שאדם רוצה לטהר את עצמו, אדם שעשר שנים ראש ממשלת ישראל ועוד שלוש עשרה שנה לפני כן ...

... בן-גוריון, דווקא יזיקו באורח אנוש לראש הממשלה, לבן-גוריון. וחמור מכך, מבחינתו של אשכול, הם לא תיעצרנה בגיבלי או בלבון. זאת מאחר ולשר האוצר היה ברור כשמש לאור שיחותיו עם חברתו לחיים דליה כרמל, זאת פרשה ש, דליה כרמל הייתה המזכירה של גיבלי שזייפה את המכתבים של גיבלי, אני לא רוצה פה להיכנס, הוא ידע הכל האחרים לא ידעו כי היא הייתה חברתו לחיים. הוא נסע לארצות הברית ורק לפני כן הוא היה חודשיים יחד איתה בתור שר האוצר בארצות הברית. הוא ידע כי גיבלי נתן בפועל את ההוראה אשר בעקבותיה התרחש עסק הביש ואילו לבון בפועל לא נתן מעולם הוראה ישירה וחד-משמעית לביצוע הפעולות במצרים, וכמובן לא הורה בכתב. אלא כפי שאני טוען הוא דיבר על כך עם גיבלי כנראה באורח עמום, מעורפל, אולי בלתי-מחייב. לפיכך שום ועדת חקירה רצינית לא תוכל להאשימו ישירות באחריות הבלעדית לעסק הביש. ובמיוחד לאור העובדה שאשכול ידע גם על הזיופים שביצעו גיבלי ובן-צור באמצעות אותה מזכירה, ואלה כמובן עשויים היו להפלילם סופית ולטהר את לבון מכל אשמה. מכאן שועדה משפטית גרידא דווקא עשויה או עלולה לזכות ולטהר את לבון מכל אשמה ובכך תזיק באורח חמור לבן-גוריון הטוען בדיוק להפך. אבל זאת לא טענתי. אשכול דאג לבן-גוריון, אבל קודם כל אשכול דאג לעצמו. וכאן אני מגיע ללב העניין.

יתרה מזאת, לאשכול היה ברור שועדת חקירה משפטית עלולה הייתה להפנות את האשמה הכוללת הקשורה בפרשה כלפי כל הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר שכיהן אז. דהיינו היא תתלה את קולר אשמת עסק הביש בועדת החמישה מצד אחד, ובמשה דיין שכיהן אז כרמטכ"ל אחראי על שורות הצבא מהעבר השני ולא תיעצר בלבון ובגיבלי, כפי שעשתה בפועל ועדת אולשן-דורי. במצב תאורטי מעין זה המרויח הגדול יהיה דווקא בן-גוריון אשר זה לא מכבר העדיף את הצעירים על פני דור הביניים במפלגה. דיין אמנם ייפגע על פי אותה הערכה, אך הנפגעים העיקריים יהיו חברי ועדת החמישה, עובדה שתביא לעמימות בפגיעה המשוערת ברמטכ"ל לשעבר. "תוותר", ביקש אשכול מבן-גוריון באחת מפגישותיהם התכופות שנערכו לאחר ששב מארצות הברית, "הוא (לבון) מסוגל הכל. תהיה תיבת פנדורה איומה". השניים סיימו את שיחתם בלי להגיע להסכמה. בן-גוריון עמד על שלו. יחד עם זאת היה אשכול משוכנע, כפי שהתרשמו אלמוגי, ספיר וארן בפגשיתם עמו, כי בסופו של דבר דווקא יסכים בן-גוריון לדרישתו האולטימטיבית של אשכול שלא להקים ועדת חקירה משפטית. יתרה מזו, שר האוצר קיווה בתחילה לסיים את הפרשה באמצעות שרת.

טוב, אני לא רוצה כאן להיכנס. אשכול, בקיצור, עשה את כל המניפולציות האפשריות כדי שלא תקום ועדת חקירה משפטית. בין השאר הוא ביקש משרת לפרסם בעיתון פרסום אשר בסופו של דבר גם יצדיק את סילוקו של לבון בזמנו אבל גם יגיד בעת ובעונה אחת שלבון הוא בכל אופן צדיק טהור. מה שעוד רציתי להגיד שבכלל בן-גוריון לא היה צריך את רשותה של ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה משפטית, זו הייתה הפררוגטיבה שלו. הוא לא ידע מזה. וההערכה היא שהוא לא ידע מזה מתוך איזו שהיא קונספירציה בין חברי ממשלת ישראל. פשוט אמרו לו אחרת. שר המשפטים רוזן אמר לו משהו אחר, הוא אמר לו שאי אפשר להקים ועדת חקירה משפטית על ידו, אלא צריך את שר המשפטים עצמו. וכאן אני מגיע ללו"ז. במהלך השבוע שבין ה-23 ל-30 באוקטובר, מועד קיומה של ישיבת הממשלה הבאה, ניסה אשכול במהלך שיחות התיווך שקיים לרצות את כל הצדדים שחשו פגועים. בן-גוריון לא חש כך. דרישתו החוזרת והחד-משמעית של בן-גוריון להקמת ועדת חקירה משפטית הכריחה בסופו של דבר את אשכול לעשות את הצעד שממנו ביקש להימנע יותר מכל – התנגשות חזיתית עם בן-גוריון, וזה עדין ב-1960. אולם הוא החליט לעשות זאת, אשכול, שכן זו הייתה המציאות שנכפתה עליו. הוא העריך שבמערכת היחסים שנוצרה בשנה האחרונה בינו לבין מי שראה כמורו ורבו, תתקבל הצעתו הנגדית – הקמת ועדת חקירה ממשלתית והיא לא תשבור את הכלים ביניהם. בלב שלם האמין כי הזקן יבין את מעשיו.

ואכן כך היה. בישיבת הממשלה שהתכנסה ב-30 באוקטובר בראשות אשכול הוחלט בניגוד לדעתו של הזקן ובתמיכת מרבית צעירי מפא"י, למעט דיין, להקים ועדת חקירה מורכבת משרים בלבד. המטלה שהוטלה על ועדת השרים הייתה לבדוק את כל החומר. מי היה בועדת השרים? כמובן אשכול היה בתוך אותה "ועדת שבעה", האיש החזק, האיש שנתן את הטון. מה עשתה אותה ועדת שבעה? וכאן עוד פעם בתשובה למוטי שאי אפשר למצוא את המסמכים. אפשר למצוא את המסמכים, אפילו את הפרוטוקול של ועדת השבעה, שכל כך ביקשו להסתיר אותו. ועדת השבעה אכן החליטה שלבון לא נתן את ההוראה. אבל ועדת השבעה לא עשתה שום דבר מעבר לזה. היא לא הסכימה לעשות שום דבר מעבר לזה . היא לא הגיעה בשום אופן לאחריות המיניסטריאלית של אותו עניין. היא לא הגיעה בשום אופן לאחריות הצבאית של אותו עניין. היא בסך הכל עשתה מה שועדת אולשן-דורי עשתה לפניה, וועדת כהן עשתה לפניה. היא פשוט אמרה לבון נתן את ההוראה, לא נתן את ההוראה. הוא אכן לא נתן את ההוראה. הוא באמת לא נתן את ההוראה, דרך אגב.

בן-גוריון כמובן לא קיבל את מסקנות ועדת השבעה, ושוב להערכתי או לדעתי בצדק רב, וטען כל העת שלבד מועדה משפטית שום דבר לא יספק אותו. אשכול עמד בכל כוחו, ולא רק בכל כוחו, אשכול ראה בהקמת ועדה משפטית משום צעד שיחריב את עולמו שלו, של אשכול. ולכן מלחמתו בעצם הייתה מלחמה על חייו הפוליטיים. על עתידו הפוליטי. ומאחר שזה היה המצב, אשכול עשה את כל המניפולציות האפשריות שועדה כזאת לא תקום, ואכן היא לא קמה. כאשר הגיע בן-גוריון ב-63' וב-64' עם כל החומר, עם כל הספרים, עם כל הספרות, וטען – הנה, צריך להקים ועדת חקירה משפטית כי יש פה עיוות דין, נלחם אשכול שוב את חייו הפוליטיים. ומבחינת אשכול הקמת ועדת חקירה משפטית כמו שבן-גוריון רצה, כמו שבן-גוריון דרש מבחינתו זה היה איבוד לדעת. ומאחר שהוא לא רצה להתאבד פוליטית, הסוף היה, כפי שאמרתי בהתחלה, כמו שאנחנו יודעים, פירוק מפא"י, התבקעות מפא"י, וכל מה שקשור בזה.

עכשיו אני מוכרח להגיד כאן משהו, זה סתם בשביל מצפוני, אין ספק שהתזה הזאת שוב שאני מציג פה היא מאוד בעייתית. מדוע? כי אין לי שום הוכחה של אשכול, ואני מדבר פה רק על אשכול. אשכול לא כתב בשום מקום זיכרונות. אשכול לא כתב. שהוא כתב בסך הכל מכתבים לאהובותיו וכתב כל מיני מאמרים נפלאים שרוכזו בארבעה כרכים כאלה על המים ועל השלום ועל האדמה ועל מפא"י, אבל שום דבר שהתרחש לעומת בן-גוריון או לעומת רבין או אחרים. אני לפחות, ואני התעסקתי עם אשכול הרבה מאוד שנים, לא ראיתי כמעט דבר שבכתובים בענייני פוליטיקה. לכן התזה הזאת היא מתוך ספקולציה שלי כי אין לי תשובה אחרת. תודה.

פרופ' יחיעם וייץ:

תודה כפולה אלף על הדברים ובית שעמדת בזמנים. זה מאוד חשוב. דבר שני יוסי, פעם אחת הודעתי לך שאני לא מקבל את הדברים שלך בסמינר שלי שהרצית. פעם שניה כתבתי את זה בביקורת שכתבתי על הספר, ועכשיו אני חייב לומר פעם שלישית שאני לא מקבל את הדברים שלך אבל זה ויכוח לשם שמים. המרצה השלישי והאחרון גם במושב ושל כל היום הזה הוא חברנו זכי שלום שהוא חוקר בכיר במכון בן-גוריון לחקר ישראל בשדה בוקר. הספר האחרון שלו התפרסם ממש השבוע. זה יותר גרוע מהריון. מדובר בשנים. הספר שלו שעוסק בנושא מאוד חשוב וטעון, שאלת הגרעין, שמו של הספר הוא "בין דימונה לוושינגטון – המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של מדינת ישראל 1960-1968". זכי אמור לדבר על הפרישה הראשונה של בן-גוריון לשדה בוקר ב-1953 ושובו לממשלה בעקבות הפרשה. זכי, הבימה שלך.

ד"ר זכי שלום – פרישת בן-גוריון לשדה בוקר ב-1953 ושובו בעקבות הפרשה:

צהרים טובים. דוד בן-גוריון מגיע לשדה בוקר ב-1953 כמו אדם שמסיים שנה אקדמית מאוד מאוד עמוסה, ונוחת באילת ורובץ על חול הים. מנתק את הטלפון ולא רוצה לשמוע ולדעת משום דבר. האיש הזה מגיע לשדה בוקר, הוא איננו מגיע לשפת הים, והדבר הראשון שנותנים לו לעבוד בו זה בזבל. והוא מוצא עניין בזבל ואפילו אוהב את הזבל. וככה הוא כותב ביומנו ב-18 בדצמבר: "הבוקר נכנסתי לעבודה יחד עם זאב החצרן. הוצאנו זבל מהאורווה וזיבלנו את הגן שמאחורי הבנינים. העבודה הייתה לא קלה בשבילי. אבל לאחר העבודה ארבע שעות הרגשתי עצמי מצוין. מעניין שעבודתי הראשונה בארץ באלול תרס"ז הייתה נשיאת זבל בפרדסו של מאז"ה. נדמה לי שיעלה בידי לעבוד פיזית ארבע שעות ביום". יום לאחר מכן הוא ממשיך לעבוד בזבל והוא כותב את הדברים הבאים: "חרשתי הבוקר יחד עם זאב החצרן. חרשנו בפרד אחד. שאר הפרדים היו עסוקים במקום אחר. פעם אני נהגתי במחרשה וזאב נהג בפרד, ופעם שניה התחלפנו. הבוקר היה קר והרוח נשאה אבק. וכך ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד. אבל ננצח את הטבע. אנשים שונים עוד מוסיפים להטריד אותי בבקשות ובדרישות כאילו ישבתי בירושלים. הם מוכנים לבוא להנה להכביר באלפי דרישותיהם. תקוותי שבעוד שבוע-שבועיים ישכחו אותי." והדבר האחרון, גם מתוך היומן, שהוא די מדהים, זה גם שבוע לאחר מכן, לאחר הגיעו לשדה בוקר, הוא חולה, מקבל חום חזק, וכך הוא כותב ביומנו: "בערב תקף אותי חום וכאב ראש, אבל העלמתי זאת מפולה. (אתם יודעים למה?) שלא תמנע אותי מללכת למחרת בבוקר לעבודה בזבל". נכון. זה לכל החיילים שהולכים להוציא גימלים במרפאה כדאי שישמעו את הדברים האלה. "עבדתי כל הבוקר בעיקר בחרישה. אחר כך בהכנסת שתילים לנטיעה. העבודה הייתה נעימה (זה אדם עם חום וכאב ראש ולא בגיל צעיר) ולא התעייפתי. כשבאתי הביתה לא יכולתי יותר להעלים הדבר. פולה השכיבה אותי, מדדה חום, ובלי ידיעתי הזמינה רופא מבאר שבע. הרופא סוף סוף מורה לי לנוח כמה ימים".

למה אני אומר את הדברים האלה? אדם שמגיע לדבר כזה ממרכז העשייה, מלב תל-אביב, מלב העוצמה, ומוצא כל כך הרבה עניין בסוג כזה של עבודה, בסוג כזה של נתק, זו תופעה מדהימה שאי אפשר להסביר אותה בהסברים רגילים. גם היום מי שגר בשדה בוקר, אני גר בשדה בוקר כבר 15 שנה, גם היום שדה בוקר זה אזור מנותק. קשה מאוד לחיות בשדה בוקר. אתה די מנותק ממרכז העשייה במדינת ישראל. מי שמדבר על שנות החמישים, 1953, שדה בוקר זה אזור שכוח. מכוניות בקושי מגיעות לשם. צריך להגיע בשיירה כדי בכלל לצאת מבאר שבע לשדה בוקר. זה אדם לא צעיר שצריך להגיע לשם ויש לו אלף ואחת בעיות, גם רפואיות, גם אשתו מתנגדת. הוא מגיע כמעט לקרע עם פולה. והיא כל פעם עושה לו תרגילים, כל פעם היא אומרת שהיא לא מרגישה טוב, מטיסים אותה לתל-אביב וההוא צריך לבוא בעקבותיה. זה נתק מהמשפחה, מהילדים. זאת הקרבה אדירה. וכשאדם במעמד כזה מקריב הקרבה כזאת, זה מחייב הסבר מאוד מאוד מעמיק. ואני טוען, וזה גם בא לידי ביטוי בדברים, שבן-גוריון נמצא בתחושה של מיאוס וגועל מהפוליטיקה, ממה שקרה למדינת ישראל. אבי קצת הזכיר את הדבר הזה. אבל זה הרבה יותר חריף ממה שאבי אמר. זה הרבה יותר חריף. ולכן טוב לו במציאות הזאת. טוב לו בנתק הזה.

והשאלה היא באמת מה הסיבות לתחושה הזאת של דוד בן-גוריון? אני חושב שזה הולך אחורה למלחמת העצמאות. דוד בן-גוריון לא קנה את הסיפורים בעיקר של אנשי הפלמ"ח, משוררי הפלמ"ח למיניהם ויחצניו, שניסו לתאר את מלחמת העצמאות בצבעים מאוד הירואים, מאוד ורודים, הרבה סולידריות חברתית, אהבה מקודשת בדם, ורעות וכל הדברים האלה. הוא לא התעלם מהגבורה שהייתה במלחמה. אבל הוא נתן דגש מיוחד. הוא ראה בעיקר את הצדדים השליליים של המלחמה. הוא ראה את אלה שבילו בתל-אביב בבתי הקפה שבמרחק של כמה קילומטרים התנהלו קרבות עקובים מדם. הוא ראה את אלה שעשו כסף בשוק השחור בזמן המלחמה. הוא ראה את אלה שהמשטרה הצבאית הייתה צריכה באלפים לרדוף אחריהם כדי להשיג אותם. זאת אומרת המלחמה מנקודת ראותו של בן-גוריון לא הייתה מה שניסו לתאר אותה. ומזה מתחיבות מסקנות לגבי אופייה של החברה הישראלית ויכולת העמידה שלה מול האתגרים שניצבים בפניה. והאתגרים שבן-גוריון ראה אותה היו אתגרים שהוא ראה אותם בשחור- לבן ובצורה אובססיבית, כמו שהוא תמיד ראה את הדברים. הגישה שלו הייתה קודרת. הוא ראה את העולם בשחור ולבן. ויותר בשחור מאשר בלבן. תמונת המצב הייתה מאוד מאוד קודרת. העולם הערבי הוא עולם מאיים שמשתרע מצפון אפריקה ועד המזרח התיכון. כולו עשוי כאילו מקשה אחת. בן-גוריון ראה את המחלוקות בעולם הערבי, אבל הטענה שלו הייתה שבכל מה שנוגע ליחס כלפי מדינת ישראל, לשנאה כלפי מדינת ישראל, אנחנו ניצבים בפני עולם ערבי מאוחד. והפחד האובססיבי שלו היה שיקום בעולם הערבי מנהיג בדמותו של אתא-טורק, זה היה הדבר שהטריד את מנוחתו, שיאחד את כל צבאות ערב נגד מדינת ישראל ויביא בסופו של דבר להחרבתה של מדינת ישראל.

בתפיסה שלו ההנהגה במדינת ישראל לא ראתה את הדברים בחומרה שהוא ראה אותם. נראה היה לו שהוא נביא שמוכיח בשער ומנסה להסביר באיזה מצב אנחנו נמצאים והאנשים מסביב חיים את חייהם הרגילים, חוזרים מה שהוא קרא לימי הקטנות, חוזרים לסיעתיות ולפילוג ולא שמים לב לסכנה שניצבת בפנינו. אפילו ההישג הגדול שלו של מלחמת העצמאות, של בנית צבא אחד, פירוק מטה הפלמ"ח והפורשים, בסופו של דבר לא השיג את מטרתו. איך הוא כותב באחד ממכתביו: "ובני קורח לא מתו". זאת אומרת המטה של הפלמ"ח פורק, אבל אנשי הפלמ"ח, ולא רק אנשי הפלמ"ח, אלא בכלל התופעה הזאת של סיעתיות ופוליטיזציה בתוך צה"ל, המשיכה לשרוד ואפילו צברה תאוצה. אגב, יש הרבה סתירות בחקר בן-גוריון, ובן-גוריון בדברים שהוא מאשים את האחרים הוא בעצמו אשם כי הוא בין השאר גם הוא תרם לפוליטיזציה של צה"ל וזאת נקודה שאי אפשר להתעלם ממנה. בכלל צה"ל בתקופה הזאת הייתה אכזבה מבחינת דוד בן-גוריון. צה"ל הוא צבא מסורבל, חסר דמיון, חסר יצירתיות, כמעט כל הפעולות שהוא ביצע היו פעולות כושלות. הוא לא ממש אהב וגם לא ממש העריך את שלושת הרמטכ"לים שקדמו למשה דיין, את דורי, את מקלף ואת ידין. קצת יותר את יגאל ידין. ומה שנראה לו בבת עינו ממש, צה"ל, זה הגוף שהיה אמור לשמור על בטחון המדינה בעיניו לא ממש היה גוף שיכול לספק את הסחורה.

מאידך גם זו אחת הסתירות בחקר בן-גוריון. עם כל הפחדים של בן-גוריון הייתה לו תחושה שלמדינת ישראל ולחברה הישראלית יש פוטנציאל של עוצמה בלתי רגילה, גם בתקפה קשה כמו שנות החמישים, ושלמדינת ישראל אין שום סיבה לחוש רגשי נחיתות לא כלפי המעצמות ובודאי לא כלפי העולם הערבי. גם בתחושה הזאת ההרגשה שלו הייתה שההנהגה בישראל לא שותפה לאמונה הזאת שלו בעם ישראל ובמדינת ישראל. באחד ממכתביו הוא מתייחס למרגלים ששלח משה לארץ-ישראל ואתם יודעים הרי שהם חזרו, התפצלו, עשרה אמרו - ראינו את בני הענקים ונהי כחגבים בעינינו וכן היינו בעיניהם. בן-גוריון באחד המכתבים שלו מתייחס למצב בארץ למישהו שאומר לו – איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה? והוא מזכיר לו את חטא המרגלים והוא מדגיש את המשפט הזה – ראינו את בני הענקים ונהי כחגבים בעינינו וכן היינו בעיניהם. מה שבן-גוריון אומר בעצם שמי שבא עם דימוי עצמי נמוך ורואה את עצמו חגב, חזקה עליו שגם הסביבה החיצונית תראה אותו חגב. זאת אומרת הרבה מאוד תלוי בנו ובדימוי העצמי שלנו. אני רוצה לתת מספר אירועים ונקודות ציון שלפי דעתי מאפיינים את התפיסה הזאת של בן-גוריון.

הדבר הראשון הוא מוכר וחלק פה מהאנשים גם חקרו אותו, בין השאר מורל'ה. זה הנושא של מה שקרוי הבכייה לדורות. התביעה של בן-גוריון או ההצעה של בן-גוריון בשלהי מלחמת העצמאות לכבוש שטחים, מה שהוא קרא "דרומית לרמאללה" – ירושלים העתיקה, בית לחם בואכה חברון. אני מכיר את התזה שאומרת שהוא בעצמו לא רצה. אבל בעובדה, אני דרך אגב לא מקבל את זה. אני לא מקבל את התזה שמנהיגים נוקטים צעדים היסטוריים גורליים מסיבות טקטיות. זה לא נראה לי. זה יכול להיות שיש גם דברים טקטיים מסביב, אבל אדם במעמדו של דוד בן-גוריון לא הולך למהלך כל כך גורלי למדינה ומעמיד את זה בהצבעה בממשלה, רק כדי להשיג הישגים טקטיים. הוא מביא את זה בפני הממשלה, הממשלה דוחה את זה על קול אחד, קולו של משה שרת שהוא לאורך כל הקו, זה גם היה נוח לו, להאשים את משה שרת שהוא זה שסיכל את האפשרות של מדינת ישראל תהיה עם ירושלים המאוחדת ועם שליטה באזורים שהם נחלת אבות.

האירוע השני שהוזכר כאן היה הנושא של העברת משרדי הממשלה והכנסת לירושלים. כידוע בדצמבר 1949 מחליטה עצרת האו"ם על בינאום ירושלים בהתאם להחלטת החלוקה. ההחלטה נופלת כרעם ביום בהיר על הממשלה. בן-גוריון נמצא אז בחופשה ב"גלי כינרת" בטבריה. זה לאחר שהערכת המצב ששיגר משה שרת הייתה שהערכה כזאת בלתי סבירה. ההחלטה הזאת מתקבלת ובן-גוריון נמצא בשעת משבר קשה ביותר. יש החלטה של עצרת האו"ם על בינאום ירושלים והשאלה מה הוא עושה. והוא מקבל החלטה וכופה אותה על ההנהגה שלו הר כגיגית – לא להסתפק במחאה ולא להסתפק בהעלמת עין, אלא ללכת מה שקוראים היום ראש בראש מול כל המערכת הבינלאומית, ולעשות בדיוק ההפך ממה שהם דורשים ולעשות את זה בפועל, להעביר את הכנסת ואת משרדי הממשלה לירושלים. אומרים לו חבריו להנהגה – הרי אתה פועל כמו שאתה מאשים את הימין. הימין פועל בדקלרציות ובהצהרות. אנחנו במה שנקרא "הזרם המרכזי" פעלנו תמיד בשיטת הדונם ועוד דונם ועוד עז ועוד עז. אתה רוצה להכניס את ירושלים בריבונות ישראל? תעשה את זה באיטיות. תעביר פעם משרד ועוד משרד ועוד משרד. הוא אומר – לא. אנחנו צריכים לעשות את זה בהתרסה כלפי המערכת הבינלאומית.

הדבר השלישי נוגע ליחסינו עם המעצמות וכל הנושא של התביעה או ההצעה שמעצמות המערב יקימו בסיסים בישראל. אחד הביטויים המפורסמים זה הגעתו של הגנרל רוברטסון הבריטי לארץ-ישראל עם הצעה שאליהו אילת התבסם ממנה, שבריטניה מואילה בטובה להסכים להקמת בסיסים בשטח הנגב. ובן-גוריון קובע את העובדה הפשוטה שאנחנו נהל משא ומתן עם מעצמות המערב על בסיס של שוויון. אין למדינת ישראל שום סיבה לחוש נחותה מול מעצמות המערב. אם הם רוצים איתנו שותפות אז בבקשה. תבוא שותפות על בסיס של שוויון. הוא מציע להם דיל – המערב יתמוך בצה"ל, ייתן לו את הנשק, ייתן לו את הכסף, ואנחנו כצבא נוכל לסייע למערב בשעת צרה. אבל זה לא מהלך חד-צדדי שאנחנו כמו מדינת חסות מקבלים פה חסות אמריקאית או חסות בריטית.

גם בנושא ההסדר הערבי-ישראלי אין לבן-גוריון הרבה שותפים. אתם יודעים שהייתה תביעה לראות בשטחים שמעבר לתכנית החלוקה כמה שקרוי אז שטחים כבושים או לא-לגיטימיים. זאת אומרת המגמה הייתה לומר שגבולות מדינת ישראל היחידים שהם בעלי לגיטימיות ואלה שקיבלו הכרה בינלאומית , זה אלה של גבולות החלוקה. ושישראל, כדי להגיע להסדר עם העולם הערבי, חייבת לסגת או לגבולות החלוקה או לפחות מה שקרוי התכנית של אנתוני אידן לגבולות שבין שביתת הנשק לבין גבולות תכנית החלוקה. בן-גוריון לא קיבל את העמדה הזאת. לכל אורך הקו הוא מוביל קו מאוד מאוד ברור שאומר שישראל תמורת הסדר לא צריכה לסגת אפילו מאינטש אחד של גבולות שביתת הנשק. ואם צריך לסגת זה יצטרך לבוא רק על בסיס של הדדיות. זאת אומרת אם אנחנו נסוגים צריכה לבוא מקבילה מהצד השני. לכן הוא גם לא קיבל את מה שקרוי "פרוטוקול לוזאן". נכון שהוא התחמק מזה כששרת היה צריך לחתום על פרוטוקול לוזאן שקיבל כבסיס להדיינות עם הצד הערבי את תכנית החלוקה. בן-גוריון התחמק. הוא ברח, אי אפשר היה להשיג אותו. אבל בפועל הקו שדוד בן-גוריון מוביל אותו הוא קו שההנהגה ברובה לא קיבלה אותו. לא קיבלה אותו כמות שהוא. היא תבעה לגלות גמישות. הוביל את הקו הזה משה שרת אבל גם אחרים תמכו בזה.

הדבר האחרון זה כמובן הנושא של מדיניות התגמול. לבן-גוריון נראה שישראל יכולה לנצל את עליונותה הצבאית על הצד הערבי כדי לכפות עליהם סטטוס-קוו נוח לה. ישראל במצבה לא צריכה להשלים עם מצב שנמשכת הלוחמה הערבית וישראל מנועה מלהגיב או שהיא יכולה להגיב אבל בפרמטרים מה שקרוי פרופיל נמוך. הוא סבר שהיא יכולה להגיב בעוצמה הרבה יותר חזקה, ואני לא אכנס לזה אבל אני חושב שגם לגבי פעולת קביה שהתרחשה קרוב מאוד לסיום כהונתו, בן-גוריון הופתע מעוצמת התגובה הפנימית כנגד הפעולה. אני רוצה להזכיר לכם שלאחר פעולת קביה משה שרת תבע להוציא מידי בן-גוריון את הסמכות להחליט על פעולות תגמול. הוא תבע להקים ועדת שרים מיוחדת שתפקידה, ההצעה הזאת לא התקבלה.

סיכומו של דבר אני רוצה לומר ככה – אני לא מקבל את התזה, רק כמה מילים לגבי חזרתו של בן-גוריון, שהכל היה סיפור מתוכנן, הוא ידע שהוא הולך לשדה בוקר ויקראו לו חזרה. הסיפור הזה ממש אין לו שום אחיזה. בן-גוריון הולך מתוך תחושה של מיאוס ותחושה שהוא זועק בשער ואין שומעים לו. ונדמה היה לו שאם הוא יזרוק את המפתחות ויישאר בצד יכול להיות שיחול איזה שהוא שינוי. נכון, לאחר חודש, וידידי יחיעם שכתב מאמר ב"עיונים" על הפרישה שלו מזכיר את זה, חודש אחרי שהוא ממשיך לעבוד כבר העבודה לא כל כך נראתה לו, והוא שמח מאוד למפגשים ולהצעות לפגישות. הוא די מהר נכנס למכבסה הפוליטית, הוא משתלב בה, עד שבינואר 55' הוא עוזב את שדה בוקר, הולך לטבריה ונשאר שם חודש שלם שזה כבר מקום קצת יותר נוח לגלגל בו את העניינים. בסופו של דבר כולנו יודעים שהוא נקרא חזרה להנהגה. אחת הסיבות שהוא נקרא חזרה להנהגה היא שהקבוצה שהוא הקים אותה הייתה מלכתחילה מועדת לפורענות, לפירוק. הקבוצה הזאת של משה דיין, פנחס לבון ומשה שרת לא יכל למשוך ביחד. איך אמר אשכול אחר-כך – הסוסים האלה לא יכולים למשוך ביחד בסופו של דבר. אני יודע שזה הוא ובן-גוריון, אבל אני אומר במטאפורה זה בדיוק אותו דבר. הוא חוזר בסופו של דבר להנהגה במעמד של שר בטחון בלבד, ורק לאחר תקופת זמן מסוימת הוא מקבל שדרוג לתפקיד ראש ממשלה ולמעשה חוזר להנהגה פעילה. תודה רבה.

פרופ' יחיעם וייץ:

לפי הדברים של זכי לגבי המיאוס, אפשר לכתוב מאמר על הנושא הזה – "בן-גוריון מהזבל לזבל". יש לנו כמה דקות אבל מהמקום הזה אני יכול לראות עד כמה האנשים מאוד עייפים, אבל יש בכל זאת חמש דקות בדיוק, שתי שאלות של אסף ואחר-כך נקדימון, ורבותיי שאלות ולא נאומים.

שאלה מהקהל:

אם כדבריך פרופ' גולדשטיין, הקמת ועדת חקירה משפטית הייתה כה מובנת מאליה, כה מוצדקת, למה צריך היה בן-גוריון לבקש אישור אשכול כשזה היה בסמכותו כשר בטחון והוא פעמיים הקים ועדות חקירה קודם לכן?

פרופ' שלמה נקדימון מהקהל:

התזה שלך היא תזה. לדעתי דילגת או שכחת על חוליה אחת מאוד חשובה. כי הראשון שהתנגד תכלית ההתנגדות להקמת ועדת חקירה משפטית היה פנחס לבון. הרי גלגלו ניר ודיין קיבל אותו ונאמר שם במפורש על מי הגוף שירתם לנושא, נאמר שם במפורש "משפטי". והמילה הזו

פרופ' יחיעם וייץ:

מתי? תאריך?

פרופ' שלמה נקדימון:

לפני שאשכול, בתקופה שאשכול טיפל בנושא הזה. והמילה "משפטי" נמחקה. כלומר היה פה אולטימטום של פנחס לבון – אם אין ועדת חקירה משפטית אני מפוצץ את כל העולם. דבר שני אני פשוט הייתי ממליץ לחברי בהקשר של ההרצאה היפה של זכי, פשוט לראות את המקביל מה כותב על אותה תקופה משה שרת ביומניו. זה מסמך ... .

פרופ' יוסי גולדשטין:

טוב, על השאלה השניה קל לי הרבה יותר, למה לבון התנגד. זה ברור לגמרי, כי היה ברור לו מלכתחילה שיש שתי ועדות או שלוש ועדות שזיכו אותו. אם אנחנו רואים את ועדת השבעה גם כן כועדה כמו ששתי הועדות הקודמות. גם אולשן-דורי וגם ועדת כהן זיכתה וטענה באופן חד-משמעי שהוא לא נתן את ההוראה. אולשן-דורי לא הכריעה אבל היא אמרה במילים כאלה או במילים אחרות שיתכן והוא נתן את ההוראה אבל לא מצאנו הוכחה שהוא נתן את ההוראה. אני אומר את זה במילים שלי, כל אחד יכול לפרש את זה. בכל אופן, מבחינת לבון, הוא לא פחד מעוד ועדה שתכריע. הוא תאר לעצמו שזו תהיה הכרעה. כי אכן מה שקרה בפועל, כך אני מאמין, שהוא באמת לא נתן את ההוראה. עכשיו השאלה הייתה האחריות המיניסטריאלית, זה היה העניין. וועדה מעין זו, ועדה משפטית, היא זו ורק היא, יכולה לקבוע באופן הרבה יותר חד-משמעי שגם אם הוא לא נתן את ההוראה, הרי אשמתו היא אשמה מיניסטריאלית. האחריות המיניסטריאלית היא עליו, כי אף אחד לא אמר את זה עד אז. נכון שזרקו אותו פעמיים, אבל מבחינת ועדות למיניהן, אף ועדה לא ראתה בו בלבון כמישהו שאכן אחרי מיניסטריאלית על העניין. לגבי השאלה שלך אסף, זאת באמת שאלה גדולה, לא שאלה סתם. זאת אומרת למה בן-גוריון עצמו אחרי שנודע לו שהפררוגטיבה היא שלו ולא של שר המשפטים, למה הוא לא הלך? כאן בא דווקא שבתי טבת לעזרתי. הוא אמר שצדיקים, אחרים יעשו את מלאכתם. כי טבת שאל את אותה שאלה בספרו ולו לא הייתה כי גם לי אין תשובה. התשובה היחידה שאני יכול להעלות על הדעת היא שהוא אכן יכל להעלות את ה, אבל הוא לא רצה להופיע כמי שדורש. הרי מה היה, מה הייתה הבעיה? הבעיה הייתה שהוא הואשם באשמה חמורה ביותר. הפרוטוקולים האלה הודלפו במעריב חצי שעה אחרי שלבון שם דיבר. ההאשמות היו חמורות ביותר כנגד בן-גוריון. לכן הוא רצה להיות הצדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים. כך אני יכול לתת תשובה, כך גם נתתי בספרי. אני לא יודע. אין לי שום תשובה.

פרופ' יחיעם וייץ:

דבר אחד, אבי רוצה לומר מילה אחת ואני רוצה להבהיר עניין אחד – בשנות הששים לא היה המושג ששמו ועדה משפטית. החוק הגיע לעולם ב-68', זו היוזמה של שפירא שר המשפטים. למשל הועדה של אולדן-דורי הייתה כאילו משפטית, אבל לא היו לה בכלל כלים.

ד"ר אבי בראלי:

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להסתייג מהספקולציה שלך שאתה מפרסם אותה בספר. הרי הלב שלה זה הפחד של אשכול שהוא יואשם באחריות דרך ועדת החמישה של השרים. אבל זה הסבר שאני לא חושב שהוא מחזיק מים, יוסי, אני מוכרח להגיד לך, מפני שאין שום סיכוי שהועדה הזאת שהייתה באמת חלק מהכאוס של ממשלת שרת היא זאת שועדת חקירה הייתה מצביעה עליה. וגם אין שום סיכוי, אני רוצה להגיד לך על החלק הפחות מרכזי של הטענה שלך, שועדת חקירה כל שהיא הייתה מסתפקת בשאלה מי נתן את ההוראה, שזה הרי הניצחון הגדול של לבון, לכוון את השאלה רק לצד הטכני מי הרים את המגוף בפני עסק הביש. כי הרי ברור שכל ועדת חקירה ראויה לשמה הייתה רואה שלבון זה זה שביחד עם גיבלי שהיה עוזר שלו חולל את האווירה גם במעשים אחרים שאין שום ספק שועדת חקירה הייתה מכוונת אצבע מאשימה ללבון, למרות הזיופים. אבל הדבר החשוב זה הדבר העיקרי, כי אתה מסביר את כל המגויסות של אשכול בחשש שיאשימו אותו שהוא היה בועדת השרים, אני חושב שלא מתמודד עם נטל ההוכחה מפני שאשכול הולך ומסכל את עצמו ואת מפלגתו בשביל חשש שהוא קלוש ביותר לפי ההצעה שלך.

פרופ' יחיעם וייץ:

תודה רבה.


__

מ ק ו ר ו ת ~~ נ ו ס פ י ם ~~ ל פ ר ש ת ~~ ע ס ק ת ~~ ה ב י ש 2/ל ב ו ן




21. פרשת ניצב מזרחי = קו 300 = לבון/עסק הביש !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=21&viewmode=
22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=22&viewmode=
61. פרשת לבון, תובא הערב בערוץ 8 הערב 29.5.2004
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=61&viewmode=
המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554=gil=all&keywords=עסק הביש#30
59. מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=59&viewmode=



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:12   28.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  30. המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............  
בתגובה להודעה מספר 4
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 03.02.04 בשעה 08:45 בברכה, פילוביץ שחף
 
19.3.51 הודעת שר החוץ על מצבם של יהודי עיראק ויציאתם מעיראק.

27/1/1969
הכנסת התייחדה עם זכר תשעה יהודים שנתלו בעיראק. ראש הממשלה מסר הודעה

30.10.72 הודעת הממשלה על מצבם של יהודי עיראק ועל שיחרור שלושת רוצחי מינכן בעקבות חטיפת מטוס לופטהנזה.

פרוטוקול מס' ‎492
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
יום רביעי, ט"ז בתמוז התשס"ב (‎26.6.2002), שעה ‎9:00
סדר היום: סיכום ועידת האזרחים השלישית בנושא - השפעת האזרחים
על השלטון:

שקיפות, בקרה, נגישות ויצירת חברה אזרחית.

ראשית, שני חלקים מתוך הנושא: שקיפות ונגישות, הם חלק מן המשבר, ואני אנסה להסביר. אחת המיתולוגיות התקשורתיות הגדולות ביותר בתולדות התקשורת הישראלית זה שעיתונאי "ידיעות אחרונות" שלמה נקדימון, עדיין כותב ב"ידיעות אחרונות", התחבא לפני הרבה הרבה שנים בתעלת האוורור של מרכז מפלגת העבודה כי המרכז התכנס, לדעתי, לדון על עסק הביש, אני לא יודע בדיוק על מה, הוא רצה לשמוע מה אומרים במרכז מפלגת העבודה. היתה איזושהי הרגשה שהאלף איש האלה, אני לא יודע כמה, היו ‎800 חברים במרכז מפלגת העבודה: וואו מה שהם יודעים, וצריך ולהתחבא בתור עיתונאי כדי להקשיב מה קורה שם. היתה תחושה שלשליחי הציבור - וזכרו, אלה עדיין לא חברי כנסת, זו רמת פעילים של מרכז מפלגה - יש איזושהי רמת ידע שמאפשרת להם לקבל החלטות יותר נכונות לגבי ענייני המדינה.
הערה: {בכל ארכיון הכנסת מופיעות המילים עסק הביש רק בציטוט הנ"ל,
פעם אחת בלבד....}


נושא:
ג. הצעות לסדר-היום
נשק לאירן
הישיבה המאתים-ושישים של הכנסת האחת-עשרה
יום רביעי, כ"ד בחשוון התשמ"ז (‏26 בנובמבר ‏1986)
ירושלים, הכנסת, שעה ‏11:04

היו"ר ח' גרוסמן:

לסיום, אנחנו מציעים: המדיניות הזאת מובילה אלי תהום. בסופו של דבר, העמים
קובעים את ההיסטוריה. אנחנו דורשים להפסיק כל משלוחי נשק לאירן, כל משלוחי נשק
ל"קונטראס" נגד ניקרגואה, לדרום-אפריקה, לסרי-לנקה, לדיקטטורות הפאשיסטיות
באמריקה הלטינית, לכנופיות השונות הפועלות נגד מדינות עצמאיות
ואנטי-אימפריאליסטיות.
אנחנו תובעים להקים ועדת חקירה על עסק הביש החדש. על כל
לו האחראים להסתלק מהשלטון. אתם שקועים כבר יותר מדי עמוק בבוץ. אמינותכם שווה
אפס.

http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0027509.html#TQL

סוג הדיון: הצעות חוק
נושא:
י. הצעת חוק יישום מזכר ההבנה בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית
(שימוש משותף בשדה התעופה עקבה) (הוראת שעה), התשנ"ח-‏1997
(קריאה ראשונה)

( רשומות (הצעות חוק, חוב' ‏2653). )

הישיבה המאה=ושלושים=ושבע של הכנסת הארבע=עשרה
יום שני, ג' בחשוון התשנ"ח (‏3 בנובמבר ‏1997)
ירושלים, הכנסת, שעה ‏16:03

ענת מאור (מרצ):
--
אדוני היושב=ראש, חברי הכנסת, אין ספק שהצעת החוק המובאת לפנינו, ליישום
מזכר ההבנה בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, בדבר פתיחת שדה תעופה,
פחות או יותר משותף, שנותן שירות לשני העמים, היא צעד מאוד חשוב לשלום, וכמובן
אני, כמו שאני מאמינה שכל חברי הכנסת, אתמוך בשמחה רבה בהצעת החוק.

אולם איני יכולה שלא להקדיש בדקות שעומדות לרשותי ולא לדבר על החוק, אף
שבדרך כלל אנחנו מקפידים בבית הזה להבחין בין עימות פוליטי, כמו שהיה לנו
באי=אמון, לבין חקיקה. אבל בעתות אלה, ובתיאטרון האבסורד, כשמצד אחד אנחנו
מאשרים את שדה התעופה, בבית=דין מאשרים, וכשעוד לא נתייבשה הדיו על פרשת עסק
הביש, שהיא בעצם "ביבי ביש",
של פרשת משעל עם הנזקים העצומים שלה, אז אי=אפשר
להביא הצעת חוק כל כך חיובית, וזאת מדיניות כל כך שלילית.

http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0027510.html#TQL


פרשת עסק הביש מספר 1
"ב-14 בינואר 1951, התפוצץ רימון בפתח בית הכנסת "מסעודה שמטוב",
נהרג אדם וניפצעו שישה.
14 מישהו היה מעוניין להפחיד את היהודים,
ולא ברור אם אלא היו הציונים או קיצונים מוסלמים.
15 בחודשים הבאים
היו פיצוצים נוספים....
"
{ציטוט מעמוד 130 בפרק המצ"ב}




מצ"ב האימייל, ששלחתי לאחר ששוחחתי בטלפון עם אחד התחקירנים
של "תוכנית עובדה"= אילנה דיין לקראת תוכניתה השבוע ביום רביעי
זה, בנושא פרשת עסק הביש = מצרים !!


מדהים: מערכת התוכנית עובדה לא שמעה על פרשת עסק הביש 1
@ אילנה דיין לידיעתך המערכת שלך לא שמעה על פרשת עסק הביש
מספר 1 בעירק.

לקראת תוכניתך עובדה שתתקיים ביום רביעי זה ה-4.2.04, ביררתי עם
המערכת שלך לאור הפרומו שלך בטלויזיה, שהתכנית שלך מדברת על פרשת
עסק הביש 1 במצרים, אם את הולכת להזכיר במילה אחת את פרשת עסק הביש בעירק שנתיים קודם
....
הופתעתי לשמוע שהם לא שמעו על זה כלל.

נכון שהפרשה הושתקה על ידי בן גוריון אבל זה לא אומר שאחרי 55 שנה
את לא חייבת להזכיר זאת...!!
לידיעתך בספר של אייל כפכפי הסופר "אנטי משיח" העוסק "ב-לבון" האיש,

יש פרק מיוחד-מס' 17 שנקרא:
"המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 וגם בפרשה זו נתלו שני יהודים שנשלחו על ידי אותה יחידה של ג'יבלי-
יוסף בצרי ושלום צאלח ז"ל הי"ד.

מצ"ב קישור לפרק הנ"ל...:-
30. המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=30&viewmode=threaded


@ להלן ציטוט בפתיח של הפרק...:-
פרשת עסק הביש מספר 1

"ב-14 בינואר 1951, התפוצץ רימון בפתח בית הכנסת "מסעודה שמטוב",
נהרג אדם וניפצעו שישה.14 מישהו היה מעוניין להפחיד את היהודים,
ולא ברור אם אלא היו הציונים או קיצונים מוסלמים.15 בחודשים הבאים
היו פיצוצים נוספים...."

{ציטוט מעמוד 130 בפרק המצ"ב}

חשוב מאוד שבימים אלה להזכיר את הפרשה הזאת משלוש סיבות עיקריות...:-
1. כבודם ולזיכרם של השניים שנתלו.
2. חשיפת השיטה שגרמה שנתיים מאוחר יותר לפרשת עסק הביש 2= מצרים.
3. מה הייתה הקומבינה בין שליט עירק דאז נורי סעיד לבין ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל בשנת 1949 - 1950,
בקשר לגרושם של יהודי עירק ללא רכושם, דהיינו גרוש מחד והחרמת הרכוש מחד,
והרי ידוע לך שבימים אלה יש דיונים בנושא השבת הרכוש היהודי בכלל ומעירק בפרט !!

לידיעתך ואשמח מאוד אם תזכירי זאת בכתבתך !!
תודה.

ימים יגידו.....


‎האם היה טרנספר של רכוש יהודי ערבי? ...
... יהודי עיראק לישראל, נתלו בבגדאד שני פעילים
ציונים, יוסף בצרי ושלום צאלח ז"ל הי"ד, באשמת החזקת ...

http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#32


--


ברק בן אבינועם
חבר מתאריך 22.12.03
76 הודעות 07:08 03.02.04

12. איך זה שאין עוד התייחסויות לעוד יהודים

שניתלו בעיראק, באשר הם ציונים. איך זה שלא נפתחים עוד מסמכים
מהארכיונים הסודיים, למרות שעברו יותר מחמישים שנה. בינתיים
המשטר המלוכני בעיראק חוסל. המשטר המהפכני הוחלף על ידי סדאם חוסיין
והוא איננו.

תחקירן בינלאומי, ממוצא יהודי שינבור היום בארכיונים של המודיעין
העיראקי יכול לחשוף כמה וכמה דברים מענינים. אני מדגיש "מענינים"
אפשר גם לחשוף את שמות המשתפים היהודים עם המימשל העיראקי,
ודי לחכמים.אולי עוד יתברר, וזה המוסד חייב לבדוק, שמי מהמשתפים
שירת פה ושם בתפקידים בכירים, שירת מאז ועד היום..למרות הגיל.


ארבעת המעורבים הראשיים בפרשות עסק הביש 1 ו- 2 !!



--


roee_b
חבר מתאריך 15.2.02
897 הודעות 05:59 03.02.04

10. הנה פרטים על אותם ימים והפרשה -

מאת : רועי בכרך -
על בסיס ספרם של יומי מלמן ודן רביב "מרגלים לא מושלמים"
בראשית 1951 גויס יעקב פרנק ע"י ראובן שילוח לעמוד בראש התחנה
הישראלית בעיראק הוא הסכים לקבל את התפקיד רק בתנאי שיקבל אחריות
כוללת על הנעשה, שילוח הבטיח אחריות על מבצעי המודיעין וכל נושא
עליית היהודים מעיראק בצורה חשאית.

פרנק שהיה מאורע בפרטים הקשה על שילוח וטען שנושא עליית היהודים
הוא באחריות המוסד לעליה ב ולא של המוסד למודיעין שילוח השיב לו
כי אין מה לדאוג והדבר מתואם בין הארגונים.
בהמשך הבהיר לו שילוח כי יהיה מפקד על מבצע עליית היהודים
והפעלת רשת סוכנים, השידורים הועברו לישראל בצורה אלחוטית
מתחנה בבגדד שכינויה היה "ברמן" יעקב פרנק אף זומן לשיחה עם שר החוץ
משה שרת שהבהיר לו כי משימתו חיונית ביותר למדינה וציין כי המדינה
תעמוד מאחוריו.
לפרנק הוענק דרכון ישראלי עם סיפור כיסוי למרות שהיה משוכנע שיוענק לו
דרכון קנדי עקב הרקע האמריקאי שלו והשפה האנגלית ששגורה בפיו.
פרנק לא הקשה וסמך על הגורמים ששולחים אותו,
לאחר שלושה שבועות נחת פרנק בטהרן
שם קיבל את פניו איש המוסד לעליה ב' ציון כהן.
ציון לא ידע להשיב לפרנק בדיוק עבור מי יעבוד, המודיעין הצבאי,
המוסד לעליה או יחידתו של ג'יבלי.
חודשיים וחצי שהה בטהרן והמתין להוראות, לאחר מכן סופק לו דרכון של
נסיכות בחריין והוענק לו שמו : איסמעיל טאשבאקש ,סוחר שטיחים
פרנק לא תודרך מעבר לכך !
פרנק היה מופתע חזותו אירופאית ולא ערבית ידע אומנם קצת ערבית
אך בניב פלסטיני וכבר אז הבין שיהיה לו קשה לפעול ואף חשב לחזור לארץ
תחושת השליחות החזיקה אותו במקום.
הוא שיחד מבריח גבולות וחצה את הגבול לבגדד.
ב 20 באפריל 1951 הגיע לבגדד ודפק על דלת של בית יהודי שחגגו
את ליל הסדר, הובטח לו בארץ כי המשפחה תדע על בואו אך הם לא ידעו.
בני המשפחה סרבו לארחו עקב חששם וזאת למרות שנכח במקום מרדכי בן פורת
שהיה הנציג הבכיר של המוסד לעליה ב' בבגדד.

יעקב פרנק הודיע לבן פורת כי נשלח להחליפו ולעמוד בראש הפעילות
המודיעינית בבגדד אך בן פורת סירב לקבל הוראה זו ואמר שלא מכיר
הוראה כזו מתל אביב וכי סוכניו לא יסכימו לעבוד עם בוס חדש.
בן פורת הסיע את יעקב למלון בעיר למרות שידעו שניהם שכל זר שמתארח
במלון יעביר את דרכונו לרישום המשטרה המקומית דבר שעלול לסכן את
יעקב פרנק.
למרות כל זה ניסה פרנק ליצור קשרים עם אנשי קשר מקומיים אך הבחין
כי דמויות עוקבות אחריו, כלומר זהותו נחשפה והמשטרה המקומית בעקבותיו.
פרנק ביצע תרגיל ניעור ע"י נסיעה במוניות הזמין כרטיס טיסה ללבנון כדי
לא לעורר חשד ויצא את המדינה העיראקית שבוע ימים בלבד אחרי שהגיע
לשליחותו.
משם המשיך לתורכיה ופנה לנציגות הישראלית שלא האמינה לסיפורו
ורק לאחר שלושה ימים אימתה את הסיפור והחתימה את דרכונו הבחרייני
בחותם ישראלי מה ששרף את הדרכון מבחינה מבצעית.
פרנק התייצב במשרדו של ראובן שילוח שכבר מונה לראש המוסד בימים אלו –
שילוח הציע פיצוי כספי שפרנק לא רצה ואף החזיר כמה דולרים שנשארו
בכיסו מהשליחות המסוכנת.
יעקב פרנק מספר –
הם התנהגו בחובבנות בטיפשות וחוסר אחריות שכמעט עלו בחיי
יד ימין לא ידעה מיד שמאל המזל שלי הוא שהעיראקים עוד היו יותר
גרועים מאיתנו.
פחות מחודש לאחר שיעקב פרנק נמלט בעור שיניו מבגדד הצליחו העיראקים
לשים ידם על הרשת הישראלית.

יש לציין כי בין השנים 1950-1952 הוטסו כ 150,000 מיהודי עיראק לישראל
במבצע שנקרא "עזרא ונחמיה", באחד המטוסים הגיע אף בן פורת בעצמו
שנאלץ להימלט לאחר שנעצר כבר 3 פעמים קודם לכן ושוחרר.

יהודה תג'ר חבר ברשת הישראלית לא הצליח להימלט וזהותו כסוחר פרסי לא נקנתה ע"י העיראקים וזאת מכיוון שלא ידע לדבר פרסית !
הוא נעצר בחברתו של בן פורת ובחקירה נשבר והודה כי הינו סוכן
המודיעין הישראלי.
הוא נשלח לעיראק מטעם המחלקה המדינית של משרד החוץ על מנת להיות
קצין מפעיל של רשת מודיעין.
עקב מחדל ענק במידור בן פורת ותג'ר נפגשו ואף דיברו בעברית לעיתים
קרובות ואף פצחו בשירה בעברית אווירה חובבנית זו הביעה לנפילת
הרשת. השלטונות בעיראק עצרו יותר ממאה יהודים וחשפו מצבור נשק
וחומרי חבלה .
20 מהעצורים נמצאו בנובמבר 1951 אשמים בעבירות חמורות ושניים מהם
הוצאו להורג בתלייה.
בן פורת נמלט בטיסה ותג'ר נידון למאסר עולם אך קיבלת חנינה
לאחר 9 שנים בכלא אחרי שסוכני המוסד יצרו קשרים עם השליט החדש בעיראק
קולונל עבד א-קארים קאסם – הוא קיבל חנינה ושב הביתה.

באחד מהאירועים נקשר שמם של חברי הרשת הישראלית באירוע שבו נהרגו 4יהודים בעת שנזרק רימון לבית כנסת,
הטענות היו כי המחתרת הישראלית רצתה בכך לעודד עליה לארץ וזירוז
גירושים של יהודים לישראל. שנים לאחר מכן כאשר דוד בן גוריון הורה
על חקירה של המקרה נמצא כי אין קשר בין הרשת לאותו אירוע –
אותה ועדת חקירה מונתה ע"י איסר הראל שהיה באותם זמנים (1960)
ראש השב"כ והמוסד גם יחד.


--

s_sela
חבר מתאריך 14.8.03
1744 הודעות 03:44 03.02.04

5. רק שתדע פ''ש שגם עם אנשי ה''פרשה'' נעשו עוולות קשות.

אני מבין שהנושא עלה לכותרות בעקבות עסקת השבויים עם החיזבאללה.
אז כך, העיתונאי ואיש המןסד לשעבר גד שימרון דבר הערב 2.2.04 ברשת ב' בסביבות השעה 20:00. הוא נתן זווית ראיה מיוחדת על עניין ה"פרשה".
למעשה רוב הדברים ידועים עד לזרא, אלא שמבחינת התייחסות שלטונות המדינה ובראשם משה דיין- ההתייחסות היתה כלפיהם נפשעת במיוחד והיא מזכירה בהחלט את ההתנהלות של ממשלות ישראל בעניינם של רון ארד ושל נעדרי סולטן יעקב.
לדברי גד שימרון , נאסרו אז במצרים כל אנשי הרשת ונדונו לעונשים בדרגות שונןת ממוות ועד ל7 שנות מאסר. המשפטים הסתיימו ב1954 . בערך שנתיים לאחר מכן התבצע מבצע סיני. היו לנו בו 4 שבויים בידי המצרים. בידינו היו אלפי שבויים מצריים כשהבכירים ביותר היו גנרלים. והתנהלה עסקת החלפת שבויים. האסירים שכולם היו מגוייסים לחיל המודיעין של ישראל, חלקם אף הגיעו לארץ והיו קצינים בצה"ל , לא נזכרו כלל בהסכם ההוא. הם העידו שהסוהרים שלהם באו ואמרו להם שהם עומדים כנראה להשתחרר בעקבות עסקת חילופי השבויים. לישראל היו מ נופי לחץ אדירים כלפי השלטון המצרי בענין זה. אבל דיין התנגד!!!! הרי הוא היה הרמטכ"ל. סבת ההנגדות שלו היתה שהוא חשש מפני שיוך המעשים לצה"ל ולישראל. כאילו שאיזו ישות ערטילאית באה וארגנה את הפיאסקו. כלומר הוא וויתר על חיילים וקצינים שנמקו בכלא במצרים בעבור פרסטיז'ה טפשית.
גם אחרי מלחמת ששת הימים הוא התנגד להכניס אותם פנימה לתוך הסכמי החלפת השבויים שאחרי המלחמה. בלחצו של מאיר עמית שהיה ראש המוסד - הוא לא וויתר ודיין נכנע, העבירו לנאסר אישית בקשה והוא אישר לשחרר גם את אלה שקבלו מאסר עולם. ובינואר פברואר 1968 שוחררו כולם בהסתר והגיעו לארץ.
כמה שהטפשות עוברת בירושה בין המנהיגים יוצאי מפא"י.
זה גם דומה לגבי הפרשה העיראקית .וגם לגבי ההתיישבות ביש"ע. מה אכפת למפא"יניקים מה קורה לאזרחים ולחיילים הפשוטים שסובלים. בדיאלקטיקה המפא"יניקית סבל הפרט הוא ענין שולי, העיקר המהלך המדיני, העיקר הפוליטיקה הקטנה והגדולה, העיקר שלממלאי התפקידים יהיה כל הטוב והיקר. האדם הפשוט הוא אבק. נמלמל מילים יפות ונמשיך בדרכנו. אין לנו זמן ואמצעים עבור הקטנים האלה. הם חיים ועובדים עבורנו ולא אנחנו אמורים לשרת אותם.
אז מה זה משנה : פרשה במצרים , פרשה בעירק, יש מה לאכול לאזרחים או אין מה לאכול, אזרחים נהרגים במאות , יישובים יעלו, ישובים ירדו הכל בסדר. שבויים יחזרו -טוב , לא יחזרו- גם טוב, נשחרר רוצחים -טוב, לא נשחרר- ג"כ טוב.
העיקר שלנו ולמקורבינו יש מליונים בבנק , מכוניות פאר, וילות וחוות , חשבונות מנופחים בחו"ל וירושה גדולה להוריש למשפחה. ואם במקרה יכתבו עלינו טוב בספרי ההיסטוריה - הכי טוב.

זה עובר בירושה בכל המערכת השלטונית בארץ.

s_sela ידידי, על מנת להמחיש לך את צדקת דבריך....
קרא את המסמך/מכתב שאני מצ"ב, שראש המוסד לשעבר אלוף במיל'
מאיר עמית כתב בנושא פרשת עסק הביש = מחדל עסקת פדויי השבויים
בתום מבצע סיני...



"ההסטוריה של אז זה האקטואליה של היום"


כמו כן שים לב שגם ב-אנציקלופדיה ווינט: פרשת עסק הביש לא מופיעה פרשת עסק הביש 1 = עירק...

פרשת עסק הביש ("פרשת לבון"; "פרשת נידוני קהיר"; "הפרשה"), כינוי שניתן לכישלונה של רשת הריגול והחבלה של צה"ל שפעלה במצרים בשנת 1954. בקיץ 1954 היה הצבא הבריטי אמור לפנות את מאחזיו באיזור תעלת סואץ במצרים. היו בישראל שחששו כי השתלטותה של מצרים על איזור זה תהווה
סכנה בטחונית לישראל.

באותו זמן פעלה במצרים רשת ריגול ישראלית שהוקמה ביוזמת אגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן). 11 חברי הרשת היו יהודים מצרים שחלקם אומנו קודם לכן בישראל וחזרו למצרים. עם הידיעות על נסיגתו הצפויה של הצבא הבריטי ניתנה הוראה לחברי הרשת לבצע פעולות חבלה במוסדות בריטיים ואמריקאיים. בכך קיוו הוגי היוזמה להביא לביטול הנסיגה.


http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-94410,00.html




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   17:42   08.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  32. פרופ' שנהב: ''השוד המושלם = רכוש יהודי עירק!!''  
בתגובה להודעה מספר 30
 
השוד המושלם

פרופ' יהודה שנהב
פורסם במוסף "הארץ", ערב פסח, 10.4.98

עולי עיראק הפסידו את כל הרכוש שהשאירו במולדתם כתוצאה מתרגיל פוליטי ציני של ממשלת ישראל, שנועד להתחמק מפיצויים לפליטים הפלסטינים.

בינואר 1952, כחצי שנה לאחר הסיום הרשמי של מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל, נתלו בבגדאד שני פעילים ציונים, יוסף בצרי ושלום צאלח, באשמת החזקת חומר חבלה וזריקת פצצות במרכז העיר. שלמה הלל, שר לשעבר בממשלת ישראל וחתן פרס ישראל על פועלו למען יהודי עיראק, סיפר כי מלותיהם האחרונות של השניים כשהלכו לקראת מותם היו "תחי מדינת ישראל". לכאורה ניתן היה לצפות שיהודי עיראק בישראל יגיבו בזעם על מעשה התליה ויצאו להפגין בהמוניהם. אולם אסיפות האבל שאורגנו על ידי ראשי העדה הבבלית בערים שונות בארץ לא הצליחו לעורר הזדהות המונית עם המוצאים להורג. יותר מכך, במהלך חיפושי בארכיון משרד החוץ נתקלתי במסמך אישי מסווג אשר נשלח באותה עת מן המחלקה למזרח התיכון במשרד החוץ אל משה שרת. במסמך סיפר פקיד המשרד משה ששון לשר החוץ כי הרגשות המאפיינות את מרבית העולים החדשים הן "רגשות השמחה לאד." עוד הוסיף שלא מעטים מתושבי המעברות, יוצאי עיראק, הגיבו על התליה במלים "זוהי נקמת אלוהים מהתנועה שהביאתנו עד הלום". תגובה זו מעידה על מחאה חריפה ויוצאת דופן. היא מצביעה על כך כי היו רבים מבין יוצאי עיראק שלא היו שותפים לתחושת שיבת ציון של הפעילים וראו בתנועה הציונית אחראית לכך שהובאו לישראל מתוך אינטרסים שאינם שלהם.

למרות שמסמך זה הפתיע אותי בחומרת אמירותיו, לא הופתעתי מן הטון החתרני שבו. אבי הגיע לפלסטינה כנער בכוחות עצמו בשנת 1942 והצטרף לגרעין העיראקי של קיבוץ בארי. אמי לעומתו הובאה לארץ בשנת 1950 במסגרת מה שמכונה בהיסטוריה הרשמית "מבצע עזרא ונחמיה". עוד בהיותי נער נחשפתי לפער גדול בין הגרסה הרשמית, זו אשר נלמדה בשעורי תולדות עם ישראל בבית הספר, לבין סיפוריהם של הסבתא, הדודים ורבים מקרובי המשפחה בשיחות הארוכות ביניהם בסופי השבוע. הם סיפרו על כפייתיות של פעילי התנועה הציונית בניסיונם לגייס את הקהילה למאבק הציוני; על רכוש שנלקח מהם ע"י פעילי התנועה ללא מתן קבלות או אסמכתאות בהבטחה כי יקבלו החזר בישראל; על פצצות אשר נזרקו בעיר לטענתם על מנת להבהיל את היהודים החוצה מבגדאד; על התנגדות לפעילות תנועת החלוץ ועל חיכוכים רבים עם פעיליה ובין פעיליה. הם כעסו על מה שתפסו כהונאה של ממשלת ישראל בעניין רכושם ועל הניסיון להציג את מבצע הבאתם לארץ כסיפור הרואי. הפער הזה בין הגרסאות הדהד בראשי שנים רבות. נכון, סיפורי בית אמא אינם אלטרנטיבה למחקר מסודר. צריך לקחת בחשבון את מספר השנים הרב שחלף מאז התרחשו האירועים והזכרון ההולך ומתעמעם של המספרים. צריך לקחת בחשבון את הכעס הרב שהצטבר בליבם. צריך לקחת בחשבון כי היסטוריה פרטנית אינה יכולה לשמש תחליף להיסטוריה מתועדת. אולם יש בסיפורים אלה ניצוץ המחייב התייחסות. יש בהם קול אלטרנטיבי אשר לא נשמע כאשר עוסקים בהיסטוריה של "הגרסה מטעם". הם מעלים את האפשרות שלהיסטוריוגרפיה הרשמית -- זו שנכתבה על ידי מומחים ומדענים באנציקלופדיות המקומיות כמו גם על ידי עסקנים יוצאי עיראק -- יש פרשנויות ועדויות אלטרנטיביות שדוכאו. המחויבות לעמדה הדוממת של ציבור גדול מקרב יוצאי עיראק היא אשר עומדת מאחורי הצורך לכתוב את הדברים הבאים.

אינני רוצה לעסוק כאן בפרשת הבאת יהודי עיראק במלואה. עשו זאת לפני בהצלחה רבה חוקרים כמו אליהו חדורי, אסתר מאיר, יוסף מאיר, עבאס שיבלק, שלמה סבירסקי, צבי יהודה, משה גת, דפנה צמחוני או נסים קזז. אני רוצה לעסוק בהיבט אחד של הפרשה העוסק ברכושם של יהודי עיראק ובזיקה בין רכוש זה ורכוש הפלסטינים פליטי 1948. לשם כך הלכתי אל הפרוטוקולים של הממשלות דאז, אל גנזך המדינה, ואל מסמכים ארכיונים נוספים שהצטברו. התוצאה היא סיפור מרתק ומפותל אשר השלכותיו רלבנטיות עכשיו לא פחות מאשר אז.

באותם שנים, 1948-1951, מצאה עצמה ממשלת ישראל עומדת בפני שתי תביעות צולבות. האחת הייתה תביעת האומות המאוחדות וממשלות ארה"ב ובריטניה לפצות את הפלשתינים פליטי 1948, על רכושם אשר הולאם על ידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. השניה הייתה זו של יהודי עיראק ושל באי כוחם בממשלת ישראל -- כמו השר בכור שיטרית -- לפצותם על הלאמת רכושם בידי ממשלת עיראק. אני מעונין להראות שבסבך המלכוד בין שתי התביעות ניצלה ממשלת ישראל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, פתחה חשבון של זיקה הדדית בין רכוש ערביי 1948 לבין רכוש יהודי עיראק, ותוך כך פטרה עצמה משתי התביעות גם יחד. מחד היא נימקה את אי-פיצוי הפלסטינים בעוול שגרמה ממשלת עיראק כאשר הלאימה רכוש היהודים, ומאידך הפנתה את קהילת יהודי עיראק לתבוע פיצויים מממשלת עיראק. מניפולציה חשבונאית זו איפשרה לממשלת ישראל להתנער התנערות "לגיטימית" מאחריותה לפיצויים של הפליטים הערבים של 1948 תוך שהיא פוטרת את עצמה גם מאחריותה לפיצוי יהודי עיראק. תיאור מהלכיה החשבונאים של ממשלת ישראל בעניין הרכוש של יהודי עיראק פותח צוהר חדש להבנת מה שקרוי בגרסתו הרשמית "מבצע עזרא ונחמיה", וחושף את התפרים הגסים של סיפור דאגתה של ממשלת ישראל לעולי עיראק כפי שהיא מופיעה בספרי הלימוד ובערכים המכובסים של האנציקלופדיות הישראליות.

תחילת הפעילות הציונית בעיראק הייתה במהלך מלחמת העולם השניה. השליחים הציונים הראשונים הגיעו לעיראק בשנת 1942 כחיילים של הצבא הבריטי או כנציגים של חברת סולל בונה. באותה עת התרכזו פליטים יהודים בגבול ברה"מ-איראן ושליחים אלו הגיעו לעיראק על מנת לבדוק אפשרות להתוות תוואי יבשתי למעבר יהודי אירופה לפלסטינה. רק לאחר מלחמת העולם, כשנודע עומק הטרגדיה באירופה, שימשו גם יהודי ארצות ערב יעד חשוב להגדלת המאזן הדמוגרפי יהודי בפלסטינה. בעיראק לא המתינה לשליחים מישראל קהילה בעלת אורינטציה ציונית-מדינית. השליחים שהגיעו לעיראק, כמו אנצו סירני למשל, דיווחו כי אין ליהודי עיראק מחשבה ציונית ואפילו לא "אינסטינקט ציוני". למרות היותם גאים ביהדותם, ההגירה לישראל לא הייתה אופציה אטרקטיבית עבור רוב יהודי עיראק. יהודים צעירים אף היו חברים בתנועה הקומוניסטית ובליגה למלחמה בציונות ודאגו להבחין באופן ברור בין יהדות לבין ציונות. יהודי עיראק -- רובם בורגנים מבוססים -- הבינו את הנזק שהציונות יכולה הייתה לגרום למעמדם האישי, החברתי, הכלכלי והפוליטי. הגירה יהודית מעיראק, ככל שהייתה, התנקזה בעיקר לאירופה, הודו, איראן, וצפון אמריקה, לא לפלסטינה.

האופציה להישאר בעיראק נסתיימה בשל שתי סיבות לא בלתי תלויות. לקראת 1947-1948 התחיל מצבם של יהודי עיראק להיות בלתי נסבל. פעילותה האגרסיבית של התנועה הציונית בעיראק, הוצאתה מחוץ לחוק על ידי השלטונות והקמת מדינת ישראל הביאו את הערבים לזהות את היהודים עם הציונות. במקביל התגברה הלאומנות בעיראק וגיבשה עמדה אנטי-יהודית. שתי מגמות אלה לא היו בלתי תלויות. יהודי עיראק נלכדו חסרי אונים בין הפטיש הציוני והסדן הלאומני-עיראקי.

בישראל באותה עת הועלתה שאלת מצבם של יהודי עיראק בפני הממשלה בהזדמנויות שונות, בעיקר ביוזמת שר המשטרה בכור שיטרית. אחת מן האפשרות שעלתה הייתה חילופי אוכלוסין. למשל, בחודש ספטמבר 1949 התעניין בכור שיטרית אצל ראש הממשלה ושר החוץ שלו ה"אם אפשר לבוא לידי איזה הסכם שהוא על טרנספר" בין יהודי עיראק לבין הפליטים הפלסטינים. בן גוריון ושרת לא היו מעונינים כנראה להעלות סוגיה זו לדיון ופטרו אותו בנזיפה: "זוהי בעצם שאילתא ולא העמדת שאלה לדיון ... אם מר שיטרית מתעניין בענייני עליה - אינו מוכרח להטריד את הממשלה בעניין ... יש מוסד מיוחד לכך ושם היו אומרים לו באיזה קשיים נתקלים בהעלאת אנשים ..." (ישיבת ממשלה מיום 6.9.49).

באמצע חודש אוקטובר 1949 נתפרסמו בעיתונות הישראלית ידיעות המצביעות על כוונה עיראקית להציע טרנספר בין ישראל ועיראק. יש אף עדויות על כך שנורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, היה מעונין באפשרות כזאת. בן-גוריון ושרת התעלמו מן ההצעות ומן האיתותים הללו וגיבשו מדיניות סרבנית, למרות האינטרס של ממשלת ישראל לכאורה לקבץ את הפזורה העיראקית בישראל. אמר על כך בן-גוריון: "בעיני תמוה כל הדיבור על חליפין. ברור שאם יהודי עיראק יוכלו לצאת, נקבל אותם ולא נשאל שאלות של חליפין ולא חליפין; של רכוש או של חוסר רכוש" (ישיבת ממשלה מיום 25.10.49). בן-גוריון כמו גם שרת היו מודעים "למחיר הכבד" שיידרש ממנה אם תכנס להסכמים קונקרטיים עם ממשלת עיראק: שיבת פליטי 1948 ו/או פיצויים.

בחודש מרץ 1950 חוקק בית הנבחרים העיראקי חוק ויתור על נתינות. חוק זה איפשר לכל אזרח המעונין לצאת את עיראק תוך ויתור על נתינותו ואובדן זכות החזרה לעיראק בעתיד. החוק הוגבל לשנה אחת ולא כלל הגבלות לגבי רכוש. בעת ההיא כבר ידעה ההיסטוריה הציונית ניסיונות לחילוץ רכוש יהודי. תום שגב מספר למשל בספרו המיליון השביעי כי בשנת 1934, חודשים אחדים לאחר שהיטלר תפס את השלטון יצא לברלין ד"ר ארתור רופין בכדי לנהל משא ומתן על הגירת יהודים גרמנים והעברת רכושם לפלסטינה. באמצעות חברות נאמנות שהוקמו בגרמניה ופלסטינה הועברו כ30- מליון דולר.

כחודש לאחר חקיקת החוק נעשו ניסיונות לחלץ את הרכוש היהודי בעיראק. באפריל 1950 דיווח עזרא דנין, יועץ למחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ ואיש הש"י, כי נתבקש ע"י משרד ראש הממשלה להחליף את רכושם של ערבים ישראלים -- נוכחים ולא נפקדים אשר "ירצו לעזוב" משום "שלא הסתגלו למדינה היהודית" -- עם רכוש יהודי עיראק. עוזי בנזימן ועטאללה מנצור מספרים בספרם דיירי משנה כי דנין כתב לשר האוצר את הדברים הבאים:

"נתבקשתי ע"י ה'ה י. פלמון וז. ליף בשם ראש הממשלה ושר החוץ לנסות לבדוק אם קיימת אפשרות להחליף רכוש של ערבים ישראלים בלתי נפקדים (ההדגשה במקור י.ש.) ברכוש יהודים בעיראק. הודגש שהבדיקה תעשה לגבי עיראק ולא לגבי יתר מדינות ערב ושלא לנסות לשלב בנושא זה רכוש ערבים נפקדים".

ההצעה של ראש הממשלה ושר החוץ היוותה למעשה תכנית לטרנספר מתוכנן של ערבים ישראלים נוכחים. ז' ליף, יועץ לענייני קרקע וגבולות במשרד ראש הממשלה כבר החל לפעול למימוש ההצעה. הוא כתב לראש הממשלה, שר החוץ ושר האוצר כי

"בתור אמצעי ראשון הייתי מייעץ להורות לנציגנו בפרס לבוא בדברים עם חוגים מבין היהודים בעיראק על מנת שיפסיקו את המכירה הסיטונית של נכסים במחירים ירודים ולרמוז להם כי יש סיכוי שיוכלו לחסל את רכושם בתנאים יותר טובים על בסיס של חליפין".

כל ניסיונות התיווך נכשלו ורכושם של יהודי עיראק לא הובא לארץ.

במרץ 1951 מלאה שנה למתן אפשרות היציאה מעיראק. פסיכוזת העלייה שיצרו הפעילים הציונים במקום הייתה בעיצומה. עד אז יצאו את עיראק בפועל כ35,000- יהודים. השאר, כ105,000- יהודים נרשמו ליציאה אשר התנהלה בעצלתיים בשל עיכובים שמקורם בארץ (שיטת קווטות שהופעלה על ידי מחלקת העלייה של הסוכנות) והמתינו לתורם משוללי אזרחות. ב10- במרץ אותה שנה הגיש נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, הצעת חוק לבית הנבחרים ולסנאט על הקפאת רכושם של היהודים משוללי הנתינות. כדי למנוע עסקאות בפרק הזמן שבין חקיקת החוק והפעלתו סגר משרד האוצר העיראקי את הבנקים לשלושה ימים והמשטרה החלה בפעולה למימושו. חנויות יהודים נסגרו ונחתמו, כלי רכב ורכוש הוחרמו, ונערכו חיפושים בבתים.

בעקבות חקיקת החוק להלאמת הרכוש התייעץ משה שרת עם חבריו לשולחן הממשלה על האופן שבו יש להגיב:

"... מתעוררת השאלה מה יכולים אנו לעשות? פניה לאנגליה ולאמריקה אפשרית כמובן .... אני מניח שיסרבו ... הם יכולים לומר: אתם לקחתם הרכוש של הערבים שעזבו את ארץ ישראל, מסרתם את הרכוש לידי אפוטרופוס, אותו הדבר עושים הם...."

בדיון זה מדווח שרת על לחץ מצד קהילת יוצאי עיראק בישראל:

".... יש בקרב העדה הבגדדית התרגשות עצומה. כנראה שאקבל היום משלחת מהם, הם ודאי יביאו עצה להחרים רכושם של כל הערבים שישנו בישראל ושניתן לאנשים אלה רכוש הערבים אשר בידי המדינה. אין אני צריך להסביר לכם, הרי אתם מבינים איזו בעיה מתעוררת על ידי כך ..."

רוב חברי הממשלה הסכימו שאופציית העברת הרכוש הפלסטיני לידי יוצאי עיראק אינה סבירה. במקומה נולדה התחכמות חשבונאית:

שרת: "אפשרי עוד דבר: הכרזה מצדנו שכל זה יובא בחשבון בתשלום פיצויים, בהסדר סופי ... אם לעת עתה לא הסתלקנו מהפרינציפ של תשלום פיצויים אנו מכריזים שאת ערך הרכוש הזה ננכה..." .

אולם השר שיטרית עדיין התעקש לשכנע את הממשלה לעשות מעשה של ממש ולא לייצר "מילים בעלמא":

" היהודים העיראקים ... מתכוננים לבוא למשרד החוץ, ושר החוץ יצטרך לקבלם, איני חושב שנוכל להסתפק במלים בעלמא, אין ספק שדרישתם לגבי רכוש הערבים בישראל יש לה יסוד. אין אנו יכולים לומר שזכינו מן ההפקר. מצבם הוא תוצאה מיצירת מדינת ישראל ועלינו לחשוב על דרך פיצוי, פיצוי מהרכוש הערבי. אחרת הם יכולים לטעון בצדק: אילולא מדינת ישראל, הרי ישבנו שם מאות שנים כאנשים חופשיים, עסקנו במסחר ובמלאכה, עשינו עושר ורכוש, ואם נאמר להם שאין לזה שום נגיעה - נגדיל את המדורה..... "

השר קפלן נבהל מן החלק השני בדבריו של השר שיטרית ומזהיר אותו מפני ניסיון להציג את ממשלת ישראל כמי שגרמה עוול ליהודי עיראק:

".....לשר שיטרית הייתי אומר שעליו להיזהר מלומר: בעצם יכלו יהודים אלה לשבת במנוחה בעיראק, אלא מדינת ישראל הכריחה אותם לעזוב את ארצם, כאילו הם רק קורבנות מדינת ישראל.... אם לקבל את דברי השר שיטרית, הרי ... אפשר ללכת הלאה ולומר שמדינת ישראל חייבת פיצויים לכל אחד ואחד הבא לישראל, גם בפולניה לוקחים את הכסף מהיהודים העולים לישראל, לא רק בעיראק."

ב19- למרץ הביא שרת בפני הכנסת את תגובת ממשלת ישראל על החלטת הפרלמנט העיראקי להקפיא את רכושם של יהודי עיראק. בתגובה זו אימץ את ההצעה שהעלה בישיבת הממשלה וכרך באופן רשמי ובלתי משתמע לשני פנים את שני החשבונות -- זה של יהודי עיראק ואלה של פליטי 1948 -- לידי משוואה אחת:

"... על ידי הקפאת רכושם של רבבות יהודים עולים לישראל - נעדרי נתינות כיום ואזרחי ישראל מיד עם עלייתם -- פתחה ממשלת עיראק חשבון בינה לבין מדינת ישראל. קיים כבר חשבון בינינו לבין העולם הערבי והוא חשבון הפיצויים המגיעים לערבים שיצאו את שטח ישראל ונטשו רכושם ... המעשה שביצעה עכשיו ממלכת עיראק ... מכריח אותנו להצמיד את שני החשבונות ... שווי הרכוש היהודי שהוקפא בעיראק יובא על ידינו בחשבון לגבי הפיצויים שהתחייבנו לשלם לערבים שנטשו רכוש בישראל".

החלטה זו, המקזזת את רכוש יהודי עיראק עם רכוש הפלסטינים, מתייחסת להונם של יהודי עיראק לא כאל הון פרטי אלא כאל "הון לאומי", השייך לממשלת ישראל. זהו למעשה צעד נוסף בהלאמת רכושם של יהודי עיראק, הפעם על ידי ממשלת ישראל. במסמך של משרד החוץ אל ועדת הפיוס נכתב כי ממשלת ישראל התחיבה לתרום לפתרון בעיית הפליטים, אולם "היא לא תוכל לעמוד בהתחיבויותה זו, אם בנוסף לשאר המחויבויות לקליטת עליה, תמצא עצמה צריכה לדאוג לשיקום 100,000 יהודים עיראקים". מדברים אלו ניתן היה להבין כאילו לולא הקפאת רכושם הפרטי של יהודי עיראק ישראל הייתה דואגת לפיצוי הפליטים.

בדיון שהתקיים בכנסת בעקבות הודעתו של שרת גינו כל נציגי הסיעות את צעדיה של ממשלת עיראק. תופיק טובי נציג המפלגה הקומוניסטית כינה הקפאת הרכוש "צעד ריאקציוני" "גזעני" ו"פשיסטי". חלק מיושבי הבית השוו את הקפאת הרכוש ל"שוד הנאצי". מאיר ארגוב ממפא"י הודיע שאמנם ממשלת ישראל התכוונה לקחת חלק בסידור הפליטים, "אך עכשיו, אחרי השוד ששדדו את יהודי עיראק, נהיה פטורים מחובה זו". ביקורת ישירה על עמדת הממשלה נשמעה רק על ידי אליהו אלישר מרשימת הספרדים, יעקב מרידור מחירות וישראל רוקח מן הציונים הכלליים. אליהו אלישר ביקר את העובדה שהממשלה התעכבה בקצב הבאת היהודים בשנה שקדמה להקפאת הרכוש. הוא התריע על שיטת ה"קווטה" (מכסות ההגירה) שהופעלה כלפי יהודי עיראק וגילה כי שר החוץ דחה את בקשתו ובקשת ב. שיטרית לזרז את הבאתם לארץ.

הצהרתו של שרת שכרכה את הלאמת הרכוש העיראקי עם הרכוש הפלסטיני טמנה בחובה הבטחה לפיצוי יהודי עיראק על רכושם שהולאם. ההודעה -- שלהשלכותיה יפנה שרת עורף בעתיד -- הרגיעה את ביקורתם החריפה של יהודי עיראק על חוסר המעש של הפעילים הציונים בנוגע להצלת רכושם ואף יצרה בהם ציפיות רבות. הם היו בטוחים שממשלת ישראל עומדת לפצות אותם על הרכוש אותו הם משאירים מאחוריהם. במברק שנשלח מן הפעילים הציונים בעיראק למשרד החוץ נאמר:

"הודעת שרת בכנסת עשתה הד חיובי מאוד הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים. היהודים האמינו שיש להם על מה לסמוך, הרגשת הדיכאון ששררה בקרבם הוקלה בהרבה.... ....יהודים בעלי רכוש מוקפא פונים אלינו לשאול באם חייבים יהיו להציג מסמכים בארץ המוכיחים את בעלותם על הרכוש שהוקפא, אם כן איך יועברו מסמכים אלה".

יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות, ציין ביומנו בסיפוק את העובדה שהודעת שרת הרגיעה את תחושות הקיפוח בקרב יהודי עיראק. מעודד מהכרזת שרת פנה נעים סופר יו"ר "תנועת יהודי עיראק והמזרח בישראל" לממשלת ישראל לממש את החלטתה לאלתר. מפנייתו ניתן ללמוד כי הסיק שפיצוי עולי עיראק יעשה מתוך הרכוש הערבי בישראל הנמצא בידי האפוטרופוס הכללי. גם ההודעות מעיראק וגם פנייתו של נעים סופר מעידים על הצפייה הרבה שנוצרה בעקבות הודעתו של שרת.

פנייתו של נעים סופר אל ממשלת ישראל הדליקה נורות אדומות במשרד החוץ. פקידי המשרד ענו אומנם לכותב והבטיחו לו כי "דאגתה המתמדת של ממשלת ישראל נתונה לגורל רכושם של יהודי עיראק", אולם במקביל שלחו מזכר פנימי למנכ"ל משרד ראש הממשלה בו הזכירו כי אם יהיה רישום של רכוש יהודי עיראק, מטרתו רק "לנכות את ערך הרכוש היהודי המוקפא בעיראק מתשלום הפיצויים לרכוש הערבי הנטוש". המזכר גרס כי ממשלת ישראל לא תוכל לפצות את יהודי עיראק מ"בלי לפתוח את השערים לגל של תביעות פרטיות מרבבות פליטים ערבים שהיו פעם בעלי רכוש כלשהו בארץ ישראל". משרד החוץ הציע אפוא להחזיק את עולי עיראק בני ערובה של ממשלת ישראל, הצעה שנתקבלה הלכה למעשה.

הצהרתו של שרת בכנסת הופנתה גם לאוזני המעצמות הגדולות אל מול תביעתן שישראל תפצה את הפלסטינים פליטי 1948. למרות שבעבר הביע שרת התנגדות לאופציה של טרנספר, הלאמת הרכוש היהודי בעיראק שימשה עבורו הזדמנות זהב להכניס את שלד הזכויות הפלסטיניות לארון סגור. בעוד ששרת עצמו ידע שהרכוש הפלסטיני שנגזל היה לאין שעור גדול מן ההערכות לגבי הרכוש היהודי בעיראק, הוא איפשר למשרד החוץ "לשחרר" הערכות מוגזמות לגבי היחס בין שני החשבונות. במברק אל צירות ישראל בפאריס כותב ולטר איתן בשם שר החוץ (16.9.51): "... שחרור הדדי של פיקדונות מוקפאים צריך לכלול את עיראק....ערך הפיקדונות המוקפאים הערביים בישראל נאמד בחמישה וחצי מליון לירות בשעה שערך הפיקדונות המוקפאים היהודים בעיראק לפחות עשרים מיליון ואולי אף שלושים עד ארבעים מיליון".

מיד עם סיום המבצע, אשר במסגרתו הובאו 120,000 יהודים מעיראק, הפנתה אליהם ממשלת ישראל עורף. משרד החוץ התנגד להקמת משרד ממשלתי מיוחד שיטפל ברישום תביעות העולים מעיראק על בסיס רכושם שהוקפא. כפי שמספר משה גת, בספרו קהילה יהודית במשבר, שרת הבהיר כי "שווי הרכוש היהודי שהוחרם בעיראק יבוא בחשבון כשתבוא השעה לדון בפיצויים. שעה זו טרם באה, אין לדעת מתי תבוא והעניין כולו הוא בבחינת חזון למועד".

הצהרתו של שרת על כך שעניין הרכוש היהודי יבוא בחשבון עתידי עמדה למבחן אמפירי פעמיים. פעם באמצע שנות החמישים ופעם במסגרת הסכמי השלום עם מצריים. בשנת 1955, הוקמה ועדה ציבורית לרישום תביעותיהם של עולי עיראק. הועדה סיכמה עבודתה בדו"ח מיום 17.12.56 שהועבר למשרד החוץ אולם נותר ללא טיפול. מסמכים ארכיונים מעידים על כך שדו"ח זה לא הובא לסדר היום על מנת לדאוג לרכושם של יהודי עיראק אלא על מנת שישמש את ממשלת ישראל מול תביעות לפיצויים על הרכוש הערבי שהולאם על ידי האפוטרופוס הכללי. עדות למעשה הזה נמצאת כבר במסמכי הקמת הועדה שחיברה את הדו"ח. פקידי המשרד אשר ביקשו להסתיר את מעשה המניפולציה כתבו:

"מציעים לא להכריז, לפחות בינתיים, כי רישום התביעות האישיות נעשה בכוונה לנכות את ערך הרכוש היהודי המוקפא בעיראק מתשלום הפיצויים לרכוש הערבי הנטוש"

הפקידים אף הציעו שלא יהיה זה משרד ממשלתי אשר יערוך את הרישום בכדי שממשלת ישראל לא תיטול על עצמה באופן רשמי את האחריות כלפי יהודי עיראק. מספר חודשים לאחר מכן, ערב הקמת הועדה באוקטובר 1955, קבע ראש הממשלה כי עולי עיראק אשר יציגו תביעותיהם לא ישאלו על המיטלטלין שעזבו בבתיהם שכן "רישום כזה עלול לעמוד בסתירה למדיניות הפיצויים שלנו לפליטים הערבים, המצטמצמים לנכסי דלא ניידי בלבד". ח"כ שלמה הילל מראשי הפעילים הציונים בעיראק היה שותף להחלטה זו. זהו אחד מן המעשים היותר ציניים של ממשלת ישראל בטיפולה בקהילייה העיראקית בישראל.

עקרון משוואת הקיזוז של ממשלת ישראל עמד בפני מבחן אמפירי נוסף בהסכם השלום עם מצרים. כאשר העלה שלמה הלל בשנת 1979 בכנסת את הזיקה בין הסכם השלום לרכושם של היהודים פטר אותו מנחם בגין באמירה סתמית, כפי שכותב הלל עצמו: "... הבעיה של הרכוש היהודי שנגזל במדינות ערב, לא רק במדינה אחת, הועלתה ותועלה בכל הדיונים. היא גם הועלתה ותועלה בדיון שבינינו ובין מצרים, כשהסכמנו שתקום ועדה לתביעות וכל צד יגיש את תביעותיו. ובבוא היום, אנחנו נגיש את התביעה להחזר אותו רכוש שנלקח שלא כדין". ההסכם עם מצרים נחתם, אולם התביעה להחזר רכוש יהודי לא הועלתה. ממשלת ישראל לא קיבלה על עצמה אחריות לפיצוי אף אחד מן הצדדים ל"משוואת הטרנספר" שיצרה בעצמה.

פתיחת החשבון ההדדי הינה צומת היסטורית חשובה המלמדת אותנו משהו על התיאוריה הפוליטית, המוסרית והמדינית שהנחתה את ממשלת ישראל בטיפולה ביהודי עיראק כמו גם בערביי 1948. ממשלת עיראק הקפיאה את רכוש יהודי עיראק. בעקבותיה, "הלאימה" ממשלת ישראל את רכושם של יהודי עיראק הלאמה סימבולית שכן התייחסה אליו כאל רכוש של המדינה לכל דבר ועניין. למשל, התיקים בארכיון המדינה, בהם רוכזו התכתבויות משרד החוץ בעניין רכוש יהודי עיראק ובהם מצאתי חלק מן המסמכים המוצגים כאן נושאים את הכותרת המסגירה "הגנה על רכוש ישראל". לאחר שהגדירה רכוש זה כרכוש ישראלי הרשתה לעצמה ממשלת ישראל להשתמש בו -- רטורית, סימבולית ומשפטית -- כרכוש מדינתי לכל דבר. היא הרשתה לעצמה להעלות תביעות לקיזוזים בשמו של רכוש זה אשר לא היה רכושה.

במהלך מלחמת 1948 נגזל וננטש רכוש ערבי רב בתחומי ארץ ישראל המנדטורית. ההערכות לגבי שויו של הרכוש הפלסטיני אשר מנוהל על ידי האפוטרופוס הכללי אינן אחידות. מקורות ערביים העריכו אותו בסכום של כ2.5- מיליארד דולר. בישיבת ממשלה סודית שהתקיימה בנובמבר 1951 גילה שרת לשרים שועדת הפיוס של האו"ם העריכה את שווי הרכוש הנטוש של 600,000 הפליטים הערבים בכמיליארד דולר. במונחי 1997 נאמד סכום זה בכששה מיליארד דולר. רכוש יהודי עיראק שימש עלה תאנה של ממשלת ישראל בניסיונה להתנער מאחריותה לפיצוי הפלסטינים. יצירת הזיקה בין פליטי 48 ויהודי עיראק טשטשה את יכולת הביקורת על הפרקטיקות הפוליטיות של ממשלת ישראל לגבי הפלסטינים.

יותר מכך, על מנת לתת תוקף למשוואת הקיזוז היה צריך לבטל את לאומיותם של הפלסטינים ולהגדירם כחלק מ"אומה ערבית מאוחדת", שעיראק וממשלות ערביות אחרות הן חלק ממנה. עמדה זו הביאה את ישראל לאחת האשליות הגדולות בהיסטוריה הקצרה שלה ("אין עם פלסטיני"). משוואת הקיזוז של ממשלת ישראל הבנתה, באופן ציני, את האינטרסים של יהודים וערבים כאינטרסים מנוגדים מראש. כאשר מחפשים את השורשים לאנטגוניזם בין יהודים מארצות האיסלאם לבין הערבים -- אנטגוניזם שמקורותיו חורגים מן הדיון כאן -- אין לפסוח על האופן בו שימשו התנועה הציונית ואחריה ממשלת ישראל גורם מסכסך בין ערבים ליהודי ארצות ערב כפי שנלמד מן המקרה של יהודי עיראק.

פרופ' יהודה שנהב

ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה

אוניברסיטת תל אביב

חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.hakeshet.org/articles/iraq_immigrants.htm



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי ז' בסיון תשע''א    00:04   09.06.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  79. שכן יקר הזכיר לי: היום מלאו 70 שנה לפרעות ביהודי עיראק  
בתגובה להודעה מספר 32
 
hyper
חבר מתאריך 10.2.09
3924 הודעות אור ליום חמישי ז' בסיון תשע''א 23:06 08.06.11


שכן יקר הזכיר לי: היום מלאו 70 שנה לפרעות ביהודי עיראק

מדוע זה לא מוזכר בשום מקום, לא בחדשות ואפילו לא בשורה באינטרנט?
אולי הנאכבה חשובה יותר או הנאכסה?
כנראה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%94%D7%95%D7%93

הטבח ארע בחג השבועות 1941, סרטון על הפרהוד - הטבח שביצעו
המוסלמים ביהודי עירק:



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב

עדויות:



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב

hyper
חבר מתאריך 10.2.09
3924 הודעות אור ליום חמישי ז' בסיון תשע''א 23:28 08.06.11


3. שווה לקרוא על המאורעות הקשים בקישור שצרפתי.

אני לא ידעתי שהמשטר בעיראק היה תחת השפעה נאצית וכי היו ביקורים של ראשי הממשל והצבא בגרמניה שהובילו בסוף התהליך להרג אונס ושוד בקרב הקהילה היהודית:
:
בין השנים 1932 ו-1941 עמד בראשות שגרירות גרמניה בבגדאד המזרחן ד"ר פריץ גרובה. השגרירות בראשותו פעלה על מנת לבסס קשרים עם האליטה ותמכה באופן נדיב בפעילות פאשיסטית ואנטישמית. אינטלקטואלים ואנשי צבא הוזמנו לביקור בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית. נסיונות ההשפעה של גרמניה הנאצית התבטאו, מלבד השפעה על אישי ממשל שונים, בחדירת חומרי תעמולה אנטישמיים לעיתונות. השגרירות הגרמנית רכשה את העיתון "אל-עאלם אל-ערבי" (ערבית: العالم العربي, תרגום: העולם הערבי) וחוץ מחומרי תעמולה פורסם בו בהמשכים הספר "מיין קמפף" בתרגום לערבית, החל מאוקטובר 1933.

התעמולה האנטישמית הובלה על ידי תנועות פשיסטיות בראשות בכירים עיראקים. בשנת 1939 הגיע לבגדאד המופתי חאג' אמין אל חוסייני, ונעשה שותף פעיל בהסתה כנגד היהודים בעיראק, גולים סורים היו אף הם פעילים בתנועות אלו. בהפגנות, בכרוזים ובעיתונות פורסמה הסתה גלויה כנגד היהודים.

בנוסף לתנועות הפשיסטיות שהוקמו, נוסדה בעיראק תנועת נוער בשם "אל פתווה" (ערבית: الفُتُوَّة, במקור שם למסדר אבירים מוסלמים, תרגום מילולי: בחרות או גבורה) במתכונת של הנוער ההיטלראי. בשנת 1938 השתתף נציג תנועת הנוער בכנס המפלגה הנאצית בנירנברג, ומנהיג הנוער ההיטלראי, באלדור פון שיראך, הגיע לביקור בבגדאד. החל משנת 1939 חויבו כל תלמידי בתי הספר העל-יסודיים ומוריהם להצטרף לתנועת אל-פתווה, והארגון כלל כ-63,000 חברים.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%94%D7%95%D7%93

למה כלי התקשורת לא מזכירים את זה?

הסופר סמי מיכאל:



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב

PASTE
חבר מתאריך 18.4.11
992 הודעות, 14 מדרגים, 24 נקודות. ראה משוב אור ליום חמישי ז' בסיון תשע''א 23:34 08.06.11


6. זה לא PC בעיני השמאל האנטישמי להזכיר את שיתוף הפעולה
של הערבים עם הנאצים



תזכורת:

32. פרופ' שנהב: ''השוד המושלם = רכוש יהודי עירק!!''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&viewmode=all&keywords=השוד#32

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שלישי ב' באייר תשע''ב    09:56   24.04.12   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  81. אבו מאזן: ישראל הכריחה את יהודי עיראק להגר אליה..  
בתגובה להודעה מספר 32
 
danny
חבר מתאריך 2.4.12
9 הודעות אור ליום שלישי ב' באייר תשע''ב 20:22 23.04.12


אבו מאזן: ישראל הכריחה את יהודי עיראק להגר אליה

אבו מאזן פרסם מאמר על יהודי עירק בו כתב שיהודי עיראק הועברו לישראל כתוצאה מקונספירציה ציונית-בריטית-עיראקית. בן גוריון "שלח שליחים לעיראק כדי להפחיד את היהודים והם פגעו והרגו בהם. ואז הותיר לתקשורת להפיץ שמועות שקיצונים ערביים עמדו אחרי המעשים הבזויים"
לטענתו המטרה היתה להביא אותם לארץ כדי לנצל אותם ככח עבודה זול.

תזכורת - בחג שבועות תש"א 1941 התחולל פוגרום בבגדד בו נרצחו 179 יהודים.

מקור - ממרי: http://www.memri.org/report/en/0/0/0/0/0/0/6298.htm

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:40   03.02.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  59. מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''  
בתגובה להודעה מספר 30
 








http://www.readme.biz



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   06:06   22.02.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  60. גיבלי בנימין- יושב ראש ומנהל כללי תעשיות לייזר בע''מ !!  
בתגובה להודעה מספר 59
 
גיבלי בנימין



יושב ראש ומנהל כללי
תעשיות לייזר בע"מ

בנימין גיבלי. יליד 1919, פתח תקוה. נשוי לאלישבע.

השתלם במדע המדינה במכללת פרינסטון בארצות הברית, וכן בבית הספר הגבוה לקצינים באנגליה.

בשנים 1948-1944 שירת במשטרת היישובים העבריים, והיה קצין מודיעין באזורי הנגב וירושלים. במלחמת השחרור היה ראש הש"י בירושלים.ב-1948 היה בין השופטים שהאשימו את סרן מאיר טוביאנסקי בבגידה ופסקו על הוצאתו להורג. כעבור מספר חודשים הוכחה חפותו.

בשנות ה-50 עמד בראש אגף המודיעין, ונשא באחריות הפיקודית למותם של קורבנות עסק הביש במצרים (ב-1954). לאחר עסק הביש, עזב את אגף המודיעין. כיהן כמח"ט גולני, מ"מ אלוף פיקוד מרכז, ובשנים 1961-1960 נספח צה"ל בבריטניה.

ב-1961 פרש גיבלי מצה"ל. עד 1967 ניהל את מפעל המכוניות קרייזלר-אילין. ב-1967 מונה למנכ"ל חברת שמן. ב-1970 הוקמה חטיבת המזון בקונצרן כור, וגיבלי מונה לעמוד בראשה. החטיבה כללה את מפעלי שמן, מטע, טחנת הקמח בבאר שבע, מוצרי נייר ירושלים והלן קרטיס. ב-1987 פרש מכור מזון שאיגדה 23 מפעלי מזון.

בשנים 1989-1986 שימש גיבלי יו"ר חברת החשמל. ב-1988 מונה לנציגו של איש העסקים אריה גנגר (יהודי-ישראלי שהשתקע בארה"ב). בתפקידו זה השקיע בכתבי העת עולם הספורט והעולם הזה, וכן בחיפה כימיקלים. שימש יו"ר הדירקטוריון בשנים 1990-1986. בסוף 1989 מונה ליו"ר פעיל של תעשיות לייזר, שנרכשה על-ידי קבוצת גנגר-ריקליס. משמש יו"ר ומנכ"ל תעשיות לייזר, המייצרת ומשווקת מערכות לייזר לטיפולים רפואיים ולטיפולים קוסמטיים. מכהן כדירקטור בחברות: קמור בע"מ, תעשיות לייזר בע"מ ואשלד בע"מ.
http://www.nfc.co.il/archive/006-D-522-00.html?tag=5-54-01


http://www.readme.biz




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שלישי כ''ה באב תשס''ח    12:09   26.08.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  72. 60 שנים אחרי טוביאנסקי, גיבור ''עסק הביש'' גיבלי נפטר  
בתגובה להודעה מספר 60
 

תזכורת:

59. מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=59&viewmode=threaded

22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=22&viewmode=threaded

23. פרשת לבון/עסק הביש:ועדת החקירה והתפטרות לבון
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=23&viewmode=threaded

19. פרשת מאיר טוביאנסקי ז''ל הי''ד.................
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5036&forum=gil&omm=19&viewmode=threaded

_______________________


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שלישי כ''ה באב תשס''ח    12:59   26.08.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  73. ירמי עמיר: גיבלי רכן לעברי ואמר: ''אני נתתי את ההוראה''  
בתגובה להודעה מספר 72
 
העיתונאי ירמי עמיר: "גיבלי רכן לעברי ואמר לי בשיא הרצינות: 'אני נתתי את ההוראה' "

האמנם?!...

תזכורת:



22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=22&viewmode=threaded

23. פרשת לבון/עסק הביש:ועדת החקירה והתפטרות לבון
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=23&viewmode=threaded

59. מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=59&viewmode=threaded

30. המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=30&viewmode=threaded

21. פרשת ניצב מזרחי = קו 300 = לבון/עסק הביש !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=21&viewmode=threaded

אחרי 51 שנה, אותות הוקרה מהנשיא לגיבורי ''עסק הביש''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6508&forum=gil&omm=0&viewmode=threaded

חשיפה ברוטר:התמונה שהמוסד הסתיר מהציבור
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7269&forum=gil&omm=0&viewmode=threaded

ד''ר רון בריימן :'ארץ אוכלת גיבוריה' = מקס בנט/עסק הביש
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=66&viewmode=threaded

57. עדנה ארבל=ניצב מזרחי וההאזנות = פרשת לבון וגרסת הטלפון
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=57&viewmode=threaded

61. פרשת לבון, תובא הערב בערוץ 8 הערב 29.5.2004
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=61&viewmode=threaded

64. ח''כ מיכאל איתן: ענין ´האזנות הסתר´ חמור מ´פרשת לבון´
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=64&viewmode=threaded

69. כנס בנושא ''עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=69&viewmode=threaded

60. גיבלי בנימין- יושב ראש ומנהל כללי תעשיות לייזר בע''מ !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=60&viewmode=threaded

32. פרופ' שנהב: ''השוד המושלם = רכוש יהודי עירק!!''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=32&viewmode=threaded

7. פרק ראשון: ''המפולת במצרים והולדת הפרשה - עסק הביש''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5294&forum=gil&omm=7&viewmode=threaded

19. פרשת מאיר טוביאנסקי ז''ל הי''ד.................
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5036&forum=gil&omm=19&viewmode=threaded


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שני ז' בתשרי תשס''ט    10:45   06.10.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  74. חודשיים למותו: גרסת גיבלי נחשפת: ''דיין נתן את ההוראה''  
בתגובה להודעה מספר 73
 

להלן הכתבה:

!! מבחן התוצאה !!

"כי מאתר רוטר תצא תורה וישועה לעם ישראל"


73. ירמי עמיר: גיבלי רכן לעברי ואמר: ''אני נתתי את ההוראה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=73&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי ג' באלול תשע''ג    18:14   09.08.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  83. אז, שוב, מי נתן את ההוראה?! (*)  
בתגובה להודעה מספר 73
 
82. אז, שוב, מי נתן את ההוראה?! (*)
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#82

avigard
חבר מתאריך 22.9.03
528 הודעות, 4 מדרגים, 8 נקודות. ראה משוב יום ששי ג' באלול תשע''ג 10:03 09.08.13


אז, שוב, מי נתן את ההוראה?
http://rotter.net/forum/gil/26993.shtml#14

מצ"ב לינק למביא הכתבה/פותח האשכול לעיל:
http://rotter.net/forum/gil/26993.shtml
.
.
תזכורת:

13. תזכורת לפרשת עסק הביש 2...כן כן, עסק הביש 2, למה, כי הייתה עוד פרשה...עסק הביש 1 = בעירק...ע"ע תזכורת לתזכורת
http://rotter.net/forum/gil/26993.shtml#13

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0
.
.
.


http://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שלישי ח' בתשרי תשס''ט    17:08   07.10.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  75. גיבלי:'הוא זה שנתן את ההוראה, אני חיפיתי עליו כל השנים'  
בתגובה להודעה מספר 72
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 07.10.08 בשעה 17:14 בברכה, פילוביץ שחף
 
"עשיתי זאת בעקביות ספורטיבית"

דברים מזעזעים אתמול 06/10/08 בתכנית עם לונדון וקירשבאום !!
בתכנית רואיין בועז אפלבאום שישב עם גיבלי בנושא "עסק הביש=הפרשה"
לדבריו משה דיין זייף שלושה מסמכים ומצטט את גיבלי בשני משפטי זהב המובאים בהמשך התמליל:

ירון לונדון: שלום לך בועז אפלבאום, סופר ומחזאי, בעבר פעיל פוליטי. היה יועצו הפוליטי של פרס וגם של ברלב קודם לכן, ניהל את לשכותיהם ועכשיו בתפקיד של נאמר כותב רנוארים, או סופר

בועז אפלבאום: זבוב על הקיר

ירון לונדון: זבוב על הקיר העניין שבו אנחנו מדברים הוא זה, שלפני תקופה קצרה, שבועיים דומני, מת בנימין גיבלי שהיה ראש..

בועז אפלבאום: יותר משבועיים, חודש וחצי

ירון לונדון: נפטר מר גיבלי, הוא היה בשנות אמצע שנות החמישים הוא היה ראש המודיעין, ודי מעורב באותה פרשה היסטורית, המכונה: "הפרשה". במה מדובר, אני אומר את זה רק לאנשים צעירים, מוטי אל תשאל ומה השאלה, אל תשאל אותי עכשיו 'ומה השאלה'. צריך להסביר לאנשים.
טוב, בשנת 54 ניתנה הוראה לרשת של סוכנים ישראלים, פעילי תנועות נוער ציוניות בקהיר, לפוצץ כמה מוסדות בעיקר של האנגלים ואמריקאים, כדי לסכסך את ממשלתה החדשה של מצרים, ממשלת נאסר עם המעצמות הגדולות, כדי להקל עלינו מטעמים כאלה ואחרים, נלכדו כתוצאה מכפי הנראה מבגידה, נכלאו לתקופות ארוכות, שניים הוצאו להורג, אחר שלא היה שייך בדיוק לפרשה הזאת התאבד ואז נשאלה השאלה: מי נתן את ההוראה המטופשת הזאת, והשאלה היתה או שר הביטחון באותם שנים פנחס לבון או בנימין גיבלי שהיה ראש המודעין, ובמשך שנים רבות גיבלי סכר את פיו לא הסכים לספר מה הוא יודע, אבל אתה יודע משהו בועז, איך נודע לך מה שנודע לך

קירשנבאום: צריך לומר גם שהפרשה הזו פרקה את מפא"י

ירון לונדון: פרקה את מפאי וגרמה להקמת ועדות חקירה, שני ועדות, גרמה לעזיבתו של בן גוריון מהבמה, ולבון כמובן

בועז אפלבאום: על אחת כמה וכמה, וגיבלי נבלם בהתקדמות שלו

קירשנבאום: בתקופה האחרונה לחייו של גיבלי, אתה ישבת איתו מתוך כוונה לכתוב

בועז אפלבאום: לא בתקופה האחרונה לחייו, לפני שלוש שנים, אני קודם רוצה להאיר הארה, כמו שאתם ממליצים על ספר שהסיפור במלואו אנחנו רק קוצו של יוד פה מאירים, הסיפור במלואו זה במעריב, מעריב מעריב מעריב מעריב

ירון לונדון: מצחקק

קירשנבאום: תודה רבה, זה היה בסדר גמור, זה היה מעניין מאוד על הפרשה, היתר שיקראו במעריב כבר, זה כבר לא חשוב

ירון לונדון: נו כבר רבותיי, אין זמן

קירשנבאום: מי נתן את ההוראה, תעזוב כבר תעזוב, מי נתן את ההוראה

בועז אפלבאום: לפני שלוש שנים

קירשנבאום: עזוב שלוש שנים, מי נתן את ההוראה?

בועז אפלבאום: אליבה דה גיבלי משה דיין, הוא אמר לי שתי משפטי זהב, אני רשמתי כדי שלא אשכח ולא אטעה:

1. "לא אסלח למשה על שסיבך אותי עם התאריכים, לא אסלח לעצמי על שנתתי לו לסבך אותי בתאריכים"

ומשפט זהב שני:

2. "הוא זה שנתן את ההוראה, אני חיפיתי עליו כל השנים, עשיתי זאת בעקביות ספורטיבית, למרות שמאוחר יותר יתקע משה בגבי בנסיון להגות אותי מהמסילה - לא סכין חדה כי אם שבריה ממורטת"

ירון לונדון: כן, עכשיו מה פירוש שיבש את התאריכים?

בועז אפלבאום: דיין היה אחראי לזיופם של שלושה מסמכים, באמצעותם של גיבלי ושל בן צור, מרדכי בן צור שהיה באמ"ן..

ירון לונדון: מפקד יחידה 131, אתה מודע לפרטים

בועז אפלבאום: המכתב הראשון זה המכתב שלו, של גיבלי לדיין כשהוא היה בארה"ב, הוא הלו תמיד ידע לחמוק בזמן של מבוכות ומחלוקות, המסמך השני היה הדיווח של גיבלי ללבון, ששם הוא כתב במפורש שלבון נתן את ההוראה, האשים את לבון בפניו שהוא נתן לו את ההוראה, והמסמך השלישי זה הדו"ח של מוטקה בן צור לגיבלי ובכלל אני

קירשנבאום: מה עשה שינוי התאריכים?

בועז אפלבאום: שינוי התאריכים איפשר לדיין להתחמק מאחריות, כי שתי הפעולות הראשונות שנעשו בזמן שהוא היה בארץ: ב- 02/07/54 וב- 11/07/54, הוא נסע לארה"ב ב- 11/07, הוא טען באמצעות המסמכים האלה שגורמים של האחים המוסלמים, אה אה אה חיבלו

ירון לונדון: כן

בועז אפלבאום: וההוראה שניתנה בשבעה עשר אליבא דה גיבלי שזוייף בידי דיין ל- 17/07 ו- 18/07, אה אה אה אה לבצע את אה החבלה ב- 23/07, יום המהפכה של מצרים

קירשנבאום: אבל מה שאתה

בועז אפלבאום: אז התמוטטה הרשת ונתפסו האנשים

קירשנבאום: אבל מה שאתה אומר אבל מה שאתה אומר בעצם שהיתה קנוניה שגיבלי היה שותף לה יחד עם דיין

בועז אפלבאום: בהחלט

קירשנבאום: היתה קנוניה

בועז אפלבאום: אבל הוא לא היה הפיגורה המרכזית

קירשנבאום: עכשיו במסגרת הקנוניה הזאת אני מבין שגם דיין היה אמור לקדם את גיבלי לדאוג לקידומו בצבא, עד לתפקיד הרמטכ"ל

בועז אפלבאום: זה עוד בסימן שאלה, אבל מה שכן

קירשנבאום: במקום זה, דיין הלך ללבון והלשין על גיבלי

בועז אפלבאום: והלשין על גיבלי, כי באמצע השתבשו אה השתבשה אה אה הברית הזאת בינהם, הוא כנראה כדי לפתות אותו הבטיח לו תפקיד של אלוף דרגה של אלוף, בלי לדבר עם בן גוריון כי בן גוריון היה אנטי גיבלי עוד מתקופת פרשת טוביאנסקי

ירון לונדון: כן

בועז אפלבאום: ולרמטכ"לות בטח לא היה מגיע

ירון לונדון: וצריך להסביר גם את העניין הזה, הוא ישב בטריבונל ששפט את טוביאנסקי

בועז אפלבאום: הבוגד שהסתבר אחר כך שהוא לא בוגד, והכל התחיל מסיפור פשוט מאוד, כשבן גוריון פרש לשדה בוקר, הוא הפקיד את שר הביטחון לבון כבודי גארד על שרת ראש הממשלה, ואת הרמטכ"ל כבודי גארד על לבון, ו..

ירון לונדון: אתה מאמין לזה?

בועז אפלבאום: היסטוריה מדברת בעד עצמה, רק שניה רק שניה

קירשנבאום: בן גוריון

בועז אפלבאום: בן גוריון רצה שאשכול בכלל יחליף אותו, אבל אשכול אמר לשלוחיו של בן גוריון..

קירשנבאום: אז לפני שאנחנו מסתבכים, בן גוריון לא ידע שדיין נתן את ההוראה?

בועז אפלבאום: לא! דיין בא אליו בתשעה עשר באוגוסט חזר מארה"ב, ישר טס לשדה בוקר, כי בן גוריון היה בפרישה, אזרח פרטי, למרות שהיתה ממשלת שדה בוקר בראשותו של בן גוריון וממשלת ירושלים בראשותו של משה שרת

ירון לונדון: ועד גיל 90 האיש הזה גיבלי, סוחב את החטוטרת הזאת ולא פותח את הפה ולא אומר אף מילה, לא מאמין לזה!

בועז אפלבאום: אני רציתי לשאול אותו שתי שאלות מכריעות, למה הוא סכר את פיו לאורך כל השנים

קירשנבאום: יש לך עשר שניות לשאלה השניה

בועז אפלבאום: ומי החזיק אותו בביצים אחרי מותו של דיין

ירון לונדון: את זה לא שאלת

בועז אפלבאום: אז התפרקה החבילה, על עניין של כסף

ירון לונדון: בינך לבינו?

בועז אפלבאום: ביני לבינו, הוא רצה

קירשנבאום: קירשנבאום: תודה רבה בועז אפלבויים אנחנו חייבים לסיים

בועז אפלבאום: להפחית משכרי ואני רציתי לעלות את שכרי

קירשנבאום: אנחנו חייבים לסיים, תודה רבה

בועז אפלבאום: תודה רבה לכם

מקור:
http://lnk.nana10.co.il/Category/?CategoryID=210165&sid=182&pid=48


73. ירמי עמיר: גיבלי רכן לעברי ואמר: ''אני נתתי את ההוראה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=73&viewmode=threaded

74. חודשיים למותו: גרסת גיבלי נחשפת: ''דיין נתן את ההוראה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=74&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ראשון י''ג בתשרי תשס''ט    12:14   12.10.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  76. מעריב: גרסת גיבלי נחשפת - מסמך נדיר !!  
בתגובה להודעה מספר 75
 
מצ"ב הכתבה שפורסמה בערב יום כיפור 08/10/08:


_________


73. ירמי עמיר: גיבלי רכן לעברי ואמר: ''אני נתתי את ההוראה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=73&viewmode=threaded

74. חודשיים למותו: גרסת גיבלי נחשפת: ''דיין נתן את ההוראה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=74&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ראשון י''ג בתשרי תשס''ט    15:40   12.10.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  77. לפי אפלבאום: ''שמעון?! מה פתאום! שום דבר, זה הכל דיין''  
בתגובה להודעה מספר 76
 
"ההבדל הבולט בין גרסת אפלבאום לספרו של קרישק, הוא כי בספרו
של קרישק, כך לדברי אנשים שקראו אותו, שיחק שמעון פרס תפקיד"

נכון שעברו ארבעה ימים מיום שהכתבה על גרסתו של גיבלי לפרשה=עסק הביש פורסמה בעיתון מעריב (של יום כיפור)
אבל המסמך הנדיר הזה לא פורסם ברשת וחובה להציגו בכלל וברוטר בפרט.

להלן הכתבה הענקית במלואה:

76. מעריב: גרסת גיבלי נחשפת - מסמך נדיר !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=76&viewmode=threaded

כולם אשמים בפרשת עסק הביש:
דיין, מוטקה בן צור, גיבלי, המזכירה דליה כרמל, לבון וחוץ מאחד שתמיד נמלט בזמן:

להלן אזכורים מהכתבה הנדירה שפורסמה במעריב:

"שאלתי אותו: 'מי החזיק אותך בביצים?', פה הוא נבהל"

_______________________


73. ירמי עמיר: גיבלי רכן לעברי ואמר: ''אני נתתי את ההוראה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=73&viewmode=threaded

74. חודשיים למותו: גרסת גיבלי נחשפת: ''דיין נתן את ההוראה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=74&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי ג' באלול תשע''ג    18:08   09.08.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  82. אז, שוב, מי נתן את ההוראה?! (*)  
בתגובה להודעה מספר 59
 
avigard
חבר מתאריך 22.9.03
528 הודעות, 4 מדרגים, 8 נקודות. ראה משוב יום ששי ג' באלול תשע''ג 10:03 09.08.13


אז, שוב, מי נתן את ההוראה?
http://rotter.net/forum/gil/26993.shtml#14

מצ"ב לינק למביא הכתבה/פותח האשכול לעיל:
http://rotter.net/forum/gil/26993.shtml
.
.
תזכורת:

13. תזכורת לפרשת עסק הביש 2...כן כן, עסק הביש 2, למה, כי הייתה עוד פרשה...עסק הביש 1 = בעירק...ע"ע תזכורת לתזכורת
http://rotter.net/forum/gil/26993.shtml#13

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0
.
.
.


http://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
אור ליום רביעי י' באדר תש''ע    21:37   23.02.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  78. ''תליה נוחה'' - חבל התליה הונח על צווארו של יהודה תג'ר  
בתגובה להודעה מספר 30
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 24.02.10 בשעה 00:04 בברכה, פילוביץ שחף
 
הערב שודרה התכנית "תליה נוחה" בערוץ 1, יהודה תג'ר נידון בשנת
1951 על שייכותו בכלל והמנהיג בפרט של צוות ריגול ישראלי בבאגדאד.

היום הוא איתנו ומספר את סיפורו...נתפס ועונה, החבל כבר היה על צווארו
בתא הגרדום בבאגדאד....10 שנים יש בכלא העירקי ושרד....


http://www.iba.org.il/media/

סרט כ-30 ד' באתר המודיעין - מ.ל.מ


מקור:
http://www.intelligence.org.il/activity/film.htm


האם הרוג מלכות יוסף בצרי זצ"ל אוזכר בכתבה שלעיל ??


מקור:
http://www.babylonjewry.org.il/new/hebrew/maindad1e.htm

----

@ האם עם ישראל מודע לפרשה הנקראת עסק הביש 1 ?!

13. מי נתן את ההוראה לעסק הביש -1 ולמה הפרשה מצונזרת??
תזכורת - תת-אשכול - כתב על-ידי פילוביץ שחף בתאריך 28.11.03 בשעה 16:12


המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554=gil=all&keywords=עסק הביש#30


תזכורת- תת-אשכול לפרשת עסק הביש 2:
@ מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&viewmode=all&keywords=עסק הביש#59
רשת ב לפני מותו מסר גיבלי שדיין נתן את ההוראה לעסק הביש
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=15152&forum=gil=all&keywords=עסק הביש

כתבה בנושא שפורסמה באתר "הארץ":


פצצות בעיראק
מאת תום שגב

יהודה תג'ר, סוכן ישראלי שפעל בבגדאד, שופך אור חדש על אחת
התעלומות הרודפות את תולדות המדינה זה 55 שנה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=702890&contrassID=2ssID=13&sbSubContrassID=0


"כי מרוטר תצא תורה וישועה לעם ישראל"


73. ירמי עמיר: גיבלי רכן לעברי ואמר: ''אני נתתי את ההוראה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5554&forum=gil&omm=73&viewmode=threaded

=




http://שטות.com/5a2yl לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי כ' בחשון תשע''ד    12:29   24.10.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  84. מי זרק פצצות על יהודי עירק?  
בתגובה להודעה מספר 30
 

בתמונה: יהודים בבליים עומדים לצד קבר הנביא יחזקאל בצ'יפיל שבעיראק, 1932

מי זרק פצצות על יהודי עירק?

עדותו המצמררת של הסוכן תג'ר שופכת אור על הפרשה

יצירת מצב הביש על ידי הממסד

באחת השבתות פגשתי בחורה שהוריה עלו מאחת מארצות ערב. התחלנו לדבר על מה שקורה פה בארץ, והיא מספרת לי: "כן, הממסד הציוני היו חולירעות גם בארצות ערב. בבוקר סוכני מוסד היו מתחפשים לערבים ומבצעים פיגועים ביהודי ארצות ערב, ובערב הם היו באים אליהם מטעם הציונות ואומרים להם: מסוכן פה, אתם חייבים לעלות לארץ. כלומר- הם יצרו את מצב הביש ואז "שכנעו" בעזרתו את היהודים שסבלו מנחת זרועם להגיע לפה. היא סיימה לדבר, ואני חשבתי שנפל לה איזה בורג.

ובכל זאת, כשיצאה השבת החלטתי לחפש לגבי זה פרטים נוספים בגוגל, כי חשבתי שכדאי לבדוק כל דבר, גם אם הוא נשמע לי מופרך, שהרי לצערי כבר התברר שאין גבול לתעלולי הרוע.

כתבתי בחיפוש בגוגל "פצצות" ו "עירק" ולתהמתי הגעתי אל המאמר הבא, שבו יש כבר חצי עדות של סוכן ממסד, שאכן הממסד היה מעורב בפיגועים וברצח בעיראק:

השגרירות הבריטית קושרת את הפעילים הציוניים לפיגועים ביהודי עירק והסוכן תג'ר מאמת בהמשך.

"ב-14 בינואר 1951, סמוך לשעה שבע בערב, הוטלה פצצה - ואפשר שזה היה רימון יד - אל החצר הפתוחה של בית הכנסת מסעודה שם-טוב בבגדאד. החצר שימשה מקום ריכוז ליהודים, טרם צאתם לשדה התעופה, בדרכם לישראל. בעת הפיגוע היו במקום כמה מאות בני אדם. ארבעה מהם, בהם ילד כבן 12, נהרגו וכעשרים נפצעו. שלטונות עיראק האשימו שניים מפעילי המחתרת הציונית, והוציאו אותם להורג.

השגרירות הבריטית בבגדאד העבירה ללונדון את הערכתה על מניעי הפיגוע: פעילי התנועה הציונית ביקשו להמחיש את הסכנה הנשקפת ליהודי עיראק, כדי שמדינת ישראל תאיץ את קצב העלאתם; באותה תקופה התחולל בישראל ויכוח בעניין זה והיו שביקשו להאט את קצב העלייה מעיראק. הערכת השגרירות הבריטית מצוטטת בספר מאת אסתר מאיר, מאוניברסיטת בן גוריון. השגרירות הציעה הסבר שני: הפצצות נועדו להשפיע על יהודים אמידים בעיראק, שרצו להישאר שם, כדי שישנו את דעתם ויבואו גם הם".

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1097018

עדות של ידיד על פעילות דומה ואינתיפאדה מבויימת גם כלפי יהודי מצרים

סיפרתי את הגילוי המזעזע לכל מי שרק יכולתי, ובהמשך חבר טוב ומכר ותיק, כששמע את הסיפור העיד שגם קרובת משפחתו היתה סוכנת שכזו במצרים- במסגרת תפקידה התחפשה לערבייה והכתה את יהודי מצרים, כתירוץ לכך שעליהם לעלות לארץ.

כלומר, לממסד יש שיטה, לגרום לשטח כלשהו לדמם, בעצמו ובעזרת סוכנים כאלה ואחרים שלו, ואז להגיד לקרבנות: "אוי אוי אוי, מסוכן פה, אתם חייבים להסתלק".

האם זה מה שעושים כעת גם ליהודי יהודה ושומרון? מפעילים את אותה שיטה ישנה, מכוערת ואכזרית, שהופעלה גם כנגד יהודי ארצות ערב? מבעירים את כל יהודה ושומרון על ידי שחרור סיטונאי של רוצחים? (נתניהו כתב כבר אחרי עסקת ג'יבריל שזה מבעיר אינתיפאדות) ובכל פעם בתירוץ אחר? מעבירים לרוצחים נשק, וכסף, ואור ירוק, מתאמים איתם הכל מאחורי הקלעים? שהרי אש"פ הוא ארגון שממומן והוקם על ידי אמריקה, והממסד שלנו, וידוע שבעל המאה הוא בעל הדעה.

בכתבה על יהודי עיראק מעיתון הארץ, יש הודאה חלקית, ובפעם הראשונה של הסוכן יהודה תג'ר שמודה שהממסד היה מעורב בפיגועים ביהודי עיראק, ושבעבר הוא שיקר לגבי הפרשה.

כלומר: הממסד לא פעם משקר בקשר למעורבותו בעניין כזה או אחר, ויש לנו כבר הודאה, ולו חלקית, שהממסד אכן היה מעורב לפחות בחלק מהפיגועים.

לגבי 'האחים המוסלמים' שאותם מאשים תג'ר בכל היתר (ומאחר שהוא מודה בעצמו שהוא משקר, לא ברור אם זו שוב רק חצי אמת) בכל אופן גם חקירה לעומק מגלה כי מי שמפעילים את 'האחים המוסלמים' אינם מוסלמים כלל, ושם זה ניתן להם כנראה כדי להסיח את הדעת ממפעילהם האמיתיים. בסרטון זה ניתן לראות למשל כי אובמה האמריקני ממן את הארגון הזה, כהמשך ישיר למדיניות אמריקנית אנטישמית קודמת.

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=l2S1mJAxMzA

נזכיר כי גם ערפאת משתייך לארגון 'האחים המוסלמים'- ובעוד שאחיו המוסלמים האמיתיים זרקו אותו לכלא, קראו לו בן של אלף זונות וראו בו בוגד, מי שאימן אותו במצרים מטעם ה סי אי אי היה הסוכן האמריקני סקורציני, שהיה נאצי בדימוס. לפרטים נוספים:

http://www.ne-israel.com/BRPortal/br/P102.jsp?arc=536098

ועוד מתוך המאמר בעיתון הארץ:

יהודה תג'ר, סוכן ישראלי שפעל בבגדאד, נחשף וישב שם בכלא כעשר שנים. לדברי תג'ר, את הפיגוע בבית הכנסת מסעודה שם-טוב לא ביצעו ישראלים, כי אם אנשי 'האחים המוסלמים'; אך לפחות אחד מפעילי המחתרת הציונית, יוסף בית הלחמי (חבזה), ביצע כנראה כמה פיגועים לאחר מעצרם של חבריו, בתקווה להוכיח לשלטונות עיראק שלא העצורים מעורבים בפעולות אלה. זו הפעם הראשונה שאחד המעורבים בפרשה מאשר כי גם אנשי המחתרת הציונית ביצעו פיגועים בבגדאד.

אך בהופיעו בוועדת החקירה שהקים המוסד ב-1960, לא מסר תג'ר גרסה זו. עין-גיל שאל מדוע. תג'ר: "לכל דבר יש עת ומועד תחת השמש. באותה תקופה, לומר משהו מעין זה - זה לא היה מוצא חן בעיני העדה.

האם, בשיטה נאלחת דומה מביים הממסד כעת אינתיפאדה ביהודה ושומרון? כדי להגיד לקרובנותיה בסופו של יום: "אוי אוי אוי , אי אפשר להיות כאן יותר, השטח מדמם?"

ולהוציא את גירוש היהודים הגזעני אל הפועל?
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=319143641559125&set=a.149294441877380.33021.149291521877672&type=1&theater
.
.
.


http://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:36   13.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  50. יוסי גינוסר נפטר !!  
בתגובה להודעה מספר 4
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 13.01.04 בשעה 21:28 בברכה, פילוביץ שחף
 
מקור רשת ב' עכשיו בראיון עם אמנון ליפקין שחק.

מצ"ב כתבה בידיעות אחרונות/המוסף לשבת מתאריך 9.1.200,
5 ימים לפני פטירתו בראיון נדיר בכנותו ובהיקפו...

יוסי גינוסר: ''רבין ועראפת דיברו דרכי בארבע עיניים"
"בראיון נדיר בכנותו ובהיקפו חושף יוסי גינוסר- בכיר בשב"כ..."
הפוך על הפוך על הפוך















יוסי גנוסר מת ממחלה קשה

גנוסר, בן 58, שירת 19 שנים בשב''כ ומילא שורה של תפקידים בכירים. הוא שימש יועץ לרבין והיה מקורב גם לשרון.
שירות מעריב

יוסי גנוסר, בכיר שב''כ לשעבר ומקורבם של ארבעה ראשי ממשלה, מת היום ממחלה קשה בביתו. הוא יובא למנוחות מחר, ב-2 בצהריים, בבית העלמין בקריית-שאול.

גנוסר שירת 19 שנים בשב''כ ומילא שם כמה תפקידים בכירים. הוא שימש יועץ לראשי הממשלה יצחק רבין ז''ל ואהוד ברק והיה מקורב גם לשמעון פרס ואריאל שרון. גנוסר, בן 58 נשוי בשנית ואב לארבעה, התגורר ביישוב כוכב-יאיר שבשרון.

חברו של גנוסר, ח''כ אהוד יתום, סיפר עליו ל''מעריב אונליין'': ''יוסי היה אדם חכם, חד מחשבה, בעל תפיסת עולם רחבה ותרומתו לבטחון המדינה היתה רבה מאוד.
הוא ידע לשלב בתכונות אופיו הכריזמטיות מנהיגות אופרטיבית ומדינית והיה חבר וידיד לעת צרה''.

גם יו''ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, פרסם הודעת ניחומים בעקבות מותו של גנוסר, שהיה הנציג הישראלי הרשמי הראשון, שנשלח למגעים חשאיים עם אנשי אש''ף.

גנוסר (במרכז) בפגישה עם לאה רבין ז''ל וערפאת

איש השב''כ

גנוסר עלה לישראל מליטא כשהיה בן 12. בצה''ל שירת בשלישות, ואחרי השחרור למד כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו הוא גויס לשב''כ. ב-19 שנותיו בארגון הוא ביצע גנוסר שורה של תפקידי שטח ומטה והתמחה בנושא הלוחמה בטרור. במהלך שירותו נקשרו בשמו שתי פרשות שהסעירו את המדינה.

ב-1984 מונה גנוסר לחבר בוועדת החקירה שבדקה את האירועים הקשורים בחטיפת אוטובוס קו 300. תפקידו בוועדה היה להעלים את חלקם של אנשי השב''כ בהריגת שניים מהחוטפים, שנתפסו חיים. שנתיים מאוחר יותר נחשפה פעילותו של גנוסר על-ידי שלושה בכירים אחרים בשירות. בסוף 1986 נאלץ גנוסר לפרוש מהשב''כ.

עם חשיפת שמו ותמונתו של גנוסר התפוצצה הפרשה השנייה. עיזאת נאפסו, קצין צה''ל שנכלא שבע שנים קודם לכן באשמת בגידה וריגול, זיהה אותו כחוקרו והגיש ערעור לבג''ץ. נאפסו טען שגנוסר גבה ממנו הודאות בשקר ותחת עינויים. הערעור התקבל ונאפסו שוחרר.




יצא למשימות חשאיות. יוסי גנוסר

היועץ הקרוב

ב-1991 פקדה את גנוסר טרגדיה משפחתית: בנו שחר נהרג ברצועת עזה. ב-1992 נכנס גנוסר לביצה הפוליטית והתמודד בפריימריז במפלגת העבודה, אך לא נבחר. אחרי נצחונו של יצחק רבין בבחירות, הוא מונה למנכ''ל משרד הבינוי והשיכון. ואולם המינוי נפסל לאחר שבג''ץ קבע שלאור אירועי קו 300, גנוסר לא יכול לשמש בתפקיד ציבורי בכיר.

כ''פרס ניחומים'' קיבל גנוסר את ראשות חברת ''עמידר''. במקביל מינה אותו רבין למתאם לענייני שבויים ונעדרים במשרד ראש הממשלה. במסגרת פעילות זו הפך גנוסר למתווך החשאי בין רבין ליו''ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת. גם אחרי רצח רבין ניצלו ראשי הממשלה פרס, ברק ושרון את קשריו עם ערפאת ובכירי הרשות והטילו עליו משימות חשאיות. גנוסר אף נמנה עם חברי צוות המו''מ הישראלי בפסגת קמפ-דיוויד 2000.

***
בהכנת הידיעה השתתף בן כספית
(13/01/04 , 08:37)
http://www.maariv.co.il/channels/1/ART/628/107.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:41   13.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  51. שמעון פרס והחוק – קווים מקבילים?  
בתגובה להודעה מספר 50
 
פרס והחוק – קווים מקבילים?
13 בינואר 2004

בערב שבת האחרונה (ויחי), פרסם העיתון ידיעות אחרונות ראיון עם איש השב"כ הבכיר לשעבר ואיש העסקים בתקופה האחרונה יוסי גנוסר שנפטר בלילה שבין שני לשלישי.

בראיון גילה לנו מר גנוסר, מבלי ששם לב לכך אפילו, כך לפחות נראה על פניו, על הקשר המיוחד שבין יושב ראש האופוזיציה שלנו, חבר הכנסת שמעון פרס לבין החוק במדינת ישראל. 'איש הסוד', הייתה כותרת הראיון שקיים רמי טל עם גנוסר, ובאמת לא היה ברור מי האיש ומי הסוד באירוע העיתונאי הזה.

"ב-1985, בהיותי בשב"כ התמניתי על "ידי ראש הממשלה שמעון פרס וראש השב"כ אברהם שלום להוביל את המגע הרשמי הראשון של ישראל" עם אש"ף"

- גנוסר

שואל רמי טל את גנוסר שאלה תמימה "מתי וכיצד החלו ראשי ממשלות וראשי מערכת הביטחון להשתמש בך כשליח לערפאת?". שאלה תמימה אמרנו? בוודאי. מסתבר שהבעיה היא דווקא עם התשובה. גנוסר עונה בתמימות ש"ב-1985, בהיותי בשב"כ התמניתי על ידי ראש הממשלה שמעון פרס וראש השב"כ אברהם שלום להוביל את המגע הרשמי הראשון של ישראל עם אש"ף, שכמובן נשמר אז בסודי סודות". ועל זה בדיוק כבר נאמר – אתה הבנת את זה ברוך? ואם משום מה הדברים עדיין לא ברורים אז להלן מספר פרטים עובדתיים שמומלץ להיזכר בהם: רק בשנת 93, דהיינו שמונה שנים(!) לאחר אותו מינוי של גנוסר לפקס המעופף בין פרס לערפאת, נחקק לאחר הצבעה מעוררת מחלוקת וסערה, החוק שהתיר לנציגי העם היושב בציון לבוא בקשרים עם נציגי הארגון לשחרור פלשתין. עד לאותו רגע, מפגש כלשהו, בין כל דרג שהוא לבין נציגי אש"ף היה בגדר עבירה הגוררת עונש מאסר על פי הקבוע בסעיפי חוק. אגב, אל תתנו לצמד המילים 'ראש ממשלה' להשלות אתכם – גם הוא, מחויב לחוקי המדינה, ממש כאחרון האזרחים (מושג שלכשלעצמו הינו תמוה בחברה דמוקרטית, אבל קיים), ע"ע אריאל שרון, אהוד ברק, בנימין נתניהו, יצחק רבין, כולם היו מחוייבים לחוק ובהתאם לכך גם נחקרו.

ובכן, נדמה שכעת לא נותר אלא לשאול כיצד זה לא מצא העיתונאי המכובד רמי טל לנכון להעביר ללשכתו של יושב ראש מפלגת העבודה חבר הכנסת שמעון פרס שאלה קטנה – 'איך בדיוק מסתדר החוק עם התנהלותו של ראש ממשלת ישראל לשעבר?'. אם לומר את האמת, זה ממש לא מפתיע, לא מפני שאני מזלזל בכישוריו ובחושיו העיתונאיים של מר טל, אלא פשוט מפני שבדיוק כך, גם ברור לכל ישראלי שאינו מעורער בשכלו כי חלילה לו מלדמיין את חבר הכנסת פרס מתארח אצל הקובי מידן, האילנה דיין או היאיר לפיד התורן, ופתאום באמצע הראיון יעלם מעיני המראיין המבט המצועף ומלא ההערצה והוא היה יורה לאוויר שאלה "אדוני, יושב ראש האופוזיציה, האם ייתכן שכאשר היית ראש ממשלה, נתת ליוסי גנוסר הוראה לעבור על החוק בשמך?".

ההתנהלות התקשורתית הזו מזכירה כמובן מקרים דומים מן העבר הלא רחוק כדוגמת הראיונות המפליגים של מר פרס אודות סודות ראשית דרכו של הגרעין הישראלי, ראיונות אותם העניק לבימאי סרט הטלוויזיה 'הפצצה'. להזכירכם, על עבירה מאותו סוג מרצה מרדכי וענונו שמונה עשרה שנות מאסר.

אני מרשה לעצמי להאמין שמניעים דומים לאלה שמנעו מרמי טל מלשאול את פרס אודות אותו אירוע, ימנעו גם ממערכת המשפט הישראלית לפתוח בחקירה נגדו. יש אנשים שאיכשהו החוק לא יביך אותם, הם כנראה מעל החוק.

בכל אופן, למען הסר ספק: זה לא שפרס עבר על החוק. זה החוק שעבר על פרס, ולכן הוא זה שחייב להשתנות ולהתיישר על פי אמות המידה הראויות הנקבעות בלשכתו של יושב ראש האופוזיציה שלנו.
http://www.a7.org/article.php3?id=2310



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   04:00   14.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  52. יוקרת מערכת = ועדת זורע = יוסי גינוסר !!  
בתגובה להודעה מספר 50
 
1984
ועדת זורע קובעת כי שני מחבלים שנתפסו חיים לאחר התקפת הטרור על קו 300 הוצאו להורג ע"י השב"כ.
http://63.247.74.18/~banki32/history/_-2.html

הרקע ההיסטורי
השב'כ אינו מעל לחוק!

אפריל 1984, פרשת קו 300 (או פרשת השב'כ)
הייתה זאת הפעם הראשונה שהשב'כ עמד תחת זרקורי הביקורת והדיון הציבורי. אוטובוס אגד בקו 300 עשה את דרכו מתל-אביב לאשקלון, ובמהלך הנסיעה השתלטו עליו ארבעה מחבלים פלסטינים, תושבי עזה, באיומי סכין. כאשר כוחות הביטחון השתלטו על האוטובוס החטוף, נורו ונהרגו שניים מהחוטפים. לאחר ששני האחרים נתפסו, הם נראו חיים, אולם מאוחר יותר התברר שכל ארבעת המחבלים נהרגו.

כיצד זה קרה?
כך התחילה הפרשה להתגלגל...

ועדות חקירה
ועדת זורע, אשר מינה שר הביטחון כדי לחקור את הפרשה, קבעה כי שניים מהחטופים מתו משברים בגולגולת, שנגרמו ממכות. בעקבות זאת מינה היועץ המשפטי לממשלה ועדת חקירה נוספת, ועדת בלטמן, לבירור ולמציאת האחראים. ועדה זאת קבעה כי חמישה אנשי שב'כ, שלושה אנשי מג'ב ושני חיילים הכו את המחבלים לאחר שנתפסו. לאור ממצאי הוועדה, הועמדו אנשי השב'כ לדין.

אנשי השב'כ זוכו.
אולם, הפרשה הפוליטית רק החלה.

האם החקירה של הוועדות שובשה?
שלושה מבכירי השב'כ פנו לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, וליועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, וביקשו להתריע על עיוות החקירה בוועדות. בירור נוסף העלה בעיות חמורות. התברר, כי המחבלים הומתו על-ידי השב'כ בהוראתו של ראש השב'כ, אברהם שלום, וכן כי אנשי השב'כ תיאמו גרסאות, שיבשו ראיות והעידו עדויות שקר בפני ועדת החקירה הראשונה.

תגובת ראש השב'כ
כאמור, התברר שהמחבלים הומתו על-ידי השב'כ בהוראתו של ראש השב'כ, אברהם שלום. על האשמה זאת השיב ראש השב'כ כי פעולותיו נעשו 'ברשות ובסמכות'. הביטוי 'ברשות ובסמכות' מצביע על מעורבות של מי שהיה ראש הממשלה בעת האירוע - יצחק שמיר.

האם אנשי השב'כ הועמדו לדין בעקבות שיבוש החקירה?
היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ביקש לחקור את החשדות של שיבוש החקירה, אבל... הממשלה החליטה לפטר אותו. בזאת לא תם העניין. גם היועץ המשפטי לממשלה החדש, יוסף חריש, וגם הציבור דרשו למצות את הדין עם האחראים. ואכן, היועץ החדש אף התכונן להורות על חקירה משטרתית. בעקבות זאת, ובטרם הספיק העניין כולו להתברר בבית המשפט, הגישו השב'כ ושלושה מבכיריו בקשת חנינה לנשיא המדינה.

הנשיא חנן את השלושה עוד לפני שנפתח הליך משפטי, ולא הוגש נגדם כתב אישום. בכך סוכלה האפשרות שאיש כלשהו יועמד לדין על אירועי קו 300.

אך גם עתה - לא תם ולא נשלם...
http://www.youngknesset.org.il/.item4/more1.html

חנינה: האם יש לפסול מינויו של איש שב"כ לתפקיד ממלכתי בכיר לאחר שבמסגרת תפקידו העיד עדות שקר בבית משפט ובמקרה אחר הכשיל במודע עבודתה של ועדת חקירה?

יוסף גנוסר מילא תפקידים בכירים בשירות הביטחון הכללי (שב"כ). במהלך שירותו היה מעורב בשתי פרשות שעוררו סערה ציבורית: פרשת נאפסו ופרשת "קו 300".

נאפסו, צ'רקסי במוצאו, נתפס בחשד לעבֵרות ביטחוניות בעת שירותו כקצין צה"ל. גנוסר שימש ראש הצוות שחקר אותו. החוקרים נקטו כלפי נאפסו אמצעי חקירה פסולים והעידו עדות שקר לפני בית המשפט הצבאי המיוחד שהרשיע את נאפסו. אך גנוסר לא הועמד לדין על התנהגותו זו.

הפרשה השנייה היא פרשת שחרורו של האוטובוס מלא נוסעים שנחטף על ידי מחבלים. לאחר שחרור הנוסעים, שהיה כרוך באבדות בנפש, הרגו אנשי השב"כ שני מחבלים, מחוטפי האוטובוס, שנתפסו חיים והורחקו ברגל ממקום האירוע. עם היוודע הדבר בציבור, הוקמה ועדת חקירה הידועה כ"ועדת זורע". גנוסר מונה כנציג השב"כ בוועדה, ופעל להעלמת חלקם של אנשי שירות הביטחון הכללי בפרשה. על חלקו בפרשה זו קיבל חנינה מנשיא המדינה ולא הועמד לדין.

אחרי שחרורו מן השירות הביטחוני, התמנה על ידי הממשלה למנהל כללי של משרד הבינוי והשיכון. מינוי זה עורר אזרחים אחדים לעתור לבג"צ בטענה כי מעורבותו הפסולה של גנוסר בפרשת נאפסו ובפרשת "קו 300" נעידה שהוא חסר אותן תכונות מוסריות וערכיות היאות לעובד ציבור בדרגה כה גבוהה, ועל כן אין למנותן לתפקיד זה.

אשר לפרשת "קו 300", טוען גנוסר בתשובה, בדיונים שקדמו למתן החנינה הובטח למקבלי החנינה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ונציגי הממשלה כי מעמדם לא ייפגע ועתידם לא יוכתם. במתן החנינה, בו חפצה הממשלה (בשל הדאגה לביטחון המדינה), נמנעה ממנו האפשרות להתמודד עם הטענות נגדו (זאת משום שאין באפשרותו להפריכן במסגרת בית משפט). רבים ממקבלי החנינה המשיכו לשרת בשירות הביטחון – ביניהם גם האחראים הישירים להרג המחבלים – ואף קוּדמו, והם מכהנים כיום במשרות בכירות ורגישות ביותר. אשר לפרשת נאפסו, טוען גנוסר, שיטות החקירה שלו ואופי העדויות שהוא (גנוסר) נתן בבתי המשפט היו חלק מנורמות שהשתרשו בשירות במשך שנים רבות והיו ידועות ומקובלות על הדרג המפעיל והמדיני. השימוש בנורמות אלה לא פסל איש מהמעורבים בפרשה זו משירות בשירות הביטחון, ולא מנע את קידומו.

בג"צ החליט לפסול את המינוי. אמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית ושל המדינה. כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים שותפים. יש להעניק משקל נכבד לשיקולים הבאים לקיים, לשמר ולפתח את הרגשת הציבור כי משרתיו אינם אדוניו וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור מתוך יושר וניקיון כפיים. אין זה סביר למנות למשרה בכירה בשירות המדינה אדם שעבר עבֵרות חמורות בנסיבותיהן. בשני המקרים מדובר בעבר פלילי, גם אם מרכז הכובד של ההכרעה איננו יסודותיה הפורמליים של העבֵרה, אלא הנסיבות שבהן התבצעה. גם אם המועמד זכה בחנינה מטעם הנשיא, חנינה זו אין בכוחה למנוע מהממשלה, העושה מינוי על-פי דין, מלהתחשב בעברו הפלילי של הנחון במה שנוגע למינוי.

(בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, מז (2) 229)

מילות מפתח: צדק, יושר, עבר פלילי, שב"כ, גנוסר, ממשלה, חנינה, מינוי ממשלתי.
http://info.oranim.ac.il/home/home.exe/646/748


22.1.2002
בג"צ אהוד יתום: החמרת הקריטריונים למינוי למשרה ציבורית

17 שנים לא מרקו את הכתם הציבורי של עבירות פליליות חמורות


ראש הממשלה, מר אריאל שרון החליט למנות את אהוד יתום, לתפקיד ראש המטה למלחמה בטרור. חברי הכנסת יוסי שריד ומוסי רז עתרו לבג"צ בטענה כי לאור חלקו האישי של יתום בהריגת שני המחבלים שנלכדו בפרשת "קו 300" ואח"כ בשיבוש מהלכי החקירות שנערכו לבדיקת האירוע, ההחלטה למנותו לתפקיד ציבורי וביטחוני בכיר אינה סבירה ומן הראוי שבג"צ יכריז עליה כבטלה.

תמצית הממצאים שקבע בג"צ היו, כי באפריל 1984, עת אירעו אירועי פרשת "קו 300", כיהן אהוד יתום כראש אגף מבצעים בשירות הביטחון הכללי (שב"כ) (תפקיד המקביל לתפקיד של אלוף בצה"ל). במסגרת הפרשה מילא יתום את הוראת ראש השב"כ דאז וגרם בכוונה למותם של שני מחבלים שנתפסו באותו אירוע.

לאחר האירוע, עת התברר כי המחבלים לא נהרגו במהלך הפעולה, מונתה "ועדת זורע" לחקור את האירועים. יתום ואנשיו העלימו מן הוועדה את חלקם בנסיבות הריגת שני המחבלים. לאחר ש"וועדת זורע" לא הצליחה לקבוע בידי מי ובאילו נסיבות נגרם מותם של המחבלים, הוקם צוות בראשות פרקליט המדינה לחקור את הפרשה. גם בעדויות בפניו חזרו יתום ואנשיו על הגירסה השיקרית לאירועים ואף חקירה זו הסתיימה ללא ממצאים.


שנתיים לאחר שהחקירה נקלעה למבוי סתום, בעקבות מידע שהגיע ליועץ המשפטי דאז, מר יצחק זמיר, ולאחר חקירת משטרה הודה מר יתום כי הוא ואנשיו הרגו את המחבלים, כי העלים את הדברים מ"וועדת זורע" וצוות החקירה, וכי הורה לאנשיו לנהוג כך, על דעתו של ראש השב"כ. כן נתברר כי בין מר יתום לבין מר גינוסר, חבר וועדת החקירה, תואמו מהלכים לשיבוש חקירת הוועדה.


ארבעת המעורבים בפרשה וביניהם מר יתום קיבלו מנשיא המדינה חנינה מראש, מבלי שכלל הועמדו לדין1. בשל החנינה החליט היועץ המשפטי שלא להעמיד את מר יתום לדין, לא בשל הריגת המחבלים, ולא בשל שיבוש מהלכי החקירות.


17 שנה חלפו מאז פרשת "קו 300". בזמן הזה המשיך מר יתום למלא, בשירות הציבורי, שורה של תפקידים ביטחוניים בכירים בשב"כ משך 13 שנה. יתום זכה להערכה מראשי ממשלה וראשי השב"כ. בשנת - 1998 הוסרה מועמדותו לתפקיד קצין הכנסת בשל חלקו בפרשת "קו 300". לאחר מכן כיהן במשך כשנה, במשרה ציבורית לא ביטחונית, כמנכ"ל עיריית חדרה, לאחר שנציב שירות המדינה בחן את הסוגיה ואישר את המינוי.


על יסוד ממצאים אלה בג"צ קיבל את עתירת שריד ורז וביטל את מינויו של אהוד יתום לתפקיד ראש המטה למלחמה בטרור. כב' השופט א' מצא נימק את ביטול המינוי כדלקמן:

אין זה סביר למנות מועמד שביצע עבירות פליליות חמורות למשרה בכירה בשירות הציבורי2. קביעה זו אין משמעותה פסילה גורפת. יש לאזן בין העבר הפלילי וטיבו לסוג המשרה ומידת החיוניות של המועמד למשרה.

בבחינת העבירות שביצע מועמד למשרה ציבורית יש לבחון את חומרתן לא על פי מיקומן בחוק העונשין אלא לפי הזיקה שלהן למשרה בשירות הציבור ולאמון הציבור, שכן ברור כי בחוק העונשין ניתן למצוא עבירות חמורות יותר משיבוש חקירה - למשל רצח אונס וכו'. אולם, בבחינת העבירות צריכה להישקל מידת הפגיעה של העבירה והשלכותיה על הסדר הציבורי, על אושיות המבנה השלטוני ועל מעמד השירות הציבורי, תפקודו ומקומו בחברה הדמוקרטית. לכן, לעניין מינוי למשרה ציבורית יש לראות בחומרה רבה עבירות כגון שוחד, מירמה, הפרת אימונים, בידוי ראיות, עדות שקר ושיבוש הליכי משפט - עבירות של חוסר יושר, שאם נתיר למי שביצען להתמנות לתפקיד ציבורי, יפגע המינוי באמון הציבור בשירות הציבורי. בג"צ קבע כי במקרה של אהוד יתום העבירות החמורות מן הסוג שיוחס לו מהוות חסם לתפקידים שונים בשירות הציבורי.

דגש רב ניתן גם לקשר הישיר והברור שבין תפקידו הביטחוני הקודם של אהוד יתום במלחמה בטרור, כראש אגף מבצעים בשב"כ, בעת ביצוע העבירות לבין התפקיד אליו ביקש להתמנות - ראש המטה למלחמה בטרור. דווקא זיקה ישירה זו היא שמונעת את המינוי לתפקיד הספציפי שכן בביצוע העבירות עת כיהן בתפקידו הביטחוני בשב"כ, אהוד יתום איבד את סמכותו המוסרית והציבורית למלא את התפקיד הביטחוני אליו הוא מבקש להתמנות.

בג"צ דחה את טענתו של אהוד יתום לפיה לא מתקיימת זיקה ברורה וישירה בין התפקידים, משום שתפקיד ראש המטה למלחמה בטרור הוא רק תפקיד ייעוץ ולא תפקיד המקנה סמכויות ביצוע ואף אין עימו קיום מגע עם הציבור הרחב. בג"צ פסק כי משרת ראש המטה למלחמה בטרור במשרד ראש הממשלה היא משרה ציבורית בכירה, שגם אם אין עימה סמכויות ביצוע הרי שיש עימה סמכויות הכוונה והדרכה.

שיקול נוסף שנלקח בחשבון בעת בחינת סבירות המינוי, הוא מידת החיוניות של מינוי המועמד הספציפי לתפקיד. בעניין מינויו של יתום, על אף כישוריו המוכחים למילוי התפקיד, לא השתכנע בג"צ כי יתום הוא מועמד יחיד סגולה שקיים הכרח להעדיפו של פני מועמד אחר.

בג"צ קבע כי בכל הקשור לביטול מינוי למשרה ציבורית, עבירות פליליות אינן מתיישנות ואינן נמחקות, למרות שחלפו 17 שנים מאז ביצוען ולמרות קיומו של עיקרון הרהביליטציה בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 19813. קיומו של עיקרון מחיקת עבירות והרשעות פליליות כעבור זמן הקבוע בחוק, לכל מטרה, אינו חל על מי שעבר עבירות חמורות, ומבקש להתמנות למשרה ציבורית. השופטת שטרסברג-כהן מדגישה, כי השיקולים של הבטחת פעילות תקינה של השירות הציבורי ואימון הציבור בו, גוברים על עיקרון הרהביליטציה. מדובר בביטול מינויו של מועמד שדבק בו כתם מוסרי משמעותי שאינו ניתן למירוק, במיוחד לאור הזיקה הישירה בין התפקיד הביטחוני בו כשל אהוד יתום בשב"כ במסגרת המלחמה בטרור ב - 1984, לזה שאליו הוא מבקש להתמנות כיום במשרד ראש הממשלה.

בג"ץ 4668/01 ח"כ יוסי שריד וח"כ מוסי רז נ' ראש הממשלה אריאל שרון ואהוד יתום (טרם פורסם ; ניתן ביום 27.12.01), ב"כ העותרים: עו"ד ד' הולץ-לכנר; ב"כ המשיב 1: עו"ד א' מנדל; ב"כ המשיב 2: עו"ד י' נאמן, עו"ד ש' גרנות, עו"ד מ' נאמן
http://216.239.59.104/search?q=cache:PGzKkjvskeEJ:www.berenzon-law.co.il/yatom.doc+%22%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%AA+%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%A2%22&hl=iw&ie=UTF-8

בית המשפט העליון פסל את אהוד יתום מלכהן בתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור
פסיקת בג"צ: בעתירה שהגישו חברי הכנסת יוסי שריד ומוסי רז; השופטים קבעו: אהוד יתום אינו ראוי לכהן בתפקיד הבכיר בגלל חלקו בפרשת קו 300;
יתום: השופטים מנותקים מהעם;
ליברמן: התערבות בג"צ - כמו שלטון האיאטוללות באירן
29/12/2001 | עיתונאי מסויים
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-4728-00.html?tag=3-57-22

אברהם שלום - טובל ושרץ בידו

אוי לו תחילה להכות על חטאו האישי ולבקש סליחה מן הציבור שאותו הונה, לפני שהוא בא להטיף מוסר.

17/11/2003 | עמי דור-און

אמירתם הציבורית של ארבעת ראשי השב"כ בעבר (שלום, פרי, גילון, אילון) איננה רק חוות דעת בטחונית-פוליטית על אודות הקונפליקט רב השנים ועקוב הדם בין שתי ישויות מדיניות - הישראלים והפלשתינים - אלא גם ניסיון לייצר אמירה ערכית בעלת משמעות מוסרית על מראה דמותנו כעם וכבני אדם.

אולם אליה וקוץ בה. אם, אולי, אפשר לקבל את ההנחה כי ה"ה פרי, גילון ואילון, נושאים עמם מידה מסויימת של מטען אישי מוסרי שבשמו הם יכולים לנסות ולהטיף לנו מוסר, הרי אברהם שלום הוא האחרון שמותר לו לדבר בשם ערכי מוסר כלשהם, כיוון שהוא הסמל האולטימטיבי של חוסר מוסר, של אובדן ערכי מוסר וגם של שקר, הונאה ורמיסת החוק. ומן הטעם הזה בלבד שגיאה גסה שגו שלושת המוסקטרים האקס-שבכ"ים כאשר הסכימו לחבור, בכפיפה אחת, אל "הצדיק" אברהם שלום.

כדי שלא איראה כמי שמוציא דיבה על אדם "טהור כפיים ובר לבב" כמו אברהם שלום, אביא דברים שפורסמו על מעלליו, לאחר חקירה ובדיקה, כפי שבאו לידי ביטוי נורא באירוע הפלילי של מה שקרוי "פרשת קו 300" שאברהם שלום, ראש השב"כ באותם ימים, תפר את עלילתה ואף הורה להוציא להורג, ללא משפט, שני מחבלים שנלכדו חיים.

למי שאינו יודע או למי שביקש לשכוח ואולי להשכיח - הרי תזכורת תמציתית:

ביום חמישי, 12 באפריל 1984, השתלטה קבוצה של ארבעה מחבלים פלשתינים על אוטובוס אגד שנסע מתל-אביב לאשקלון. בבוקר שלמחרת הסתערה יחידה של סיירת מטכ"ל על האוטובוס שכבר הגיע לקרבת מחנה הפליטים דיר אל-באלח בצפון הרצועה והשתלטה עליו. במהלך ההשתלטות נהרגו נוסעת-חיילת ושניים מן המחבלים. שני המחבלים הנותרים נלכדו והועברו לידי אנשי שב"כ שהבכיר בהם היה אהוד יתום, אז ראש אגף המבצעים בשב"כ. צלמי עיתונות שליוו את האירוע צילמו את שני המחבלים החיים לאחר שהורדו מהאוטובוס.

המחבלים הוכנסו לרכב מסחרי והובלו לחקירה. בדרך קיבל יתום הוראה מראש השב"כ דאז, מיודענו אברהם שלום, להרוג את השניים. יתום, על פי עדות ברבות הימים, דאג למלא את ההוראה. בתחילה נמסר לתקשורת כי שני המחבלים נלכדו חיים, אך בהודעת דובר צה"ל, בשלב מאוחר יותר באותו יום, נמסר כי כל ארבעת המחבלים החוטפים נהרגו.

בעקבות הפרסומים המנוגדים הורה שר הביטחון דאז משה ארנס על הקמת ועדת חקירה לבירור נסיבות מותם של שני המחבלים. בראש הוועדה הוצב האלוף מאיר זורע. אחד העדים היה אהוד יתום. למרות הנסיונות להסתיר את קיומה של החקירה באמצעות הצנזורה הצבאית ואת העובדה שמחבלים מצאו את מותם לאחר שנלכדו, פירסם העיתון "חדשות", ב-27 באפריל, תמונה שצילם צלם המערכת אלכס ליבק, ובה נראים שני אנשי שב"כ מובילים את אחד המחבלים חי, הולך בכוחו שלו על רגליו, כשהוא כפות.

ועדת זורע שבה היה חבר גם בכיר השב"כ יוסי גינוסר, קבעה, בתום חקירתה, כי שניים מהחוטפים מתו משברים בגולגולת שנגרמו ממכות. בסיועו של גינוסר שהדליף לשב"כ מידע על הדיונים החסויים, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה של הועדה. על יסוד עדותו, השקרית, של יתום, הועמד לדין תא"ל יצחק מרדכי שכיהן אז כקצין צנחנים ראשי והיה בשטח האירוע ליד המחבלים הלכודים.

מרדכי זוכה במשפטו. רק בשלב מאוחר יותר נחשפה הקנוניה השקרית שרקחו אנשי השב"כ, פקודיו של אברהם שלום, בסיועו של יוסי גינוסר. בעקבות החשיפה הואשם גינוסר בבידוי ראויות, עדויות שקר והדרכת עדים ופוטר מהשירות בשב"כ.

תוצאות החקירה של ועדת זורע לא היו מקובלות על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, ולכן הטיל על צוות, בראשות פרקליט המדינה דאז, יונה בלטמן, לחקור שוב את הפרשה. בוועדת בלטמן חזרו פקודיו של אברהם שלום על גירסתם השקרית שהציגו בפני ועדת זורע, תוך העלמת העובדה כי הרגו את שני המחבלים בפקודתו של אברהם שלום.

בנובמבר 1985 תבעו שלושה מבכירי השב"כ - רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי - שראש השב"כ יחשוף את פרטי הטיוח השקרי או שיתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה התפטרו בעצמם מהשב"כ, אולם לא הניחו לפרשה לגווע. במאי 1986 פנו ליועץ זמיר ושטחו בפניו את האמת. זמיר גילה את העובדות לראש הממשלה דאז שמעון פרס. פרס זימן את שלום אך זה טען כי הוראותיו היו "ברשות ובסמכות", כלומר באישורו של ראש הממשלה בעת האירוע - יצחק שמיר.

הפרשה המביכה הלכה וצברה תאוצה. הציבור הרחב והתקשורת דרשו מן הממשלה להורות על פתיחת חקירה משטרתית פלילית, אך בטרם הגיעו הדברים לכלל העמדה לדין של "גיבורי הטיוח" פנו השב"כ ושלושה מבכיריו בבקשה לנשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, להעניק להם חנינה. זאת, כאשר על סמך העדויות שנגבו, גם מפיו של אהוד יתום, היה ברור כי אנשי השב"כ העלימו את העובדה שהם היו אלה שהרגו את שני המחבלים החיים באמצעות מהלומות בראשם - באמצעות אבנים ומוט ברזל - על דעתו של אברהם שלום ובהתאם להוראתו הישירה.

בסופו של דבר העניק הנשיא הרצוג חנינה בטרם משפט לכל מי שהיה מעורב בפרשה.

נוכח הצטברות העובדות וחשיפת האמת, לא יכול היה אברהם שלום להמשיך ולכהן כראש השב"כ, פרש מן השירות והצליח להעלים את עצמו ואת מעשיו החמורים מן התודעה הציבורית - וטוב עשה.

אברהם שלום הינו כיום אזרח מן השורה וזכותו שתהיה לו דעה משלו - נחרצת ככל שתהיה - על מעשיה החמורים של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון כלפי העם הפלשתיני וגם על אודות העתיד החמור הצפוי לישראל נוכח "התעללותה" בפלשתינים. זכותו האלמנטרית של אברהם שלום גם לנסות ולהטמיע את עמדתו זו בקרב הציבור הרחב כדי לגרום לשינוי דרכה המדינית-בטחונית של הממשלה ואף להחלפתה. אבל כאשר הוא חובר לשלושה ראשי שב"כ אחרים ועוטה על כתפיו הדלות את גלימת הנביא המוכיח בשער, עטוי הילה צדקנית-מוסרית, ראוי לו תחילה להכות על חטאו האישי ולבקש סליחה מן הציבור שאותו הונה, לפי שהוא בא להטיף מוסר. כל עוד לא ביקש אברהם שלום מחילה ציבורית לפשעיו הריהו משול למי שבא למקווה למרק את עוונותיו והוא טובל ושרץ נתעב בידו.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-4009-00.html?tag=3-58-50



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:42   14.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  53. פרשת קו 300, השב''כ, הצנזורה ועיתון חדשות  
בתגובה להודעה מספר 52
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 14.01.04 בשעה 23:52 בברכה, פילוביץ שחף
 
פרשת אוטובוס קו 300, השב"כ, הצנזורה ועיתון חדשות
16/10/2003 | חדר המידע | משה הלוי halemo
http://www.halemo.com/info/kav300/




תת אלוף יצחק שני
הצנזור הראשי

תת אלוף יצחק מרדכי
קצין צנחנים ראשי



אהוד יתום
ראש אגף המבצעים בשב"כ



משה ארנס
שר הבטחון



אלוף (מיל) מאיר זורע
ראש וועדת החקירה



נחמן שי
דובר שר הבטחון



יוסי גינוסר
איש שב"כ
חבר בוועדת זורע



יונה בלטמן
פרקליט המדינה

חיים הרצוג
נשיא המדינה



יצחק שמיר
ראש הממשלה

שמעון פרס
ראש הממשלה

יצחק זמיר
היועץ המשפטי לממשלה

יוסף חריש
היועץ המשפטי לממשלה

יהודית קרפ
ראש הוועדה

עדנה ארבל
פרקליטת מחוז תל אביב
חברה בוועדת קרפ

מישאל חשין
שופט בית המשפט העליון
זיכה סופית את אנשי חדשות

ינו צרור
עורך יום בעיתון חדשות

פרשת קו 300 היתה אבן דרך ביחסים בין העיתונות לבין מוסד הצנזורה הראשית בישראל. בשנת 1984 נעשה נסיון של גורמים בשירות הבטחון הכללי להסתיר מידע על פשעים שביצעו. הנסיון לא צלח, ועיתון צעיר גרם לכך שזו תהיה אחת מהפרשיות הכי ידועות בישראל, ואבן דרך בין היחסים לעיתונות לבין מוסד הצנזורה. פרטים על הפרשה מובאים כאן בצורה כרונולוגית לנוחיות הקורא.


עיתון חדש בישראל

בתחילת חודש מרץ 1984 מוקם עיתון "חדשות" על ידי רשת שוקן המוציאה לאור של עיתון "הארץ". עיתון הערב החדש של רשת שוקן ינסה להתחרות בעיתוני הערב האחרים, בעיקר כנגד "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ששלטו בזירה.

כבר מתחילת דרכו, מתריס עיתון "חדשות" כנגד הממסד העיתונאי ומסרב להצטרף להסכמים קיימים בין עורכי העיתונים לבין הצנזורה וצה"ל. ההסכמים ידועים בשם "וועדת העורכים", ותפקידם היה לתאם פרסומים בנושאים בטחונים בין עורכי העיתונים הגדולים לבין ראשי השלטון והצבא.

ביום 2 מרץ 1984 לפני תחילת הופעת העיתון "חדשות", מוזמן יוסי קליין, עורכו המיועד של עיתון "חדשות", למשרדי הצנזורה ושם נמסר לו צו לפי תקנה 97 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 המחייבים את העיתון ועורכיו להגיש לביקורת מוקדמת של הצנזורה, כל חומר לפי רשימת הנושאים שצורפו לצו.

תקנה 97 לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 קובעת (ציטוט):

97. כוח לדרוש הגשת החומר לצנזורה לפני פרסומו

(1) הצנזור רשאי לדרוש בצו מבעליו, מעורכו, ממדפיסו או ממוציאו לאור של כל פרסום, או מבעליו או מנהלו של כל בית-דפוס או עסק של דפוס, או ממחברו של כל חומר, או מכל אדם העומד להדפיס או לפרסם כל חומר, שיגיש לצנזור לפני ההדפסה או הפרסום כל חומר שנועד להדפסה או להוצאה לאור.

(2) כל צו כזה יכול להינתן בין בדרך-כלל ובין בדבר נושא מיוחד או לסוג של נושאים, ובמקרה של פרסום המתפרסם לעתים קבועות או בלתי-קבועות הוא יכול להינתן על כל הוצאה מיוחדת או סוג של הוצאות או על כל ההוצאות במשך תקופה נקובה.

(3) כל אדם המפר צו לפי התקנה הזאת יאשם בעבירה על התקנות האלה.

חטיפת אוטובוס של אגד ע"י מחבלים

ביום חמישי, 12 אפריל 1984, קבוצה של ארבעה מחבלים פלסטינים בני 17 חוטפת באיומי סכין אוטובוס של "אגד" בקו 300 שנסע מתל אביב לכיוון אשקלון על כביש החוף. קבוצת החוטפים מאיימת על חיי 25 הנוסעים בו. בנסיעה לכיוון רצועת עזה, משחררים המחבלים נוסעת בהריון. זו, לאחר שהורדה, מזעיקה את כוחות הבטחון ומדווחת להם על האוטובוס החטוף.

בבוקר שלמחרת, יחידה של סיירת מטכ"ל עוצרים את האוטובוס בצפון רצועת עזה, בקרבת מחנה הפליטים דיר אל בלאח. לאחר עצירת האוטובוס פורצים אנשי הסיירת אל תוכו. על הפעולה מפקח קצין צנחנים וחי"ר ראשי תת אלוף יצחק מרדכי.

במהלך הפריצה וההשתלטות על האוטובוס, נהרגת נוסעת חיילת ונפצעים מספר נוסעים. שניים מן המחבלים נהרגים במקום, ואילו שני הנותרים נתפסים ומוכים על ידי החיילים על מנת להממם, מחשש שיפעילו מטען נפץ שהיה ברשותם.

עם הוצאתם מן האוטובוס ובדרכם אל שדה חיטה סמוך, ניצפו המחבלים כשהם מובלים בידיהם של כוחות הבטחון. שני המחבלים שנותרו בחיים מוכים שוב בידי חיילים וקצינים, בהם גם קצין צנחנים וחי"ר דאז, תא"ל יצחק מרדכי שעל פי עדויות, מכה על ראש המחבל עם קת אקדחו האישי. לאחר מכן נמסרים המחבלים לאנשי השב"כ לשם חקירה.

שני המחבלים מועברים לידי אנשי השב"כ, בהם בכיר בשם אהוד יתום, שמכניס אותם לרכב מסחרי ולוקח אותם לחקירה. בדרך מקבל יתום הודעה מראש השב"כ דאז, אברהם שלום, להרוג את השניים.


הצילום שבו נראה אחד מהמחבלים החוטפים מובל חי על ידי אנשי שב"כ.
צילום: אלכס ליבק

מאוחר יותר, בשידורי הרדיו נמסר על ידי דובר צה"ל כי שני המחבלים נלכדו חיים. לאחר שעות אחדות מוסר דובר צה"ל כי כל ארבעת המחבלים שחטפו את האוטובוס, נהרגו.

הפרסומים המנוגדים בעניין של המחבלים, גורמים לעניינים להסתבך. לפיכך, שר הבטחון דאז, משה ארנס, מחליט לעשות שימוש בסמכותו, וממנה וועדת חקירה בראשות אלוף במילואים מאיר זורע, עליה מוטל לקבוע את העובדות בקשר לסיבת מותם של המחבלים, להסיק מסקנות ולהמליץ המלצות, לרבות מסקנות והמלצות בתחום האישי.

עיתון "חדשות" מצטט מקורות זרים

שלושה ימים לאחר מקרה החטיפה, ביום ראשון, 15 אפריל 1984 מצטט עיתון "חדשות" ידיעה מהעיתון האמריקני ה"ניו יורק טיימס" ובה הוא מספר לקוראים בישראל על תפיסתם בחיים של שניים מהמחבלים לאחר ההשתלטות על האוטובוס החטוף. הידיעה נאסרה לפרסום בישראל. הציטוט ממקורות זרים לא מובא לאישור הצנזורה. הידיעה מכה גלים בישראל.

דרישה מן העיתונות לא לפרסם את פרטי הפרשה

ביום שלישי 24 אפריל 1984 מתקיימת פגישה בין מנהל עיתון חדשות עמוס שוקן, הצנזור הראשי תת אלוף יצחק שני ויועץ שר הבטחון לענייני תקשורת נחמן שי. פגישה זו מתקיימת לאחר פגישה עם וועדת העורכים שבה לא היה חבר עיתון "חדשות". וועדת העורכים מחליטה שלא לפרסם את הידיעה בדבר הקמת ועדת החקירה.

הפגישה בין הצנזור הראשי ועמוס שוקן, למרות שעיתון "חדשות" לא היה חבר בוועדת העורכים, ואין לו הסכם כלשהו עם הצנזורה, מתקיימת לאחר שנודע לנחמן שי כי עיתון "חדשות" מחזיק בתמונה של אחד המחבלים שהומתו. בתמונה נראה המחבל מובל חי על ידי שני אנשי בטחון ישראלים. התמונה צולמה על ידי צלם העיתונות אלכס ליבק. התמונה תפורסם מספר ימים לאחר מכן, ותוכיח כי אחד המחבלים שנתפס היה חי והובל על ידי אנשי שירות הבטחון הכללי (שב"כ) בהכרה מלאה.

דרישה מן העיתונות לא לפרסם את פרטי הפרשה

ביום חמישי, 26 אפריל 1984, פונה דובר שר הבטחון נחמן שי ליוסי קליין, העורך הראשי של עיתון "חדשות", ומדווח לו על פגישת וועדת העורכים עם שר הבטחון באותו יום, בה הסביר שר הבטחון את רצונו באי פרסום הידיעה על מינוי ועדת חקירה בראשות אלוף במילואים מאיר זורע לבדיקת נסיבות הריגתם של המחבלים. נמסר כי רצונו של שר הבטחון משה ארנס נובע מחשש לחייהם של ארבעה שבויים ישראלים המוחזקים בידי ארגוני המחבלים של נאיף חוואתמה ואחמד ג'יבריל.

באותו יום בשעה 21:00, מתקשר אדם בשם בני הר נוי ממשרדי הצנזורה הראשית לעיתון "חדשות" ומציין שוב שכל החומר הנוגע לאירוע הפיגוע באוטובוס ותוצאותיו כולל ציטוט מקורות זרים בנושא חייב הגשה לצנזורה מוקדמת.

מאוחר יותר בערב, בשעה 22:30, מתכנסים עמוס שוקן, יוסי קליין, רינו צרור ודני דור ומחליטים לפרסם ידיעה על החלטת שר הבטחון למנות ועדת חקירה לבדיקת מותם של שני המחבלים שנתפסו חיים.

אנשי "חדשות" מבקשים לבדוק האם היתה חריגה בפעולות כוחות הבטחון בטיפול במחבלים. הכתבה שהם מבקשים לפרסם היא בניגוד לפניית שר הבטחון ומבלי להביא הנושא בפני צנזורה מוקדמת.

החלטת אנשי עיתון "חדשות" לפרסם את דבר הקמת וועדת החקירה נבעה בשל החשש שכאן מנוצל בצורה צינית איסור פרסום בשם שמירה על הבטחון, למרות שמדובר בסדרי שלטון לא תקינים.

עיתון "חדשות" מפרסם

למחרת, ביום שישי, 27 אפריל 1984 בגיליון מספר 46 של עיתון "חדשות" בעמוד הראשון, מתפרסמת הכותרת: "פרשת האוטובוס החטוף, הוקמה ועדת חקירה לבדוק איך נהרגו המחבלים"

בעמוד 3 בעיתון מופיעה הידיעה המלאה (ציטוט):

"שר הבטחון מינה ועדת חקירה בפרשת האוטובוס החטוף

שר הבטחון, משה ארנס, מינה אתמול ועדת חקירה לחקור את נסיבות מותם של שני מחבלים, שהורדו מהאוטובוס שנחטף לפני שבועיים בדרך לאשקלון. בראש הועדה עומד האלוף (מיל.) מאיר, ששימש עד לפני זמן קצר כמבקר מערכת הבטחון. הוועדה תחקור את האירועים, שהיו בשעתיים שלאחר השתלטות חיילי צה"ל על האוטובוס החטוף. כזכור, פרסמו עיתונים במערב, על סמך עדויות של עיתונאים ישראליים שהיו במקום, ששניים מהמחבלים נראו בחיים כשהורדו מהאוטובוס. דובר שר הבטחון אמר אתמול, שמסקנות הוועדה יפורסמו לאחר שיוגשו לשר הבטחון."

צו סגירה נגד עיתון "חדשות"

ביום הפרסום, יום שישי, 27 אפריל 1984, מגיש הצנזור הראשי תלונה לראש אגף החקירות במשטרת ישראל, בדבר חשד לביצוע עבירה על ידי העיתון בניגוד לתקנה 97 בתקנות ההגנה לשעת חירום. התלונה במשטרה היא נסובה על פרסום הידיעה האמורה בעיתון "חדשות", מבלי שהוגשה לצנזורה מוקדמת ובלי אישור הצנזור.

למחרת, ביום שבת, 28 אפריל 1984, מוציא הצנזור הראשי תת אלוף יצחק שני, צו סגירה לארבעה ימים כנגד עיתון "חדשות" וכנגד דפוס "גרפופרינט" בעקבות פרסום הידיעה האסורה בעיתון.

וכך הוא כותב בצו (ציטוט):

"תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 צו בענין איסור הדפסה

בתוקף סמכותי ע"פ תקנה 1(100)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 (להלן התקנות), אני מצווה בזאת לאמור:

הואיל ומכונות הדפוס של העתון "חדשות" המצויות בדפוס גרפופרינט בע"מ בחולון שמשו להדפסת ידיעה ביום 27 באפריל 1984, תחת הכותרת 'פרשת האוטובוס החטוף; הוקמה ועדת חקירה לבדוק איך נהרגו המחבלים' (להלן הידיעה).

והואיל והידיעה פורסמה בניגוד לתקנות 87 ו 97 לתקנות אני אוסר עליכם ועל כל אדם להפעיל את הדפוס לשם הדפסת העיתון 'חדשות' בשם זה או בשם אחר.

וכל זאת מעת חתימתי על צו זה ועד יום ד' 2 במאי 1984 שעה 18:00.

יצחק שני, תא"ל

הצנזור הראשי לעתונות ותקשורת"

ערעור לבית המשפט העליון

ביום 29 אפריל 1984, מיד לאחר קבלת צו הסגירה, מגישים אנשי עיתון "חדשות" עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד סגירת העיתון לארבעה ימים. את העתירה (בג"צ 234/84) מגישים חברת "חדשות" בע"מ, דפוס גרפופרינט בע"מ, חיים סולן, מנהל דפוס גרפופרינט בע"מ, רוני ארן, מנכ"ל העיתון "חדשות" וכן יוסי קליין, עורך עיתון "חדשות". העתירה מוגשת כנגד שר הבטחון וכנגד הצנזור הראשי.

סגירת העיתון נדחית ביום אחד לאחר הסכמה של בעלי הדין להשמיע את טענותיהם בבית המשפט העליון כבר באותו היום.

בדיון בבית המשפט שמתקיים ביום 29 אפריל 1984, מתברר כי עיתון "חדשות" הצעיר אשר לו פחות מחודשיים ימים, זהו לו המקרה החמישי שבו הפר את דיני הצנזורה. לטענת הצנזור, בארבעת המקרים הקודמים העיר לו על כך. פעם אחת התנצל עורך העיתון, ויתר המקרים טרם יושבו. במקרים קודמים אלה לא השתמש הצנזור בסמכותו המינהלית.

בית המשפט העליון בהרכב של השופטים מנחם אילון, שלמה לוין וא' חלימה דוחה את העתירה ומשאיר את הצו על כנו. את הנימוקים לדחיית העתירה מספק בית המשפט העליון רק ביום 9 מאי 1984.

בפועל נסגר העיתון ליומיים בלבד, משום שאחד הימים, שלגביהם הוחל הצו, היה אחד במאי, יום שבו לא הופיע העיתון ממילא. היום האחר היה יום הדיון. מאוחר יותר, אחרי שהוצא נגדו צו סגירה נוסף, שביצועו הושעה, מחליט עיתון "חדשות" להצטרף לממסד התקשורתי ולוועדת העורכים ובכך לקבל חסיון בדומה לעיתונים האחרים, מפני החלטות חד צדדיות של הצנזורה לסגירת העיתון.

הסיפור על המחבל החי עושה כותרות

בתקופת שלאחר מכן, בחודשים אפריל ומאי 1984, מתפרסמים בעיתונות הישראלית והעולמית ידיעות כי שניים מן המחבלים מתוך הארבעה שחטפו את אוטובוס אגד קו 300 הורדו חיים לאחר ההשתלטות על האוטובוס.

שיא הפרסום בפרשה הוא כאשר מתפרסמת בעיתון "חדשות" תמונה בה נראים שני אנשי שב"כ כשפניהם מוסתרים תחת ריבוע שחור, מובילים את אחד המחבלים חי וכפות בידיו מלפנים. התמונה שצולמה על ידי צלם העיתונות אלכס ליבק. התמונה מוכיחה מעל לכל ספק כי אחד המחבלים החוטפים היה חי ובהכרה מלאה בעת שנתפס.

העמדה לדין וכתב אישום כנגד אנשי עיתון "חדשות"

הידיעה בעיתון "חדשות" של יום שישי, 27 אפריל 1984, התפרסמה בלא שהובאה קודם לכן לידיעתו של הצנזור, ועל כך מועמדים בעלי העיתון ועורכיו לדין פלילי, לאחר שהצנזור הראשי טרח להגיש תלונה במשטרת ישראל כנגד אנשי עיתון "חדשות".

כתב אישום הראשון מוגש לבית משפט השלום בתל אביב כנגד עמוס שוקן - מנהל ומוציא לאור של עיתון חדשות (נאשם מספר 1). כנגד יוסי קליין - העורך הראשי של עיתון חדשות (נאשם מספר 2). כנגד רינו צרור - עורך יום בעיתון חדשות (נאשם מספר 3). כנגד דני דור - עורך לילה בעיתון חדשות (נאשם מספר 4). וכנגד חברת "חדשות" עיתון יומי בע"מ (נאשמת מספר 5).

אנשי עיתון "חדשות" מועמדים לדין בעבירה של "פירסום חומר בנושא המחייב צנזורה מוקדמת ללא הבאתו לצנזורה", שהיא עבירה המוגדרת בתקנה 97 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945.

בבית משפט השלום בתל אביב יושבת לדין השופטת אסתר קובו, ולאחר שמיעת הראיות, היא מחליטה בפסק דין ארוך ומנומק, לזכות את עמוס שוקן ולהרשיע את שאר אנשי עיתון "חדשות", הם יוסי קליין (העורך הראשי), רינו צרור (עורך יום), דני דור (עורך לילה) וחברת "חדשות" עיתון יומי בע"מ.

אנשי עיתון "חדשות" סירבו להעיד מטעם ההגנה, מה שהיה להם לרועץ בהחלטתה של השופטת קובו להרשיעם.

אנשי עיתון "חדשות" מחליטים לערער על הרשעתם בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

וועדת זורע

וועדת זורע, בראשות אלוף (מיל') מאיר זורע שהוקמה ביום 26 אפריל 1984 על ידי שר הבטחון משה ארנס, קובעת כי שניים מהחטופים מתו משברים בגולגולת, שנגרמו ממכות. בוועדת זורע שותף כחבר גם איש השב"כ יוסי גינוסר. גינוסר, כחבר וועדת זורע, פועל להעלמת חלקם של אנשי שירות הביטחון הכללי בפרשה. על חלקו בפרשה זו קיבל מאוחר יותר חנינה מנשיא המדינה ולא הועמד לדין. גינוסר היה מעורב בפרשה אחרת שבה היה מעורב, פרשת נאפסו.

(פרשת נאפסו: יוסי גינוסר היה ראש צוות חקירה של קצין צה"ל בשם עיזאת נאפסו. בשנת 1982 הורשע נאפסו בריגול ובגידה. הוא נשפט ל 18 שנות מאסר. בשנת 1980, כאשר נתפס נאפסו בעקבות הלשנה של ערבי לבנוני, החוקרים נקטו כלפיו אמצעי חקירה פסולים והעידו שקר לפני בית המשפט הצבאי המיוחד שהרשיע אותו. רק בחודש אפריל 1987 שוחרר עיזאת נאפסו מהכלא לאחר שעתר לבית המשפט העליון. העתירה לבית המשפט העליון התאפשרה לאחר שהכנסת חוקקה בשנת 1986 חוק המתיר לאדם לערער על פסיקות בתי דין צבאיים בבית המשפט העליון. יוסי גינוסר לא הועמד לדין בגין מחדליו ושקריו בפרשת נאפסו).

בפני הוועדה מעיד גם אהוד יתום, המכהן בתפקיד ראש אגף המבצעים בשב"כ, המקביל תפקיד אלוף בצה"ל. בעדותו לפני וועדת זורע מספר יתום, כי לשדה החיטה שאליו הובלו המחבלים לאחר הורדתם מן האוטובוס, הגיעו אנשים רבים שהקיפו את המחבלים, היכו אותם בידיהם ובעטו בהם. יתום יודע לספר כי אף הוא סטר לאחד המחבלים.

בין המכים, כדבריו, לא ראה אנשי שב"כ, אך ראה כיצד תת אלוף יצחק מרדכי (מי שהיה בזמן האירוע קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי) חובט באקדחו בראשי המחבלים עם קת אקדחו. לבסוף, סיפר יתום, העלה את המחבלים על רכבו במטרה להובילם לחקירה. במהלך הנסיעה, העיד יתום, המחבלים דיממו ומצבם החמיר. לכן הסיעם לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.

בדיעבד, אומר יתום לוועדת זורע, הריהו מצטער שלא לקח את המחבלים לטיפול רפואי בטרם יעבירם לחקירה. בדומה ליתום, גם אנשיו מוסרים עדויות שקריות לפני וועדת זורע. אנשי השב"כ יודעים לספר כי עשו כן על פי הנחייתו המפורשת של אהוד יתום, שניתנה להם על דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי.

בסיועו של יוסי גינוסר, שמכהן כחבר בוועדת החקירה, ומשמש גם כשותף לסודם של אנשי השב"כ ומדליף להם מידע מדיוניה, עולה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי חקירתה של וועדת זורע. בדין וחשבון שמוגש על ידי הוועדה ביום 20 מאי 1984 נקבע, כי שני המחבלים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך על איש מאנשי השב"כ לא הוטלה אחריות למות המחבלים.

ביחס ליתום קובעת הוועדה, כי בין התנהגותו והנסיבות בהן לקח את המחבלים ברכבו ולבין מותם של המחבלים לא נמצא כל קשר. על פי המלצת הוועדה, שהתבססה על הודייתו כי מתוך ש"נסחף" סטר לאחד המחבלים, מועמד יתום לדין משמעתי, והליך זה מסתיים בזיכויו. בהמלצת הוועדה, ועל יסוד עדותו של יתום לפניה, מועמד לדין משמעתי גם תת אלוף יצחק מרדכי. גם הליך זה מסתיים בזיכוי.

מסתבר כי אנשי שב"כ היטו וסילפו את החקירה והכל בעידודו ובפיקוחו של יוסי גינוסר, גם כן איש שב"כ. הקנוניה התגלתה, וגינוסר הואשם בבידוי ראיות, עדויות שקר והדרכת עדים, בדיוק אותן הטענות שטען עיזאת נאפסו לאורך השנים. יוסי גינוסר פוטר מהשרות. מאוחר יותר הוא מקבל חנינה מנשיא המדינה חיים הרצוג ביחד עם עוד מספר אנשי שב"כ. החנינה מספיקה להנתן עוד לפני שהם מועמדים לדין.

כתוצאה מהפרשה הוקמה "ועדת לנדוי" בראשות השופט משה לנדוי, שתפקידה לקבוע את עניין שיטות החקירה של השב"כ. בסופו של דבר ובפועל, הורתה וועדת לנדוי לשב"כ לחקור את עצמו.

וועדת בלטמן

התוצאות של וועדת זורע לא היו מקובלות על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר. מכיוון שוועדת זורע לא הצליחה לקבוע בידי מי ובאילו נסיבות נגרם מותם של המחבלים, הוחלט ביום 4 יוני 1984 להטיל על צוות בראשות פרקליט המדינה דאז, יונה בלטמן, לשוב ולחקור נושא זה.

בוועדת בלטמן חוזרים אנשי השב"כ ואהוד יתום על הגירסה השקרית אותה מסרו לפני וועדת זורע, תוך העלמת העובדה כי הרגו את שני המחבלים בפקודתו של ראש השב"כ אברהם שלום.

וועדה בלטמן קובעת כי חמישה אנשי שב"כ, שלושה אנשי מג"ב (משמר הגבול של משטרת ישראל) ושני חיילים היכו את המחבלים לאחר שנתפסו. אבל, גם וועדת בלטמן מסתיימת בלא כל ממצאים ומסקנות לגבי מי באמת אחראי למותם של המחבלים.

ראש הממשלה מתחלף

בחודש יוני 1984, לאחר הבחירות לכנסת, מוקמת ממשלת האחדות בין הליכוד בראשות יצחק שמיר, לבין המערך בראשות שמעון פרס. שמעון פרס מחליף את יצחק שמיר בראשות הממשלה למשך שנתיים, עד לכינונה של הרוטציה בתפקיד, בה יחזור שמיר לראשות הממשלה. יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה בעת החטיפה, מתמנה לשר החוץ בעת הקמת הממשלה.

שלושה בכירי שב"כ מתפטרים

בחודש נובמבר 1985 מבקשים שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי, מראש השב"כ אברהם שלום לחשוף את פרטי הפרשה ואת פרטי הטיוח או להתפטר מתפקידו. שלום מסרב להתפטר והשלושה פורשים מן השירות.

פנייה ליועץ המשפטי

בחודש מאי 1986, שלושה מבכירי השב"כ פונים ליועץ המשפטי לממשל יצחק זמיר ומספרים לו על הפרשה. כבר בחודש פברואר 1986 פונה איש השב"כ הפורש ראובן חזק לדורית בייניש, אז אשת פרקליטות המדינה, ומיידע אותה על פרטי הפרשה והטיוח.

היועץ המשפטי לממשלה פונה אל ראש הממשלה שמעון פרס ומבקש להתריע על שיבוש החקירה בוועדות שהוקמו. מתברר, כי המחבלים הוצאו להורג על ידי אנשי השב"כ בהוראתו הישירה של ראש השב"כ, אברהם שלום, וכי אנשי השב"כ תיאמו גרסאות, שיבשו ראיות והעידו עדויות שקר בפני וועדת החקירה הראשונה.

אל מול הטענות הללו, טוען ראש השב"כ אברהם שלום כי הוראותיו היו "ברשות ובסמכות", כלומר באישורו של ראש הממשלה הקודם ביום האירוע - יצחק שמיר.

היועץ המשפטי מפעיל את משטרת ישראל

ביום 18 מאי 1986, קרוב לשנתיים לאחר שנושא החקירה נקלע למבוי סתום, מדווח היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, למפכ"ל משטרת ישראל, כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה האמורה על ידי ממלאי תפקידים בשב"כ.

פניית היועץ המשפטי חזרה והעלתה לסדר היום הציבורי את הפרשה.

היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, מבקש לחקור את החשדות של שיבוש החקירה. בקשתו זו גורמת לכך שממשלת ישראל מחליטה לפטר אותו חודש לאחר פנייתו למשטרה. גם היועץ המשפטי לממשלה החדש שנבחר במקומו של זמיר, יוסף חריש, דורש למצות את הדין עם האחראים.

בחלק מהציבור יש דרישה לחקור את הפרשה. היועץ חריש מתכונן להורות על חקירה משטרתית בעניין. בעקבות זאת, ובטרם הספיק העניין כולו להתברר בבית המשפט, מגישים השב"כ ושלושה מבכיריו, ביניהם יוסי גינוסר ואהוד יתום, בקשת חנינה לנשיא המדינה חיים הרצוג.

חנינה לאנשי השב"כ

ביום 10 אוגוסט 1986, כותב איש השב"כ אהוד יתום כי הוא ופקודיו הרגו את שני המחבלים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה "על מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים".

יתום מודה כי בעדויותיהם בהליכי החקירה, לפני וועדת זורע ולפני הצוות ברשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם אשר הרגו את המחבלים. כך נהג בעצמו, והינחה את אנשיו לנהוג, על דעתו של ראש השב"כ. הוא האמין, לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל.

ביום 24 אוגוסט 1986, מחליט הנשיא חיים הרצוג לחנון את אנשי השב"כ עוד לפני שנפתח הליך משפטי כלשהו, ולפני שבכלל מוגש כנגדם כתב אישום. הנשיא נענה לבקשת אנשי השב"כ המעורבים בפרשה. בכך מסוכלת האפשרות שאיש כלשהו יועמד לדין על אירועי פרשת קו 300.

בנוסף מעניק הנשיא הרצוג חנינה ל 11 קצינים בכירים שהיו מעורבים בפרשת אוטובוס 300, ומעורר בכך פולמוס ציבורי בקשר לסמכות החנינה של הנשיא.

משטרת ישראל חוקרת

משהושלם הליך החנינה על ידי נשיא המדינה, מתחילה משטרת ישראל לחקור את הפרשה, במטרה להעמיד את העובדות על דיוקן.

ביום 27 אוגוסט 1986, בחקירה במשטרת ישראל, מתאר אהוד יתום בפרוטרוט כיצד נטלו הוא ואנשיו את שני המחבלים משדה החיטה אליו הובאו על ידי החיילים, כיצד הובילו אותם למקום מבודד וכיצד חבטו בראשיהם בעזרת אבנים ומוט ברזל עד למותם.

יתום מתאר את המהלכים שננקטו, בתיאום מוקדם מלא בינו לבין חבר הוועדה יוסף גינוסר, לשיבוש חקירתה של וועדת זורע ולהכשלת הצוות החוקר בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן.

עם קבלת ממצאי חקירת המשטרה ממנה היועץ המשפטי לממשלה החדש, יוסף חריש, צוות של משפטנים בכירים בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה יהודית קרפ, שתפקידו להרחיב ולהעמיק בחקירת הפרשה העגומה ולסכם את מסקנותיה.

וועדת חקירה נוספת - וועדת קרפ

ביום 23 ספטמבר 1986 מוקמה וועדת חקירה נוספת לחקור את פרשת קו 300 ואת נסיבות מותם של שני המחבלים. הוועדה כוללת את יהודית קרפ - המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עדנה ארבל - אז פרקליטת מחוז המרכז, וי' אליסוף - הממונה הבכיר לחקיקה ויועץ לשר המשפטים.

אחת המסקנות של וועדת קרפ היתה ששני המחבלים הומתו בהוראתו הישירה של ראש השב"כ אז אברהם שלום.

בסופו של דבר, ובשל החנינה שניתנה לארבעה מאנשי השב"כ שהיו מעורבים בהריגת המחבלים, מחליט היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש שלא להעמיד לדין גם אנשי שב"כ אחרים, שלגביהם נקבע כי נטלו חלק בשיבוש מהלכי החקירות.

מדינת ישראל משנה את חוקי איסור הפרסום

ביום 18 ספטמבר 1988 מפרסמת המדינה צו חדש המגדיר את היחס של מפרסם בעיתון, בספר או בכל דבר דפוס, את אופי התנהגותו ואת הצורך להגיש את הפרסום לעיון מוקדם ולאישורה של הצנזורה.

בקובץ התקנות של מדינת ישראל מתפרסם "צו שעת חירום (הגשת דברי דפוס ופירסומים לביקורת מוקדמת ואיסור דפוס ופירסום), התשמ"ט 1988".

צו זה קובע בסעיף 2 בו, כי "כל אדם המדפיס או המפרסם דבר דפוס או פירסום הנוגע לבטחון המדינה, בין שהוא מיועד לפירסום בארץ ובין שהוא מיועד לפירסום בחוץ לארץ, חייב להגישו לצנזור לפני הדפסתו או פירסומו".

סעיף 3 לצו אוסר פירסום או הדפסה של דבר דפוס כאמור, כל עוד לא הוגש לצנזור וניתן היתר בצידו. סעיף 4 לצו מוסיף וקובע כי "צו זה לא יחול על אדם המדפיס או מפרסם אשר נמסר לידיו צו אישי בדבר הגשת פירסומים ודברי דפוס לביקורת מוקדמת לפי תקנה 97 לתקנות".

צו זה פותר את השאלות המשפטיות שהתעוררו בעקבות העמדת לדין של אנשי עיתון "חדשות" שהועמדו לדין בשל פרסום אסור. פרסום הצו ברשומות, פותר את הבעיה המשפטית של תוקפן החוקי של תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945, לאחר שהללו לא פורסמו ברשומות, ותוקפן החוקי הוטל בספק לאחר כינונה של מדינת ישראל.

רבים בעבר הועמדו לדין על הפרת תקנות ההגנה לשעת חירום, כאשר בעצם לא היה להם תוקף חוקי מאחר שלא פורסמו כמו כל חוק ותקנה בספר הפרסומים הרשמי של מדינת ישראל - קובץ התקנות - הרשומות.

בית המשפט המחוזי מזכה את אנשי "חדשות"

ביום 23 דצמבר 1992 נותן בית המשפט המחוזי בתל אביב (תיק ע"פ 27/90) את פסק הדין לגבי אנשי עיתון "חדשות" שהורשעו בבית המשפט השלום. השופטים י' גלעדי, י' גולדברג וד"ר ג' קלינג מזכים את אנשי העיתון מהרשעתם בבית המשפט השלום.

בית המשפט המחוזי מזכה את המערערים בקובעו כי תקנות ההגנה משנת 1945 לא פורסמו ברשומות, הן הפרסומים הרשמיים של המדינה, ולפיכך לא ניתן להסתמך על תקנה שלא פורסמה בצורה רשמית. אי פירסומה ברשומות של התקנה, שולל את תוקפה.

נימוק נוסף שמאפשר לזכות את אנשי עיתון "חדשות" הוא שהצנזור לא היה מוסמך להאציל סמכויותיו לאחר כפי שעשה, כך שיורה לעיתון "חדשות" לא לפרסם את הקמתה של וועדת החקירה.

זיכויים של אנשי עיתון "חדשות" אינו מקובל על המדינה, וזו מערערת לבית המשפט העליון (תיק רע"פ 1127/93).

סגירה סופית של עיתון "חדשות"

בינתיים, ביום 30 נובמבר 1993 נסגר סופית עיתון "חדשות" לאחר השקעות כושלות והפסדים כספיים. בעליו של עיתון "הארץ" ועיתון "חדשות", עמוס שוקן, ניסה לקבל זיכיון לרדיו האזורי וזיכיון לערוץ השני, וכשל. גם הלוואת ענק שקיבל עיתון "חדשות" מעיתון "ידיעות אחרונות", לא עזרה לו להתרומם.

ערעור וזיכוי נוסף של אנשי "חדשות" בבית המשפט העליון

ביום 30 מאי 1994, מזכה בית המשפט העליון את אנשי עיתון "חדשות" לאחר שהמדינה הגישה ערעור על זיכויים בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

הדיונים בערעור המדינה מתקיימים ביום 2 נובמבר 1993 (כאשר עיתון "חדשות" עדיין פועל) וכן ביום 12 אפריל 1994 (לאחר שהעיתון כבר הפסיק לפעול).

כאמור, השופטים דב לוין, אליהו מצא ומישאל חשין (שכתב את רוב פסק הדין) מזכים את אנשי עיתון "חדשות".

כמעט 10 שנים לאחר שהוגש כתב אישום כנגד אנשי עיתון "חדשות" בגין פרסום שלא הוגש ולא אושר על ידי הצנזורה הראשית, מתפרסם פסק הדין הסופי לגבי אנשי עיתון "חדשות". הללו מזוכים מכל אשמה. כתב האישום המקורי הוגש כאשר לעיתון "חדשות" הצעיר לא מלאה אפילו חצי שנה לקיומו. הזיכוי המוחלט בבית המשפט העליון גם הוא מתקבל לאחר שלא מלאה חצי שנה לסגירתו של העיתון.

עיתון "חדשות" חשף טיוח, מחדל ושיבושי משפט של אנשי שב"כ שסרחו ושילם על כך את המחיר. אנשי השב"כ הסורחים לא היו צריכים לעבור את המסלול הזה. הללו דאגו לקבל חנינה מנשיא המדינה חיים הרצוג עוד בשלב גיבוש כתבי האישום כנגדם.

חשיפה בעיתון ידיעות אחרונות של הורג המחבלים

בשנת 1996 מודה אהוד יתום בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" כי הוא היה זה שהרג את שני המחבלים. יתום, שנמצא בתהליך של פרישה לגמלאות משירות הבטחון הכללי בו הוא משרת משנת 1972, מספר כי הסיט את הרכב לפרדס, הוריד את המחבלים והיכה בראשיהם באבן, כדי ליצור רושם שהם נהרגו בזמן פעולת הפריצה: "תאמין לי שלא היה צריך להתאמץ מדי, כי הם היו גמורים" ציטט העיתונאי מרדכי אלון מ"ידיעות אחרונות" את יתום.

לאחר פרסום הראיון חזר בו יתום, וטען כי מעולם לא אמר שהוא שהרג את השניים במו ידיו.

איש השב"כ כוכב הפרשה, השיבוש והטיוח, נבחר לכנסת

לאחר שנכשל בקבלת תפקידים ציבוריים בגלל הרבב המוסרי והפלילי שדבק בו, והן בגלל עתירת לבג"צ שהוגשו כנגד מינויו, מחליט אהוד יתום לרוץ ברשימת הליכוד לכנסת. יתום ניסה להתקבל לתפקיד קצין הכנסת וכן לתפקיד ראש מטה למלחמה בטרור שייעד לו ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2001. יתום נכשל בקבלת תפקידים ציבוריים אלו.

בבחירות שהתקיימו בשנת 2003, נבחר אהוד יתום ברשימת הליכוד לכנסת. כיום יתום הוא חבר כנסת במשרה מלאה.

מקורות
פסקי הדין השונים בפרשת קו 300




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:21   14.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  54. שופט עליון חיים כהן ז''ל = יוקרת מערכת !!!  
בתגובה להודעה מספר 52
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 16.01.11 בשעה 09:51 בברכה, פילוביץ שחף
 
5.נספחים להחלטת ברנס = משפט חוזר = יוקרת מערכת
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5522&forum=gil&archive=#5

יוקרה מול צדק-ידיעות אחרונות.


לקרוא, להפנים, להבין, ותוציאו את האצבע מה.... [



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ראשון ל' בשבט תשס''ז    09:57   18.02.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  70. מבחן התוצאה !!  
בתגובה להודעה מספר 52
 

לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:41   16.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  55. יוסי גינוסר = פרשת עיזאת נאפסו הצ'רקסי !!  
בתגובה להודעה מספר 50
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 16.01.04 בשעה 16:29 בברכה, פילוביץ שחף
 
פרשת נאפסו










            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   04:32   25.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  56. שוב גנוסר ושוב 300 ...........  
בתגובה להודעה מספר 55
 
שוב גנוסר ושוב 300

בפעם הראשונה שהתוודענו לקיומו של יוסי גנוסר, היה זה כאשר "גימל" מהשב"כ בידה והסתיר ראיות על מעורבות אנשי השב"כ ברצח המחבלים בפרשת "קו 300" בחודש אפריל 1984. השב"כ ניסה להפיל את הרצח על איציק מרדכי, וכמעט הצליח. בוועדת זורע שהוקמה כדי לחקור את הפרשה, כיהן גנוסר כנציג השב"כ. גנוסר תיאם עדויות, העלים ראיות ובדה אחרות, במטרה לנקות את השב"כ ולסבך אגב כך את איציק מרדכי. לאחר שהשחיתות התגלתה, במקום לנקות את האורוות, כל אנשי השב"כ המעורבים קיבלו חנינה באישון לילה.

בדיעבד הסתבר כי גם לפני כן בידוי ראיות לא היה זר לגנוסר אשר היה ראש הצוות שחקר את עיזאת נאפסו, הקצין הצ'רקסי שנתפס בחשד לעבֵרות ביטחוניות בעת שירותו כקצין צה"ל. החוקרים נקטו כלפי נאפסו אמצעי חקירה פסולים והעידו עדות שקר לפני בית המשפט הצבאי המיוחד שהרשיע את נאפסו. פרשת קו 300 באה לנאפסו כנס משמים. הוא שמע על גנוסר, ערער על פסק הדין בעניין שלו, זוכה ושוחרר מהכלא.

עם עליית העבודה לשלטון ב-1992, מונה גנוסר למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון ע"י פואד בן-אליעזר. המינוי נפסל בבג"צ אשר קבע שאמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית ושל המדינה. כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים. יש להעניק משקל נכבד לשיקולים הבאים לקיים, לשמר ולפתח את הרגשת הציבור כי משרתיו אינם אדוניו וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור מתוך יושר וניקיון כפיים. אין זה סביר למנות למשרה בכירה בשירות המדינה אדם שעבר עבֵרות חמורות בנסיבותיהן. בשני המקרים מדובר בעבר פלילי, גם אם מרכז הכובד של ההכרעה איננו יסודותיה הפורמליים של העבֵרה, אלא הנסיבות שבהן התבצעה. גם אם המועמד זכה בחנינה מטעם הנשיא, חנינה זו אין בכוחה למנוע מהממשלה, העושה מינוי על-פי דין, מלהתחשב בעברו הפלילי של הנחון במה שנוגע למינוי.

אותו גנוסר שנפסל משום ששיקר ורימה את המערכת השלטונית הדמוקרטית, שימש לאחר מכן כאיש הקשר של רבין וברק ברשות הפלסטינית. השבוע הסתבר שהשחיתות מלווה את גנוסר באשר ילך. ניתן אולי לחשוב שבפרשת קו 300 ובפרשת נאפסו גנוסר הגן על בטחון המדינה. לא כך הדבר בפרשה החדשה. מדובר בניהול חשבונות עבור הפלסטינים, מתן שוחד ולקיחת עמלות, ואגב כך גם ניהול משא ומתן מטעם מדינת ישראל עם אותם מיטיבים פלסטינים. האם בעת ניהול המשא ומתן ראה לנגד עיניו את טובת המדינה או את טובת כיסו? כבר נאמר שכסף יעוור עיני צדיקים. וגנוסר רחוק מלהיות צדיק.

החשבון השווייצרי של הפלסטינים החזיק בימים הטובים 300 מיליון דולר. עם תחילת מתקפת הטרור הפלסטינית הכסף נמשך מהחשבון. גנוסר אומר שהכסף נועד למימון חברת תקשורת. בטח. מאוד הגיוני שרשות טרוריסטית יוצאת למלחמה, ומפנה כסף כדי לממן חברת תקשורת. הרבה יותר הגיוני שגנוסר שוב בודה ראיות ומשקר כדי להגן על עצמו.

אגב כך מסתבר שגנוסר שיקר בתצהיר שהגיש לבג"ץ. שוב שיקר. ח"כ צבי הנדל היה זה שניסה למנוע את מינוי גנוסר כשליח מטעם ראש הממשלה אהוד ברק, בטענה שגנוסר נגוע בניגוד עניינים. גנוסר אמר שלא. עוזרד לב אומר היום שכן. תבחרו אתם למי להאמין - לגנוסר, בדאי שנחון, או לעוזרד לב אשר מפליל את עצמו אגב מסירת המידע החדש.

הדבר המדהים בפרשה הנוכחית סביב גנוסר הוא ששום דבר כאן לא מפתיע. הבנאדם מתנהל במוסדות הדמוקרטיים כמו פיל בחנות חרסינה, והפוליטיקאים לא מפסיקים למנות אותו לתפקידים שונים. שרון מינה אותו לראש מכון הייצוא; בן-אליעזר מינה אותו למנכ"ל משרד השיכון; רבין וברק השתמשו בו במו"מ עם הרשות הפלסטינית; שרון השתמש בו למגעים שונים עם הרשות; השב"כ השתמש בו לאותה מטרה. זה רק מראה שהממנים לא שונים בהרבה מהממונה.
http://www.mikud.net/mag/mag02041.shtml

הסקופ של בן כספית במעריב:

http://images.maariv.co.il/cache/ART393446.html

ראיון של עוזרד לב אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל:

http://images.maariv.co.il/cache/ART393708.html

הרזומה של יוסי גנוסר:

http://images.maariv.co.il/cache/ART393449.html

בג"צ אייזנברג שפסל את מינוי גנוסר לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון:

http://oranimb37.oranim2.macam.ac.il/home/home.exe/646/1197?load=T



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
Bilion
גולש אורח
   20:12   05.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  7. היו מלא דברים שאמרו על רצח רבין שמועות רבות  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:17   06.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  8. שמועות מתחילות מ.....................  
בתגובה להודעה מספר 7
 
שועלון
חבר מתאריך 12.8.03
549 הודעות 15:42 06.11.03

קישור לשידור ישיר מטכס האזכרה של רבין

http://www.msn.co.il/webinclude/redir.asp?STARTID=NIP_1988_06&PAGE=0001&adgroup=FIRST_STORY&URL=http%3A//stream.msn.co.il/ch2



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:13   08.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  10. פרק שביעי:''סוכן שב''כ-אבישי רביב, מסית את.....  
בתגובה להודעה מספר 0
 
....יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין!!"







כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:33   08.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  11. פרק שמיני: ''לקראת הגרסה הרשמית....''  
בתגובה להודעה מספר 10
 
ציטוטים מדף 99 בפרק המצ"ב, בו מראיין המחבר את...:-
אברהם רוטם-בכיר בשב"כ.....

שכתב את הספר: האמת, חבר

מראיין: מדוע יורם רובין מפריע לך כל כך, חייל
בשרשרת הפיקוד??
ותם: יורם רובין לא היה חייל פשוט, הוא היה מפקד
יחידה שהייתה אמורה לאבטח את חיי יצחק רבין, ראש הממשלה שלנו..
הוא היה אמור לבדוק את הסביבה, לראות מה קורה, לומר:"רק רגע,
אדוני ראש הממשלה, אנחנו לא נרד במדרגות האלה כרגע."
מראיין: למה לא?? מה היה אמור להפחיד אותו??
ותם: שהשטח לא היה סטירילי, שהוא נכנס לשטח שהוא
לא ידע מי נמצא בו, שהמידע ברשותו אומר לו שרבין נמצא בסכנה."





@ כפי שאברהם רוטם אמר בראיונו לעיל, יורם רובין קודם אז ונכון
להיום ממש בימים אלה = שבוע הזיכרון של רבין 2003 רובין
קודם והוצב לתפקיד כ...:-

67. יורם רובין קודם, קב''ט שגרירירות וושינגגטון !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5359&omm=67&viewmode=




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   17:19   08.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  12. פרק תשיעי:''קשר שתיקה''-איך התפתחה הגרסה הרשמית  
בתגובה להודעה מספר 11
 
...."שיגאל עמיר הרג את יצחק רבין, ושפעל לבד-מאז 1995??"
{סוף ציטוט מהפרק ההמצ"ב}

@ קישורים רילונטים לנושא הנמצא בגילוי מסמכים...:-
5. קשר השתיקה- מי רצח את יצחק רבין?יורם רובין!!
http://rotter.net/forum/gil/5089.shtml
רצח רבין-הרוצח מסתובב חפשי,עדיין...!!!
http://rotter.net/forum/gil/5078.shtml
דליה רבין דבקה בעמדתה: ''הכל תרגיל''...........
http://rotter.net/forum/gil/5359.shtml








כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   21:40   08.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  13. פרק עשירי: ''משפחת רבין מדברת....''  
בתגובה להודעה מספר 12
 
{ציטוט מהפרק המצ"ב}
"בקייץ 1999, יובל רבין, בנו של ראש הממשלה המנוח, נתן
ראיון לעיתון מעריב, בראיון התייחס למגוון נושאים, כולל חקירת
מותו של אביו. יובל אמר, שהוא מרגיש שהחקירה אינה ממצה. הוא
לא האמין שיגאל עמיר פעל לבד, ורצה שכל האשמים יועמדו לדין...!!
"
{ציטוט מהפרק המצ"ב}
"השתיקה הופרה, כאשר ח"כ עופר פינס, יושב ראש סיעת העבודה,
גילה את סיפרו של בארי חמיש, נראה שהוא לא היה מודע לקנוניית
ההשתקה, אולי חשב שאף אחד לפניו לא אזר אומץ למתוח ביקורת על הספר...
"
@ מצ"ב הקישור בגילוי מסמכים לפרשת אופיר פינס ובארי חמיש, במסדרונות בית המשפט השלום בתל-אביב.....מניעת מכירת הספר "מי רצח את רבין" ברשת סטימצקי ובכתב על נייר רשמי של כנסת ישראל...:-
מה לח''כ אופיר פינס ולסופר עיתונאי בארי חמיש?
http://rotter.net/forum/gil/5049.shtml









כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   21:50   08.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  14. פרק אחד עשר: ''כלי התקשורת הישראלית...''  
בתגובה להודעה מספר 0
 





כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:08   08.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  15. פרק שניים עשר: ''הפוליטיקה של ההתנקשות...''  
בתגובה להודעה מספר 14
 





כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   21:05   10.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  16. פרק שלושה עשר: ''התיאוריה שיגאל עמיר פעל לבד  
בתגובה להודעה מספר 15
 
...והרג את יצחק רבין"
לתיאוריה הזו ישנם שני חלקים, ואם אחד מהם אינו ניתן להוכחה,
אזי כל התיאוריה קורסת







כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:07   11.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  17. פרק ארבעה עשר: ''ההשלכות המזעזעות''......  
בתגובה להודעה מספר 16
 
תיאורית "העמיר לבד" לא עומדת בבחינה, וההשלכות המזעזעות.
אולי ההתמודדות עם האמת יכולה לתת כוח למצוא פתרון.
"האמת" היא מושג חמקמק, ונצטרך לפעול בזהירות.

פרשת קו 300 מהווה נקודת מוצא התחלתית טובה, מאחר ומהלך
האירועים מתועדים היטב....







כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:39   11.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  18. פרק חמישה עשר: ''מה הצעד הבא??''.............  
בתגובה להודעה מספר 17
 
"הטענה שועדת "שמגר" ומשפטו של יגאל עמיר מיצו את החקירה של
רצח רבין, ושאין מה להשיג מחקירה נוספת, אינה טענה רצינית -
היא חלק ממונולוג של תרמית השתיקה...!!"








כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:30   12.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  19. פרשת רביב כתם על שלטון החוק............  
בתגובה להודעה מספר 0
 
פרשת רביב כתם על שלטון החוק
19.12.2001

למעלה מחמש שנים נאבק חבר הכנסת מיכאל איתן לחשיפת האחראים למחדל הקשור בהפעלתו של אבישי רביב.עם פתיחת אתר האינטרנט שלו אמר חבר הכנסת מיכאל איתן כי יפרסם באתר מידע מגוון הנוגע להפעלת אבישי רביב לפני רצח רבין ז"ל ולמסע הרמיה והטיוח של גורמים בשב"כ ובפרקליטות לאחר רצח רבין. חבר הכנסת מיכאל איתן הוסיף כי לא יניח למי שהוליכו שולל את היועץ המשפטי לממשלה בן יאיר את רו"המ בנימין נתניהו את הקבינט המדיני בטחוני ואת הכנסת להתחמק מהסברים ומחשיפת כל האמת בפרשת אבישי רביב.

מצ"ב תזכיר לראש הממשלה נתניהו שהוגש בראשון ל אוקטובר 1998
מסע ההשתקה והכזב נמשך עד היום.

לכבוד
אש הממשלה
מר בנימין נתניהו

הנדון: בקשה להקמת ועדת חקירה על פי חוק ועדות חקירה

אדוני ראש הממשלה,

על פי חוק ועדות חקירה תשכ"ט 1968 יש בסמכות הממשלה להחליט על הקמת ועדת חקירה.
סעיף 1 לחוק קובע:

" ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון."

אודה לך מאד אם תביא להחלטת הממשלה הצעת החלטה בדבר הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הנושאים הבאים:

· מה היה מלוא חלקו של אבישי רביב כסוכן השב"כ ביזום וביצוע פעילות בלתי חוקית לרבות חלקו בהסתה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל , ובמידת מעורבותו בחבורה של האחים עמיר ובסיוע שנתבקש לתת, ואולי אף נתן, לפעילות האחים עמיר.

· לחקור את המניעים ושיקול הדעת של מפעילי אבישי רביב במתן "הכשר" לפעילותו החריגה לפני ואחרי ביצועה, באי הפסקתה, ובמידת הדיווח עליה לדרג המדיני,
המניעים ושיקול הדעת בהענקת תשלומים וטובות הנאה אחרות שניתנו לו, לרבות סגירת
תיקים וחסינות מפתיחתם, כל זאת בתקופה שקדמה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל
ולאחריה, עד עצם היום הזה.


· לחקור את המניעים ושיקול הדעת של הגורמים בפרקליטות המדינה במתן גבוי להפעלת סוכן פרובוקטור לפני ואחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. לחקור מהן הסיבות לעמדת הפרקליטות למנוע העמדתו לדין של אבישי רביב באשמת הסתה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בעוון אי מניעת פשע, בעוון עדות שקר ובעוון ביצוע עשרות פעולות של תקיפה, הסתה נגד יהודים וערבים איומים והפרת הסדר הציבורי, שביצע רביב בניגוד מפורש להוראות מפעיליו מהשב"כ ותוך אזהרתו על ידם כי לא יקבל חסינות על המעשים הללו.

· לחקור חשד לפיו גורמים בפרקליטות ובשב"כ הטעו מתוך כוונה או מתוך רשלנות את ראש הממשלה, הקבינט הביטחוני, את ועדת החקירה הממלכתית לעניין רצח ראש הממשלה ואת הציבור בישראל, והאם הסתירו מידע תוך שיתוף פעולה מאחורי גבו של הדרג המדיני.

אדוני ראש הממשלה,

יהיו מי שירצו להשתמש בתזכיר זה המחדד נקודות שנותרו סתומות בכל הקשור לפרשת אבישי רביב ולהקשרה לפרשת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, על מנת לחזק תיאוריות שונות ומשונות פרי דמיון אנושי נוכח הבלתי ידוע, תיאוריות המרמזות על "קונספירציה" בניגוד למה שקבעה ועדת שמגר כי מדובר במפגע בודד.

אחרים מנסים לנצל את החלל השחור של הבלתי מוסבר לצרכים של הסתה ושנאת אחים, לאלו וגם לאלו יש זכות קיום אך ורק נוכח תחושה כללית שלא כל מה שניתן לגלות בפרשה זו אכן ראה אור. אני משוכנע כי לאחר השלמת החקירה המבוקשת כשהציבור יקבל את מלוא המידע שניתן להציג בפניו בהקשר לפרשת רביב, ולאחר שיופקו הלקחים המתאימים ויוסקו המסקנות הנדרשות, תנוח דעתם המוטרדת של רבים וטובים.

ביודעי כי פנייתי זו אליך תעורר תמיהות ושאלות בהקשר לתפקוד השב"כ בפרשה זו וייתכן גם תוביל להסקת מסקנות בדבר ליקויים בתפקוד הארגון ומפקדיו ברצוני להדגיש בצד הביקורת הנקודתית את מלוא הערכתי לפעילות השוטפת של הארגון וחייליו העוסקים בשקידה במיומנות ובמסירות בשמירה על בטחון אזרחי המדינה ומוסדותיה. אני תקווה כי הארגון חזק ובוגר דיו כדי שלא להשתמש באמון ובהערכה שיש כלפיו ולמנוע הסדרת הפיקוח של הדרג המדיני על פעולותיו והסקת מסקנות כלפי מי שטעו בפעולה ובהפעלה.

כמובן שיש לי גם אמון כולל במערכת אכיפת החוק בישראל אולם איני יכול להימנע מהתחושה הקשה שדווקא בכל הקשור לביקורת המערכת על פעילות השב"כ כשלה הפרקליטות ובעקבות כשלון זה, במקום להפיק לקחים ולהסיק מסקנות העדיפה המערכת להגן על עצמה והיא ממשיכה בכך עד לרגע זה , בהקשר זה מחדלים או מעשים שניתן להתייחס אליהם בגישת בית הילל כשמדובר בפעילות אורגן ממשלתי כזה או אחר, יש להתייחס אליהם בצורה קפדנית ודקדקנית, קלה כחמורה, כשמדובר בליקויים בליבה של המערכת הדמוקרטית, במערכת אכיפת החוק.

דברי הסבר:

א) מבוא

בעקבות רצח יצחק רבין ז"ל התגלה בציבור כי אבישי רביב, פעיל בתנועות ימין קיצוניות במשך שנים רבות, היה סוכן שב"כ שכינויו "שמפניה". לאור העובדה שאט אט נחשפו לציבור עוד ועוד פרטים בדבר מעלליו של אבישי רביב, הזדקרה במלוא חריפותה השאלה: מי היה אחראי לפעולות האלימות, ההסתה והאיומים שביצע אבישי רביב. התמיהות בציבור גברו נוכח העובדה שאבישי רביב – למרות שנעצר פעמים רבות על ידי המשטרה בחשד לביצוע עבירות שונות - לא הועמד לדין וגל שמועות עכורות בדבר המניעים להענקת החסינות המשפטית מפני העמדתו לדין, הוביל לאין ספור גירסאות בדבר קיומה של "קונספירציה" מסוגים שונים בכל הקשור לרצח יצחק רבין ז"ל.
ועדת החקירה הממלכתית שמונתה לחקור את רצח יצחק רבין ז"ל (ועדת שמגר) חקרה בין השאר את מה שהיא מכנה "פרשת אבישי רביב" ופרוט ממצאיה מופיע בפרק ד' של הנספח הסודי לדו"ח.
באופן טבעי, מאחר ופרשת "אבישי רביב" נתפסה בזמנו כפרשה בעלת הקשר מוגבל למעשה הרצח, ומאחר ולועדה הוגשו הרי הררים של חומר שהתייחס לכל ההיבטים של הפרשה, לא התמקדו חברי הוועדה בפרטי הפרטים של פרשת אבישי רביב והסתפקו בהתייחסות המשתרעת על פני 5 עמודים הנוגעת לפעולותיו של אבישי רביב.

בין הממצאים העולים מדו"ח הוועדה ראוי לציין את העובדות הבאות:

1. אבישי רביב היה קשור לשרות הביטחון כסוכן מדצמבר 1987.

2. אבישי רביב הפר את החוק פעם אחר פעם מעשיו כללו עבירות חמורות: תקיפות, חבלה ברכוש הפרת הסדר הציבורי והסתה נגד יהודים וערבים. הוא קיבל התראות ואזהרות חוזרות ונישנות לפיהן לא יינתן לו גיבוי אם יפר את החוק, אך הלכה למעשה מערכת אכיפת החוק העניקה לו חסינות ולא נפתחו נגדו הליכים משפטיים. (למעט מקרה אחד שפרטיו יובאו בהמשך).

3. הועדה מתארת את אבישי רביב : כ"סוכן שהתנהגותו גדושה פרובוקציות, שאיננו נשלט כראוי בידי מפעיליו, אשר גם אישרו לעתים מעורבותו בפעילויות קיצוניות שנועדו להגביר את אמינותו בעיני סביבתו".

4. באשר לטענה כי בהפעלת אבישי רביב היה כורח בל יגונה קובעת הוועדה "כל בר דעת מבין שאיסוף מידע הוא חיוני וכי מי שעוסק בכך אינו בהכרח צדיק ובר לבב, אולם יש להיזהר מפרובוקטורים המנצלים את הגיבוי שניתן להם, עקב כוונה רעה שבליבם או בשל מופרעות באופיים, והופכים ליוזמי פעולות בלתי חוקיות ופוגעניות-פרובוקטיביות, תחת המעטה השלטוני. אנשים כגון אלה נוהגים כנטולי רסן גם בשל כך שהם יודעים שלא יגישו נגדם כתב אישום. בתוצאות המזיקות נושאת המדינה כולה (כגון – יצירת נקודות חיכוך נוספות בחברה או פגיעה באמון בשרות –בשב"כ- המקבל תווית של ארגון חשאי העוסק בפרובוקציות פוליטיות).”

5. הוועדה ממעיטה לדון בקשר שבין אבישי רביב לרצח יצחק רבין ז"ל ולקשריו עם האחים עמיר. בעניין זה מסתפקת הוועדה בדברים הבאים: "בנושא שלפנינו, דהיינו פרשת יגאל עמיר, אבישי רביב היה קשור עימו יותר מכל אדם אחר בכל הנוגע לארגון הפגנות סטודנטים וארגון "שבתות סטודנטים" בישובי יהודה ושומרון, עזר לו בארגון, ונתלווה אליו בכל אלה. אבישי רביב התבטא בחריפות נגד ראש הממשלה וטען כי חל עליו דין רודף וכי מותר, לכן, לפגוע בו. (היו בפני הוועדה עדויות של מספר שומעות). מתמיה על כן כי בדיווחיו על יגאל עמיר לא הזכיר, ולו ברמז, את התבטאויותיו הידועות של עמיר על כוונתו לפגוע בראש הממשלה, אשר אותן השמיע עמיר, לא אחת, באזני אחרים שהיו בחוג ידידיו".

מהחומר המגוון המצוי בידי, עולה בבירור כי לא כל החומר הרלוונטי לפרשת אבישי רביב עמד בפני הוועדה בבואה לכתוב את הדו"ח בעניין רצח ראש הממשלה ועל כן גם לא יכולה הייתה הוועדה להגיע למסקנות ברורות בפרשת רביב מעבר לממצאים החמורים בדבר המחדלים בהפעלתו של רביב כסוכן פרובוקטור, מן הטעמים האלה ברור כי נוצר חלל ריק בכל הקשור לפרשת רביב ועלו סימני שאלה שנותרו ללא מענה. יש להקים ועדת חקירה שתשלים את החסר, תמצה את החקירה ותוציא את מלוא האמת לאור.
ברור שהצגת סימני שאלה בלבד אין בה כדי להצדיק הקמת גוף ברמה לאומית כה חשובה ויוקרתית כמו ועדת חקירה ממלכתית. אלא שלפרשה שבה אנו עוסקים יש חשיבות ציבורית רבה. ברשותי חומר רב שחלקו יוצג כאן, המצביע על אפשרות שהמניע העיקרי לאי העמדתו של רביב לדין אינו נובע בהכרח מהצורך להגן על בטחון המדינה, אלא על מי ששגו באופן הפעלתו והסתבכו לכאורה לאחר מכן בניסיונות טיוח תוך הטעיית הציבור ועדת שמגר והקבינט הביטחוני. עתה, לאחר שנוצר חשד בדבר שיתוף פעולה בין הפרקליטות לשב"כ בפרשה זו, דומני כי בהעמדתו של רביב לדין אין די. אם לא יתקיים קודם לכן בירור יסודי שינקה את הפרקליטות מהחשדות, או ממי שעסקו שם בטיוח, קיים חשד סביר שגם משפטי רביב לא יהיו אלא הצגה נוספת בבימוי הפרקליטות השב"כ ורביב עצמו.

סעיף ראשון : גלוי מלא של פעילות אבישי רביב

א. מה היה חלקו של אבישי רביב כסוכן השב"כ בייזום מאות פעולות של הפרת הסדר הציבורי, הסתה, איומים על אנשי ציבור, פגיעה ברכוש ערבי ויהודי, ותקיפות גופניות.

ועדת שמגר, כאמור לעיל, מציינת חלק מהפעולות שביצע אבישי רביב, אולם אינה מתייחסת לפעילויות רבות נוספות שביצע רביב, ושעל ביצוען נודע לשב"כ, והן מהוות עבירות פליליות. חשוב להדגיש גם כי לרביב נמסר במפורש כי לא יקבל מהשב"כ חסינות משפטית על מרבית העבירות האלה, אולם בפועל הוא קיבל הגנה כמעט מלאה. יתר על כן, רביב הודה בדיעבד בפני מפעיליו על פעילות אלימה רחבת היקף, ואף הצהיר כי ביצע פעילות כזו מבלי לקבל אישור מראש, כיוון שידע כי לא יקבל רשות כזו ולכן גם לא דיווח אחרי הביצוע. ועדת שמגר קבעה בין השאר כי אבישי רביב היה זה שהפיץ את תמונת ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל במדי איש SS במהלך הפגנת הימין בכיכר ציון. הועדה לא בדקה האם אבישי רביב תוחקר על ידי מפעיליו על פעילותו במהלך אותה הפגנה, והאם ידעו מפעיליו על הקשר שלו להפצת התמונה. בכל מקרה מדובר במעשה של הסתה חמורה גם אם חלקו של רביב מסתכם בהפצה ההמונית של דבר ההסתה ולא בהכנתו. ויש חשיבות ציבורית בגלוי כל הנסיבות ובהעמדתו של רביב לדין על כך.

האינטרס הציבורי מחייב העמדתו לדין לפחות על אותם מעשים שכאמור ביצע בניגוד להוראות שקיבל . לעניות דעתי על ועדת החקירה הממלכתית להכין את רשימת כל הפעילויות הבלתי חוקיות שביצע רביב ולפרסמן. על הממשלה להתנצל בפני מי שנפגעו מהפעילות הזו ולשקול תשלום פיצויים, לאור העובדה שהיא האחראית לכך שפעילות בלתי חוקית זו לא הופסקה. על הועדה גם להמליץ לפרקליטות על אילו מהמעשים הללו יש להעמיד לדין את אבישי רביב.

ב. חלקו של רביב בהסתה לרצח יצחק רבין ז"ל, לרבות שכנוע אנשים ספציפיים לפגוע בראש הממשלה.

ועדת שמגר מתייחסת לעדות אחת בלבד הקושרת את אבישי רביב עם הסתה לרצח יצחק רבין ז"ל. הכוונה לעדות בנות מדרשת קדומים ששמעו את אבישי רביב משוחח עם יגאל עמיר על דין רודף שחל על ראש הממשלה יצחק רבין ועל כך שלדעת רביב יש להרוג את רבין. לאחר שהוועדה סיימה את דיוניה פורסמה באמצעי התקשורת תמונה של אבישי רביב אוחז באקדח כאשר על חולצתו תמונה גדולה של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ומעליה הביטוי "אין מנוחה לבוגדים". הועלה חשד כי האקדח שבידיו של רביב הוא אקדחו של עמיר ושבו בוצע הרצח אולם גם אם אין בעובדה זו ממש, הרי התצלום משקף את מסר ההסתה שרביב נשא על גופו ושאותו שיגר לסביבתו הקרובה שבה הסתובבו לא מעט טיפוסים חריגים שמסר כזה עלול היה להיקלט אצלם ולהבשיל לכלל מעשה.
בהקשר זה יש חשד סביר שאבישי רביב, שפעל בין השאר גם בשם ארגון פיקטיבי בשם "חרב דוד", היה אחראי לפרסום מודעה שהופצה בקרית ארבע הקוראת לרבין בוגד הראוי לדין מוות, ייתכן שבנסיבות אחרות ובמקומות אחרים בפרסום כרוז כזה אפשר היה לראות פעולה סרת טעם בלבד אולם בהקשר לנסיבות המיוחדות של הזמן והמקום יש לראות בפעילות כזו בבחינת הסתה ממוקדת לרצח ראש הממשלה.

בידי תצהיר בשבועה של מר בני אהרוני אחד מעושי דברו של אבישי רביב המספר על כך שרביב שיכנע אותו כי "צריך להעלים את יצחק רבין" ולאחר שהמצהיר שאל כיצד ניתן לעשות זאת שהרי רבין מוקף אנשי בטחון, ענה לו רביב חד וחלק "אפילו במחיר התאבדות".

בידי מצויה עדות נוספת של מי שהיה סטודנט בבר אילן וכיום דוקטורנט המעיד כי בזמנו אירגן עם רביב הפגנות ומשמרות מחאה בשבתות מול ביתו של ראש הממשלה יצחק רבין וכי אבישי רביב פנה אליו ואמר לו ש"צריך לחסל את ראש הממשלה יצחק רבין" ובהמשך באותה הפגנה, הציע רביב בשיחה בחוג סגור שבו נכחו לדברי העד חבריו הקיצוניים של רביב לרבות האחים עמיר לבחון את השאלה האם ניתן לבצע את החיסול באמצעות טיסן ממונע שיחדור דרך המרפסת של הקומה הגבוהה בבית ראש הממשלה.

עורכת דין שטיפלה באחד מהתיקים הקשורים בפרשת רביב דיווחה לי על שני עדים נוספים המספרים על התבטאות דומה של רביב (אחד מהם ארע בשנת 1993 ). מסתבר כי יש חשד סביר הנתמך על ידי מספר רב של עדויות לפיו אבישי רביב עסק בשיטתיות בשכנוע אחרים בצורך לחסל את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

אין לי צל של ספק כי לו מכלול העדויות הללו היה מונח בפני ועדת שמגר, מסקנותיה לגבי אבישי רביב היו שונות לחלוטין. ועתה, משהתגלה חומר נוסף זה, חייב גוף כלשהו להשלים את החקירה ולוועדת חקירה ממלכתית יש את הכלים הדרושים לכך.

ג, מה היתה מידת מעורבותו של רביב בחבורה של האחים עמיר ובסיוע שנתבקש לתת, ואולי אף נתן, לפעילות האחים עמיר.

בוועדת שמגר אמנם נרמז כי אבישי רביב היה קשור עם יגאל עמיר, יותר מכל אדם אחר, בכל הנוגע לארגון הפגנות סטודנטים ו"שבתות סטודנטים" בישובי יו"ש. זו הגדרה צרה מדי שמשמעותה שרביב רק עזר בארגון "השבתות". כיום יש חומר המצביע על שיחות ושיתוף פעולה בין השניים בהקשר לרעיון לרצוח את יצחק רבין ז"ל.
מהמסמכים המצויים בידי עולה כי אבישי רביב היה חלק פעיל מחבורה שכללה את האחים עמיר, ואחרים, וכי היה מודע היטב לפעילויות נוספות של יגאל עמיר, בנוסף לשיתוף הפעולה השיגרתי לכאורה בעניני ארגון.
גורם מוסמך העיד כי, אבישי רביב הודה בפניו כי שוחח בארבע עיניים עם יגאל עמיר בנושא דין רודף שחל על יצחק רבין, וכי שמע מיגאל, מספר פעמים, שצריך להרוג את רבין. על פי אותה עדות אבישי רביב שמע גם מאחיו של יגאל עמיר, חגי, כי על רבין חל דין רודף וכי צריך להרוג אותו.
יתר על כן, כאשר נשאל אבישי רביב בחקירה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל האם יגאל או חגי ביקשו ממנו סיוע בתכנון או בביצוע רצח ראש הממשלה, טען כי אינו זוכר אם כן או לא, ובהמשך אף טען כי יתכן וביקשו משהו והוא שכח זאת.

מקרה נוסף השופך אור על פוטנציאל הפיגוע של יגאל עמיר כפי שהצטייר במוחו של רביב עולה מעדותו לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שנמסרה לחוקריו ולפיה הודה כי נודע לו מפי יגאל עמיר שיגאל יצא בעבר לעצרת שנערכה ב"יד ושם" ושבה אמור היה רבין להשתתף, ושם חיפש אותו. אבישי רביב ציין כי לאור הדברים ששמע מיגאל עמיר, כי הוא מתכוון לרצוח את רבין, הבין כי יגאל תכנן במהלך העצרת לפגוע בו. בפועל באותו יום היה פיגוע בצומת בית– ליד, וראש הממשלה יצחק רבין לא הגיע לעצרת ב"יד ושם". אם במוחו של רביב עבר ולו כצל הרהור החשד שיגאל עמיר עלול לפגוע בראש הממשלה מדוע לא דיווח על כך למפעיליו? בשלב מאוחר יותר חזר בו רביב מהדברים הללו, אולם מאחר וכל נושא החקירה של רביב בוצע באחריות השב"כ ובמעורבות מוגבלת של המשטרה, ומאחר ומדיניות השב"כ היתה למנוע העמדתו לדין, הרי יש לקיים חקירה בלתי תלויה על ידי גורם בלתי תלוי בסוגייה זו ובבעיות הזכרון של רביב ביחס לסיוע שנתבקש לתת לאחים עמיר.

בהקשר זה של בחינת טיב הקשרים שבין אבישי רביב לרוצחו של ראש הממשלה ואחיו קבעה ועדת שמגר כי רביב : " בדיווחיו על יגאל עמיר לא הזכיר , ולו ברמז, את התבטאויותיו הידועות של עמיר על כוונתו לפגוע בראש הממשלה "

מסתבר שרוצחו של ראש הממשלה יגאל עמיר היה נתון למעקב ופיקוח של השב"כ באמצעות אבישי רביב. אבישי רביב העביר דיווחים על יגאל עמיר למפעיליו, במקביל קיבל השב"כ ממקורות אחרים התראה על : "תימני קטן" הזומם לרצוח את ראש הממשלה. כל כך קרוב ולמרות זאת לא מספיק, הרוצח הכין וביצע את הרצח ללא הפרעה ומבלי שבארגון נדלקו אורות אדומים ביחס ליגאל עמיר.
רביב לא סיפק את הסחורה, הוא דיווח על יגאל עמיר, אולם שכח לספר שיגאל ואחיו מדברים בתדירות וברצינות על רצח ראש הממשלה, אולי הוא חשב כמו מרגלית הר שפי שהדיבורים הללו אינם רציניים, אם כך מה היו הדברים היותר רציניים שעליהם דיווח בהקשר לאחים עמיר?

וכיצד עומד הסבר דחוק זה ביחס לדיווחים השוטפים שלו על התבטאויות של אחרים?

ועדת שמגר מתארת את אבישי רביב כסוכן שיצא מכלל שליטה, אולם לא דנה באפשרות לפיה אבישי רביב לא היה סוכן פרובוקטור בלבד, אלא בעצם סוכן כפול שמסר ידיעות לשולחיו, אולם על הדברים החשובים באמת לא דיווח ולעתים אף הטעה בדיווחי שקר, במיוחד מתוך כוונה להסתיר את מעורבותו הוא בפעילות אלימה ובלתי חוקית שבה השתתף ושאת חלקה יזם בעצמו. בהקשר זה ברצוני להדגיש כי לאור העובדות ניתן לקבוע במידת סבירות רבה כי אבישי רביב על אף שלא היה מסוגל ולא שקל לבצע בעצמו, רצה בתוצאה של רצח רבין והאמין, כפי שהתבטא, כי חשוב לעצור את התהליך גם במחיר מעשה רצח.

האמנם אותו אבישי רביב היה מונע מהלך כזה שלגבי דידו היה בו כדי להגשים את פסגת מאווייו – הפסקת התהליך המדיני והענשת מי שלדעתו בגד?

ואולי גם במקרה זה פעלה פה שיטת המסננת של רביב שעל פיה הוא נהג לסנן את המידע שהעביר למפעיליו על פי סדר העדיפויות שלו?

ועדת שמגר הסתפקה בהבעת תמיהה על כך אולם דומני שהציבור זכאי לממצא מנומק כזה או אחר בסוגייה כה מרכזית הנוגעת במישרין לנסיבות שבהן נרצח ראש הממשלה. וגם זו סיבה טובה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתשלים את החסר.

סעיף שני : מניעים ושיקול דעת של גורמי השב"כ

א. על ועדת החקירה לבדוק את המניעים ושיקול הדעת של מפעילי אבישי רביב במתן "הכשר" לפעילותו הבלתי חוקית ובאי הפסקתה.

לגורמי השב"כ הגיע מידע עצום ורב המצביע, ללא צל של ספק, כי אבישי רביב מבצע עבירות פליליות רבות בעצמו ובאמצעות חבר מרעיו (בין השאר חברי ארגון אייל שהוא עמד בראשו ושאף הם זכו מכורח הנסיבות לחסינות השב"כ) ואינו מדווח על כך למפעיליו. עשרות פעמים הוזהר אבישי רביב אולם למרות שמפעיליו ידעו כי האזהרות הללו אינן נופלות על אוזניים קשובות, הם המשיכו לתת לו (ולארגון אייל) גיבוי ולחפות על מעשיו הפליליים. אבישי רביב שילם למפעיליו תמורת חופש הפעולה שקיבל במסירת ידיעות שחלקן יש להניח היו בעלות ערך, אולם בסכומו של עניין מי הרוויח מעסקת רביב עם השב"כ ? בטחון המדינה ושלטון החוק או הטרור ? מה מחירו של חופש הפעולה שניתן לרביב לשדר בחדשות בטלביזיה טקס השבעה מפוברק (של ארגון אייל) ובאמצעותו קריאה להמוני הצופים להצטרף לפעילות טרור מי יכול לאמוד מה מידת ההשפעה של כתבה כזו על מפגע בודד בפוטנציה ? ומה המחיר שבודדים וציבור עלולים לשלם תמורת חופש הפעולה שניתן לרביב ללמד קטינים להכין בקבוקי תבערה? וכיוצ"ב פעילויות אין ספור?
תשובה מלומדת ומנומקת מפיה של ועדת החקירה עשויה לקבוע מדיניות ראויה בעתיד.

מהחומר החלקי שאספתי בכוחותיי הדלים עולה כי אבישי רביב במספר רב של מקרים ולאורך תקופה ארוכה הסית לרצח ראש הממשלה יצחק רבין וכן השתמש בעצמו בביטוי דין רודף שחל על ראש הממשלה, יש חשיבות לבדיקת השאלה האם גורמים בשב"כ ידעו מראש או לאחר מעשה על ההתבטאויות הללו, האם על פי שיקול הדעת שהפעילו הם עודדו את רביב להשתמש בהתבטאויות מסוג זה, השלימו בלית ברירה או אסרו עליו ? ואם אסרו עליו האם נקטו בצעדים ממשיים למנוע השנות התופעה? (ברצוני להדגיש כי אין בכוונתי לרמוז בכך על אפשרות של "קונספירציה" אלא על אפשרות של טעות בשיקול דעת מקצועי כלומר אישור או עידוד של צעד מכוון שנועד למשוך אל הסוכן את מי שעשויים להיות רוצחים בפוטנציה ).

על ועדת החקירה הממלכתית שמוצעת יוטל לבדוק מה היו המניעים ושיקול הדעת של המפעילים, שלא לעצור את פעילותו של רביב. אין להסתפק בטענה הדחוקה לפיה אבישי רביב סיפק מידע חשוב וזאת לאור העובדה שגם מעיני מפעיליו לא נעלמה העובדה שהנזק העצום שהוא גורם אינו בר תיקון.

חמור במיוחד שיקול הדעת הלקוי של מפעיליו מהרגע שקיבלו אזהרה לפיה אבישי רביב מפגין דעות קיצוניות מאד ומצדד בצורך לפגוע ולהרוג על מנת לעכב, ואפילו לסכל, את התהליך המדיני, והם לא רק שלא עצרו אותו מפעילות לא הצרו את צעדיו ולא פיקחו על תנועותיו אלא להפך המשיכו מתוך אמונה בלתי מובנת ובלתי מוסברת להפקיד בידיו את תפקיד המתריע בשער והאחראי מטעמם לקבלת דיווחים שאמורים היו לסייע במניעת מעשים כאלו. האמנם בלתי סביר להניח שלו היה רביב מדווח על התבטאויות חוזרות ונשנות של עמיר ואחיו בדבר הצורך לחסל את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל היה מי מגורמי השב"כ מצליב מידע זה עם המידע בדבר "התימני הקטן" שזומם לרצוח את ראש הממשלה, והרצח היה נמנע?

ב. מניעים ושיקול דעת של גורמי השב"כ לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל

עמדת השב"כ ביחס לאופן הטיפול באבישי רביב לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין מעוררת שאלות קשות עוד יותר באשר לשיקול הדעת של הגורמים האחראים בארגון.
בשלב זה היה ברור לכל הגורמים בשב"כ כי אבישי רביב נכשל במשימה החשובה ביותר שהוטלה עליו כשלא העביר למפעיליו מידע שהיה לו בדבר התבטאות האחים עמיר על חיסול ראש הממשלה.
לכל היה ברור כי הסיפור של רביב כסוכן השב"כ הסתיים, ואם מקבלים את ההנחה לפיה אבישי רביב העלים מהשב"כ את פעילות ההסתה שלו לרצח ראש הממשלה, את מעורבותו בהפצת כרוז ה SS בכיכר ציון, ועוד פעולות בלתי חוקיות שעליהן לא דיווח, מגיעים למסקנה כי מדובר בסוכן שאמור לסיים ברע. סוכן שלשב"כ יש עניין להענישו ולו על מנת שסוכנים אחרים בהווה ובעתיד ילמדו כי לא כדאי ל"עבוד" על השב"כ.
ההגיון הפשוט והבריא הזה לא עבד בפרשת רביב. מיום רצח ראש הממשלה הוא קיבל טיפול של יקיר השב"כ, הוא קיבל תשלומים כספיים נכבדים בכל חודש (עד היום?), הוא קיבל חסינות מלאה, והמשיך להיות שותף סוד במאמצים לטייח את הפרשה.
ועדת החקירה המוצעת אמורה לחשוף את המניעים האמיתיים ואת שיקול הדעת העומדים מאחורי ההתייחסות המוזרה בלשון המעטה של השב"כ לסוכן שכשל, הפרובוקטור אבישי רביב.

ג. מידת הדיווח על הפעילות של אבישי רביב לדרג המדיני.

הפעלת סוכן פרובוקטור דוגמת אבישי רביב הינה מעשה פסול, אבל גם אם יש המצדדים בו בכורח הנסיבות, הכל יסכימו כי אין להתירו אלא באישור הדרג המדיני. ועדת שמגר אינה מתייחסת לשאלה האם דיווח השב"כ לדרג המדיני על סוג הפעולה הזה. הוועדה אמנם התייחסה לחומרת הפרובוקציות וציינה כי הפעילות הזו: "יש לה מימד ברור של פגיעה עקיפה – אך ברורה – בגופים פוליטיים חוקיים מזוהים, דבר שמפעיליו (של רביב) לא יכלו להתעלם ממנו…". אולם הוועדה לא שאלה, ולכן גם לא השיבה, לשאלה הציבורית המתבקשת האם במקרים של פגיעה פוליטית ברורה בגופים פוליטיים חוקיים, השב"כ רשאי להחליט על כך על דעת עצמו, מבלי לדווח, או שמא החליט ודיווח. חשיבותה של החקירה המוצעת בסוגיה זו היא כפולה: א. לקבוע האם במקרה הנדון דיווח השב"כ לדרג המדיני על הפעילות הפרובוקטיבית הזו, והאם קיבל אישור מטעם הדרג המדיני. ב. יש חשיבות ציבורית שתקבע נורמה ראויה לחובת הדיווח של הדרג המבצעי לדרג המדיני בסוגייה רגישה ומורכבת כזו.

סעיף שלישי : שיקול הדעת של פרקליטות המדינה

א. מה הייתה מידת מעורבותה של הפרקליטות בהפעלת רביב כסוכן פרובוקטור.

בכל מדינה דמוקרטית שרותי הבטחון הכללי אינם מעבר למיגבלות שלטון החוק, ומכאן גם נבע הצורך של השב"כ לקבל אישורים מראש לפעילויות חריגות שונות. חשוב לציין שהשב"כ והפרקליטות חייבים בשיתוף פעולה בכל הקשור להיבטים חוקיים של הפעילות הביטחונית ובלבד שישמר האיזון הנכון בין הצורך להגן על בטחון המדינה לבין השמירה על שלטון החוק, הפרקליטות אמורה לנהוג במלוא הזהירות בבואה להתיר מראש או בדיעבד הפרות חוק.

ועדת שמגר קבעה:

"יש להיזהר מפרובוקטורים המנצלים את הגיבוי שניתן להם, עקב כוונה רעה שבליבם או בשל מופרעות באופיים, והופכים ליוזמי פעולות בלתי חוקיות ופוגעניות-פרובוקטיביות, תחת המעטה השלטוני. אנשים כגון אלה נוהגים כנטולי רסן גם בשל כך שהם יודעים שלא יגישו נגדם כתב אישום. בתוצאות המזיקות נושאת המדינה כולה".

האמנם נהגה הפרקליטות בהתאם לקביעות ועדת שמגר? האמנם נזהרה מלהעניק את המעטה השלטוני לפרובוקטור אבישי רביב ?

הפרקליטות סייעה לשב"כ בהפעלת אבישי רביב בכך שמנעה את העמדתו לדין בגין עבירות רבות ובסגירת תיקים שכבר נפתחו. האמנם ידעה הפרקליטות מי הוא אבישי רביב ומה היקף מעלליו? על פי מידע שברשותי גורמי השב"כ דיווחו לפרקליטות על אבישי רביב ועל העובדה שהוא מפר את החוק ללא רשות השב"כ, אם נכונים הדברים הללו יש לראות בחומרה יתרה את שתיקת הפרקליטות ואת נכונותה להמשיך בהענקת חסינות מלאה לכל פעילויותיו של רביב, לרבות בפעילותו החריגה.
הפרקליטות בשתיקתה נתנה היתר גורף להמשך הפעלתו ופעילויותיו, והמשיכה בהענקת החסינות המשפטית בדיעבד פעם אחר פעם. לפחות במקרה אחד, כך הובהר לי, העניקה הפרקליטות גם אישור ספציפי לפעילות חריגה מראש, תוך אישור פעולה שהיה בה לרמוס זכויות של גורם שלישי ותוך יצירת איום של פגיעה פיזית בו.

בידי ראיות לכאורה המצביעות על כך כי הפרקליטות נכשלה וכי כשלונה הפך אותה לשותפה לדבר עבירה של השב"כ וכפי שקורה לעתים, כאשר נוצרת שותפות כזו, היא מתהדקת ומתחזקת, מתוך אינטרס משותף למניעת החשיפה.
יש מקום שועדת החקירה תבדוק את שיקול הדעת של הפרקליטות ותקבע האם נהגה הפרקליטות כראוי ואם לאו כיצד היה עליה לנהוג.

ב. המניעים ושקולי הפרקליטות בפעולותיה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל

לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל קבלה על פי הידוע לי הפרקליטות בין השאר את ההחלטות הבאות:
1. מתן אישור להפקעת חקירתו של רביב מהמשטרה.
2. הסכמה מראש או בדיעבד לעדות שקר של אבישי רביב בבית המשפט
3. דבקות בקו לפיו יש למנוע העמדתו של רביב לדין ולסייע בהשתקת הפרשה.

על פי הידוע לי מייד לאחר רצח רבין התקיימו מגעים בין הפרקליטות לבין השב"כ. במגעים הללו נדון הצורך למנוע את חשיפתו של אבישי רביב בין השאר הסכימה הפרקליטות שחקירתו של רביב תתבצע שלא באמצעות המשטרה, בעדותו של ראש השב"כ עמי איילון בממשלה הוא ציין כי מאחר ואבישי רביב היה סוכן שב"כ מן הראוי היה שחקירתו תתבצע על ידי המשטרה ולא על ידי השב"כ האם עובדה כל כך פשוטה לא הייתה ברורה גם לגורמי הפרקליטות מה היה המניע שלהם להפקיע את חקירת רביב מהמשטרה (שבסופו של דבר שותפה חלקית בחקירה )

בעת משפטו של חגי עמיר אחיו של יגאל נשאל אבישי רביב האם הוא סוכן שב"כ והאם היה לו קשר לשב"כ תשובתו הייתה שלילית וכנראה שקרית. תשובתו של רביב בנקודה זו תואמה מראש למיטב הבנתי עם השב"כ, האמנם קיבל השב"כ מהפרקליטות היתר לתאם עדות שקר בבית המשפט ?
כך או כך הפרקליטות שידעה כי זו תשובה שקרית לא טרחה להודיע על כך לבית המשפט ואף לא פתחה בחקירה כנגד אבישי רביב על עדות שקר, יתר על כן גם בתגובה לפניות של גורמים שונים בעניין זה לפרקליטות לרבות במענה לבג"ץ הפרקליטות מתחמקת ממענה ברור בעניין זה.

בימים אלה הורשעה מרגלית הר שפי בעוון אי מניעת פשע על רקע הדברים ששמעה מיגאל עמיר בדבר כוונותיו לרצוח את ראש הממשלה, כנגד אבישי רביב שהסית בעצמו לרצוח את ראש הממשלה אין מגישים כתב אישום. אבישי רביב לבטח טוען גם הוא להגנתו כי לא קיבל את דבריו של עמיר כרציניים, בית המשפט סרב לקבל את גירסת הר שפי ששמעה אותם דברים האם הוא יקבל אותם מפיו של סוכן השב"כ שהודרך ונשלח במכוון למטרת איסוף מידע כזה, ושהוא אמור להיות בעל מודעות גבוהה יותר ומוטלת עליו חובת דיווח מקיף ואמין?
בכל מקרה גם אם אין די ראיות בעניין זה נגד רביב יש גם יש ראיות למכביר על הסתה לרצח ראש הממשלה ועל ביצוע עשרות עבירות אחרות שגם בהקשרן הפרקליטות מסרבת לפעול.
אולי ועדת החקירה תמצא מהם המניעים של הפרקליטות, להגן על רביב במיוחד לאור העובדה שלאחרונה גם עמדת השב"כ כפי שהתפרסמה באמצעי התקשורת מצדדת בהעמדתו לדין.


סעיף רביעי : פעולות סחבת הטעייה והסתרת עובדות רלבנטיות על ידי הפרקליטות והשב"כ

א. השב"כ מטעה

בחודש אוקטובר 1996 הצגתי בפניך, אדוני ראש הממשלה, תצהיר תחת אזהרה החתום על ידי בני אהרוני שהיה אחד מעושי דברו הנאמנים של אבישי רביב, שהעיד על פעולות פרובוקציה רבות של אבישי רביב וכן על ניסיונות השכנוע שאבישי רביב הפעיל כלפיו במטרה לשכנעו להתנקש בחיי ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
על פי הוראתך הועבר החומר לגורמי השב"כ ובתגובה שהועברה אלי באמצעות מר גלעד ארדן, שכיהן בתקופה ההיא כיועץ רה"מ, נאמר לי כדלקמן: מבדיקת הנושא עולה כי כותב התצהיר עליו מבוססת פנייתך מוכר לנו. בין היתר נטל אחריות פיקטיבית על רצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. שרות הבטחון הכללי אינו נוהג לאשר או להכחיש אם אדם כלשהו הינו מקור המופעל על ידיו אם לא, ועניינים הנוגעים להפעלתו, אם אכן מדובר במקור.
מלוא המידע הקיים בידי השב"כ ביחס לאבישי רביב הוצג בהרחבה בפני ועדת שמגר שחקרה את רצח רה"מ יצחק רבין ז"ל.

שלושה חדשים לאחר קבלת התשובה ובעקבות בדיקה שערכתי הסתבר לי באופן ודאי כי החומר שהעברתי לא הוצג בפני ועדת שמגר וזאת בניגוד למה שהשיב לי השב"כ באמצעות מר ארדן. על כן, מתוך כוונה למנוע טעות בתום לב, כתבתי פעם נוספת במרץ 1997 למר ארדן ובו ציינתי כי יש בתוכן מכתבו אי דיוקים שעשויים להטעות. ביקשתי ממר ארדן שיברר פעם נוספת את העובדות.
בתשובה שהתקבלה כעבור מספר שבועות כותב ארדן כדלקמן: בעקבות פנייתך פניתי שוב לבירור הנושא מול שירותי הביטחון. נמסר לי כי הפרטים שנמסרו לך נבדקו שוב ונמצאו נכונים במלואם, כולל העובדה שמלוא המידע הקיים אכן הוצג בפני ועדת שמגר.
למותר לציין כי המידע שבו מדובר לא הוצג בפני ועדת שמגר.

ב. הפרקליטות "סוחבת" ומנסה להרויח זמן.

לאחר שהתברר לי שהשב"כ מוסר תשובות מתחמקות ומעורפלות בכל הקשור לשאלה האם הוצגו כל העדויות הקושרות את אבישי רביב למעורבות בהסתה לרצח ראש הממשלה, ולידיעה בדבר הכוונות לפגוע בו, פניתי לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל, והצגתי בפניה את הראיות שהיו בידי, לרבות התצהיר של בני אהרוני. תבעתי מגב' ארבל לפעול להעמדתו לדין של אבישי רביב בשל עבירות של אלימות, הסתה כלפי ערבים ואיומים. כמו כן תבעתי העמדתו לדיו באשמת הסתה לרצח ראש הממשלה. בין השאר התרעתי בפני פרקליטת המדינה כי שלטון החוק בישראל יספוג מכה קשה אם מרגלית הר-שפי, שנגדה בשלב ההוא כבר הוחלט על הגשת גליון אישום, תועמד לדין, ואילו לאבישי רביב תוענק חסינות.

גב' ארבל הבטיחה טיפול יעיל ומהיר בפנייתי (בין השאר הסכימה עמי שהיא הגורם המרכזי המוסמך לגרום לחקירה מהירה ויעילה בפרשה מסובכת זו). זה היה באפריל 1997. בחודש אוגוסט 1997 כתבתי תזכורת לגב' ארבל, אולם גם תזכורת זו לא זכתה לכל מענה. בהיותי שר המדע, כחודש וחצי לאחר מכן, פניתי שוב ומחיתי נמרצות על העיכוב…” הסחבת המתמשכת בפרשה זו מעידה על כך שיש גורמים החוששים מפני עשיית הצדק בעניין זה וחבל שהבטחות החוזרות ונישנות מצידך לפעול מתעכבות ואינן מתממשות". בסוף ספטמבר 1997 הואילה פרקליטת המדינה להשיב בכתב לפניותיי, הביעה צער על האיחור בתשובה וציינה: "אין זה נכון שלא ננקטו פעולות בנושא. קיימנו דיונים ונדרשנו לבדיקות שלא אפרטן כאן, אם כי לכלל הכרעה סופית לא הגענו. העניין נתון כרגע להכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה. ההכרעה תיפול בזמן הקרוב".
מאז חלפה שנה תמימה והכרעה עדיין אין.

ג. הפרקליטות והשב"כ מטעים את שרי הממשלה ומסתירים מידע.

בישיבת קבינט בטחוני מיוחדת, שהוקדשה לפרשת רביב, שאתה אדוני ראש הממשלה כינסת על פי בקשתי, ובהשתתפותי, מסרה פרקליטת המדינה דיווח באשר למעורבות הפרקליטות בכל הקשור לפרשת אבישי רביב. בין השאר אמרה כי לא היועץ המשפטי ולא פרקליטת המדינה נשאלים או מבקשים לתת אישור לגבי הפעלת סוכן זה או אחר. אנחנו גם לא מלווים את ההפעלה בשטח. זו עבודת מודיעין ובוודאי שלפרקליטות אין כל קשר לעניין. ובהמשך אמרה כי המערכת של הפרקליטות לא שותפה לעניין הפעלה של סוכן שב"כ. אנחנו רק מגבים בקטע, כמו בדוגמאות שנתתי. היה תיק אחד שהיה אצל הגב' בייניש בזמנו וסגרו אותו. או תיקים אחרים שהלכו למשטרה.
הדברים הללו עומדים בסתירה גמורה לעדויות המצויות בידי ולפיהן פרקליטות המדינה ליוותה את הפעלת אבישי רביב בשטח ואף נתנה אישורים מראש לפעילות שעלולה הייתה לסכן צדדים שלישיים ובכל מקרה הייתה מיועדת לפגוע בשמם ובמעמדם ולגרום להם נזק, על לא עוול בכפם.
ערב יום הכיפורים קבלתי העתק מפנייתו של היועץ המשפטי לממשלה אליך בפנייתו מתלונן היועץ על כי תקפתי את הגב' ארבל. במקום להתייחס לעובדות העדיף היועץ המשפטי להתלונן אני מציע שישיב לשאלות :
האמנם ידעה הפרקליטות על הפעלתו של אבישי רביב במהלך פעילותו?
האמנם קבלה פרקליטות המדינה דווח מהשב"כ על פעילות רביב ?
האמנם ידעה הפרקליטות על פעילותו החריגה של רביב ולא פעלה על מנת להפסיקה?
האמנם ניתנה הרשאה מראש לפעילות חריגה כלשהיא?

אם התשובה לאחת מהשאלות הללו הנה חיובית אין מנוס מהמסקנה המצערת שדברי הגברת ארבל פרקליטת המדינה היו בבחינת הטעייה.

באותה ישיבת קבינט התנדבה הגברת ארבל להציג מידע לפיו מוצה הדין עם אבישי רביב בגין תקיפתה של חברת הכנסת תמר גוז'נסקי באמרה : עובדה שבעניין גוז'נסקי הוא הועמד לדין, אולם היא שכחה לספר לחברי הקבינט כי ההחלטה להמשיך בהליכים נבעה אך ורק מהחשש שעכובם במקרה של תקיפת חברת כנסת יעורר רעש ציבורי ועל כן סוכם בין השב"כ לפרקליטות שהפרקליטות לא תבקש עונש מאסר בפועל וכך היה. לעניות דעתי דיווחה החלקי והמגמתי של פרקליטת המדינה בעניין זה לא ראוי להגנה כלשהיא

באותה ישיבת קבינט מסר ראש השב"כ, עמי איילון, בין השאר, כי אבישי רביב נעצר לאחר הרצח ובניגוד לנחקרים אחרים לא נחקר על ידי השב"כ, אלא על ידי המשטרה, משום שהיה מקור שב"כ ולכן לא ראוי שהשב"כ יחקור את עצמו או את מקורותיו. איילון אמר כי אבישי רביב נחקר על ידי המשטרה וגם נבדק בפוליגרף. והמשטרה הגיעה למסקנה חד-משמעית שהוא לא ידע על הכוונות של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה.
דיבורים יפים אך לא מדויקים האמת שונה ואין לי כל ספק שהמידע שנמסר לקבינט מטעה, בלשון המעטה. ראש אגף החקירות במשטרה לשעבר וכיום ראש מטה מבצעי בלשכת השר לבטחון פנים ניצב יוסי לוי אישר בשבוע שעבר, כי חקירת אבישי רביב לאחר הרצח בוצעה אמנם במיתקן של המשטרה אבל בשיתוף השב"כ.

העדויות שבידי מרחיקות לכת עוד יותר ועל פיהן עוד בטרם הובא אבישי רביב לתחנת המשטרה ובתיאום עימו הוא נחקר על ידי אנשי השב"כ שתיאמו איתו מראש את החקירה במשטרה ואת מה שיאמר בה. באמצעי התקשורת פורסם כי למשטרה לא ניתן חופש פעולה מלא בחקירה זו שכאמור לוותה על ידי חוקרי השב"כ, בנוסף לכך פרטי מעצרו של רביב תואמו מראש על ידי השב"כ כשאבישי רביב מקבל הוראות היכן להיות על מנת להיעצר על ידי המשטרה.

בדיווח של ראש השב"כ עמי איילון לשרים הוא יצר רושם כאילו המשטרה הגיעה למסקנה חד-משמעית, כי אבישי רביב לא ידע על כוונת עמיר לרצוח את רבין, עובדה זו אינה חד משמעית כפי שתאר אותה עמי איילון. אין ספק שרביב ידע משהו בעניין זה. האם ה"משהו" הזה עולה כדי מידע ממשי שאודותיו היה חייב לדווח למפעיליו? גם אם התשובה הינה שלילית אין בה להצדיק אמירה כה גורפת של איילון. (בעניין זה ראה את החומר הרלבנטי המובא לעיל סעיף ראשון פרק ג'.)

כל מי שעוקב אחר פרוטוקול הישיבה אינו יכול שלא לתמוהה על האופן שבו ראשי מערכות כה מרכזיות ורגישות של הרשות המבצעת מסרו מידע לשרים בכל הקשור לפרשת רביב. רצון לדווח מקיף ואמין לא היה שם, במהלך הישיבה, הרגשתי שלא בנוח כשהייתי צריך לחקור חקירת שתי וערב פקידים כה בכירים ואחראים שחלה עליהם חובת גלוי מלא לדרג המיניסטריאלי והם נכשלים בה. היו רגעים שהיה נדמה כאילו הם ושרי הממשלה נמצאים משני עברי המתרס. והדוגמאות הבאות ידגימו:

בתשובה לשאלה מתי ידע כרמי גילון על הפעילות הבלתי חוקית של ארגון "אייל" (שאבישי רביב עמד בראשו וביצע פעולות פרובוקטיביות רבות) אמר איילון:
"אחרי ש"אייל" הופיע בטלוויזיה. כשאבישי רביב נשאל הוא אמר אני הקמתי את "אייל". הוא ננזף על זה."
שאלתי אז: באשר ל"אייל" כרמי גילון ידע בעצם שהמדובר בארגון שלכם?
על כך השיב איילון: לא. "אייל" זה לא ארגון שלנו. אבישי רביב הקים אותו.
שאלתי שוב: זאת אומרת ארגון של אבישי רביב. כרמי ידע על כך?
איילון: כרמי ידע על כך בדיעבד.
איתן: מה זה בדיעבד. מתי נודע לו?.
איילון: אחרי ש"אייל" הופיע בטלוויזיה. כשאבישי רביב נשאל הוא אמר אני הקמתי את ארגון "אייל". הוא ננזף על זה.
איתן: לפני שהיה פרסום של "אייל" בטלוויזיה. האם כרמי גילון ידע והאם יעקב פרי בזמנו ידע שארגון "אייל" זה של אבישי רביב?.
איילון: כן.
איתן: אז הם ידעו?
איילון: כן.
איתן: האם פעולה כזאת שהיא מאד פרובלמטית אתם לא מקבלים עליה הרשאה מהדרג המדיני? האם לא מודיעים לדרג המדיני על דבר כזה? האם אתה עושים על דעת עצמכם?
איילון: אני חוזר ואומר השירות לא הקים את ארגון "אייל".
איתן: הבנתי שהוא לא הקים.
איילון: אתה שואל אם זה דווח לראש הממשלה?
איתן: כן.
איילון: דווח לרה"מ שארגון "אייל" בעצם נשלט על ידי אנשינו. הנושא עלה על ידי ראש הממשלה כשעלה עניין ההשבעה בטלוויזיה. אז פנתה לשכת רה"מ לשירות ושאלה מה העניין הזה. דווח לה שזה הכל פיברוק. שזה פיברוק כפול, גם של הטלוויזיה.
איתן: האם על ארגון "חרב דוד" דווח לרה"מ?
איילון: אני לא יודע.
איתן: מי יכול להשיב על כך.
איילון: אין לי כרגע תשובה.

ועדת החקירה המוצעת על ידי תצטרך לחפש ולמצוא את התשובות האמיתיות לשאלות האלה.

קשה מאד להסביר את עמדתו של ראש השב"כ בכל הקשור לנושאים שונים שבהם נתבקש למסור מידע, לעתים אפילו שולי, בפרשת רביב. נראה כי קיימת מגמה ברורה של רצון להסתיר את האמת אפילו מפני רה"מ והקבינט הבטחוני. לדוגמה, בישיבת הקבינט עלתה שאלת התשלומים שמקבל אבישי רביב, לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

איתן: האם אבישי רביב מקבל מכם היום משכורת?
איילון: הוא משוקם של השב"כ.
איתן: אני לא מבין מה זה. הוא מקבל מכם היום משכורת או לא?
איילון: הוא לא מקבל משכורת.
איתן: כסף הוא מקבל?
איילון: הוא מקבל כסף.
איתן: הוא מקבל תנאים?
איילון: הוא מקבל כסף. הוא לא מקבל תנאים.
איתן: כמה כסף הוא מקבל מכם?
איילון: אני לא מתכוון לדווח על כך.
איתן: למה? זה ענין בטחוני?
איילון: אני לא חושב שזה ממין העניין.
איתן: אני רוצה לדעת כמה כסף הוא מקבל.
איילון: אין לי את הנתון.

דיון בפרוטוקול של ההופעה המשותפת של ארבל ואיילון בפני הקבינט מצביע על נסיונות נואשים ליצור חזית אחידה מול שרי הממשלה, כך, למשל, ניסה עמי איילון להמעיט בחומרת השלמת השב"כ עם הפעילות הבלתי חוקית שביצע רביב וכמובן שגם לפרקליטות היה עניין בכך.
איילון אמר בקבינט: יש פה בתיק מספר שיחות אזהרה. הוא (רביב) פוטר פעמיים בעת היותו סוכן שרות. על רקע העובדה שהוא עשה כל מיני פעולות…
נתניהו: מתי הוא פוטר?
ארבל: ב1994- עשו לו הפסקה.
איילון: הוא פוטר והוחזר.
ארבל: לחודש. היתה הפסקת פעילות.
איתן: זה נקרא פיטורין?
איילון: זו מעין הרתעה.
איתן: או.קיי. אז לא היה ממש פיטורין.
איילון: בסדר, זה פיטורין. אנחנו לא פועלים על פי דיני העבודה.

מכל הדברים שצויינו כאן, אדוני ראש הממשלה, אין מנוס אלא להגיע לכלל החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לא יתכן מצב שלפיו אדם כמו אבישי רביב, שהביא ככל הנראה לשב"כ ידיעות חיוביות, אך גרם בחופש הפעולה,שקיבל מהארגון, נזקים חמורים פי כמה, ימשיך להלך חפשי מבלי ליתן את הדין על מעשיו.


משל למה הדבר דומה? כאילו הטלנו על לויתן סמים להלשין על כמה מדגי הרקק שבין חבריו ובתמורה חתמנו לו על הרשאה בלתי חוזרת לעשות כרצונו בכל רחבי עולם הפשע, וגם שילמנו לו על כך.
במניעת העמדתו לדין של אבישי רביב יש מסר שלילי הפוגע קשה בחוסנו של הארגון. מתן היתר לסוכני השירות לצפצף על החוק ועל ההוראות, מתוך ידיעה כי לעולם לא יעמדו לדין, מדיניות כזו אינה מחזקת את השב"כ אלא מחלישה אותו. וכלפי הציבור אנו משדרים מסר של לית דין ולית דיין. ובהקשר ובהמשך ישיר לכל מה שצוין לעיל, גם דברים שאמרו ושלא אמרו ראש השב"כ ופרקליטת המדינה ראויים להתברר בוועדת החקירה, בשל החשיבות העקרונית של הנושא.
http://www.miki.org.il/miki/files/tazkirraviv.doc



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   03:10   04.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  31. יום בהיר אחד אתם תפתחו את עיתוני הבוקר של....  
בתגובה להודעה מספר 19
 
בייבי בום
חבר מתאריך 13.7.02
2164 הודעות 09:03 29.11.03

יום בהיר אחד אתם תפתחו את עיתוני הבוקר של ישראל ותקראו ידיעה שמתפרסמת עכשיו כאן בפורום הזה הרבה לפני שהיא תובא לידיעת הציבור.
http://rotter.net/forum/politics/8486.shtml

הידיעה הזאת כשתתפוצץ אם בכלל תגדום לרעידת אדמה פוליטית בישראל ועלולה
להצית את האיזור למלחמה כוללת.

שימו לב רבותי.

המערכת הפוליטית הבכירה ביותר בישראל מקבלת שוחד ושלמונים מאירגוני
הטירור הPLO החמאס,והג'יהאד האיסלמי כדי לקדם אינטרסים כלכליים ומדיניים
של הפלשתינים.

זה מתחיל עוד בימי יוסי גינוסר שדפק אצל השולחן של מקורב בכיר ביותר לראש הממשלה ואמר לו תזהרו לכם מלהעמיד אותי לדין.

אני לא ידלין ולא אשב יום אחד בבית הסוהר בשבילכם.

אתם לא תחגגו על הגב שלי,תשכחו מזה.

היה לו קייס ביד,אם היה פותח את הפה שלו ומדבר כל המערכת הפוליטית בעשרים השנים האחרונות הייתה יושבת בבית סוהר על פשעי מלחמה ופשעים פליליים והפקרת אזרחי ישראל וסיוע לרצח יהודים בישראל.

רבין עליו השלום נרצח בגלל הפרשה הזאת שנחשפה בפניו שבועיים לפני הרצח.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל שהביא להחלטה הסופית לחסל אותו. רבין סרב
ללכת בתלם וכבר כחודשים וחצי לפני הרצחו טען שהסכם אוסלו גמור ומחוסל כי עראפת לא עמד בהבטחתו וזה עוד לפני שהובא לפניו מסמך חסוי וסודי שנשלח ישירות מעראפת לראש המודיעין המצרי עיי בלדר שנתפס עיי כוחות
הבטחון של ארץ זרה הודלף ונמכר במאה אלף דולר לעיתונאי שאת שמו
אני מנוע מלהזכיר כאן בשלב הזה.

תזכרו רק שקראתם על זה בפעם הראשונה כאן.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:05   03.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  34. עוקץ קטלני:שלוש וחצי שנות תחקיר פרשת רצח רבין  
בתגובה להודעה מספר 0
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 03.01.04 בשעה 14:11 בברכה, פילוביץ שחף
 
מאת המחבר: נתן גפן !!


פרטי המחבר = מר נתן גפן !!






כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:13   03.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  35. תוכן עיניינים, הקדמה............  
בתגובה להודעה מספר 34
 
תוכן עיניינים

הקדמה



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:18   03.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  36. פרק א': סימני שאלה ??  
בתגובה להודעה מספר 35
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:51   03.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  37. פרק ב': סימנים למעורבות השב''כ............  
בתגובה להודעה מספר 36
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:14   03.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  38. פרק ג': ''הסרט של רוני קמפלר'' !!  
בתגובה להודעה מספר 37
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:35   03.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  39. פרק ד': טווחי ירי...........  
בתגובה להודעה מספר 38
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:12   03.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  40. פרק ה':הממצאים הרפואיים בכלל ומכתב האיום בפרט  
בתגובה להודעה מספר 39
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   23:58   22.09.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  65. פרק ו': הקליעים, הדימום ופערי הזמן = רצח רבין........  
בתגובה להודעה מספר 40
 
מבט בקליעים שהוצאו מגופתו של רבין ז"ל כפי שהופיעו
בעיתון "ידיעות אחרונות", מלמד כי הקליעים מעוכים למדי.
כיצד יתכן שמכה אשר גרמה לקליע מתכת להימעך לא רק שלא
הפילה את רבין ארצה מיד, אלא אפילו לא גרמה לזעזוע רציני
של גופו...??

@ פרק ו' - הקליעים, הדימום ופערי הזמן....


''מרכז פרס לשלום ושילטון''



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   00:07   05.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  41. פרק י''ב: ''למי מועיל הרצח הזה?''  
בתגובה להודעה מספר 34
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:35   05.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  42. פרק ז': ''אבישי רביב''  
בתגובה להודעה מספר 41
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:40   05.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  43. פרק ח': ''משפחת רבין''  
בתגובה להודעה מספר 42
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   17:17   05.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  44. פרק ט': ''התוכנית''  
בתגובה להודעה מספר 43
 






כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:30   06.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  46. פרק י': ''מי סוכן ומי פרובקטור??''  
בתגובה להודעה מספר 44
 
שימו לב מה אומר בראיון לתקשורת,
מר' עמוס גורן מוותיקי אגף האבטחה של השב"כ...:-



"אולי הפעם תקשיבו לי"

להלן: "מי סוכן ומי פרובקטור??"
















כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:07   05.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  45. פרק י''א: ''סרק, סרק, סרק, סרק''  
בתגובה להודעה מספר 34
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:39   06.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  47. סיכוםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם !!!  
בתגובה להודעה מספר 45
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 06.01.04 בשעה 07:41 בברכה, פילוביץ שחף
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:48   06.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  48. אפקט החממה: בכירים לשעבר בשב''כ ובצה''ל........  
בתגובה להודעה מספר 0
 
אפקט החממה
אביבה לורי, הארץ, 4.10.02

אנשי הצריך-לעשות-משהו מתחילים להתארגן ולקרוא תיגר על הקונסנזוס הפטריוטי. אחת הקבוצות המפתיעות מתכנסת בחממה של אביטל גבע בעין שמר. בכירים לשעבר בשב"כ ובצה"ל מדברים שם בקול רם על נסיגה חד צדדית לגבולות 67' ועל הורדת כל ההתנחלויות

התחושה הרווחת בציבור בשנתיים האחרונות היא שהשמאל נאלם דום ושרוב השמאלנים לשעבר, תומכי הסכמי אוסלו וחסידי סיום הכיבוש, איפסנו את השקפת עולמם ועלו על מדים ביום שבו פרצה אינתיפאדת אל-אקצה. פיגועי הטרור הקשים איחדו את השורות. "חומת מגן", "דרך נחושה", כיבוש המוקטעה וההכרזה שערפאת לא רלוונטי נהנו מתמיכה ציבורית גורפת. קולות המחאה הרפים נבלעו ברעם תופי הפטריוטיות.

http://www.7th-day.co.il/peilut/efekt.htm

בחממה של אביטל גבע. להציל את המדינה
צילומים: ניר כפרי ואיל טואג

בחודשים האחרונים נשמעים קולות חדשים-ישנים. עשרות קבוצות שונות, חלקן קיקיוניות וחלקן מאורגנות היטב, מגבשות אלטרנטיווה אידיאולוגית להשקפת העולם של ממשלת שרון. הבולטות ביניהן הן "המועצה לשלום וביטחון", קבוצת "ישראל אחרת", הקבוצה שמקיפה את עמי איילון, קבוצת עובדים סוציאלים למען שלום, קבוצת היום השביעי, וקבוצות נוספות הנושאות שמות כמו "האם החמישית", "החץ", "שורת האזרחים", "קדימה", "קו ירוק", "פורום מנהיגות צעירות", "דרך ערך" ועוד.

אחת הקבוצות המסקרנות ביותר, שעדיין לא נחשפה לציבור, מתגבשת סביב החממה של אביטל גבע בקיבוץ עין-שמר, ומכנה עצמה "קבוצת החממה". סיסמאותיה מוכרות: הפסקת הכיבוש, חזרה לגבולות 67' עם תיקונים קלים, פינוי התנחלויות, חתירה להסכמי שלום ויצירת יחסי שכנות נורמליים עם המדינה הפלשתינית, תוך בניית כלכלה וחברה בריאה משני צידי הגבול אשר יפחיתו את המוטיווציה למעשי איבה.

מוקי בצר. כולנו טעינו

ההפתעה אינה בעמדות אלא בדוברים. רבים מהם בעלי עבר ביטחוני עשיר, שלא היו מזוהים עד כה כ"שמאלנים" או כ"יונים". אליק רון, מוקי בצר, גברי גורן ומאיר בר מסיירת מטכ"ל, עמוס גורן, יוסי חן וחנן ויטלס מהשב"כ וקצינים בכירים במילואים כמו תא"ל (מיל') גיורא ענבר, אל"מ (מיל') יובל דביר ואל"מ (מיל') אורי זכאי. שאיפתם המוצהרת היא לגבש את כל הקבוצות החוץ-פרלמנטריות ולרתום את כל האנרגיה המתבזבזת בינתיים בשיחות מוכרחים-לעשות-משהו וככה-אי-אפשר-להמשיך לפעילות שתשנה את עתיד המדינה. לא במקרה מוזכר מוטי אשכנזי כדמות מופת.

יוצאים למרתון

סיר גדול עומד על האש ובתוכו מבעבע מרק עוף פולני למהדרין עם חתיכות גזר, פטרוזיליה, בצל ושאר ירקות. אביטל גבע מוזג לצלחות ואומר שעד שהמרק לא יחליק לגרון ולא יחמם את הלבבות, אף אחד לא יתחיל לדבר.

כך מתחיל עוד מפגש, אחד מיני רבים, של קבוצת החממה. בכל יום שישי בצהרים מאז פברואר השנה רוחשת החממה המפורסמת של גבע, שייצג את ישראל בביאנלה של 93' בוונציה. "בבחירות הבאות", אומר גברי גורן, אחד הפעילים המרכזיים, "כולם, כל המפלגות יחזרו אחרינו כמו משוגעים ויתחרו מי המפלגה הראשונה שתרוץ על המצע שלנו".

האומנם?

למראית עין הם נראים כמו מבוגרים שחזרו לימי תנועת הנוער, וגאים להרגיש שוב נאיווים כמו בתקופת התום שלפני מלחמת ששת הימים. אבל זהו רושם מטעה. כולם מנוסים מאוד בתחומם וגם אם הם מתנסחים בנימוס ובעברית תקנית, הם משחררים זעם עצום. רובם בני 50 פלוס, ממעמד בינוני-גבוה, מסודרים בחיים, אקדמאים, אנשי עסקים. בסך הכל רשומים בחממה כ-80 חברים. לפגישות מגיעים הרבה פחות.

אחרי המרק מגיע קומקום רותח עם תה ואחריו קפה ועוגה וגבע, שהוא קצת ביישן, מסביר שבחממה מתכוננים לריצה ארוכה מאוד. "אני מתכונן עכשיו לריצה ארוכה של ארבעים שנה", הוא אומר. חברים אחרים בחממה מעדיפים לא להתחייב על משך הריצה או על אורכה: 42 קילומטר. מרתון. לכולם ברור שזה לא יהיה ספרינט קצר.

המפגשים החלו באחד מימי השישי של חודש פברואר השנה. ד"ר גברי גורן מגבעת עדה, מומחה למחשבים שהיה יועץ ראשי למדענית של משרד התעשייה והמסחר ושותף בקרן הון סיכון AIG-אוריון, התחיל לגלגל את כדור הצמר: "אני רוב הזמן משתדל לבצע הוראות, אז כשחנה אשתי נתנה לי הוראה להתחיל לעשות משהו, אני עושה. אנחנו בבית כל הזמן מדברים שאי אפשר יותר להמשיך ככה, ויום אחד ישבנו בבית קפה, כאן בצומת על יד מחנה 80, ואז חנה אמרה 'בוא נקפוץ לאביטל ונראה, אולי נוכל ביחד לעשות משהו'. באנו אליו וגם הוא מיד קנה את הרעיון שצריך לעשות משהו ואמר 'אתם תביאו שבעה חברים ואני אביא שבעה חברים ונצא לדרך'. כמה ימים אחרי זה התקיימה הפגישה הראשונה".

קובי הוברמן מגבעת עדה, סמנכ"ל בכיר בחברת נייס, הצטרף אחרי שקיבל טלפון מגורן לחו"ל. "גברי התקשר ואמר שחנה אמרה לו להתחיל לעשות משהו ושנפגשים ביום שישי אצל אביטל, מאז אני כאן. עכשיו הגיעה העת לספר מה אנחנו עושים כי יש עוד רבים כמונו שלא משלימים עם המציאות ומחפשים אפיקים לפעולה כדי שהמדינה תהיה יותר טובה ויותר צודקת".

עמוס גורן מפרדס חנה השכנה, יועץ בנושאי אבטחה ומודיעין, ששירת ביחידה לאבטחת אישים בשב"כ ובמוסד, היה פעיל במסגרות ציבוריות שונות מאז פרש לגימלאות מהשב"כ ב-94'. הוא בא לחממה כדי להילחם בתופעת ההתקרנפות בחברה הישראלית, "שמוביל הקרנף הראשי עם העור העבה. לי אין עור עבה. אני מוכן להקריב דברים ולהילחם בעד מה שאני מאמין, ואעשה כל פעולה חוקית ודמוקרטית כדי לשנות את האווירה בישראל, להביא לשינוי בשיח הציבורי באמצעות תנועה עממית, שתחבר גופים שונים ביחד".

את אליק רון, תקוות הימין עד לאחרונה, מייצגת בינתיים אשתו ענת. רון נמצא עדיין בחופשת שחרור ולכן לא מזדהה באופן גלוי, הגם שהשינוי בעמדותיו כבר נפרש בהרחבה בכתבת שער במוסף "סופשבוע" של מעריב. בעוד חמישה חודשים, כשיהיה משוחרר ממדים וממסקנות ועדת אור יישמע קולו באופן חד וברור. ענת רון באה לחממה בעקבות כמה חברים ששירתו ביחד עם בעלה בסיירת מטכ"ל (גברי גורן, מאיר בר מקיבוץ עין כרמל ומוקי בצר מתמרת, הזכור כגיבור מבצע אנטבה). היא עוסקת באיכות סביבה ואקולוגיה, מלמדת במכללות אזוריות בכרמיאל ובגליל המערבי ומעבירה השתלמויות במפעלי תעשייה. "מה שקורה היום מקומם אותי עד כדי כך שאני פשוט לא אוהבת את המדינה", היא אומרת ומשתמשת בדוגמאות מתחום התמחותה להמחשה: "את עבודת המאסטר עשיתי על מתנחלים. צדפה שעברה מים סוף ועשתה קולוניזציה בים התיכון, במקום שבו כבר הייתה צדפה אחרת, דומה לה. במקרה כזה מתקיימת דחיקה תחרותית. המתנחלים החדשים מתרבים מהר ובכוח ומגרשים את מי שמסביבם. כשבודקים כיצד משתקם בטבע שטח אדמה בעקבות שריפה, מגלים שקודם מגיעים מינים אופורטוניסטים, במקרים רבים עשבים שוטים, שמתרבים מהר ומכשירים את השטח למינים גדולים ומאריכי חיים שמתפתחים לאט. בסוף מגיעה חברת הקליימקס, העילית, האלונים והארזים. בארץ ישראל קרה ההפך. בהתחלה הגיעה חברת הקליימקס, הסבים והסבתות שלנו, ומה שצמח מתחת, אלה העשבים השוטים. לכן אני מיואשת, כי אני לא רואה סוף טוב לסיפור. שלא כמו בטבע, הקבוצות הקטנות אצלנו מכתיבות סדר יום לאומי והעם, בעיוורון גדול, ממשיך לתמוך בזה".

רון השתתפה בשבוע שעבר בשיירה שארגנה תנועת "החץ" (הפרדה חד צדדית): "הייתי במכונית עם שתי חברות ובחור אחד עשה לנו סימנים שהוא רוצה משהו, כשפתחתי את החלון הוא צעק 'יה שרמוטות, איך אתן לא מתביישות?'". רון לא מתביישת. היא וחברים מהחממה כבר עמדו פעמיים עם שלטים מול לשכתו של שר הביטחון בתל אביב ותבעו ממנו להוריד לאלתר התנחלויות בלתי חוקיות. בין ההפגנה הראשונה לשנייה, שהתקיימה ביום שישי לפני שבועיים, ניסה בנימין בן אליעזר לשכנע אותם באמצעות מסרים, שליחים אישיים ושיחות טלפון, לא להפגין. הוברמן: "העניין עם שר הביטחון הוא הוכחה לכך שגופים קטנים עם מסר ממוקד יכולים להזיז מערכות אדירות או לגרום להם לשנות את דרכי הפעולה. ככה זה התחיל אחרי מלחמת יום הכיפורים עם מוטי אשכנזי, אבל רק ב-77' נראו תוצאות המעשה".

עמוס גורן: "התשובה שלנו לפואד הייתה שאנחנו מוכנים לדחות את ההפגנה בתנאי שהוא יקדיש 20 דקות מזמנו לשיחה עם הנציגים שלנו, ויסביר למה הוא מבקש את הדחייה, ואם נשתכנע מהסבריו, נדון על כך בפגישה הבאה בפורום רחב. אנחנו מדברים על שר ביטחון של מדינת ישראל שמייצג מוסד שהיה עד היום קדוש. אני תקופה ארוכה הייתי אחראי על ביטחונם של שרי ביטחון, כולל דיין, פרס, ויצמן. אלה אנשים ששולחים את הילדים שלנו לקרב ובשמם אנחנו יוצאים למלחמה, ושר הביטחון הזה משקר לנו, ולא מוכן להגיד את האמת בפרצוף על ההתנחלויות הלא חוקיות, ולכן, כאנשים ששירתו הרבה שנים את המערכת, היה לנו חשוב לדבר איתו ולשמוע את זה ממנו. אבל הוא לא מצא זמן להיפגש איתנו, אז קיימנו את ההפגנה כמתוכנן".

הזנב מכשכש בכלב

גם תת-אלוף (מי"ל) גיורא ענבר, שהשתחרר לפני שלוש וחצי שנים משירות בצבא, חבר פעיל בחממה, עמד בשמש מול משרד הביטחון. ברקורד הצבאי של ענבר 25 שנים של פעילות קרבית. הוא היה מפקד סיירת שלדג שעליה, בין היתר, פיקד לפניו מוקי בצר שהקים אותה, ואחריו אליק רון ("אני החזרתי אותו לצבא"). בסוף שירותו הצבאי היה ענבר מפקד עוצבת לבנון ומפקד אוגדה בצפון. היום הוא מנכ"ל של חברת פוינטר העוסקת בטכנולוגיה מתקדמת לאיתור. "חשבתי שאחרי 25 שנה, אחרי שהיו תקופות שבאתי הביתה פעם בשבועיים, אני יכול לנוח ולא לעמוד בשמש, אבל העסק מתפספס לנו בין האצבעות. אני לא זוכר תקופה כל כך קשה. הזנב מכשכש בכלב ולא הכלב בזנב. זאת הדקה ה-99. הרבה חבר'ה שלי אומרים 'מה אתה צריך את זה? ואני אומר, עובדה שבין ההפגנה הראשונה לשנייה אדון שר הביטחון השקיע מאמצים, שלח שליחים, התקשר לאביטל אישית כדי שלא נפגין. זה אומר שזה מפריע לו, ושאנחנו נמשיך להפגין. בפעם הבאה יעמדו איתי אליק רון, אסף חפץ ומוקי בצר. כאבא לארבעה ילדים, שאני רוצה שיחיו במדינה דמוקרטית ויהודית, אני חייב לעשות משהו, ולא כפעילות פוליטית. לכן החממה נראית לי בדיוק המקום המתאים. יש עכשיו עדה שלמה של מלעיזים שאומרת שהאינתיפדה פרצה בגלל היציאה מלבנון. זאת שטות בלתי רגילה. כאיש צבא מיליטנטי, על פניו, אני אומר שהאינתיפדה התחילה בגלל הכיבוש, שהתחיל לפני 35 שנה, ולא בגלל לבנון. נהפוך הוא. שיא ההרתעה למדינה זה שהיא מחליטה מה טוב לה ובהתאם לכך מסיגה את הכוחות שלה. מאז שיצאנו מלבנון הגבול שקט. מישהו לא מבין את ההבדל? אנחנו בגבול לגיטימי, כל העולם מכיר בו. ככה צריך להיות בכל המדינה. וגם אם הסיכוי נראה רחוק, אני מרגיש חובה לעשות הכל כדי לקדם את הסיכוי הזה. ברגע שיבוא מנהיג פוליטי ויגיד 'רבותיי, המצע שלי הוא הורדת התנחלויות, גדר הפרדה, סיום הכיבוש' אני הולך איתו, גם אם זה יהיה אריק שרון, כי זה הדבר הכי חשוב. לכן צריכים להיות מוכנים לוותר קצת על הכבוד ולעמוד בשמש באמצע הרחוב".

גם עמוס גורן עמד עם האחרים בשמש. לתפישתו, מעל להתנחלויות הבלתי חוקיות מתנוסס דגל שחור. ענת רון: "יש תנועה הולכת וגדלה של סרבני שטחים והמדינה מתייחסת אליהם כאל פושעים ומושיבה אותם בבתי כלא כי הם עוברים על החוק, אבל המדינה בעצמה, בציניות אדירה ובצביעות נוראה, עוברת על החוק כי היא מבקשת מהסרבנים שישמרו על דבר לא חוקי".

מה מייחד אתכם משאר הקבוצות?

גברי גורן: "החלטנו שאנחנו רוצים לפעול במסגרת חוץ פרלמנטרית, להקים תנועה עממית שתביא בהדרגה לשינוי במדיניות הממשלה וליציאה מהשטחים. בשלב הבא נכנס העניין של שיתוף פעולה עם גופים אחרים".

חנה גורן, עובדת בהנהלת חשבונות במאפייה בפארק התעשייה בקיסריה: "הרבה פעמים שואלים אותנו מה קבוצה קטנה של אנשים שלא מייצגת אף אחד יכולה לעשות. אומרים שאין לנו סיכוי, שזו התרפיה שלנו. ואני רואה אנשים שיושבים בבית ואומרים 'המצב נורא ואיום, אבל אין מה לעשות, אין סיכוי שמשהו ישתנה', ואני חושבת שהמסר הוא שכל אחד יכול לקום בבוקר ולעשות את המהפכה. זה מה שאנחנו עושים, וכשהילדים או הנכדים שלנו ישאלו בעוד 10 או 20 שנה 'איפה הייתם בימים הנוראים האלה? מה עשיתם?' נוכל לתת להם תשובה. באחת הפגישות כאן היה מתן וילנאי והוא קיבל מקלחת איומה, ועובדה שאחרי מספר שבועות הוא היה הראשון שתמך במצנע. אז אולי יש לנו בזה חלק".

הוברמן: "פגשנו כאן הרבה קבוצות שדורשות שינוי מהותי בחברה ובפוליטיקה הישראלית, שמה שמחבר ביניהן היא ההתפכחות וההבנה של מגבלות הכוח שלנו. אני מאמין שהיום יש כבר פוטנציאל ביקוע של החומה הזאת והמנהיגים בסוף גם יראו את זה. זה יחלחל, ויגרום לאנשים במפלגות השונות להציג עמדות ברורות: איך מסיימים את הכיבוש ואיך מגיעים לפתרון מדיני. אנחנו לא מייצגים מפלגה אחת, יש כאן אנשים שמצביעים למפלגות שונות. זה גם יגיע לתחום החברתי, הכלכלי ולחינוך. זה יהיה מסע ארוך לשינוי והבראת המדינה. ברור לנו שהדורות הצעירים לא ישלימו עם המצב הקיים ולא יקבלו את העובדה שזה בלתי ניתן לשינוי".

גברי גורן מדבר בזהירות מדודה על הצלחת המהלך ומזכיר לכולם של'ציונות הקטסטרופה' יש תמיד סיכוי גדול יותר, "אבל כמו שחנה אמרה קודם, גם כשהייאוש מכרסם זאת לא סיבה להרים ידיים. מצד שני, כל הקבוצות פועלות כחצי שנה, פחות או יותר, וכבר רואים בציבור שינוי בטרמינולוגיה. נושא גדר ההפרדה, שתי מדינות לשני עמים, נמצאים במרכז הדיון הציבורי וברור שזה לא קרה מעצמו. זה לחץ עממי מצטבר מלמטה".

נירה כהן מעין-שמר באה לחממה כדי להתמודד עם תחושות של בדידות: "צריך להכיר בזה שחלק גדול מהעם לא איתנו, ולי נורא חשוב לדעת שאני לא לבד. לא רק שאני אוהדת הפועל תל-אביב, לא רק שאני קיבוצניקית, אני גם אישה וגם שמאלנית. אבל גם בלילה השלישי של מלחמת לבנון, כשעדה, אשתו של אביטל ואני, יצאנו לכתוב כתובות על הבתים שבין צומת כרכור לצומת חדרה 'שרון מלאך המוות של החיילים' ו'שרון מוביל לאסון', היינו לבד. שתי נשים בחושך שהרגישו שלא מספרים לעם אמת. לקח 18 שנה עד שכולם הצטרפו אלינו".

בני שוורץ מקיבוץ מענית מאשים במחדל גם את העם: "אין דבר כזה שיש לנו בעיית מנהיגות והעם בסדר. עובדה שעדיין רבים מזוהים איתנו ותומכים בנו אבל מפחדים להיחשף. לכל אחד יש תירוץ למה הוא נשאר בבית. ההצלחה של התנועות האלה תהיה כשהאנשים יגידו 'לעזאזל כל האינטרסים, בואו נגיד אמת ונקום ונציל את העם הזה', שלתפישתי הולך לכליה וחורבן. זה יכול להיות כמו מוטי אשכנזי, שפתאום זה תפש, ויכול להיות שאנחנו לא מסוגלים לתפוס מנהיגות וכל אחד יתקרנף סביב הפרנסה שלו ויפחד. אם העם היה תופש מנהיגות הוא היה מעיף את שרון לכל הרוחות כמו שעשו לברק ולביבי וכמו שעשו אחרי מלחמת יום כיפור כשאמרו 'די נמאס כבר מכל המפא"יניקים' והעלו את בגין לשלטון".

יהודה טאובמן מבנימינה, מורה ליהדות בבית הספר התיכון האזורי "מבואות עירון" בעין-שמר ומנחה בבתי מדרש של חילונים ודתיים, היה בעצמו דתי עד שסיים את שירותו הצבאי. "השינוי יחול כשכל אדם בישראל יפנים שהוא משלם את המחיר שקבעו הרב לוינגר, זמביש (זאב חבר) וחנן פורת. האזרח הולך למילואים כי חנן פורת קרא לו ומשלם מסים כי חנן פורת צריך את הכסף הזה. זו בעצם מלחמה בין שתי דתות. לשני הצדדים לא כל כך איכפת מהעולם הזה, לא למתנחלים שלנו ולא למתאבדים הפנאטים שלהם. אותם קיצונים גוררים אחריהם שני עמים. אנחנו לא עצרנו את המתנחלים וערפאת לא עצר את המתאבדים. השאלה מתי יבין האיש משדרות שהוא נלחם ומשלם בשביל מלחמת הקודש של זמביש, ושכל מיליארד דולר לכביש עוקף תפוח חסרים בירוחם".

עמוס גורן: "הממשלה מובילה קו שבו הציבור הישראלי חייב לשתף פעולה כי אנחנו במלחמה ואם אני מתנגד אני לא פטריוט. זה קו שכל הזמן מגביר את המלחמה בפלשתינאים וכל גורם מתון מיד מסלקים אותו מהדרך. זה יישבר רק כשנעבור את הקו אדום".

איפה עובר הקו האדום?

"קטסטרופה איומה ונוראה, שאחריה האנשים יבינו שהאדם הכי קיצוני לא מצליח לפתור את הבעיות, וכל כמה שמגבירים את המלחמה, הטרור גובר, וכשזה יגיע למשבר בינלאומי או לאומי, הציבור יבין שזה קו פרשת המים ואז יבואו 400 אלף לכיכר רבין להפגין, וזה יהיה הדלק שלנו. אנחנו או-טו-טו על הקו הזה".

כולנו טעינו

גברי גורן מחפש מסר חיובי ומוצא אותו בדמותו של מוקי בצר שמסמל, כנגד כל הנסחפים ימינה, את "האנשים הרצינים שאנחנו פוגשים כאן ושהולכים בכיוון ההפוך". מוקי בצר שפרש ב-86' מהצבא, מגדיר את עצמו כתומך נלהב ברעיון. הרקורד הפוליטי שלו נע מרפ"י, שלומציון, התחייה, צומת ועד תמיכה ברבין ופרס ותמיכה חד פעמית, לדבריו, באהוד ברק. בכל מקרה, הוא מבקש להדגיש, תמיד יצביע נגד בנימין נתניהו. את רוב האנשים בחממה הוא מכיר עשרות שנים מהצבא. "אנחנו כבר בני 60-50 שאיכפת להם ממה שקורה, אנשים מודאגים בעלי רקורד של עשייה בדופק של המדינה. חווינו מלחמות, איבדנו חברים, יש לנו שם ילדים, הבן שלי היה בסיירת מטכ"ל. טעינו כולנו באופן אישי, וגם המנהיגות טעתה באופן ברור לגמרי לאורך השנים. התקשורת הסתירה מעם ישראל את העובדה שמ-68' עד יום כיפור התקיימו מפגשים בין המלך חוסיין והמנהיגים שלנו במטרה להגיע להסכם שלום. זו החמצה נוראה. ב-71' סאדאת רצה לנהל איתנו מגעים וגולדה דחתה את זה על הסף. איזה מחיר שילמנו? האסון הכי נורא שקרה לנו. עד היום אנחנו מושפעים מזה. היא גם אמרה שאין עם פלשתיני ואנחנו היינו צעירים, שירתנו במסגרות צבאיות, ולא היה לנו ראש להתמודד עם זה".

מה אתה משליך מזה על מה שקורה היום?

"החבורה הזאת בחממה לא יכולה לשבת ולקטר ביום שישי כמו שעושים אחרים, הם רוצים לחשוב ביחד ולהוציא מזה רעיונות שדרכם אפשר להשפיע ולמצוא פתרון איך מפסיקים את ההתכתשות של שני העמים".

והפתרון הוא לצאת מהשטחים?

"בוודאי. כשאומרים היום 'ימין' מתכוונים בעצם לממשלות המערך-עבודה שנכנסו לשטחים מנוה אטי"ב בצפון ועד אופירה בדרום. רבין, גולדה ופרס. הם טעו, רימו את עצמם וגם אותנו. אמרו שהשטחים הם פיקדון לשלום אבל כשהגיעו חוסיין וסאדאת הם לא סיפרו לעם אלא המשיכו להתיישב ולפתח את השטח. מי שמיישב לא מתכוון להחזיר. היום אנחנו יודעים שמלחמת ששת הימים הייתה סטיית תקן שזרעה את המלחמות הבאות, וכל מלחמה שבאה אחריה הייתה נוראה מקודמתה. וכאן מתחילה הבעיה של כל האנשים שיושבים בבית ומקטרים. אריק שרון מכיר את כולנו. אני הייתי מ"מ צעיר בששת הימים תחת האוגדה שלו ומ"פ ותיק ביום כיפור תחת האוגדה שלו. במקומו הייתי קורא לנציגים מהחממה לחוות השקמים ומתחבט ביחד איתם. אבל אין לו זמן כי בחצי הראשון של היום הוא חושב איך לעבור את ביבי ובחצי השני איך לעבור את ערפאת".

אביטל גבע מציע התבוננות מעט יותר אופטימית: "אני מאמין שכמו שעלינו ממצרים וזה לקח 40 שנה, גם היציאה מהשטחים תיקח 40 שנה, השאלה מתי מתחילים לספור. נכון שרוב האנשים כאן יהיו אז בני מאה, אבל אני לא בלחץ. כל האימפריות בעולם וכל הארגונים הגדולים בעולם נפלו מבפנים, אז גם מהצפרדע הענקית שבלענו, מהשטחים, ניפרד בסוף. אנחנו צריכים הרבה אוויר כי זה מסע ארוך שאי אפשר לזרז אותו, זה כמו שלמישהו יש חום והוא לוקח כדור ונדמה לו שהחום ירד, אבל הגוף בעצם עוד חולה. זה בכלל לא חשוב מה יהיה בבחירות הבאות וגם לא באלה שאחר כך. התהליכים האלה יגיעו להבשלה. יותר ויותר אנשים מבינים לאן הדברים הולכים, אבל הרבה פחות מוכנים לקום מהכורסה. זה לא פופולרי. שרון שם את הבולדוזרים קדימה וברגע האחרון הוא לא עשה איזה טעות, אבל טעות תקרה, זה בטוח. זה חייב להיות, ברגע שהכוח השתלט על המוח ועל העצבים של כולנו.

"לא סתם הפכנו להיות אחת המדינות הגרועות במתמטיקה. כבר התחילו במחקר לבדוק את הקשר בין בולדוזרים למתמטיקה. ילדים מגיל צעיר רואים בטלוויזיה איך במחי יד אפשר להרוס ולמחוק את הבית של המנהיג של האויב שלנו, אז זה משפיע על תפישת המציאות שלהם. אני בטוח שהרבה יותר אנשים יבינו עכשיו את הקשר בין הבולדוזרים לכלכלה ולמתמטיקה. האנשים האלה והבולדוזרים מרמים את כל המדינה. זאת האשמה העיקרית בירידה שלנו במתמטיקה. מורידים התנחלויות בלילה, ואחר כך מעלים אותן, ובאותו זמן יושבים אצל ראש הממשלה בלשכה וקורצים אחד לשני. ככה אנחנו מחנכים את הבנים שלנו? ואם פואד באמת רוצה להוריד את ההתנחלויות, אין לו שום כוח כשכל החבורה שם נגדו. אנחנו נטפלנו אליו כי חשבנו שנדחוף אותו לדבר אמת".

גם מאיר בר, כמו מוקי בצר, רואה את מלחמת ששת הימים כהתחלה של ירידה מהפסים. "עד 67' המדינה הייתה בהתגבשות ופתאום קרתה איזה תאונה והמדינה תפסה כיוון לא נכון, כמו איזה מוטציה. כל סדר היום השתנה. במקום להתעסק בבניית חברה חדשה, התחלנו להתעסק בשטחים. ממשלות ישראל התייחסו לפלשתינאים כמו לשטיח שאפשר לדרוך עליו. פתאום השטיח קם ואומר 'אני לא מסכים שתדרכו עלי', ואף אחד לא מבין מה קרה פתאום. אני קושר לכיבוש את כל החוליים שלנו, את השחתת המידות, את העדר המוסריות".

אל"מ (מי"ל) יובל דביר מקיבוץ מסילות היה במשך שלוש שנים מפקד רצועת עזה. הוא פינה את ימית ואת פיתחת רפיח ובתפקידו האחרון בצה"ל היה מפקד מתקן אדם. "יצא לי לראות את הצד המכוער של הכיבוש", הוא אומר, "אנחנו המדינה היחידה בעולם ששולטת על אזרחים שלה בטנקים". המודעות שצריך לצאת מהשטחים התגבשה אצלו רק אחרי השחרור, ב-93'. "כשהייתי מ"פ החזקתי את הנשק על המותן והניצרה הייתה פתוחה. כשנעשיתי מח"ט הרובה עלה על הכתף וסגרתי את הניצרה. התחלתי לחשוב לפני שאני יורה".

יוסי חן מנופית שליד טבעון, היה ראש מרחב צפון בשב"כ עד לפני שנתיים וחצי. מלבד פעילותו בחממה, הוא חבר בקבוצה נוספת מעמק יזרעאל שמטרותיה דומות, פעיל בהתנדבות בקרן לשיתוף פעולה של רון פונדק ויאיר הירשפלד ועוסק (בשיתוף פעולה עם חלק מאנשי התנועה האיסלאמית בפלג הדרומי) בשימור אתרים היסטוריים נוצריים ומוסלמיים.

"מבחינתי, אם לא תתממש היפרדות בהסכם, הדרך היחידה שצריך ללכת בה היא היפרדות חד צדדית. זאת השקפה שהתגבשה אצלי במשך השנים. עד השחרור לא דיברתי על זה, עכשיו מטריד אותי באיזה מדינה אני רוצה לחיות. הביטחון הוא לא הפרמטר היחיד. סוגיית הגדר עלתה בזמן שהייתי בשירות, עוד ב-95' ואני חושב שאם אז היו עושים משהו, ייתכן שתהליך אוסלו היה מתקדם טוב יותר. אז לא הבעתי את דעתי, מטבע הדברים".

האם גדר תעצור את הטרור?

"לדעתי תוריד אותו למינימום. לתפישתי גדר זה גם הגבול שאליו צריך לחזור, גבול 67'. ואם לא נשים גבולות ונמשיך לשלוט בפלשתינאים, או שלא נהיה מדינה יהודית דמוקרטית או שתהיה כאן מדינת אפרטהייד. גם אנשי ימין ודתיים מבינים בדמוגרפיה. אני חושש שלילדים שלנו לא יהיה מה לעשות פה".

חנן ויטלס מבית שערים פרש מהשב"כ ב-95'. הוא היה אחראי על שיקום סוכנים (משת"פים). מאז הוא הקים ומנהל את "אוגדנים", חברה לשירותי גניזה. "אצלי הכל התחיל מתחושת זעם פנימית שאי אפשר ככה להמשיך יותר. הבנתי שאין לנו מה לעשות אלא לפעול, באופן חד צדדי, ליציאה מהשטחים. בחודשים הראשונים אחרי ששרון נבחר, עוד הייתה לי תקווה שהוא יגלה את המפא"יניק שבו ויעשה מהלך לטובת כולנו. אחרי אובדן הדרך של השנתיים האחרונות, הבנתי שאין סיכוי שזה יקרה. כמה לגימות צריך לשתות מכוס התה כדי לגלות ששמו לך מלח במקום סוכר? היום אני חבר במרכז המועצה לשלום וביטחון והחלטתי לגבש בעמק קבוצה לא פוליטית שתפעל למען רעיון ההפרדה החד צדדית, והתקשרתי לאליק רון, והוא אמר לי 'בדיוק מדברים על זה בחממה, בוא תראה מה קורה שם', וככה הצטרפתי אליהם. הבנתי שעיקר העשייה זה לא לשבת ביחד ולשכנע את המשוכנעים אלא לצאת לשטח ולשכנע את הלא משוכנעים. אני עושה את זה בדוכני החתמה, הפגנות, חוגי בית. הרגשתי שהפוליטיקה שלנו מתנהלת היום על ציר הדמים בגלל המתנחלים והחרדים, שהם אנטי ציונים ומחזיקים את המדינה בביצים, ואני החלטתי שצריך לשבור את ציר הדמים הזה. היו בהיסטוריה שלנו קבוצות לחץ קטנות שהצליחו: אמהות נגד שתיקה, ארבע אמהות, גוש אמונים שהצליח לכפות את ההתנחלות על ממשלות ישראל, ולכן כולנו החלטנו לפעול כתנועה חוץ פרלמנטרית. אלינו לקבוצה הגיעו אנשים שהצביעו שרון ועכשיו אומרים שנוכחו לדעת שהפתרון של היפרדות הוא הנכון ובבחירות הבאות יצביעו למפלגה שתלך על הרעיון הזה". *
http://www.7th-day.co.il/peilut/efekt.htm



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
Aitan Cohen
חבר מתאריך 28.5.04
26886 הודעות
   18:13   29.05.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  62. שאלה לגבי ענת ואליק רון  
בתגובה להודעה מספר 48
 
   האם ענת התחילה לייצג את אליק לפני שהוא החטיף לה מכות רצח, או אולי אחרי?



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:46   19.07.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  63. ד''ר אורי מילשטיין: מדוע השב''כ אינו מספק את הסחורה??  
בתגובה להודעה מספר 0
 
מדוע השב"כ אינו מספק את הסחורה??
מאת: ד"ר אורי מילשטיין
18/7/2004

על הסתאבותו של השב"כ מאז הקמתו על ידי דוד בן גוריון ושאול אביגור ועד חיסול יכולתו לתפקד כהלכה, על ידי יצחק רבין וכרמי גילון.

מאז פרשת אוטובוס 300 ב-1984שירות הביטחון הכללי של ישראל הולך מדחי אל דחי. שלוש וחצי שנים אחר כך פרצה האיניתפיאדה הראשונה שבה התגלה השב"כ בכל מערומיו ולא סיפק את הסחורה. התוצאה: הסכם אוסלו. את מכת המוות קיבל הארגון כשיצחק רבין העמיד בראשו את "המומחה" לחתרנות יהודית ולאבטחת אישים, כרמי גילון ומינה אותו למעריך לאומי רשמי בעניינים פלסטינים. התוצאה: כשל מערכתי גם באבטחת חיי ראש הממשלה וגם בהערכת פרוץ מלחמת אוסלו המתנהלת כיום. המסמר האחרון בארון המתים של השב"כ היה כששמעון פרס מינה את מפקד חיל הים לשעבר עמי אילון לשקם את השב"כ אחרי רצח רבין . על מינוי זה ניתן לומר: מה חמור מבין במרק פירות. התרומה העיקרית של איילון לשב"כ היו ראיונות מתלבטים לאמצעי התקשורת משל היה הנסיך המלט מדנמרק. חיבוטי הנפש על איילון באמצעי התקשורת אחרי שפרש מן התפקיד הם טקסט מצויין לעשות עליו ניתוחי תוכן של מערכת ביטחון קורסת.

הקלות הבלתי נסבלת שבה מבצעים הפלסטינים פיגועים בכל מקום שבו חיים יהודים בארץ ישראל, ובייחוד בתוך גבולות הקו הירוק, היא ביטוי לכשל מערכתי של כל זרועות הביטחון. באחריות לכשל הזה נושאים כל ראשי הממשלות, שרי הביטחון והשרים לביטחון פנים מאז ממשלת רבין ועד ממשלת ברק. משימתו הדחופה של אריאל שרון היא לבצע רפורמה יסודית במערכת הביטחון כולה, ובשלב ראשון בשב"כ.

לכל מדינה בעולם יש מערכת ביטחון המורכבת מארבע זרועות: צבא, משטרה, שב"כ ו"מוסד". הצבא עוסק בעיקר מלחמות סדירות, חיצוניות ופנימיות, המשטרה עוסקת בפעילות נגד עברייני חוק, ה"מוסד" פועל נגד חתרנות בחו"ל, והשב"כ אחראי על המודיעין המסכל ועוסק בפעילות נגד חתרנות פנימית, פעילות חשאית עויינת, וריגול. על מנת שזרועות אלה יפעלו כהלכה , על ראשי המדינה להגדיר את מהות האיום. שורש הרע של מערכת הביטחון של ישראל בכלל ושל השב"כ בפרט נעוץ באופיו הבולשביקי של דוד בן גוריון אשר כיוסף סטלין ראה במעמדו האישי כמנהיג היישוב תנאי הכרחי להגשמת מטרות הציונות. לפיכך הפעיל בן גוריון את מערכת הביטחון של היישוב בעיקר נגד האיום הפנים ציוני דהיינו נגד יריביו הפוליטיים שאיימו על שלטונו. זאת הסיבה שארגון ההגנה נבנה כמיליציה פוליטית בלתי מקצועית הנאמנה לבן גוריון וזאת הסיבה ששירות הידיעות של ההגנה (ש"י) התפתח למעשה כשב"כ בעיקר נגד תומכי ז'בוטינסקי ונגד ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י.

האב המייסד של הש"י היה חבר קבוצת כינרת שאול אביגור , גיסם של מנהיג ההגנה אליהו גולומב, של אחד ממנהיגי ההגנה ותנועת העבודה דב הוז ושל ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית משה שרת. כישורו העיקרי היה נאמנות עיוורת לבן גוריון. כישורו השני היה קשר משפחתי עם גולומב, הוז ושרת. אחרי רצח ראש המחלקה המדינית של הסוכנות חיים ארלוזורוב (1933) "חקר" אביגור את הפרשה ודיווח כי אנשי המפלגה הרוויזיוניסטית של ז'בונטינסקי, מפלג "ברית הביריונים", רצחו אותו. ממצאי מחקרו של אביגוור לא הועמדו מעולם לביקורת שכן כל מה שהוא פעל, והש"י פעל והשב"כ פעל "עדיין לא הגיע הזמן לגלות", אך הם היו עילה לעלילת דם נגד כל תומכי ז'בוטינסקי. כך הבטיח אביגור את בחירתו של דוד בן גוריון ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935 ואת השתלטותו על התנועה הציונית. עבור השירות הזה העניק בן גוריון לאביגור תפקידים חש