כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

יו"ר ועד רבני יש"ע הרב דב ליאור אמר כי "היום זוכה ושוחרר פה אחד יוסף בן ברוך לאחר מאסר שווא בכלא יהודי, של שנה ו-7 חודשים, שאפילו ליום חתונתו שוחרר רק לשעתיים וזאת רק עם אזיקים".

עוד אמר כי "זוהי מלחמת דעות ותרבות של שמאל קיצוני, ע"י עושי דברם בשב"כ ובפרקליטות ודומה למשטרים אפלים ללא צדק ויושר ומהווה תעודת עניות לשב"כ ולפרקליטות הנגררים להשתקת מתנגדים"

פרסום ראשון:20:12, 23 דצמבר '03
עדכון האחרון:20:42, 23 דצמבר '03
http://a7.org/news.php3?id=67844

74. יוסי בן ברוך זוכה ושוחרר !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5244&omm=74&viewmode=

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

אלימלך
חבר מתאריך 26.7.03
393 הודעות

יעקב פרי, עמי איילון, כרמי גילון

יאוש..ממש יאוש...ראשי שבכ אלה שהביאו עלינו את שואת אוסלו,כן שואת
אוסלו..מציעים לנו פתרונות בנוסח עמי איילון ויוסי ביילין. מה קפץ
על המטורפים האלה. כולם מאובני מחשבה ואינטרסים כלכליים ופסיכולוגיים
מניעים אותם. על יעקב פרי כבר נכתב הרבה..ולא בחיוב..ולמרות זאת
האיש רצה ורוצה להנהיג מפלגה. עמי איילון כמו כל ננס רוצה לצמוח
לגובה באמצעות יוזמות כאלה ואחרות. על כרמי גילון האיש שבעזרתו
הבלתי אדיבה נרצח "עושה שלום" הקרוי יצחק רבין שחתם על אוסלו.
גם יצחק רבין עוצב בצבא.

מכל החבורה הזאת אני לא קונה כלום. מה שאני כן קונה..זה מהאזרח
יוסי ביילין..לפחות הוא מעוצב כאזרח מן השורה. אלא מאי..האיש משוגע
ואוהב כסף אירופי וכותרות.

כבר כתבתי בעבר יש מערכת שטנית..אנטי שמית..שמתמשת ביהודונים כדי
לחסל את המדינה והעם היהודי.

לדעתי יש להקים שורת מתנדבים..שאחד מראשי יהיה אליקים העצני
שבשעתו נאבק עם חבריו משורת המתנדבים בשחיתות של המימסד.
עכשיו צריך להתארגן , לחשוף את ערוותם של המתחזים לפטריוטים
ולשומרי העם. יש להקים מדינה אחת יהודית בשתי גדות הירדן.
זו צריכה להיות השאיפה...

אש השב"כ שלפני הסערה וראש השב"כ שאחרי הסערה...?!

@ לדוגמא למחדלנותו , לרפיונו ולרפיסותו של יעקב פרי...:-
WALLA
יעקב פרי: יש לצאת מעזה ולפנות התנחלויות בגדה

ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי: יש לצאת מעזה ולפנות התנחלויות
בגדה יום שישי, 14 בנובמבר 2003, 7:38 מאת: מערכת וואלה!
ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, אמר הבוקר לקול ישראל כי על
ישראל לצאת מיד מעזה ולפנות התנחלויות בגדה. עוד אמר פרי,
כי לצערו הוא אינו רואה פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ללא
חלוקת ירושלים.
http://news.walla.co.il/?w=//465672

בהודעה המקורית אלימלך רשם גם את אברהם שלום !!

אלימלך
חבר מתאריך 26.7.03
393 הודעות 09:35 14.11.03

ארבעת ראשי שבכמהלכים עלינו אימים.

בידיעות אחרונות יש שולחן עגול בו משתתפים ארבעת ראשי שבכ..
יעקב פרי,עמי איילון,כרמי גילון וארבהם שלום מהלכים על עם ישראל אימים.
יעקב פרי ועכשיו רוצה להנהיג מדינה.
עמי איילון..ננס הרוצה לצמוח באמצעות ניירת
כרמי גילון שבחסותו חוסל יצחק רבין.מענין איך היה מתנהג היום רבין
אם היה חי.
ואברהם שלום ששיקר בריש גלי...בנושא קו שלוש מאות.
נמאס לי לראות שולחנו עגולים שבהם יושבים טייקונים כלכליים שמקבלים
כסף מגורמים זרים ומנסים לנהל אותי.
כל אחד מחבורה כזו..צריך להבין שלא פותרים בעיות בסדר גודל כזה..
מהבטן.
אל תשכחו את המיפקד הלאומי של עמי איילון וסרי נוסייבה
אל תשכחו את הסכם זניבה הערמומי שיופץ ממחר בכל תיבות הדואר.
הסכם זניבה כל כך ערמומי..שבמשך דפים ארוכים עושים לך טוב על הנשמה
ואתה שוכח את העיקר..שהוא בסוף המסמך.יש זכות שיבה ..יש פיצויים
וצריכים הסכמות של עוד כמה וכמה גורמים לאומיים ובינלאומיים.
ברור..שכל הערבים הישראלי שמהם יוצאות קבוצות טרור..יחתמו בעד מסמכים
אלה..הם-הערבים יקבלו הכל...והסכסוך יימשך ויימשך מנקודת חולשה שלנו.
לו לבהמות האלה,היה קצת שכל..היו ממתינים לראות כיצד המאבק בטרור
בעיראק מסתיים ואז שיסיקו מסקנות.
אם האמריקנים מנצחים..הרי ברור שצריך ואפשר לחסל את הטרור ואחר כך
להקים חברה אזרחית דמוקרטית.
ואם האמריקנים נכשלים..יהיה ממילא כאוס בכל העולם..וזו הזדמנות
קלסית לגרום להגירת הערבים מישראל ומן הגדה.
אפשרות שניה--ללכת בדרכם ...אבל גם אם מתוך שלא לשמה..טוב
שהתחמנים האלה ימתינו עוד כמה וכמה חודשים..ורק אז יבלבלו לנו את המוח
או שאנו ננפנף את האוייב.

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
19201 הודעות 09:52 14.11.03

2. אלימלך ידידי: צודק הינך בקשר לארבעה, אני.....

כתבתי ועדיין כותב עליהם בהקשרים שונים בכלל ובפרשות
שונות בפרט.
הפרשה הראשונה המוביליה לאיחוד ראשי השב"כ שלעיל בכלל
והפרשה האחרונה בפרט, הן...:-

@ הראשונה = קו 300
4. נסגר תיק החקירה נגד יוסי גינוסר=שב''כ= קו 300
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#4

@ השנייה = פרשת ארבל/מזרחי
56. הנגבי: פרשת מזרחי חמורה כמו פרשת קו 300......
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5539&omm=56&viewmode=

@ והמבין יבין בשלב זה.....

@ אני נענה לקריאתך להקמת שורת המתנדבים בשנית....!!!
33. שורת המתנדבים = שורת האזרחים של קום המדינה !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5391&omm=33&viewmode=

@ הנדל: "עצוב ש-4 ראשי שב"כ משתמשים בתוארם לקידום תוכניתו של איילון"
12:00, 14 נובמבר 2003 / י"ט בחשון תשס"ד

"עצוב לראות כי 4 ראשי השב"כ לשעבר משתמשים בתוארם על מנת לקדם את משנתם הפוליטית ותוכנית המדינה הפלשתינית של עמי איילון", כך מגיב הבוקר סגן השר צבי הנדל (האיחוד הלאומי) לראיון עם הארבעה ב"ידיעת אחרונות". הנדל מציין כי ארבעת ראשי השב"כ לשעבר מתעלמים לחלוטין מהעמדה הנוכחית של השב"כ והעומד בראשו כיום.

"בדבר אחד אני מסכים עימם- המצב הנוכחי לא יכול להימשך. אסור להתאכזר עוד לאוכלוסיה הערבית ביש"ע ו לכן יש לסלק את אבן הנגף לשלום, בדמות ראשות הרוצח שלצערי, עמדתם "המיקצועית" של ראשי השב"כ לשעבר סייעה בהבאת חבורת הרוצחים הזו לאזורנו", נאמר בהודעתו של סגן השר הנדל.
http://www.a7.org/news.php3?id=64907

YNET
15/11/03
יוסי בלום
דואר אלקטרוני y-blum@actcom.co.il

אתמול בבוקר כהרגלי פתחתי את העיתון, ולמראה הכותרת האדומה הזועקת" "ישראל צועדת לקראת קטסטרופה" לא ידעתי אם לרוץ למקלט
הקרוב או לחבוש את מסכת האב"כ.

רק משנרגעתי מעט ראיתי שמדובר בראיון של פישמן את קדמון עם 4 קשישים מוכי הלם הטוענים שפעם היו ראשי השב"כ: אברהם בנדור שלום - מי שהיה אחראי לריסוק השב"כ ב- 1985 בפרשת קו 300 להזכירכם- שקרן חסר בושה, ששיקר לראש הממשלה שמיר בענין חיסול 2 המחבלים, ושיקר לכל מי שרק
יכול היה לנקות את עצמו מפקודה בלתי חוקית ולהפליל את ת"אל יצחק מרדכי.

איש זה החריב את הארגון והפך אותו לסמרטוט עלוב כאשר יד לוחם הורמה
על אחיו במחלוקת קשה שאיימה להרוס את הארגון שאמור להגן עלינו נגד האויב ולא נגד עצמו.

איש זה, הספון בביתו שנים ארוכות כפנסינר מובטל שמעף לדבריו כי נערי הגבעות החלוצים והנפלאים הללו הם "כמו אנשי חמאס"ץ ומה אתם עושים נגד אנשי חמאס?

שאל את השושואים הצעירים – נכון שהם ערבים? נכון אמרו לו.

"אז תשימו אותם במעצר מנהלי כמו ערבים"! יעץ להם השקרן חסר התקנה
אברהם שלום בנדור – שרק בקושי נמלט מבית סוהר בשל רצח מחבלים כפותים!

דבר אחד אני יכול לומר לזכותו של י. לייבוביץ המת, שאמר פעם –
שיום יבוא וה"שין בית" יפעיל נגד יהודים מה שהוא מפעיל אז נגד
ערבים: נכון ליבוביץ – צדקת! – שלום בנדור כבר יכול לספוק כפיים
בהנאה – צעירים יהודיים הם אסירי ציון בציון ארצם – ושידעו כי אין
נעלה מזה לשבת בבית סוהר למען החירות והצדק ולמען העם והמולדת –
לא פחות מהמאבק הצודק של לוחמי חירות שחורים נגד משעבדיהם בדרום
אפריקה, דרום ארצות הברית וישראל.

ומי עוד מופיע לצידו?

המחצצרץ מתזמורת צה"ל - יעקב פרי (לא טעות כתיב) האיש שהיה אמור
לתת ליצחק רבין ולממשלת ישראל הראתה בדבר הסכנות והסיכונים של
הסכם אוסלו הארור והרצחני. ובמקום זאת, נתן להסכם גיבוי מלא.

האיש כמו שאר חבריו הוא מתקרנף כושל וחסר בושה שלא הביע כל חרטה
על מאות הנרצחים ואלפי הפצועים והנכים שהסכם זה המיט על עם שלם.

הוא אפילו היה מוכן לשבת לראיון עם שנוא נפשו כרמי גילון, האיש
שבאשמתו הישירה נרצח ראש הממשלה רבין ובעת ההיא היה בחו"ל ולא דאג
להגן עליו מפני המתנקש.

האיש הזה ראה בבני עמו –המתנחלים והדתיים "אויב" ונגדם מיקד מאמצים ומשאבים שצריך היה להפנות נגד האויב הם טוענים בראיון שהם מכירים את החברה הישראלית והפלשתינית בתוקף תפקידם.

הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר – הם לא רק שאינם מכירים את האויב והמניעים שלו (ראו האמנה הפלשתינית ותוכנית השלבים) הם גם לא מכירים
את החברה הישראלית!

וכשגילון "עף" בעקבות דוח ועדת שמגר, בא מחיל הים עמי איילון – האיש שהמשיך את ההרס הפנימי, הפך את "הדמוקרטיה" למטרה בפני עצמה והזניח
את תפקידו העיקרי - להלחם במרגלים ובמחבלים.

עמי איילון היה האיש שאפשר (בהסכמת שמעון פרס מ"מ רבין הזמני) לתנועה האיסלאמית להשתלט את הר הבית ולהפוך את אורוות שלמה בכלל והמתחם הקדוש בפרט למסגד מוסלמי אחד גדול ובכך, להפר סטטוס קוו שנשמר מאות שנים בהר הבית.

איילון היה האיש שאפשר לח"כ ערביים להשתתף בועת חוץ וביטחון והפך את הועדה לעקרה ומדליפת סודות הישר לאויב! הרס עתיקות בית המקדש – הוא
על מצפונו האבוד של עמי איילון.

זה האיש שלזמן קצר לאחר פרוץ מלחמת אוסלו הכה על חטא ואמר שלא הבין
את מה שעלול לקרות!

אבל מיד אחר כך חזר לסורו והפך לעוד נביא שקר נוסח ביילין הנושא
ונותן על אדמות מולדתו בלא רשות ובלא סמכות!

והנה מחריבי העם והארץ- 4 ראשי שב"כ, אנשי המחדל הגדול ביותר מאז
מחדלי מלחמת יום הכיפורים - באים לזרוע בהלה ופאניקה על החורבן
ועל האדמה החרוכה שהותירו מאחוריהם.

פעם דברו על 4 פרשי האפוקליפסה המבשרים על בוא החורבן העולמי.

לנו יש 4 קשישים מוכי הלם המבשרים על החורבן אותו הם עצמם הביאו
במוחם הקודח.

YNET
נושא : אשי השב"כ לשעבר, מסיתים לטרנספר ולרצח מתנחלים
תאריך : 15/11/03 19:43
מחבר/ת : יוסי בלום
דואר אלקטרוני : y-blum@actcom.co.il

קרוא ולא להאמין!
פישמן וקדמון בראיון עם 4 ראשי השב"כ בדימוס שואלים (מוסף לשבת עמוד 7): האם האפשרות של מלחמת אחים לא מפחידה אתכם?" והכתבים - שלא נחשוד בהם שהם אנשי ימין חלילה, מתארים לקוראים את נסיבות הראיון במילים: "מעניין אבל המילה עימות הופיעה במהלך המפגש הזה רק בהקשר אחד: עימות עם המתנחלים." וכאן הם שואלים את עמי איילון איך תפנה למשל, את אילון מורה, והלא תוכניתך היא לפנות את כל ההתנחלויות! וכאן תשמעו את תשובתו של אלוף בצה"ל: "תשובה המעידה על רמה מוסרית, כמו זו של איזבל ואחאב בפנותם לנבות היזרעאלי לפנות את נחלתו למען המלך: "אתם החלוצים שאפשרתם לנו להגיע למצב בו ההסדר עם העולם הערבי הוא אפשרי, אבל אתם גם אלה שמשלמים את מחירו הכואב מאוד של ההסדר".. ולהזכירכם מה אמר הנביא לאחאב לאחר שזה הרג בעצת איזבל את נבות: "הרצחת וגם ירשת?!" ושימו לב למה שעוד אומר ראש השב"כ לשעבר: "בקיץ 2000 יכולנו להוריד את ההתנחלויות בלא התנגדות כי הם הבינו שהציבור רוצה דבר אחר!" להזכירכם בקיץ 2000 אהוד ברק נתן הכל לערפאת, וזה בתמורה פתח במלחמה. ועוד דבר שאיילון לא מבין שאם חלילה היה ברק או גם איש אחר – שרון של היום, מנסה לעקור התיישבות ולוא אף ישוב בודד – ישראל הייתה נכנסת לתוך מערבולת דמים של מלחמת אחים שמדינת ישראל הייתה מתפרקת לרסיסים בגללה. מלחמת אחים זו – אותה מדמיינים בחלומותיהם הרטובים כל ראשי השב"כ, ומכנים אותה בליקוק שפתיים– "אלטלנה שלנו" -- יהיה לה תסריט אחר ממה שהם חושבים! מי שטעה בכל הערכותיו – כמו 4 הללו – יטעה בגדול אם יעז ללכת למהלך הפירוק של מדינת ישראל – כי כשמתחילים לפרק בית, לא יודעים באיזה ישוב זה ייגמר ואיזו מדינה אם בכלל, תיוותר לנו לאחר שפיכות הדמים. השוטים הללו מהראיון סבורים "שרוב העם איתם" וכן, שהצבא ילך ויירה באלפי אזרחים יפוצץ את בתיהם – כל זאת על פי תוכניתו של ביילין למסירת כל יש"ע בשנתיים וחצי. והמראיינים שואלים – איך תעמדו מול 10- 15 אחוז מהמתנחלים "הפנאטיים", כדבריהם! וכאן אומר יעקב פרי – "שעם תוכנית כלכלית פשוטה קמים והולכים 90 אחוז מהמתנחלים יש רק 10 אחוז של גרעין אידואולוגי אתו נצטרך להתעמת!| ופה נכנס לראיון אברהם שלום, מי ששקר וחיפה על הרוצחים של קו 300 והעליל על קצין בכיר בצה"ל כי רצח את המחבלים : "אני לא מאמין שה- 10 אחוז הללו שפרי הזכיר, הם כאלה אמיצים! אני חושב שלא! אחרי ששמעתי בכנס פנימי (מעניין של מי) שנערי הגבעות דומים לחמאס (כן! כך חושבים עליהם "במחלקת היהודים" של השב"כ - איזה שם מצמרר...) וממשיך שלום: "שאלתי כמה הם? אמרו לי שיש 100 פעילים ועוד 400 נגררים ו- 1000 אוהדים. נניח שהמספרים נכונים, אז אמרתי: אם הם היו ערבים הייתם יודעים לפתור את הבעיה? אמרו לי שכן. אז אמרתי, בואו נפתור את הבעייה כאילו הם ערבים. קחו 15 מהם שימו אותם במעצר מנהלי ותראו איך השאר לא עושים כלום. ועוד שאלתי אותם אם הם דומים לחמאס – האם הם מוכנים להיהרג? התשובה הייתה לא. אז אני יותר אופטימי בעניין הזה. כשנשאיר אותם שם (כנראה לשחיטה בידי הערבים י.ב)" הם יבואו. ועוד איך יבואו!. דברי אברהם שלום. ואז מתארים הכתבים את המצב: בחדר השתררה שתיקה, ורק פרי אמר שהוא רוצה לעדן את דברי שלום בלי רשותו. אך הוא רק החמיר את ההסתה לטרנספר ולמזימה של ביצוע פשעים נגד האנושות בכלל והעם היהודי בפרט: "יכול להיות שיהיה עימות כואב ואם אפשר להימנע ממנו יש להימנע. אבל אני חושב שהוא בלתי נמנע" וכאן ( הקשיבו לדברי יעקב פרי) "תמיד תהיינה קבוצות או בודדים שבשבילם ארץ ישראל שוכנת בין גבעות שכם ובתוך חברון ואיתם יצטרכו להתעמת". ראו להיכן ולאיזה שפל הגיעה הפוסט ציונות של הללו. ואז מצטרף לדיון עמי איילון המדבר בנשימה אחת: "אנחנו רוצים מדינה שהיא דמוקרטית ובית לעם היהודי – לכן אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות מדינית במדינת ישראל כבר קיבלה החלטות קשות כשהיה ברור מהי האלטרנטיבה, ואחרת תצטרך לקבל החלטות גם בעתיד כשברור מהי האלטרנטיבה". כך במסווה של "שמירת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, וגם לדבריהם שמירת "אופייה היהודי" מתכננים 4 ראשי השב"כ שתפקידם היחידי הוא לסכל איומים נגד מדינת ישראל מצד אויביה – טרנספר אכזרי של כל יישובי יהודה שומרון, הגולן, ירושלים וגם שטחים "בקו הירוק". בתוכנית זו מי שלא יעקר מרצון בשוחד ובכסף כפי חוזה הוזה יעקב פרי ייהרג ויירה בידי אנשיו של הרוצח המועד אברהם שלום. כך תהפוך מדינת ישראל, בה ירוסקו מיטב בניה בעימות עם חיילים ושוטרים, שצבאה יחדל להתקיים, טרף לאויביה. מחריביך ומהרסיך ממך יצאו!

ערוץ 7
לקרוא ולא להאמין
מאת יוסי בלום-הלוי
17 בנובמבר 2003

פישמן וקדמון בראיון עם 4 ראשי השב"כ בדימוס שואלים (מוסף לשבת עמוד 7): "האם האפשרות של מלחמת אחים לא מפחידה אתכם?"

והכתבים - שלא נחשוד בהם שהם אנשי ימין חלילה, מתארים לקוראים את נסיבות הראיון במילים: "מעניין אבל המילה עימות הופיעה במהלך המפגש הזה רק בהקשר אחד: עימות עם המתנחלים."

וכאן הם שואלים את עמי איילון איך תפנה למשל, את אלון מורה, והלא תוכניתך היא לפנות את כל ההתנחלויות!

מלחמת אחים זו – אותה מדמיינים בחלומותיהם הרטובים כל ראשי השב"כ, ומכנים אותה בליקוק שפתיים– "אלטלנה שלנו" -- יהיה לה תסריט שונה ממה שהם חושבים! מי שטעה בכל הערכותיו – כמו 4 הללו – יטעה בגדול אם יעז ללכת למהלך הפירוק של מדינת ישראל

ותשמעו את תשובתו של אלוף בצה"ל לשעבר, "תשובה המעידה על רמה מוסרית, כמו זו של איזבל ושל אחאב, בפנותם לנבות היזרעאלי שיסתלק מנחלתו למען המלך: "אתם החלוצים שאפשרתם לנו להגיע למצב בו ההסדר עם העולם הערבי הוא אפשרי, אבל אתם גם אלה שמשלמים את מחירו הכואב מאוד של ההסדר".

ולהזכירכם מה אמר הנביא לאחאב לאחר שזה הרג בעצת איזבל את נבות: "הרצחת וגם ירשת?!"

ושימו לב למה שעוד אומר ראש השב"כ לשעבר: "בקיץ 2000 יכולנו להוריד את ההתנחלויות בלא התנגדות כי הם הבינו שהציבור רוצה דבר אחר!"

ומי שאיננו זוכר: בקיץ 2000 אהוד ברק נתן הכל לערפאת, וזה בתמורה פתח במלחמה. ועוד דבר שאיילון לא מבין ולא תופס, שאם חלילה היה ברק או גם איש אחר – שרון של היום, היה מנסה לעקור התיישבות, ולו היה נוגע אף בישוב בודד אחד – ישראל הייתה נכנסת לתוך מערבולת דמים של מלחמת אחים, שבעטייה הייתה מתפרקת לרסיסים והיתה חדלה להתקיים.

מלחמת אחים זו – אותה מדמיינים בחלומותיהם הרטובים כל ראשי השב"כ, ומכנים אותה בליקוק שפתיים– "אלטלנה שלנו" -- יהיה לה תסריט שונה ממה שהם חושבים! מי שטעה בכל הערכותיו – כמו 4 הללו – יטעה בגדול אם יעז ללכת למהלך הפירוק של מדינת ישראל .

כי כשמתחילים לפרק בית, לא יודעים באיזה ישוב זה ייגמר, ואיזו מדינה, אם בכלל, תיוותר לנו לאחר שפיכות הדמים הזו .ראשי השב"כ הללו מהראיון סבורים "שרוב העם איתם" וכן, שהצבא ילך ויירה באלפי אזרחים, יפוצץ את בתיהם – כל זאת על פי תוכניתו של ביילין למסירת כל יש"ע בשנתיים וחצי הבאות.

והמראיינים שואלים" "איך תעמדו מול 10- 15 אחוז מהמתנחלים 'הפנאטיים'", כדבריהם! וכאן משיב יעקב פרי: "שעם תוכנית כלכלית פשוטה קמים והולכים 90 אחוז מהמתנחלים- יש רק 10 אחוז של גרעין אידיאולוגי איתו נצטרך להתעמת!"

כך במסווה של "שמירת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, וגם לדבריהם שמירת "אופייה היהודי", מתכננים 4 ראשי השב"כ, שתפקידם היחידי, להזכירכם, הוא לסכל איומים נגד מדינת ישראל – טרנספר אכזרי של כל יישובי יהודה שומרון, הגולן, ירושלים וגם שטחים "בקו הירוק"

ופה נכנס לראיון אברהם שלום, מי ששיקר וחיפה על הרוצחים של קו 300 והעליל על קצין בכיר בצה"ל כי רצח את המחבלים : "אני לא מאמין שה- 10 אחוז הללו שפרי הזכיר, הם כאלה אמיצים! אני חושב שלא! אחרי ששמעתי בכנס פנימי (מעניין של מי?? י.ב) שנערי הגבעות דומים לחמאס (כן! כך חושבים עליהם "במחלקת היהודים" של השב"כ - איזה שם מצמרר..י.ב.)

וממשיך שלום: "שאלתי כמה הם? אמרו לי שיש 100 פעילים ועוד 400 נגררים ו- 1000 אוהדים.נניח שהמספרים נכונים, אז אמרתי: אם הם היו ערבים הייתם יודעים לפתור את הבעיה? אמרו לי שכן. אז אמרתי, בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים. קחו 15 מהם שימו אותם במעצר מנהלי ותראו איך השאר לא עושים כלום".

"ועוד שאלתי אותם אם הם דומים לחמאס – האם הם מוכנים להיהרג? התשובה הייתה לא. אז אני יותר אופטימי בעניין הזה. כשנשאיר אותם שם הם יבואו. ועוד איך יבואו!". סוף ציטוט מדברי אברהם שלום.

ואז מתארים לנו הכתבים: בחדר השתררה שתיקה, ורק פרי אמר שהוא רוצה לעדן את דברי שלום בלי רשותו. אך הוא רק החמיר את ההסתה לטרנספר ולמזימה של ביצוע פשעים נגד האנושות בכלל ונגד העם היהודי בפרט: "יכול להיות שיהיה עימות כואב ואם אפשר להימנע ממנו יש להימנע. אבל אני חושב שהוא בלתי נמנע" וכאן ( הקשיבו לדברי יעקב פרי) "תמיד תהיינה קבוצות או בודדים שבשבילם ארץ ישראל שוכנת בין גבעות שכם ובתוך חברון ואיתם יצטרכו להתעמת".

ראו להיכן ולאיזה שפל הגיעה הפוסט ציונות של אלו.

ואז מצטרף לדיון עמי איילון המדבר בנשימה אחת: "אנחנו רוצים מדינה שהיא דמוקרטית ובית לעם היהודי – לכן אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות מדינית במדינת ישראל כבר קיבלה החלטות קשות כשהיה ברור מהי האלטרנטיבה, ואחרת תצטרך לקבל החלטות גם בעתיד כשברור מהי האלטרנטיבה".

כך במסווה של "שמירת אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, וגם לדבריהם שמירת "אופייה היהודי", מתכננים 4 ראשי השב"כ, שתפקידם היחידי, להזכירכם, הוא לסכל איומים נגד מדינת ישראל – טרנספר אכזרי של כל יישובי יהודה שומרון, הגולן, ירושלים וגם שטחים "בקו הירוק".

בתוכנית זו מי שלא ייעקר "מרצון", בשוחד ובכסף כפי שחוזה או הוזה יעקב פרי, ייהרג ויירה בידי יורשיו של אברהם שלום.

כך תהפוך מדינת ישראל, בה ירוסקו מיטב בניה בעימות עם חיילים ושוטרים, שצבאה יחדל להתקיים - טרף לאויביה.

ראו מי רוצה לגרום למלחמת אחים - נוראה מזו שהחריבה את הבית השני בדיוק לפני 1933 שנים. ראשי השב"כ! שירות הביטחון הכללי של מדינת היהודים, האמור להגן על מדינתו ולא להרוס אותה.

אך ממחריביך, ישראל, וממהרסייך ממך יצאו –אמר הנביא.
http://www.a7.org/article.php3?id=2095

YNET
נושא : יהודים! שליחי היטלר מחלקים בבתיכם מכתבי-פיתוי להשמדתכם
תאריך : 15/11/03 18:07
מחבר/ת : יוסי בלום
דואר אלקטרוני : y-blum@actcom.co.il

ביום ו' החלה חלוקת 5 מיליון דברי דואר שמומנו במלואם על ידי שליחי היטלר-2003 באירופה ונמסרו לקאפו-זונדר-קומנדו היהודיים של ביילין-מצנע-שחק וארבעת ראשי השב"כ לשעבר (שהראיוון עימם תוזמן להפליא כחלק מהתעמולה הגבלסית שמיועדת לשבור את רוחו של העם).

יהודים!

הצילו את עצמכם! שרפו והשמידו באקט סימלי את הנייר הקורא לכם להחריב את מדינתכם ולהפוך אותה לישות דו-לאומית תוך חיסול של ריבונותנו היהודית, בשלב ראשון ,ובשלב השני ,מייד לאחריו - השמדה טוטלית נוסח אושוויץ החדשה - 2003!
יהודים!
אין דרך אחרת להציל את מדינת ישראל, את עם ישראל ,את הילדים שלכם ואת משפחותיכם! - רק בניצחון גמור ושלם על הפלשתינים, ובני בריתם הנאצים החדשים באיסלם, ובאירופה, אלה המממנים את כרטיסי הנסיעה שלכם ברכבות המוות המודרניות, בדרך לתאי הגזים החדשים שמכינים לכם!

אינני צוחק !והדבר איננו נושא לבדיחות או להגזמה!
יעקב פרי, אברהם שלום, עמי אייליון, וכרמי גילון הם משתפי פעולה עם האיש המסוכן ביותר לעם ישראל בדורנו - הקוויזליניג הבוגד - יוסי ביילין!

חיתמו על עצומה הקוראת להעמיד לדין את ביילין וחבריו לדין על פי סעיף העונשין 97 - סעיף ב' בגידה.

נחום שחף
חבר מתאריך 3.11.03
4 הודעות 13:20 15.11.03

38. פרי היה אחראי למינוי כרמי גילון הגאון.......

באדם ששמר על רבין בהצלחה אין קץ.
רבין התנגד לכהונתו של גילון כראש השב"כ ופרי הבטיח לעשות לו חונכות למשך חצי שנה, ואז נראה. וראינו.
פרי, גילון, ועמי איילון ראשי השב"כ לדורותיהם היו מוצלחים באופן יוצא מן הכלל בפיענוח ההכנות של הפלשתינאים לאינתיפאדה, בהתראה על כוונותיהם האמיתיות של הפלשתינאים, בקריאת משמעות ארועי הטרור.
ילד בכיתה אלף כבר יודע לקרוא אותיות גדולות עם ניקוד.
השב"כ הגדול של ישראל נכשלו בהבנת הנקרא ברמה של של בית ספר יסודי.
ועכשיו גאוני ציון וירושלים אומרים לנו תקשיבו לאחד מראשי השב"כ הכושלים במדינת ישראל.
הגיוני מאוד.
אני מקשיב לך אדון פרי. אני מקשיב ולא יודע אם לבכות או לצחוק למשמע היהירות.
וכדאי לנו שנמשיך לשדר חולשה לפלשתינאים.
אין כהעדר הרתעה כדי לשמור על השקט.
תהיה רופס והפלשתינאים יעשו פיפי במכנסים.
הכל יהיה בסדר חביבי הסמולן.
לא אלמן ישראל.
על החתום
אלוהי כל הטפשים.

harel
חבר מתאריך 4.11.02
140 הודעות 11:24 14.11.03

17. ארבע אבות נזיקין וסיפור על חשיבות ותקציבים.


ארבע ראשי שב"כ דירדרו את השב"כ לנקודת שפל שלא היתה כמוה.
אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון ועמי אילון.
אברהם שלום היה איש מקצוע, אבל תככן ושקרן. האחרים היו מינויים פוליטים גרועים (לעיתים יש גם מינויים פוליטיים טובים). ומעולם לא נחשבו בקהיליית המודיעין כחכמים ומוכשרים.
כמו במקרים קודמים, אביא סיפור מהחיים כדי להדגים את עבודת השב"כ (מצטער "יוסף הגדול", לא תמצא את המקרה הזה בספרים שלך)

בשנות השמונים, בשיא האינתיפאדה הראשונה, הגיע לעזה איש מודיעין (לא הקמ"ן) חדש. במסגרת ה"חפיפה" פגש גם את אנשי השב"כ. הללו אמרו לו כי יש מאות "מבוקשים" מסוכנים אחריהם רודפים אנשי השב"כ העושים ימים כלילות, ועל מודיעין האוגדה לעזור לחכמי שירות הבטחון הכללי...
מידי לילה יצאו אנשי שב"כ מלווים בחיילים לאבטחה, התדפקו על דלתות, חקרו וחיפשו את אותם מבוקשים.
אותו קצין (שהינו דובר, קורא וכותב ערבית) לקח את העסק ברצינות. ביקש את רשימת המבוקשים הארוכה, רשימה ארוכה כאורך הגלות... ישב וחשב כיצד יעזור לאותם אנשם טובים העמלים ימים כלילות על משמר בטחון היהודים.

לקח הבחור את ספר הטלפונים והחל לצלצל לאותם "מבוקשים" או לשכניהם.
להפתעתו, שוחח עם רבים מה"מבוקשים". שאל אותם אם הם יודעים שהם נדרשים ע"י השב"כ ונענה בשלילה. בחלק מהמקרים ענו לו בני משפחה שאמרו שאותו "מבוקש" עובד בסביבת תל-אביב ויחזור רק בסוף השבוע.
ניהל הבחור בקפדנות רשימות, זימן את ה"מבוקשים" ל"ראיון" עם השב"כ. ומכיון שרובם עבדו בתחומי הקו הירוק והגיעו לביתם רק בסוף השבוע, זימן אותם ליום שישי (ביום ראשון הם לא יכלו, היו צריכים לחזור לעבודה).

ביום שישי הצטבר תור של מאות "מבוקשים" שבאו ל"ראיון" אצל אנש השב"כ

הפתעה גדולה יותר היתה לאותו קצין לנוכח הרוגז הגדול שעורר בקרב אנשי השב"כ.
ראשית, לא יכלו באותו יום שישי לצאת מוקדם הביתה... (או אף אור ליום שישי).
שנית, הסתבר לו שעצם הצגת הצורך במרדף ומעקב אחרי מאות מבוקשים ניפח את מנגנון השב"כ בעזה. הביא עוד תקציבים .... (ועוד... נחשו בעצמכם...)

סוף דבר, את הנעשה לא ניתן היה להשיב, נשארו מתי מעט מבוקשים (הפעם אמיתיים) בעזה, רובם כאלו שברחו למצרים.

ברור שכיום המצב שונה, יש רשות-פלסטינית, יש נשק גלוי (והרבה!) ועוד ...
אבל עליכם לזכור שהשב"כ, כמו כל גוף ממשלתי נאבק על תקציבים... אין זה אומר שאין הם עושים עבודה חשובה. אין זה אומר שאין שם רבים המשקיעים ומסתכנים למען עם ישראל. אבל כל פרסום שלהם, יש לבחון בשבע עיניים, לבדוק אם לא נעשה במסגרת "פוליטיקה" ומה מגמה האמיתית של הפרסום.

מה אנו למדים ...

יש בציבור אידיאליזציה של עובדים בתחומים מסוימים. כאילו לאותם אנשים יש זכות על כל השכל בעולם...
לדעתי, בכל גוף גדול, ביחוד אם הוא גוף היררכי (לפי העיקרון הפיטרי), יעלו לדרגות הגבוהות דווקא אלו שהם ברמה בינונית ומטה, ולא המוצלחים ביותר, זה יקרה במשרדי ממשלה, באקדמיה, בצה"ל ואף במוסד ובשב"כ. יעלו אלו התואמים לדעות הקברניטים של אותו זמן ולא דווקא אלו הידועים בחריפות שכלם.
*** הערה - לעיתים רחוקות קורה שכן עולה מישהו שבאמת מתאים, זה יכול לקרות***

כך קרה שהיו לנו כמה רמטכ"לים שלא בדיוק התאימו, כמה ראשי מוסד לא יוצלחים ואף כמה ראשי שב"כ שהאזינו קודם לרחשי ליבם של ראשי הממשלה, ורק לאחר מכן הביעו את "דעתם"...

בסיפור (שהוא אמיתי לחלוטין) אתה יכול לראות שחוסר מקצועיות ושיקולים זרים גרמו לדיווחים מעוותים.
אין זו הפעם היחידה שאנחנו משלמים בגלל חוסר מקצועיות. יש לי עוד המון דוגמאות לכך, אך כמובן שלא פה המקום לפרטן, הן מפאת שיקולי בטחון שדה והן בגלל שלפעמים יענו לי (ובצדק) את התשובה של אבי ז"ל "אם הייתי חכם לפני זה כמו אשתי אחרי זה...". כלומר, קל להיות חכם לאחר מעשה.

קשה לי להסביר עד כמה אני מכיר את הנפשות הפועלות. אני יכול להביא דוגמאות רבות לחוסר הבנה בסיסי שלהם ושל עוד רבים אחרים המקובלים בציבור כ"מומחים", ביניהם רמטכ"לים, ראשי אמ"ן ועוד...

אבל כאשר 4 דמויות ידועות מתחום מסויים יוצאים יחד בהכרזה מסויימת, אני שואל את עצמי מי מממן, מי אירגן, מי שיכנע וכיצד.
דרך אגב, גם אם היו יוצאים בהכרזה שיש לטרנספר את כל הערבים אל מעבר לירדן, הייתי בודק למי יש המווון כסף וממי הוא קיבל אותו...

בציבור רווחת התחושה שאנשים שהיו ברמות כאלו ואחרות של מנהיגות ופיקוד, הינם אנשים ישרים ואמינים שכל מה שלנגד עיניהם טובת עם ישראל בלבד. ומה שאומר עכשיו יגרום בוודאי להתנפלות עלי מצד כמה מ"שומרי החומות" -
מהכרותי הצנועה עם האנשים, ברור לי שהם הרויחו משהו... ברור לי שאם לא היו מרויחים, היו .. המממ ... איך אומרים החבר'ה ... לא מזיזים ביצה...

הכל תלוי בעיני המסתכל ידידי big joe. לא "צ'יזבט ברמה המבצעית" אלא רמז לחשיבות דעתם של מכובדים מסויימים.
נראה לי שאם "4 דמויות מתחום מסוים" היו מכריזות שעל מדינת ישראל לגרש או אף להרוג כל ערבי בין הים לירדן, היית פורץ בזעקות חמס ומציגם כ- "4 ליצנים" (כפי שכבר עשית בעבר).
אזי היית עט על דברי כמוצא שלל רב ומדגישם כדי להראות שאותם אנשים אינם אומרים תמיד את האמת, אלא היא כפופה אצלם לתנאים סביבתיים שאינם קשורים כלל לנושא הנדון ...

YNET
נושא : השמאל מגייס ארבעת ראשי שב"כ להמשך הפנטזיה הקורסת
תאריך : 15/11/03 15:30
מחבר/ת : אלמוני

ארבעת ראשי השב"כ יודעים כי גם אם ניסוג אל גבולות 67 נהפוך למדינה דו לאומית ואף למיעוט תוך מספר קטן של עשרות שנים. מה הם יציעו אז? האם לסגת מהגליל? ולאחר עוד כמה שנים שניסוג גם מאזור נחל עירון? ולאחר עוד...

הגדיל לעשות כרמי גילון אשר "גייס" את הבנות שלו לסיפור ואמר שעבורן הוא רוצה שתהיה מדינה יהודית אך הוא ממליץ על נסיגה שתוביל לרוב ערבי בגבולות 67 תוך תקופה קצרה למדי.

אין הם מציעים דרך לפתרון הבעיה הדמוגרפית בגבולות 67, למעשה הם מבינים ששום נסיגה לא תפתור את הבעיה הזו ! אז למה הם עובדים עלינו בעיניים?
האם עד כדי כך הם להוטים לחזק את הפנטזיה השמאלנית שהתגלתה במלוא מערומיה שהם מוכנים לרמות את אזרחי ישראל?
למה הם לא נותנים תשובה לבעיה הדמוגרפית בגבולות 67?

בהצהרת העקרונות שעמי איילון ניסח יחד עם סרי נוסייבה קיים סעיף מפורש האומר כי "לא יישארו מתנחלים במדינה הפלסטינית". לא מצאתי בהסכם סעיף מקביל שאומר "לא יישארו ערבים במדינה היהודית". בתוקף תפקידם כראשי שב"כ הם יודעים כי הפתרון היחיד להצלת ישראל יהודית הוא פינוי יישובים ערביים, גם את כל אלו שבתוך גבולות 67. אם יש להם פתרון אחר אני מוכן לשמוע עליו.

@ להלן הכתבה בידיעות אחרונות - המוסף לשבת 14.11.2003 !!

השאלה שלי היא...:-
"מה מניע ארבעה ראשי שב"כ לשעבר, להתאגד ביחד וכל אחד לחוד,
ולצאת בכתבה שבה הם מבקשים להעביר מסר אזהרה לחברה הישראלית...??













"אברהם שלום {בנדור], יעקב פרי, כרמי גילון ועמי איילון, עמדו
שנים בראש האירגון שמכיר היטב את שתי החברות, הישראלי והפלשתינית,
וטוענים שהסכסוך עם הפלשתינים מוביל את ישראל להתרסקות @ לדבריהם,
כל ממשלות ישראל מאז יצחק רבין לא קבעו יעדים ולא ידעו לאן הן
חותרות @ הם תובעים ממנהיגות המדינה לפעול להסדר מדיני, שיכלול
הורדת התנחלויות, גם במחיר עימות בלתי נמנע עם חלק מהמתנחלים."

אלימלך
חבר מתאריך 26.7.03
416 הודעות 13:48 16.11.03

ידיעות אחרונות קורא למרד-אנא העלו המאמרים

אחרי הפגשת ארבעת התמהונים לתצלום קבוצתי..והבאת דבריהם
ממשיך היום ידיעות האחרונות מנפח בצורה בלתי רגילה את התגובות
בעולם בנושא.
אחר כך--במאמר מערכת כותב עופר שלחשקורא למרד
בכיכרות. הוא אומר כל מה שאנו עושים לא מזיז את הממשלה.
רק יציאה המונית לכיכרות תעשה זאת. כאמור זה מאמר ראשי.
וגם זאת..במכתבים למערכת יש גם כן מגמה פוליטית. היום המכתב
הראשון בצד שמאל של העמוד למעלהקורא סגן אלוף אחד שהיה סגנו
של שרון ] להצטרף למרד הטייסים.
אמרתי בעבר..ואני חוזר ואומר יש המרדה בתקשורת..המאורגנת כולה
על ידי יד אחת...ואין גורם בתקשורת שחושף את המזימה. מצביעים
בפירוש על המזימה. וגם זאת חדשה היום הבגצ נכון להיום..דחה את
עתירת אותו גוף כלכלי שמממן את הזיות השמאלנים עד שימצו את הדין
בועדת הערעורים של רשות השידור. לפני כמה ימים פסל מנכל רשות השידור
את תעמולת ביילין המדברת על הפצת "נפיחה לאומית" ביוזמתם של חבורת יוצאי אוסלו, בשיתופה של נחמה רונן.
איך כיסו את המסמך בערוותה של השרלטנית נחמה רונן,יעני ימנית.

16/11/2003
14:16

מבזקים
ח"כ וילנאי: יש להקשיב לאמירה יוצאת הדופן של
ראשי השב"כ לשעבר

ח"כ מתן וילנאי אמר בתגובה לביקורת שנמתחה על דברי
השב"כ לשעבר כי "הממשלה מעדיפה לטאטא את האמת מתחת
לשטיח במקום להקשיב לאמירה חשובה ויוצאת דופן של
ראשי השב"כ לדורותיהם".

לדבריו, "במקום שהממשלה, הנמצאת באובדן דרך, תנסה
לגבש אסטרטגיה ליציאה מן הקיפאון המדיני, פוגעים
בארבעה אנשים שתרומתם למדינת איננה מוטלת בספק".

(דיאנה בחור-ניר)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2818655,00.html

NFC
אברהם שלום - טובל ושרץ בידו

ראוי לו תחילה להכות על חטאו האישי ולבקש סליחה מן הציבור שאותו הונה, לפני שהוא בא להטיף מוסר
מאת: עמי דור-און

אמירתם הציבורית של ארבעת ראשי השב"כ בעבר (שלום, פרי, גילון, אילון) איננה רק חוות דעת בטחונית-פוליטית על אודות הקונפליקט רב השנים ועקוב הדם בין שתי ישויות מדיניות - הישראלים והפלשתינים - אלא גם ניסיון לייצר אמירה ערכית בעלת משמעות מוסרית על מראה דמותנו כעם וכבני אדם.

אולם אליה וקוץ בה. אם, אולי, אפשר לקבל את ההנחה כי ה"ה פרי, גילון ואילון, נושאים עמם מידה מסויימת של מטען אישי מוסרי שבשמו הם יכולים לנסות ולהטיף לנו מוסר, הרי אברהם שלום הוא האחרון שמותר לו לדבר בשם ערכי מוסר כלשהם, כיוון שהוא הסמל האולטימטיבי של חוסר מוסר, של אובדן ערכי מוסר וגם של שקר, הונאה ורמיסת החוק. ומן הטעם הזה בלבד שגיאה גסה שגו שלושת המוסקטרים האקס-שבכ"ים כאשר הסכימו לחבור, בכפיפה אחת, אל "הצדיק" אברהם שלום.

כדי שלא איראה כמי שמוציא דיבה על אדם "טהור כפיים ובר לבב" כמו אברהם שלום, אביא דברים שפורסמו על מעלליו, לאחר חקירה ובדיקה, כפי שבאו לידי ביטוי נורא באירוע הפלילי של מה שקרוי "פרשת קו 300" שאברהם שלום, ראש השב"כ באותם ימים, תפר את עלילתה ואף הורה להוציא להורג, ללא משפט, שני מחבלים שנלכדו חיים.

למי שאינו יודע או למי שביקש לשכוח ואולי להשכיח - הרי תזכורת תמציתית:

ביום חמישי, 12 באפריל 1984, השתלטה קבוצה של ארבעה מחבלים פלשתינים על אוטובוס אגד שנסע מתל-אביב לאשקלון. בבוקר שלמחרת הסתערה יחידה של סיירת מטכ"ל על האוטובוס שכבר הגיע לקרבת מחנה הפליטים דיר אל-באלח בצפון הרצועה והשתלטה עליו. במהלך ההשתלטות נהרגו נוסעת-חיילת ושניים מן המחבלים. שני המחבלים הנותרים נלכדו והועברו לידי אנשי שב"כ שהבכיר בהם היה אהוד יתום, אז ראש אגף המבצעים בשב"כ. צלמי עיתונות שליוו את האירוע צילמו את שני המחבלים החיים לאחר שהורדו מהאוטובוס.

המחבלים הוכנסו לרכב מסחרי והובלו לחקירה. בדרך קיבל יתום הוראה מראש השב"כ דאז, מיודענו אברהם שלום, להרוג את השניים. יתום, על פי עדות ברבות הימים, דאג למלא את ההוראה. בתחילה נמסר לתקשורת כי שני המחבלים נלכדו חיים, אך בהודעת דובר צה"ל, בשלב מאוחר יותר באותו יום, נמסר כי כל ארבעת המחבלים החוטפים נהרגו.

בעקבות הפרסומים המנוגדים הורה שר הביטחון דאז משה ארנס על הקמת ועדת חקירה לבירור נסיבות מותם של שני המחבלים. בראש הוועדה הוצב האלוף מאיר זורע. אחד העדים היה אהוד יתום. למרות הנסיונות להסתיר את קיומה של החקירה באמצעות הצנזורה הצבאית ואת העובדה שמחבלים מצאו את מותם לאחר שנלכדו, פירסם העיתון "חדשות", ב-27 באפריל, תמונה שצילם צלם המערכת אלכס ליבק, ובה נראים שני אנשי שב"כ מובילים את אחד המחבלים חי, הולך בכוחו שלו על רגליו, כשהוא כפות.

ועדת זורע שבה היה חבר גם בכיר השב"כ יוסי גינוסר, קבעה, בתום חקירתה, כי שניים מהחוטפים מתו משברים בגולגולת שנגרמו ממכות. בסיועו של גינוסר שהדליף לשב"כ מידע על הדיונים החסויים, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה של הועדה. על יסוד עדותו, השקרית, של יתום, הועמד לדין תא"ל יצחק מרדכי שכיהן אז כקצין צנחנים ראשי והיה בשטח האירוע ליד המחבלים הלכודים.

מרדכי זוכה במשפטו. רק בשלב מאוחר יותר נחשפה הקנוניה השקרית שרקחו אנשי השב"כ, פקודיו של אברהם שלום, בסיועו של יוסי גינוסר. בעקבות החשיפה הואשם גינוסר בבידוי ראויות, עדויות שקר והדרכת עדים ופוטר מהשירות בשב"כ.

תוצאות החקירה של ועדת זורע לא היו מקובלות על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, ולכן הטיל על צוות, בראשות פרקליט המדינה דאז, יונה בלטמן, לחקור שוב את הפרשה. בוועדת בלטמן חזרו פקודיו של אברהם שלום על גירסתם השקרית שהציגו בפני ועדת זורע, תוך העלמת העובדה כי הרגו את שני המחבלים בפקודתו של אברהם שלום.

בנובמבר 1985 תבעו שלושה מבכירי השב"כ - רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי - שראש השב"כ יחשוף את פרטי הטיוח השקרי או שיתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה התפטרו בעצמם מהשב"כ, אולם לא הניחו לפרשה לגווע. במאי 1986 פנו ליועץ זמיר ושטחו בפניו את האמת. זמיר גילה את העובדות לראש הממשלה דאז שמעון פרס. פרס זימן את שלום אך זה טען כי הוראותיו היו "ברשות ובסמכות", כלומר באישורו של ראש הממשלה בעת האירוע - יצחק שמיר.

הפרשה המביכה הלכה וצברה תאוצה. הציבור הרחב והתקשורת דרשו מן הממשלה להורות על פתיחת חקירה משטרתית פלילית, אך בטרם הגיעו הדברים לכלל העמדה לדין של "גיבורי הטיוח" פנו השב"כ ושלושה מבכיריו בבקשה לנשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, להעניק להם חנינה. זאת, כאשר על סמך העדויות שנגבו, גם מפיו של אהוד יתום, היה ברור כי אנשי השב"כ העלימו את העובדה שהם היו אלה שהרגו את שני המחבלים החיים באמצעות מהלומות בראשם - באמצעות אבנים ומוט ברזל - על דעתו של אברהם שלום ובהתאם להוראתו הישירה.

בסופו של דבר העניק הנשיא הרצוג חנינה בטרם משפט לכל מי שהיה מעורב בפרשה.

נוכח הצטברות העובדות וחשיפת האמת, לא יכול היה אברהם שלום להמשיך ולכהן כראש השב"כ, פרש מן השירות והצליח להעלים את עצמו ואת מעשיו החמורים מן התודעה הציבורית - וטוב עשה.

אברהם שלום הינו כיום אזרח מן השורה וזכותו שתהיה לו דעה משלו - נחרצת ככל שתהיה - על מעשיה החמורים של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון כלפי העם הפלשתיני וגם על אודות העתיד החמור הצפוי לישראל נוכח "התעללותה" בפלשתינים. זכותו האלמנטרית של אברהם שלום גם לנסות ולהטמיע את עמדתו זו בקרב הציבור הרחב כדי לגרום לשינוי דרכה המדינית-בטחונית של הממשלה ואף להחלפתה. אבל כאשר הוא חובר לשלושה ראשי שב"כ אחרים ועוטה על כתפיו הדלות את גלימת הנביא המוכיח בשער, עטוי הילה צדקנית-מוסרית, ראוי לו תחילה להכות על חטאו האישי ולבקש סליחה מן הציבור שאותו הונה, לפי שהוא בא להטיף מוסר. כל עוד לא ביקש אברהם שלום מחילה ציבורית לפשעיו הריהו משול למי שבא למקווה למרק את עוונותיו והוא טובל ושרץ נתעב בידו.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-4009-00.html?tag=0-55-12

אברהם שלום, ראש השב"כ לשעבר גר בחו"ל 15 שנה

הכוכב החדש של השמאל ואבי הטיוח בשב"כ שנמצא כרגע בישראל
במסגר סיבוב הופעות הסכם גנבה, ירד מהארץ והוא שוהה בחו"ל
כבר 15 שנה

אברהם שלום בערוץ 2: הפכנו ל''כובשים מקצועיים''

"ב1967 למדתי כבר כי עם אחד לא יכול לשלוט בעם שני".
"אם אנחנו מפילים פצצות כבדות על בית כזה או אחר...
זה נראה לי חסר פרופורציה".
"מוכרחים ללכת קדימה למהלך מדיני כי אם לא יהיה כאן
תוהו ובוהו שאף אחד לא מתאר לו....."
כך אברהם שלום ראש השב'כ לשעבר הערב 18.2.2003

עם כובש

שימו לב שהביטוי להיותנו כובשים מתבטא גם מחוץ לשטחים.
אנשים שמרכיבים עם כובש (אנחנו) מרשים לעצם הכל.
התנהגות של צעירים ישראלים בחו"ל, שחושבים שבחצי שקל הם יכולים
לקנות אנשים ולנהל את חייהם, ההתנהגות של נהגים בכבישי ארצנו,
בצורת ההתייחסות לאחרים, בחוסר הכבוד.
לכיבוש יש משמעויות הרסניות לגבי עם ישראל לא רק במימד הפיזי.
גם חוססנו המוסרי והתרבותי נפגע קשות מכך.
תחשבו על זה...

החזירו אותו לפה להופעות בעקבות הסכם גנבה(הכתיב החסר במקור...).
כבר 15 שנה הוא לא איתנו(ולא הרגשנו בחסרונו).

נושא : בעקבות שיח ראשי שב"כ
תאריך : 19/11/03 22:45
מחבר/ת : אלמוני

ארבעת ראשי השב"כ יודעים כי גם אם ניסוג אל גבולות 67 נהפוך למדינה דו לאומית ואף למיעוט תוך מספר קטן של עשרות שנים. מה הם יציעו אז? האם לסגת מהגליל? ולאחר עוד כמה שנים שניסוג גם מאזור נחל עירון? ולאחר עוד...

הגדיל לעשות כרמי גילון אשר "גייס" את הבנות שלו לסיפור ואמר שעבורן הוא רוצה שתהיה מדינה יהודית אך הוא ממליץ על נסיגה שתוביל לרוב ערבי בגבולות 67 תוך תקופה קצרה למדי. איזו מדינה הוא מכין לבנותיו? מדינה מקוצצת שטח שבה היהודים הם מיעוט?

אין הם מציעים דרך לפתרון הבעיה הדמוגרפית בגבולות 67, למעשה הם מבינים ששום נסיגה לא תפתור את הבעיה הזו ! אז למה הם עובדים עלינו בעיניים?
האם עד כדי כך הם להוטים לחזק את הפנטזיה השמאלנית שהתגלתה במלוא מערומיה שהם מוכנים לרמות את אזרחי ישראל?
למה הם לא נותנים תשובה לבעיה הדמוגרפית בגבולות 67?

בהצהרת העקרונות שעמי איילון ניסח יחד עם סרי נוסייבה קיים סעיף מפורש האומר כי "לא יישארו מתנחלים במדינה הפלסטינית". לא מצאתי בהסכם סעיף מקביל שאומר "לא יישארו ערבים במדינה היהודית". בתוקף תפקידם כראשי שב"כ הם יודעים כי הפתרון היחיד להצלת ישראל יהודית הוא פינוי יישובים ערביים, גם את כל אלו שבתוך גבולות 67. אם יש להם פתרון אחר אני מוכן לשמוע עליו.

קישורים נילווים :
בעקבות שיח הארבעה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2820558,00.html

בעקבות שיח ראשי השב"כ: ירון לונדון אריה אלדד

"הרוב המכריע של האנשים החושבים הגיע למסקנות של ראשי השב"כ לשעבר זה מכבר", מסיק ירון לונדון. "הלוחמים הקשוחים הללו עודם לוחמים. לא בערבים, במתנחלים", מסביר אריה אלדד
ירון לונדון, אריה אלדד

ירון לונדון

אם ארבעה מהם תמימי דעים

העובדה ששיחתם של ארבעת ראשי השב"כ לשעבר לא זעזעה את אמות הסיפים, לא גודדה כינוסים דחופים של מפלגות הימין ולא חילצה זעקות גינוי מפיהם של פוליטיקאים, יכולה להיות מוסברת בכך כי מסקנותיהם של הארבעה לא הפתיעו איש. רובם המכריע של האנשים החושבים הגיע למסקנות האלה זה כבר. יש האומרים זאת בפה מלא, ויש המתקשים לסגל את הכרתם הגלויה להכרתם החבויה.

ההפתעה נעוצה רק בכך שהארבעה העזו להודות בעליבותם המוסרית בעבר. 20 שנה שירתו, בזה אחר זה, מדיניות שהם לא האמינו בה, אך לא פצו פה ולא צפצפו. הם היו זרועו החזקה של שלטון הדיכוי והם הפעילו את הכוח שניתן להם ללא רחם.

אם שקלו את האפשרות להתפטר, בוודאי אמרו לעצמם כי מוטב שאת המלאכה יעשו הם, הנבונים והמתונים, מאשר גרועים מהם. כך אומרים לעצמם בירוקרטים מקורנפים למן היום שבו נוסדו מנגנוני שלטון. רק עתה, אחרי שהדעות שבהן הם מחזיקים הולכות וכובשות את הקונסנזוס, הם נותנים להן פומבי, ולכן קשה להתפעל מעצם גילוי-הלב שלהם.

אבל טוב קרנף החוזר בתשובה מקרנף קטלני, וטובים ארבעה קרנפים מתחרטים מקרנף מתחרט יחיד. השב"כ עודנו ארגון רב יוקרה ומפקדיו נחשבים לבקיאים מאין כמותם במנטאליות הערבית, לברנשים קשוחים היודעים להרוג ולענות. אם ארבעה מהם תמימי-דעים, קשה לטעון שהשקפותיהם אלה משותפות רק לשמאלנים, לתבוסתנים, לפוסט-ציונים, למתבוללים, לממושקפים ולנעדרי ערכים.

תמצית דבריהם היא זו: קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מותנה בנסיגה יזומה מהשטחים הכבושים. יחסה של ישראל לפלסטינים הוא עוון מוסרי ואם נתחיל במעשה הפינוי נמצא בהם בני שיח. גדר-ההפרדה, בתוואי הפתלתל שמעצבת הממשלה, לא תגן עלינו אלא תגביר שנאה. איננו יכולים לקבוע מי ינהיג את הפלסטינים, ולכן עלינו לפעול מבלי להמתין להתפוגגותו של ערפאת. רוב מכריע מבין המתנחלים יעקור ברצונו ואם יש צורך בכך, אין להירתע מפני התמודדות עם הגרעין הקשה שלהם.

למרות שהארבעה נרתעים מתיוגם כ"שמאל", הרי שרק בעזרת זכוכית מגדלת אפשר להבחין בין עמדותיהם לבין העמדות שהשמאל מתמיד להשמיע זה שנים רבות.

יציאתם של ארבעת המופלאים מן הארון קשורה לאקלים פוליטי משתנה ומאובחן היטב. האופוזיציה למדיניותה של ממשלת שרון צוברת תנופה. רק לפני חודשים אחדים נדמה היה שיוזמות כדוגמת "הסכם איילון-נוסייבה" יוטמנו במגירה שבה אצורות טיוטות שלום רבות לאין מספר, והנה מתברר שהן התמקמו גבוה בסדר-היום הציבורי. שימו לב להתנהגותם של שני החיישנים הדרוכים, השרים טומי לפיד ואהוד אולמרט, אם הם חשים כי קיומם הפוליטי מותנה בחיפוש חלופות למדיניותו של שרון, סימן שהברומטר מאותת על סופה קרבה.

אריה אלדד

כנגד ארבעה בנים דיברה תור

ארבעה ראשי שב"כ לשעבר באו לתמוך בפומבי ביוזמה משותפת לאחד מהם, עמי איילון, ולסרי נוסייבה. לאחר שהיו מראשי הלוחמים בערבים והמליצו ישירות לשבעה ראשי ממשלה להדק את הכתרים והסגרים והסיכולים והחיסולים, הם מאמצים תפיסות עולם שמאלניות קיצוניות. הם, שלא הצליחו לעקור את הטרור משלושה מיליוני פלסטינים, ממליצים עתה "להתיר ייבוא" של עוד מיליון או שניים ל"פלסטין", כדרך לשיפור מצבנו הביטחוני. מה הפלא שהם אומרים "יש לנו חשש כבד לגורלה של מדינת ישראל"?

הם לא הביעו את דעתם הנחרצת הזאת כשהיו בתפקיד. הם לא התפטרו כאשר לא התקבלו דרישותיהם הנוכחיות (ובכלל לא העלו אותן אז). שלום אולץ להתפטר לאחר שלוחמיו הרגו את המחבלים הרוצחים בקו 300 והוא עצמו שלח אותם לשקר לוועדת החקירה ולגלגל את האשמה על יצחק מרדכי. גילון התפטר לאחר שלא הצליח למנוע את רצח רבין. השניים האחרים השלימו את תפקידם מבלי לתבוע מראשי הממשלה לסגת לקווי 67' כדי להבטיח את קיומו של עם ישראל בארצו.

הלוחמים הקשוחים הללו, שאין איש מפקפק בנחישותם ובזכויותיהם בעבר, עודם לוחמים. לא בערבים אלא במתנחלים. הם רוצים שנחליט שאין פתרון צבאי לטרור, אולי כדי למנוע מאתנו את המסקנה שהם נכשלו בתפקידם (משום שלא ניצחו את הטרור).

עמי איילון, מי שהיה מפקד נערץ בחיל הים, עושה שימוש נרחב בביטויים שאולים מהחיל הזה. הוא אומר שאנו נתונים בים סוער כל הזמן, ואם הקפטן לא יודע לאן הוא רוצה להגיע – אין רוח בעולם שתיקח אותו לשם. גם אם נסכים עמו שקברניטי ישראל בדורות האחרונים לא ידעו באמת לאן הם רוצים להגיע, לא נוכל לקבל את הסברו: "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת". הוא מניח שישראל תצטרך לנהוג במתנחלים כפי שנהגה באוניית הנשק של אצ"ל, "אלטלנה", שתהרוג אותם בירי תותחים.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. עורכי הראיון ידעו לזהות בין ראשי השב"כ אחד מפוכח, אחד זהיר ומעודן, אחד בעל חלומות ואחד ציני. כמה חבל שלא היה בהם גם אחד חכם.

ואולי ההסבר הוא בכלל פיזיקלי. כאשר ממזגים את שבעת צבעי הקשת מתגלה אור לבן, בהיר. יש דעות שונות בעם היהודי, זרמים שונים והשקפות שונות, וכשממזגים אותם מתקבל בעיני העולם הצופה בנו עם חזק, בעל השפעה עצומה בעולם, עם ששרד ובילה את כל אויביו לאורך ארבעת אלפים שנה של היסטוריה עוינת.

מבחוץ יש לו צבע אחד: העם היהודי. אבל כשאנו מערבבים את צבעיהם של ארבעת ראשי השב"כ, מתמזגות הפיקחות והרשעות והטיפשות וההיתממות לצבע אחד שולט: צביעות.

(19.11.03, 12:36)

ערוץ 7
"התנהגות מחפירה"
מאת עו"ד אליקים העצני
16 בנובמבר 2003

רביעיית ראשי שב"כ לשעבר קוראת "במפגש חד-פעמי, דרמטי" לחתום על עצומת איילון-נוסייבה לנסיגה מלאה, גם בירושלים, ולהגליית המתנחלים.

קיצוני מכולם היה אברהם שלום : "בואו נפתור את הבעיה כאלו (המתנחלים) הם ערבים, קחו 15 מהם, שימו אותם במעצר מינהלי... יש להבין גם את הצד השני.. אנחנו מתנהגים בצורה מחפירה. כן, אין לי מילה אחרת .. מחפירה."

בוועדת זורע, שמונתה לחקור בפרשה, שתל איש שב"כ, יוסי גינוסר (היום שותף באחוזים לעסקי ערפאת), וביחד חיבלו בחקירה וגוללו את האשמה, במרמה, על יצחק מרדכי. משסירב שלום ללכת, התפטר היועץ המשפטי זמיר

חזקה על "אברום" שלום שהוא יודע מה הוא שח. הלא במעשיו בפרשת אוטובוס 300 הוא הגשים הלכה למעשה: נתן הוראה לרצוח שני מחבלים שנתפסו חיים וגולל את האשמה על ראש הממשלה.

בוועדת זורע, שמונתה לחקור בפרשה, שתל איש שב"כ, יוסי גינוסר (היום שותף באחוזים לעסקי ערפאת), וביחד חיבלו בחקירה וגוללו את האשמה, במרמה, על יצחק מרדכי. משסירב שלום ללכת, התפטר היועץ המשפטי זמיר. שלום קיבל חנינה והסתלק רק תחת איום של הגשת כתב אישום. היום נחשב כ"מחפיר" בעיני שלום, ש"מביישים את האדם הפלסטיני".

אולם החטא הזה זניח לעומת אישומי הרצח, בידוי הראיות, מסירת ידיעה כוזבת, שיבוש מהלכי המשפט והדחה בחקירה, שנמחקו לאברהם שלום. הטפתו בשער היום, היא עזות מצח.

יעקב פרי, מן הרביעייה, שואל: "למה כולם – ראשי שירות, רמטכ"לים ... הפכו נושאי הדגל של ההתפייסות עם הפלסטינים?

למה? מכיוון שהם באים משם". ה"שם" הזה אצל כרמי גילון הוא "מרכז פרס לשלום". טבעי, שמי שבא משם יציע "לזכור את ימי ממשלות רבין ופרס.. (ו)להמשיך בתהליך המדיני כאלו אין טרור". למה ציפיתם ממנהל מרכז פרס לשלום?

יעקב פרי מונה לראשות השב"כ בלחץ השותפים מן העבודה בממשלת האחדות הלאומית, בניגוד לרצונו של שמיר. גילון ואיילון מונו ע"י פרס. מי תמים ויאמין שלא נבדקה תחילה בשבע עיניים כשרותם האידיאולוגית?

כולם הגיעו לתפקידם ממחנה אחד, ואליו חזרו: מן השמאל אל השמאל. כי בכל האליטות - עם דעות ימניות אי אפשר היה להתקדם.

לתוך הפדחת הפתוחה שלנו שופכת תקשורת עוינת זבל, מוציאה אותו דרך הפה בצורת סקרים, ושוב שופכת לתוך הראש, הפעם כ"דעת קהל" מיחזור. גם במופע "הרביעייה" : שופכים מפ"איניק לתוך מערכת ציבורית, הוא מקבל שם תדמית על-פוליטית, ובצאתו, הוא מנצל את יוקרת "ממלכתיותו" לקידום האג'נדה הפוליטית שהייתה לו מאז ומעולם.

כחוט השני עוברת בשיח ראשי השב"כ הדאגה לדמוקרטיה. אולם השב"כ בשנות עיצובו הועסק ע"י בן גוריון בתפקידים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, כמו בילוש והאזנה ליריביו הפוליטיים

איילון, הממליץ לעשות עוד "אלטלנה", לא הסתיר זאת: "אני, עם העמדות שלי כפי שאתם מכירים אותם, כשהייתי בתפקיד..."

כחוט השני עוברת בשיח ראשי השב"כ הדאגה לדמוקרטיה. אולם השב"כ בשנות עיצובו הועסק ע"י בן גוריון בתפקידים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, כמו בילוש והאזנה ליריביו הפוליטיים. בשנת 1985 כשל מוסרית בפרשת "אוטובוס 300", ובשנות ה-90, שנות כהונתם של פרי וגילון, הופעל הסוכן הפרובוקאטור אבישי רביב.

כמה "דמוקרטית" היא, למשל, פרשת חלחול? ערבי נרצח בעיירה, וארגון מחתרתי יהודי בשם "אייל" קיבל אחריות לרצח. פרי וגילון ידעו, כמובן, ש"אייל" וארגונים אחרים כמו "חרב דוד" היו המצאת השב"כ, ובשמם ביצעו רביב וחבר מרעיו פרעות בערבים, שייוחסו למתנחלים. חומרת פרשת חלחול הייתה בכך, שייחסה ליהודים – רצח.

כעבור זמן נתגלה שאת הרצח ביצע ערבי, עובדה שלפרובוקאטור ולשולחיו הייתה ידועה. מכל מקום, ייחוס המעשה ליהודים ("אייל") גבל בעלילת דם. חלחול יושבת על הציר הראשי לירושלים, והמתנחלים ספגו אבנים ובקבוקי תבערה, ואך בנס לא הייתה נקמת דם.

כתב הערוץ הראשון של הטלוויזיה העיד, שהתצלום של רבין במדי ס.ס. הוצג למצלמות בהפגנה בכיכר ציון ע"י סוכן השב"כ . עד היום תמונת הזוועה הזאת משמשת לרדיפת הימין.

ראשי סוכנות-ביון ממלכתית, המנסים להטות פוליטית את דעת הקהל בדרכים נלוזות כאלה המזכירות את הק.ג.ב. - מה להם ולדמוקרטיה?

4 ראשי ק.ג.ב. בדימוס, לו גילו "במפגש חד-פעמי, דרמטי" ש...סטלין בעצם צדק, מה הייתם אומרים ? ביג דיל!..
http://www.a7.org/article.php3?id=2094

אתר ליכודניק
17/11/2003
הפיתרון הסופי של אברהם שלום!

רביעיית ראשי שב'כ לשעבר קוראת "במפגש חד-פעמי, דרמטי" לחתום על עצומת איילון-נוסייבה לנסיגה מלאה, גם בירושלים, ולהגליית המתנחלים. קיצוני מכולם היה אברהם שלום : "בואו נפתור את הבעייה כאלו (המתנחלים) הם ערבים, קחו 15 מהם, שימו אותם במעצר מינהלי... יש להבין גם את הצד השני.. אנחנו מתנהגים בצורה מחפירה. כן, אין לי מילה אחרת .. מחפירה."

חזקה על "אברום" שלום שהוא יודע מה הוא שח. הלא במעשיו בפרשת אוטובוס 300 הוא הגשים "התנהגות מחפירה" הלכה למעשה: נתן הוראה לרצוח שני מחבלים שנתפסו חיים וגולל את האשמה על ראש הממשלה.

בוועדת זורע, שמונתה לחקור בפרשה, שתל איש שב'כ, יוסי גינוסר (היום שותף באחוזים לעסקי ערפאת), וביחד חיבלו בחקירה וגוללו את האשמה, במירמה, על יצחק מרדכי. משסרב שלום ללכת, התפטר היועץ המשפטי זמיר. שלום קיבל חנינה והסתלק רק תחת איום של הגשת כתב אישום. היום נחשב כ"מחפיר" בעיני שלום, ש"מביישים את האדם הפלסטיני". אולם החטא הזה זניח לעומת אישומי הרצח, בידוי הראיות, מסירת ידיעה כוזבת, שיבוש מהלכי המשפט והדחה בחקירה, שנמחקו לאברהם שלום. הטפתו בשער היום, היא עזות מצח.

יעקוב פרי, מן הרביעיה, שואל: "למה כולם – ראשי שירות, רמטכ'לים, .. הפכו נושאי הדגל של ההתפייסות עם הפלסטינים? למה? מכיוון שהם באים משם".

ה"שם" הזה אצל כרמי גילון הוא "מרכז פרס לשלום". טבעי, שמי שבא משם יציע "לזכור את ימי ממשלות רבין ופרס.. (ו)להמשיך בתהליך המדיני כאלו אין טרור". למה ציפיתם ממנהל מרכז פרס לשלום?

יעקוב פרי מונה לראשות השב'כ בלחץ השותפים מן העבודה בממשלת האחדות הלאומית, בניגוד לרצונו של שמיר. גילון ואיילון מונו ע'י פרס. מי תמים ויאמין שלא נבדקה תחילה בשבע עינים כשרותם האידיאולוגית?
כולם הגיעו לתפקידם ממחנה אחד, ואליו חזרו: מן השמאל אל השמאל. כי בכל האליטות - עם דעות ימניות א'א היה להתקדם.

לתוך הפדחת הפתוחה שלנו שופכת תקשורת עויינת זבל, מוציאה אותו דרך הפה בצורת סקרים, ושוב שופכת לתוך הראש, הפעם כ"דעת קהל". מיחזור. מיחזור גם במופע "הרביעיה" : שופכים מפ'איניק לתוך מערכת ציבורית, הוא מקבל שם תדמית על-פוליטית, ובצאתו, הוא מנצל את יוקרת "ממלכתיותו" לקידום האג'נדה הפוליטית שהיתה לו מאז ומעולם. איילון, הממליץ לעשות עוד "אלטלנה", לא הסתיר זאת: "אני, עם העמדות שלי כפי שאתם מכירים אותם, כשהייתי בתפקיד..."

כחוט השני עוברת בשיח ראשי השב'כ הדאגה לדמוקרטיה. אולם השב'כ בשנות עיצובו הועסק ע'י בן גוריון בתפקידים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, כמו בילוש והאזנה ליריביו הפוליטיים. בשנת 1985 כשל מוסרית בפרשת "אוטובוס 300", ובשנות ה-90, שנות כהונתם של פרי וגילון, הופעל הסוכן הפרובוקטור אבישי רביב.

כמה "דמוקרטית" היא, למשל, פרשת חלחול? ערבי נרצח בעיירה, וארגון מחתרתי יהודי בשם "אייל" קיבל אחריות לרצח. פרי וגילון ידעו, כמובן, ש"אייל" וארגונים אחרים כמו "חרב דוד" היו המצאת השב'כ, ובשמם ביצעו רביב וחבר מרעיו פרעות בערבים, שייוחסו למתנחלים. חומרת פרשת חלחול היתה בכך, שייחסה ליהודים – רצח. כעבור זמן נתגלה שאת הרצח ביצע ערבי, עובדה שלפרובוקטור ולשולחיו היתה ידועה. מכל מקום, ייחוס המעשה ליהודים ("אייל") גבל בעלילת דם. חלחול יושבת על הציר הראשי לירושלים, והמתנחלים ספגו אבנים ובקבוקי תבערה, ואך בנס לא היתה נקמת דם.

כתב הערוץ הראשון של הטלוויזיה העיד, שהתצלום של רבין במדי ס.ס. הוצג למצלמות בהפגנה בכיכר ציון ע'י סוכן השב'כ . עד היום תמונת הזוועה הזאת משמשת לרדיפת הימין.

ראשי סוכנות-ביון ממלכתית, המנסים להטות פוליטית את דעת הקהל בדרכים נלוזות כאלה המזכירות את הק.ג.ב. - מה להם ולדמוקרטיה?

עמי איילון רמז שיש לטפל במתנחלים שלא יסכימו להתפנות, כמו שטיפלו באנשי "אלטלנה"; הפרקליטות מסרבת להורות על פתיחה בחקירה.
28/01/2004 | חני לוז

במכתב שקיבלו ראשי תנועת "נשים בירוק" מפרקליטות המדינה, עולה חשש כי הפרקליטות תצדיק בעתיד שימוש בירי חי, על מי שיסרב לפנות את ביתו ביש"ע.

תשובת הפרקליטות הגיעה (28.1.04) בעקבות תלונה נדיה מטר, יו"ר התנועה, על דברי עמי איילון, לשעבר ראש השב"כ, המצוטטים ב"ידיעות אחרונות" (14.11.03). איילון התייחס לתקדים "אלטלנה", בתיאור הטיפול שיש לדעתו "להעניק" למתנחלים שלא ירצו בעתיד להתפנות מבתיהם. בתלונתה אומרת מטר, כי מדובר ב"הסתה לרצח".

איילון אמר אז לעיתון: "אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות מדינית במדינת ישראל קיבלה כבר החלטות קשות כשהיה ברור מה האלטרנטיבה, ומנהיגות מדינית בעתיד תצטרך לקבל החלטות קשות כשברור מה האלטרנטיבה".

בתשובתה של מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, עו"ד טליה ששון, נאמר: "לאחר בחינת הדברים הוחלט כי אין הדברים שאמר עמי איילון במסגרת הראיון נשוא התלונה עולים כדי עבירה פלילית. להבנתנו, מר עמי איילון לא קרא לבצע מעשה אלימות במתנחלים, אלא העריך שכאשר יהיה צורך לפנות התנחלויות יהיה אחוז מסויים של התושבים שלא יסכים להתפנות מההתנחלויות באופן חופשי. במצב דברים זה, לדבריו, לא יהיה למדינה מנוס מלהתעמת עם מי שלא יציית להוראה חוקית של הממשלה הנבחרת. כאמור, לא מצאתי עבירה בדברים".

בתגובה לתשובת הפרקליטות, מביע עורך הדין אליקים העצני את חששו, שדברי ששון יתפרשו כהצדקה למלחמת אחים: "באלטלנה ירו באנשים ששחו בים, במצב שהם לא היוו סכנה לאף אחד. מה שאומרת ששון הוא שמי שיפר את החוק צפוי שיעשו לו מה שעשו לאנשי אלטלנה. היא בעצם מזמינה מלחמת אחים ומעודדת חיילים ושוטרים ואנשי ביטחון לירות במי שמסרב להתפנות". עוד אומר העצני, כי הוא רואה בדבריה "צעד נוסף לעבר התהום ואנו כבר קרובים מאוד לשפה שלו".

מטר אומרת בתגובה כי דווקא היום, כשהפרקליטות דחתה את בקשת צה"ל לאפשר פתיחה באש על מיידי אבנים ערבים ביהודה ושומרון, שוב הוכח כי הפרקליטות נוהגת ביד רכה כלפי האלימות הערבית לעומת ידה הקשה כלפי מתיישבים יהודים: "שוב הוכח שהפרקליטות מפלה בין דם לדם. אנו אזרחים נאמנים שומרי חוק הפועלים בצורה דמוקרטית".

"כלפי האויב הערבי שפועל באלימות לאור היום הפרקליטות נוהגת ברחמנות ובכפפות משי, ואילו כלפינו, תושבים יש"ע היהודים, קורבנות האלימות, היא נוטלת את הזכות הבסיסית לחיות בבתינו ללא איום של נשק חם. ביום שמציינים באירופה את המאבק נגד האנטישמיות, ישנם גורמים ממשלתיים במדינת ישראל שמשתמע מהם כי יהיה מותר לירות ביהודים כדי להוציאם מבתיהם. אנו לא רק אזרחים סוג ב', אנו מופלים לרעה גם מול אויבינו הנוהגים באלימות רצחנית כלפינו", דברי מטר.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-39134-00.html?tag=20-49-13

פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"

@ להלן: פרשת לבון/עסק הביש = פנחס לבון !!
פרק זה נכתב על ידי העיתונאי משה מייזלס בסיפרו המצ"ב ששימש במשך
36 שנים ככתב לענייני מפלגות בעיתון מעריב.

{ציטוט מעמוד 110}
"התחלתי לאסוף פרטים על אותו "עסק הביש" וספיחיו.
פניתי לפנחס לבון ושאלתיו מה הביא למינויה של
ועדת כהאן. הוא סיפר לי כי מאז שהתפטר בפברואר 1955
מתפקידו כשר הבטחון, לאחר מסקנות ועדת אולשן-דורי,
שפסקה כי לא הוכח כי הוא או אש אמ"ן, בינימין ג'יבלי,
נתן ב-1954 את ההוראה לביצוע "עסק הביש" במצרים, הוא
פנה כמה פעמים לראש הממשלה דוד בן-גוריון בבקשה להורות על
חקירה מחודשת בפרשה., כדי שתוכיח את חפותו. אך הוא לא נענה.
הוא לא השלים עם המצב שרובץ עליו כתם משום שטפלו עליו אשמת שוא,
שאותה הגדיר כעלילת דם. לכן החליט שלא ינום ולא ישקוט עד שצדקו
יצא לאור. עתה, לאור הגילויים החדשים של "עסק הביש"
אין הוא מעוניין בחקירה נוספת, אלא בהודעה חד משמעית של
בן-גוריון, שתאשר כי לא הוא נתן את ההוראה."
"השר פנחס ספיר, שהיה מקורב מאוד ללבון, סיפר לי על
מעורבותו בהתפתחויות האחרונות, הוא ציין כי מצפונו מציק לו
מאז שהתפטר לבון מתפקידו כשר הבטחון, כי הוא משוכנע
שלא לבון נתן את ההוראה, וכי מחלת הלב של לבון נבעה
מלחץ הנפשי שפקד אותו בגלל העוול שנגרם לו."
"לדעתי-קבע ספיר- היתה זו מזימה של ראשי חוג הצעירים
במפא"י: הרמטכ"ל משה דיין, ומנכ"ל משרד הבטחון, שמעון פרס,
שלא השלימו עם החלטת בן-גוריון למנות את פנחס לבון לשר הבטחון."
{סוף ציטוט}

"ההסטוריה של אז זה האקטואליה של היום"

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

@ מי נתן את ההוראה...??

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

"לבון יעץ לועדה לשמוע את הרמטכ"ל, את ג' יבלי, את אברי גלעד ואולי את בנצור.{138} הוא הופתע כשפרס העיד לפני הועדה...."

@ להלן התת-פרק: ועדת החקירה והתפטרות לבון

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

"לבון המשיך לבקר את המדיניות כלפי הערבים בארץ. הוא חזר וטען,
שמדיניות הממשל הצבאי איננה יעילה וגם לא מוסרית"....:-
"מדינת ישראל אינה יכולה לפתור את שאלת הערבים שישנם
במדינה בדרך נאצית. הנאציזם הוא נאציזם גם אם הוא נעשה
על ידי יהודים
אנחנו חיים בבית זכוכית אנחנו לא יכולים לנהוג בערבים
יותר גרוע מאשר לבנון ומצרים נוהגות ביהודים."68

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

"בפרואר 1955 חזר בן גוריון משדה-בוקר כשר הביטחון,
והחליט לא לחקור את פרשת מצרים. הוא הסתפק בתיקו של מסקנות:
אולשן-דורי, אשר הטילו צל גם על ג'יבלי וגם על לבון,
ולא היה מוכן לשמוע על זיופים ועדיות שקר באמ"ן...."

"שבועיים לאחר התפטרות לבון, ב-28 לפברואר 1955, נערכה פעולת
הגמול בעזה. למרות שלבון הוצג כקיצוני.22 ראש משקיפי האו"ם
הג'נרל ברנס היה משוכנע, ששובו של בן גוריון בפרואר 1955 מסמן
את סוף עידן המתינות הצבאית."23

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

"לאחר שנחתמה עיסקת הנשק הצ'כית מצרית שב דיין וטען, כי ההרתעה
נגד אלימות ערבית תושג על ידי פגיעה באוכלסייה בלתי לוחמת:
"לחיצה על המקומות החלשים פגזים נופלים בכפר ובכפר קמה
פניקה זה יכול להועיל."2

"לבון: מי שחושב על חזיתות וקרבות וכיבושים ונצחונות ענין
זה בשבילו הוא נונסנס".1

אין צורך לומר ששרת חשד בצרפת, שהיא "מוכנה להלחם
במזרח-התיכון עד טיפת הדם האחרונה של החייל הישראלי האחרון.5"
דיין ופרס היו פרו-צרפתיים. פרס התלהב מהמטוסים הצרפתיים -
גם מאלה שנפסלו על ידי חילות האויר הצרפתי והישראלי,
"ולא גילה לועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שהצרפתים
ניסו למכור לישראל מטוסים לקויים.6"
צמרת חיל האויר ביקרה בחריפות את הנדיבות הישראלית כלפי
הצרפתים7 וטענה, "שחיל האויר הצרפתי מנסה להפטר ממטוסים
לא טובים ולמכור אותם לישראל.8"

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

"לבון התנגד לפתוח במלחמת מנע וטען שרק במשטרים דיקטטוריים
יוזמים מלחמות, ולא מדינות דמוקרטיות. הוא הוסיף שבכל מקרה
התחרות בין הגושים על אהדת הערבים תאלץ את ישראל לסגת מכיבושיה
בלי שתזכה לתיקוני גבול.4 רק ח"כ מנחם בגין וחבריו מ"חירות"5
תמכו בגלוי בברית עם צרפת למיגורו של נאצר."6
"בגין חש תסכול, לאחר שבועדת החוץ והביטחון של הכנסת כינו אותו
בן-גוריון וגולדה מאיר כמטורף, לאחר שהטיף למלחמת מנע בשיתוף
עם צרפת."8

_____________________

לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה

עדנה ארבל= ניצב מזרחי וההאזנות= פרשת לבון, גרסת הטלפון

השבוע הציג היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, דו"ח עב-כרס העוסק בהתנהלותו המקצועית של ניצב משה מזרחי במספר חקירות רגישות שניהל בסוף שנות התשעים, בהיותו ראש היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל). מעיקרי הדו"ח עולה שמזרחי התעלם מהוראת בית המשפט ותמלל שיחות טלפון שכדברי רובינשטיין, הקשר בינן ובין נושא החקירה "היה בחלק גדול מהמקרים שולי, ולעתים אף לא התקיים כלל קשר כזה".

מסקנתו המחמירה של היועץ מסתמכת על עמדת ראש המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים, עו"ד ערן שנדלר, שניהל את החקירה כנגד מזרחי. לדברי שנדלר, מזרחי החליט על דעת עצמו להתעלם מהוראת בית משפט, שקבע מפורשות כי אין להאזין לשיחות של אנשי ציבור דוגמת השר אביגדור ליברמן, שכיהן באותם ימים כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. על פי חומר החקירה ניצב מזרחי אף אכסן את תמלילי השיחות בתיק שעליו הודבק הכיתוב "תיק פוליטי". שנדלר מסביר כי התעלמות מהוראה מפורשת של בית משפט היא עבירה פלילית לכל דבר ועניין. גם שר המשפטים, יוסף לפיד, שהכתיר את מזרחי כשוטר מוכשר וקצין מצטיין, סובר כי יש לאמץ את עמדת היועץ המשפטי, בכדי שחוקרי משטרת ישראל ´יראו וייראו´.

בניגוד טענו פרקליטת המדינה עדנה ארבל, הכפופה הן חוקית והן מנהלית ליועץ המשפטי לממשלה, יחד עם שתי פרקליטות בכירות, כי מזרחי פעל אמנם בניגוד להוראת בית משפט, אך התנהגות זו היא בגדר "להיטות יתר" שנבעה מרצונו למצות את החקירה עד תום (הגדרה זו, הניטרלית-כביכול אך בעלת קונוטציות חיוביות, מזכירה את הכינוי לנסיגת צה"ל מחלקים ביש"ע - "היערכות מחדש"). לדברי שנדלר, בעולם המשפט לא קיים מושג מופשט דוגמת ´להיטות יתר´, ומשום כך יש לבחון את התנהגות מזרחי בכלים המשפטיים הקיימים.

סיוע בלתי צפוי בעוצמתו לעמדת היועץ הגיע מכיוונו של השר לביטחון הפנים, צחי הנגבי. לדבריו, פרשת האזנות הסתר של מזרחי מזכירה בחלק ממאפייניה את ´פרשת לבון´ משנות השישים שבגינה התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, ואת פרשת ´קו 300´ מאמצע שנות השמונים שבגינה נאלץ ראש השב"כ אברהם שלום להתפטר מתפקידו. הנגבי אומר המשותף לשלוש הפרשיות הוא הטיוח, ההסתרה וחוסר הדיווח כלפי הדרג הבכיר.

ביקורת זו של הנגבי קיבלה זה לא מכבר גושפנקה רשמית בצורת מסקנותיה של ועדת אור לחקירת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. אחד הממצאים הקשים ביותר של הוועדה קבע כי משטרת ישראל שקועה עד צוואר ב"תרבות של שקר".

לדברי אביגדור ליברמן, החלטת היועץ רק מחזקת את קביעתה של ועדת אור.

לדעתו, דינה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל שווה לדינו של ניצב מזרחי, משום ששניהם עשו יד אחת נגדו על מנת לפגוע בשמו הטוב; מסקנתו של ליברמן היא כי אין להסתפק בהמלצתו של רובינשטיין להדיח את מזרחי לבדו, אלא יש לכלול גם את שמה של ארבל.
http://www.makorrishon.net/article.php?id=1323

הכוונה היתה, שהמודיעין האמריקאי יחשוב, שאת הפיגועים,
עושים סוכנים מצריים.

כרגיל היו כמה פאשלות.
המודיעין האמריקאי עלה על עקבות הסוכנים הישראלים, מיד
לאחר הפיצוץ הראשון.
בצמרת הישראלית החליטו להסגיר את הסוכנים למצרים,
לטעון שהם ביצעו זאת על דעת עצמם.

אחר כך תפסו את הש"ג. כל פוליטיקאי טען שאחר עשה את זה. לא הוא.

סטודנטים ליחסים בין לאומיים, טענו בזמנו שהפרשה אופיינית,
לרקב שאחז בצמרת העסקנים ששולטת בישראל, ולמשפטנים שמסייעים
לעסקנים לטייח תמורת מינויים וקידומים. לי קשה להאמין בבדותה הזאת.

הש"ג נידון למאסר עולם מבודד, כדי שלא יפצה פה.
אחר כך שוחרר, חולה וזקן.
אם זכרונו של זה שסיפר לי לא בוגד בו, הוא מת מסרטן בחו"ל.

http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/lavon.htm

פרשה משנות ה-50 בה היה מעורב שר הביטחון בשנים 1955‎-1954, פנחס לבון (1976‎-1904). הפרשה, אשר העסיקה את הזירה הפוליטית הישראלית בשנים 1963‎-1954, אשר השלב הראשון שלה נודע בכינוי ה"עסק ביש", החלה ב-1954 בעקבות כישלונה של פעולה ביטחונית. אחד-עשר יהודים מצרים נעצרו בחשד להנחת פצצות בבתי קולנוע, משרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות-הברית בקהיר ובאלכסנדריה, והואשמו בפעילות מטעם שירותי הביטחון הישראליים, שמטרתה היתה לחבל ביחסים בין מצרים לבין המערב בזמן שמצרים נשאה ונתנה עם בריטניה על-פינוי תעלת סואץ. על שניים מהם נגזר עונש מוות ושישה אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. שני סוכנים ישראלים נשפטו בהיעדרם.
נראה כי ראש הממשלה דאז, משה שרת, לא קיבל דיווח על המבצע. לבון טען כי גם הוא לא ידע דבר על כך, אך ראש אמ"ן, אלוף משנה ב' גיבלי, הצהיר שקיבל הוראה בעל-פה מלבון לבצע את הפעולה. הרמטכ"ל משה דיין ראה אף הוא את שר הביטחון כנושא באחריות. ראש הממשלה מינה ועדת חקירה בת שני אנשים, אשר לא הצליחה לוודא את טענותיו של גיבלי. כתוצאה מפרשה זו ומחילוקי דעות סביב מדיניות החוץ של ישראל התפטר לבון בפברואר 1955 ודוד בן-גוריון חזר לכהן כשר הביטחון. שאלת חפותו או אשמתו של לבון נפתחה מחדש ב-1958, במהלך משפטו החשאי של "האדם השלישי", סוכן כפול, אשר לפי הטענה היה מעורב במבצע במצרים. בסוף שנות ה-50 דחה בן-גוריון את פנייתו האישית של לבון לטיהור שמו, אך ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה קבעה שלבון לא נתן את ההוראה לגיבלי ולא ידע על הפעולה במצרים. קביעת חפותו של לבון אושרה על-ידי הממשלה וכתוצאה מכך התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה, בהצהירו שקשרים פוליטיים בין-מפלגתיים הפכו את הממשלה לבלתי מסוגלת לשפוט בנושא. לאחר הבחירות לכנסת הרביעית ב-1961 התנה בן-גוריון את קבלת תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון בהדחתו של לבון ממשרתו כמזכ"ל ההסתדרות הכללית.

שנתיים אחר מכן, ב-1963, התפטר בן-גוריון על רקע הפרשה, וב-1964 דרש מראש הממשלה החדש, לוי אשכול למנות ועדת חקירה בלתי תלויה כדי לקבוע האם "ועדת השבעה" של 1961 נהגה כראוי. אשכול סירב. מאבק בנושא זה בוועידת מפא"י ב-1965, הסתיים כאשר 60 אחוז מהצירים תמכו באשכול ורק 40 אחוז בבן-גוריון, ובן-גוריון, יחד עם קבוצת תומכים שכללה את משה דיין ושמעון פרס, פרש מהמפלגה והקים את רפ"י. לבון עצמו פרש מן החיים הציבוריים.

© כל הזכויות שמורות, 2002, מדינת ישראל
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il

ERT
חבר מתאריך 28.3.02
1079 הודעות 11:17 29.05.04

1. מתוך הפרשה נטבע המשפט ''מי נתן את ההוראה''??
בתגובה להודעה מספר 0

לאור התכחשותם של כל הגורמים למתן ההוראה שהביאה ל"עסק הביש"
"מי נתן את ההוראה" משמשת עד היום כפראזה לתיאור כאוס מינהלי ושלטוני המלווה בהסתרה ובחוסר יושרה ויושר.

495
חבר מתאריך 16.4.02
363 הודעות 11:22 29.05.04

2. יותר מזה גם העצורים לא שוחררו בגלל התעלמות ישראל
בתגובה להודעה מספר 1

רק כאשר מאיר עמית היה ראש המוסד
הוא העלה את בעית השחרור בזמן החזרת שבויים מצריים
המימסד לא היה התומך שלו בנושא

Yac
חבר מתאריך 31.3.02
17207 הודעות 13:18 29.05.04

3. אכן
בתגובה להודעה מספר 1

ערכתי לאחרונה בתאריך 29.05.04 בשעה 13:25 בברכה, Yac

פרשה, שמשפט אחד ממנה, מתאר את דרך התנהלותם של עסקנים מסוימים.
מי שרוצה להתעמק, יכול להתעמק, ויש לו סבלנות, אז אני מביא לינק
לחומר, שמתיחס להשפעת ארועים כגון אלה, על החשיבה האנושית.
לא מומלץ לכל אחד. גם הכותב ייעד את החומר למעמיקי חשוב.

http://www.shalif.com/psychology/hebcont4.htm

כך או אחרת, פרשה כזאת מלמדת, שהיה אז כאוס בשלטון, ולעמדות בכירות,
הגיעו עסקנים לא ראויים, בזכות חברותם במפלגה.

מזל שכיום, רק אנשים ראויים ונקיי כפיים מגיעים לעמדות שלטון,
בזכות כישוריהם ונקיון כפיהם, ולא על פי מקורביהם.

למדנו מהפרשה, שגם רוב, אפשר לנתב להחלטות שגויות ולאישור, צעדים הרי גורל.

למדנו גם, שהכינוי "עורך דין" בישראל, לא מביא כבוד וגם אומר, שתיזהר ממנו. זה היה אז.

כיום עורכי הדין נימנים על העליטות של ישראל, אנשים שכולם ישרים והגונים,
שהקימו לנו מערכת משפט, לתפארת מדינת ישראל, שמגינה על האיש הקטן והחלש.

יו"ר ועדת החוקה ח"כ מיכאל איתן אמר בראיון לערוץ 7 כי השר הנגבי בהתייחסו לפרשת "האזנות הסתר" אמר כי היא חמורה יותר מ"פרשת לבון". עוד אמר איתן כי המפכ"ל היוצא אהרונישקי הטעה את השר לבטחון פנים הקודם וגרם לו לתת תשובה כוזבת בכנסת בנושא האזנות הסתר.

המפכ"ל אהרונישקי הודיע ערב סיום תפקידו כמפכ"ל המשטרה כי לא ימליץ על הדחתו של ניצב משה מזרחי, בתגובה אומר יו"ר ועדת החוקה ח"כ מיכאל איתן ביומן הצהרים של ערוץ 7 כי אינו מתפלא שבעיני המפכ"ל היוצא נושא זה של האזנות סתר נראה "קל ערך".

בזמנו, מזכיר איתן, השר לבטחון פנים דאז עוזי לנדאו נשאל בכנסת כיצד ייתכן שבוצעו האזנות בלתי חוקיות במסגרת היחידה של מזרחי ולנדאו השיב אז כי אין דברים כאלה בכלל. לנדאו, מוסיף איתן התבסס בדבריו על שיחה שקיים באותו יום עם המפכ"ל ואמר כי אהרונישקי אמר לו "שאין דבר כזה". "אהרונישקי במזיד או בשוגג גרם לכך שהשר לבטחון פנים יתן תשובה כוזבת לכנסת ועכשיו מצפים שהוא יהיה זה שיקבע איזה עונש צריך לקבל מזרחי", אומר איתן.

איתן מציין כי השר הנוכחי לבטחון פנים צחי הנגבי אמר כי פרשת האזנות הסתר שביחידתו של מזרחי היא אחת הפרשיות החמורות ביותר בתולדות המדינה והיא אפילו "גרועה יותר מפרשת לבון". לכן מוסיף איתן, אני מקוה שהוא ישקול להעניש את מזרחי בהתאם "עם פרופורציות נכונות יותר בהתייחס לחומרת המעשה".

בכל מקרה גם עפ"י אותן דעות המקילות בדבר העונש המגיע למזרחי, אומר איתן, אין מחלוקת כי הוא לא נהג כשורה. איתן מוסיף כי גם מעשיו של אהרונישקי חמורים שכן בסופו של דבר הוא אחראי להטעיית הכנסת והעובדה שלקח לו כל כך הרבה זמן להעביר את המלצתו בענין מזרחי מעידה על כך שלא היה במעשיו תום לב.

הנושא לא טופל באופן רציני אומר איתן ומוסיף כי "משיכות הזמן" הן "שיטות ידועות של מערכת אכיפת החוק 'על כל שלוחותיה'". "הם מושכים חקירות, מושכים העמדות לדין, מחכים מתי שרוצים וכשלא רוצים הם פועלים צ'יק צ'ק. אצל נעמי בלומנטל הם פעלו מהר, עברו את כל השלבים במהירות שיא והגיעו להעמדה לדין".

איתן אמר כי למרות שמערכות אינן משתנות כל כך מהר הוא מקוה שעתה עם כניסתם של גורמים חדשים למערכת יחול שיפור.

ערוץ 7

צדק היסטורי: תעודות הוקרה לגיבורי "הפרשה"
שמונה צעירים נעצרו במצרים ב-1954, בעקבות פיגועים שביצעו בשליחות מדינת ישראל; הם נכלאו במצרים ושניים מהם הועלו לגרדום; ישראל נמנעה מלקחת אחריות על מה שכונה: "הפרשה"; הנשיא עושה עכשיו צדק היסטורי

מאת: מחלקה ראשונה | עודכן: 09:19 25/03/2005




למעלה מיובל שנים אחרי שאירעה ב- 1954 ה"פרשה" - מעצרם במצרים של שמונה צעירים יהודים, תושבי מצרים, שביצעו מעשי חבלה כושלים בקהיר ובאלכסנדריה בשליחות המודיעין הישראלי, ולאחר פרשת "עסק הביש" שהתגלגלה בעקבותיה, יעניק ביום רביעי (30.3.05) נשיא המדינה, משה קצב, תעודות הוקרה ממלכתיות לשלושה גיבורי הפרשה שנותרו בחיים ולבני משפחותיהם של יתר הנדונים.

בתעודות יאמר במפורש, שאנשי הרשת פעלו במסגרת שירותם הצבאי בצה"ל, ומילאו את תפקידם בהיותם מודעים לכך שהמשימה שהוטלה עליהם הינה למען ביטחון המדינה ושהם מסכנים את חייהם במודע.

תעודת הוקרה מיוחדת דומה תוענק באותו מעמד לבתו של רב-סרן מקס בינט (ז"ל), שפעל בקהיר כסוכן המודיעין הישראלי, נחשף באותה עת בגלל הפרשה, ושלח יד בנפשו כדי לא להסגיר את סודותיו.

אנשי הקבוצה נידונו לפסקי דין חמורים: שניים מהם - משה מרזוק ושמואל אזר, נידונו למוות והועלו לגרדום; ויקטור לוי ופיליפ נתנסון שנפטרו בשנתיים האחרונות, נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך; האישה היחידה בקבוצה, מרסל ניניו, ורוברט דסה, נידונו ל- 15 שנות מאסר עם עבודת פרך; מאיר מיוחס ז"ל ומאיר זעפרן נידונו ל- 7 שנות מאסר.

"הפרשה" העיבה על ראשי המדינה דאז והיתה לעניין ציבורי במשך שנים רבות. בישראל התעורר ויכוח פוליטי חריף בשאלה: מי נתן את ההוראה לבצע את הפעילות החבלנית בקהיר ובאלכסנדריה. בעקבות הפרשה נפלה ממשלה בישראל. ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון, פרש מפעילות פוליטית. שר הביטחון דאז הודח. פנחס לבון סיים גם הוא את הקריירה הפוליטית. כמה קצינים בכירים, בהם אלוף-משנה (מיל.) בנימין גיבלי, ששימש ראש אגף המודיעין, סיימו את הקרייה הצבאית.

קצין צה"ל, אברי אלעד, שיצא בשירות המודיעין לפקח על פעולות הרשת, וזכה לכינוי: "האדם השלישי", נחשד כמי ששימש סוכן כפול, שהסגיר את אנשי הרשת. הוא הובא לישראל מגרמניה, שאליה עקר אחרי שנחשפה הרשת, הועמד למשפט ונידון לתקופת מאסר ממושכת. לפני למעלה משנה נפטר בארה"ב.

על פרטי הפרשה הוטל איפול כבד במשך שנים רבות. הציבור הרחב ניזון מקטעי מידע, חלקם בלתי מבוססים, ומשמועות. רק ב- 1976 נחשפו לראשונה מלוא הפרטים, והתברר כי אנשי הרשת היו יכולים להשתחרר אחרי מבצע סיני בשנת 1957 כאשר היו בידי המדינה למעלה מ- 5000 שבויים מצרים, בהם גנרל, אבל הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין, התנגד לכך, כיוון שישראל סירבה אותה עת לקחת אחריות על "הפרשה". ארבעת הנידונים שנותרו בכלא נאלצו להישאר במאסר עוד תקופה ממושכת.

במלחמת ששת הימים ב-1967 התכוון דיין, שהיה אז שר הביטחון, להשאיר אותם במצרים פעם נוספת. אבל מולו התייצב ראש המוסד, מאיר עמית, שניהל מאבק עיקש עד לחזרתם ארצה בחשאי ב- 1968.

לקראת הטקס בשבוע הבא אמר אחד ממקבלי האות, רוברט דסה: "צר לי שאנחנו מקבלים את תודת המדינה והוקרתה באיחור רב כל כך של שנות סבל וייסורים גופניים ונפשיים שעברו על חברי ועלי ועל קרובי משפחותינו ומשפחותיהם של עולי הגרדום. צר לי שבעתיים ששלושה מחברינו: מאיר זעפרן, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון, לא זכו להגיע ליום הזה. לאורך כל השנים שמרנו על שתיקה כמעט מוחלטת. חרקנו את שינינו והבלגנו, למרות העוול הגדול שנגרם לנו גם בשוגג, ועל הפגיעה בנו במזיד על-ידי גורמים שביקשו לטייח את העובדות. בשנים הראשונות לבואנו ארצה, הבלגנו בגלל סיבות ביטחוניות ומדיניות. חשבנו לתומנו שכאשר יתפזר הערפל ויתבהרו העובדות לאשורן, תימצא המדינה לנכון להודיע בפומבי שלא פעלנו על דעת עצמנו כחבורה של פורקי עול, חלילה, כפי שאמרו עלינו בהזדמנויות שונות, אלא היינו חיילים בשירות סדיר בצה"ל וקיבלנו הכשרה מקצועית מוקדמת בישראל לקראת ביצוע המשימות. מעולם לא ביצענו משימה פרטיזנית על-דעת עצמנו, כפי שטוענים אלה שביקשו לנקות את מצפונם. אחרי שחזרנו לארץ בעזרתו של מאיר עמית, שלו אני חבים כה הרבה, קיבלנו דרגות קצונה בצה"ל. אבל כבודנו לא הוחזר לנו. אני שמח שעתה באיחור כה רב תוקן המעוות".
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-67133-00.html?tag=17-17-14

טקס הוקרה לאנשי "עסק הביש"
19:13, 30 מרץ 2005 / י"ט באדר תשס"ה

נשיא המדינה, מר משה קצב, קיים היום במשכנו טקס הוקרה והערכה לחוליית "עסק הביש" שפעלה בקהיר, במלאת 50 שנה לעלייתם לגרדום של ד"ר משה מרזוק ז"ל והמהנדס שמואל עזר ז"ל.

במהלך הטקס העניקו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה על שליחותם הביטחונית מטעם המדינה של קציני צה"ל, אסירי "עסק ביש": - סא"ל (מיל') מרסל ניניו, סא"ל (מיל') רוברט דסה, סא"ל (מיל') מאיר זעפרן, סא"ל ויקטור לוי ז"ל, סא"ל פיליפ נתנזון ז"ל, סא"ל מאיר מכס בינט ז"ל, רס"ן מאיר
מיוחס ז"ל.

לדברי הנשיא בטקס: "למעלה מיובל שנים חלפו מאז שקבוצת צעירים עזי רוח ואמיצים, בניה של הקהילה היהודית המפוארת ועתיקת היומין של מצרים, חניכי תנועות נוער ציוניות, יצאו לשליחות ביטחונית בפעילות סודית על פי הוראת ממשלת ישראל. חלקם שילמו בחייהם וחלקם בחירותם למשך שנים רבות לאחר תלאות וייסורים.

התקלה בעת ביצוע המשימה חשפה עננה כבדה בשמיה של מדינת ישראל ויצרה סביבה מבוכה קשה. מדינת ישראל נקלעה לאחד המשברים החמורים והקשים בתולדותיה. הדי הפרשה הכאובה עדיין מלווים את מדינת ישראל. הפרשה הקשה הזו יצרה מצד אחד את הכינוי "עסק הביש" מבחינה פוליטית, מוסרית וצבאית ומצד שני מדובר על תעוזה ואומץ לב של צעירים יהודים המסכנים חייהם בארץ אוייב. גם היום, לאחר 50 שנה, אין אנו יודעים את כל התשובות לפרשה. ששת הנידונים למאסר עם עבודת פרך חזרו ארצה חבולים פיזית אבל שמרו על חוסן נפשי".

הנשיא פנה אל אנשי החולייה שנכחו באולם ולבני המשפחות ואמר "אנו יודעים שהנכם נוצרים בלבכם כעס על הטיפול הכושל במבצע, על המחלוקות בממשלה ובמערכת הביטחון ועם זאת, המשכתם לגלות אחריות לממלכתיות ונאמנות לריבונות היהודית ומעולם לא התבטאתם בגנות המדינה. אנו פורעים היום חלק מהחוב לאלה שנותרו עמנו ולאלה שהלכו לעולמם. אני שמח להעניק לכם לאחר יובל שנים, בשם מדינת ישראל - לכם וליקירכם שאינם עמנו היום, אות הוקרה ותודה על נכונות לבצע שליחות בנאמנות למען העם והמדינה בארץ אוייב , הגדולה ביותר, שהייתה הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל."

בטקס השתתפו הרמטכ"ל, חכי"ם, ראשי המוסד והשב"כ לשעבר ובתוכם האלוף (מיל') מאיר עמית, מנכ"ל משרד הביטחון, אלופי צה"ל בעבר ובהווה, נציגי מערכת הביטחון, נידוני קהיר שנותרו בחייהם ובני משפחותיהם ומשפחות החללים.

ראשיתה של הפרשה בחששה של מדינת ישראל מפינוי הצבא הבריטי משליטתו בתעלת סואץ בשל תחושת הרגיעה. מדינת ישראל שיגרה את חוליית עסק הביש על מנת שאלה יבצעו חבלות במתקנים בריטיים במצרים ובכך יביאו לערעור היחסים בין בריטניה למצרים ולהשארתה של בריטניה בגבול עם ישראל. 13 חברי החולייה נלכדו כשמטען חבלה קטן התפוצץ בכיסו של אחד מחבריה, פיליפ נתנזון בכניסה לבית קולנוע בקהיר. בכך באה לקיצה תקופה שבמהלכה הטמינו השלושה עשר מטענים במקומות שונים ברחבי מצרים וביניהם בית הדואר המרכזי באלכסנדריה.

הממשל המצרי טען כי מקס בינט, הוא מפקד החולייה, זאת למרות שמאוחר יותר התברר כי כיהן רק כמקשר בין אנשיה. בינט התאבד בימי מעצר על מנת שלא יעלה בידי המצרים לדלות מפיו מידע בעינויים. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות, והועלו לגרדום בראשית שנת 1955. ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנסון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים.

סביב הפרשה, שהיתה נתונה תחת חיסיון חמור ביותר, הועלתה השאלה "מי נתן את ההוראה?" להפעיל אותה. ראש הממשלה משה שרת טען כי לא ידע על הוראת משלוח החולייה. שר הבטחון באותם ימים פנחס לבון טען גם הוא כי לא ידע דבר על הפעולה המתוכננת. זאת למרות עדויות של בכירי הצבא שההוראה הגיעה מלבון עצמו.

ההתלבטות בדבר "נותן ההוראה" הובילה להתפטרותו של בן גוריון. בן גוריון חזר לתפקיד שר הבטחון רק בעקבות פרישתו של שר הבטחון לבון ופיטורי ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי.

במהלך החקירה רגשה מערכת הבטחון והמערכת המדינית בשל שרשרת מסמכים מזוייפים, תיאומי עדויות ועוד. בראש וועדת החקירה עמד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל בעבר יעקב דורי היה חבר בה.

משך תקופה ארוכה התעלמה מדינת ישראל משלוחיה במצרים ומאוחר יותר אף ויתרה על אפשרויות להשבתם לישראל במסגרת חילופי שבויים. אחרי מבצע סיני התעלם הרמטכ"ל באותם ימים משה דיין מאנשי "הפרשה" ולא כלל אותם בחילופי השבויים. גם אחרי מלחמת ששת הימים ניסה משה דיין, אז שר הבטחון, למנוע את שחרורם של הכלואים במצרים בחילופי השבויים. רק מאמציו העיקשים של ראש המוסד דאז מאיר עמית הביא להשבתם לארץ בשנת 68'.

עם זאת יצויין כי מאז הגיעו לארץ התעלמה מדינת ישראל הרשמית מנוכחותם ומסיפורם, אולי כדי למנוע חיכוכים דיפלומטיים והעלאת הנושא שוב לסדר היום הדיפלומטי, של פרשה שנחשבה למביכה מבחינתה של ישראל.

היום, כאמור, עשתה מדינת ישראל צעד כדי לכפר על פשע ההתעלמות בטקס רשמי שבו הוענקו תעודות הוקרה לאנשי החולייה. (ר)
http://www.a7.org/index.php3

שרון התחמק, הנשיא הכיר
ראש הממשלה התחמק מלהכיר בנידוני קהיר מ"פרשת העסק הביש"; אולי חשש מתגובת הנשיא מובארק; מי שהרים את הכפפה הוא נשיא המדינה משה קצב, אך זאת לאחר פניות מצד כמה גורמים, ובראשם העיתונאי אריה אבנרי

01/04/2005 | יואב יצחק |

קצב, צדק היסטורי

שרון, התחמק

אבנרי, צדק היסטורי

הטקס

ביום 30.3.05 נערך טקס מרגש במשכן נשיא המדינה: נידוני קהיר (מפרשת "העסק הביש") שנותרו בחיים, וצאצאיהם של אותם גיבורים שהלכו לעולמם, קיבלו תעודות הוקרה מידיו של נשיא המדינה, משה קצב. במעמד זה הכיר נשיא המדינה, בשמה של מדינת ישראל, בפעילותם החשאית במצרים, לפני יותר מיובל שנים. אולם על מעמד זה העיבה הידיעה, לפיה בשל טעמים פוליטיים שונים, נמנע ראש הממשלה, אריאל שרון, מהכרה בהם. רק מעטים יודעים, כי ראש הממשלה שהתבקש לפעול למענם, נמנע מלעשות זאת.

עשרות שנים המתינו נידוני קהיר למעמד זה - לרגע שבו תכיר המדינה, בלא סייג, בעובדה הפשוטה: שהם, נידוני קהיר, נשלחו מטעם מדינת ישראל לבצע פיגועים נגד יעדים שונים במצרים. המדובר, כידוע, ביהודים שנלכדו והועמדו לדין ב-1954 במצרים: רב-סרן מקס בינט (ז"ל), שפעל בקהיר כסוכן המודיעין הישראלי, נחשף באותה עת בגלל הפרשה, ושלח יד בנפשו כדי לא להסגיר את סודותיו; משה מרזוק ושמואל אזר, שנידונו למוות והועלו לגרדום; ויקטור לוי ופיליפ נתנסון שנפטרו בשנתיים האחרונות, נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך; האישה היחידה בקבוצה, מרסל ניניו, שנידונה ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך, וכך גם רוברט דסה עליו נגזרו גם כן 15 שנים; מאיר מיוחס ז"ל ומאיר זעפרן שנידונו ל-7 שנות מאסר.

הרפתקנים?

במשך שנים רבות הוצגו נידוני קהיר כמי שביצעו פעולות טרור על-דעת עצמם כביכול. גם לאחר שהוענקו להם דרגות קצונה (כולם סגני מילואים במיל.), כדי להסדיר את זכויותיהם הכספיות במסגרת הצבאית, עדיין נמנעו ראש הממשלה ו/או נשיא המדינה מהכרה רשמית בכך שהם פעלו כשליחים/חיילים של ישראל. העובדה שראש אגף המודיעין בתקופת הפרשה, בנימין גיבלי, הפר את שתיקתו לפני כשנה והסיר מעצמו את האחריות למתן ההוראה, והעובדה שחלק מהם הוצגו עד לפני שנים מעטות כהרפתקנים חסרי אחריות שפעלו על-דעת עצמם מבלי שקיבלו הנחיות מהארץ, הרגיזה אותם מאוד. לכן הם חיפשו דרך לסגור את המעגל, בטרם יילכו לעולמם.

בפגישה סגורה שבה השתתפו לפני כשנה שלושת הגיבורים הנותרים בחיים, וכן נציגי משפחותיהם של יתר הנידונים (כולל משפחותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר שהועלו לגרדום), הם דנו בשאלה כיצד יש לפעול: הן כדי לקבל הכרה, והן כדי לקבל התנצלות - במיוחד על-כך שישראל לא ניצלה את ההזדמנות ב-1957 לשחררם מהכלא המצרי (תמורת השבויים שהוחזרו למצרים). בשל מחדל זה נאלצו שניים מהם להישאר בכלא עוד 11 שנים (עד 1968).

נציגי המשפחות פנו אל יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, מיכאל איתן, בבקשה לסייע בנושא. איתן פנה אל ראש הממשלה, אך משום מה הוא לא נענה. גם פניות נוספות אל שרון לא נענו בחיוב. הרושם שנוצר אצל אחדים מגיבורי הפרשה: שרון נמנע מהעלאת נושא זה מחדש, בשל המשמעות העלולה להינתן לכן, כאילו הנה-הנה ראש הממשלה, אריאל שרון, הדורש מהנשיא חוסני מובארק לגנות את הטרור, מעניק הכרה והוקרה לאומית לגורמים שהוצגו בזמנו כטרוריסטים.

הנשיא

גיבורי הפרשה לא אמרו נואש. הם חיפשו בכל זאת דרך לקבל הכרה, וגם התנצלות. לשם כך ביקשו את עזרתו של העיתונאי אריה אבנרי, שהיה בקשרי חברות עם פיליפ נתנסון ("האיש שהכיר לי לפני שני תריסר שנים את גיבורי הפרשה"). ערב מותו השביע נתנסון את אבנרי לא לנוח ולא לשקוט עד שהמדינה תעניק הכרה לחבריו. הוא היה מודע לכך שהוא כבר לא יספיק לקבל את האות, ורצה שחבריו שנותרו בחיים ושאינם בריאים יזכו לכך. אבנרי הציע להם לפנות לנשיא. ראש המוסד לשעבר, מאיר עמית, הוכנס גם הוא לסוד העניינים. אריאל נתנסון, בנו של פיליפ נתנסון ז"ל, הפנה מכתב אישי לנשיא המדינה וביקש לעשות צדק פן יהיה מאוחר. אבנרי, יחד עם נתנסון, ניהלו את המו"מ בשם נידוני קהיר. לנשיא לא נאמר כי שרון נמנע ממתן הכרה, מחשש שגם הנשיא יקבל "רגליים קרות". בשיחות שהתקיימו סוכם בסופו של דבר: הנשיא יעניק להם תעודת הוקרה, והכרה, כמובן, אך הם יוותרו על התנצלות. וכך היה. ביום 30.3.05 התייצבו כולם לטקס המרגש. אבנרי, שפעל להשגת ההכרה ההיסטורית, התכבד בפתיחת הטקס והיה למנחה.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-9701-00.html?tag=21-17-25

22. פרשת לבון/עסק הביש: '' מי נתן את ההוראה ??''
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#22
23. פרשת לבון/עסק הביש:ועדת החקירה והתפטרות לבון
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#23
59. מבצע סוזאנה = עסק הביש 2 : ''שאלות מנבכי העבר.....''
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#59
30. המפולת בעירק - ''העסק הביש'' מס' 1 ............
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#30
21. פרשת ניצב מזרחי = קו 300 = לבון/עסק הביש !!
http://rotter.net/forum/gil/5554.shtml#21

כנס בנושא "עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית"
http://herzl.haifa.ac.il/esek1.doc.

מוסד הרצל לחקר הציונות
3.11.2004

מושב ראשון:

פרופ' יואב גלבר:

בוקר טוב. אני מבקש להתחיל, אני מניח שעוד יהיו מצטרפים בהמשך. אנחנו בחרנו לציין, אמנם קצת באיחור, אירוע שהתרחש בקיץ 1954, לפני חמישים וקצת שנים, במצרים, ולבחון את ההשלכות שלו על החברה ועל הפוליטיקה של מדינת ישראל, שמקצתן אולי מתגלגלות בהמשכים שונים עד היום. בחרנו לקיים כנס מחקרי, ולא כנס של זיכרון או הנצחה. אני רק מצטער ששני החוקרים המרכזיים של הנושאים שבהם נדון כאן לא יכולים להיות איתנו. אחת זאת איל כפכפי זיכרונה לברכה, שכתבה את הביוגרפיה של לבון, והשני הוא שבתאי טבת, יבדל לחיים ארוכים, שכתב גם הוא ספר מרכזי על הפרשה. למרות הערבוב הבלתי נמנע שבין זיכרון להיסטוריה, הגישה שלי שההיסטוריונים אינם סוכנים של הזיכרון אלא המבקרים שלו, ולכן אני משתדל ככל האפשר להפריד בין הדברים. כנס זה ינסה לבחון ולהבין, אולי, את ההקשרים שבתוכם אירע מה שאירע במצרים ואת המשמעויות הרחבות יותר של מה שאירע, ולא כל כך יעסוק במיקרו היסטוריה של האירוע עצמו. ביום השני הוא ינסה להבין את ההשלכות של מה שכונה בשעתו "פרשת לבון" על החברה והפוליטיקה בישראל בשנות הששים והלאה. בהעדרם של השניים שהזכרתי הצלחנו אני חושב לגייס את מיטב החוקרים שמכיוונים שונים נגעו בכל מיני היבטים שהם רלוונטים לשתי הסוגיות שאנחנו דנים פה ולקשר שבינהן. אני מקווה שיהיה לנו כנס פורה. אני רוצה להודות ללימור בחוץ שטרחה בארגון הכנס ולאילאיל ולרן שעזרו לה. אני מאחל לכולנו כנס מעניין ופורה.

פרופ' אריה כוכבי:

בוקר טוב. תודה ליואב. אחרי כל כך הרבה ברכות אז אני אחסוך. רק דבר אחד אומר, שאני ומרצים אחרים בחוגים להיסטוריה שאלנו את הסטודנטים הצעירים מי שמע בכלל על הפרשה, מי יודע על הנושא של הפרשה? והתוצאות, אמרתי, שאחרי זה אני לא מתפלא שאתה קורא בעיתונים מה התלמידים אומרים, אבל זה פשוט לא יאומן, מעט מאוד. אני גם בנימוס רב לא ביקשתי שיתנו פרטים, רק שאלתי מי שמע על זה, או מי יודע, אז גם זה לקח וזה בחוגים להיסטוריה. זאת אומרת חבר'ה צעירים שהגיעו ללמוד באוניברסיטה. אני מקווה שהם יצאו מכאן הם ידעו קצת יותר.

בכל מקרה אני מזמין את דיקן הפקולטה למדעי הרוח, פרופ' מנחם מור.

פרופ' מנחם מור:

בוקר טוב. אני מודה למארגני הכנס שהחליטו להזמין אותי, וזו למעשה פעם ראשונה בתקופה כהונתי שאני מברך כנס, ואני מניח שעוד יבואו כנסים רבים. אחת הבעיות של הברכות שדיקן גם מתעניין בנושאים של הכנס, אבל עיסוקיו האחרים לא מאפשרים לו להישאר ולהשתתף בכנס, אז אני כבר מתנצל מראש, שלאחר דברי הברכה אני אצטרך לעזוב את האולם וללכת לעיסוקיי האחרים.

הבוקר דפדפתי בעיתון מעריב וכותרת מוזרה עיני קלטה והכותרת הייתה "שוד היסטורי". בהמשך כתוב בצורה מפורטת על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לסחור בעבור חופן דולרים באבני הדרך של גדולי האומה וראשי הציונות והעם היהודי. מסתבר שבשיטתיות ובקלילות, כפי שמתאר העיתונאי, נבזזו בשנים האחרונות בארכיוני המדינה מאות מסמכים ואבני דרך בתולדות ישראל. קבוצה של שודדי מסמכים ועתיקות, שהתחזו כהיסטוריונים, אספו בגנזכים שונים מכל הבא ליד. אתן לכם כמה מהדוגמאות כדי שתבינו עד כמה השערורייה היא עצומה. בין האוצרות שנמכרו במאות אלפי דולרים ישנן תכתובות בין בן-גוריון לויצמן, פרוטוקולים מימי המנדט, חליפת מכתבים בין אלברט איינשטיין וחיים ויצמן. ובסוגיות שמעניינות אותי באופן אישי, ואני מיד אסביר לכם גם למה, בין הדברים שנשדדו היו מטבעות חשמונאים ולבנים מבתי מרחץ, עליהן הופיעה טביעת הלגיון הרומי העשירי שחנה בירושלים. כשראיינו את גנז המדינה, ד"ר פרילינג, התגובה שלו הייתה כמובן שהוא לא מסיר אחריות מעצמו, הוא רק אמר – אם המדינה הייתה משקיעה יותר, התמונה הייתה נראית אחרת. אין מצלמות לפיקוח, אין אמצעים להגן על החומרים, וכמובן שאין כוח אדם. הוא אומר – הכי קל זה בעצם לסגור את כל הארכיונים. אבל כיוון שהוא מאמין גדול בזכות הציבור לדעת, ובחופש המחקר, הוא חושב שלא זאת הדרך. לכן, אני חושב, שמכאן צריכה לצאת קריאה נואשת. אני יודע שבעבר הדברים האלה נעשו, אבל הקריאה הזו צריכה פשוט להתחזק ולהתגבר, כדי שיוסיפו תקציבים על מנת שהגנזכים, שהם האוצרות המרכזיים, לא יהפכו להיות לשוד של כל מי שרק מתחזה להיסטוריון. לצערי מדובר בקבוצת חרדים שעמדה בראש קבוצת השודדים.

עברתי על תכנית הכנס ואני חושב שיואב שוב הצליח לארגן תכנית מרשימה ומקיפה את עסק הביש ואת פרשת לבון מכל הצדדים והזוויות האפשריות. עניינים מדיניים, פוליטיים, חברתיים ומשפטיים. ואני שוב מודה ליואב בשם הפקולטה על הכנסים הרבים והמעניינים שהוא מארגן מדי פעם. כמי שעוסק בהיסטוריה עתיקה ובתולדות ישראל בעולם העתיק, כשאני מסתכל עליכם אני פשוט מקנא, כשחלק גדול מכם חיו בתקופת הפרשה, וחלק אחר עדים, הייתי קורא להם עדות ראשונית אפילו. אני מדי פעם מספר לאריק כמה הייתי שמח אם בהרצאותיי היה קם חייל של בר-כוכבא ואומר לי – כל מה שאתה אומר זו טעות אחת גדולה. אבל זה לא כל כך הולך. נתבקשתי גם להתנצל על אי הסדר, אולי קצת אי הניקיון בכניסה לכאן, אבל האוניברסיטה מנסה לשפר את מערך ההסעדה שלנו ולכן מה שהיה בדרך כלל המסעדה הרגילה שחלקכם הגדול מכיר, היא פשוט נסגרה ותיפתח בעוד כשלושה חודשים, ואני מקווה שאז הכל יהיה נקי ומסודר. אני מאחל לכם יום עיון מהנה ופורה. תודה.

פרופ' אריה כוכבי:

תודה לפרופ' מור, דיקן הפקולטה. המרצה הראשון שלנו ד"ר מרדכי בר-און, הידוע בשם מורל'ה, ירצה על ישראל בתחילת שנות החמישים. אני חושב שאין צורך להציג אותו, אבל אולי לאלה הצעירים שיש כאן שפחות מכירים, הוא עמית מחקר במכון לחקר ארץ-ישראל של יד בן-צבי, לשעבר קצין חינוך ראשי של צה"ל, חבר כנסת וראש מחלקת הנוער של הסוכנות. כתב מספר ספרים, כאשר האחרון שלו "גבולות עשנים". ד"ר בר-און, בבקשה.

ד"ר מרדכי בר-און – "ישראל בתחילת שנות החמישים":

בוקר טוב. אתם ודאי בעצמכם מבינים שהשם שניתן להרצאה שלי הוא סוחף הרבה מדי. "ישראל בתחילת שנות החמישים" כולל בעיות פנים-מפלגתיות, אירועים מאוד דרמטיים כמו הפילוג בתנועה הקיבוצית. אנחנו לא נעסוק בכל הדברים האלה. אם נצליח, נצליח אולי לגעת קצת בשולי הבעיות של מדיניות החוץ והביטחון, לא יותר מזה. יתר על כן, בחצי השעה שניתנה לי כאן, כמובן שאי אפשר לספר את הסיפור כולו או לפרוש נרטיב. מה שאני אעשה הוא שאני אציג ארבעה נושאים או ארבע שאלות מחקר שמעסיקות חוקרים היום, וככל שיהיה לי הזמן אני אפרט אותן קצת. אני לא בטוח שאני אספיק את כל החמש, אבל מה שנספיק.

צריך לזכור ששנות החמישים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל, אני אישית עוסק בהן כבר עשרים וחמש שנים. עוד לפני זה, בצבא, עסקתי בדבר הזה. אבל היום יש עשרות אם לא יותר, בעולם אולי מאות חוקרים, שכבר נברו בכל הארכיונים שכולם כבר פחות או יותר פתוחים בשיעור של תשעים ושמונה, תשעים ותשעה אחוז. אפילו ארכיון צה"ל כבר כמעט כולו פתוח, חוץ מבעיות מודיעין קצת. ודאי הארכיונים המרכזיים שכולנו עוסקים בהם, ה-PRO, ה-National Archives בוושינגטון. אפילו בצרפת פתחו כבר את רוב הדברים האלה. כך שיש מרחב עצום של אלפי רבבות מסמכים שרבים מאיתנו כבר עסקו ודשו ועשרות ספרים ומאות מאמרים נכתבו על הנושא הזה. אני עצמי, כאמור, כבר פרסמתי דברים רבים ואני אוכל רק לגעת לכם בקצה המזלג, אני אעשה את זה בשיטה של הצגת חמש שאלות מחקר מרכזיות, ואני כבר אמנה את כל החמש לפני שאני אכנס לפירוט של אחדות מהן.

מה שאני רוצה לעסוק כאן היא השאלה הראשונה – האם אנחנו הישראלים, היהודים בישראל, האם באמת קיבלנו את דין תוצאות מלחמת העצמאות? כלומר, האם קיבלנו את העובדה שבסופו של דבר ארץ-ישראל נשארה מחולקת, או שמא רצינו להמשיך את המלחמה או לחפש הזדמנות להמשיך את המלחמה, על מנת לתקן את ה"בכייה לדורות", אם להשתמש בדבריו של בן-גוריון, ולנסות לכבוש אם לא את כל ארץ-ישראל אז לפחות חלקים נוספים מארץ-ישראל? זאת השאלה הראשונה ויש כבר עליה ויכוחים רבים. יש בהחלט היסטוריונים חדשים, נקרא להם, שסבורים שבסך הכל, הכל היה העמדת פנים, ישראל חיפשה מלחמה. אני לא יודע אם מוטי גולני כבר כאן, אבל הוא ודאי אחד המיצגים הבולטים של הגירסה הזאת בספרו האחרון. ישראל חיפשה מלחמה, רצתה מלחמה, כי היא לא הסתפקה בגבולות שהיא קיבלה בתום מלחמת תש"ח, ורצתה להרחיב את הגבולות כדי לרכוש את מה שכולם רצו, כמובן, את ארץ-ישראל השלמה. זאת שאלת המחקר הראשונה שאני מציע לדון בה קצת.

שאלת המחקר השניה היא האם הערבים באמת רצו או התכוננו לסיבוב שני? הדבר היה מאוד מקובל בציבור הישראלי, כמעט מקצה אל קצה, שקיימת סכנה שהערבים ירצו לחדש את המלחמה מצידם, כדי לבטל מצידם את תוצאות מלחמת העצמאות, את התוצאות של הנכּבּה, על מנת בעצם, הסיסמה הידועה, "לגרש את היהודים לים" או לפחות לבטל את מדינתם. האם זה נכון שהם באמת רצו בזה, האם זה נכון שהם באמת התכוננו לזה, האם המושג "סיבוב שני" היה סיבוב ריאלי או רק בעיקר ביטוי לחרדה ישראלית. ואם זה היה ביטוי לחרדה ישראלית, וזה היה ביטוי לחרדה ישראלית, שאלת משנה כאן, מה יסוד החרדה? מדוע ישראל כל כך חרדה מפני האפשרות הזו, עד כדי כך שרוב התנהלותה הביטחונית הייתה פועל יוצא של החרדה הזאת?

הנושא השלישי שרציתי לבחון בקצרה, אם אני אספיק, זה האם היו סיכויי שלום? אגב, חלק גדול מהויכוחים האלה הם לא ויכוחים בני היום. הם היו כבר בחלקם בשיח הציבורי בשנות החמישים המוקדמות. היו הזדמנויות שונות שנראו כהזדמנויות לתחילת משא ומתן עם הערבים, אנחנו נזכיר אותן עוד מעט. השאלה היא האם לא החמצנו? איתמר רבינוביץ', הנשיא של אוניברסיטת תל-אביב פרסם ספר ששמו מעיד על עצמו – "השלום שהוחמץ", אם כי הוא עצמו בגוף הספר לא כל כך מוכיח שהוחמץ באמת שלום. הוא קרוב יותר לדעתי שהשלום לא היה אפשרי באותה תקופה. אבל השם מראה על הדילמה שאנחנו ניצבים, כלומר האם ישראל באמת רצתה שלום, האם היה סיכוי לשלום והאם החמצנו הזדמנויות לשלום? זה הנושא השלישי.

הנושא הרביעי הוא האם מדיניות הביטחון צדקה? האם הייתה מדיניות בטחון נבונה, הגיונית? יש כאן שני פרקי משנה – האם מדיניות הביטחון במובן הגדול, מה שקוראים אצלנו "בטחון יסוד", כלומר במובן של מלחמה ושלום, הייתה נכונה? בעיקר סביב מבצע קדש. האם ההליכה למבצע קדש הייתה הכרחית, מוצדקת, טובה? אבל גם ובעיקר במה שנקרא בטחון שוטף, כל מדיניות התגמול ושאר המדיניות האגרסיבית שנהגנו בה כלפי המדינות השכנות. האם היה לה הצדקה, האם היא הייתה רציונלית, או שמא היא הייתה מוטעית כולה. זה ודאי נושא שהיה במחלוקת. אני רואה כאן את קובי שרת. אבא שלו כבר אז טען שמדיניות הביטחון שלנו מופרזת. לא שהוא חשב שהיא מכל מקום מוטעית, אבל שהיא בהחלט עצבנית מדי, מופרזת ומגיבה חזק מדי. לכן הנושא עמד כבר אז על הפרק, ועומד היום על הפרק. יש כותבים לא מעטים, בני מוריס בראש ובראשונה, מוטי גולני ואחרים, שסבורים שהמדינית הזו הייתה מדיניות לא מוצדקת.

הנושא הרביעי שודאי לא אגיע אליו, אבל בכל זאת אני אזכיר אותו הוא הנושא הדיפלומטי. בעצם, הנחת היסוד שלי בטיפול בנושא הזה הוא שלפחות עד שנת 56', כל מאמצי הדיפלומטיה נכשלו. כל הרצון של ישראל להתחבר בעיקר לארצות המערב, להשיג ערבויות, להשיג נשק, לא צלחו עד האביב של 56'. וגם באביב של 56' הייתה הצלחה חלקית וזמנית עם צרפת. ההבקעה הראשונה לעבר דיפלומטיה מוצלחת מול ארצות המערב, בעיקר מול ארצות הברית ואנגליה, חלה רק בשנות הששים. כלומר בתקופה שאנחנו דנים על זה אפשר לדבר על דיפלומטיה שעם כל הכשרונות שטיפלו בה, והיו אנשים מוכשרים מאוד במשרד החוץ ובכל הדרגים, היא לא צלחה. וצריך לענות על השאלה מדוע היא לא צלחה? מה קרה שהיינו בעצם מעודדים לאחר שברית המועצות נטשה אותנו? גם זאת שאלה – מדוע היא נטשה אותנו? האם זו הייתה גישה לא נכונה, הייתה פה שגיאה, או שמא היו פה תנאים אובייקטיבים שלא אפשרו את הדבר הזה? אלה חמשת הנושאים שאני רוצה להתחיל לגעת בחלקם וכאמור כעבור חצי שעה יושב הראש יגיד לי, ואני אפסיק בכל מקום שאני אמצא. בין כה וכה נדמה לי שמטרת ההרצאה שלי הייתה מעין מבוא, להזכיר לחברים את התקופה שבה עוסק הכנס כולו. הכנס יתמקד בשאלה מאוד ספציפית כמובן. אבל לתת לכם איזו אוירה של התקופה הזו, הוזמנתי לתת את ההקדמה הזאת.

ובכן האם קיבלנו את דין מלחמת העצמאות, את דין סיומה של מלחמת העצמאות? ידוע לכולנו שבסוף המלחמה, מבחינת כוחו של צה"ל, ישראל יכלה לכבוש הן את הגדה המערבית והן את רצועת עזה. בסופו של דבר, בחשבון כולל אפשר לומר שבן-גוריון עצר את המהלך הזה אי שם בין ינואר לאפריל 1949, למרות שהיו גם תכניות ממשיות. אני אפילו זוכר יום שאני עצמי שכבתי מול הגדרות העיראקיות על יד רמת הכובש, מוכן להתקיף במבצע שנקרא "שן תחת שן" שנבלם ברגע האחרון. בן-גוריון החליט שאין טעם ואין אפשרות ולא צריך להמשיך בכיבושים, וצריך לקבל את הגבולות כפי שהם עוצבו בסוף המלחמה על ידי הסכמי שביתות הנשק. כלומר זה לא היה דבר שהיה הכרחי מבחינת היכולות. בן-גוריון סבר שהוא הכרחי משני טעמים – הוא חשב שאם נבלע יותר מדי, העולם לא ייתן לנו את היותר מדי הזה. למשל הוא חשש בשלב מסוים שכיבוש העיר העתיקה יצור בעיה בינלאומית קשה מאוד, אבל גם שהאומות לא יתנו לנו לנצח את עבדאללה ולרשת את מקומו בגדה המערבית, זאת סיבה אחת. סיבה שניה הייתה כמובן החשש שלו שכמו שהוא אמר – "הפעם הם לא יברחו". זה היה המשפט – "הפעם הם לא יברחו". כלומר מה שקרה במלחמת העצמאות שבו חלק גדול מהערבים ברחו מהשטחים והשאירו לנו שטחים ריקים, זה לא יקרה הפעם, כי גם כבר במבצע חירם לא כולם ברחו. רובם אפילו לא ברחו, כידוע (ואנחנו נמצאים היום עם גליל שהוא מלא ערבים, כולל ערים גדולות, סכנין, נצרת שפרעם וכן הלאה).

שזה יקרה כאן בגדה המערבית, אם ננסה לכבוש אותה, ואנחנו נישאר תקועים לא עם 180,000 ערבים שהיו בידינו כבר באותה עת בתוך שטחי מדינת ישראל, אלא עם מליון ערבים, או 800,000 ערבים אשר יגדלו מהר ויהפכו את המדינה הציונית למדינה דו-לאומית, או תיווצר בעיה דמוגרפית קשה מאוד. והוא לא רצה בזה, הוא חשב שזה לא יהיה נבון.

ובכן, קו ההתחלה הוא ההחלטה לוותר. אבל, אין ספק שהדבר שכן בליבות רבים מאוד. קודם כל בליבותיהם של אנשים, או של מפלגות, או של מנהיגים, שבאופן פוליטי סברו שזאת שגיאה לא להמשיך את התנופה ולהשלים את המלאכה. קודם כל טבנקין, מגרונו או מפרי עטו של יגאל אלון. יגאל אלון כתב אפילו מכתב לבן-גוריון בפברואר 1949, לקראת המשא ומתן עם עבדאללה על הסכם שביתת הנשק, והפציר בו להשלים את המלאכה ודיבר על כך שהירדן הוא הגבול הטבעי היחידי וכן הלאה. פירט תורה שלמה מדוע צריך לעשות את זה. בן-גוריון כמובן לא נעתר לו, אבל טבנקין כמנהיג פוליטי של מפלגה המשיך להטיף לזה בכל מקום ולכל מי שרצה לשמוע אותו במשך כל שנות החמישים והששים, וסבר שהמלאכה לא הושלמה וצריך להשלים אותה. אפשר אולי להוסיף כאן בהערת אגב – מפ"ם מן הסתם למעשה התפרקה על רקע זה, כי השומר הצעיר לא סבר ככה. הקיבוץ הארצי, מה שאחר-כך נשאר מפ"ם, אבל אחדות העבודה פרשו ממפ"ם ב-54' מסיבות אחדות, אבל בראש ובראשונה מהסיבה הזו שנתגלה שבתוך מפ"ם יש שני חלקים שסותרים זה את זה בדיוק בנקודה הזו. השומר הצעיר הלך בכיוון המתון של הידברות, של אולי בנושאו של שרת, של לצפות לשלום שפעם יבוא. ואחדות העבודה מצד שני שחיפשה כל הזדמנות כדי להשלים את המלאכה. בכל פעם שבממשלה עמדה השאלה (כשעבדאללה נרצח או אחר כך בהזדמנויות שונות אחרות) כן ישנה אפשרות כאן או יש צורך לכבוש את הגדה המערבית, אנשי אחדות העבודה באופן עקבי – משה כרמל, בר-יהודה, הצביעו בממשלה בעד הליכה הלאה, בעד חידוש המלחמה. ובכן כאן כמובן גוף פוליטי לא-מבוטל, אם כי במיעוט – בסך הכל שני שרים בממשלה, אשר באופן מוצהר דרשו את הדבר הזה. כמובן גם חירות, אבל חירות לא הייתה בממשלה, אבל אין לכם דיון מדיני בכנסת בכל עשר השנים האלה וגם אחר-כך, שבו בגין עצמו וכל החברים שלו נואמים נאומים זועמים ושוצפים קצף וכעס על זה שלא משלימים את המלאכה. אורי צבי גרינברג אפילו עזב את חירות שהיא לא עושה מספיק בעניין. אבל גם היתר בהחלט נקטו עמדה פוליטית מובהקת, לא רק מאווי, לא רק חלום, אלא רצון ריאלי לעשות את המעשה.

בין קציני צה"ל שלא עסקו בפוליטיקה ורובם באמת לא הביעו דעה פוליטית נחרצת צריך או לא צריך, אבל לפחות שני דברים אפשר לומר – הדעה הרווחת הייתה שהגבולות גרועים מאוד, ושאם תהיה הזדמנות לתקן אותם במקצת או בהרבה, צריך לעשות את זה. זה בא לביטוי בתכנוני קרב, אם כי זו לא הוכחה לכלום. כל אומה מתכננת תכנוני קרב תאורטיים על מקרה שיהיה, זה לא אומר שהמטה הכללי דרש את זה או רצה בזה, אבל הוא התכונן שאם יבוא רגע שזה יתבקש, תהיה לו תכנית קרב . היו כל הזמן תכניות מפורטות מאוד לכיבוש הגדה, לכיבוש הר חברון, להתחברות להר הצופים, וכמובן גם לכיבוש עזה, כיבוש סיני. תכניות כאלה היו, אבל הן ביטאו בהחלט אי שביעות רצון מהגבולות שנותרנו איתם. בסוף 1955, כאשר איזון הכוחות בגלל עסקת הנשק הצ'כית-מצרית הופר ונוצרה דאגה גם מכיוון אחר (מכיוון של אפשרות שבה האויב יהיה מספיק חזק כדי ליזום מלחמה) השאלה עמדה באופן יותר מעשי. אבל מעניין, היא עמדה אז ב-55', 56', רק כלפי רצועת עזה. ההנחה הייתה שמהצד הירדני אין סכנה בגלל זה שהמלך ההאשמי והשלטון ההאשמי איננו רוצה להתפשט. אבל כשנאצר כן עלול לרצות לעשות סיבוב שני ממשי, ואז העובדה שאנחנו יושבים ביד מרדכי, כמו שמשה דיין אמר באיזה מקום באותה תקופה ממש – "כאשר הטנקים המצרים יצאו מעזה לכיוון תל-אביב, כל מי שהם יפגשו בדרך זה שני חברי יד מרדכי קוטפים תפוזים בפרדס". כלומר שאין בעצם אפשרות להגן בטווח כזה של ששים קילומטר בלבד נגד פריצה של שריון, והגבול הזה הוא גבול מסוכן ממש. ואז עלתה באופן הרבה יותר נמרץ הדרישה, התביעה, בעיקר מצד משה דיין, לכבוש את רצועת עזה, אחר-כך גם שארם א-שייח ודברים שהתגלגלו בגלל אותה תקופה. אבל העניין של רצועת עזה עמד על הפרק, אבל הוא לא היה, כפי שכמה מההיסטוריונים סוברים, חלק מהתכנית לגמור את המלאכה, כלומר לכבוש את ארץ ישראל השלמה. אלא היה ממוקד לבעיה אסטרטגית של הערבים שנמצאים בקרבה גדולה מדי למרכזי השלטון הישראלים.

דבר שני שאפשר להגיד על קציני צה"ל הוא שלא היה קצין בוגר מלחמת העצמאות, וכמעט כל המפקדים, כולל מפקדי גדודים, אפילו כמה מפקדי פלוגות, היו עדין בוגרי מלחמת העצמאות, שלא חי את החוויה של צער על מה שלא עשינו, מה שלא הספקנו. לא רק במונחים של זה שלא כבשנו את הגדה המערבית, כי זה לא היה כל כך חוויה אמיתית בלב קציני צה"ל של מלחמת העצמאות. אבל למשל נבי-סמואל. כל אחד ידע את הסיפור על פולדה שנכשל בהתקפה. והנה אתה עובר, נוסע כל יום לתל-אביב ואתה רואה את המגדל הזה של נבי-סמואל ואתה אומר – הנה, זה פיקששנו, זה לא הצלחנו. מתי נוכל בכל זאת להסיר את האיום הזה, לפחות לקחת את נבי-סמואל או את בית-ג'לה או את לטרון, יותר מכל דבר אחר. זאת אומרת התחושות האלה העמוקות של מי שידע טוב את מלחמת העצמאות, את תולדות מלחמת העצמאות, וכולנו ידענו את תולדות מלחמת העצמאות, אותם דברים שניסינו לקחת ולא הצלחנו – הר חברון. עצרו את הפלמ"ח, את הראל באל-חאדר. הוא יכול היה בקלות תוך חצי יום להגיע לבית לחם ולחברון ובן-גוריון עצר אותם. כל הדברים האלה היו חוויה עמוקה. אני אולי אדגים את זה בצורה ספרותית קצת. בספרו של עוזי נרקיס "חייל של ירושלים", הוא מספר את הסיפור הבא – המפקד של חטיבה 10, אותה חטיבה שפרצה במלחמת ששת הימים מכיוון הקסטל בערך, צפונה, וחברה לכביש רמאללה, כידוע לנו היא הגיעה להר המבתר. אותה חטיבה הוזעקה ברגע האחרון כי המלחמה הזו לא הייתה צפויה, אבל כאשר בדרך אורי בן-ארי מתקשר לעוזי נרקיס, ועוזי נרקיס אומר לו בטלפון או משהו שהוא צריך להסתער לכבוש את הרדאר ולכבוש את נבי-סמואל ולהמשיך הלאה. ואז הוא אומר לו, עוזי מציע לו איך להוליך את הטנקים. והשיחה הולכת ככה – "אתה זוכר, אורי, בהתקפה שלכם על קולוניה, אתה ירדת בשביל הימני מצד שמאל של העץ? תעלה עכשיו בדרך הזו. אתה זוכר את הרפת של מעלה החמישה, שם החבר'ה בלמו, קיבלו את הפצועים שהם חזרו מהרדאר? אז זו דרך טובה מאוד לעבור לרדאר". הוא מדבר איתו ב-67' במונחים ריאלים של מה שלא צלח, או מה שכן, מה שהיה מוכר להם ממלחמת העצמאות. וזו דוגמה מאוד מוחשית לחוויה שהייתה בלב כל קציני צה"ל שלא הפכה למאווי פוליטי ריאלי, אבל בהחלט היה. ולכן כאשר בששת הימים הם עשו את זה, הם עשו את זה בשמחה רבה.

יש גם אותות רבים שבן-גוריון עצמו היו לו תחושות מעין אלה. לא ש, אני מיד אסביר, לא הגיעו לכלל החלטה פוליטית, אבל שקיננו בליבו. והדרך הכי טובה שאני מרגיש בזה, אפשר להביא ציטוטים לאורך כל הדרך, אבל אולי הדבר היותר מעניין הוא דבר שאני מקווה שיתפרסם בקרוב – זכי שלום שהוא אחד החוקרים המובהקים של דעתו של בן-גוריון, חוויותיו של בן-גוריון, הכין עכשיו מאמר שבו הוא מספר מה בן-גוריון עשה במלחמת ששת הימים. ומתברר שהדבר שהדריך את מנוחתו כל הזמן לאחר שכבשנו את ירושלים, זה מדוע לא מיד מיישבים את ירושלים. כלומר ברור לגמרי שמאחורי זה מסתתרת הרגשה – זאת החמצה, לא הייתה לנו בררה, לא הצלחנו בקרבות בירושלים במבצע קדם, לא הצלחנו לכבוש את העיר העתיקה, למרות שניסו, ואחרי כן לא היו נתונים פוליטיים שאפשרו לזה. אבל עכשיו היא בידינו, אז היא חייבת להישאר בידינו. והוא גם אמר, אחד הדברים המפורסמים שהוא אמר אחרי ששת הימים שאפשר להחזיר את זה ואת זה, חוץ מירושלים. ובליבו הדבר הזה היה כמאווי שלא הוגשם ב-48' ועוד צריך לחכות ליום שבו הוא יוכל להיות מוגשם.

כל זה, בקרב קציני צה"ל, להבדיל מטבנקין ובגין, ובליבו של בן-גוריון, לא סותרים את המשפט הבא, שבין 49' ל-67' לא עמד על הפרק שינוי גבולות. להוציא את התקופה הקצרה בין ספטמבר 55' עד מרץ 57', כלומר התקופה של מבצע סיני, שבו בהחלט היה ניסיון ורצון לשנות את הגבול על ידי סיפוח רצועת עזה וכיבוש שארם א-שייח, שהוא סיפור שאין לי זמן לפרט אותו, אבל הוא בהחלט היה שינוי בקו הכללי. הקו הכללי, לפחות לגבי הגדה המערבית, היה שאם לא תהיה ברירה נצטרך לעשות את זה, אבל הלוואי שלא נצטרך לעשות את זה. ההמשך של הקו שבן-גוריון נקט מיד בסוף המלחמה, מלחמת העצמאות. לנו לא כדאי שהגדה המערבית תהיה בידי מישהו אחר. מוטב שישבו שם הירדנים. לא כדאי שאנחנו נשב שם. יכול להיות שלא תהיה ברירה, ואני תכף אזכיר כמה דברים כאלה, אבל הקו הכללי היה שמירה על הגבולות שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק, כאמור לפחות לגבי הגדה המערבית. זאת הייתה מדיניות קבועה. ב-1958 גולדה מאיר נפגשת עם שר החוץ הבריטי, אגב משבר שחל ושבעקבותיו הצנחנים הבריטים הצילו את כתרו של חוסין אחרי המהפכה בבגדד, והיא אומרת לו – אל תדאג, סלווין לויד, אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום לשלומו של המלך חוסין. זה לא היה טריק, זה היה נכון. זה היה נכון לאורך כל עשר השנים האלה. אני כמובן מדגיש את זה בצורה דרמטית יותר ממה שזה היה במציאות. המציאות הייתה כמובן תמיד מאוד לבידית. כאשר היו רגעים, והיו מעט רגעים כאלה, שבהם ניתנה לצה"ל פקודה להתכונן למערכה בחזית המזרחית, זה תמיד היה כיבוש שייח ג'ראח כדי להתחבר להר הצופים ולמנוע את נפילתו של המשמר הישראלי שם, ולכל היותר דובר על כיבוש הר חברון. לא מצאתי במשך כל תשע-עשרה השנים האלה בשום מקום רגע, אפילו לא שניה, שבה מישהו בדרג הפוליטי אמר למישהו בדרג הצבאי "היכונו לכיבוש הגדה המערבית". כלומר היכונו לכיבוש שומרון. את אזור רמאללה וצפונה.

בן-גוריון אמר שזו הייתה בכיה לדורות שלא עשו את זה בספטמבר 48'. שוב פעם רק ברמז – בן-גוריון המציא את המילה הזו "בכיה לדורות" רק בשנות הששים. והוא המציא את זה כדי לנגח את משה שרת כי לפי הסיפור הוא שמשה שרת הכריע נגד התקפה שהייתה אמורה להתחולל מול הירדנים בספטמבר 48', ובגלל משה שרת לא עשו את זה, וכך בן-גוריון אמר – "זו הייתה בכיה לדורות". אבל ההמצאה הזו הייתה, או יצאה מפיו של בן-גוריון רק על רקע פרשת לבון ועל רקע המריבה הקשה, או הרגשות הקשים שנותרו בינו ובין משה שרת. הוא רצה ככה להטיח את זה נגד משה שרת והמציא את הפטנט הזה. הוא לא חשב שזו בכיה לדורות, כי אילו היה חושב שזו בכיה לדורות, הוא היה בקלות מביא את זה למחרת, את אותה הצעה, לממשלה ומעביר אותה. ככה שלא נכון לחשוב שהוא רצה ואחרים לא רצו בעניין הזה של כיבוש הגדה המערבית או אפילו כיבוש הר חברון. בסך הכל כאמור הוא הוליך מדיניות של סטטוס-קוו פוסט בלום. כלומר הביטוי סטטוס-קוו בדרך כלל מדבר על חזרה למצב לפני המלחמה. הסטטוס-קוו שאנחנו רצינו הוא המצב שנוצר בסוף המלחמה.

אולי רק עוד משפט אחד בעניין זה, ואני אעבור לנושא השני. צריך לזכור גם שבפני מדינת ישראל בשנות החמישים עמדה שאלה איך להשלים את המלאכה בשטחים שהיא כבשה. אולי אני אגיד משפט קצת מגרה – התנועה הציונית הייתה תנועה אקספרסיוניסטית. היא רצתה להרחיב את הבסיס הטריטוריאלי של הקיום היהודי בארץ הזו. בהתחלה בקנית קרקעות, ובמלחמת העצמאות בכיבושים. וניסו לכבוש כמה שניתן לכבוש, עד שנגמרה המלחמה. לאחר 49' היא נאלצה לבצע מדיניות אקספרסיוניסטית כלפי פנים, כלומר ליצור מצב שהשטחים הריקים שלמזלה נשארו ריקים בגלל זה שהערבים גורשו ועזבו, לא ניכנס לויכוח הזה, ליצור מצב שאתה מחזיק בהם, שומר עליהם, קודם כל באופן צבאי, ואחר-כך מיישב אותם על מנת שיהפכו באמת לאדמה יהודית. זה היה מאמץ אדיר. קודם כל מבחינה צבאית, אנחנו נדבר על זה אולי אחר-כך אם נגיע לעניין הביטחון השוטף. הלא אם אתה לוקח, אני הייתי מ"פ בגבעתי בינואר 50', כלומר די הרבה זמן אחרי המלחמה, ובין השאר הייתי כמה שבועות או חודשיים-שלושה מפקד פרוזדור ירושלים, שנשמר על ידי פלוגה אחת, שהייתה בסך הכל מאה חיילים, ששמרו על כל פרוזדור ירושלים. כל הגזרה הדרומית שהיום זה מבוא-ביתר ונתיב הל"ה, לא היו ישובים עדין, אף אחד מהישובים האלה לא היה קיים. אני שמרתי על כל האזור הזה עם מחלקה אחת. מי ששלט בשטח היו מסתננים. הם ישבו שם לא לשעה-שעתיים. הם באו וישבו ימים בזכריא. הם התיישבו ממש בחזרה. השטח היה מערב פרוע גמור, פרוץ לגמרי, שורץ מסתננים. רובם שבאו לקטוף ענבים וכן הלאה, וחלקם גם כאלה שרצו להרוג יהודים. זה היה המצב. היה צריך ממש להלחם באופן צבאי כדי לוודא שהריבונות על השטחים האלה בידינו. היו גם מלחמות על שטחים מפורזים ואין לנו זמן להיכנס לזה. היו מלחמות ממש לוודא שהשטחים שכבשנו נשארים בידינו, נשארים באופן ממשי. אבל בעיקר המאמץ האדיר שעליו ניצחו אשכול ואחרים זה ליישב את המקומות האלה. כל המבצע האדיר של בהתחלה יישובי ההר וישובים אחרים, ואחר כך ערי פיתוח, חבל עדולם, חבל לכיש, כל המבצעים האלה היו בעצם מאמצים שהצליחו מאוד של כיבוש כלפי פנים, כיבוש האזור. השתמשת בביטוי "כיבוש השממה". היא לא הייתה שממה. שם היו הרבה מאוד ערבים פעם. וגם אחרי 49' עוד התרוצצו שם ערבים ... . אבל היא הייתה שממה מהבחינה הזו שהיא שוממת מיהודים. ו"כיבוש השממה" היה ממש כיבוש גם צבאי וגם התיישבותי כדי לוודא שהשטחים האלה יהפכו לשטחים יהודיים. זה היה המאמץ האמיתי ולא המאמץ להתפשטות נוספת של הטריטוריות.

האם הערבים התכוננו לסיבוב שני? כל המחקרים היום מראים לנו שלא היה רגע, עד מאי 67', שבו מדינה ערבית כל שהיא הייתה לה תכנית ריאלית עם לוח זמנים לתקוף את ישראל. בשנים הראשונות, חמש השנים הראשונות, גם בתוך צה"ל וגם ההנהגה המדינית, סברה שאין סיכויים שבארבע, חמש השנים הראשונות אחרי המפלה שלהם ב-48' הם באמת ינסו. והעובדה, והראיה היא המשבר או הויכוח הגדול שנגמר בהתפטרותו של יגאל ידין. יגאל ידין התפטר בגלל זה שבן-גוריון דרש ממנו לקצץ באופן דרסטי בצבא. קיצוצים בשיעורים של 30 אחוז, 40 אחוז. בין עובדי צה"ל אפילו 60 אחוז. אחוזים אדירים. ידין לא הבין איך הוא יכול לקחת אחריות. הוא באמת ובכנות לא האיש שיכול לקחת אחריות על בטחון המדינה כאשר דורשים ממנו קיצוץ כזה מרחיק לכת. אבל אפשר היה לחשוב על הקיצוץ הזה ואפשר היה גם לקבל אותו ואחריו הצבא המשיך לבצע אותו, רק משום שבשנים האלה נאמר בפירוש כלפי פנים – זה לא צפוי שתהיה מלחמה בשנים הקרובות. כשנגיע למקום שצפויה מלחמה, אנחנו נעדכן מחדש את הכוחות. בינתיים מה שצריך זה לעזור בעיקר כמה שאפשר חימוש חדש, לקנות חימוש חדש, אבל אפשר להקטין את הצבא. אבל, כאמור, גם בשנים שאחרי זה, כאשר ב-53', 54' התחושה התחילה להיות יותר חריפה, החרדה התחילה להיות יותר חריפה. וב-55' ו-56' ממש דובר שהמצרים עלולים או עשויים, לאחר שיקלטו את הנשק הסובייטי, לתקוף אותנו בקיץ של 56'. דובר על כך שבקיץ עשויה להיות מלחמה, הייתה תקופה כזו. לא ידוע לנו שהצבא המצרי או המדינאים המצרים הייתה להם תכנית פעולה ממשית לעשות את זה בעתיד הנראה לעין.

זה השתנה לגמרי ב-67', כי ב-67', למרות שכאן ישנו גם כן ויכוח, יש כאלה שאומרים שגם אז נאצר לא התכוון לתקוף. דעתי היא שבהחלט היו לנאצר תכניות לתקוף בנגב, לכבוש את אילת, ולהבקיע לעצמו חיבור בין הערבים של אפריקה לערבים של אסיה על-ידי כיבוש הנגב ואחיזתו. לדעתי זו הייתה בהחלט תכנית ריאלית, היו תכניות צבאיות ריאליות, היה אפילו רגע שהעבירו את האוגדה של גנרל שאזלי לאזור הזה. אחר-כך זה השתנה בגלל זה שהוא נוכח לדעת שהוא מסכן את הגזרה היותר צפונית שלו, והוא לא עשה את זה, היסס ולא עשה את זה. אבל אילו ישראל הייתה מחכה עוד, בהחלט יכול להיות שאז זה היה קורה. זה לא קרה עד אז. לא היו תכניות כאלה עד אז.

ובכל זאת, הדיבור על סיבוב שני היה אחד הדיבורים הארוכים ביותר בשיח הישראלי, בעיתונות, אצל כולם. היחידי שחזר ואמר, אפילו ב-56', שהדבר הזה מופרך, היה משה שרת. אבל הוא היה מבודד לגמרי. יש ציטטה מאוד יפה, קובי מכיר אותה, שרת יושב כמה חודשים לפני, שבה הוא אומר – "אני מרגיש את עצמי בודד לגמרי. כולם מדברים פה על סכנת מלחמה, ואני לא רואה את סכנת המלחמה. הסכנה היא שמרוב שאתם מדברים על סכנת מלחמה, אתם תגרמו למלחמה". זה בדיוק מה שהיה, אגב. אבל הוא היה היחידי. כולם דיברו על סכנת מלחמה. מה הרקע לזה? בן-גוריון אף-פעם לא דיבר על כך שמחר תהיה מלחמה. לא זו הייתה, חוץ מהסכנות שהיו כמובן ב-56'. אבל הייתה לו תמונת עולם כיצד עלולים להתפתח הדברים במזרח התיכון, בעיקר לאחר שנאצר עלה לשלטון. הוא דיבר הרבה מאוד על הסכנה שיקום, הוא לפעמים אמר ביס מרק חדש, לפעמים הוא אמר אתא-טורק חדש, שיאחד את כל האומות הערביות ובעזרת ברית המועצות ובעזרת האדישות של המערב, הוא יגיע לרגע שבו הוא ינסה לעשות, וברגע הזה יהיה למדינת ישראל כבר קשה מאוד להגן על עצמה. כלומר, קיומה של המדינה, הקמתה של המדינה, ניצחון 48' איננו אלא ניצחון ארעי. המצב הוא מצב טנטטיבי.

כלומר התפיסה הייתה תפיסה יותר של טווח ארוך, של ראיה לאורך זמן, והמדיניות, במידה שהייתה מדיניות בטחון כזו או אחרת, היא נשענה על ההנחה הזו שאפשר אולי עכשיו להמתין כמה שנים, אפשר לקצץ בצבא, אבל בעתיד היותר רחוק ישנה סכנה ריאלית שהדיבורים של הערבים על הסיבוב השני יתגשמו. צריך לזכור שגם הקהל הישראלי היה חשוף כל הזמן לדיבורים של הצד הערבי, שכל הזמן דיברו על סיבוב שני. כל אחד מהמנהיגים הערבים, אפילו גלאב פאשה הבריטי. כל יום שני וחמישי היו נואמים נאומים שיגיע הרגע שבו נגלגל את ההיסטוריה בחזרה, שבו נחדש את המלחמה. זה דיבורים שהלכו כל הזמן בצורה מאוד מאיימת. וכאשר לזה נלוותה העובדה שהם בינתיים גם לא טמנו את ידם בצלחת להציק למדינת ישראל ככל האפשר עד אז, ברור שההרגשה בציבור הייתה שהסכנה היא סכנה ממשית, אם היא לא סכנה מחר, היא תהיה סכנה מחרתיים.

מאחר שכבר קיבלתי איתות, אז אני רק אומר עוד משהו על השלום, על סיכויי השלום, ואת היתר, כמו שנאמר, בספר הישר. זו תזה מאוד חביבה על סופרים פרו-ערביים וגם על סופרים ישראלים ביקורתיים, שישראל החמיצה הזדמנויות לשלום. את מה שמזכירים בעיקר זה את המשא ומתן עם עבדאללה ב-1949 עד 50', עד שהוא ב-51' נרצח. הנושא השני שמוזכר זה העובדה שחוסני זעים, הדיקטטור של סוריה, הציע הצעה ממשית, הוא רצה להיפגש עם בן-גוריון והציע הצעה ממשית לעשות שלום עם ישראל ואפילו לקלוט 300,000 פליטים בארצו סוריה. ובלבד שישראל תוותר על מחצית הכינרת ושהגבול יעבור לאורך הירדן ולא לפי הקווים של שביתת הנשק. בן-גוריון לא רצה להיפגש איתו ואמר – "קודם כל תחתום על הסכם שביתת הנשק ואחר-כך נדבר". בינתיים רצחו אותו, את זעים, והעניין הזה ירד מעל הפרק. הסיפור השלישי הרווח הוא שב-54', 55' היה איזה ...

... שניהל משא ומתן עם זיאמה דיבון, הנציג שלנו בפאריז, שבו אפילו הגיע הרגע שבו הוחלפו איגרות בין משה שרת ובין נאצר, שמדובר על אפשרות כזו או אחרת של תחילה של הידברות. הגרסה הזו אומרת שההתקפה של ישראל, של הצנחנים על עזה בסוף פברואר 55', וגם עסק הביש עליו נדון כאן בהרחבה, חיסלו את הסיכוי הזה או את האפשרות הזו להידברות. היה עוד אירוע נוסף וזה בשנות הששים, דובר על הזמנה של מאיר עמית שאז היה ראש המוסד לבוא למצרים. גם זה איך שהוא לא נסתייע. אלה היו האירועים המרכזיים, אבל היו גם הרבה גישושים פה ושם. היו גם המון מתווכים. היו כל מיני אנשים עם רצון טוב, אנשי דת ואנשי פוליטיקה וכל מיני שהיו באים למזרח התיכון ומציעים הצעות ומדברים עם זה ומדברים עם זה ואמרו – "אני שמעתי מההוא ככה, אולי אפשר לדבר" וישראל לא נענתה. הנסיון הרציני היחידי לגישור ממש היה של ארצות הברית, בחורף 56', כאשר רוברט אנדרסן, שהיה אחר-כך שר האוצר האמריקאי אבל אחד מהידידים הקרובים של אייזנהאור, הוא נשלח למזרח התיכון לראות האם יש איזה יסוד להידברות. הוא עשה מסע דילוגים, פעמיים, ירושלים-קהיר וקהיר-ירושלים, נפגש עם נאצר מספר פעמים, נפגש עם בן-גוריון מספר פעמים, עם כל העוזרים. הוא הגיע למסקנה שאין בסיס לשלום משני טעמים – מטעם זה שישראל לא מוכנה לשלם מחיר המינימלי שבמינימלי שהערבים יהיו מוכנים אולי לחשוב עליו, אבל בעיקר בגלל זה שנאצר בכלל לא רוצה בשלום, לא מוכן לשלום. זו הייתה המסקנה שלו.

ובכן אין לי אפשרות כאן להיכנס כאן לכל הפרטים. אני רוצה רק לומר שלדעתי, בין 49' לסוף יוני 68', ולמעשה עד מלחמת יום הכיפורים, לא היה שום יסוד ואפשרות לעשות שלום עם הערבים. וכאמור קודם כל נגיד את זה, הואיל וזה אנחנו בינינו לבין עצמנו, אם בכלל אפשר היה לדבר על שלום, ואגב תכף אני אגיד לכם שאי אפשר היה. אבל נניח שאפשר היה, נניח נורי סעיד שהיה כביכול מתון מול נאצר, המינימום שבמינימום שהם היו מוכנים בכלל לחשוב עליו, זה חזרה לגבולות כ"ט בנובמבר, והחזרת הפליטים כולם. או יותר נכון, להיות יותר מדויק, לממש את החלטת האו"ם שהפליטים יבחרו אם הם רוצים לקבל פיצוי או לחזור לארץ. אבל הבחירה תהיה בידיהם. לא היה בישראל איש אחד שהיה מוכן לדבר הזה, איש רציני אחד שהיה מוכן לדבר הזה. היה ב"מצפן" כל מיני הצעות, אבל אפילו משה שרת שהיה היונה שביונים אף-פעם לא חלם על מין אפשרות כזו. ולכן אפילו התשתית הזו לא הייתה קיימת. אבל הערבים מצידם, אפילו המתונים, אף-פעם לא דיברו על שלום. הם דיברו על הפסקת הלוחמה, הם דיברו על כל מיני פליאטיבים. הם לא היו במצב שהם אומרים ומוכנים – "אנחנו גומרים עם הסכסוך אחת ולתמיד". זה לא היה המצב בצד השני. ויש בהחלט להבין את זה על רקע זה שאילו אני הייתי ערבי לא הייתי מעלה על דעתי לוותר. במצב שבו נוצחנו במלחמת העצמאות, נכון, אבל יש כל מיני הסברים – המלכים שבגדו, פארוק שהיה מושחת, לא הלכנו יחד, לא היינו מאוחדים. אבל למה שלא ננסה עוד פעם, יש את כל הסיכויים. אנחנו עם ארבעים מליון, חמישים מליון, עם צבאות די חזקים, עכשיו גם מתחזקים. למה שלא ננסה? למה שנוותר מראש על האפשרות הזו ונגיע לידי שלום?

לדעתי לא הייתה תשתית ואפשר גם להסביר מדוע בכל אחד מהמקרים האלה התמונה נראית יותר מדי ורודה. אני אולי אגיד משפט אחד על חילופי המכתבים בין שרת ובין נאצר – שרת כתב לנאצר מכתב בחתימתו, והעביר אותו לאותו עבד אל-רחמן צאדק על-ידי דיבון. נאצר לא כתב מכתב כזה. נאצר, כך נאמר לנו, הכתיב מכתב שאחר כתב בכתב ידו, לא חתם עליו, והרשה לעבד אל-רחמן צאדק להקריא אותו באזניו של דיבון. מה התרגיל הזה? אם שרת כותב מכתב, ואתה רוצה ... למה שלא תכתוב מכתב? מה יש? לפי דעתי מפריזים מאוד ביכולת להפוך את הדיבור ההתחלתי הזה לשלום של ממש. אז כאמור, את היתר תקראו בספר הישר. תודה רבה.

פרופ' אריה כוכבי:

תודה למורל'ה. שאלות, דרך אגב, אנחנו נרכז את כל השאלות לאחר שהמרצה האחרון ישא את דבריו. המרצה הבא זה פרופ' יואב גלבר שלמותר לספר עליו. בכל מקרה הוא היה היוזם של יום העיון וארגן אותו. יואב ירצה על אסטרטגיית החלש – לוחמה בלתי שגרתית בתפיסת הביטחון של ישראל לאחר מלחמת העצמאות. יואב, אתה רוצה שאני אספר עליך שאתה כבר פה? אני בכל מקרה כן אספר. יואב היסטוריון מאוד פורה ושני ספריו האחרונים שיצאו לאור השנה, שניהם שונים. אחד בעברית "קוממיות ונכבה", והספר השני באנגלית זה "Israeli-Jordanian Dialogue 48'-53'".

פרופ' יואב גלבר – אסטרטגיית החלש – לוחמה בלתי-שגרתית בתפיסת הביטחון של ישראל לאחר מלחמת העצמאות:

אני אאחז כנקודת פתיחה באחת מהתמות שמורל'ה העלה פה וזו שאלת הריאליות של איום הסיבוב השני. בתחילת שנות החמישים היה נוהל קבוע במשרד החוץ. אחת לבין חודש לשלושה חודשים היו מפרסמים לקט של איומים בסיבוב שני. כל מילה שהשמיע מישהו בארצות ערב או במחנות הפליטים הפלסטיניים שניתן היה להבין אותה כאיום או הבטחה בסיבוב שני. כאשר נקודת המוצא לכל המחשבה הזו הייתה – מדינות ערב נחלו תבוסה משפילה בסיבוב הראשון וטבעי שהן תישאפנה לנקום ולהשיב את כבודן ולפתור את שאלת הפליטים על ידי יציאה לסיבוב שני. אני טרחתי וקראתי את כל הלקטים האלה לאורך כמה שנים טובות והמסקנות שלי הן שתים – א. הייתה הרבה מאוד רטוריקה של סיבוב שני. כשאתה בודק מי אומר את הדברים, או מי לא אומר את הדברים, אף מדינאי ערבי בעמדה שבזמן שהוא דיבר נשא בעמדה שיש עימה אחריות, לא איים בסיבוב שני. אני מדבר עד תחילת שנת 54'. זאת אומרת, כל אלה שמדברים על הסיבוב השני זה אלה שלא צריכים לממש אותו. זה עסקני איגודים מקצועיים, עסקי פליטים ומנהיגי אופוזיציות, אבל אף פעם לא מי שנושא בתפקיד של ראש ממשלה, של שר חוץ, של שר הגנה, ותפקידים מן הסוג הזה. כלומר יש כאן פער לא קטן בין הרטוריקה לבין המדיניות. וכאשר קוראים את הפרוטוקולים של מועצת הליגה הערבית כשהיא לא יושבת בישיבה גלויה, ושל ועדת ההגנה של הליגה הערבית, ושל כינוסי הרמטכ"לים הערבים, מדברים שם על סיבוב שני. אבל על סיבוב שני במשמעות אחרת לגמרי ממה שחשבו עליו במדינת ישראל. הסיבוב השני על פי הדיבורים האלה והדיונים האלה, זאת המלחמה שתפרוץ כאשר ישראל לא תוכל לשאת בלחץ קליטת העלייה ההמונית שהיא קולטת ותאלץ לצאת למלחמת התפשטות. ואיך אנחנו הערבים מתגוננים מפני איום כזה. התכניות הערביות בשנים ההן, שנות החמישים הראשונות, היו מיגננתיות ולא התקפיות.

זה לא אומר שום דבר על האותנטיות של התחושה הישראלית שנשקף למדינת ישראל איום, וזה האיום הראשון במעלה שנשקף לה, בסיבוב שני. כאשר מדינה חיה באורך גבול של 988 ק"מ גבול יבשתי, ובשטח של 20,500 קמ"ר, כלומר היחס הוא ק"מ אחד גבול ל-21 קמ"ר שטח, זאת מדינה שאין לה שום עומק. לא עומק אסטרטגי, אין לה עומק טקטי. זו מדינה שאפשר לחצות אותה במהלך של שעה בין טול כרם לנתניה. כאשר במדינה הזאת רוב מוחלט מכריע של האוכלוסייה היהודית חי בתוך קשתות ארטילריות עוינות. בין אם זה של המרגמה הכי פשוטה בקו העירוני בירושלים, ובין אם זה תל-אביב או חיפה בטווח הארטילריה הירדנית, הלונג-טום. הוא קצת יותר מאוחר משנות החמישים הראשונות. ובנתונים גאו-פוליטיים כאלה, התחושה של איום קיומי למקרה של סיבוב שני היא תחושה אותנטית ולכן לא משנה אם האיום הזה היה ריאלי או לא, התחושה שהוא קיים הייתה בשנים ההן תחושה אותנטית והיא הדבר החשוב לצורך הדיון שאני רוצה לפתח. אני אולי עוד אחזור לעניין הזה של הרטוריקה והמדיניות. האיום בסיבוב שני היה אז איום רטורי. במדיניות לא היו, כמה שאפשר לראות היום בדיעבד, סימנים לכוונה רצינית בשנים ההן, שגם מורל'ה דיבר עליהן, לצאת לסיבוב שני. אני לא בטוח שהחברה הישראלית וגם מנהיגיה בימים ההם, עשו הפרדה ברורה בין הרטוריקה למדיניות. הם לא עשו את זה לפני הפלישה ב-48', והתחושה האותנטית הייתה שהערבים רוצים לזרוק את היהודים לים והפלישה לא נועדה לזרוק את היהודים לים. והם לא עשו הפרדה כזאת גם לאחר המלחמה, ואולי אי אפשר לעשות הפרדה כזאת, אלא שבא ההיסטוריון ומסתכל על הדברים בדיעבד ממרחק ומתוך פרספקטיבה.

הביטוי האופרטיבי של ההבנה את איום הסיבוב השני הייתה אותה סדרה של תכנונים מבצעיים שהוכנו בראשית שנות החמישים שנודעו בשם "המקרים" וגולת הכותרת או המקרה הקיצוני שלהם היה מה שנקרא "מקרה הכל" - מצב שקואליציה ערבית בנוסח הפלישה במאי 1948 פולשת שוב פעם למדינת ישראל". ואז מדובר במצב שבו מדינת ישראל מתגוננת פרק זמן עד לגיוס המילואים, וזה לא 24 שעות כמו ב-73'. פה דיברו על מונחי זמן של ימים עד שבוע. ובינתיים צריך להתגונן בלי עומק. ואחר-כך צריך לעבור להתקפת נגד. אגב, היעדים של המתקפה בתכנית הזאת הם פחות או יותר חופפים את הקווים שנוצרו אחרי מלחמת ששת הימים. "מקרה הכל" ביטא את התחושה שזאת הסכנה שנשקפת למדינת ישראל. התחילו להכין אותו בשנת 1950. התחושה הזאת מ-1950, עוד הלכה והחריפה. היא החריפה כשישראל מרגישה את עצמה יותר חלשה ויותר מבודדת, משלוש סיבות – אלף, הצבאות הערבים אחרי מלחמת העצמאות, אחרי שהיא הסתיימה, נכנסים כולם בקצב כזה או אחר לתהליכים של התעצמות, של מודרניזציה, של רכישת אמצעי לחימה חדשים, של הקמת מסגרות ארגוניות חדשות. והם עושים את זה בעזרתן או של מעצמות – בריטניה עם הרומן בהפסקות שלה עם מצרים שמתחדש אחרי מלחמת העצמאות, נעצר ב-1950, שוב נעשה ניסיון לחדש אותו ב-51' אחר-כך מתחילה ההידרדרות עד להסכם על פינוי סואץ. במקומות שזה לא מעצמה קולוניאלית לשעבר שנשארה ספונסרית של הצבא של אותה מדינה, כמו בריטניה בעיראק, ודאי בריטניה והלגיון הערבי בירדן. מדינות שאין להן מעצמה כזאת, כמו סוריה או מצרים אחרי המשבר ביחסים עם בריטניה, מגייסות שכירים גרמניים. השוק רווי במומחים צבאיים גרמניים שהם מובטלים אחרי מלחמת העולם השניה. ובתחילת שנות החמישים, בסוריה אפילו תוך כדי מלחמת העצמאות, הם מוצאים את דרכם אל הצבאות האלה, מסייעים בשיקום ובפיתוח שלהם.

הסיבה השניה היא התגבשות איזו שהיא מסגרת קוהרנטית יותר של כוח צבאי ערבי בדמות ברית ההגנה של הליגה הערבית, שבסופו של דבר אולי הייתה חרדה קצת מופרזת. הסיבה השלישית קשורה לניסיונות של מעצמות המערב להקים ברית אזורית במזרח התיכון בנוסח נאט"ו או בריתות שהוקמו יותר מאוחר, או פיקוד אזורי שיחבר את הצבאות המקומיים עם כוחות בריטים ואמריקאיים כחלק מהמערכת שנבנתה כדי להכיל את מה שהמערב ראה איומי ההתפשטות של ברית המועצות. החשש היה שבריטניה וארצות הברית תעדפנה את מדינות ערב, תמדרנה מברית כזאת את ישראל, תרחקנה אותה ממנה. ואז יזכו הערבים בסיוע צבאי, באמצעי לחימה, בהדרכה, בהכשרה, ויחסי העוצמה בין ישראל לבין מדינות ערב ישתנו לרעתה של ישראל. החששות האלה התגברו עוד יותר במהלך שנת 53' ו-54' נוכח האפשרות של פינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ. באזור תעלת סואץ היה בסיס בריטי גדול, מרכז הזירה המזרח תיכונית בתקופת מלחמת העולם השניה, מקומה של העתודה האסטרטגית של האימפריה אחרי מלחמת העולם השניה. ישראל ראתה בנוכחות של הצבא הבריטי באזור התעלה חייץ בינה לבין מדינת העימות העיקרית, מצרים, ועם צאתו של הצבא הבריטי משם לא יהיה חייץ כזה והמצרים יהיו חופשיים לנוע מזרחה. ישראל חששה שהבריטים ישאירו אחריהם כמויות ניכרות של ציוד צבאי ואמצעי מלחמה שיפלו או יעברו לרשותו של הצבא המצרי, מתקני תשתית שהצבא המצרי יוכל להשתמש בהם, שדות התעופה המרובים ובמושגים של הימים ההם המודרנים באזור הזה – ג'ניפה, שלופה, כספרית, אבו-קיר וכך הלאה.

כל אלה החריפו את התחושה של סכנה במקרה של איום שני ושל חולשה ביחסי העוצמה בין ישראל לבין מדינות ערב. במצב של נחיתות, הצד שמרגיש את עצמו נחות מחפש דרכים לא שגרתיות לפצות את עצמו על הנחיתות הזאת מבחינת "בתחבולות תעשה לך מלחמה" והתחבולות יכסו על הפער בעוצמות הממשיות. מי שחזק יותר לא תמיד מוותר על זה אבל פחות זקוק לשיטות האלה של לחימה לא-קונבנציונלית. בעולם המושגים של התקופה ההיא, מקור ההשראה למחשבות על לחימה בלתי-שגרתית בצה"ל היה הארגון הבריטי שעסק בתחומים האלה במלחמת העולם השניה, מנהלת הפעולות המיוחדות, ה-SOE (Special Operations Executive), שחלק מאנשי הביטחון בישוב בתקופה שלפני המדינה ובשנות מלחמת העולם השניה היו קשורים לפרשת השיתוף החשאי איתו, למדו עליו משהו, מקוטע, חלקי, לא-שלם. העריצו אותו. ספרים על חלק מעלילות ה-SOE התפרסמו בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה, חלקם תורגם, היו פופולריים. כל העולם המחשבתי אז ניזון, אני חושב, מה-SOE. כמה מילים על ה-SOE – הוא הוקם אחרי הנסיגה מדנקרק ביוני 1940. בתקופה שבה בריטניה לא יכלה לנהל לחימה ביבשת אירופה, האסטרטגיה הבריטית נשענה על שני עמודים מרכזיים – אחד זה הסגר כלכלי והשני זה התססה, המרדה, פעילות חתרנית בתוך אירופה שתחליש את גרמניה השולטת באירופה עד שיחסי העוצמה ישתנו ואפשר יהיה לשוב ולפלוש אל היבשת ולנהל בה לחימה יבשתית מלאה. כאשר בעלות הברית חזרו ליבשת ה-SOE השתלב במאמץ שהפך להיות מרכזי של הלחימה היבשתית הקונבנציונלית, בצורה של השלמה. אבל במשך כמה שנים הוא היה בעצם הביטוי ללחימה בתוך אירופה. כאשר ההחלטה על הקמתו נפלה כאשר אירופה המערבית כבר בידי הגרמנים ואת התשתית לפעילות המחתרתית היה צריך להקים תוך כדי חדירה לארץ אויב, וזה עלה במחיר יקר מאוד. זה עיכב את הפעילות הממשית של תנועות המחתרת. בבלקן, לשם הגרמנים פלשו ב-41', הספיקו הבריטים להכין תשתיות ביוון וביוגוסלביה. לא הספיקו להכין אותן בבולגריה, רומניה, הונגריה. אז אנחנו יודעים איפה הייתה פעילות מחתרתית רצינית בזמן המלחמה, ואנחנו יודעים עוד דבר – איפה עבר מסך הברזל אחרי המלחמה, כאשר יוון ויוגוסלביה מצדו המערבי, ואותן ארצות שבהן לא הייתה מחתרת לא-קומוניסטית נגד הגרמנים, נשארו מהצד המזרחי של מסך הברזל. נושא נוסף שה-SOE עסק בו הוא תעמולה שחורה. היה פה איזה שילוב של לוחמה זעירה, חבלה, חתרנות וניהול תעמולה שחורה.

בראיה של מדינת ישראל הצעירה בת שלושה ימים, ב-1948, היהודים בארצות ערב נתפסו כפוטנציאל לפעילות מן הסוג הזה שניהל ה-SOE באירופה ושהישוב והנהגתו והתנועה הציונית הציעו את יהודי אירופה אז כחלק מהתנועות המחתרתיות. עכשיו זה עבר לארצות ערב. על מה אני מסתמך? ישנו תזכיר מאוד מעניין של שלמה הלל, איש המחתרת החלוצית בעיראק שפעל אז כבר מהארץ ולא מעיראק. הוא כותב איזה תזכיר, אני מניח שזה הוגש לראשי המוסד לעליה ב', כי הוא היה אז די קטן בהיררכיה, ושם הוא מציע, זה ברור מהנוסח של הדברים שהוא חי מהשראת מצד אחד ה-SOE והצנחנים הארצישראלים. פחות ה-SOE, אני לא יודע אם הוא ידע מי הם, אבל הצנחנים הארצישראלים שפעלו במסגרת ה-SOE במלחמת העולם השניה. ומהצד השני הנסיון הדי-מוצלח שנצבר ערב הפלישה בעיקר, מבחינה מודיעינית, בפעולות המחתרת החלוצית בעיראק, שהצליחה לדווח בצורה שוטפת על התנועות של הצבא העיראקי לעבר ארץ-ישראל. משני מקורות ההשראה האלה, מציע שלמה הלל, ואני אצטט בקיצור משפטים ספורים, הוא ככה אומר – "יש לשלוח מיד מספר אנשים שיארגנו את העבודות, יאמנו את האנשים (הכוונה בעיראק) ויתקנו תכניות. שטחי העבודה של אנשים אלה יהיו מרובי פנים – ארגון ההגנה, ש"י (שזו המילה שמשמשת אז למודיעין), יצירת קשרים עם גורמים יהודים ובלתי יהודים שונים, תיקון תכניות לפגיעה בבסיסי האויב בשעת הצורך וכוליי. רוב האנשים יוכלו להיות מקומיים שנמצאו כמה זמן בארץ (כלומר יהודים עיראקים שעלו לארץ ונמצאים בה. העלייה של החלוצים מעיראק התחילה ב-43', 44') ואומנו במיוחד. נוסף לכך יש להכין לשלב מאוחר יותר צנחנים שיאומנו במיוחד, אם לצרכי פעולות חבלה, או הגנה על הישוב היהודי באם יותקף". הדברים האלה נכתבים ב-18 במאי 48', שלא ברור אם ירושלים העברית תחזיק מעמד.

הייתי מוסיף אולי עוד מקור השראה אם כך, הייתי צריך לומר את זה קודם, זה ההגנה העצמית היהודית שניסו להקים בעיראק, במידה פחותה גם במצרים, בסוריה, בשנים שבין הפוגרום ב-41' ועד לקראת מלחמת העצמאות, ושברוב המקומות, למעט עיראק, לא כל כך הצליחו בזה. במלחמת העצמאות עצמה, לחימה בלתי קונבנציונלית מן הסוג הזה, במידה שהייתה, הייתה בשוליים. המסתערבים בזמן המלחמה מכל ארצות ערב פעלו בלבנון ולקראת סופה חוליה אחת בסוריה. תפקידם היה בעיקר מודיעיני. מבצע אחד שהם עשו הוא טיבוע של יאכטה בנמל בירות. לא בדיוק פגע בכושר הימי הערבי, הטיבוע הזה. היה ניסיון שהתחילו לאחרונה לצוץ כל מיני סיפורים ושמועות עליו, של לוחמה ביולוגית בעזה. הקימו את יחידת המיעוטים בעיקר כדי לעורר חתרנות מן הצד השני. הייתה איזו יחידה מוזרה, גב"ס (גיוס בלתי-סדירים), שפעלה מאחורי הקווים בלבנון. אבל כל אלה, למעט ההחדרה של המסתערבים, אלה פעולות שנעשות מתוך השטח שלנו, תוך חציית הקווים ופעולה בעומק. לא בדיוק מה שדומה למחשבות שהתפתחו מאוחר יותר. בולטת בתקופה הזאת ההימנעות מניצול היהודים בארצות ערב, למעט העבודה המודיעינית של המחתרת בעיראק, לצרכי המאמץ המלחמתי של הישוב. כן ניסו להפעיל ולתכך ולעשות אינטריגות ומניפולציות עם מיעוטים. בעיקר בסוריה ובלבנון. לא באמצעות היהודים המקומיים. גם הפיקוח היה הדוק אבל אני חושב שהייתה גם הימנעות מכוונת מדבר כזה, בשל הסיכון שזה יכול היה לגרום לקהילות היהודיות בארצות האלו בתנאים של מלחמה.

בפעם הראשונה, ברמה הפוליטית, לא של השירותים או של הצבא, זה עדין שייך גם לצבא, שאני נתקל בהצעה להפעיל יהודים בצורה מחתרתית לטובת מאמץ המלחמה הישראלי, אם וכאשר יהיה מאמץ כזה, היא ברישום שרושם בן-גוריון ביומנו בשמיני במארס 1951, וגם בזה אני נתקל ברמז ובאופן חלקי. הימים הם ימי המעבר או המחלוקת בתוך קהילת המודיעין והרפורמה שהתרחשה בה סביב הפעילות של קהילת המודיעין בחוץ לארץ. זאת אומרת המעבר מהמחלקה המדינית של משרד החוץ כגורם שנושא באחריות לפעילות המודיעינית בחוץ לארץ ושם דגש בעיקר על הצד הדיפלומטי, כי זה משרד החוץ ומסלולי הקידום ומרחב הפעולה הוא של המשרד, להקמתה של הרשות כקבלן לאיסוף מודיעין עבור כולם, כל הצרכנים, מחוץ לגבולות מדינת ישראל. בתקופה הזאת, בתוך אחד הדיונים, רושם בן-גוריון ביומן ככה, ואני מצטט: "מציעים להקים בעולם מחתרת יהודית". הדברים נאמרו בישיבה של בן-גוריון עם המטכ"ל ועם צמרת משרד הביטחון. והם מופיעים בין דיון בטיפול הצבא במעברות, לבין דיון בבעיות שיכונם של אנשי צבא הקבע. בן-גוריון לא רושם מי הציע את הרעיון, וכל הקטע שבא אחרי המשפט הקצר שציטטתי, עדין חסוי ולא נחשף עד היום, אז אני לא יודע מה אמרו שם. אבל כנראה שהרעיון אז לא נתקל בהתלהבות יתרה.

מי שהיה אז הדמות המרכזית לצידו של בן-גוריון מקהילת המודיעין, ראובן שילוח, מתייחס לבעיה הזאת של הפעלת יהודים בהרצאה שהוא נשא לפני המחזור השני של מה שקראו בית הספר הגבוה למודיעין. אחר-כך זה הפך להיות הקורס הבין-שרותי, ששם הוא שטח את האני-מאמין שלו בענייני ביון, כמו שהוא קרא לזה, וזה בערך חודש לפני שהוא פרש מראשות המוסד. אומר אז שילוח: "אנחנו איננו כמדינה אחרת הדואגת רק למדינה. אנחנו דואגים גם לעם שאינו במדינה. אנחנו בתפקידים ידועים סומכים על אנשים (והוא מתכוון לנוער יהודי בארצות חוץ) אשר בהתלהבות ומתוך לויאליות אנו נעזרים בהם. הוא הדין עם אותן מדינות שיש להן חסידים ואזרחים במדינות זרות". רוצה לומר, היהודים בעולם הם בשבילנו כמו הקומוניסטים בשביל ברית המועצות. שילוח ציין את הפוטנציאל שטמון בניצול הפזורה היהודית בעולם, בארצות אויב ובארצות נייטרליות או שלישיות, לצרכי המודיעין הישראלי; אבל גם הדגיש את הסיכונים שטמונים בכך למעמדם של היהודים בארצותיהם ואת האחריות שנובעת מכך. הוא הביא דוגמאות של הסתייעות ביהודים במאבק שקדם להקמת המדינה, ואז הוא אומר - תיזהרו, כי הנסיבות השתנו לאחר הקמת המדינה, ולא כל מה שהיה מותר, אפשרי או אפשרי בעבר, כוחו יפה גם בהווה. זה שנה אחרי נפילת הרשת בעיראק, ושנתיים לפני נפילת הרשת במצרים.

לרשות צה"ל אחרי מלחמת העצמאות עמדו מספר יחידות לא שגרתיות לתפקידים מהסוג הזה, כולן הייתי אומר במצב צנוע למדי. הייתה יחידת הסוכנים שבשלבי ארגונה מחדש לאחר המלחמה, מפקדה דאז דוד קרון המנוח, הציע שמלבד ההפעלה של סוכנים ערבים דרך הגבולות, היא תכשיר גם סוכנים יהודים לביצוע משימות בארצות האויב. הנחת היסוד שמודיעים ערבים לא מספיק מהימנים, ולכן הציע קרון להכשיר צעירים בני הארץ וחברי תנועות נוער בארצות ערב, בעיקר מצרים ועיראק, שלא יופעלו בכיסוי ערבי כמו המסתערבים בתקופת המלחמה ולפניה, אלא יופיעו כאירופאים, הופעה אשר, אני אצטט אותו: "תקנה לנושאה את יתרון גזע האדונים בהופעתו בארצות ערב, ותקנה לנו את עיקר העיקרים, את המהימנות". את הסוכנים האלה הציע קרון להכשיר בקורסי קצינים, קמ"נים, חבלה, קשר, להעביר אותם השתלמויות בנושא המזרח התיכון, ולאחרי תקופת מבחן בתוך מדינת ישראל, לשלוח אותם למשימות בארצות היעד. די דומה למה שהתרחש שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר הקימו את היחידה שנועדה לעשות את זה, וזאת לא הייתה היחידה של קרון. הוא דיבר על מחזור ראשון של חמישה עשר עד עשרים מועמדים, לרבות נשים. התפיסה שלו אז, בסוף 49', את האופי, את המשימות ואת דרכי ההפעלה של היחידה שהוא עמד בראשה, לא התקבלה, והוא סיים בסוף השנה את שירותו וחזר לכפר מנחם, קיבוצו.

היחידה שעמדה לצורך משימות מהסוג הזה הייתה יחידת המסתערבים, שהפכה בסוף 1949 ליחידה 805 של חיל המודיעין. צריך לזכור, שהמסתערבים צמחו בפלמ"ח והועברו לחיל המודיעין בקיץ 1948. הבסיס היה לא רחוק מכאן, במחנה משמר הים חוף הכרמל. היעוד שלה היה להיות לשכה לשירותים אסטרטגיים שתפעל במשימות של ריגול וחבלה. הייתה איזו תקופה של חפיפה בין סוכני השחר או המסתערבים לסוכנים של 805 בלבנון, אבל היעדים העיקריים כבר לא לבנון, אלא מצרים ועיראק. שתי ארצות ערביות שאליהן היה קשה להחדיר מהארץ במישרין דרך הגבולות. עיראק רחוקה וגם מצרים רחוקה, ומעזה דרך סיני, תחת הפיקוח ההדוק של המצרים בעזה, לא היה קל לחדור. במצרים שהה באותה תקופה שלמה הלל כשליח של המוסד לעליה, ובמחזור הראשון של בוגרי ההכשרה הראשונה של 805 הוחדר למצרים אברהם דר, שיצא לשם באפריל 1950, כדי לגייס רשת של סוכנים מתנדבים מקרב יהודי מצרים, בתחום של לוחמה פסיכולוגית. הוא נשאר עד אוגוסט 1951. יש לנו ביקור שני שתכף אזכיר אותו.

באביב 1950 הוקם במחלקת המודיעין ענף 13. 13 הוא ענף מבצעים, אבל מספרו, 13, הוא מספר הקוד לפעולות מיוחדות, כי בפעולות הענף הזה הייתה צריכה להשתלב גם שייטת 13 של חיל הים, והיה צריך להקים טייסת 13 למשימות מיוחדות בחיל האוויר. חיל האוויר צמצם את זה אחר-כך לגף-513, שגם הוא נשאר על הנייר ולא הוקם למעשה. ענף 13 הוקם על פי המודל של ה-SOE - מדור לחתרנות מבצעית ללוחמה זעירה בעומק ארצות האויב, ומדור ללוחמה פסיכולוגית/תעמולה שחורה. היוזמה הייתה של בנימין גיבלי שיושב איתנו כאן, שראה בזה חלק משינוי התפיסה בכלל ומעבר מהפעלה של סוכנים יחידים לחוליות שהן חוליות מבצעיות. הוא גם הצריך הסכם בין הצבא לבין המחלקה המדינית של משרד החוץ שאז הייתה מופקדת על הפעולה בארצות חוץ. בראש עמד חיים יערי ולדנר, אחד הצנחנים במלחמת העולם השניה, האחרון שצנח ממש בימים האחרונים של המלחמה לשחרר את אחד ממחנות שבויים באוסטריה. פחות מפורסם אולי מכל הצנחנים. הוא פיקד על הענף או עמד בראש הענף פחות משנה עד שהוא עבר להיות האדם הראשון שעמד בראש הרשות כאשר היא הוקמה. ההכוונה של פעולות הענף בארצות ערב הייתה בידי ועדת משנה של ועדת התיאום העליונה, שבראשה עמד ראובן שילוח. כאשר מדובר בפעולות באירופה, הייתה ועדת פיקוח שבראשה עמד עוזרו של שילוח, שלום רון. היעוד שנקבע לענף על פי הגדרתו של מרדכי מקלף שהיה אז סגן הרמטכ"ל היה לחבל בהכנות מדינות ערב למלחמה ובכוננותן המלחמתית בימי שלום ומלחמה.

הענף נועד, בתפיסה המקורית, להיות מסגרת-גג ליחידה 805, או כמו שקראו לה מאוחר יותר "מודיעין-18" יחידת הסוכנים. מלבד זה הוא היה צריך להפעיל מעבר לגבול במבצעים את שייטת מספר 13 ואת הטייסת. שייטת 13 הייתה כבר מושרשת עמוק בחיל הים ולא היה סיכוי שהיא תיפרד ממנו. טייסת 13 לא הוקמה. יחידת הסוכנים נשארה עצמאית ומה שנשאר בענף 13 זה שני מדורים – 131 למבצעים, ו-132 לתעמולה שחורה ולוחמה פסיכולוגית. מדור 131 זה בעצם הגלגול החדש של מודיעין-18, קודם לכן 805. למעשה הענף כענף נעלם אחרי שחיים יערי עבר לרשות, ונשארו שני המדורים בנפרד, ללא מסגרת משותפת. מדור 131 הפך ב-1953 ליחידה 131. הקושי העיקרי בתהליך הקמתה של יחידה כזאת היה האיתור והגיוס של אנשים מתאימים, ואבטחת תנאי שירות. מועמדים מתאימים לא בדיוק התדפקו על השערים, לא בתנאי השירות של אז, ומתוך כך אפשר אולי להבין את הרקע לגיוסם של טיפוסים מפוקפקים והרפתקנים כמו אברי אלעד, הידוע כ"האדם השלישי", או מוטק'ה קידר שהתפרסם בהקשרים אחרים.

בגלל הקשיים בגיוס בארץ, חזרו לרעיון שעולה מדי פעם, החל משלמה הלל בעיצומה של מלחמת העצמאות, לגייס לוחמים ליחידה מקרב הנוער היהודי בארצות ערב, להבריח אותם לארץ כדי לאמן ולהכשיר אותם, להחזיר אותם אחר-כך ולהחדיר אותם לארצות היעד. לצורך זה יוצא אברהם דר לשליחות השניה שלו בתחילת 1952. הוא מביא לארץ ממצרים את ארבעת המתאמנים הראשונים. אברהם דר גם היה המפקד הראשון של בסיס האימונים, עד שפרש בראשית 1953, ולצידם של אלה שהגיעו ממצרים מתאמנים בבסיס האימונים הזה גם צעירים שגויסו לארץ. בתמרונים (מי שזוכר את סיפורי ה"כחולים" נגד ה"ירוקים" בתחילת שנות החמישים, בתמרונים השנתיים של קיץ 1952), תורגל גם הנושא של מבצעים מיוחדים בעומק מדינות האויב. זאת אומרת ההפעלה של מדור/יחידה 131. התרגיל הצביע על כך שהכשירות עדיין לא מספקת כדי לעמוד בייעודיו של המדור, של היחידה. יהושפט הרכבי, שמסכם את החלק הזה בתרגיל, קובע שהמדור רחוק ביותר מיכולת פעולה ממשית, לא ברור כיצד רוצים להפעילו, יש להחליט על היעוד שלו, על האמצעים הדרושים ועל התקציב, ולהקנות עדיפות לפיתוח היחידה בתנופה רבתי, מתוך יחוס חשיבות לדפוס הזה של לחימה במקרה של התנגשות כוללת. היחידה בהעדר ענף הייתה כפופה במישרין לראש ממ"ן, ראש המודיעין, בבת עינו. הוא גילה בה מעורבות רבה, הן בתכנונים, הן בפעילות. המפקדה הייתה בקריה בתל-אביב. מלבד זה היה בית הספר להכשרת סוכנים, ומחלקת קישור לשמירת הקשר עם האנשים אחרי שהם יוצאים ולצורך הפעלתם במקרה הצורך.

בסוף 1953 הסתיים מחזור האימונים הראשון, ובוגריו חזרו למצרים, אלה שבאו ממצרים. קיימו שגרת קשר עם הארץ, צברו אמצעי חבלה וסיירו ביעדים אפשריים שבהם אפשר לחבל בעת מלחמה. בסוף 1953, כאשר התקבלה ההחלטה על הקמת אגף המודיעין על מקומה של מחלקת המודיעין, מעמדו הפורמלי של המודיעין במסגרת הצבאית השתנה. הגיש ממלא מקום ראש ממ"ן אז, יהושפט הרכבי, לרמטכ"ל ולשר הביטחון "סל קניות" - רשימה ארוכה של דרישות להגדלת יחידה 131 ולהגדלת תקציבה. דיין פקפק בכושר, גם המבצעי וגם בכל התפיסה הקונספטואלית שמאחורי הפעלת היחידה, ודחה את רוב הדרישות. בענין הזה שר הביטחון קיבל את דעתו.

כדי לסכם – היחידה, עד כמה שאני מבין את הקונטקסט של הדברים, נבנתה בהשראה של פעולות ה-SOE במלחמת העולם השניה ועל פי הלקחים מן הפעולות האלה. היעוד שלה היה לפעול בעת מלחמה בלב ארצות אויב, לזרוע בהן בהלה, לפגוע ברצון הלחימה של האוכלוסייה על ידי ביצוע פיגועים, הפצת תעמולה שחורה, ושיטות אחרות של לוחמה פסיכולוגית שנוסו במלחמת העולם. לא היה ליחידה הזאת תפקיד מוגדר בזמנים שבין מלחמות, מלבד ההתכוננות וההכשרה. המצב הזה לא סיפק את הרוח הפעלתנית ואת הרצון להשתתף בעשייה כשהצבא כולו עסוק בביטחון שוטף ובפעילות מבצעית, לא של היחידה ולא של הממונים עליה. הם המשיכו לחפש לה, גם בשנים שבין מלחמות, אתגרים וביקשו להוכיח את היכולת. ומכאן צריך להבין את הלהיטות בהפעלה. אם אני יכול לחשוב על מקרה דומה, שבו להיטות בהפעלה גורמת לתקלה חמורה, אני יכול ללכת אחורנית לפרשת סירת הכ"ג. גם שם, הרצון לצאת ולבצע בכל מחיר ולהראות שאנחנו מסוגלים, הביא ליציאה בתנאים שהם בלתי אפשריים ולקטסטרופה, לאסון שקרה כתוצאה מכך.

עוד נקודה – טוב, זה לא היה צריך להיות מספיק. תנאי הכרחי אבל ודאי לא מספיק. מאז שהוקם מדור 131 בגלל האופי המיוחד והרגיש של ייעודו, היה עליו פיקוח מיוחד. הפיקוח היה בידי ועדה של שניים, ראובן שילוח וסגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף, אחר-כך הרמטכ"ל. לאחר ששילוח פרש מהמוסד ואפילו מהתפקיד האחרון שהיה יועץ לענייני מודיעין שבין ראש הממשלה לשירותים, ולאחר שמקלף פרש מתפקידו כרמטכ"ל, ובן-גוריון הלך לשדה בוקר, בוטלה ועדת הפיקוח מפני ששר הביטחון החדש, לבון, התנגד לשתף בה את ראש המוסד החדש, איסר הראל. דרישה של איסר בתחילת 1954 לחדש את הועדה, נדחתה על ידי לבון ודיין, והיחידה נותרה כפופה לרמטכ"ל באמצעות ראש אמ"ן. בהעדר פיקוח, ופיקוח במקרה הזה משמעותו גם ריסון, נמשכה היחידה כאשר נוצרו התנאים, אני מניח שמייקל כהן ידבר עליהם, סביב פרשת הפינוי הבריטי מסואץ, נמשכה היחידה לפעולה לא על פי היעוד המקורי, לא על פי התפיסה המקורית של ההפעלה, ובעיקר קודם שהייתה כשירה לפעילות. אני ניסיתי, אם שמתם לב, דיברתי מעט על אנשים. ניסיתי לתאר תקופה, קונספטים, מסגרות מחשבתיות ודוגמאות. עשיתי את זה בכוונה, מכיוון שאני חושב שלתלות תהליכים היסטוריים בפלוני או אלמוני בסיטואציה הספציפית, זה לעשות חיים קלים. זה מזכיר לי אחד מעמיתנו כאן שכתב ספר חשוב על מלחמת יום הכיפורים "הצופה שנרדם" של אורי בר-יוסף, שבעצם השורה התחתונה שלו היא אם רק היו באוקטובר 73' שני אנשים אחרים בתפקידים, מישהו אחר היה ראש אמ"ן במקום אלי זעירא, ומישהו אחר היה ראש ענף מצרים במקום יונה בנדמן, היה בא לציון גואל וההיסטוריה הייתה משתנה. אני חושב שזה לא נכון ב-73', זה לא היה נכון גם ב-54'. תודה.

פרופ' אריה כוכבי:

תודה ליואב. המרצה האחרון במושב הזה פרופ' מייקל כהן מאוניברסיטת בר-אילן, שירצה על הפינוי הבריטי מסואץ. פרופ' מייקל כהן הוא היסטוריון מרכזי בכל חקר תולדות המנדט והקמת מדינת ישראל. כתב שמונה ספרים. בשנים האחרונות הוא עובד על האסטרטגיה של המעצמות המערביות במזרח התיכון בתקופת המלחמה הקרה. בימים אלה יצא ספרו, למרות שכאן כתוב עליו 2005, זה רואה את העתיד, "Strategy and Politics in the Middle East 1954-1960". מייקל בבקשה.

פרופ' מייקל כהן – הפינוי הבריטי מסואץ:

צהרים טובים. אני ארשה לעצמי כמה מילים של מבוא, ובהמשך למילותיו של יואב, הרי הכנס, עד כמה שאני מבין יעסוק באותה שאלה שטרם נפתרה "מי נתן את ההוראה" לפיצוצים, למה שקרה בקהיר. עד כמה שאני מבין המטרה הייתה למנוע את יציאת הבריטים ממצרים בקיץ 54', לאחר שביוני 54' האנגלים והמצרים הגיעו להסכם על פינוי כל הכוחות הבריטים ממצרים. אז יואב, אם הבנתי אותו נכון, טוען שהייתה מן אנרכיה. כמובן זה לא זר למקומותינו. אולי זה ההסבר הכי סביר ומתקבל על הדעת. כשבאנו לכאן ברכב אנחנו דיברנו טיפה על עסק הביש כמובן, ותהיתי – זה לא רק עניין של הוראה, ולא מקישים על איזה קוד סודי והעניין יוצא לפועל. כי יש, מי כמוני אחרי עשר שנים של עיסוק בתכניות מגירה, זה עניין שהתבשל איפה שהוא ונבחנו מטרות ועשו איזו שהיא עבודת מטה. הם לא צלצלו באותו יום ובצופן אמרו : "אז תפוצצו בנינים א', ב', ג', ד' ". אני תוהה מי היה הצוות, מי עמד מאחורי התכנון הזה שהיה צריך לקחת כמה חודשים טובים ולהזכיר שלא מדובר במבצע צבאי, כדי לחבל ביכולת האויב. מדובר במבצע עם מטרות פוליטיות כדי למנוע את יציאת הבריטים ממצרים ...

... ואני לא יכול שלא להיזכר במקרים, אירועים קודמים בתולדות המנדט והקמת המדינה, על המרחק הרב הדמיוני בין החשיבה של הנהגת הישוב, או המדינה, אלה שנוטלים את ההחלטות. כמובן במקרה הזה אנחנו עדיין לא יודעים, אבל בעיני זה היה צריך להיות במקורו החלטה מדינית, לאו דווקא צבאית, ולאו דווקא מודיעינית. יתכן שהמקור המדיני לא התכוון שיתנו אור ירוק, אבל יש מקור מדיני לזה. קשה לי להאמין ויואב שרטט וחידש לי, מה יהיו המטרות של אותה רשת ריגול במצרים, שבכלל עשו משהו אחר, על דעת עצמם באמת או שהייתה תכנית מגירה אחרת. אבל מה שצורם לי, וזה באמת דז'ה-וו של הרבה פעמים, המרחק העצום בין חשיבת מנהיגי הישוב לבין זה של הבריטים או האמריקאים, ואי-היכולת לקרוא את הכתובת על הקיר. לפחות בן-גוריון, גם שרת וגם ידין, ידעו בעצם על הבעיות האסטרטגיות של המעצמות. הם ידעו כי המפקד של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון ביקר בתל-אביב בפברואר 51', וניהל שיחות איתם, אבל זה להקדים את עצמי.

עכשיו אני אנסה בזמן המוגבל לומר מה העניין של הבריטים, מה הם בכלל רוצים ולדעתי בקונטקסט הזה ישראל, עם כל הכבוד לנו, ב-54' היא מהווה איזה ג'וק קטן על הזנב שמנסה לכשכש בכלב, בראש של הכלב. לא היה שום סיכוי, כמובן זה היפותטי, למנוע מהבריטים לצאת ממצרים. תראו תיכף שהאג'נדה, סדר היום, של הבריטים היה לגמרי אחר; ואני אוסיף עוד הערה מקדימה: שהסכסוך הערבי-הישראלי והמתח בין מצרים לבין ישראל, זה היה איזה קוץ בעצם לא קטן, זה היה קוץ מז'ורי שהפריע לתכניות הגדולות של המעצמות. בדברי הימים, לא רק של הבריטים, ולא רק של בווין, אבל בספר שסיימתי אז גם דאלס וגם אייזנהאור, ב-57' וב-58', הם טוענים בפורומים סגורים – לולא ישראל היינו יכולים להסתדר יפה עם הערבים. יכולנו לבנות ולהקים את ברית ההגנה הזאת. כי זאת יש לומר, הנקודה העיקרית, מה שמעונין את בריטניה ואת ארצות הברית, ובעצם מדינות אירופה, ומ-49' את ברית נאט"ו שבפעם הראשונה בהיסטוריה שלה ארצות הברית היא מחויבת להגנת מדינות זרות בזמן שלום, מה שמעניין אותם זה עימות אפשרי עתידי עם ברית המועצות. יש גל של משברים באזור שלנו דווקא. רוב המשברים הראשונים זה יוון, זה מלחמת האזרחים ביוון ב-46' – 47' וכוליי, כשהצד הקומוניסטי עוזר לקומוניסטים, וביוון במלחמת האזרחים זה תביעות של הסובייטים מהתורכים, להעניק להם בסיסים במצרים. וזה גם הסירוב של הסובייטים לפנות את איראן, כפי שהסכימו עם בריטניה בזמן המלחמה.

אף-אחד בעצם לא מבין את סטאלין, שלטון טוטליטרי. וכפי שאחד המדינאים האמריקאים כותב – סטאלין עשה את כל השגיאות האפשריות. היו מוכנים להעניק לנו את הכל על צלחת ולצרף מדינות קומוניסטיות לתכנית מרשל, אבל הוא עשה את הכל, כולל גילוי המרגלים האטומיים שלו, כדי לזרוע אי-אמון במשטר הסובייטי. גם אם המשטר הסובייטי היה חלש והצבא שלו היה שחוק, אז לא יכלו להוציא מגדר האפשרות של התפרצות מלחמה מחודשת שלא בכוונה, בטעות, מאיזו בעירה מקומית. דבר כזה לא קרה, אבל חשבו שזה הולך לקרות ב-1950 עם מלחמת קוריאה. ויש במסמכים הישראלים דיווחים של ישראלים בוושינגטון שהם כותבים לירושלים - כל הסימנים כאן כולם על כוננות גבוהה, כולם חוששים שמלחמת העולם השלישית בפתח. אני מזכיר לכם גם את משבר ברלין בקיץ 48', האמריקאים שיגרו את המפציצים האסטרטגיים שלהם, ה-בי-29, לאירופה והזהירו שיש להם חימוש גרעיני. אחר-כך ההיסטוריונים גילו שזה היה בלוף, חלק מהאיום. כי לפי החוק האמריקאי היה אסור.

אם-כן, עם האיומים האלה, האמריקאים וגם הבריטים התחילו להכין תכניות מגירה לאפשרות של מלחמת עולם שלישית. לכו תנחשו, המזרח התיכון זה אחד האזורים הכי הכי קריטיים. וכי למה? כי ה-בי-29 יש לו טווח טיסה הלוך ושוב, כאשר הוא ממריא עם החימוש שלו, יש לו טווח של 3,400 מייל. נגיד סביבות 5,000-5,500 ק"מ. זאת אומרת ההתקפה האסטרטגית האמריקאית לא יכולה להגיע למטרות סובייטיות מיבשת אמריקה עצמה. האסטרטגיה של המערב בנויה על הפצצה אסטרטגית, כי לסובייטים יש עדיפות אדירה בכוחות קונבנציונליים באירופה, חיילים, טנקים, מטוסים רגילים. אז הישרדותו של המערב, בסביבה המסוכנת, העולמית, כמו שהמזרח התיכון היה מסוכן או פחות מסוכן עד לאותה פעולה בעזה, בפברואר 55'. אבל תסתכלו על אירופה, ועל קוריאה, מה קורה ב-48' וב-50'. ב-48' זה גם הפוטש בצ'כוסלובקיה, הפוטש הקומוניסטי. אז כל זה תלוי בהצבת מטוסים אסטרטגיים בטווח הגעה לברית המועצות. היו שני מקומות, שניים מהמקורות העיקריים לבסיסים כאלה, אלף – באנגליה עצמה, שנותרה בעלת הברית היחידה של האמריקאים, ובנדל"ן שהבריטים החזיקו במצרים. הבסיס הצבאי במצרים היה הבסיס הצבאי הכי גדול בעולם באותה שעה. ששה-עשר בסיסי צבא, אחד-עשר בסיסי חיל אויר. ב-47' – 48' התחילו לבנות או להרחיב את בסיס חיל האוויר באבו-סוויר, להרחיב אותו כדי לקבל את המטוסים הכבדים. בנו מיכלי דלק גדולים יותר להם נזקקו, והתחילו לתכנן. אחד הדברים המעניינים, גם לגבי מצרים, ותכף אני אגיע לישראל, הרחיבו את המסלולים ועשו את כל העבודה, עם עבודה מצרית, עם פועלים מצרים, עם חומרים מלט וכוליי מצרים, כאשר המצרים לא יודעים במה מדובר. כי אילו היו מספרים למצרים שזה עומד להיות בסיס אסטרטגי, אז המצרים היו מסלקים אותם, כי זה הפך את מצרים לאחד היעדים של האויב במקרה של מלחמה.

למה ישראל חשובה, וכל האזור? היא חשובה כי צפו שבמקרה של מלחמה הסובייטים יכבשו את המזרח התיכון ויהיו חייבים לכבוש את הבסיס הגדול הזה במצרים, ויעברו גם עם מטוסים קונבנציונליים וגם עם כוחות, דרך איראן, עיראק, סוריה וארץ-ישראל. ארץ-ישראל זה צוואר הבקבוק האחרון בואכה מצרים. גם יתקפו את תורכיה, וירדו עד שפלת החוף. זה מתקשר גם עם מלחמת העצמאות שלנו. כל המאבק על הנגב. למה הבריטים היו כל כך נחושים על הנגב, שהנגב ערבי, וטענו לישראל – אתם חייבים להשאיר איזה גשר יבשתי בין מצרים לבין ירדן. אבל האמת היא שלא היו כל כך, לא אכפת להם מה קורה בין שתי מדינות ערב. הם רצו נתיב ישיר להוציא את הכוחות שלהם צפונה מהבסיס במצרים. תכניות ישנות דיברו גם על חילות אמריקאים שהיו אמורים להיות מוצבים בחיפה, שיצאו לקראת הכוחות הסובייטים. לא כדי לעצור אותם, הם ידעו שבסוף זה ייכבש, אלא בכדי להרוויח זמן, כמה שיותר זמן, בשביל ההתקפה האסטרטגית של המטוסים ממצרים. אז יש תפקיד משנה לישראל כאזור מעבר, אבל בנוסף המתכננים ציפו שקרב ההכרעה יהיה על אדמת ארץ-ישראל, בשפלת החוף. שהכוחות הבריטים יעזרו לכוחות על היבשה עם אניות בים, שיפגיזו את הכוחות הסובייטים.

לסבר את האזן או כמעט אנקדוטה, אני נדהמתי כשגיליתי את זה, היו כל מיני תכניות, אני מדבר על 48'. התכנית הראשונה, אגב, יש לה תאריך – יולי 48', בדיוק אחרי השלב של עשרת הימים כאן, ולפני היציאה לנגב. היו כל מיני קווי הגנה, יותר טבעיים ויותר טובים, אבל הקו שהחליטו עליו זה היה הקו שהיו להם מספיק כוחות להגן עליו. קראו לזה "קו רמאללה" מאי-שם בחוף תל-אביב דרך רמאללה ודרך עמק הערבה לעקבה, כמובן לא היה אילת. בפברואר 51, כפי שציינתי, שלחו את הגנרל רוברטסון, מפקד הכוחות הבריטיים, לתל-אביב. הוא נפגש עם בן-גוריון פעמיים, גם עם שרת וגם עם ידין, והיו שיחות על מה קורה למקרה של מלחמת עולם שלישית. היו אז גם הרבה הפגנות רחוב שטענו כי בן-גוריון בעצם מתכוון להחזיר את הבריטים והמנדט. כמובן השמאל חגג נגד זה. בן-גוריון לדעתי היה חכם, כי הוא חיפש מעסקה כזאת, כפי ששמענו, אם בעלות הברית היו מקימות ברית הגנה עם מדינות ערב היו מקבלות נשק ובסיסים, מחסני חירום. ובן-גוריון, זאת הייתה ההזדמנות גם בשבילו לקבל תחמושת מהמערב. ולזכור שהאמריקאים בנחישות סרבו לתת נשק. רק ב-1960 נתנו נשק בפעם ראשונה.

מה שמעונין, הגנרל הזה קיבל תדרוך בלונדון לפני שהוא יצא, מהקבינט, לא פחות. אמרו לו – תראה, בן-גוריון ישאל אותך, כדי להיות בעלות ברית, האם אתם תוכלו והאם אתם נחושים להגן עלינו במקרה של התקפה סובייטית, מלחמת עולם שלישית? ואמרו לרוברטסון – בשום פנים ואופן אתה לא יכול לגלות את האמת על תכנית רמאללה שהיא חותכת את המדינה היהודית לחצי. אם ישמע שככה הכוונות שלנו, אז בן-גוריון ילך לסובייטים. ובאמת בן-גוריון שאל וקיבל איזה תשובה שהיא שיקרית לחלוטין. רוברטסון ענה – אנחנו והאמריקאים (שזה לא נכון, האמריקאים השאירו את הבריטים לבדם. אמרו לנו יש מספיק עם אירופה ונאט"ו) הולכים להגן על המזרח התיכון עם האמריקאים על קו ההרים, קו הטאורוס, בין תורכיה לסוריה. בקיצור, מהביקור הזה לא יצא כלום, כי שני הצדדים יותר מדי חשדו. הבריטים רצו לדעת – נו, כמה כוחות יש לכם? ובן-גוריון והצד הישראלי חששו מפני הבריטים, שהקרבה שלהם למצרים או לירדן, הם תיכף יסגירו לערבים מה גודל הכוחות. לקצר סיפור ארוך יותר, בינואר 53', אחרי עוד ביקור של משלחת צבאית, הפעם בחיפוש, בספטמבר-אוקטובר 52', היו דיונים רציניים להיות בברית כזאת עם הבריטים. בינואר 53' שר החוץ אידן מסכם ... זה נכון, הישראלים הם הכוח הכי חזק במזרח התיכון, במיוחד חיל האוויר שלהם, אפילו אז. הם היחידים שיש להם טייסים שיודעים מה לעשות עם מטוס ואיך לתחזק אותו. אבל אם אנחנו הבריטים צריכים לשים בכף המאזניים את ישראל מול הערבים, כלומר לאבד את הערבים אם נכרות איזו שהיא ברית עם ישראל אנחנו חייבים לוותר על ישראל. וכך החליטו.

עכשיו לעצם הפינוי. אני מבין שאני מתקרב. הבריטים החליטו לפנות את מצרים בגלל שלא יכלו להגיע להסכם עם המצרים על החזקת הבסיס שם. מה שהיה הכי חשוב למנהיגים המצרים, ונזכור שתוך כדי אותה תקופה, הקצינים החופשיים, ביולי 52' עלו לשלטון. קודם נגיב אחר-כך נאצר, שהוא אדם שמושך בחוטים. הכי חשוב לנאצר היה א' – להוכיח את כוח המשטר החדש, לשחרר את מצרים משבעים ומשהו שנה של קולוניאליזם. וב' – הפריוריטי של מצרים זה נקמה נגד ישראל על ההשפלה של 48'. ויש לנו את הדברים בדפוס, הכי בדוקים, כי אנחנו עכשיו בנובמבר 2004, אז תעשו חשבון, בנובמבר 52' היו בחירות בארצות הברית (כמו אתמול), ואייזנהאור ניצח את טרומן. ודאלס, שר החוץ רב ההשפעה, הוא נטל את התפקיד. מאפריל או מאי 53' עד הקיץ הוא עשה סיור של איזה שלושה חודשים בכל המזרח התיכון, וגם באסיה ובפקיסטן. הוא חזר עם פסק דין אבסולוטי – אין יותר לחפש בעלי ברית בעולם הערבי, ובפרט לא עם מצרים. אין מה לעשות עם מצרים. לא אכפת לה מהסובייטים שהם משהו וירטואלי מאוד רחוק, לא מעניין אותם האינטרסים של העולם המערבי. היא עסוקה מדי עם פינוי הבריטים שיפנו, ועם הנקמה נגד ישראל. דאלאס הוא אבי הרעיון של הגנת המזרח התיכון בנדבך הצפוני, שזה תורכיה, עיראק, איראן ופקיסטן.

באותה עת, סימולטנית, ואפילו לפני זה, המתכננים האסטרטגים הבריטים מגיעים לאותה מסקנה, ואחת הסיבות העיקריות היא שב-52' האמריקאים עושים ניסוי מוצלח עם פצצה חדשה. וב-53', הפעם זה לא 4 שנים הפרש, אלא שנה אחת בלבד, הסובייטים עושים את אותו ניסוי באותה איכות פחות או יותר. זו פצצת המימן. עבור הבריטים, שסובלים ממיתון כספי כלכלי מאוד קשה, מחליטים להעביר את הבסיס, את עיקר הכוחות ממצרים, חזרה לאנגליה. להשאיר דיביזיה אחת בלבד במזרח התיכון שתהיה מפוזרת בין קפריסין, עיראק, כמה גדודים בירדן, לוב אז הייתה עדין חופשית. בין השאר כי הבסיס הצבאי הענק הזה עם ה-27 מחנות בחצי האי סואץ, יכול ליפול טרף לפצצה אחת בלבד. מספיק שמימן אחד יפול על האזור וימחק את הכל. כלומר הבסיס הזה נהיה בן ערובה לנשק החדיש. למרבה האירוניה, מי שהיה ראש ממשלה כשנפלה ההחלטה הזאת בקבינט זה היה צ'רצ'יל, האימפריאליסט הזקן. אז האמריקאים והבריטים ביחד מאז נובמבר 47' יושבים המתכננים, קציני המטה המתכננים משני הצדדים, גם עם קנדה, הם יושבים כל שנה בפנטגון בוושינגטון לשיחות אסטרטגיה, תיאום תכניות עולם למקרה של מלחמת עולם שלישית, עם כל הזירות שכרוכות בזה. קראו לזה, מעניין, קראו לזה מפגש A.B.C. Planers, מתכננים A.B.C. ו-A.B.C זה לא אלף-בית, זה אמריקה, בריטניה, קנדה.

אז ב-53' הם כבר עוברים לתכנית של הגנת הנדבך הצפוני. ממילא מאז 47' דוקטרינת טרומן בעצם מזרימה כספים לתורכיה. האמריקאים ממילא שנים הם כבר אומרים לבריטים – אתם נעולים על מצרים כי אתם שם מ-82'. אתם לא תופסים שהלאומיות הערבית המקומית לא תרשה לכם להישאר שם. על הלאומית המצרית לא דיברנו היום ואני לא אכנס לזה, אבל מ-51' יש מרד נגד בריטניה במצרים ובינואר 52', זאת אחת הסיבות למה הקצינים החופשיים עלו לשלטון. תזכרו כי בינואר 52' שרפו בנינים בקהיר. זה הזכיר את עורבי פאשה לפני שבעים שנה. נשרפו למוות הרבה אירופאים. כלומר הבריטים, כמו שקרה בפלסטין 47', התחילו לאבד את השליטה במצרים. אז האמריקאים מראש העבירו את המוקד לתורכיה ולנדבך הצפוני. אז אלה הסיבות, בגדול ומאוד בקצרה, למה הבריטים ביחד עם האמריקאים, מעבירים את האקסיס, את הציר, של הגנת המזרח התיכון מהמוקד הפנימי, מצרים, לפריפריה החיצונית שזה על רכס הרים, זה גם הטאורוס, זה גם הזגרוס. הרי הזגרוס מפרידים בין איראן לעיראק. הם החליטו ששם ינסו לעצור את הסובייטים. יש כל מיני מעברים צרים, אז המאסות הסובייטים יהיו במצב פגיע. אני נוגע במודע על קצה המזלג, אבל בקיצור, כפי שאתם רואים, הם חיו בעולם לגמרי אחר מאשר החושבים והוגי הדעות בתוך ישראל שאני בספק האם היו מודעים או חשבו על העניינים הגדולים האלה. אבל כפי שאמרתי, זה לא היה דבר דמיוני. כמובן שזה היה סוד כמוס. כמובן שהגנרלים הבריטים לא הסגירו לישראל את פרטי תכנית ההגנה על המזרח התיכון, ושיקרו בעצם על עמיתיהם. אבל בישראל ידעו שיש גם משחק אחר בין המעצמות שנקרא אז המלחמה הקרה. אבל המנהיגים שחיו, וגם חלק מאיתנו, היו כל מיני שלבי משבר שבקלות יכלו להוביל. אני לא יכול להתאפק, רק איזו מילה אחרונה, שזאת הערת גילוי לי - גם אנשי מפ"ם, יש לי כאן דוקטורנטית שכותבת על מפ"ם בשנות החמישים, גם הם היו מודעים לאפשרות של מלחמת עולם שלישית, אבל לעומת מפא"י והשמאל מפ"ם ייחלו לניצחון סובייטי. אז יבוא הצדק והסוציאליזם למדינת ישראל. תודה.

מושב שני:

ד"ר גור אלרואי:

אני רוצה להתנצל בשמו של פרופ' יוסי בן-ארצי שהיה אמור להיות יושב הראש והוא לא יכול להגיע. אני שמח לפתוח את המושב השני של הכנס שעוסק בעסק הביש ופרשת לבון, ולהזמין את הדוברת הראשונה, הגברת רות קמחי, 32 שנה במערכת הביטחון, תואר שני בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, ועומדת לקראת סיום עבודת הדוקטורט בנושא "פעילות התנועה הציונית במצרים והתפתחות יחסי הגומלין בינה לבין הישוב בארץ-ישראל 1918-1948". בבקשה.

גב' רות קמחי – התנועה הציונית במצרים:

צהרים טובים. התנועה הציונית במצרים הייתה בית הגידול של גיבורי הפרשה. בזמן הקצר העומד לרשותי בחרתי להתמקד בנוער הציוני במצרים בשנות הארבעים, ובפעילות המחתרתית שלו עד 48' כרקע לנושא הכנס הזה. עד סוף 42' המדיניות של מוסדות הישוב כלפי הקהילות בארצות האסלאם התאפיינה באדישות ובהזנחה. למעט שיגור קבוע של שליחים למגביות, לא הושקעו במצרים מאמצים, לא בתעמולה ציונית, ולא בחינוך הנוער. רק ב-43' חל שינוי דרסטי בעמדת המוסדות כלפי ארצות אלה. הניתוק מאירופה והדי השואה שהחלו להגיע, הביאו להחלטה להסתער על ארצות המזרח, שהפכו להיות מאגר דמוגרפי חשוב לישוב. במאי 43' קיימה הסוכנות סמינר לשליחים והוחלט לעבוד בארצות המזרח בתנועה אחידה שנקראה אז "החלוץ האחיד". באותה תקופה פועלת במצרים רק תנועה חלוצית אחת, "השומר הצעיר", או בשמה המקומי "העברי הצעיר". זאת תנועה שהוקמה ב-32' על-ידי אנשים מקומיים ללא שליחים, ביוזמה מקומית, וערב המלחמה היא מנתה כמאה וחמישים חברים בשלושה קנים בקהיר. החל מקיץ 43' מתחילים להגיע למצרים השליחים לנוער. שליחי השומר הצעיר עובדים עצמאית עבור התנועה שלהם, ולא מצטרפים לתנועה האחידה. שליחי החלוץ האחיד פועלים בקרב שאר הנוער, כולל הנוער הדתי , בשלב הזה. בתחילת 46' פורשים החברים הדתיים מהחלוץ האחיד ויחד עם קבוצת חברים דתיים שפורשת מהשומר הצעיר הם מקימים את תנועת בני עקיבא במצרים. וכך, במחצית שנות הארבעים אנחנו מוצאים במצרים שלוש תנועות חלוציות – העברי הצעיר קרי, השומר הצעיר, החלוץ ובני עקיבא. בשלוש התנועות בשתי הערים הגדולות בערך כ-1,500 חניכים. אני רוצה לציין שבתקופה הזו הפעילות הציונית בתנועות הנוער הייתה לגלית. הציונות לא הייתה מחוץ לחוק. השליחים, לעומת זאת, חלקם עבדו בצורה בלתי לגלית כי הם הגיעו בלי ויזות.

מה הביא את הנוער שעד אז היה אדיש לכל אידיאולוגיה או פעילות פוליטית להצטרף לתנועות החלוציות? היה כאן שילוב של איומים והזדמנויות. מצד אחד האיומים – התגברות הלאומיות המצרית ודחיקת הזרים במערכת הכלכלית הביאו את הצעירים להבין כי מתקרב רגע האמת והם צריכים להתחיל לחשוב על כיוון חדש לחייהם. מצד שני הגיעו השליחים. זו הייתה ההזדמנות להצטרף לתנועה יהודית לאומית שעד אז למעשה לא הייתה לבני הנוער. כי לפני 43', חוץ משני שליחים שהגיעו באופן מזדמן לכמה שבועות, לא הייתה פעילות כזו שניסתה לסחוף את הנוער לתנועות החלוציות. רובו של הנוער נשאר נייטרלי, אך הצעירים שחיפשו שינוי, בחרו באחת משתי האלטרנטיבות – או התנועה הקומוניסטית, או התנועות החלוציות. הבחירה בין השתיים, לפחות בהתחלה, לא הייתה בחירה אידיאולוגית, אלא הייתה במידה רבה פרי המקרה – חוגים חברתיים, חבר הביא חבר, או השפעות של מורים בבתי ספר. אך ברגע שהצעירים הגיעו לתנועה החלוצית הם נכבשו, והתנועה הפכה לחלק מחייהם. הם בילו בה את כל שעות הפנאי, ספגו את האידיאולוגיה משליחים והעריצו את השליחים. התנועה נתנה להם טעם חדש לחיים, ובעיקר סיפקה להם זהות לאומית מוגדרת.

השליחים מצידם הגיעו למצרים עם תדמיות אוריינטליסטיות שהיו טבועות עמוק בישוב באותה תקופה. כל הרעיון של החלוץ האחיד, לדוגמה, התבסס לפחות על פניו, וזו הייתה הסיבה שניתנה, על כך שיוצאים לכבוש גלויות פרימיטיביות ונחשלות ולעבוד מול אנשים שאינם מסוגלים להבין את הגוונים ואת ההבדלים בין התנועות השונות בארץ. הסיבה האמיתית הייתה פוליטית, אבל זה לא נושא הדיון שלנו. והנה השליחים מגיעים בציפייה למצוא נוער נחשל ופרימיטיבי, והם מופתעים מהנוער שהם מוצאים שם. דוגמה אחת מיני רבות, אבנר וייזל, שהיה שליח השומר הצעיר, התפעל מהחברים הותיקים של התנועה, הבוגרים, ומספר, אני מצטטת: "זה היה נוער נפלא, אינטליגנטי ורב כשרונות, עם עדינות נפש שפשוט היה תענוג להיפגש עימו. אני הופתעתי ומאוד התבלבלתי. לא ציפיתי למצוא זאת במצרים. הייתה לי תדהמת אלוהים. הם תפסו אותי בתור אימפריאליסט-קולוניאליסט, וציטטו לי את סטאלין. אני לא תפסתי מה מתרחש פה". אגב, זה לא מפתיע, כי אחד הבחורים עליהם מדבר וייזל הינו פרופ' עזרא טלמור אשר הקים את החוג לפילוסופיה פה באוניברסיטת חיפה עם הקמת האוניברסיטה. כיום הינו יהודי בן שמונים ושש, שבע, חריף וחד, שעדין מלמד כאן כפרופסור אמריטוס ומגיע אחת לשבוע לחיפה מקיבוץ נחשונים, הקיבוץ שהוא וגרעינו הקימו בסוף שנות הארבעים.

פה ברצוני לעבור לפעילות המחתרתית של הנוער במצרים בשנות הארבעים. בנובמבר 45' היו לראשונה בקהיר מהומות אנטי-יהודיות, במהלכן נשרף בית הכנסת האשכנזי ונבזזו חנויות של יהודים. לא היו אגב נפגעים בנפש. למרות זאת השליחים לנוער שהיו שם החלו ללחוץ על שיגור שליח מיוחד להקמת מסגרת להגנה עצמית. חודש מאוחר יותר, בסוף דצמבר 45', מגיע שלמה חביליו להקים מסגרת כזו במצרים. הוא מקים ארגון בן כ-120 חברים, רובם בקהיר חלקם באלכסנדריה, ומגייס אליו אנשים נבחרים מתנועות הנוער, אבל גם צעירים שלא היו בתנועה. צעירים שלא רצו להגשים, אבל הרגישו ציונים ורצו להצטרף לארגון. הארגון היה מחתרתי והיררכי והיה מורכב מחוליות שהיו ממודרות זו מזו. כל חבר שהתגייס עבר טכס השבעה לארגון "ההגנה" עם תנ"ך ועם אקדח ועם דגל ועם כל כללי הטכס. מה שעשה אגב רושם עצום על כולם. החברים עוברים במצרים אימוני קפא"פ, נשק קר ונשק חם. לרשות הארגון עומדים סליקים מלאי נשק שהשאירו החיילים שהיו בצבא הבריטי.

בקיץ 46' חביליו מארגן קורס לחברי ההגנה במנרה. מגיעים אליו 42' חברים וזה נקרא "קורס מפקדים של ההגנה במצרים". הקורס נמשך מספר שבועות ותכניתו כוללת אימון הפרט, אימון כיתה, קפא"פ, סכין, תרגילי סדר, א"ש יום, א"ש לילה. אך גם אימונים בנשק קל, אימונים ברימון ואימונים בחבלה. בסיומו של הקורס מתקיים גם תרגיל מסכם באש חיה באגם החולה. הצעירים משולהבים. הם קיבלו אקשן. היה בכך שינוי מרתק לעומת החיים המשעממים שהם ניהלו עד אז. בתום הקורס, ז'ק צביה שהדריך בקורס מגיע למצרים לקבל את הפיקוד על המסגרת באלכסנדריה. זמן קצר לאחר מכן הוא נעשה מפקד המסגרת בכל מצרים, כי חביליו נאלץ לעזוב. ופה אני רוצה רגע לעצור ולשאול שאלה שלדעתי מתבקשת – הנחת העבודה של הארגון הייתה מלכתחילה שבמקרה של התפרעויות חברי הארגון אמורים לבלום את המתפרעים עד שתגיע משטרה, לא יותר מזה. כשחביליו יצא למשימה הוא קיבל הוראה חד-משמעית מיצחק שדה להימנע מלסבך את אנשי המקום בהאשמות של חתירה ופגיעה בשלטון. לשם מה, אם כך, הועמד מלכתחילה לרשות חברי הארגון נשק חם? לאיזה צורך הם אומנו במנרה ברימונים או בתתי-מקלעים, לדוגמה? האם מישהו היה מעלה בדעתו לאשר שימוש בנשק חם מול מתפרעים בארץ ערבית בכל סיטואציה שלא תהיה? מדוע אומנו במנרה בחבלה? הכוונה הרי הייתה להגן על הקהילה ולא לחשוף אותה לסכנות מיותרות. שלא לדבר על שבירת המידור בארגון, כי ברגע שכל חברי החוליות שהיו ממודרות זו מזו מגיעים ביחד לקורס במנרה, המידור נשבר וכולם מכירים את כולם.

זאת ועוד, למרות שחביליו קיבל הוראה להפעיל את חברי הארגון רק במסיבות בטחון והגנה על חיי היהודים, בפועל, בשל ריב סמכויות בשטח בינו לבין לוי אברהמי שהיה נציג ההגנה שם, הוראה זו לא נשמרת. אברהמי משלב את החברים בפעילויות חשאיות עבור הש"י והמחלקה המדינית. לדוגמה, חבר אחד של הארגון, רן אתנה, משמש כאלחוטאי בתחנת אלחוט שהוקמה במקום. הוא מתקשר לארץ פעם ביום, לפעמים פעמיים ביום משך שנה שלמה, מתוך דירת רווקים במרכז העיר ששם היה מוסלק המכשיר. מצטרפות אליו באופו קבוע שתי בחורות חברות הארגון שמשמשות ככיסוי, כאילו זוג הולך לדירת רווקים. אבל השאלה מה היה קורה אם החבר'ה האלה, רן ואחת משתי הבחורות כתושבים מקומיים, היו נתפסים תוך כדי שידור? חברים אחרים עוסקים בעבודה שוטפת עבור הש"י כמו איסוף ידיעות או צילום חומר מודיעיני שהגיע ממקורות של יולנד הרמר. אחרים מבצעים סיורי שטח וצילום בנמלי אלכסנדריה ופורט סעיד. שני חברים באלכסנדריה עוסקים בזיוף ויזות ותעודות מעבר עבור עליה ד'. וחלקם עוסקים אף בכמה מהפעילויות האלה במקביל.

בקיץ 47' ז'ק צביה נקרא לחזור לארץ. הוא לא מוחזר למצרים ולא נשלח לו מחליף. אחריו עוזבים לוי אברהמי ויעקב עיני שהיה נציג המחלקה המדינית. במקום נשארים רק השליחים מתנועות הנוער, שלא היו מוסמכים לטפל בארגון הגנה מקומי, וגם היו ממודרים ממנו. הם לא היו שותפי סוד בכלל לכל נושא המסגרת. הארגון מונה אז כתשעים חברים, כשברשותם סליקים מלאים בנשק. וזאת ללא מפקד אחראי מהארץ. המבנה ההיררכי שכל כך חיוני לפעילות מחתרתית מתערער לגמרי. לוי אברהמי שחוזר ארצה מתריע על כך וכותב לגלילי מספר מכתבים. גלילי אז היה הרמ"א, ראש המפקדה הארצית. הוא כותב לו, אני מצטטת: "כיום כאשר יתכן ונשקפת סכנה של ממש ליהודי גושן (גושן זה הכינוי של מצרים) עומד סניפנו שם חסר אונים, עזוב ובסימן של התפוררות". הוא דורש כי שליחים מתאימים ישוגרו מיד למצרים ומזהיר כי העבודה שם מחייבת זהירות ושיקול דעת רבים, ושבמקרה של תקלה ולו הקטנה ביותר, ייגרמו סיבוכים לקהילה היהודית ולתנועות הנוער.

יגאל אלון אשר האחריות הפורמלית על ההגנה בארצות המזרח הייתה עליו, לוחץ כבר מתחילת 47' לקיים דיון עקרוני ולהחליט על מדיניות לגבי ההגנה בארצות המזרח. בסוגריים אני רוצה להגיד גם שכשחביליו נשלח, גם כשז'ק נשלח למצרים, הם לא קיבלו ממש הנחיות. הם קיבלו הנחיות מאוד כלליות ואמרו להם – תקימו מה שאתם חושבים לנכון. לא הייתה מדיניות, לא הייתה תורת עבודה. ז'ק גם טוען שהוא היה מדווח ארצה פעם בכמה חודשים דוח תקופתי וז'ק בן-אדם מסודר ומאוד דייקן, ומעולם לא קיבל תשובה. זה היה ארגון למעשה בלי אבא. אז כאמור אלון כבר מתחילת 47' לוחץ ואומר – בואו נשב ונחליט: או שממשיכים ואז צריך לקבוע מדיניות ולהחליט על איך עובדים שם, או שסוגרים את העניינים. רק ב-18 לאוקטובר 47' מתקיים סוף סוף הדיון. משתתפים בו בן-גוריון, אנשי המחלקה המדינית, ראשי ההגנה והפלמ"ח והשליחים שהקימו מסגרות בעיראק, סוריה ומצרים. עיקר הדיון נסב סביב השאלה העקרונית אם יש בכוחו של ארגון הגנה מקומי להגן על יהודי המקום, או שמא ימיט עליהם אסון. בשל חילוקי הדעות מחליטים לא להחליט, ומסכמים כי יהיה המשך דיון בנושא. המשך הדיון לא מתקיים, המלחמה בארץ פורצת, נושאים קריטיים יותר דוחקים את הדיון בשאלת ההגנה בארצות המזרח. אלון מודיע שבתנאים אלה הוא מסיר מעצמו כל אחריות לנושא. הנושא יורד מסדר היום ולא מטופל יותר.

וכך, דווקא במצב הרגיש של הקהילה במצרים, ערב הכ"ט בנובמבר 47' ולאחריו, נוצר מצב שארגון ההגנה המקומי מוקפא, לא מסוגל לסייע לקהילה בשעת צרה. חמור מזאת, התנהלותו ללא מפקד יכולה הייתה לגרום לקהילה נזק כפול ומכופל. חברים מחזיקים בבתי הוריהם סליקים מאולתרים עם נשק וחומר מרשיע. מעבירים נשק ממקום למקום במזוודות. מסתובבים עם אקדחים שלא היה בהם כל צורך אופרטיבי. בני סדבון, אביו של ניצב יוסי סדבון, העיד: "הסתובבנו עם אקדח טעון ועם כדור בקנה. מוכנים ממש לקרב". לאיזה צורך? קרבות לא היו שם. היה פה שוִיץ, או אבו-עלי בלשון המקום, אך גם התלהמות נעורים שקיבלה לדעתי לגיטימציה מהקורס שהם עברו במנרה. אם דאגו ללמד אותם שימוש בנשק והשאירו ברשותם נשק, הרי שנראה להם לגיטימי גם להשתמש בנשק הזה או לפחות להחזיק אותו. ואין בשטח שום מפקד אחראי שיכול להרגיע את הרוחות ולבלום את מה שקורה. אחד מהחברים באלכסנדריה, לדוגמה, סטודנט באוניברסיטה המקומית, החזיק אקדח בלוקר שלו באוניברסיטה. כשהוא נעצר במאי 48' האקדח עדין היה שם. למזלו לא פרצו את הלוקר כדי לפנות אותו לסטודנט אחר. או נושא מכשיר האלחוט. רן אתנה, כאמור, שהיה אלחוטן, עזב את מצרים בקיץ 47' עם עזיבת שליחי ההגנה. המכשיר נשאר במקום. הוא עצמו אינו זוכר למי הוא השאיר אותו. יש עדויות רבות וסותרות על גורלו של המכשיר. לפחות שני חברים מהארגון, אחד מקהיר ואחד מאלכסנדריה, כל אחד מהם טוען בנפרד שהרדיו בו היה מוסלק מכשיר האלחוט היה בבית הוריו בליל המעצרים כשבאו לעצור אותו. עדות אחרת מספרת כי מכשיר האלחוט הוסתר בבית דפוס בו עבד אחד החברים. יש לי עוד שלוש עדויות נוספות על שלושה אנשים נוספים הטוענים כי הם פרקו את המכשיר. חלק טוענים שזרקו אותו לנילוס, חלק טוענים שזרקו את חלקיו למדבר. לפי כל העדויות האלה היו שמונה מכשירים לפחות במצרים, אבל היה רק אחד, אולי שניים. זה רק מראה עד כמה האנשים היו לחוצים. לא משנה איזו מהעדויות הייתה מדויקת. העובדה היא שמכשיר אחד לפחות נשאר שם, והחבר'ה היו נבוכים. הם הרגישו שהם נותרו עם תפוח אדמה לוהט בין הידיים בלי הוראות מה לעשות איתו. מה היה קורה אם מישהו היה נתפס עם המכשיר או עם חלקים ממנו? או אם מישהו היה נתפס עם נשק חם עליו או בסליק מאולתר בביתו? או עם תעודות מעבר מזויפות בתיק או גומיות של חותמות של ויזות בכיסים? ויש מספר עדויות על כך שכך הם הסתובבו. מה היה קורה לו נתפסו צעירים בעת צילום חומר מודיעיני והיו מואשמים כי נתנו ידם לפעילות ריגול בארץ מושבם. לו שמץ מהדברים האלה היה נחשף, זה לא היה עולה רק בחיי אנשים. הקהילה כולה הייתה מסתבכת ומואשמת בחתרנות נגד השלטון.

בכאוס הזה שהשתרר לאחר עזיבת השליחים היה פוטנציאל ליותר מעסק ביש אחד. לא הייתה קורית אז תקלה לא הייתה צריכה להישאל השאלה שנשאלה עד ל-54' "מי נתן את ההוראה?" אלא "מי לא נתן את ההוראה?". מי לא נתן את ההוראה להוציא לשם שליח מיד לאחר כ"ט בנובמבר לאחת משתי משימות – להישאר במקום ולפקד על האנשים ועל כל הפעילות המחתרתית שם, וללוות את הקהילה לקראת הצרה שעמדה בפתח, או לאסוף את הנשק ואת כל האמצעים המרשיעים, להנחות את אנשי הארגון להיערך להגנה עצמית ללא נשק חם, ולסלק את מכשיר האלחוט מהשטח. אבל זה לא קרה ואנשים פשוט ננטשו לנפשם. הנימוקים שהושמעו בהזדמנויות שונות כי הישוב התכונן אז למלחמה וכי כל חיל היה חשוב, אינם משכנעים. שליח או שניים שהיו נשלחים ולו רק לשבועיים שלושה לעשות שם סדר, לא היו משנים את מצב המלחמה בארץ באופן מהותי. נראה לי כי את הסיבה האמיתית לנטישה אפשר למצוא בדברים שאמר אחד מבכירי הסוכנות כבר בסוף 46'.: "עם החזרה לעבודה באירופה, אפנת המזרח חלפה". באחת ההזדמנויות בהן סיפר חביליו את סיפור ההגנה במצרים, והיו הרבה כאלה, הוא אמר: "בעבודה מחתרתית יש לפעמים מזל רע, ולפעמים נס". במצרים זה היה נס שאף אחד לא הסתבך הסתבכות של ממש לפני 54'.

בפברואר 48' התחילו להגיע ידיעות מוסמכות מהמקורות של יולנד הרמר על מעצרים צפויים בקרב חברי התנועות הציוניות. ג'ו ולאן שהיה שליח לנוער מדווח על כך ארצה ומציין כי הפעילים המרכזיים והשליחים מוכרחים להסתלק. עם שני קווים מתחת ושני סימני קריאה. הוא מבקש השתתפות סימלית להוצאתם ממצרים בסך עשר לירות לאיש. הוא גם מסביר - האנשים חברי התנועות אין להם כסף וזה לא הזמן מבחינה בטחונית לערוך מגביות בקרב עשירי מצרים. אחד מהנמענים בסוכנות כותב על גבי המכתב של ג'ו הוראה בכתב יד – השליחים יצאו על חשבוננו, החלוצים על חשבונם. זה ממש לא מובן, בעיקר לאור דברים שאמר שאול אביגור, ראש המוסד לעליה ב', ימים מספר קודם לכן בפני הוד הפועל של ההסתדרות. בדבריו הוא הדגיש כי לאור המצב אחרי הכ"ט בנובמבר יש צורך להיערך להמשך ההעפלה מארצות הערביות הקרובות. אגב, באותה ישיבה עצמה דווח כי כל מעפיל מאירופה עלה למוסד לעליה מאה וחמישים דולר. אם כך, מדוע אי אפשר היה להקציב עשר לירות לחילוץ פעיל ציוני ממצרים שעומד בפני סכנת מעצר מוחשית? יתרה מזאת, זמן קצר לפני המעצרים כבר ידעו גם את שמות האנשים, לא רק א העובדה שהולכים לעצור אלא היו רשימות עם שמות. אנשים לא הוזהרו ולא דאגו לחלצם בזמן. היו שם אנשים עם דרכונים זרים שיכלו בהתרעה של חצי יום לקום ולעזוב, ואף אחד לא קיבל התרעה על כך. וכך, ערב ה-15 במאי 48' נעצרים מאות יהודים באשמת פעילות ציונית ומוחזקים למעלה משנה במחנות המעצר. בין העצורים עשרות פעילים מרכזיים של החלוץ האחיד, ביניהם שליח, שמואל שפיטלניק, שהיה איש הגרעין הראשון של התנועה שעלה ב-45' ארצה, והוחזר ב-48' ...

... נעצרו רק כתריסר פעילים מרכזיים. אלי פלג, שליח השומר הצעיר שפעל במחתרת ולא נעצר, נשאר למעשה השליח היחיד במקום, עד עזיבתו בסוף מאי 48'. הוא הצליח לארגן לפני שהוא עזב את בוגרי תנועתו השומר הצעיר כארגון ציוני מחתרתי להמשך העבודה החינוכית, אך בעיקר כמסגרת תמיכה לקהילה בנושא הגנה ועליה.

ולסיום אנקדוטה או הדובדבן שעל הקצפת, לדעתי. מסתבר כי הרעיון של פעולות חבלה במצרים בשיתוף הנוער המקומי לא נולד ב-51'. ביולי 48' שולחים ארתור בן-נתן וראובן שילוח את דוד מגן, האיש שלהם ברומא, למשימה במצרים. לפני צאתו הוא פוגש באירופה את אלי פלג שנותן לו תדרוך כללי על מצרים, מוסר לו דרכי תקשורת לרלף חודרה, איש השומר הצעיר שהיה מפקד בשטח, ושולח עימו כספים והנחיות לאנשיו. מגן יוצא מרומא למרסיי, שם במעבדת התיעוד של המוסד לעליה מתאימים לו את הדרכון - תמונות, חתימות, מה שצריך, שם, והוא יוצא למצרים. הוא מגיע, נפגש עם חודרה ומציג את עצמו כטד קרוס וטוען כי הוא הינו מזכירו האישי של שרתוק. על פי עדויות הפעילים במקום הוא מבקש מחודרה להקצות לו חוליה בת חמישה אנשים לאימונים בנשק כדי לבצע משימה מיוחדת שהוטלה עליו – חיסול מספר אנשי מפתח במצרים. הוא מתחייב כי לאחר הפעולה הוא ימלט את האנשים ממצרים בעזרת דרכונים מזוייפים. הוא מורה להם להקשיב לקול ישראל ביום ובשעה מסוימים כדי לשמוע סיסמה שתאשר את סמכותו בנושא המשימה המיוחדת, וכך היה. הם שומעים את הסיסמה, רלף חודרה מציע לו אנשים לביצוע המשימה, הם קובעים עימו להיפגש ולהתחיל באימוני הנשק, ואז בדקה התשעים הוא מודיע שבשלב זה הפעולה נדחית והוא עוזב את מצרים.

זה כאמור היה במחצית השניה של יולי. בראשון לספטמבר הוא מגיע שוב למצרים לביקור שני. על ביקור זה נמצא בארכיון ההגנה דוח מפורט בחתימתו. זהו דוח מודיעיני על המצב במצרים, אך גם דוח מבצעי על פעילותו ועל פגישותיו. בדוח זה שכותרתו "מבצע ניילון 2" מדווח דוד מגן כי הוא שוב נפגש עם חודרה, וכי חודרה ארגן לו חוליה של שבעה אנשים שתעמוד לרשותו בכל עת ולכל תפקיד. הוא מודיע כי שיגר כבר שניים מהם לאלכסנדריה לפעילות איסופית. הוא מזכיר בדוח אגב גם מכשיר אלחוט שהציב במקום קבוע ובטוח בתל אל-כביר, ממנו ניתן יהיה לשדר ביום ובלילה. האם זה המכשיר שהושאר במצרים ב-47'? אולי מכשיר חדש? מי היה אמור לשדר ממנו? על כך אין תשובה לא בדוח הזה ולא בשום מקום אחר לא מצאתי. מה שכן היו שתי עדויות של אנשי השומר הצעיר, אחת שמדברת על רכישת חלקים למכשיר והוא אגב מציין שהמכשיר הצריך תיקון מסוים, ועוד עדות שדיברה על העברת המכשיר שעד אז היה במשרד בבנין "מוביליה" בקהיר, על העברתו למקום אחר. כנראה אותה העברה לתל אל-כביר. מגן היה בביקור השני 12 יום רק. בסוף הדוח שלו הוא כותב כי בשל בעיות אישיות שהיו לו במצרים, בעיות עליהן הוא דיווח לארתור בן-נתן בעל-פה, הוא נאלץ לקשר את שהותו. אך הוא מציין כי הוא מתכנן גיחה נוספת למצרים כדי להמשיך במשימה. בספרו האוטוביוגרפי של ארתור בן-נתן עולה כי, קודם כל הוא מאשר את העובדה שדוד מגן פעל במצרים. הוא לא נכנס לפרטי המבצע, אך הוא מספר כי מגן נאלץ לעזוב את מצרים בשל הסתבכות רומנטית עם נסיכה מצריה. מגן לא מוחזר שוב למצרים והמבצע מתבטל.

כל הסיפור מזכיר מאוד את עסק הביש בשנות החמישים, רק שלמזלם של כולם התכנית של 48' לא יצאה לפועל בזכות אותה נסיכה מצריה כנראה. ועוד קוריוז קטן לסיום, עוד מכנה משותף בין עסק הביש שנמנע ב-48' לבין עסק הביש שקרה ב-54' – דוד מגן שעבר למוסד עם ביטול המחלקה המדינית, נעצר מספר שנים מאוחר יותר לאחר שהציע את שרותיו כסוכן כפול למצרים. גם הוא, כאברי אלעד, "האדם השלישי", הוחזר ארצה בתואנות שונות, נעצר, נשפט ונידון ל-15 שנות מאסר. הדמיון בין המקרים פנטסטי אבל זו רק מקריות. פיליפ נתנזון זכרונו לברכה, מנידוני הפרשה, ידיד טוב וקולגה שלי לעבודה שנים רבות, אמר באחת ההזדמנויות – "בשבילנו שליח היה משיח". זה מסביר את נכונות הנוער להתגייס לכל פעולה בלי לשאול הרבה שאלות, גם בשנות הארבעים וגם בשנות החמישים. ההתפכחות באה מאוחר יותר. תודה.

ד"ר גור אלרואי:

תודה רבה. הדובר השני הוא פרופ' מיכאל לסקר. פרופ' לסקר מלמד במחלקה החדשה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מחקריו מתמקדים ביהודי ארצות אגן הים התיכון וצרפת, יחסי ישראל-ערב, הזירה הבין-ערבית והחברה הישראלית. ספריו האחרונים – "Israel and the Maghreb, from Statehood to Oslo" שיצא לאחרונה בשנה זו ו- "ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1948-1970" שעדין בדפוס. בבקשה.

פרופ' מיכאל לסקר – המהלכים שהובילו לעסק הביש:

חוקרים נכבדים, קהל יקר. ההרצאה הקודמת מתחברת היטב עם הנושא שלי, זה במידה רבה המשך, ההרצאה שלי היא המשך למה שנאמר קודם לכן. היו קיימות מחתרות במצרים לפני מחתרת עסק הביש, לפני מבצע "סוזאנה". הפעולות היו די דומות, אם כי חלק מהן, כפי שנאמר זה עתה, לא בוצעו. הפעילות הייתה דו-מסלולית. ריגול ואיסוף מידע מודיעיני. הדברים האלה היו קיימים לפני רשת עסק הביש, גם עניני חבלה. המסלול השני קשור בפעילות ציונית ובענייני עליה. אני אדבר על מחתרת מרכזית שהייתה קיימת לפני 1951, לפני שג'ון דרלינג, אברהם דר, מגיע למצרים באפריל 1951 ופועל להקמת שני תאים, תא אלכסנדרוני ותא קהירי שיפעל בעיתוי המתאים בענייני חבלה, בלוחמה פסיכולוגית. הפעילות שהייתה קיימת לפני כן, הוזכר כאן השם של טד קרוס. הנסיון להביא לחבלה, הפעילות הזאת הייתה קיימת ב-48'. היא לא יצאה לפועל, ופעילות שהייתה קיימת אחרי 1951 עם העיתוי של 1954 ערב חתימת ההסכם האנגלו-מצרי. ידוע שפעילות מחתרתית הייתה קיימת במצרים כבר בשנות השלושים. היו סוכנים למיניהם של המחלקה המדינית של הסוכנות, בין השאר נחום וילנסקי. הגיעו גם אחרים- יעקב צ'רנוביץ' צור מטעם הסוכנות היהודית, שאמנם הוא לא עסק ממש בענייני ריגול ותמיד באיסוף חומר מודיעיני, אבל תפקידו היה גם כן לעקוב מקורב אחרי המתרחש במצרים. משה שרתוק גייס בשנות הארבעים את יולנד הרמר מבית גבאי, שהכיסוי שלה היה כתבת טורים ב"פלסטיין פוסט" והיא ידעה להתחבר אל החוגים הנכונים גם בצמרת הפוליטית וגם בליגה הערבית שהוקמה ב-1945. כך שפעילות מחתרתית לגווניה, באם מדובר על איסוף חומר מודיעיני, באם מדובר על ריגול בניסיון להביא לפעולה חבלנית, קרי הפעילות של טד קרוס שלא יצאה לפועל בקיץ 1948; או הסוכנים למיניהם שפעלו בשטח, הפעילות הזאת הייתה קיימת בחלקה מאז תחילת שנות השלושים.

בתום המלחמה ברור ליהודי מצרים שעתידם במדינה הזאת אינו בטוח. לא הייתה פה דרמה כמו בעיראק בעקבות הפרהוד של יוני 1941, אבל דיברו על השיקול להגירה, חלק עליה, חלק הגירה לארצות השונות. המהומות שהיו במצרים, בקהיר ובאלכסנדריה בנובמבר 1945, היו מכוונות בעיקר כלפי הבריטים. אבל המהומות היו ממש בתאריך של הצהרת בלפור, 28 שנים להצהרת בלפור, הבהירו ליהודים שעתידם אינו מזהיר. נכון, היו כבר סימנים קודם לכן, לאחר 1936, עם הבעת הסולידריות של המצרים עם ערביי ארץ-ישראל בתקופת המרד הערבי. בשנות השלושים המאוחרות הפעילות של "האחים המוסלמים" ושל "מצרים הצעירה" גם כן הבהירו ליהודים, למרות שלגבי מצרים הצעירה זו הייתה תנועה לא גדולה, אבל לגבי האחים המוסלמים הם החלו לצבור כוח באותה תקופה. היה ברור ליהודים, לפחות למנהיגי הקהילה, שהעתיד אינו מזהיר. ואנחנו יודעים את זה מהפגישות שהיו לסר מיילס למפסון, השגריר הבריטי עם ראשי הקהילות היהודיות. 1945 היא נקודת המפנה. בעקבות המהומות היהודים מבינים שעם ההתפתחויות באזור יהיה להם קשה במצרים.

בשנים שלאחר מכן, 1946, 1947, במיוחד לאחר החלטת האום 181 כ"ט בנובמבר לחלק את ארץ-ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית, דחיקת היהודים לשוליים הכלכליים, לפחות עם חוק החברות הזרות שאמור היה לצמצם את הניידות הכלכלית של יהודי מצרים. החלה התעוררות ממשית לחשוב על היום שהיהודים יצטרכו לעזוב. נכון, העזיבה הזאת אף פעם לא הייתה במכה אחת. אנחנו לא רואים מבצע "עזרא ונחמיה" כפי שהיה בעיראק ב-1950, 1951, או "על כנפי נשרים", עלית הצלה של יהודי תימן, או עליה בקנה מידה מסיבי כפי שהייתה מלוב או מרומניה בשלהי שנות בארבעים תחילת שנות החמישים. אבל בהחלט מדובר על האפשרות שהיהודים יצטרכו לעזוב. רוב היהודים ב-47', 48', הבינו שלטווח ארוך אין להם עתיד. הרעיון שאמנם בא לידי ביטוי בעידן נאצר, הרעיון של הומוגניות לאומית שמצרים צריכה להיות לא רק "יודנריין", היא צריכה להיות נקיה ממיעוטים אתניים-דתיים וגורמים זרים. הדברים האלה היו נהירים ליהודים. אנחנו מוצאים את זה בקורספונדנציה, בחומר הארכיוני, ששם המסרים שהעבירו ראשי הקהילות , גם אלה שהיו א-ציונים ואפילו אנטי-ציונים, העבירו את המסר שהעתיד של יהודי מצרים לוט בערפל. המסרים גם הועברו על ידי הרב הראשי חיים נחום אפנדי לגורמים ישראלים באמצעות גורם שלישי, באמצעות נשיאי הקהילות בקהיר ובאלכסנדריה, שאין עתיד לטווח ארוך לקהילה היהודית. המלחמה שפרצה במאי 1948, מלחמת תש"ח, אכן נחתה באופן קשה על היהודים. רכוש של יהודים עוקל על ידי השלטונות. לאחר המלחמה חלק מהרכוש הוחזר לאותם יהודים שנותרו במצרים. אלה שעזבו כמובן שהרכוש לא הוחזר להם. יהודים נכלאו במחנות ריכוז. זה לא רק כלל פעילים ופעילות מהתנועה הציונית שהייתה במצרים, אלא גם פעילים קומוניסטיים שבחלקם הלא-מבוטל היו גם יהודים. קל היה מאוד על פי צווי החירום של ממשלת מחמוד פחמי אלנוקרשי להכניס למחנות ריכוז כל מיני אנשים שניתן היה להאשים אותם בפעילות ציונית או בפעילות חבלנית בפוטנציה.

בעקבות המלחמה המצב של היהודים משתפר. יהודים בתקופה הזאת של מלחמת תש"ח לא גורשו ממצרים. אמנם לא ניתן להם לעזוב את מצרים בזמן המלחמה באופן לגלי, באופן רסמי, אבל עם תום המלחמה החיים חוזרים לקדמותם. לאותם היהודים שנשארו במצרים הוחזר ברוב המקרים רכושם. היהודים שהיו במחנות ריכוז שוחררו. פעילות ציונית כמובן ירדה למחתרת, זו הייתה ציונות של מרתפים, אבל לא היו רדיפות של ממש כלפי היהודים. בעקבות הסכמי שביתת הנשק בפברואר 1949 ניתן לומר בוודאות שמצרים לא ממש התנגדה שהיהודים יצאו. הבעיה הייתה למצוא פתרון ליהודים שהיו חסרי נתינות, אלמנט מרכזי בקרב יהודי מצרים. השלטון לא כל כך רצה שיהודים בעלי נתינות מצרית יעזבו, אבל מעטים בקרב יהודי מצרים החזיקו באזרחות מצרית. רוב היהודים או שהם היו בעלי נתינות זרה, או חסרי נתינות. לגבי יהודים חסרי נתינות לא הייתה בעיה לצאת לאחר סיום המלחמה. לגבי היהודים חסרי הנתינות, נמצאה נוסחה שממשלת מצרים הסכימה לה שהעניקה היתרי יציאה ליהודים ומדינות ששם גם שימשו מעין תחנות מעבר ליהודים, תחנות מעבר של הסוכנות בדרכן בארץ, אם מדובר על עולים ולא מהגרים לארצות אחרות. איטליה וצרפת, המדינות הללו יעניקו לעולים אשרות כניסה. המוסד לעליה ב' שכבר פעל במצרים בתקופת מלחמת העולם השניה, מגביר את פעילותו בעקבות הסכמי שביתת הנשק.

הוזכרה לפני כן המחתרת שהוקמה עוד בזמן המלחמה ביוזמתו במידה רבה של אלי פלג, שליח השומר הצעיר מקיבוץ גת, שפעל במצרים מאוקטובר 1946 ועד אשר הוא עוזב את מצרים ב-28 במאי 1948. השליח האחרון שלא נכלא, נשאר ובתקופה הזאת של 47', 48', הוא מסייע להקים את התשתית למחתרת החדשה, מחתרת שמורכבת מאנשי תנועתו השומר הצעיר, שאליהם מצטרפים אנשי החלוץ ובני עקיבא. המחתרת הזאת שכבר הוציאה יהודים אחרי יוני 1948 במספרים מצומצמים, בעיקר עליה של צעירים דרך נמל אלכסנדריה. הפעילות הזאת תופסת תאוצה בעקבות הסכמי שביתת הנשק כאשר מגיעים השליחים של המוסד לעליה ב'. אני הולך לומר דבר שנשמע אבסורדי – אני חושב שאיך שהוא, בהקשר או שלא בהקשר להסכמי שביתת הנשק בין ישראל למצרים, נוצרה איזו שהיא הבנה בין מצרים לבין ישראל שישראל תוכל באיזו שהיא דרך לארגן ולפקח על יציאת היהודים שהיציאה הזאת תיעשה בצורה מסודרת. לא פלא שאחד מהשליחים בשנים מאוחרות יותר, שלמה הלל שפעל כשליח המוסד לעליה ב' במצרים, הגדיר את המחתרת הזאת במצרים כמחתרת דה-לוקס. אני מדבר כרגע על ההיבט של הפעילות המחתרתית הזאת שעוסקת בענייני עליה, רק בענייני עליה. היו עוד היבטים שתכף אתייחס אליהם. כך שבעקבות הסכמי שביתת הנשק שהמצב לכאורה משתפר והיהודים חוזרים למסלול הרגיל ומנסים לשקם את עצמם מבחינה כלכלית, ברור שאין עתיד וצריך להוציא את היהודים.

בין מאי 1948 ועד תחילת 1950 20,000 אלף יהודים עוזבים את מצרים מתוך 75,000 יהודים שהיו שם. 14,000 מתוך ה-20,000 עולים לישראל. רובם, לא כולם, רובם באמצעות המחתרת שאלי פלג ופעילי תנועות הנוער הציוניות הקימו ב-47' – 48'. השליחים שמגיעים באביב 1949, השליחים של המוסד לעליה ב' ושל המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון, מחלקה בסוכנות היהודית שעסקה בתעמולה ציונית, בחינוך עברי בתנאי מחתרת. הם פעלו לא רק כמו המוסד לעליה ב', כך גם אותה מחלקה. הם פעלו ברחבי צפון אפריקה, מצרים וארצות המגרב. השליחים האלה מגיעים למצרים. אני כמעט בטוח שהשלטונות ידעו דבר או חצי דבר על הפעילות הזאת. גם ההסבר לכך הוא שמדי פעם השלטונות היו פושטים על משרדי הנסיעות שהוקמו, שהפכו למנגנוני עליה, משרדי נסיעות אחד באלכסנדריה ואחד בקהיר, שבחסות הפעילים המקומיים ובחסות המוסד לעליה ב' הם היו פושטים על המוסדות האלה, מחרימים מסמכים, מחזירים את המסמכים. מדי פעם היו עולים שיצאו במסגרת של המוסד לעליה ב' והפעילים המקומיים שהתרעמו על כך שלא מעלים אותם, כי חלק מהמדיניות עוד לפני מדיניות הסלקציה שהייתה ב-1951, הייתה מדיניות של מבדקי בריאות. נוצרה פה מערכת שלמה בחסות המוסד לעליה ב' והפעילים המקומיים. בתי החולים הקהילתיים של הקהילה היהודית בקהיר או באלכסנדריה ערכו מבדקי בריאות לעולים. הוכנו רשימות שהשליחים של המוסד לעליה ב' אישרו אותן כדי שהם יקבלו גם כן אישור כניסה לאיטליה ולצרפת בדרכם לישראל. כך שאין ספק שהשלטונות ידעו על כך. הפעילות הזאת הוציאה אלפי יהודים לארץ, למרות המגבלות, למרות ויסות העלייה כתוצאה מהמדיניות של המוסד לתיאום, זה המוסד שמתאם בין ממשלת ישראל לסוכנות היהודית הן בענייני עליה והן בענייני קליטה. בכל זאת הוצאו אלפי יהודים. הפעילות הזאת הייתה מוצלחת. החל עם בואו של שליח המוסד לעליה ב' הראשון אליהו ברכה שנמצא כאן בקהל איתנו. לאחר מכן שלמה כהן אברבנאל, אחיו של השופט חיים כהן ואחד מותיקי המוסד לתפקידים מיוחדים בשנים מאוחרות יותר. שלמה הלל שפעל שם הוא אחד האנשים המרכזיים כאן בהרצאה שלי. ולאחר הגיעו השליחים הנוספים בנימין אבוטבול וז'ק מוטולה. אז חלק אחד מהפעילות של המוסד לעליה ב' זה להעלות את היהודים. הפעילות המשולבת של השליחים שפעלו מאחורי הקלעים ואנשי השטח, רובם אנשי השומר הצעיר אבל במהלך הזמן גם פעילי החלוץ ובני עקיבא ככל שאלה השתחררו ממחנות הריכוז וחזרו לפעילות, וההנהגה הרזרבית הצעירה מהמפלגות האלה. זה היה היבט אחד מההיבט הדו-מסלולי.

הדבר השני – מדובר על פעילות שנגדיר אותה פעילות מודיעינית. מה שאני הולך להביא בפניכם זה נשמע מאוד חסמבאי, אבל כנראה שהדברים אכן כך היו, יתכן שהם היו חובבניים אבל הייתה פעילות, היה ניסיון לאגור מידע מודיעיני ולהעביר אותו לישראל. המחתרת שנוסדה בזמנו על ידי אלי פלג בחלקה הגדול, בחלקה המכריע, היא עסקה בעליה ב'. וזה היה בחסות המוסד לעליה ב'. הפעילות הציונית הייתה בחסות המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון. אבל היה את ההיבט המודיעיני. ומי שהיה, אין לי ספק שהנוכחות של טדי קרוס שאמנם רצה להביא לפעולות חבלה, אבל הפעילות שלו שעסקה בעניינים שלא קשורים בענייני עליה והפעילות של אותה יולנד הרמר שהזכרתי אותה קודם, שגויסה בתחילת שנות הארבעים על ידי המחלקה המדינית של הסוכנות כדי ללקט מידע למען הישוב הארצישראלי ואחר-כך אחרי מאי 48' למען מדינת ישראל. פה אספו מידע כדי להעביר אותו לישראל. אני אתאר, אני אצטט כאן את דבריו של רלף חודרה שהיה אחד מראשי המחתרת במצרים. הוא היה הדמות הדומיננטית לפחות עד 1950 בענייני עליה, בקשר שלו עם המוסד לעליה ב', וגם בעניינים מודיעיניים יחד עם עורך הדין רודולף פלפול ויולנד הרמר. ופה אתם רואים את השילוב של עליה עם פעילות אחרת. אני מצטט: "מחוץ לענייני עליה שתפסו חלק ניכר ומכריע בעבודתנו, היה עוד שטח בו לקח חלק פעיל מספר מוגבל של חברי ארגוננו. זה היה שטח מודיעין פוליטי וצבאי. שיתפתי פעולה עם שני אישים שפעלו במגזר המודיעיני. אישיות אחת הייתה יולנד הרמר, אשר טיפחה קשרים בקרב חוגים מצריים רמי דרג, אותה פגשתי בקביעות מסויימת. אני קורא בשמה כי היא הלכה לעולמה. ליולנד הייתה דירה בבנין גדול בקהיר, ובמקרה התגוררה באותו בנין קרובת משפחתי. היה בבנין שוער שהיה רגיל לראות אותי פוקד את בית קרובת המשפחה. ולכן נוכחותי בבנין לא עוררה כל חשדות. מה שלא ידע השוער הוא שבסיום ביקור אצל הקרובה הייתי עולה עוד חמש קומות לדירתה של יולנד. היא הייתה מוסרת לי ידיעות שונות, לעיתים בעל-פה ולעיתים בכתב. וכשהייתי עוזב את הבניין היה השוער משוכנע שביקרתי ביקור שגרתי. ידיעות אלה וידיעות נוספות שהיינו מקבלים ממקורות אחרים היו מסווגות לשני תחומים – היו ידיעות על הפעילות הפוליטית של מדינות ערב. אני זוכר שהיו בידי פרוטוקולים שלמים מישיבת מספר ועדות של הליגה הערבית, ימים אחדים בלבד לאחר התכנסותן. והיו ידיעות רסמיות על הלך הרוחות בקרב חוגים ממשלתיים מצריים שונים. העברתי ידיעות בעלות אופי צבאי. העברנו ידיעות רבות משטח האויב וכן תעודות ומסמכים בהן צוינו שמות חברי ממשלה, קצינים בכירים ואישים רמי דרג. הצלחנו גם לגייס שירותי מעבדת צילום ובעזרתה צילמנו את המסמכים החשובים ביותר על מנת להקל על שיגורם. מספר האנשים שעסק בתחום העדין הזה היה מוגבל ביותר. בעייתנו המתמדת הייתה איך להעביר חומר רגיש זה ליעדו. בתקופת פעילותי עד 1950 עמדו לרשותנו אמצעים דלים ומאולתרים. לדוגמה – לא היה בידינו מכשיר קשר. נאלצנו להשתמש בדיו סתרים, במזוודות או תיקים בעלי דפנות כפולים וגם בסבון חלול. כל קבוצת עולים שיצאה את מצרים נשאה בחפציה ללא ידיעתה תעודות ומסמכים חשובים מוסתרים בשפופרות משחת שינים או משחת גילוח".

הפעילות הזאת, שוב, כאן זה נשמע מאוד, אולי יש בזה גם יומרנות מסויימת, אבל כנראה שיש גם גרגירי אמת בכל מה שנאמר. הפעילות הזאת קדמה לפעילות הדו-מסלולית שבאה בשנים מאוחרות יותר. מצד אחד המחתרת של מבצע סוזאנה, מבצע עסק הביש, שזה היה מסלול אחד, והמסלול השני שבו עסק מכס בינט שמגיע למצרים ב-1952, שעוסק בענייני מודיעין. המסלול הראשון עוסק בענייני לוחמה פסיכולוגית, חבלה. ההיבט השני עוסק בענייני מודיעין. כך שיש קשר מחבר - הנסיון לכמעט פעילות חבלה בימי טדי קרוס. הפעילות של איסוף מודיעיני מה שאני מתאר לכם מדבריו של רלף חודרה. לגבי חבלה אנחנו יודעים מה קורה. זה לא התחיל ב-1954, זה גם לא מתחיל ב-1951. ב-1951 זה לסלול את הדרך למחתרת שתעסוק בדברים האלה, והעיתוי המתאים היה 1954, ערב חתימת ההסכם האנגלו-מצרי. אבל עוד לפני הפעולות האלה, עוד לפני שאברהם דר, ג'ון דרלינג, מגיע למצרים, כבר היו תכניות בכיוונים כאלה.

אני פה ממשיך ורוצה בחלק האחרון של ההרצאה שלי, ואני חושב שזה חלק חשוב מאוד, להבהיר דבר שאני חושב שלא הובן. אני חושב שגם במחקרים שלי בעבר וגם בספרו של אביעזר גולן שהוא ספר טוב למרות מגמתיות שיש בו, המחתרת שאני תיארתי בפניכם ועל קצה המזלג כי הזמן לא מאפשר, המחתרת הן של המוסד לעליה ב' והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון שעסקו בענייני עליה וציונות והן בפעילות הנפרדת של המודיעין שחלק מהאנשים שעסקו בעליה גם בנפרד עסקו בפעילות הזאת, בהיבט הזה, הם סוללים את הדרך למחתרת שאברהם דר מקים לאחר אפריל 1952. ואני יכול לומר לכם שכאשר הוא מגיע למצרים, אברהם דר, עם דרכון בריטי כדרכון בריטי של גיברלטר כביכול, עם אשרת תיירים לשלושה חודשים שהוציאה הקונסוליה המצרית בלונדון, זה כמובן הכל היה מזויף. הוא מבקש את עזרת הפעילים המקומיים לסייע לו בגיוס פעילים למחתרת שהוא רוצה להקים. לגבי התאים, התא האלכסנדרוני והתא הקהירי שיעסקו לטווח ארוך באיזה שהוא שלב בלוחמה פסיכולוגית ובפעילות חבלנית. הוא נפגש עם השליח של המוסד לעליה ב' באותה תקופה, שלמה הלל, ובאמצעות שלמה הוא מסביר לו שהוא רוצה לגייס, אני מצטט: "חבורת צעירים נאמנים ומהימנים לגוף מחתרתי". הוא מסביר את התכנית – לכנס קבוצה של צעירים שיכינו תשתית, בסיסים מסווגים היטב בבתי דירות בערים הגדולות, סליקים של נשק וחמרי חבלה, וגם שיהיה מאגר רזרבי. כי המחתרת ברגע שאנשים פועלים לאחר זמן-מה הם מתעייפים, יש צורך לרענן את המערכת ולהביא אנשים חדשים. אז הוא מתכנן ושוטח בפני שלמה הלל את תורתו בענין הזה. הוא אומר: "הפעילים שיהיו חלק מהמחתרת החדשה יתנתקו מתנועות הנוער הציוניות יאומנו בשיטות חבלה שונות, בתורת הלוחמה הפסיכולוגית", ובהינתן האות לישראל, דר לא הוציא מכלל האפשרות, היו לו אספירציות בהחלט גדולות, אפשרות של הסתננות לשורות של האחים המוסלמים במצרים. השליח, שלמה הלל, נועץ בעוזריו עובדיה דנון שתרם למחתרת החדשה את סמי עזר, ויקטור לוי ומאיר מיוחס, שלא היו קשורים במחתרת הישנה, ואילו ויקטור סעדיה, אחד מהאנשים הבכירים במחתרת הציונית מאז 1948 ועד שהוא עוזב את מצרים בסוף 1951 ממליץ על ד"ר מוסא מרזוק, מאיר זעפרן ואלי נעים. וכמובן גם על מרסל ניניו שנבחרה לשמש אשת קשר בין התא האלכסנדרוני והתא הקהירי ועם ישראל.

מספרת ניניו, אני מצטט: "ד"ר ויקטור סעדיה אמר לי שדרושה צעירה לשליחויות שיש בהן סכנה. למחרת חזרתי, נפגשתי עם ד"ר סעדיה. הפגישה הייתה בקרן רחוב, סמוך למקום עבודתי בהפסקת הצהרים. הוא בא מלווה בגבר צנום, נמוך קומה (זה היה שלמה הלל) אותו הציג בשם מרטן. כל אשר נרמז לי (ניניו) אודותיו היה שהוא שליח מן הארץ. כעבור מספר ימים התקשר סעדיה וקובע עימי פגישה, שוב ברחוב, ליד תחנת האוטובוס בהליופוליס. אך הפעם בערב, בתום העבודה. ושוב בא למפגש מלווה באדם נוסף. תכירי, ידיד שלי, ג'ון דרלינג (אברהם דר) ומיד הוא מסתלק". כך נוצרו המגעים הראשונים. אברהם דר עוזב באוגוסט 1951 את מצרים, הוא שב פעם נוספת שנה לאחר מכן וסולל את הדרך להכשרת הצעירים. חלק מהצעירים האלה – ויקטור לוי, משה מרזוק, רוברט דסה ופיליפ נתנזון, שעברו אכן אימונם בישראל בשנים 1952 – 1953, וכאן בעצם נוצרה המחתרת. אני לא אכנס לכל העניינים של המחתרת, אני רק אציין כך. אני גם לא אכנס לפרטים, אתם יודעים את כל השאר, שניים שנידונו למוות, אלה שקיבלו 15 שנה מאסר עולם, אלה שזוכו וכל השאר. אני רק אציין דבר אחד – המחתרת של מבצע סוזאנה לא נולדה מתוך הפעילות של המוסד לעליה ב' או של פעילויות מודיעיניות לפני כן, אלא באמצעות מה שראיתם כאן עכשיו, שלמה הלל ופעילים שפעלו במסגרת המוסד לעליה ב' בענייני עליה, המחתרת של עסק הביש לא נולדה מתוך המחתרת הישנה. אבל אנשי המחתרת הישנה שימשו כמתווכים. התיווך הזה הביא לגיוס האנשים למחתרת החדשה שקמה באביב-קיץ 1951 ומצאה את העיתוי המתאים לפעול בקיץ 1954.

מסקנות – מצרים ידעה מחתרות שונות לאורך כל התקופות. הפעילות שהייתה לא ב-51' עם בואו של דר, אלא מ-52' ועד חשיפת הרשת, עד חשיפת מבצע סוזאנה, הפעילות הייתה כפולה. גם הפעילות של המחתרת הזאת שהייתה אמורה לעסוק בענייני חבלה. יש לנו היסטוריונים שמציגים את זה כמחתרת לענייני ריגול. היא לא עסקה בענייני ריגול. היא עסקה בענייני חבלה. וכמובן המסלול השני כאן זה המסלול של מכס בינט שאמנם היה בקשר עם מרסל ניניו, והוא פעם אפילו החליף מילה עם הפעילים של מחתרת עסק הביש, אבל הוא עמד מאחורי דלת ודיבר אליהם מאחורי דלת, דרך הסדק. פה היו שני מסלולים בתקופה הזאת – גם מכס בינט שנחשף בגלל הקשר שלו עם מרסל ניניו שנשברה תחת חקירה, וגם המסלול השני של עסק הביש. אני אסיים ואומר דבר שאני חושב שהוא חשוב. אני דווקא, ופה אני לא אהיה כל כך אובייקטיבי, אני חסיד של המחתרת הישנה. המחתרת הזאת, ואגב אני לא בא באשמה אל אף אחד שהיה פעיל בשנים 51' – 54', זה חלק מבעיות שישראל נמצאת במזרח התיכון והייתה במצב של מלחמה ואנשים עושים טעויות והאנשים האלה היו נפלאים בעיניי, גם אלה שהיו בארץ ומאשימים אותם בכל מיני האשמות, וגם הצעירים שבאמת עשו עבודה נפלאה. אבל אם אנחנו מדברים על סיפור הצלחה, המחתרת הישנה היא סיפור הצלחה. לא היו סיבוכים, למרות שהיו מעצרים מדי פעם של פעילים מקומיים. הוציאו מתוך 14,000 יהודים לפחות 11,000 באמצעות המחתרת הזאת. העלייה הזאת הביאה אנשים מאוד מאוד איכותיים לישראל. והדבר האחרון שיש ויכוח עם ההיסטוריונים – כפי שנאמר בפאנל הקודם לגבי החמצות הזדמנויות בקשרינו עם ישראל, שאנחנו החמצנו הזדמנויות במגעים האלה עם כל המנהיגים הערבים והנציגים שלהם. אנחנו לא החמצנו שום הזדמנות, זה לא היה משא ומתן, אך אחד לא היה מוכן לשלום בתקופה הזאת. אני מסכים פה עם ד"ר בר-און. אני בעצמי בספר שלי על ישראל והמגרב אני בא לאותה מסקנה שלנו לא היה מה להציע לערבים ולערבים לא היה מה להציע לנו. מה אנחנו היינו יכולים להסכים? לביצוע החלטת האו"ם 194 ו-181? והם יכירו בישראל? נאצר שהיה מוכן להיפגש איתנו, הרי כשאמרו שהוא מוכן להיפגש איתנו, הרי היו לו תכניות פן-ערביות ברוח המעגל הערבי והמעגל האסלאמי והמעגל האפריקני. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו. בתקופת עסק הביש הרי בא חבר פרלמט בריטי יהודי בשם מוריס אורבך. הוא נפגש עם נאצר. נאצר מספר לאורבך – אני הייתי מוכן לעשות שלום עם ישראל. ולמה אורבך מגיע? זה כדי לנסות ולרכך את הגזרות שהיו אמורות לנחות על נדוני הפרשה. והוא אומר לו – אני מוכן להכיר בישראל אבל יש את האחים המוסלמים, ויש לי אופוזיציה. תמיד היו תירוצים.

ואחרון בהקשר לזה, כמו שלגבי החמצת הזדמנויות, יש כאלה שטוענים שעסק הביש הביא לקץ הקהילה היהודית. ואני אומר בשפה לא אקדמית "בוקרה פי אל מישמיש". לא היה ולא נברא. המדיניות להומוגניות לאומית של נאצר הייתה קימת מיולי 52' ברגע שהוא עלה לשלטון. הוא היה זקוק לעיתוי המתאים כדי לבצע אותה. אוקטובר-נובמבר 1956 זה היה העיתוי המתאים לבצע הומוגניות לאומית. הסכסוך הערבי-ישראלי והפרשה הזאת לא הייתה קשורה בשום אופן בענין הזה. כי מיעוטים אחרים כמו המיעוט היווני שיוון, האפוטרופוס של המיעוט היווני במצרים, לא הייתה במלחמה, לא הייתה המעורבת בסכסוך הערבי-ישראלי והנה תראו מה קרה למיעוט היווני. גם הוא מצא את דרכו החוצה. זה היה חלק מהמדיניות של הלאומנות הפן-ערבית. תודה.

ד"ר גור אלרואי:

תודה רבה. אני מבקש להזמין את אחרון הדוברים, ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל הד"ר מוטי גולני. ספרו האחרון "מלחמות לא קורות מעצמן" יצא לאחרונה ובקרוב יראה אור ספר נוסף בשם "בעור שיניו" המתאר דרך יומנו של המזכיר הראשי הנרי גרני את ימי המנדט האחרונים בארץ-ישראל. בבקשה מוטי.

ד"ר מוטי גולני – מלחמת סיני ונידוני עסק הביש:

צהרים טובים. להיות דובר אחרון במושב צהרים זה לא פשוט, ובכל זאת. לדון בנושא כזה אתה כל הזמן נע בין היסטוריה לבין כמעט אקטואליה באשר אנשים בחלקם שהיו מעורבים בפרשה עדין איתנו עד מאה ועשרים. מכיוון שזיכרון לטעמי הוא עניין של אקטואליה, היינו אתה רואה את מה שהיה לפי מה שמעניין אותך היום, הדברים מאוד רגישים ומטבע הדברים המחקר עדין לא מיצה את עצמו גם מהסיבה הזו. יתר על כן על עסק הביש נכתבו מאות רבות של עמודים ונדמה שכל פעם שיוצא ספר חדש אנחנו יודעים פחות. וזה לא מקרה. הפרשה סבוכה, כמעט בלשית. תוסיפו לזה את העובדה שלא כל החומר שוחרר ומי יודע מתי ישוחרר לעיון וגם כאשר ישחררו אותו לעיון אנחנו אז אולי נגלה מה הושמד ותמיד יישאר מקום לפרשנות ופרנסה להיסטוריונים. ובכל זאת יש טעם לעסוק בענין הזה כיוון שהוא היה עניין שלא הסתיים בפרשה בלשית ריגולית כזו או אחרת. הפרשה, או עסק הביש ואחריו הפרשה, היו חלק מההיסטוריה, וחלק מרכזי לטעמי, של ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני נתבקשתי לדבר כאן על הקשר של מלחמת סיני ונידוני עסק הביש. שהרי כמעט מפליא הדבר כיצד לאחר מלחמת סיני לא שוחררו נידוני עסק הביש ואני מיד אסביר למה אני מתכון. איפה שהוא בשנות התשעים נערכה תכנית טלוויזיה, אתם מכירים את הסדרה חיים שכאלה, והסדרה הייתה יחד עם נידוני הפרשה. היה פרק מאוד מרתק. התכנית צולמה ועוכבה למשך זמן ארוך מאוד על ידי הצנזורה. בין השאר כיוון שנאמרו שם דברים שאפילו בשנות התשעים לא היו כל כך נוחים למערכת הביטחון. אז עוד ישב במשרד הביטחון שומר החותם חיים ישראלי ומה שלא היה ראוי או פגע בזכרו של בן-גוריון בודאי לא יכול היה לעבור. ואני שהייתי שרוי אז בעיצומו של הדוקטורט, עסקתי במלחמת סיני בשיתוף מערכת הביטחון, התבקשתי כדי שהתכנית תעלה לאוויר, התבקשתי לבדוק מה הקשר בין מלחמת סיני לבין נידוני עסק הביש כי העדים טענו בתכנית בתוקף רב שאפשר היה לשחרר אותם לאחר מלחמת סיני. הנה לישראל היו 5,000 שבויים ובידי המצרים היה רק טייס ישראלי אחד, יונתן אטקס, הוא שוחרר בתמורה לאותם 5,000 והשאר נשארו כידוע בכלא עד 1968. הטענה הזו הייתה צריכה בדיקה ואני הלכתי לבדוק, החומר נפתח בפניי, לפחות חלקו. אני לא יודע מה לא נפתח. התוצאות היו דלות. מה שמצאתי בחומר הוא בעיקר הסתייגויות שקשורות למצב המדיני במיוחד של ישראל בחורף 1956-1957, מול הלחץ של ארצות הברית בעיקר לסגת מסיני ומיד, והניסיון של ישראל להוציא כמה פרות ראויים מפרשת הנסיגה, אני אתאר את זה מיד. לא מצאתי שום רצון, שום נחרצות לשחרר את נידוני עסק הביש, שהרי צריך לזכור שכדי לשחרר אותם היה צריך להכיר בהם קודם. היינו ישראל הייתה צריכה לקחת אחריות שילוחית על האסירים הללו, היינו להודות באחריותה למעשה באווירה של פוסט מלחמת סיני, ומלחמת סיני הייתה קשורה בקנוניה ידועה. לא דיברו על הכל, בודאי לא על העניין הזה.

ובכל זאת משהו כן נעשה אחרי מלחמת סיני. ומה שנעשה זה כמעט מצווה הבאה בעבירה, כלומר מה שנעשה מעיד בעיקר על מה שלא נעשה. ב-9 בנובמבר 1956, ימים ספורים אחרי תום המלחמה, יומיים אחרי תום המלחמה, נשלחה לפורט סעיד חוליה בפיקודו של אברהם דר, ג'ון דרלינג, שהקשר שלו לעסק הביש ידוע, או לחוליה לפחות. יחד עמו היה אריה לובה אליאב וקשר. הם נשלחו, שימו לב לא פחות ולא יותר, כדי לחלץ את יהודי מצרים. זאת אומרת השלישייה הזו הייתה אמורה לחלץ את יהודי מצרים בשעת רצון של הקשר של ישראל עם הבריטים והצרפתים. בשלב הראשון דובר על אפשרות שישתתפו גם לוחמים משייטת 13 וגדוד מודיעין צרפתי מיוחד שהיה אז בפורט סעיד, אלא שכבר עם יציאת החוליה, כאמור ב-9 בנובמבר, ברור היה אלף – שהאנגלו-צרפתים יישארו רק בפורט סעיד וגם זה זמני ...

... מנותק מהעניין הזה בסופו של דבר שאול אביגור ואנשיו הם שלקחו אחריות על המהלך. החוליה הגיעה לפורט סעיד ומתוך כמאתיים יהודים שהיא מצאה שם היא הצליחה להביא ארצה בלילה של ה-17 – 18 בנובמבר ששים וחמישה יהודים. ללא ספק מעשה יפה, אבל רחוק מאוד מהיומרות של הפקודה או הצהרת הכוונות ערב היציאה.

אין ספק שהרשלנות של מבצע "תושייה" מזכירה במשהו את הרשלנות של עסק הביש. בשני המקרים לא נעשה מאמץ ניכר לדאוג לאנשים בשטח. והשאלה ששואל את עצמו ההיסטוריון - מדוע? מדוע אחרי מלחמת סיני לא נעשה מאמץ מדיני ראוי לשמו לשחרר את האנשים? ואני רוצה להוציא מהדיון לצורך העניין את הטיעון המוסרי, כי נדמה לי שלא צריך להיות ויכוח בדבר האחריות המתבקשת של המדינה על אנשיה בעורף האויב. אלא שמדינת ישראל לא הייתה הראשונה ולא האחרונה שהפקירה או השאירה אנשים בשטח כתוצאה מפעולות שהשתיקה יפה להם. בודאי הדברים נכונים בפרספקטיבה של היום, כאשר ברור לכולנו שהיה צריך לעשות מעשה. הנושא הזה לא עמד לדיון בחורף 1956-1957 כאשר הייתה אפשרות, לפחות עקרונית, לשחרר את האסירים, אלא אני מבקש להתרכז בשתי שאלות עיקריות לצורך העניין. השאלה האחת כללית, קשורה למדיניות הביטחון של ישראל באותה תקופה, והשאלה השניה המסובכת והרגישה עוד יותר, ואני מבטיח להיות זהיר, היא כמובן השאלה הפרסונלית.

בענין הכללי, אין ספק שאם אחרי מלחמת סיני ובאוריה של ההצלחה של אותו זמן, נדמה היה למישהו, וכשאני אומר מישהו אני מתכוון בעיקר לבן-גוריון ודיין, אם היה נדמה להם שמה שנעשה ב-1954 לא היה ראוי מבחינה מדינית, הזיק לישראל מבחינה מדינית, אולי היה קל להם יותר להסתכל על הדברים בעיניים אחרות. כי אתה לא יכול להימנע מהרושם שהם נמנעים בכוונה גדולה מלדון בנושא. וכשאתה בודק את מדיניות ישראל באותן שנים, אני רוצה לומר בענין הזה שני דברים, עובר קו אחד משליחות רוברטסון בפברואר 1951 ועד הסכם ורמר החשאי בין צרפת לבין ישראל ביוני 1956. ומיד אני אקשור את הדברים לנושא שלנו. בישראל ראו את הצורך בבעלת ברית שיש לה גם יכולת מדינית וגם יכולת צבאית כעניין קיומי, לא פחות. בעיקר מאז 1951. הרי הסצינה של ביקור רוברטסון ידועה אולי לחלק מהאנשים, אני אסביר על מה מדובר. בפברואר יום אחד הופיעה כאן בחיפה משחתת בריטית וירד קצין שהיה דומה מאוד לנציב העליון שעזב רק שלוש שנים קודם לכן, ואתה מוצא פה ושם בעיתונים "הנציב העליון חזר". מי שכתב את זה התבדח אבל הוא לא ידע כמה הוא היה קרוב לאמת. ורוברטסון שהיה מפקד הכוחות הבריטיים במזרח הים התיכון הגיע לשיחות, נמצא כאן פרופ' מיכאל כהן אני מניח שהוא ידבר על העניין הזה יותר בהרחבה, במסגרת האפשרות של מלחמת עולם שלישית, ובכל אופן מה שנקרא ההגנה על המזרח התיכון. אני לא ארחיב בסוגיה הזאת, אני רק אומר שכאשר הגנרל שטח את בקשותיו לפני ראש הממשלה ושר הביטחון ושר החוץ, מר בן-גוריון ושרת, התשובה של בן-גוריון הייתה תשובה מעניינת, והיה צריך להבין בן-גוריונית כדי לפרש אותה, אבל אחר-כך הוא דיבר דברים ברורים. בן-גוריון אומר לגנרל, אחרי שהוא אומר - אנחנו רוצים שימוש בנמל חיפה, אנחנו רוצים מחסנים, מעבר אווירי, וכיוצא באלה בקשות צנועות לסיוע, אמר לו בן-גוריון – בסדר, אבל אנחנו כמו ניו-זילנד. פירושו של דבר, זאת אומרת אנחנו רוצים להיות חלק מהקומון-וולת', מחבר העמים הבריטי, חלק ממערכת הבריתות שלכם, כי לא נוכל לתת דבר כזה בלי שישראל תהיה מכמעט בת-חסות של בריטניה. כמובן שהגנרל לא היה לו מה להשיב, זה לא היה מתחום סמכותו, זה הוחזר ללונדון ושם העניין סורב. אבל ישראל מחזרת מאז 1951 אחר ארצות הברית, אחר בריטניה, אחר צרפת. שעה שהממשל הרפובליקני החדש עלה לשלטון בוושינגטון ב-1953 היה ברור שהוא לא שש לקשר גלוי מדי עם ישראל. הממשל של אייזנהאור היה מסויג מאוד בלשון המעטה מקשרים מיוחדים עם ישראל, ולמרות הלחץ, כמעט התחנונים שהפעילה ישראל כלפי וושינגטון נראה היה שזה לא עובד. הבריטים אותו הדבר.

רק ב-1955, ובעיקר ב-1956, כאשר בשלו היחסים עם צרפת, ישראל קיבלה את המגיע לה לדעתה, היינו בעלת ברית שהייתה מוכנה לתמוך גם בנשק וגם תמיכה מדינית כללית. אני לא מציע לייחס את מלחמת סיני רק לעסקת הנשק הצ'כו-מצרית הידועה. היא חלק ממהלך גדול יותר שודאי יאיץ את המלחמה. אני מציע לראות את מלחמת סיני כחלק מהמחויבות של ישראל במקרה הזה לצרפת, ודרכה גם לבריטניה, היינו – אתם תהיו העילה עבורנו לתקוף בסואץ ואנחנו בתמורה נגבה אתכם לאורך כל הדרך, שהרי בסתיו 56' ישראל לא הייתה מאוימת יותר מאשר בסתיו 55', ואז היא לא יצאה כידוע למלחמה. וגם בלי שאני יכול עכשיו לפרט את כל המהלכים שקדמו למלחמת סיני, אני רק אומר שבבסיס מלחמת סיני הייתה הברית עם צרפת והייתה הקנוניה. הייתה קנוניה כיוון שלא הייתה לישראל סיבה קונקרטית לצאת לתקוף. כאשר, ומורל'ה כותב את זה נפלא ביומן לשכת הרמטכ"ל, כאשר דיין בא ביום שני ה-29 באוקטובר בבוקר אל בן-גוריון החולה בביתו בתל-אביב, ושעת השין, מה שנקרא יום הע', היום של המלחמה זה אותו יום שני ה-29 בחודש, שעת השין נקבעה לשעה חמש לפי שעון ישראל אחר הצהרים. בן-גוריון יושב במיטתו, כך כותב מורל'ה, ושואל את דיין – משה, למה אנחנו יוצאים היום למלחמה? על בן-גוריון אפשר להגיד הרבה דברים טובים. חוש הומור זה לא היה התחום שלו, בודאי לא ערב לחמה. אז דיין עונה לו תשובה מתבקשת – מה זאת אומרת למה? כי השעה תהיה חמש. ואז הם מתחילים לדון ברצינות רבה, וכאן המקור לשאלה של בן-גוריון מה עושים עם שני המברקים ששלח אייזנהאור באותו לילה "אל תתקפו את ירדן"? מה עושים, כי ישראל עומדת לתקוף. קודם כל את מצרים, ובאותה הזדמנות גם את ירדן, אם הכל ילך כשורה.

אבל יש בעיה רצינית עם ארצות הברית, וזאת ארצות הברית של אייזנהאור, זה לא פשוט. והם מתקשים לנסח סיבה טובה, עד כדי ניסיון קלוש שלא עלה יפה לביים תקריות בגבול, לשלוח עיתונאים לבקר פצועים בבתי חולים, וחוץ מהשגריר הבריטי שאף אחד לא סיפר לו למה הולכת להיות מלחמה, אף אחד לא האמין שיש לישראל באמת סיבה לתקוף באותה תקופה, אלא סיבה מדינית, אגב רצינית מאוד, אפשר להגיד שהיא ריאלית, אפשר להגיד שלא. אבל זו הסיבה, זו סיבה קונקרטית. לצורך זה היה צריך את הקנוניה הידועה שלפיה ישראל כאילו תוקפת ואנגליה וצרפת כאילו נותנות אולטימטום וישראל כאילו, אני מתכוון כאילו במובן המקורי של המילה, כאילו נענית לאולטימטום והמצרים לא נענים לאולטימטום, ואז שתי המעצמות הוותיקות כאילו באות להשכין שלום בתעלת סואץ, מהלך שהשתיקה יפה לו. צריך לזכור שבאווירה של אחרי מלחמת סיני, כל מהלך שנועד להחזיר את השליטה הבריטית בתעלת סואץ, נתפס כקשור לממשל של אידן או קודם לממשל של צ'רצ'יל ואידן, אם אני מדבר על 1954. היינו שדיבורים על עסק הביש או הכרה בנידוני עסק הביש באווירה שאחרי מלחמת סיני נוכח היחסים העכורים בין ארצות הברית ובנות בריתה בנאט"ו, משבר חשוב בפני עצמו. באווירה הזאת כל דבר היה נקשר לבריטניה. והדבר האחרון שבן-גוריון ודיין רצו באותה תקופה זה להביך את בריטניה, שיחד עם צרפת נתנה איזה שהוא גיבוי, אמנם לא מספיק לדעת בן-גוריון ודיין, ואני חושב שהם צדקו בנקודה הזאת, נתנה איזה שהוא גיבוי לישראל במיקוח על איזו נסיגה, מתי נסיגה, ומה ישראל תקבל בתמורה. כך שמבחינה מדינית לא היה עולה על הדעת לדבר על הקנוניה של אוקטובר 56' וגם לא על המעשה של קיץ 54'. זאת אומרת זה היה בלתי נסבל מבחינת מעמדה המדיני של ישראל אחרי מלחמת סיני.

כאן אני רוצה לעבור לשאלה השניה שהיא אני מודה קצת יותר רגישה ורב הנסתר על הגלוי. אני מתכוון כאן להיבט הפרסונלי. שהרי ב-1954 דובר על מקבלי החלטות כאלה, וב-1956 לפחות חלקם כבר היו אחרים. ואני לא מתכוון לשחקני המשנה. אני מתכוון ממש לצמרת, מהסיבה הפשוטה, כיוון שבמלחמת סיני ואחריה כל ההחלטות החשובות התקבלו בקשר שבין בן-גוריון לבין דיין. פרס היה מעורב כמובן אבל לא הייתה לו אותה השפעה. לכן אני לא אתייחס לאלה שמתחת. אותו הדבר לגבי 1954 שם מה שמשמעותי זה המשולש שרת כראש ממשלה ושר החוץ, לבון כשר הביטחון ודיין כרמטכ"ל. השאר לצורך העניין פחות חשובים כדי לתת תשובה למה ישראל לא לחצה לשחרר את נידוני עסק הביש אחרי מלחמת סיני. ובכן, מה השתנה בין 1954 ל-1956 בהיבט הפרסונלי? נדמה לי שקודם כל, וזה כולם כאן יודעים, שרת ולבון כבר לא היו בתמונה. שניהם הודחו, האחד בפברואר 1955, זה לבון, שרת הודח ביוני 1956. לא אדרש כאן לפרשת ההדחות, רק אומר שמי שנשאר בצמרת היה משה דיין, מי שהיה ראש המטה הכללי גם ב-1954 וגם ב-1956. מי שלא היה פעיל ב-1954 היה דוד בן-גוריון שהיה אז שרוי בהרפתקה הלא-מוצלחת שלו בשדה בוקר. הוא עצמו נדמה לי הצטער על כך, ואנחנו מוצאים אותו ב-1956 שוב כראש הממשלה ושר הביטחון.

התעלומה הגדולה ביותר לצורך העניין קשורה במקומו של דיין בכל הפרשה. נדמה לי שאף היסטוריון עדין לא הצליח לשים את היד, ואני גם בספק אם מישהו מאתנו יצליח לשים את היד בצורה משכנעת על מקומו של דיין בכל הפרשה, וזה מהסיבות שציינתי בתחילת הרצאתי. יחד עם זאת, מפליא בעיני משהו שעד עבודתה החשובה של איל כפכפי זיכרונה לברכה, הביוגרפיה שכתבה על פנחס לבון, אף אחד לא ניסה באמת ובתמים לבדוק את מי שהיה מעורב בעסק הזה מראשיתו ועד אחריתו. אחד שבמקרה היה לו גם תפקיד שקשור לפרשה הזאת, ראש המטה הכללי. היינו, לטעון שדיין היה קשור ישירות לעניין, צריך להוכיח. אבל לטעון שהוא לא היה קשור בכלל לעניין, לא עולה על הדעת, לא יכול להיות. במיוחד שמדובר בקצין כמו משה דיין, שמה שעניין אותו באמת זה מדיניות בטחון יותר מאשר אויב מימין אויב משמאל, ואיך ינוהל הקרב. דיין היה רמטכ"ל מדיני גם בגלל הכשרתו בשנות הארבעים, וגם בגלל שזה היה העניין העיקרי שלו. מלחמת סיני שהחלק המלחמתי בה שולי בסך הכל, מדובר במשבר שמתחיל בשלהי יולי 56' ונגמר במרץ 1957. מבחינת המעשה הישראלי בן-גוריון אישר. דיין יזם, דחף, ביצע. וזה לא התחיל ב-1956. דיין הוא אקטיביסט מדיני באופן גלוי עוד לפני כניסתו ללשכת הרמטכ"ל, בודאי אחרי זה. אי אפשר לומר על משה דיין שנעשה משהו על ידי שר הביטחון או ראש הממשלה, בעיקר במקרה של שרת, והוא נשאר שקט בצד. כמו שדיין היתמם אחרי עסק הביש ואמר – זו הייתה הוראה של שר הביטחון, מה אתם רוצים ממני? דיין אמר לשרת בפניו - אתה לא ראוי. הרמטכ"ל אומר לראש הממשלה.

ביוני 1954, לפני עסק הביש, על רקע של מחלוקת בנושא של רכש טנקים עם שר הביטחון לבון, דיין התפטר, חזר בו. הוא אמר ... מול שר בטחון ושר הביטחון נאלץ לחזור בו. שנה אחרי עסק הביש, באוגוסט 1955, שוב דיין מתפטר, הפעם במחאה על מדיניות ראש הממשלה שרת בנושא פעולות התגמול, בטחון שוטף. גם הפעם דעתו התקבלה. הפעם גם בן-גוריון היה בשטח, והוא סייע לו. כלומר אי אפשר לומר שמשה דיין היה חף מעשיה, חף מביקורת, באשר לממונים עליו. אחת היא אם זה ראש הממשלה או שר הביטחון, ולכן מעניינת שתיקתו בענין הזה. שתיקתו במרכאות בזמן עסק הביש, ושתיקתו לא במרכאות אחרי מלחמת סיני מול האפשרות שהייתה אולי, קשה לדעת, לשחרר את נידוני עסק הביש. אני רוצה לומר על דיין, בלי שאני אכנס כאן לפרטים, כי אז אנחנו מסתבכים כאן בהרים של חומר, שמעבר לעובדה שדיין היה מאוד אקטיבי, הוא, ופרס סייע לו בענין הזה שנים רבות, הוא ניסה להטמיע את הסיפור שעל פיו משה דיין לא היה בארץ בזמן עסק הביש, כולנו יודעים. ובכן זה לא מדויק. בפעולה הראשונה בתחילת יולי דיין היה בארץ. דיין עזב את הארץ לסיור בארצות הברית ובצרפת ב-11 ביולי. הוא חזר ב-19 באוגוסט והוא זה שירד לשדה בוקר כדי לספר לבן-גוריון את הגירסה הידועה – לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי. זה שר הביטחון, הוא ולא אחר. עכשיו אולי בן-גוריון שמע בפעם הראשונה על מה מדובר. אולי. לפחות בצורה מפורטת. דיין גם, כפי שעולה מהחומר ופה אין מחלוקות משבתי טבת ועד איל כפכפי, דיין היה מעורב בהכנות לועדת החקירה, ועדת אולשן-דורי, שמינה שרת. בעיצוב הדוחות, במה יאמר, במה לא יאמר בדוחות. הוא גם העיד בפני הועדה כמובן. מה ידע דיין לפני? קשה לומר. האם דיין הכיר את יחידה 131? בודאי. האם הוא ידע שמתכוונים להפעיל אותה במצרים? נראה שכן. אף אחד לא הוכיח שהוא נתן את הפקודה להפעיל אותה.

אני רוצה לסכם את העניין הזה. אני רוצה להדגיש בענין הזה ולומר שמעורבות של אישים צבאיים בנושא מדיניות בטחון הייתה דבר נפוץ מאוד בשנות החמישים. רק דוגמה קטנה כדי לסבר את האוזן – תכנית המלחמה של ישראל, "תכנית לביא" קראו לה, שעסקה במדיניות בטחון יותר מאשר בנושאים צבאיים, עוצבה במטה הכללי ומי שהיה אחראי עליה היו אנשים כמו דיין, יובל נאמן, יותר מאוחר עסק בזה מאיר עמית, ורבים אחרים. כלומר לא הייתה אף אישיות מדינית או פוליטית שהייתה מעורבת בזה באופן ישיר. ולכן צריך לחפש במעשה הזה של עסק הביש, שהוא לטעמי מעשה מדיני, היינו לערער את יחסי מצרים עם בריטניה ערב פינוי אפשרי שהוא מעשה מדיני, צריך לחפש את טביעות ידיו של הרמטכ"ל. מדוע זה חשוב? כיוון שזה מוסיף איזה שהוא משקל לעובדה שדיין הסתייג מאוד מאוד מאזכור עסק הביש אחרי מלחמת סיני, ונדמה לי שהוא הסתייג גם ב-1968 כאשר הוא היה שר בטחון.

ואחרון וחביב בן-גוריון. אני רוצה לומר לגבי בן-גוריון שלכאורה מה הסיפור היה בשדה בוקר? רועה צאן תמים, כן? כמובן שזה לא הסיפור. בן-גוריון שהוביל את המדיניות של בעלת ברית, כאמור, לא התנזר ממעשה מדיני גם בהיותו בשדה בוקר. הייתי אומר שהייתה מלחמה בין שדה בוקר לבין ירושלים באותה תקופה. בן-גוריון בתקופת פרישתו מדצמבר 1953 ועד שובו בפברואר 1955, לא עלה לירושלים אפילו פעם אחת, וזה לא היה מקרה, אבל הוא דיבר ושכנע ותקף את יורשו לא מעט. יתר על כן, מעבר לעובדה ששרת כראש ממשלה מדי פעם ירד לעדכן אותו, אזי באופן קבוע ועקבי מאוד עשו זאת דיין ופרס. ביוני 1954 דיין ופרס היו שרויים בעיצומו של ניסיון אינטנסיבי להחזיר את בן-גוריון אל הממשלה כיוון שהם טענו שמערכת הביטחון מתמוטטת, היחסים הבינלאומיים של ישראל במצב קשה, הזקן צריך לחזור. הם בודאי שיתפו אותו, אפשר להניח, במה שקורה. פה אני רוצה לשער השערה בהסתייגות גדולה, אין לי הוכחה. בניגוד למדיניות של בן-גוריון בדבר בעלת ברית, דבר שהוא היה עקבי בו בדרך כלל מאז 51', אולי עוד קודם, בודאי ב-56'. יש לו איזה פרק קטן ביוני 54' שבו הוא נתון בויכוח עם דיין בקשר לשאלה מלחמה יזומה כן או לא. וגם מבעלת ברית הוא זמנית מסתייג. שמא פעולה כזו שאין בה בעלת ברית אבל יש בה איזה שהוא ניסיון להשפיע על היחסים הבינלאומיים של ישראל דרך פעולה מאחורי הקלעים, כן התאימה לגישתו באותם ימים. אבל זה כמובן אי אפשר להוכיח. מה שכן אפשר להראות שבן-גוריון לא היה שווה נפש כלפי עסק הביש, לא עם שובו אל משרד הביטחון בפברואר 55', לא בשובו אל ראשות הממשלה בנובמבר של אותה שנה, לא אחרי מלחמת סיני וכפי שידונו כאן עוד בהרחבה, גם לא בתחילת שנות הששים. כלומר, הוא ראה בענין הזה דבר לא ראוי, דבר שמסכן את מעמדה של ישראל וקשה לי להניח שאותו בן-גוריון שכפי שאנחנו יודעים היטב מהמחקר לקח את הקנוניה של ערב מלחמת סיני קשה. הוא כמעט מתחרט ערב המלחמה. חרה לו מאוד שהבריטים זורקים את כל המעשה הלא נקי על ישראל, בעוד שהם רוחצים בניקיון כפיים לכאורה, בעוד שישראל תעשה עבורם את העבודה המלוכלכת. בן-גוריון ודאי לא שש להוסיף לערמה של הבעיות גם את עסק הביש אחרי מלחמת סיני. ודבר אחרון וחשוב – בן-גוריון גיבה את דיין. קשה לראות את בן-גוריון, וזו נקודה חשובה, מחזיר לעצמו את ההגמוניה שהייתה לו לפני 53' אחרי 55' בלי דיין. תראו, חסידיו של בן-גוריון, בעיקר החסידים השוטים שבהם, מציירים לנו דמות של אדם שעוצמתו הייתה אי-שם למעלה מגיל 14 עד שיבה טובה. צריך לזכור שבן-גוריון הייתה לו קריירה שעלתה והייתה לו דעיכה. היו לו עליות ומורדות גם תוך כדי קריירה. אחת הנפילות של בן-גוריון ללא ספק זו תקופת שדה בוקר. ובן-גוריון היה צריך להחזיר לעצמו את ההגמוניה. זה לא היה מובן מאליו. שרת ואחרים מהרהרים ערב הבחירות של קיץ 55' האם נכון שהזקן יחזור. ברור שברגע שהוא אומר שהוא חוזר קשה לעמוד בפניו. בן-גוריון עצמו הבין שצריך להחזיר את ההגמוניה ודיין מסייע לו ללא ספק בענין הזה. אני לא מאלה שסבורים שבן-גוריון שמר על עקביות בענין הזה. ולכן אין שום סיבה שראש הממשלה ושר הביטחון יסייע בהעלאת נושא כה רגיש עבור דיין ועבור ישראל בכלל. זו הסיבה העיקרית.

לסיכום אני רוצה לומר שוב – השאלה למה לא שוחררו נידוני עסק הביש אחרי מלחמת סיני תישאר שאלה כואבת וקשה לפתרון. התשובות, אולי נדע יותר, אף פעם לא נדע את הכל. אולי חלק מהאנשים הנמצאים איתנו היום יוכלו לעזור לנו בעניין הזה. אני משוכנע שפרס למשל יודע יותר ממה שהוא מספר לנו, אבל גם אז המידע שלנו יהיה חלקי. תודה רבה.

ד"ר גור אלרואי:

תודה רבה. בגלל יושב הראש שלא עמד על הזמנים הזמן שלנו לשאלות הוא קצר מאוד ואני מבקש שאלות קצרות בלי הרצאות להפנות לדובר כדי שיהיה זמן לענות.

פרופ' מיכאל כהן מהקהל:

ממנהלי הכנס צריכה לצאת פניה רסמית לממשלת ישראל. חמישים שנה עברו הגיע הזמן שישחררו את המסמכים כי מאוד מסריח כי יש סיפור כאן של כיסוי ישבן. זאת הסיבה שלא פותחים. שתי שאלות קצרות, אחת לד"ר גולני אחת לפרופ' לסקר. בגלל שאין מסמכים אז יותר מדי ספקולציות. אם היה לנו את העניין של פולארד, כולם יודעים שזה ... לישראל, אז כולם ידעו שה... כנראה מטעם ישראל. אז נראה לי שאולי, אני זורק ספקולציה בדיוק כמוך ... לא בגלל קלקול יחסים עם בריטניה או משהו אחר. ... העניין שאמרת שבן-גוריון שואל את דיין למה אנחנו יוצאים הערב, זה עניין של עיתוי. לא של המלחמה, כי הרי ישבו ... ויש תכנית של השלישייה. ודאי ידעו שלפי התכנית יוצאים למלחמה. פרופ' לסקר, שאלה קצרה, מהסיכום שלך נשמע תסלח לי, אני בכל אופן, עסק הביש היה דבר יפה. לא פגע ביהדות מצרים. איך יתכן שיהודים בקהילת מצרים לא ייפגעו? שהמעמד שלהם הוא לא בסכנה?

רופ' יוסי גולדשטיין מהקהל:

אני רוצה לכפור בפני קודמיי על העובדה וההנחה, שאין חומר. יש אין סוף חומר. רק צריך ללכת ולחפש אותו. לדוגמה – מוטי רוצה לדעת על משה דיין ועסק הביש, ייגש לפרוטוקולים של לבון, של ועדת הביטחון של הכנסת ... אני אספר על זה קצת בהרצאה שלי. בעדות של לבון יש אין סוף חומר על דיין. לא שהכל נכון, ולא שהכל נקי, אבל חומר יש. יש ארכיון צה"ל שזה ארכיון פתוח, ויש ... רק צריך ללכת ולחפש אותו. לכן הטענה שאין חומר היא טענה ... . כאחד שכל הזמן סוחב חומר כזה היא פחות או יותר.

פרופ' שלמה אהרונסון מהקהל:

פרופ' לסקר, הערה קטנה, אלף לגבי הדברים שאמרת על ספרו של חברי המנוח אביעזר גולן "מבצע סוזאנה" והערת על המגמתיות של הספר, אני רוצה פשוט שהדברים יובהרו. הספר הזה הוא גרסתם של האנשים בקהיר. לכן אין בו שום בעיה של ... . דבר שני, נמצא איתנו פה בנימין גיבלי. הוא אחד משני הגיבורים המרכזיים ביותר של הפרשה ... . אחד הלך לעולמו, השני אני מאחל לו 240 שנה. אבל סוף סוף גם אחרי מה שהוא אמר בטלוויזיה, אולי תאפשרו לו באמת פה לקום ולהגיד ...

שאלה מהקהל:

איך מסבירים שהיום שיש שלום עם מצרים לא מסוגלים לשחרר את עזאם עזאם עם כל המאמצים הדיפלומטים ואיך מיד אחרי מלחמת ששת הימים רצו לשחרר את אנשי מחתרת מצרים ...

ד"ר מוטי גולני:

בואו נעשה את זה אחד אחד. קודם כל, שלמה, לגבי ההרצאה שלך, דבר עם יואב גלבר. אני חושב שהרעיון הוא מצוין, אם מר גיבלי יסכים לדבר זה יהיה נפלא. אני רוצה לגבי מיכאל, לגבי ההערות שלך. אני חושב, וזה כן מופיע בחומר, הצורך לא להביך את האנגלו-צרפתים בכל מיני מעמדים אחרי המלחמה, כי גם ישראל וגם הם היו שרויים, ישראל בגלל מעמדה המיוחד ובריטניה וצרפת בגלל המשבר שאנחנו שוכחים שהיה החשוב ביותר אז, זה לא המשבר הישראלי-מצרי וגם לא המשבר בין בריטניה, צרפת למצרים, אלא זה המשבר בתוך נאט"ו. היינו בין בריטניה וצרפת לבין ארצות הברית, הכל היה מאוד רגיש. לגבי שאלת דיין, למה יוצאים למלחמה, אני לא ארחיב אבל אני דן בספר בענין הזה. הכוונה הייתה בעיקר מה אומרים לאמריקאים שלחצו, שהיה להם מטוס ריגול באוויר, הם ראו את גיוס המילואים בישראל והם רצו תשובות בענין זה. ולגבי יוסי, אתה רק מחזק את דעתי. יש חומר, יש יותר מדי חומר. חלקו מפוקפק. כי כשלבון מדבר בשנות הששים בועדת חוץ ובטחון של הכנסת ברור מה הוא יגיד. כלומר אני רוצה את לבון באוגוסט 1954, או אחרים. וזה או לא קיים או סגור, או שהיה קיים.

פרופ' מיכאל לסקר:

תשובה לפרופ' מייקל כהן – זה לא פגע ביהודים. קודם כל אני ראיתי את כל החומר שקשור בענין הזה. יש את העדויות של ראשי הקהילות, מסרים שהם העבירו למשרד החוץ הישראלי שהבעיה הזאת לגבי יהדות מצרים הייתה שולית. היא גרמה למבוכה מסויימת אצל אותם אנשים שהבינו על מה מדובר. רוב האנשים במצרים למרות הפרשה הזאת לא ידעו הרבה אודותיה. אני עברתי גם על העיתונות המצרית בענין הזה. כל הפרוטוקולים של המשפט של הנאשמים וכל החומר שדווח על הפעילות שלהם, היו בעמודים האמצעים או בסוף העיתון. הנושא הזה לא קיבל כותרת לא ב"רוז אל-יוסוף" לא ב"אל-אהראם" לא ב"אחבאר אל-יום". באף אחד מהעיתונים האלה. ואתה גם רואה את ההתנהלות של החיים בקהילה באותה תקופה בשנים 54'-56'. היהודים היחידים שנרדפו היו קומוניסטים, והם נרדפו באותה מידה אם לא יותר מהעובדה שהם היו קומוניסטים. האריה הגדול שהטריד את השלטון של הקצינים החופשיים באותה תקופה היה האחים המוסלמים ובמידה פחות הקומוניסטים. הנושא היהודי ממש היה שולי. מה שנאצר ידע לעשות זה לעשות שימוש במסכנים של הפרשה כדי לנגח את האחים המוסלמים. לומר – תראו, יש לכם שותפים. הציונים הם בטח עובדים יחד איתכם. אבל לא הייתה שום בעיה מבחינת הקהילה. אתה אפילו רואה בשנים האלה גידול במספר הילדים שהולכים לבתי הספר הקהילתיים. מתי אתה רואה את השינוי? ב-56'. לאו דווקא בגלל 56', לאו דווקא בגלל הקנוניה, לאו דווקא בגלל מוסקטיר. אלא זה היה העיתוי המתאים כדי לבצע מדיניות שנאצר ישב עליה א-פריורי הרבה לפני כן. אני חוזר ואומר – הומוגניות לאומית, "מצרים למצריים", שיהודים ויוונים ואפילו ערבים סורים נוצריים הם לא חלק מהמצריות האותנטית.

מושב שלישי:

פרופ' יחיעם וייץ:

דבר ראשון אני מתכבד לפתוח את המושב השלישי של הכנס הזה. דבר שני אני ממש מאושר שאני רואה את הקהל. יום רביעי בשעה ארבע זו לא השעה הכי נוחה. אני רוצה לבקש מהמרצה הראשון, ד"ר אבי בראלי, ואני רוצה לומר שני דברים – אלף, לכל מרצה יש 25 דקות. אחר-כך אם יהיה זמן יהיו שאלות. המרצה הראשן הוא חברי ד"ר אבי בראלי. ד"ר בראלי הוא העורך של כתב-עת מאוד חשוב "עיונים בתקומת ישראל". הוא מרצה במכון בן-גוריון, והספר שלו שהוא הדוקטורט שלו על מפא"י מ-48' עד 53' אמור לצאת ביד בן-צבי ואני מחכה מאוד לראות את הספר למרות שאני מכיר אותו כי אין כמעט חומר על העולם הפוליטי בשנות החמישים. ד"ר בראלי אמור לדבר על מפא"י ערב הפרשה. אבי בבקשה.

ד"ר אבי בראלי – מפא"י ערב הפרשה:

אני כאן באולם הזה ארגנו לפני חמש שנים כנס "לחשוב מחדש על השמאל". היום אנחנו מדברים על התקופה שנטמנו בה הזרעים שמחייבים אותנו לחשוב היום מחדש על השמאל במדינת ישראל, אני חושב. מנקודת ראותי בכל אופן, הפרשה היא מערכת אירועים שמתחילה את ההתפוררות של השמאל הציוני הפוליטי. היסטוריונים אמונים כמעט מראשית דרכם מוזהרים מפני בעיית האנכרוניזם. התעיה במבוכי הזמן קדימה ואחורה, כלומר הבנת אירועים, תופעות, התפתחויות מסוימות בנות זמנן במונחים, במושגים של זמן קודם או במונחים של זמן שבא אחרי והמתבונן כבר יודע מה קרה והוא מבין את מה שקדם למה שקרה, שלא במונחיו. כלומר הבלבול בין הזמנים הקרוי אנכרוניזם הוא אחת מהבעיות העיקריות שהיסטוריונים מזהירים ומוזהרים מפניו. בהיסטוריה של מדינת ישראל, הפרשה, מכלול האירועים הפוליטיים להבדיל מהאירועים הצבאיים המודיעיניים-מדיניים של 54', הפרשה של שנות הששים, הפרשה הפוליטית, מתוארת כקו פרשת מים, שההיערכויות הפנימיות של הפוליטיקה הישראלית השתנו אחריה שינוי מהותי. כולם יודעים מידיעה כללית שאת הפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל אפשר לחלק ללפני ואחרי הפרשה. אבל לא מביאים בחשבון את המשמעויות של הדבר הזה מבחינת מה שאמרתי בפתיחת דבריי, מבחינת הסכנה של אנכרוניזם. אני רואה פה, הכנס הזה הוא כנס שנועד לטפל בפרשה הפוליטית, ואני רואה את תפקידי כאן תפקיד של סדרן שבא לסדר לכם או קצת להציע לכם סידור של האירועים והתופעות ולהתריס מפני סכנת האנכרוניזם הזה. למרות שכולם יודעים שהפרשה היא קו פרשת מים והעניינים השתנו מהותית אחריה, לא שמים לב ושופטים דברים שקדמו לפרשה במונחים של ההתהוות שאחריה. זה הכשל העיקרי. הכשל העיקרי הוא להבין את הפרשה עצמה ואת מה שקרה אחריה, את האירועים שקדמו לפרשה במונחים של מה שקרה בפרשה ומה שקרה אחריה.

למה זה חשוב גם להבין את הפרשה עצמה? משום שאם כל כמה שהיא קו פרשת מים, בכל זאת יש לה שורשים במערכת הפוליטית שקדמה. אבל צריך לדעת בדיוק מהם השורשים. צריך להכיר אותם כדי להבין איך הם השפיעו. פה אני אציע לכם כמה הצעות. כל ההרצאה הזאת היא להציע לכם כמה הצעות של הבנה, פענוח. אבל קודם כל אמרתי שהיא קו פרשת מים, וכולם יודעים שהיא קו פרשת מים. אבל בכל אופן אגיד לכם לפחות מה הדברים העיקריים שמשתנים שינוי מהותי בפרשה. ראשית הפרשה הפוליטית היא סוף המנהיגות הפוליטית המפלגתית האפקטיבית של בן-גוריון. הוא ממשיך כמה שנים אחר-כך עוד להיות ראש ממשלה, הוא מקים מפלגה אפילו בשנים הבאות. אבל בן-גוריון, העוצמה הפוליטית של בן-גוריון לאחר הסכסוך שמתרחש בהנהגת מפא"י של שנות הששים, היא פחתה בהרבה. זה דבר ראשון. הפרשה שינתה שינוי מהותי את ההיערכויות בין המפלגות של תנועת העבודה הציונית. ממצב שבו מפ"ם או השומר הצעיר שקרא לעצמו מפ"ם בעקבות האיחוד, ואחדות העבודה שפרשה מהמפה. שתי המפלגות האופוזיציוניות/קואליציוניות למפא"י בשנים האלה כך או אחרת הן היו די אזוטריות, לא כל כך השפיעו על מהלך האירועים. הפרשה מגבירה מאוד את החשיבות של המפלגות האלה ושל העילית הפוליטית, הפוליטיקאים שעומדים בראשה. בעיקר יגאל אלון וחבריו, יותר מאשר השומר הצעיר. הפרשה, וזה הדבר השלישי שרציתי להגיד, יש עוד כמה דברים אבל אלה הדברים העיקריים בעיניי ובכל אופן מנקודת ראותי, מבחינת הפוליטיקה של ישראל הפרשה היא קו פרשת מים מבחינת האפשרות להחליף את השלטון. ההקמה של רפ"י ויותר חשוב ממנה של גח"ל ואחר-כך הליכוד, האפשרות לחולל את הפעולות האלה, הפריש-מיש הפוליטי הזה, מתאפשר בגלל הסכסוכים הפנימיים המפא"י הקרויים פרשה. זה פחות או יותר, אני ניסיתי קצת ליצוק תוכן במה שאמרתי, שהפרשה הפוליטית היא קו פרשת המים, היא איזה שהוא מקום שממנו והלאה הפוליטיקה הישראלית משתנה שינוי די מהותי.

פתחתי באזהרה אנכרוניסטית. מנקודת ראותי מפא"י היא דוגמה מצוינת. מפא"י של לפני הפרשה היא מפא"י שונה ממפא"י של אחרי הפרשה ויש שורה של טעויות בהבנה שנובעות מאי-התחשבות בזה. אני אעבור איתכם על כמה דוגמאות. המעמד של בן-גוריון, בו פתחתי. בן-גוריון, ההנהגה שלו עוברת בתקופת המדינה שני שינויים מהותיים – הניצחון של תש"ח, זה לא הניצחון הצבאי רק של תש"ח. זה היה גם הניצחון של הקו המדיני של בן-גוריון ושרת. בתש"ח הוכרע ויכוח פנימי שהתחולל במפא"י בין הויצמניסטים לבין האקטיביסטים שבן-גוריון ושרת היו החשובים שבהם סביב תכנית המדינה. בן-גוריון הוביל תוך כדי ויכוח תכנית מדינית עם היערכויות דיפלומטיות מתאימות וצבאיות מתאימות להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. זה לא היה נחלת הכל התכנית הזאת. בסופו של דבר כולם אימצו אותה, אבל זה שכולם אימצו אותה לאחר הניצחון, זו הייתה אבן יסוד חשובה מאוד בעוצמה הפוליטית-פנימית של בן-גוריון. בן-גוריון, בתקופת הישוב זה בן-גוריון שעומד בפני אופוזיציה חזקה מאוד לפעולות ההנהגתיות שלו בתוך מפא"י. ניסחתי את הדברים כך, כלומר בקרב סגל המנהיגים של מפא"י יש לו מתנגדים רבים. החשובים שבהם זה שפרינצק, רמז, קפלן. בן-גוריון לאחר הצלחת תכנית המדינה, לאחר הניצחון המדיני ב-47' והצבאי ב-48', הוא בן-גוריון שאין לו אופוזיציה בקרב סגל המנהיגים של מפא"י. אין לו. אף אחד, וזו נקודה מאוד חשובה שאני אחזור אליה עוד מעט בהקשר טיפה אחר, אף אחד בסגל המנהיגים של מפא"י בין 48' לבין 53' איננו עומד בעימות עם בן-גוריון. גם לא האנשים שהתנגדו לו בישוב ולא ירדו עדין מהזירה. חלקם הלכו וירדו באותן שנים בהדרגתיות מן הזירה. שפרינצק נעשה יושב ראש של הכנסת בתפקיד שהוא בעיקרו טכסי. זה לא היה תפקיד, זה היה תפקיד שהוא חצי טכסי בכל אופן. רמז מקבל תפקידים חצי-בכירים וגם נפטר באותן שנים. קפלן ממודר לתפקיד של שר אוצר, תפקיד חשוב מאוד עדין אבל הוא גם כן נפטר באותן שנים. הכוח הפוליטי שלו ודאי אין לו שום כוח פוליטי להתנגד לבן-גוריון במהלכים מדיניים. ושרת באותן שנים הוא בעיקרו של דבר, למעט ויכוחים מסוימים, הוא ניצב לצידו של בן-גוריון בעניינים מדיניים. היה להם ויכוח על קביעת הבירה בירושלים, בן-גוריון הכריע אותו ללא שום קושי ושרת נשאר על תפקידו.

זאת אומרת בן-גוריון עומד, בניגוד למצב של הישוב, הוא עומד בראש מפא"י ומכאן גם בראש המדינה באותן שנים, ללא אופוזיציה פנימית בתוך מפא"י, עד 53'. עוד לא הזכרתי עוד אחד מהמתנגדים שלו בתקופת הישוב, זהו פנחס לבון, הצעיר שבהם. הוא זה שאני לא הייתי יכול להגיד הוא נפטר, הוא ירד מהזירה, הוא כבר הגיע לסוף דרכו. הוא פשוט היה צעיר הרבה יותר, הוא יליד ראשית המאה העשרים. הוא צעיר מההנהגה של העלייה השניה בערך 15 שנה. אבל לבון באותן שנים...

... התוקפנית, אם אפשר להגיד ככה, של לבון בתור שר בטחון. אבל המהפך המדיני שהוא עבר קדם ל... כבר בשנות החמישים, אחרת הוא לא היה ממונה לתפקיד הזה, נגיד את זה ככה. לבון, משהוא הבין שהעמדה שלו כויצמניסט בסוף שנות הארבעים הייתה עמדה מוטעית, כך אני מעריך, בכל אופן כך או אחרת לבון נוקט עמדות מדיניות קרובות מאוד לאלה של בן-גוריון. למעשה הוא צועד אחריו צעד אחד מאחוריו כל הזמן. לא לחינם, עוד לפני שהוא ממונה לשר בטחון בן-גוריון ממנה אותו לממלא מקומו. כל פעם שהוא חולה או יוצא לחופשה לבון ממלא את מקומו. כך שגם אם הם לא זקנים וממלאים את ימיהם, החשוב שבהם, לבון, פשוט שינה את דעתו. בכל אופן, מפא"י של 1948 - 1953 היא מפא"י נטולת אופוזיציה פנימית בתוך המפלגה.

לעומת זאת, מ-53' ואילך מוטל צל על המפלגה הזאת מפני שמ-53' ואילך, מהרגע שבן-גוריון פורש ב-53', ברור לכולם שהשאלה הפוליטית החשובה בתוך מפא"י זה מי יבוא במקומו. מי יבוא במקום בן-גוריון. כבר לא יכול להיות שקט תעשייתי בהנהגה הזאת יותר מדי. כל ההיערכויות הן במידה לא קטנה נגזרות מהשאלה הזאת. כלומר, חמש השנים הראשונות, בואו נחלק את התקופה, ההרצאה שלי מדברת על מפא"י ערב הפרשה, את מפא"י ערב הפרשה, אם אנחנו עוזבים את המילה ערב ואומרים מפא"י לפני הפרשה, התקופה שקדמה לפרשה אנחנו צריכים להסתכל עליה התקופה של 1948 עד 1953, זה השנים שדיברתי עליהן עד עכשיו, ומרגע שבן-גוריון פורש עד חזרתו ב-55' והמשבר עצמו. עד שבן-גוריון פורש זאת התקופה הכי נעלמה בתודעת הבריות. את התקופה הזאת לא מבינים בכלל. היא סובלת מאותה בעיה שהזכרתי בראשית דבריי, מבעית אנכרוניזם קשה. ראשית, ואני אדגים את זה בשני דברים שהם חשובים לענייננו, יש עוד הרבה דברים אחרים. הקבוצה ששולטת באותן שנים במפא"י, בן-גוריון עומד בראשה ובן-גוריון גם עומד בראש הקבוצה שמנהלת את מפא"י. אני קורא לה בספר שאני עומד לפרסם "קבוצת מנהלי המפלגה". היא קבוצה לכידה ביותר. האנשים הבולטים בה והותיקים זה אשכול וגולדה, הקצת פחות בכירים זה ארן ונמיר, ועוד קצת פחות בכירים והדירוג הזה הוא משמעותי כאן בהקשר הזה, עוד קצת פחות בכיר זה שרגא נצר שהוא בעצם האיש שמנהל את השדה של המפלגה בשביל הקבוצה הזאת, את עסקני השטח של המפלגה. מה שהקבוצה הזאת, ההשתלטות שלה על המפלגה, והיא משתלטת על המפלגה באותן שנים, היא לא שולטת על המפלגה לפני כן בתקופת הישוב כפי שהיא שולטת באותן שנים. מה שהיא מביאה אתה, הדפוס שהיא מביאה, דפוס השליטה הוא מבנה היררכי של המפלגה. לכן אני גם אמרתי למעלה ולמטה וצריך לעשות בעצם לתאר את זה תיאור של עליונים ותחתונים. כל ההסתכלות הזאת על המפה היא מתחייבת מאותן שנים. הקבוצה הזאת עושה את זה באופן הדוק עם בן-גוריון. את העובדה הפוליטית הזאת למשל שוכחים רבים מפני שכולם תקוע להם בתודעה חזק הסכסוך של חלק חשוב מהקבוצה הזאת, אשכול וגולדה עם בן-גוריון לימים בפרשה, אבל הקבוצה הזאת האיש העומד מאחוריה הוא בן-גוריון. זאת קבוצת בן-גוריוניסטים. את העובדה שהקבוצה הזאת היא קבוצת בן-גוריוניסטים ושהמודל ההיררכי שמפא"י מתנהלת על-פיו הוא דבר שהוא בחירה של בן-גוריון, העובדה הזאת נשכחת בגלל שבן-גוריון מגיע לידי סכסוך עם הקבוצה הזאת יותר מאוחר. הפרשה משכיחה מאיתנו את הדבר הזה.

דוגמה אחרת חשובה, באותו מערך כוחות של המפלגה – זו הקבוצה של צעירי המפלגה. קבוצת צעירי המפלגה מנקודת ראותי זו לא קבוצה אחת, זה שתי קבוצות. למרות שמבחינת בית הגידול, המוצא התנועתי, חוויות היסוד, שתי הקבוצות שאני אזכיר לכם הן במידה מסויימת באות מאותו מקום, מבחינה פוליטית מדובר בשתי קבוצות. כי צעירי המפלגה של הפרשה, של סכסוך הירושה של בן-גוריון, האנשים הבולטים בהם זה אנשים שאתם מכירים – פרס ודיין. צעירי המפלגה של 1948 – 1953 זה אנשים אחרים לגמרי. היחיד שנשאר מוכר ובגלל הקשרים פוליטיים אחרים זה אברהם עופר. אבל אם אני אזכיר לכם את השם של אהוביה מלכין, אז אף אחד חוץ מאנשים שמכירים את תולדות המו"לות בארץ-ישראל לא כל כך מכירים אותו. אבל הוא היה איש מאוד חשוב באותן שנים. בקבוצה הזאת צעירי המפלגה הראשונה, אלה וגם שמעון פרס ודיין באים מאותם מקומות. הם באים מתנועות הנוער העירוניות או מתנועות הנוער ההתיישבותיות במקרה של דיין שקרובות למפא"י. הם עוברים את חווית היסוד של הפילוג של הנוער של תנועת העבודה בין טבנקין לבין ברל כצנלסון. חוויות היסוד שלהם הן דומות אבל הם שונים מהותית, מפני שצעירי בן-גוריון או צעירי מפא"י של תקופת הפרשה, אלה בעצם טכנוקרטים שעמדו לצד בן-גוריון. ואנשים שהוא הוציא מתוך קבוצת הדור הזאת והיו עוזריו הצבאיים או המדיניים או המנהליים, אם אני מזכיר גם את אהוד אבריאל למשל. אלה בירוקרטים או אנשי מקצוע שעומדים לצידו וגם מעורבים בסכסוך הירושה שלו. ואילו הקבוצה הקודמת היא קבוצה תנועתית ביסודה שבאה להציע הצעה שהייתה מנוגדת להצעה לעצב את מפא"י על פי מתכונת שהייתה מנוגדת תכלית הניגוד למה שקרה באותן שנים. הקבוצה של צעירי מפא"י הראשונה, בקיצור ולענין, זו קבוצה אופוזיציונית מאוד שנמחצה תחת גלגלי המנהלים של המפלגה. ואילו צעירי המפלגה השניים שבאים מאותו מקום, צעירי המפלגה האלה שדיין ופרס הם הדמויות הבולטות מבינהם ושהיא אחר כך עומדת במרכז הקמת רפ"י, זאת קבוצה שכל ענינה הוא המאבק על ירושת בן-גוריון. כאשר רוצים להבין את השנים הראשונות שאמרתי לכם 48' – 53', צריך להבין את צעירי המפלגה שהם גורם חשוב באותן שנים, אבל צעירי המפלגה לאמיתם, לא צעירי המפלגה שמעורבים בסכסוך הירושה.

אני רוצה להתקדם הלאה מפני שהזמן נוקף. אחרי שגמרתי להזהיר אתכם בכמה אזהרות מפני בלבולי ההתמצאות בזמנים, בכל זאת אני גם רואה לי תפקיד להגיד לכם היכן אני מוצא את השורש, את הניצנים של הסכסוך הפוליטי הקרוי פרשה בשנים שקדמו לפרשה עצמה. אפילו מנקודת ראותי קדמו לעסק הביש. אני מוצא אותם בפרישה של בן-גוריון ב-53'. אני רוצה להגיד עליה משהו, אני יודע שד"ר זכי שלום ידבר עליה, יכול להיות שיש לנו ויכוח על זה, אני יודע שיש לנו ויכוח על זה. אני אלף חושב שצריך להתייחס ברצינות לנימוקים שבן-גוריון מסר בפרישתו ב-53'. בן-גוריון הודיע, וגם אפשר לראות את זה ביומנים שלו, שהוא עייף ביותר. אני חושב שגם הפרישה של 63' היא פרישה של עייפות ותחושה של חוסר תפקוד. לצד זה אפשר בהחלט לראות שבן-גוריון מאוכזב מתוצאות הפעולות הפוליטיות שלו. הוא מאוכזב מהחברה והפוליטיקה שהוא עצמו עיצב בשנות החמישים. יש לו תחושה גדולה של אכזבה והפרישה שלו ב-53' היא גם חוץ מהצד הגופני, הייתי אומר, הבריאותי אפילו שהוא רציני והוא לא מומצא והוא לא תירוץ, חוץ מזה בן-גוריון מרגיש מנקודת הראות של עיצוב החברה והכלכלה הישראלית החדשה של אותן שנים, הוא לא מרוצה ממנה. הוא לא מרוצה ואם אני אגיד את זה במשפט אחד, הוא לא מרוצה מכך שהחברה הזאת נעשתה פחות דינמית, שהיא נעשתה הרבה יותר היררכית, נתונה להוראות. הוא בעיקר לא מרוצה ממה שקרוי באותן שנים משבר החלוציות, מחוסר היכולת לגייס את האזרחים לענייניו של הכלל. זה דבר שהוא היה תמיד רכיב חשוב מאוד בהנהגה של בן-גוריון, ותחושת הכישלון פה מבחינתו היא צורבת.

פה הדברים הם גדולים ואני לא יכול פה להאריך, יש פה הרבה מה להגיד. אני רוצה פה להישאר בקו מסויים, הקו של הפרשה, ולכן מכל מקום הפרישה של בן-גוריון מסמנת לעילית הפוליטית הזאת הקרויה מפא"י, שבן-גוריון עומד להתחלף. מוקדם או מאוחר הוא בסוף יתחלף. אנחנו רואים בארכיון תיקים שלמים של מכתבי תחנונים, לפעמים זה דברים מביישים, עד כמה אנשים התחננו לפניו שלא יפרוש. התיקים האלה מנקודתי מציינים את שיא העוצמה הפוליטית של בן-גוריון. מכל שכבות האוכלוסייה ובודאי מכל שורות המפלגה. תחנונים ברמות מביכות ממש, בסגנון מביך ממש. אבל אחרי זה ואחרי שהוא בכל זאת פרש, אני חושב שזה נעשה ברור לכולם, בכל השדרות של המפלגה וגם לעסקני השטח של המפלגה, שהם צריכים להסתכל סביב לראות מי יהיה הבוס הבא. וזה אומר באותן שנים או לבון, או אשכול, או גולדה או אחד מהצעירים של בן-גוריון, אחד מ"נערי בן-גוריון". לא צעירי מפא"י שהתמודדו קודם על תכניות לדמוקרטיזציה של הפוליטיקה הישראלית הפוך מהמגמות שהיא אימצה באותן שנים, אלא הצעירים שעמדו לצידו. אני יכול להזכיר עוד כמה שמות אם אתם רוצים. חוץ מפרס ודיין אפשר להזכיר את אבריאל ואת אלון ואת אבן.

את הסכסוך הקרוי פרשה אני חושב שצריך להבין, ההתפתחות הראשונית שלו היא בעקבות הפרישה של בן-גוריון ב-53'. אז מתחילים להיערך אותם כוחות שבסוף מצאו את העילה לסכסוך בעסק הביש ובדרישה של לבון לחקור את עסק הביש, את ההדחה שלו ממשרד הביטחון וכוליי. מנקודת ראותי בן-גוריון הוא פורש ידוע במשך עשור, מ-53', דרך החזרה שלו ב-55' בעקבות עסק הביש של 54', עד 63', כולם יודעים שבן-גוריון עומד לפרוש, הוא הרבה זמן עומד לפרוש, ונערכים בהתאם. כדי להבין את הפרשה צריך לזכור את הדבר הזה. כל הכוחות וההיערכויות בתוך מפא"י, יש להבין אותן כהיערכויות לקראת ירושת בן-גוריון, שזה דבר מהותית שונה מההיערכויות במפא"י בין 48' ל-53'. מפא"י היא זירה שבה מוכרע העיצוב של הפוליטיקה הישראלית. בין 48' ל-53' הפוליטיקה הישראלית מוכרעת להיות פוליטיקה אוליגרכית כזאת למשל שכשציבור רחב תובע משאל עם היום זה נראה לאנשים כהפרה של הסדר הטוב בעולם. זה נראה לאנשים כאנטי-דמוקרטי. אני מפנה אתכם למשל לבחירות היום בארצות הברית, הן גם כוללות שורה שלמה של משאלי עם. אצלנו זה נחשב לערעור של המשטר. הדבר הזה נקבע בעיצוב של מפא"י כמפלגה היררכית בחמש השנים הראשונות ובעיצוב של הפוליטיקה הישראלית שנגזר מזה לכדי פוליטיקה של קשרים אינטימיים בין אליטות שמשתדלות להימנע מפניה לדעת הקהל אלא בבחירות פורמליות לבית הנבחרים.

עוד הערה אחת שאני רוצה להעיר בסיום דבריי שכבר אני קיבלתי איתות שהם מתקרבים לסיומם אם לא שמתי לב, המעבר מבן-גוריון לשרת ולאשכול זה מעבר מהנהגה תנועתית, מהנהגה של העלייה השניה להנהגה של מנהליים. המעבר הזה להנהגה של מנהלים לא במקרה, מנקודת ראותי, מתבטא בשערורייה מנהלית. על מה בעצם עולה ההנהגה הזאת? ומבחינתי זו אותה קבוצה. מנקודת הראות הזאת אשכול ופרס ודיין, ובמידה מסויימת גם שרת, שרת מבשר במידה מסויימת את הדפוס הזה של מנהל שהוא בעל מקצוע שנעשה מנהיג. זה לא מקרה שהדפוס הזה עולה להנהגה של החברה שלנו על רקע של שערורייה מנהלית. כי מה זה בעצם כל עסק הביש? מי נתן את ההוראה? זו שערורייה, זה ויכוח בין אנשים שנמצאים בדרגים שונים של ההיררכיה, מי עשה את תפקידו נכון ומי לא עשה את תפקידו נכון. זה לא הסכסוך שהיה נגיד בין טבנקין לברל כצנלסון בשנות השלושים והארבעים. זה לא ויכוחים פוליטיים מהסוג שפילג את האצ"ל והלח"י. שימו לב לזה שהטיב, האופי של הפרשה מבשר את ההנהגה שעולה בעקבותיה. ולא חשוב כאן לשני הצדדים בתוך מפא"י. הם בעצם מאותו סוג.

הערה שניה שאני רוצה להעיר בסיום הדברים, שהעובדה שהפן של המאבק הבין-דורי, ואכן היה פן של מאבק בין-דורי, גם בפרשה וגם אחר כך במשבר שהוביל לפרישה של רפ"י. פן בין-דורי מסוים כמובן, זה לא שדור אחד התארגן במפלגה אחת ודור שני התארגן במפלגה שניה. זה לא מה שהיה. אבל היה פה מאבק בין, בהחלט אפשר להגיד שהיה כאן מאבק בין הפוליטיקאים בני סוף העלייה השניה וראשית העלייה השלישית והרביעית אפילו, אם מדברים על לבון מבחינת גיל, לבין בני ארץ-ישראל שרצו לרשת את בן-גוריון באופן ישיר או שבן-גוריון רצה להעביר להם את השלטון באופן ישיר או לדלג על הדור הזה. הדילוג הזה, החשש מפני הדילוג הזה הוא בהחלט מאפיין חשוב של המשבר הפוליטי שאנחנו מדברים עליו. אבל, ושוב אני חוזר, זה לא צריך לצבוע לנו את ההסתכלות על מפא"י שלפני, בייחוד לא על מפא"י שלפני 53', לפני הפרישה הראשונה של בן-גוריון. מפא"י שלפני 53' זאת לא זירה למאבק בין-דורי. זה לא העיקר בה בכלל וקטגוריה דורית מסתירה לנו את הדברים העיקריים. כי מפא"י של 48' – 53' זו מפא"י שמתחולל בה מאבק בין ממלכתיות היררכית, אם להגיד משהו בקיצור שצריך לדבר עליו הרבה יותר כנראה, לבין ממלכתיות דמוקרטית משתפת. זה שתי האפשרויות שנמצאות על הזירה של מפא"י. בתוך הנהגת מפא"י אין שום ויכוח. כל הנהגת מפא"י בראשות בן-גוריון כולל שרת, קפלן, מי שאתם לא רוצים, וכמובן האנשים שהזכרתי, אשכול וגולדה, כולם הולכים לכיוון של ממלכתיות היררכית, הייתי אפילו אומר אוליגרכית. אבל יש קבוצות אופוזיציה שמתמודדות נגדם וזה המאפיין העיקרי של מפא"י עד 53'. בהחלט לא מאבק דורי. שני הדורות נמצאים בשני הצדדים. הפרשה היא שונה.

אני רוצה לסיים את הדברים שלי, אחרי שאני הכרזתי על עצמי כסדרן שבא לסדר בין הזמנים באותה תקופה, אני בכל זאת רוצה להגיד שמה שחשוב לי יותר, זה אני מגיש לכם כאן לשירות הדיון בכנס כולו, את הדברים האלה. אבל מה שאני בכל זאת חושב שחשוב יותר, כי זה בסך הכל איזה שהוא פינוי דרך לקראת דיון בבעיות עצמן, מה שחשוב לי יותר זה הדבר האחרון שאמרתי, ואני רוצה לחזור עליו ובזה לסיים, שיש לנו בסיומה של הפרשה, במחצית השניה של שנות הששים התחלה של השלטון הטכנוקרטי המובהק במדינת ישראל. וזה לא מקרה ששערורייה ניהולית היא זאת שמצויה בראשיתו. תודה רבה.

פרופ' יחיעם וייץ:

אבי תודה רבה. אני מאוד מצטער. התפקיד של יושב ראש הוא במידה רבה כפוי טובה, אבל תפקיד זה תפקיד. המרצה הבא הוא חברנו פרופ' יוסי גולדשטיין שלימד שנים רבות באוניברסיטה הזו. הוא כתב מספר רב של ספרים מאוד חשובים. הספר אחרון שלו הוא הביוגרפיה של לוי אשכול. אני רואה את הספר הזה במידה רבה חוב היסטורי לראש הממשלה שלישי של המדינה. יוסי אמור לדבר על היחסים בין אשכול לבין בן-גוריון בימי הפרשה. יוסי בבקשה.

פרופ' יוסי גולדשטיין – בן-גוריון ואשכול בתקופת הפרשה:

כשאני עסקתי בפרשה, נגיד שהתחלתי לכתוב על אשכול או התחלתי לחקור ולאסוף חומר, תקופה אחת או נקודה אחת הציקה לי כל הזמן. אולי הייתי אומר אפילו במשך שנים. זאת השאלה הדרמטית למה לאשכול היה כל כך אכפת מזה שבן-גוריון רצה ועדת חקירה משפטית? למה הוא לא נתן לו? שהרי על זה עמד כל העולם. שהרי על זה התפלג המערך. שהרי על זה הקים בן-גוריון את רפ"י. שהרי על זה האיש שהוא העריץ יותר מכל הפך לגדול אויביו. למה? מה קרה? מדוע הוא לא הסכים להקמת ועדת חקירה משפטית? מה כל כך נורא בועדת חקירה משפטית? אני מודה ומתוודה שהרבה תשובות לא היו לי ואני מתוודה עוד יותר וזה אולי הרבה יותר חמור, גם עכשיו אין לי תשובה. מה שאני הולך עכשיו לעשות זה מה שעשיתי בביוגרפיה בהרבה מאוד עמודים, זה לנסות לתת איזו שהיא הייתי אומר אפילו ספקולציה נסיבתית, אין לי הוכחות, אבל אני מודה ומתודה שאני לוקח את החוצפה כדי לתת את האינטרפרטציה הזאת כי האינטרפרטציה היא, אין לי אלטרנטיבה. זאת אומרת אף אחד לא נתן לי תשובה יותר טובה. אני קיויתי שאבי ייתן איזה שהוא רקע למפא"י ההיסטורית ושאני אגיד כאן עכשיו היה כאוס בתקופת כהונתו של שרת אז כולם כבר יבינו מה זה מתוך דבריו של אבי. אבל אני מקווה שבכל אופן אנחנו כאן בהרצאה מדעית פחות או יותר, ושאני אגיד שבחודשים פברואר-יולי 54' הדרדר המצב בממשלה ובשלוחותיה האזרחיות ובמיוחד הצבאיות והגיע כמעט לידי אנרכיה, אז אתם תבינו על מה אני מדבר, ואם לא אז אני אסביר בהמשך.

כדי לנסות ולהשתלט על מצב החמור שנוצר ביקש שרת דווקא מאשכול לנסות ולהיכנס לעובי הקורה ולהציע הצעות לפתרון המצב החמור שאליו נקלעה הממשלה. אשכול היה אחד האישים המקורבים יותר ללבון, אחד האנשים הקרובים יותר לשרת, והאיש שבן-גוריון ביקש שישמש במקומו עת פרש מתפקידו. סיבות אלה, ביחד עם אופיו הנוח של אשכול גרמו לכך שלראש הממשלה היה ברור כי דווקא שר האוצר מסוגל לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. מאז הליכתו של בן-גוריון הוא נחשב כאיש החזק בממשלה ובמפלגה ולפיכך אך טבעי היה ששרת יבקש דווקא ממנו לפעול בנושא. אחת מהצעותיו של אשכול לפתרון המצב הכאוטי שהשתרר בממשלה לנוכח המתחים בין מרכיביה, הייתה להקים ועדת שרים מיוחדת לענייני בטחון ומדיניות חוץ. מעין קבינט בטחוני מדיני שיורכב מבכירי השרים בממשלה – שרת, לבון, אשכול, גולדה וארן, ויקבל על עצמו את כל האחריות לענייני בטחון. ועדה מעין זאת על פי אותה הצעה לא הייתה אמורה לבוא במקום ועדת השרים לענייני חוץ ובטחון שאוישה באורח קבע על ידי השרים החשובים ביותר מהמפלגות המרכיבות את הממשלה ובדיוניה הועלו והובאו להכרעה שאלות בטחון קרדינליות, אלא היא הייתה אמורה להפקיע את הסמכות הביטחונית העליונה מידיו של לבון ולמעשה גם את אותה סמכות מידי ראש הממשלה.

שרת קיבל את ההצעה בהתלהבות וראה בהקמת ועדה מעין זאת דבר בעיתו, למרות הפגיעה באחת מסמכויות היסוד של ראש ממשלה בישראל כפי שעיצב אותן בשעתו בן-גוריון. הוא בטח בשלושת השרים אשכול, גולדה וארן שיתמכו בו בשעת מחלוקת עם לבון. שר הביטחון לעומתו לא נלהב מאותו רעיון, אך הבין שאין לו ברירה מאחר שההצעה הייתה של אשכול וחשוב אולי יותר, צמרת מפא"י הבכירה תמכה בו באופן גורף. אמנם ועדה מעין זאת לא התיישבה עם כלליו המקובלים של ממשל תקין, כפי שטען לימים בן-גוריון בצדק, מאחר שהממשלה לא אישרה את קיומה. לא נערך דיון על נחיצותה והכנסת כרשות מפקחת לא ידעה על הקמתה. היא הייתה ועדה סודית. אך יחד עם זאת אין ספק גם שאותה ועדה שכוננה לבסוף וכונתה על ידי מרכיביה "ועדת החמישה", הוקמה כחלק מתפיסה שלטונית אשר דווקא ראש הממשלה לשעבר היה אביה מולידה. החלטות בנושאים המרכזיים נקבעו בתקופת כהונתו של בן-גוריון כראש ממשלה בדיונים סגורים ביו חברי צמרת מפא"י, אבי קודם הגדיר אותם, אני לא רוצה להמשיך.

עכשיו אני רוצה לתת תאור קצר של פרוטוקול הועדה כפי שכתב אותה שרת ביומנו כדי שנבין מה היה אופי הדיונים בועדה. ציטוט מ-9.4.54: "ב-12:30 אצל לבון במשרד הביטחון שבקריה ביחד עם אשכול. עוררתי עניין מאורעות הלילה. הוברר כי נערכו ששה מארבים. אבל גם בארבעה מהם נלכדנו. אמרתי ללבון כי זוהי תגובה על תגובה ואיני רואה כל טעם כי תבוא שוב תגובה מצדנו. לבון כרכם פניו ואמר כי הוא חשב לא על תגובה רגילה, אלא על משהו שלא יהא כרוך בשפיכת דם ואם זה יעשה רושם, נאמר פיצוץ גשר. אמרתי (שרת ללבון) "מנין לו כי הכל יעבור לפי התכנית ואנשינו לא ייתקלו בהיתקלות מזוינת ויוכרחו לפתוח אש ולהפיל חללים?" (שימו לב לעברית) אשכול השיב קושיה ללבון: "מנין שפיצוץ גשר לא יפתח מעגל חדש של מעשי חבלה מצד המצרים?" "הודעתי (שרת ללבון) כי בשום פנים לא אסכים לפעולה כל שהיא בלי התייעצות של חברים, והצעתי כי ניפגש חמישתנו, אני (שרת), הוא (לבון), אשכול גולדה וזיאמה (ארן)". תהה לבון: "מתי תוכל להתקיים התייעצות כזו"? אמרתי: "ביום א' בעוד יומיים". עיקם שפתיו לבון והפטיר כי זה מאוחר. הבעתי תמיהה על שברור לו כל כך התגובה גם אם היא דרושה ומוכרחה לבוא מיד. "האמנם כה הורגל הצבא לדפוק מיד, שאם לא כן נשברה רוחו? בשום אופן לא אסכים כי שיקול כזה יכריע". אמר: "חלילה, אין זו שאלה כלל של רוח הצבא אלא שאלת שיטה. תגובות או לא תגובות". אמרתי: "אדרבא, נברר אחת ולתמיד את השיטה". אמר: "אבל זה לא על דעת החמישה (הכוונה לועדת החמישה) בלבד, אלא בועדה מדינית (זו ועדת השרים לענייני חוץ ובטחון)".

עוד ציטוט מהיומן: "לרחביה הביתה, בית ראש הממשלה לישיבת החמישייה (ועדת החמישה)". תאר שרת את המשכה של אותה ישיבה: "שיחה מתוחה של שעתיים אם יש להגיב על מארבי המצרים או לחדול ומהי בכלל שיטת התגובות שעלינו לעבור. היינו ארבעה – שרת, אשכול, גולדה וארן, נגד אחד – לבון, עם כל הבדלי הנוסח והגיוון בין הארבעה. בלית ברירה קיבל לבון את הדין, (דהיינו שאין להגיב אוטומטית בפעולת תגמול של צה"ל על כל פעולת רצח של הפדאיונים, זה אני מסביר) לעת עתה. בררנו אופן הצגת הבעיה בכללותה לפני הועדה המדינית, אותה ועדת שרים לענייני חוץ ובטחון, וכולנו סברנו כי אין לגולל את היריעה לכל רוחבה (זאת אומרת לא לספר לועדת השרים לענייני בטחון הפורמלית) באשר אין לסמוך על שמירת סוד. פנחס לבון, אשר בשיחתנו הקודמת טען כי לא יוכל לקבל הכרעת החמישה בשאלת מדיניות התגובות, אלא הדבר מוכרח להתברר במדינית, לא העלה גישה זאת כלל."

תיאור הדיונים הללו של חברי ועדת החמישה ודרך אגב יש עוד הרבה מאוד תיאורים כאלה, אני נותן רק אחד מסיבה ברורה, מבהירים הבהר היטב את מעמדה המרכזי של אותה ועדה בפעילותה של ממשלת ישראל. היא זו שקבעה ואישרה מעתה והלאה מהי המדיניות הצבאית של צה"ל ומדינת ישראל על מכלול השלכותיה. היא גם ביטלה למעשה את קיומה של ועדת השרים לענייני חוץ ובטחון והפכה אותו לפורום כמעט מיותר. בהקמת ועדת החמישה הוקהה אמנם לשלושה חודשים לערך המאבק האישי בין זרת לבין לבון, אך הוא פרץ במלוא עוזו מחדש בסוף חודש יולי עת נודע לחברי הועדה על עסק הביש שהתרחש במצרים.

עכשיו אני רוצה לקפוץ שש שנים קדימה. אנחנו יודעים מה קרה, עסק הביש, סילוקו של לבון, סילוקו של שרת. ואני מגיע ל-1960. במחצית הראשונה של 1960 חלו מספר התפתחויות שאפשרו ללבון להעלות מחדש את ספיחי הפרשה ולדרוש רה-הביליטציה. בתסכולו כי רב, כדי לטהר את שמו החל לבון במסע נרחב אשר כלל נאומים פומביים ופרסומים בעיתונות מטעמו ומטעם מקורביו שאמורים היו להביא בצורה זו או אחרת לטיהורו המוחלט. באותו הקשר ביקש להופיע בפני חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומבוקשו ניתן לו. הפעם החליט להקצין את מאבקו וכרקע להופעתו בפני הועדה הדליף לבון לעיתון מעריב באמצעות כמה ממקורביו את שניתן היה אז לפרסם. ההסלמה בפרשה החלה למעשה בין ה-4 ל-20 באוקטובר 1960, לאחר שלאורך ארבע ישיבות של ועדת החוץ והביטחון ניסה לבון להגן על טענתו כי לא הוא נתן את ההוראה לגיבלי וכי לא היה לו יד ורגל בעסק הביש. בסגנון בוטה, כשהוא נתמך על ידי רוב חברי הועדה שהורכבה מנציגי הסיעות היריבות למפא"י וליריבי בן-גוריון בסיעתו בכנסת, הוא יצא נגד מאשימיו, ובתוך כך השמיץ באורח קשה את דיין, השמיץ את פרס ואת קציני צה"ל שהיו מעורבים בפרשה. לבון טען במרומז כי שניהם כאחד, בעקיפין, בכך שהיו חסרי אחריות ומחוסרי רסן, היו והנם צריכים לשאת באחריות הכוללת למפולת במצרים, ובמישרין וללא היסוס טען שדיין ופרס הכשילו אותו בתפקידו כשר הביטחון ועשו כל שיכלו כדי להדיחו מתפקידו. דבריו הבוטים של לבון שלוו בגילויי פרטי הפרטים של עסק הביש, שחלקם נשמר עד אז כסוד כמוס גם בפני חברי הועדה, כללו בין השאר האשמות לא פשוטות שכוונו בעקיפין אל חברי מפלגתו ובראשם בן-גוריון. על פיהן לא רק שבתקופת כהונתו של בן-גוריון לפני שהתחולל עסק הביש היו אירועים דומים לאלה שבמצרים, אלא שבן-גוריון בעצמו בעת ששהה בשדה בוקר נתן גיבוי מלא לאשמים לדעתו בפרשה ובניסיון להדיחו ממשרתו כשר הביטחון. זאת לא פחות ולא יותר במטרה לרשת שוב את התפקיד שעזב שנה קודם לכן.

בעקבות ההאשמות הללו הסיר בן-גוריון את הכפפות. הוא החל להאשים את מזכיר ההסתדרות בהאשמות חמורות ביותר בכל פורום ובכל הזדמנות. אולם החזית החמורה ביותר מבחינת מזכיר ההסתדרות הייתה הצטרפותם של מי שנחשבו אז למגיניו המובהקים, אנשי דור הביניים במפא"י בראשות גולדה מאיר ולוי אשכול. מאז סוף שנת 60' התפתחה אם כך הפרשה למשבר קשה ביותר במפלגת השלטון והאופוזיציה החלה לתקוף את בן-גוריון בעקבות עדותו של לבון בועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הדעה הרווחת בין ראשי המפלגה הייתה ששר האוצר לוי אשכול הוא האיש היחיד המסוגל להביא את הישועה. הוא היה נאמנו של בן-גוריון, חברו הטוב בעבר של לבון, מקורבם של ראשי דור הביניים במפלגה וחברם הטוב של ספיר וארן והיחיד מבין ראשי המפלגה מדור הביניים שלא רכש טינה לדיין ולפרס, והאיש שהוכיח לא פעם כי הוא יודע את מלאכת הפשרה והתיווך.

הכל חיכו אפוא לשובו של אשכול מארצות הברית, הוא היה אז בארצות הברית, והוא כונה "המלאך הגואל". כאשר מטוסו נחת בשדה התעופה ב-18 באוקטובר 60' קיבלו את פניו אלמוגי וספיר, ובקיצור הוא המושיע. בסופם של אותם דיונים, הוא דן עם כל ראשי המפלגה מה לעשות הלאה, ולאחר שלוש ישיבות נוספות של מזכירות מפא"י הוחלט כצפוי להטיל עליו, הוא החליט סופית שהוא ייקח את הטיפול על שכמו והוא הסכים לכך, וזו הנקודה וכאן אני מתחיל את העניין, הוא הסכים לכך לקחת את הטיפול על עצמו בתנאי ברור שאותו לא הסתיר מאיש – שלא תוקם ועדת חקירה משפטית, כדרישתו התקפה של בן-גוריון. הסיבה הפורמלית שבה החזיק מדוע אין צורך בהקמתה הייתה שגם היועץ המשפטי של הממשלה גדעון האוזנר הביע את דעתו החד-משמעית שאין צורך בהקמת ועדה מעין זו בעקבות מסקנות ועדת כהן, אותה ועדה שהוקמה לפני כן. אשכול הסתמך על כך, ואולם מעבר לחוות דעתו של היועץ חשב אשכול כי יש מספר סיבות חשובות לא פחות להתנגד להצעתו של בן-גוריון להקמת ועדת חקירה משפטית. הסיבה הפורמלית כביכול לדחיית דרישתו התקיפה והכל-כך הגיונית מבחינתו של הזקן, מבחינתו של בן-גוריון, הרי מה יכול להיות יותר הגיוני מזה שאדם רוצה לטהר את עצמו, אדם שעשר שנים ראש ממשלת ישראל ועוד שלוש עשרה שנה לפני כן ...

... בן-גוריון, דווקא יזיקו באורח אנוש לראש הממשלה, לבן-גוריון. וחמור מכך, מבחינתו של אשכול, הם לא תיעצרנה בגיבלי או בלבון. זאת מאחר ולשר האוצר היה ברור כשמש לאור שיחותיו עם חברתו לחיים דליה כרמל, זאת פרשה ש, דליה כרמל הייתה המזכירה של גיבלי שזייפה את המכתבים של גיבלי, אני לא רוצה פה להיכנס, הוא ידע הכל האחרים לא ידעו כי היא הייתה חברתו לחיים. הוא נסע לארצות הברית ורק לפני כן הוא היה חודשיים יחד איתה בתור שר האוצר בארצות הברית. הוא ידע כי גיבלי נתן בפועל את ההוראה אשר בעקבותיה התרחש עסק הביש ואילו לבון בפועל לא נתן מעולם הוראה ישירה וחד-משמעית לביצוע הפעולות במצרים, וכמובן לא הורה בכתב. אלא כפי שאני טוען הוא דיבר על כך עם גיבלי כנראה באורח עמום, מעורפל, אולי בלתי-מחייב. לפיכך שום ועדת חקירה רצינית לא תוכל להאשימו ישירות באחריות הבלעדית לעסק הביש. ובמיוחד לאור העובדה שאשכול ידע גם על הזיופים שביצעו גיבלי ובן-צור באמצעות אותה מזכירה, ואלה כמובן עשויים היו להפלילם סופית ולטהר את לבון מכל אשמה. מכאן שועדה משפטית גרידא דווקא עשויה או עלולה לזכות ולטהר את לבון מכל אשמה ובכך תזיק באורח חמור לבן-גוריון הטוען בדיוק להפך. אבל זאת לא טענתי. אשכול דאג לבן-גוריון, אבל קודם כל אשכול דאג לעצמו. וכאן אני מגיע ללב העניין.

יתרה מזאת, לאשכול היה ברור שועדת חקירה משפטית עלולה הייתה להפנות את האשמה הכוללת הקשורה בפרשה כלפי כל הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר שכיהן אז. דהיינו היא תתלה את קולר אשמת עסק הביש בועדת החמישה מצד אחד, ובמשה דיין שכיהן אז כרמטכ"ל אחראי על שורות הצבא מהעבר השני ולא תיעצר בלבון ובגיבלי, כפי שעשתה בפועל ועדת אולשן-דורי. במצב תאורטי מעין זה המרויח הגדול יהיה דווקא בן-גוריון אשר זה לא מכבר העדיף את הצעירים על פני דור הביניים במפלגה. דיין אמנם ייפגע על פי אותה הערכה, אך הנפגעים העיקריים יהיו חברי ועדת החמישה, עובדה שתביא לעמימות בפגיעה המשוערת ברמטכ"ל לשעבר. "תוותר", ביקש אשכול מבן-גוריון באחת מפגישותיהם התכופות שנערכו לאחר ששב מארצות הברית, "הוא (לבון) מסוגל הכל. תהיה תיבת פנדורה איומה". השניים סיימו את שיחתם בלי להגיע להסכמה. בן-גוריון עמד על שלו. יחד עם זאת היה אשכול משוכנע, כפי שהתרשמו אלמוגי, ספיר וארן בפגשיתם עמו, כי בסופו של דבר דווקא יסכים בן-גוריון לדרישתו האולטימטיבית של אשכול שלא להקים ועדת חקירה משפטית. יתרה מזו, שר האוצר קיווה בתחילה לסיים את הפרשה באמצעות שרת.

טוב, אני לא רוצה כאן להיכנס. אשכול, בקיצור, עשה את כל המניפולציות האפשריות כדי שלא תקום ועדת חקירה משפטית. בין השאר הוא ביקש משרת לפרסם בעיתון פרסום אשר בסופו של דבר גם יצדיק את סילוקו של לבון בזמנו אבל גם יגיד בעת ובעונה אחת שלבון הוא בכל אופן צדיק טהור. מה שעוד רציתי להגיד שבכלל בן-גוריון לא היה צריך את רשותה של ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה משפטית, זו הייתה הפררוגטיבה שלו. הוא לא ידע מזה. וההערכה היא שהוא לא ידע מזה מתוך איזו שהיא קונספירציה בין חברי ממשלת ישראל. פשוט אמרו לו אחרת. שר המשפטים רוזן אמר לו משהו אחר, הוא אמר לו שאי אפשר להקים ועדת חקירה משפטית על ידו, אלא צריך את שר המשפטים עצמו. וכאן אני מגיע ללו"ז. במהלך השבוע שבין ה-23 ל-30 באוקטובר, מועד קיומה של ישיבת הממשלה הבאה, ניסה אשכול במהלך שיחות התיווך שקיים לרצות את כל הצדדים שחשו פגועים. בן-גוריון לא חש כך. דרישתו החוזרת והחד-משמעית של בן-גוריון להקמת ועדת חקירה משפטית הכריחה בסופו של דבר את אשכול לעשות את הצעד שממנו ביקש להימנע יותר מכל – התנגשות חזיתית עם בן-גוריון, וזה עדין ב-1960. אולם הוא החליט לעשות זאת, אשכול, שכן זו הייתה המציאות שנכפתה עליו. הוא העריך שבמערכת היחסים שנוצרה בשנה האחרונה בינו לבין מי שראה כמורו ורבו, תתקבל הצעתו הנגדית – הקמת ועדת חקירה ממשלתית והיא לא תשבור את הכלים ביניהם. בלב שלם האמין כי הזקן יבין את מעשיו.

ואכן כך היה. בישיבת הממשלה שהתכנסה ב-30 באוקטובר בראשות אשכול הוחלט בניגוד לדעתו של הזקן ובתמיכת מרבית צעירי מפא"י, למעט דיין, להקים ועדת חקירה מורכבת משרים בלבד. המטלה שהוטלה על ועדת השרים הייתה לבדוק את כל החומר. מי היה בועדת השרים? כמובן אשכול היה בתוך אותה "ועדת שבעה", האיש החזק, האיש שנתן את הטון. מה עשתה אותה ועדת שבעה? וכאן עוד פעם בתשובה למוטי שאי אפשר למצוא את המסמכים. אפשר למצוא את המסמכים, אפילו את הפרוטוקול של ועדת השבעה, שכל כך ביקשו להסתיר אותו. ועדת השבעה אכן החליטה שלבון לא נתן את ההוראה. אבל ועדת השבעה לא עשתה שום דבר מעבר לזה. היא לא הסכימה לעשות שום דבר מעבר לזה . היא לא הגיעה בשום אופן לאחריות המיניסטריאלית של אותו עניין. היא לא הגיעה בשום אופן לאחריות הצבאית של אותו עניין. היא בסך הכל עשתה מה שועדת אולשן-דורי עשתה לפניה, וועדת כהן עשתה לפניה. היא פשוט אמרה לבון נתן את ההוראה, לא נתן את ההוראה. הוא אכן לא נתן את ההוראה. הוא באמת לא נתן את ההוראה, דרך אגב.

בן-גוריון כמובן לא קיבל את מסקנות ועדת השבעה, ושוב להערכתי או לדעתי בצדק רב, וטען כל העת שלבד מועדה משפטית שום דבר לא יספק אותו. אשכול עמד בכל כוחו, ולא רק בכל כוחו, אשכול ראה בהקמת ועדה משפטית משום צעד שיחריב את עולמו שלו, של אשכול. ולכן מלחמתו בעצם הייתה מלחמה על חייו הפוליטיים. על עתידו הפוליטי. ומאחר שזה היה המצב, אשכול עשה את כל המניפולציות האפשריות שועדה כזאת לא תקום, ואכן היא לא קמה. כאשר הגיע בן-גוריון ב-63' וב-64' עם כל החומר, עם כל הספרים, עם כל הספרות, וטען – הנה, צריך להקים ועדת חקירה משפטית כי יש פה עיוות דין, נלחם אשכול שוב את חייו הפוליטיים. ומבחינת אשכול הקמת ועדת חקירה משפטית כמו שבן-גוריון רצה, כמו שבן-גוריון דרש מבחינתו זה היה איבוד לדעת. ומאחר שהוא לא רצה להתאבד פוליטית, הסוף היה, כפי שאמרתי בהתחלה, כמו שאנחנו יודעים, פירוק מפא"י, התבקעות מפא"י, וכל מה שקשור בזה.

עכשיו אני מוכרח להגיד כאן משהו, זה סתם בשביל מצפוני, אין ספק שהתזה הזאת שוב שאני מציג פה היא מאוד בעייתית. מדוע? כי אין לי שום הוכחה של אשכול, ואני מדבר פה רק על אשכול. אשכול לא כתב בשום מקום זיכרונות. אשכול לא כתב. שהוא כתב בסך הכל מכתבים לאהובותיו וכתב כל מיני מאמרים נפלאים שרוכזו בארבעה כרכים כאלה על המים ועל השלום ועל האדמה ועל מפא"י, אבל שום דבר שהתרחש לעומת בן-גוריון או לעומת רבין או אחרים. אני לפחות, ואני התעסקתי עם אשכול הרבה מאוד שנים, לא ראיתי כמעט דבר שבכתובים בענייני פוליטיקה. לכן התזה הזאת היא מתוך ספקולציה שלי כי אין לי תשובה אחרת. תודה.

פרופ' יחיעם וייץ:

תודה כפולה אלף על הדברים ובית שעמדת בזמנים. זה מאוד חשוב. דבר שני יוסי, פעם אחת הודעתי לך שאני לא מקבל את הדברים שלך בסמינר שלי שהרצית. פעם שניה כתבתי את זה בביקורת שכתבתי על הספר, ועכשיו אני חייב לומר פעם שלישית שאני לא מקבל את הדברים שלך אבל זה ויכוח לשם שמים. המרצה השלישי והאחרון גם במושב ושל כל היום הזה הוא חברנו זכי שלום שהוא חוקר בכיר במכון בן-גוריון לחקר ישראל בשדה בוקר. הספר האחרון שלו התפרסם ממש השבוע. זה יותר גרוע מהריון. מדובר בשנים. הספר שלו שעוסק בנושא מאוד חשוב וטעון, שאלת הגרעין, שמו של הספר הוא "בין דימונה לוושינגטון – המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של מדינת ישראל 1960-1968". זכי אמור לדבר על הפרישה הראשונה של בן-גוריון לשדה בוקר ב-1953 ושובו לממשלה בעקבות הפרשה. זכי, הבימה שלך.

ד"ר זכי שלום – פרישת בן-גוריון לשדה בוקר ב-1953 ושובו בעקבות הפרשה:

צהרים טובים. דוד בן-גוריון מגיע לשדה בוקר ב-1953 כמו אדם שמסיים שנה אקדמית מאוד מאוד עמוסה, ונוחת באילת ורובץ על חול הים. מנתק את הטלפון ולא רוצה לשמוע ולדעת משום דבר. האיש הזה מגיע לשדה בוקר, הוא איננו מגיע לשפת הים, והדבר הראשון שנותנים לו לעבוד בו זה בזבל. והוא מוצא עניין בזבל ואפילו אוהב את הזבל. וככה הוא כותב ביומנו ב-18 בדצמבר: "הבוקר נכנסתי לעבודה יחד עם זאב החצרן. הוצאנו זבל מהאורווה וזיבלנו את הגן שמאחורי הבנינים. העבודה הייתה לא קלה בשבילי. אבל לאחר העבודה ארבע שעות הרגשתי עצמי מצוין. מעניין שעבודתי הראשונה בארץ באלול תרס"ז הייתה נשיאת זבל בפרדסו של מאז"ה. נדמה לי שיעלה בידי לעבוד פיזית ארבע שעות ביום". יום לאחר מכן הוא ממשיך לעבוד בזבל והוא כותב את הדברים הבאים: "חרשתי הבוקר יחד עם זאב החצרן. חרשנו בפרד אחד. שאר הפרדים היו עסוקים במקום אחר. פעם אני נהגתי במחרשה וזאב נהג בפרד, ופעם שניה התחלפנו. הבוקר היה קר והרוח נשאה אבק. וכך ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד. אבל ננצח את הטבע. אנשים שונים עוד מוסיפים להטריד אותי בבקשות ובדרישות כאילו ישבתי בירושלים. הם מוכנים לבוא להנה להכביר באלפי דרישותיהם. תקוותי שבעוד שבוע-שבועיים ישכחו אותי." והדבר האחרון, גם מתוך היומן, שהוא די מדהים, זה גם שבוע לאחר מכן, לאחר הגיעו לשדה בוקר, הוא חולה, מקב