אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #7996 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 7996   
פילוביץ שחף לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות, 309 מדרגים, 577 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון י''ב בסיון תשס''ח    09:25   15.06.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

כשאדם ברוך פגש את גורודיש...וקונספירציה ביום הכיפורים  

 
ערכתי לאחרונה בתאריך 15.06.08 בשעה 09:29 בברכה, פילוביץ שחף
 
שולח: uri <urimilsh@inter.net.il> | 15.06.2008
נושא: גורודיש ז"ל - אדם ברוך ז"ל וקונספירציה ביום הכיפורים

שבוע טוב,

מצורף קובץ ובו פרק מספרו של אדם ברוך: ראיון עם שמואל גורודיש שבו הם משוחחים בין היתר על אפשרות של קונספירציה של משה דיין במלחמת יום הכיפורים. יש שם כמה פרטים מעניינים ביותר המסומנים בקובץ בצבע צהוב.


כשאדם ברוך פגש את גורודיש
http://rotter.net/User_files/forum/gil1/4854addf4dd13abd.doc

פרק מתוך ספרו של אדם ברוך "מה נשמע בבית", בו הוא חוזר לאחד מהישגיו הגדולים בעיתונות - הראיון עם האלוף שמואל גונן

את הראיון עם האלוף שמואל גונן (גורודיש) קיים ברוך ב-1987, בתקופה שגונן שהה ברפובליקה המרכז אפריקאית.


אדם ברוך

פאתי הג'ונגל. זו רשימה שנייה, חדשה, על גורודיש. את הראשונה פירסמתי ב-87'. מאז נודעו דברים, וקרו דברים כגון עסקת "האש והעצים". ב-87' הגעתי לגורודיש, שכרה אז יהלומים בג'ונגל של הרפובליקה המרכז אפריקאית, במכרה משלו. מכרה היהלומים נמצא במורד הרדוד של הנהר. המכרה הוא המורד עצמו. מורד צהבהב, תנועת המים בו אטית. רשתות מתוחות על כלונסאות מונעות מעבר עצמים גדולים. היהלומים קטנים. ילידים אחדים כפופים על פני המים ופניהם אל הרשתות. ילידים אחדים על גדה מנפים את הבוץ, שנלקח בכלים שטוחים מתחתית המורד. רק הטבע משמיע פה קול. ציפורים צבעוניות מאוד חוצות נמוך את המרוד. דגים ענקיים, נפוחים, משייטים בין הרגליים באטיות כגוויות. בסוף המורד משתרעת ביצה גדולה, אגסית אפרפרה, איי צמחייה משובצים בה, צמחייה נמוכה בשוליה. שולי הביצה שומניים. בני אדם חוצים אותה בסירות משוטים זעירות, שבחרטומן קבוע צלם-אליל קטן, ממורק. וכשהם עולים לגדה הסירות ננטשות. הרוח מובילה סירה או שתיים לאחת הגדות, רוח חמה שמהירותה משתנה פתע. מכאן, מהמורד, לכל מלוא העין תחילתו של ג'ונגל משופע כלפי מעלה, מרובה כניסות, תמים למראה, כמעט גלוייתי. הכניסה היפה בעיני היתה עטוית שרכים. בעומק, במרחק של כשני ק"מ, נמצא משרד-שטח של גורודיש, בקתה. למראה גורודיש הילידים הסתפקו בתנועות ראש וידיים, ובקריאות חלושות. גורודיש הביא איתו מתנות מהעיר: חפיסות קלפים חדשות ודומינו מעוטר בציורי חיות אפריקאיות. הצמחייה סביב המורד נמוכה, כאילו נמרטה ביד אדם. אל מורד הנהר, אם אתה בא מכיוון העיר באנגי, מוביל מישור ענקמוני, כמעט חדגוני, חף ממבנים, צהבהב מנוקד ירוק חלוש, מוכה שמש, מישור כמעט מטוגן, פה ושם עולים ממנו סלסולי אדים. גורודיש (אז בן 57) הצטרף לילידים שבירכו אותו בקולות ציוץ קצרים. כרע לצדם בכבדות על ברכיו, ולאחר דקה או שתיים התיישב על ישבנו. נשארתי בקומנדקר הצרפתי הממוזג. לחות עטפה את הקומנדקר כשמיכה. על עסקת "האש והעצים" נועץ בי רק לאחר ששבתי לישראל: לאחר שרכשתי את אמונו. ב-67', מלחמת ששת הימים, גורודיש פיקד על חטיבת שריון שניהלה קרבות הבקעה לחאן יונס, לרפיח, לאל-עריש. בן 41 היה האלוף הצעיר בצה"ל. בחודש יולי 73' מונה לאלוף פיקוד הדרום. העובדה שאך זה מונה לתפקיד היתה אחד מבסיסי טענתו שהורשע לחינם על ידי ועדת אגרנט.


האלוף שמואל גונן - גורודיש

צמח מרפא. ב-67', האלוף שמואל גונן (גורודיש) דרס בשרשרות מרכבותיו את האויב המצרי, ובעיתונים נכתב אז שהוא יהודה המכבי של זמננו. ב-67', ישראל דימתה עצמה ליורשת הישירה של כובשי כנען (יהושע בן-נון). הוא "חשופים בצריח" של שבתאי טבת. עכשיו, בבאנגי, הוא פליט של ועדת אגרנט, מלחמת יום כיפור. פליט המתכנן את שובו הגדול למולדת. בוקאסה, שליט הרפובליקה המרכז אפריקאית, העניק לגורודיש את זיכיון המכרה. זה כשנה גורודיש מתקשה לשלם את דמי הזיכיון. את שכר הפועלים הוא משלם מפיו. שכר זעום אבל מצטבר. מדי פעם, בבאנגי, עיר הבירה, הוא מנהל מו"מ עם שותפים פוטנציאליים למכרה. הוא חסר כל חוש מסחרי. בעוד כחצי שנה הוא עלול לאבד את הזיכיון. גורודיש נפרד מהילידים, חזר לקומנדקר ובדרך תלש ענף קטן מאחד השיחים, תלש את עליו, מולל אותם בידו לכדור קטן, בלע אותו, צמח מרפא. ברור שהוא חולה. כישלון מלחמת יום כיפור נצרר באדם אחד: גורודיש. ועדת אגרנט צררה אותו כך.

לילה בתיאטרון. הקהל נלהב. המחזאי, הקאמרי, השחקנים והקהל הוציאו יחד להורג את גורודיש. הוצאה להורג מספר שלוש. "גורודיש" של הלל מיטלפונקט היה מחזה ריאליסטי, מוסרני, תיעודי למחצה, חד ממדי. בשר מדמם לכלבים. הקהל רצה נקמה על מלחמת יום כיפור. נקמה לא מצועפת, לא ספרותית, נקמה. מיטלפונקט והקאמרי סיפקו הוצאה להורג. מיטלפונקט כתב את "גורודיש" גם על סמך השיחות שלי עם גורודיש ב-87', ברפובליקה המרכז אפריקאית. נתתי לו רשות לכך. אחת הדמויות במחזה: "אדם ברוך". לאחר אחת הצגות ההרצה השתתפתי בפאנל תגובות, בתיאטרון עצמו. כשנשאלתי עניתי: ההצגה הזו של מיטלפונקט לא עושה את ההצגה הבאה על גורודיש למיותרת. כלומר, מיטלפונקט חד צדדי, חד ממדי, וסיפור גורודיש לא הסתיים בזה. לא הצטערתי על הרשות שנתתי למיטלפונקט. לא הייתי תמים: ידעתי שיש בו אגרסיה של תיאטרון פוליטי מיידי. אבל קיוויתי שבכל זאת "גורודיש" יהיה מחזה על כל-אדם. השיחות עם גורודיש תפרסמו ב"ידיעות אחרונות", והדיהן התערבלו והתערבלו, ולא נמוגו. הן היו שיא בקריירה העיתונאית שלי. בפרק זה כלולים ציטוטים מתוך השיחות הנ"ל עם גורודיש. הרי אלה שיחות שהיו. ב-87' ניצלתי את גורודיש. והוא ניצל אותי. ניצולים הדדיים, חוקיים, אלמנטריים. מבחינתי, מתוך הניצולים ההדדיים, המודעים, היה אמור לנבוע דבר-מה שהוא מעט "יותר מזה", יותר מעיתונות. מה? אולי ספרות, אולי מחזה-מוסר. ומבחינת גורודיש, מהמפגש הזה בינינו, מהדברים שאמר לי ופירסמתי ברבים, היה אמור להתחולל בישראל הדף ענק, ראשוני, היסטורי, הדף רגשי ופיזי, הדף שלאחריו תתנחשל בישראל לבה חורכת, לבה שתשטוף כפרים, מושבים, ערים, מחנות צבא, חיילי מילואים, עמך, בני מרום, ומשם תשטוף את המשפט ואת הכנסת, עד לזיכויו המוחלט של גורודיש, עד למחיקה מוחלטת של ועדת אגרנט, עד להשבת מלוא זכויותיו וכבודו. גורודיש, באפריקה, בבאנגי ובפאתי הג'ונגל, חזר ואמר: "זה, מה שאני אומר לך, צריך להגיע לכמה שיותר". לעיניו, ביום ובלילה, היו משקפיים כהים, ומדי פעם נשימתו השתבשה לשניות אחדות.

ועדת אגרנט, 74'. הלחץ הציבורי פעל את פעולתו: הוקמה ועדת אגרנט לחקירת מלחמת יום הכיפורים. השופט שמעון אגרנט (יו"ר), השופט משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק נבנצאל, יגאל ידין, חיים לסקוב – שני רמטכ"לים לשעבר. מבטה של האומה גישש על פני הוועדה, פנים מעט ספינקסיות, פני שיש. האם מהאנשים הרחוקים והנישאים האלה תינתן תשובה? היו שתלו תקווה בפורמליזם השיפוטי של אגרנט ולנדוי. היו שתלו תקווה בכך שנצח ישראל יציב בעיני הוועדה, ואינו מאוים על ידי משפט הנוקב את ההר. אבל רבים רבים חששו שהוועדה, בכללותה, מייצגת את התודעה שהיתה עד כה, ותתמוך בה, מכוח ציווי פנימי, למרות נוראות המלחמה. חששו שהוועדה תנחה את עצמה, מעצמה, להבטיח את הסדר הציבורי הקיים, את מוסדות השלטון, ואף את הממשל הנוכחי, להבטיח המשכיות שלטונית בישראל, בשביל לגונן על הישגי העם בארצו החדשה עד הנה. גורודיש, לדבריו, חש שהוועדה קבורתו. "משקלי נעשה כמשקל נוצה ברוח". הוועדה הרשיעה את גורודיש. הדיחה אותו מחייו כאיש צבא. צררה בדמותו את כשל מלחמת כיפור. מאותו יום ועד למותו חי בקרבנו קין. בשלושים למות גורודיש ספד לו יצחק רבין, שאף קונן על הדחף הבלתי נשלט שלנו להוקיע אחד מאיתנו, לעשותו שעיר לעזאזל בודד. לא הספד גדול, לא "נאום הר הצופים" של רבין, אבל בכל זאת דברים שיצאו מהלב. לאחר ועדת אגרנט, מתוך התרסה, גורודיש הצטרף לתנועת "חירות".

באנגי: זמן חלום. כבר לאחר שעות אחדות עם גורודיש בבאנגי, הגעתי למסקנה לא מעובדת דייה: זה זמן, שנים אחדות, גורודיש שרוי במעין מעבר, מבעין הכרה חלושה, הכרה למחצה. זמן חלום בהקיץ. זו הדרך הכמעט יחידה עבורו. הדרך להעביר את הזמן שבין העבר הישראלי הרע לעתיד הטוב, אבל העלום, שתחילתו אינה קצובה. זה קרה ברגע שגורודיש הבין שהסיפור שהוא מספר לעצמו אינו מתקבל עוד על הדעת. אבל לא היה סיפור חלופי. ובאין סיפור, בינו לעצמו, השתקע בזמן חלום, והכרתו נחלשה. אבל גם שם, בהכרה החלושה, היה לו צורך להיאחז בחומרים מוצקים, ביתדות הפזורות במדבר המוח, והוא נאחד במשה דיין כרוע צרוף. הוא היה חייב לסלק מדיין תכונות אנוש רגילות, בוגדנות אנושית וכו', ולהציבו כרוע צרוף, ואת עצמו כקרבן מוחלט, וליצור מעין שוויון בין העוצמה והטוטליות של הרוע והקרבן, וכך להציג לעצמו את עצמו ואת דיין כשווי כוחות. ספוקלציה שלי.

מכשיר הקלטה. ב-8 באוקטובר, תוך מלחמת יום כיפור, גורודיש התחיל להקליט כל דיבור, שיחה, כמעט כל "רעש אנוי". בבונקר הפיקוד של גורודיש, באום-חשיבה, הוקלטו כ-120 שעות מרוב רשתות הקשר שפעלו אז. גורודיש חש שדבר-מה נטווה סביבו. דבר-מה חזק ממנו. והוא החל לאבד אחיזה. ההקלטות, עם הזמן, ובפרט בזמן שלאחר ועדת אגרנט, נעשו מעין חיה לעצמה. חלק מההקלטות הוברח והוצפן מחוץ למערכת הצבאית, והתפוצץ בפני החברה הישראלית ב-2003. אנחנו בבאנגי, 1987, מדי פעם גורודיש מאזין להקלטות. כפי שאתה מאזין למאהלר, נגיד. הוא מציע לי להקשיב. אני שומע בני אדם, חיילים ומפקדים, במצוקה. לא הרבה יותר מזה. קשה לי שם, בבאנגי, לשרטט בדמיוני את תמונת המלחמה, ולהצליבה עם ההקלטות. גורודיש מציע לשרטט לי את תמונת המלחמה. הוא משרטט. מכשיר הקלטה והקלטות נעשים, בשיחות איתו, למשהו יותר מעצמם: אמצעי הצלה, מהות אובייקטיבית, מכשירים משפטיים, גלאי שקר, מגיני האמת, ובוודאי אובססיה.

פיקוד דרום: הזיה. פה ושם, בשיחות בבאנגי, ביצבצה העובדה שמאז ועדת אגרנט, גורודיש בנה לעצמו מציאות חלופית. למשל? מציאות יום הדחתו מפיקוד דרום. מה? גורודיש האמין שבאותו יום היה יכול לארגן התנגדות פיזית, רבת משתתפים, לסילוקו מפיקוד דרום. האמין שמאות חיילים וקצינים היו מקיפים אותו כחגורת הגנה, על נשקם. נלחמים ממש במי שיבוא להרחיקו מהפיקוד. סוג של מרי. הוא האמין שהידיעה על המרי הזה היתה מציתה מרי ברחבי ישראל.

לצייץ אחר כך. בבאנגי, בירת הרפובליקה המרכז אפריקאית, התפתח בינינו אמון. כלומר, אמון שלו בי. לא שייך לדבר על אמון שלי בו. לא היו לו אפשרויות רבות: אחרי כל השנים בבאנגי, תשע שנים, במי כבר היה יכול לבטוח. עסקת "האש והעצים", שעלתה לאחר שחזרתי לת"א, היתה ביטוי לאמון זה. הדיבור על ועדת אגרנט תפס כמעט את מלוא שלושת הימים שלנו בבאנגי. גורודיש על ועדת אגרנט: "אי אפשר להאשים אדם שלא בפניו. ההאשמות נגדי נודעו לי רק כשקראתי את הדוח. שבתאי טבת קרא לי: 'קרבן יום כיפור'. הצנזורה שחטה לו את המאמר ב'הארץ'. המאמר הודפס רצוף בחללי נייר לבנים, לעדות. אתה יודע מה מחקו אז, בין השאר?: 'אני מטיל ספק אילו גונן היה חבר מפד"ל, אם הוא היה נבחר להיות המודח'. מחקו! איזה סוד מדיני יש פה?! מחקו. במלחמת כיפור בר-לב לא נשלח להחליף אותי. רצו, אני סירבתי. אמרתי, אני הולך הביתה. אמרו בסדר, הוא יהיה נציג הרמטכ"ל. הסכמתי והסתדרנו. אני יכול לקבל ממנו מרות. הוא היה רמטכ"ל שלי כשהייתי במה"ד, סגן אלוף. ובר-לב אצלי, כאיש צבא, יש לו ערך הרבה יותר מאשר לסקוב וידין, זיכרונם לברכה. שני אלה, חברי ועדת אגרנט, לעומתי מבחינה צבאית, הם שום דבר. יכולתי להתארגן בכוח נגד הזזתי מפיקוד דרום. תאמין לי שיכולתי. אנשים היו מצטרפים אלי. אבל אנחנו לא עושים דברים כאלה. זה סופה של מדינת ישראל. ואני יהודי, יהודי ישראלי. צבא צריך לקבל מרות מהאזרח. אחר כך, אחרי שמשתחררים, אפשר לצייץ. יצאתי לטלוויזיה אחרי שהשתחררתי, לא לפני כן. אני מגיע מחר לתל אביב עם כסף? אני מממן מחקר על דוח אגרנט. ואם אין להם העתק, אני אתן להם אותו. לי יש. מחקר אובייקטיבי מאת אנשים שאף אחד לא יטיל ספק בהם. אני אוכיח שנכתב דוח ביניים שהציעו בו להשעות אותי, לפני שהיו להם בכלל מסקנות. אין קשר בין הנימוקים לדוח הביניים. שום קשר. הם מדברים על דברים אחרים. אני אוכיח את הרמה הצבאית שלהם, של ועדת אגרנט. הם כותבים שלמדינת ישראל יש גבולות ארוכים, אז היא צריכה צבא יבשה גדול, שיגן על הגבולות. ומאחר שישראל צריכה לקבל אספקה מאמריקה, כי אין לה מספיק אספקה, היא צריכה חיל אוויר גדול, שיגן על קו האספקה הזה. זה רמה של ילד בכיתה ו! בשביל זה צריך חיל אוויר?! להגן על המטוסים האמריקאיים, שיביאו אספקה לביר גפגפה?! ככה נכתב בדו"ח. אני רוצה שיפרסמו את הדו"ח. הכול יצוף. אם האמת תצא: די לי. אני לא מחפש להרוג את זה ואת ההוא. אבל, אני הולך לחפש את משרד הפרסום שעשה לי לינצ'ים. אני יודע מי משרד הפרסום. יש לי הוכחה בכתב. אנשים אני לא מחפש. זה נגד האופי שלי. הם מתו, ואי אפשר לטפל במתים. אני כאן כבר תשע שנים.. כמעט הגעתי למה שרציתי... והפסדתי את זה... אנסה עוד פעם".

בקתת קנים. לא רחוק מהמכרה ניצבה בקתה, והיה אפשר לראות ממנה את מורד הנהר. כבר שלוש פעמים גורודיש הטה את מורד הנהר, בשביל להיטיב את כריית היהלומים. לשם כך הפעיל ציוד מכני כבד ועשרות פועלים מתמחים בהטיה. ללא הועיל. המכרה מסרב להניב שפע יהלומים. מניב מעט, פה ושם, קמצן. זה זמן שגורודיש מתפלל אל הנהר, בעברית. הבקתה עשויה קנים. מרפסת קטנה מקיפה אותה מארבעת עבריה. אף המרפסת עשויה קנים, נתמכת ברגליות עשויות קנים. מלאכת הקנים טובה, צפופה, מעוררת אמון ביכולתה לשאת בני אדם וחפצים כבדים. הבקתה היא ביתו של גורודיש כאן. הוא מחזיק גם דירה בבאנגי. החובות על המכרה, והתפוקה הדלה, מכריחים את גורודיש למכור את העסק. הוא לא יראה כסף מהמכירה: רק מחיקת חובות. עד אז, עד המכירה, הוא בעצם שבוי. שלטונות באנגי לא מניחים לו לצאת את הארץ, עד שישלם להם את חובותיו על דמי הזיכיון, על ההכנסות שהיו לו, ועוד. רק באישור השלטונות ייצא את באנגי. שבוי. מכירים אותו היטב בבאנגי. הוא הגנרל הישראלי שהשתגע. או הגנרל הישראלי העני. או הלבן שנכשל בניסיון לשדוד את טוב הארץ. עמדנו שעה קלה על המרפסת, פנינו אל המכרה, והבטחנו בילידים שבידיהם נפות. גורודיש דיבר על אפשרות שמלחמת יום כיפור היתה קונספירציה ישראלית, אמריקאית ומצרית: לתת למצרים לעבור גדה, ומשם להגיע להסכם שלום, אבל עם תחילת הפלישה זה כבר ברח מהידיים, דינמיקה של מלחמה, אתה יודע. בפינת הבקתה ניצבה מיטה מחופה כילה. מתחת למיטה מזוודה מלאה ביומני מלחמת יום כיפור. העתקי יומנים. תמיד העתקים, ליתר ביטחון. העתקים על גבי העתקים. המושג "מקור" איבד את תוקפו. וגורודיש דיבר על ההקלטות מהמלחמה, 120 שעות הקלטה של מהלכי קרב, כעל נשקו המיוחד, נשק יום הדין שלו. ההקלטות, לדבריו, הן אמת המלחמה ההיא. הן מעידות על המהלכים נגדו תוך כדי המלחמה, על האופן בו סבבו אותו בכחש, כרו את מפלתו. ההקלטות מופנות במקומות בטוחים. "הם" לא יכולים לשים עליהן יד. כל הקלטה הועתקה פעמים אחדות. "נשק יום הדין": ביטוי שלו, לא שלי. גם ההשוואה לנביא זכריה, שלו. דם הנביא פיעפע ופיעפע.

מופע משה דיין. ניסיתי לדחוק את גורודיש לשיחה על מופע משה דיין בנפשו, לא רק בחייו המקצועיים. על דיין כדמות אב. ללא הועיל. הוא דיבר ודיבר על דיין, פירט את תוכניתו לרצוח אותו ביריית אקדח, דיבר על דיין המשליך אותו לכלבים, ועל דיין כהשראה, כאידיאל. אבל לא על דיין כאביו מולידו (המומצא). אני קורא את השורה שזה עתה כתבתי, ואני כבר נקוט בפני עצמי: איזה קיטש פופוליסטי ("כאביו מולידו")! פסיכולוגיה בגרוש! די בשלושה ימים בשביל לפלוש כך לנשמת אדם?! מה שאנשים מרשים לעצמם. ובכל זאת לא מחקתי. משה דיין, מבחינת גורודיש, היה כל כך שנכתב לעיל. מבחינת גורודיש: משה דיין אברהם, גורודיש יצחק. עקדת יצחק לא נמנעה, הפעם.

תוך שלושה ימים. גורודיש על דיין: "מאיפה אני מכיר את דיין?הייתי מפקד חטיבה 7 לפני ששת הימים. הוא עשה סיור ביחידות. אני רציתי להילחם. צה"ל לא שש להילחם לפני ששת הימים. אמרתי לו, עם מי יש לנו עסק? עם המצרים האלה?! תראה, יש 500 ק"מ ממני לתעלה, ואם אני צריך לנסוע 500 ק"מ, לשרוף את השרשרות, לשרוף את הדלק, לעייף את האנשים ולהילחם שם, יש לי סיכוי קטן לנצח. אבל כשהמצרים באים אלי, והם עשו את ה-500 ק"מ, אני דופק אותם. והוא שאל, 'כמה זה ייקח שלושה ימים?! אני נשאר איתך'. ואני אומר לו, יש לי תנאי אחד. והוא אומר לי, 'בסדר, אני לא אתערב בניהול המלחמה'. אם אתה לא מתערב, אמרתי לו, אתה איתי בזחל. למחרת מינו אותו שר ביטחון. פגשתי אותו אחרי המלחמה בביר גפגפה. ואני אומר לו, אני חייב לך התנצלות, לקח לי ארבעה ימים. הוא חיבק ונישק אותי. זו היתה ההיכרות שלי איתו. הייתי כל שבוע מוזמן אליו הביתה. הוא ייעד אותי להיות הרמטכ"ל הבא. והוא הוציא אותי להורג. אני הייתי כפרתו ביום כיפור 73'. ב-67' הערצתי אותו. ברגע שהוא התמנה שר הביטחון, נשבה רוח אחרת בצבא. אבל ביום הכיפורים, דיין בא שבור. הוא היה מדבר כמו זקנה, פוכר אצבעות, נותר 'עצות מיניסטריאליות', מכין אליבי, מייעד אנשים ככפרות לעצמו".

טווח המבט. ממשלת ישראל הגבילה את טווח המבט של ועדת אגרנט: המידע המוקדם על כוונות האויב, הכוננות, ההיערכות הכללית, ופעולות צה"ל עד היום השלישי של המלחמה. רק עד היום השלישי. רק המידע, הכוננות וההיערכות – לא המנטליות הפוליטית, לא יחסי צבא-ממשלה, לא ההיסטוריה הפוליטית הקרובה, לא ההשראה של המנהיגים. היום, 2004, סביר להניח שוועדת חקירה היתה פורצת את הטווח שקבעה לה הממשלה. אבל ועדת אגרנט היתה צייתנית. הוועדה התמקדה בדרג הצבאי. נחרת עם החלה מתנחשלת ברחוב הישראלי: גולדה ודיין ינוקו, ואילו אנשי הצבא ייצלבו. ובכל זא, איכשהו, אולי מתוקף אימה צבורה ביחס לשופטי בית המשפט העליון, עדיין נזהרו בכבוד הוועדה. במבט לאחור הדרג הצבאי היה נאיבי. ההכשרה הצבאית הממושכת והענפה לא יצרה אצל הקצינים אפילו מנגנון הגנה אינסטינקטיבי, שלא לדבר על מנגנון מושכל מודרני, מנגנון תגובה מול הוועדה, המערכת, הניב המשפטי, מלחמת המוחות, שדה האינטרסים, העולם שבחוץ. נאיבים, בסך הכול ההופה בפני הוועדה, לפחות עד הרבע הראשון, היתה בעיניהם כהופעה בפני חוג עיוני די ידידותי. הדרג הצבאי (דדו, זעירא, גורודיש ועוד) הופשט בוועדה מכוחו, הופשט מיד, על הפתח. הופשט גם בעזרת דברי מליצות קלות, או הבעות חן. הקצינים אמנם חשו שכוחם הנו בעצם חלק בלתי נפרד מזכותם, מזכויותיהם, אבל לא ידעו איך לתרגם את זה בפועל. כוחם נותר מחוץ לאולם הוועדה. הנה, אגרנט הורה להם להופיע ללא עורכי דין. בשביל שלא להאריך את עבודת הוועדה. הקצינים לא הבינו שהם מוותרים על זכות אזרחית ואנושית אלמנטרית, כי מוכי גאווה שכמותם, אומללים שכמותם, הם לא חוו עצמם כאזרחים רגילים. גאוותם מימים ימימה הכשילה אותם. אנחנו, העם, ביצרנו את גאוותם מאז מלחמת ששת הימים. משה דיין הופיע בפני הוועדה נתמך בעו"ד אליקים רובינשטיין.

"אין איש". הוועדה פעלה למעלה משנה: גרודודיש ניסח גרסה הפוטרת אותו מהאחריות המרכזית, ומטילה אותה על זולתו. הוא פירט את הגרסה בפני לא מעט אנשים. ניסה אוהת עליהם. ואחדים מהם, לא מתוך זדון, אמרו לו שהיא יציבה, אפקטויבית. לעתים, תוך כדי הצגת הגרסה, גם גאתה בגורודיש רוח עזה, משבשת סדרים, וגם רוחו שפלה מאוד. עלה חשש שישלח יד בנפשו. הרי הוא חי רק בתנאי שהוא "גורודיש". התנאי אז והלך. בספטמבר 91' נפטר מדום לב במילנו. גורודיש האמין ביומנים פרטיים, והרבה לכתוב בהם תקצירי פגישות, מחשבות, תוכניות. בבאנגי, במעין משרד משלו, ביקש ממני לעיין באחד היומנים (מחברת), בקטע מסוים שנועד לתמוך בגרסתו שלא היה יכול להכין את הכוחות לפלישה המצרית, כי אך זה עתה נכנס לתפקיד (דרום) – ותוך העיון קראי, ברשותו, בדפדוף, דברים נוספים, מתוך המלחמה ועד ועדת אגרנט, והנה גורודיש מרבה לכתוב לעצמו, לאחר פגישות עם אנשי ציבור, עיתונאים ואנשי צבא: "אני לבד", "אני בודד", "אין איש".

קונספציה ומחדל. הוועדה ניקתה את הדרג האזרחי (גולדה ודיין) מאחריות והטילה אותה על הגורמים הצבאיים (דדו, גורודיש, זעירא). את שני האחרונים המליצה להעיר מתפקידיהם. דדרו נאלץ להתפטר. מאוחר יותר, נמתחה ביקורת חריפה על זיכוי הפוליטיקאים, ועל כך שלא ניתנה זכות טיעון לקצינים. גולדה לדדו: "אתה מפקד מהולל". דדו לאלופים: "צר לי להיפרד בנסיבות אלה". "קונספציה" ו"מחדל" השתרשו בלקסיקון הלאומי.

יהודה המכבי: פרטים. ב-67', במלחמת ששת הימים, והוא בן 37, גורודיש, לימים האלוף שמואל גונן, היה יהודה המכבי החדש. הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו. העיתונות מתעדת את עלייתו ונפילתו של גורודיש ב-73':הוא החייל הטוב, החשוף בצריח. אבל מ-73' הוא מהות מסובכת, מסבכת, חדשות רעות, קרבן, אובססיה. חלק מן הכתבות והפרופילים של גורודיש כולל באופן פחות או יותר קבוע תקציר ביוגרפי ידוע, שהוא, לאמיתו של דבר, עיסת מליצות ועובדות. מאז מלחמת כיפור 73', על רוב המסמכים הביטחוניים המונפקים החוצה, לעולם, זרויה, בעינינו, איזושהי מופרכות. אנחנו מפקפקים בתקצירים ביוגרפיים שהמערכת הביטחונית מנפיקה לתקשורת, לכותבי היסטוריה, למכוני מחקר, לעולם. יש בהם, בהגדרה, דבר-מה מתעתע, מסתיר, מוחק או מעצים, מנפח. תערובת של ביוגרפי, עובדתי, הערכתי, פרשני. תערובת הנחזית כמדויקת, בעוד מטרתה למנוע ממך לרדת לעומקה, ולגרום לך לקבל אותה כפי שהיא, ולהפיץ אותה הלאה. הנה תקציר גורודיש: "האלוף שמואל גורודיש נולד בווילנה 1930. עלה ארצה בגיל שלוש. בגיל ארבע החל ללמוד בחדר, ביורשלים, מאוחר יותר, למד בישיבות 'מרכז הרב' ו'עץ החיים'. חבר 'הגנה', חניך 'בני עקיבא'. מאוחר יותר, לתקופה קצרה, פקיד עזר ב'בנק המזרחי'. אביו מוכר רהיטים. אמו עבדה בבית יציקה. תלמיד שאפתן. מפתח עצמאות חשיבתית. במלחמת השחרור נלחם בגוש עציון, בירושלים, בנווה יעקב. בעיצומה של המלחמה עבר לחטיבת הראל. נפגש לראשונה עם הטנק. השתתף כסמל מחלק בכיבוש הראשון של צומת רפיח בידי המצרים. כשפורק הפלמ"ח, עבר ליחידת טנקים. נפצע פעמים רבות. היה טנקיסט בחטיבה 8, גדוד 82, בפיקודו של סגן אלוף שאול יפה. השתתף בפעולות תגמול באזור לכיש. נפצע. קיבל צל"ש מהרמטכ"ל משה דיין. ב-67' התפרסם כ'חשוף בצריח' (ספרו של שבתאי טבת) וכונה 'פטון הישראלי'. לאחר מלחמת יום הכיפורים נפרד גורודיש מפקודיו שנפלו במילים אלה: 'ואתם הולכים ובוערים הולכים ובוערים'. גורודיש, מפקד פיקוד דרום, נפשט בחומרה רבה על ידי ועדת אגרנט, והודח מתפקידו על ידי משה דיין, שר הביטחון קודם שקמה הוועדה. עם פרסום הדוח, יצא לעיתונות. מלחמתו בדיין, בוועדה, ובמערכת הפוליטית לא הסתיימה. היום כאזרח, אלוף (מיל') שמואל גונן איש עסקים, פעיל בקיסרות המרכז אפריקאית, בעל זיכיון לכריית יהלומים. בעסקיו השונים היה שותף עם מנו שקד, לשעבר קצין צנחנים ראשי, ועם, בהרכבים שונים, ה"ה פילץ, אילין, פלאטו-שרון. ב-78' הצטרף למפלגת חירות". גורודיש של ועדת אגרנט: "ואז הבנתי שאני הוא השעיר לעזאזל. צעיר הבנים, אני, השעיר לעזאזל. הם, דיין, בחרו בי כקרבן ראשון, עיקרי, כי הייתי אלוף צעיר, תמים, חסר גב פוליטי. בחרו בי כאמצעי לסכסוך המתפתח שלהם עם אריק שרון. אני הלוא תבעתי להעמיד את שרון לדין על הפרת פקודה. מבחינתם, הייתי אמצעי, כלי". אגב, לא מיותר להוסיף לתקציר הביוגרפי הנ"ל שגורודיש נודע כמפקד קשוח במיוחד, ואף נוטה לאכזריות חינם.

תהילת עולם. איתן הבר, "ידיעות אחרונות", 26.5.72. הכותרת: "גורודושי". מתוך הכתבה: "עשר חטיבות מצריות טחנה אוגדת טל במלחמת ששת הימים. חלק ניכר מן המספר הגדול הזה נדרס בשרשרות הטנקים של החטיבה ששמואל גוודיש היה מפקדה. מעשרה קבין של לחימה עיקשת ועקובה מדם נטלה חטיבה זו את חלק הארי. 71 מפקדים וחיילים שילמו בחייהם עבור ניצחון שלא היה כמותו. בארבעת ימי קרבות ללא הפסקה אחת שברו גורודיש ופקודיו את מפרקתו של הבצא המצרי וזכו להילת עולם". סוף ציטוט איתן הבר. שהסכים לשמוע אותו. הוא היה הדובר הראשי בשיחות. דובר בלוע, עומד להתרסק. גורודיש: "אחרי הוועדה התקשרתי לעיתונים, רציתי לדבר עם עיתונאים, רציתי להיאבק. אף אחד לא הסכים לדבר איתי, חוץ מאורי אבנרי. הוא דיבר איתי. אני לא אשכח לו את זה לעולם. השני, היה זאב שיף, אחרי הרבה זמן, אחרי חודשים. הייתי לגמרי לבד... גלילי סידר לי פגישה עם גולדה. הייתי אצלה, סיפרתי לה את הכול, מהתחלה עד הסוף. אצלה בבית. הכניס אותי בחור צעיר, שומר ראש, נחמד מאוד. הייתי מזוין, לא ביקשו ממני את הנשק. כל הזמן הייתי מזוין. לא הייתי מסוכן לציבור, לא היה צריך לדאוג. אני מספר לה מה עשו לי. היא מקשיבה לי, מקשיבה לי, מקשיבה לי, ואומרת לי: 'בוא תשמע, אני לא יכולה להגיד לך עכשיו הרבה. אני לא רוצה שזה יישאר ככה. אני אכתוב לך מכתב.' שמחתי כי מכתב מראש ממשלה, שמקל או מרכך את ההדחה, היה חשוב לי. המכתב הזה מעולם לא הגיע".

תצלום עם גולדה. הבאתי איתי לבאנגי תצלומים אחדים מהמלחמה ולאחריה. הבאתי גם מוזיקה ישראלית וספר של א"ב יהושע. גורודיש מעולם לא קרא יותר מעמוד אחד של יהושע. קרא כל ימיו סיפור אחד של עוז. יהושע ועוז לא היו מבחינתו מקור. כלומר, מבחינתו לא היה בהם ערך מפענח. סיפורים, סיפורים יפים או לא. מבחינתו, שום דבר שמפענח את הישראליו. במשך השנים גיליתי שאין זה, היחס לספרות הישראלית, מיוחד לגורודיש. הספרות הישראלית, ובפרט יזהר, שמיר, עוז ויהושע, היתה בעיקרה מין אמצעי, כלי, בידי מנהיגים ואנשי צבא. לא קשר מהותי. לא טקסט מכונן. היו איתו בבאנגי קובץ של ר' נחמן מברסלב (סיפורים), שערך ועיבד פנחס שדה, ו"מורה נבוכים" של הרמב"ם. בדידות האדם, נוסח ברסלב, היתה קרובה ללבו. אבל הוא התקשה להרחיב דיבור ממשי על ר' נחמן. חשדתי שאינו מכיר ממש את שיטתו של ר' נחמן, ואינו שולט במילונו. והבאתי איתי תצלום של גורודיש עם גולדה מאיר באום-חשיבה, מיד לאחר המלחמה. תצלום של דובר צה"ל. גולדה במשקפי שמש, שרוולים קצרים, אוחזת תיק, וגורודיש במשקפיים החצי אטומים, ומסביבם חבר'ה, והכול צועדים כבסיור שטח (נוף). אני מתמחה ב"קריאה על פי תצלומים". מותר להרחיב את הדיבור על התמחות זו, אבל לא הפעם. גורודיש לא הבין מה אני רוצה ממנו. זה בסך הכול תצלום של דובר צה"ל, מה אתה רוצה ממני? זה גולדה ואני וכמה חבר'ה וכמה עיתונאים באום-חשיבה, זה מה שזה. מקסימום, מקסימום, אתה יכול ללמוד מהתצלום על כוונות הצלם, התודעה שלו, או ההכשרה שלו, עזוב אותי מהתצלום הזה. אמרתי לו שלפי התצלום הזה, הוא, יום יומיים אחרי המלחמה, עדיין לא מנחש מה מחכה לו. לפי התצלום הזה: הוא מנסה להאיץ חזרה לשגרה כדי להתגונן בתוכה. הוא דחה את הפרשנות שלי. גורודיש, בבאנגי, הדחיק את העובדה שהוא הציג אז, באום-חשיבה, בפני גולדה, את ההיסטוריה של המלחמה באופן מרוכך, מטעה, כאילו היא דודה קשישה, חסרת אינטרס אישי בסיפור. כאילו ההצגה שלו את הדברים היא שתתקבל, מכוח אישיותו. הונאה עצמית למחרת המלחמה. כמיהה להבטיח את הסדר הישן, להיכלל בו, לעשות את שהיה ללא היה, או לפחות למזער אותו מיד.

מלכודת? אבל היו תצלומים שבפניהם גורודיש לא עמד ככה. מאחד מהם, אני חושב, נולד רעיון עסקת V"אש והעצים". וליתר דיוק: בתצלום מסוים ניצבו מול הצלם, בעת הפוגה במלחמה, עשרה קצינים וחיילים, וכשגורודיש הבחין, בעזרת זכוכית מגדלת, באחד מהם, נולדה אצלנו עסקת "האש והעצים". לא יכולתי להבחין במי הוא מבחין, כי הוא הסמיך את התצלום לפניו שלו. עסקת "Vאש והעצים": מישהו מחוגו של גורודיש הציע עסקה, שבסופה גורודיש יחזור לישראל? ההקלטות ההן תמורת סוף הרדיפה? גורודיש עצמו יזם את זה? הוא התעייף? זו מלכודת? "הם" מעוניינים בהקלטות מאום-חשיבה שגורודיש הצפין איפשהו? מי זה "הם"?

לרצוח את דיין. שלושה ימים, יום ולילה, עם גורודיש בבאנגי, בירת הרפובליקה המרכז אפריקאית, לראיון-חיים שיתפרסם בגיליון מיוחד של "ידיעות אחרונות": 20 שנה למלחמת ששת הימים – מה קרה לחשוף בצריח? איפה גורודיש? הריאיון פורסם ביום ו', וקדמה לו ידיעה ביום ה', שעיקרה הודאה של גורודיש על כוונתו לרצוח את משה דיין. גורודיש: "היו ימים שחשבתי ללכת לרצוח את משה דיין. הוא היה מאחורי הכול. לא דדו. הוא 'הוציא להורג' גם את דדו. היינו כלי משחק בידו. בן יונה ערמומי, אכזר. דדו נשבר. רציתי לרצוח אותו, ואם לא הייתי בעל הכרה פוליטית, הייתי הורג את דיין. שיהרגו אותי אחרי זה. הייתי הורג אותו. לאחר ההשעיה שלי מפיקוד דרום, ב-73', חודש אחרי תחילת המלחמה, תיכננתי לרצוח אותו נפש. פשוט כך. אני מזהה עד היום את הכול בדיין. עצר אותי רק דבר אחד: שהוא שר ביטחון ואני איש צבא, לא יכולתי להרים יד על המערכת האזרחית. זה לא הגיע לדרגה של החלטה שכלית. בהחלט הגיע לדרגה רגשית. והיה לי תכנון. אני רציתי להרוג את דיין. להגיע לקריה ולהיכנס ללשכה שלו. לא היתה שום בעיה להיכנס למשרד ולהרוג אותו. תמיד נשאתי נשק. ושומרי ראש וכל זה, בשבילי זה בדיחה. אני יורה הרבה יותר טוב מכולם באקדח. לא היתה לי בעיה להרוג מקרוב. הרגתי מקרוב. נכנס למשרד שלו, מוציא אקדח ויורה בו. לא אומר לו מילה. בלי נאומים. כלום. שום מילה מסתכל לו בעין, ויורה. בין העיניים. אתה לא תופס שאם הייתי הורג את דיין, הייתי נכנס להיסטוריה אחרת, הרבה יותר טוב. האם היה מבין פתאום מה קרה. העם היה מבין שדיין הקריב אותנו, אותי. פשוט הקריב, זרק לכלבים. בגד בחיילים. הציל את עורו שלו. אני מדבר איתך ברצינות. יכולתי להיכנס אליו תמיד. גם אחרי שהודחתי נכנסתי. יש לי יומן מהתקופה ההיא. כל שיחה שהתה לי, הרי הלכתי לראות את כל השרים. כל שיחה שהיתה לי רשמתי. כל שיחה איתו רשמתי. אמרתי לו, בשיחה פנים אל פני, למה הדחת אותי? למה הדחת אותי? בן אדם, מה אתה רוצה ממנ? והוא אומר לי, תראה, לא פרסת את הכוחות, והבעיה של העיר סואץ. אני אומר לו, על פריסת הכוחות אתה יודע שזו היתה החלטה לא שלי; והיער סואץ, אני לא אמרתי לתקוף את סואץ. לא ככה אמרתי לתקוף את סואץ. והוא אמר, נכון אבל אתה היית אלוף פיקוד. הוא פשוט זרק אותי לכלבים. הייתי 'הכלב' הצעיר ביותר מבין האלופים. את דדו הוא ריסק לאט, עד מוות. הקרע בינינו התחיל כשדיין אמר לי, במלחמה, תתקוף את 'ליטוף', אני צריך את זה מבחינה פוליטית, להחזיק את שני הצדדים של האגם המר. ואני אומר לו, אני לא הולך ל'ליטוף', יהיה אסון שם. כולם יושבים, 14 או 16 קצינים. אתה מכיר את תת-אלוף אשר לוי? היה נוכח, תשאל אותו. את דוד גדליה אתה מכיר? הוא היה נוכח, תשאל אותו. זה ישנו ביומן רל"ש שלי. היומן איתי כאן, בבאנגי. הנה הוא. תקרא בעצמך. אז דיין אומר לי, אני רוצה שתיתן לאריק לתקוף את החיץ ואז הוא מוסיף: למה אריק לא תוקף. הפיקוד הוא מאורה פוליטית. כולכם נגד אריק. אני לא הייתי חבר מערך, לא אחדות העבודה, לא חירות, לא בעד אריק, לא נגד אריק. לשלוט בריק, אני לא יודע מי יכול. אני לא. גם דיין לא. אריק לוחם, אבל הוא לוחם מה שהוא רוצה, לא מה שאומרים לו. אז אני אומר לדיין, אנחנו לא ניקח את החיץ. אני צריך להוציא אוגדה מכיתור הארמיה השלישית בשביל ללכת לחיץ. אני לא מוציא אוגדה מהכיתור. פקודת הכיתור היתה פקודה שאני נתתי, יש לי ההקלטה. כולם אמרו לי: לא. הרמטכ"ל לא אישר, ואני אמרתי, אני עושה כיתור. בגלל הכיתור השגנו את התנאים שהשגנו. אז דיין אומר לי, האמריקאים לא ששים לפתוח בשיחות עם 'המפה החדשה'. אני רוצה, אני מבהיר לך, אני רוצה שאריק יצלח לחיץ ושתיקח את 'ליטוף'. אמרתי לו: לא. אז הוא אומר, אז אתה לא שומע לי. אמרתי לו: לא. הוא קם ללכת לא ליוויתי אותו. זה היה הריב. התחלת הקרע. מכאן החלה העריפה שלי".

עסקת חליפין: האש והעצים. כשלושה חודשים לאחר שחזרתי מבאנגי קיבלתי טלפון מאדם שאמר לי: "זה בעניין האש והעצים". כיוון שהתחנכתי על הורה, חשבתי מיד על עקדת יצחק. קבענו שיחה נוספת. עדיין לא הודעתי למערכת שלי על השיחה. לא היה על מה בדיוק להודיע. לאחר יומיים גורודיש התקשר ושאל אם מישהו שוחח איתי על האש והעצים. למחרת האיש טילפן ואמר שאם הם ייתנו לגורודיש לנשום בארץ, גורודיש מחזיר להם 120 שעות הקלטה מהמלחמה, שמוחבאות אצלו, הקלטות שמפלילות אותם כבני אדם וכמפקדים, וגורודיש חוזר ומתקפל כאן, בישראל, בשקט, באיזשהו תפקיד ציבורי או משהו כזה, ומה שהיה היה. על שיחה זו הודעתי למערכת שלי, והוספתי שאין לי מושג במה המדובר. לא ידעתי אז מה שידע עם ישראל כולו ב-2003: חלק נכבד מאותן 120 שעות מוקלטות פורסמו בעיתוני הערב, לאחר שנמסרו על ידי הקשרים של גורודיש. כעבור שבוע גורודיש צילצל וביקש שאפגוש את האיש. לא יכולתי שלא להיות גלוי איתו: תבין, שמואל, אין פה כבר שום "הם", אין פה שום "הם" לעשות איתם חליפין שכזה, מה גם שאני עיתונאי ולא סוכן... תרחם על עצמך, שמואל, אין יותר "הם"... אל תסמוך על האיש הזה... מה זה כל הקיטש הזה של "האש והעצים"? תפסתם איזשהי הזיה תנ"כית?! וגורודיש אמר, אני מבקש שתפגוש אותו, אני הרי לא ביקשתי ממך דבר עד היום, וזה נוגע לא רק לי אישית, אלא גם לאפשרות שהיה דיל עם המצרים עד הגדה שלנו, אבל זה יצא משליטה, ברח מהידיים, אתה יודע.

משה דיין: גירוש ופיוס? מתחילת "האש והעצים" ליווה אותי פירוש נפשי אחד לדברים. פירוש על אחריותי בלבד. פירוש הדוחה את שגורודיש אמר לי בסוף "האש והעצים". מה אמר? שזהו רק ניסיון גישוש, רק בדיקת ערנות. והפירוש שעל אחריותי בלבד? גורודיש הצעיר עטור התהילה, וגורודיש המבוגר בבאנגי, היו עקודים ל"משה דיין", היינו לאיש עצמו ולתופעתו בחיי הנפש של ישראלים רבים, ובפרט של אנשי צבא. גורודיש, גם בבאנגי, מדד עצמו על פי "משה דיין". הוא חי מולו. ומשעה שראה בבאנגי, לאחר תשע שנות גלות שם, שאין לו יכולת לחזור לישראל, נישא על גל אהדה עממי, ונתמך על ידי הון, גורודיש בנה לעצמו פנטזיה: דיין קורא לו בגלוי לחזור. הפיוס הגדול דיין-גורודיש. פיוס גברי, דרמטי, היסטורי. פיוס בין גרים שווי כוחות. בין גברים היודעים במה המדובר, מה היה באמת, מה חשוב באמת.

נשיקה באוויר. באנגי, שדה התעופה, מחצית מאי 87'. כ-10 שעות טיסה מפריז. שתי טיסות בשבוע. חברת תעופה אפריקאית, לא מאוגדת בארגון התעופה הבין-לאומי. אין לוח מדויק. 11 בלילה, לחות נוראית עוטפת כול, עוטפת מוח, משנה באחת קני מידה, מביסה. השדה מוצף שוטרים, חיילים, משמר הנשיא, אנשי צבא צרפתים. הכול חמושים, מחסניות בפנים. המקומיים קטנים, רזים, זריזים, מדיהם מעוטרים ומקושטים, חאקי. השדה מואר על ידי פרוז'קטורים גדולים נגד מטוסים, נגד טנקים. פני באנגי מושטחות, ארכיטקטורה מושטחת, הכול בגובה פני השטח. תאורת שדה התעופה פלורסצנטית: הראות משתבשת. מעבר לדלפק, במרחק 50 מטר, גורודיש. נורה יורדת, מקרית, מאירה את עיגול ראשו. הוא מנופף, מעביר אלי חום אנושי. מנופף כאל קרוב ששב מן העבר, ובאחת, כמו נמחק מרחק השנים, והכול מתבהר, דבר לא השתנה. אני מחזיר לו נפנוף, ושולח, כמו מטומטם, נשיקה באוויר. בקאמרון, לפני הנחיתה, לחניית ביניים, פתאום, מבעד לרמקולים שבמטוס, יצא קול גבוה-דק של זמרת אופרה. יצא, חי באוויר חצי דקה, ונעלם. בדיחה פרטית של הקפטן האירופאי, או טעות.

קונספירציה: זה יצא משליטה. רק במבט לאחור, כשניסיתי להרכב את חלקיה של עסקת "האש והעצים", נזכרתי בשיחה בבאנגי על הקונספירציה, על מלחמת יום כיפור כקונספירציה. גורודיש: "פרופ' אהרונסון, שהלך אחר כך עם דיין לבחירות, כתב בעיתון כך שהיה אפשר להבין, בכל אופן כך אני הבנתי, שאני ודיין וזעירא ידענו שתהיה מלחמה. שהצבא ידע שתהיה מלחמה. ושבכוונה הקרבנו את התעלה להשיג שלום. פרופ' זאב שטרנהל, חבר שלי, בחור אדיר, אחר מל"ו צדיקים, דיבר איתי על זה. אמרתי לו, שקר. ושטרנהל הזמין אותי אליו הביתה, והזמין את פרופ' שמעון שמיר, ואת אהרונסון ועוד – ואני אמרתי להם שאני לא ידעתי, ואם תשאלו לדעתי, גם דיין לא ידע. כך עניתי להם. הייתי בתקופת הילדותיות הפוליטית שלי. אבל עם השנים הרעיון לא נוטש אותי. קשה לי להימלט מההרגשה שזאת היתה אפשרות קיימת. מניעיה? אולי, הם חשבו שתהיה מלחמה מוגבלת, רק על התעלה, וחשבו לא להכין את הצבא למלחמה הזו – אבל, זה הלך להם רחוק מדי, יצא להם משליטה. הם חשבו על מטרה מוגבלת: להעביר את התעלה למצרים. בשביל מה? כדי שיהיה הסדר אחרי זה. שים לב, אני לא אומר שזה מה שהיה. אני אומר שזה לא בלתי סביר. אני היום יודע, לא ידעתי אז, שכל יום היו ישיבות הערכת מצב בלשכת הביטחון, ודנו אם תהיה מלחמה או לא. ראש אמ"ן שיכנע שלא תהיה מלחמה... אתה זוכר, היה קונסול צבאי שנרצח בבירה מערבית. מי רצח אותו? ארגון טרוריסטי?! למה לא עשו את זה אף פעם לא לפני זה ולא אחרי זה? בקצונה מסוימת יש דעה שרצחו אותו מאנשינו, כי הוא ידע דברים שלא היה צריך לדעת. אתה מבולבל? אתה חושב שמשהו לא בסדר איתי? תחשוב. תנסה להדפיס את הקטע הזה בעיתון, תנסה... הצנזורה תכרסם אותו... אלי זעירא היה נספח צה"ל, תבדוק איתו את הסיפור. את השמועה. אולי הוא גם שמע שמועה. זה רק טלפון אחד לזעירא. מה זה בשבילך טלפון. לא תטלפן? אל תטלפן... דיין קרא לי חודש אחרי שהתמניתי לפיקוד דרום. אדם נוסף נכח בפגישה. והוא שואל אותי: 'אם ניתן למצרים את התעלה, איך זה ישפיע על מערכת ההגנה של פיקוד הדרום? איך זה נראה לך מבחינה פוליטית?' זה היה חודש וחצי לפני המלחמה. אלו היו המילים שלו: 'והיה והם ייקחו את התעלה', ו'היה וניתן להם את התעלה, נעשה הסדר, ניתן להם את התעלה'. אמרתי לו מה שאמרתי. אתה מבין את הקשר של השיחה הזו עם מה שאמרתי לך קודם. זה התחבר לי בראש הרבה יותר מאוחר. זה לא התחבר לי אז. לא, לא השתגעתי. הרי ידעתי שתחשוב כך. אני לא משתגע. אני גם לא בטוח אם זה נכון או לא".

גורו מפניו. זה אותו גורודיש שישראלים אמרו לעצמם: גורו מפניו. תשע שנים גורודיש נמצא כאן, כורה יהלומים. לבד, בודד, יחיד, כמעט ערירי. אחת לשנה ממית עצב, ללא הרדמה. העין נמשכת לפגמים. אני מנסה לגלות בו מום פיזי, חולשה שהצטברה במשך השנים. הוא בן 57, נראה בסדר, קצת בטן, סובל קצת מכאבי גב. שלושה ימים עשינו בבאנגי. העיר מוקפת כלום, מרחבי כלום, חושות, כפרי קש, דרכים, מדורות מזון עשנות, חיית שדה, חיילים. העברית של גורודיש עדיין ישראלית, מעט צבאית, תקנית. ישראלית היוצרת תקרת-שפה נמוכה. לעתים, ישתמש בשפת המקורות, בעברית ההיא. השימוש בעברית ההיא יוצר פרצי אור בודדים, מוארכים, יפהפיים. גוש המילים נסדק אז, מעט: יונה משולחת לאוויר הפתוח, עלה לשון קודש בפיה. אבל בדרך כלל השפה שלו ישראלית צחיחה, צבאית, ביצועית. הוא מאפיין את האנשים העולים בשיחות הארוכות בינינו: בחור טוב, סלע, לוחם אמיתי, שמוק – כאילו הוא נזכר בהם מתוך מאמץ מסוים, משחזר מתוך האבק את ההיסטוריה המשותפת לו ולהם. כאילו האפיון מאשר את השם, חלק מהשם עצמו: "דדו סלע". בשפה שלו דימויים קבועים: רכבת נוסעת, פלטפורמה, עם ישראל, נזרק, מצורע, דם. הוא האיש שנזרק לדבריו מן הרכבת הנוסעת, הורד מהפלטפורמה, הוגדר כמצורע, נשפך דמו. השיחות סובבות סביב מלחמת יום כיפור, כריית יהלומים, אובססיות, תוחלת אישית, גורל, בדידות. השהייה שלו בבאנגי היא הכרעה על בדידות בשיחות חוזרים המושגים והשמות: שובך יונים, פריסה, חתול מדבר, סדין אדום, דיין, דדו, שרון, תקיפה. גם המושגים יוצרים תקרה נמוכה. במשך שלושה ימים התנהלו תחת תקרה נמוכה.

לשונו של גורודיש. אחת ההפתעות המרות של גורודיש, אחרי ההדחה, היתה בתחום הלשון (השפה). לאחר עשרות שנים בחסות הלשון הצבאית, שנים בסך הכול בטוחות, גורודיש הודח ללשון אזרחית, מצד אחד, ולנגישת הלשון הצבאית, מצד אחר. המערכת הצבאית המדיחה אותו, העילה נגדו את לשונה גם לאחר הדחתו, בשביל להעצים את שלילתו, את חטאיו, את אי התאמתו לה. ואילו הלשון האזרחית, שהיתה זרה לו עד כה, לא נענתה לו כשנעשה אזרח, גם משום שבתודעתו נשאר איש צבא, והתנגד בכל מאודו להיותו אזרח. ואם הלשון היא האמצעי שבו אנחנו מקודדים רעיונות, חוויות, התנהגות פרטית ומחשבות, אזי גורודיש נעשה מחוסר שפה, או מגשש בין שפות. נעשה עילג שפה. תנועתו הוגבלה על פי מגבלת השפה.

פשוט עני. בלילה השני, בבר של המלון, שוחחנו על "מאה שערים". שנינו ילדי השכונה. גורודיש קיצר מאוד בדברו על השכונה. הוא נפרד ממנה בבחרותו, ומאז היא לא בו. מבחינתו היא כמעט נתון טכני. גורודיש: "זיכרון ילדות מוקדם שי? בשביל מה אתה צריך? פסיכולוגיה? קשה לי. אני זוכר שטיילתי עם אבא שלי בשבת בגבעת שאול, והוא אמר לי ביידיש: 'גבעת שאול בויצאך שוואך (נבנית חלש)'. טיילנו, היינו הולכים ברגל הרבה פעמים. היתה לו חנות של רהיטים משומשים במאה שערים. לא תמיד היה כסף לאוטובוס. על כל מה שהיינו רואים, היה אומר: 'אתה רואה את כל הכבישים האלה? האנגלים בונים את זה בשבילנו. אתה רואה את כל הבתים האלה? הם בונים את זה בשבילנו. אתה רואה את כל הבתים האלה? הם בונים את זה בשבילנו'. אמא היתה אישה קשת יום ממש. אידישע מאמע. היינו בית עני, פשוט עני. קשה לי לספר לך זיכרונות מילדות, כי הילדות לא נחרתה בי. היתה לי ילדות קשה. השתלדתי לשכוח אותה. לא נשארו לי משקעים מהילדות פרט ל'חדר'. החדר, אני זוכרת כל דבר שקרה לי. היציאה למסגרות הצבאיות או הפארה-צבאיות לא היתה גם ניסיון למצוא בית אלטרנטיבי. היה לחץ בבית. בבית עני יש לחצים. אבל לא ביקשתי בית חלופי. לא היתה לי חברה. החברה מ'החדר' לא סיפקה אותי. אני מניח שאם הפנייה הראשונה היתה מאצ"ל או מלח"י, הייתי הולך לשם. עוד לא היתה לי השקפה פוליטית".

בוקאסה. גורודיש: "הגעתי לכאן, לרפובליקה המרכז אפריקאית, דרך ישראלי אחד שעבד פה מטעם משרד החוץ, יואל ברקן. והוא כבר לא כאן. לא יודע איפה הוא. הלך לי לאיבוד בעולם. אחרי משרד החוץ הוא היה יועץ של בוקאסה, השליט. הגעתי דרכו. הגעתי כמו שמגיעים. מה אתה שואל? הגעתי. ניסיתי למכור פה מטוסי 'ערבה' של ישראל. ניסיתי למכור מטוסי תובלה, ובוקאסה הסכים לקנות. הצעתי לו שניים. הוא הביא אותי לישיבת ממשלתו. לא דיברתי אף מילה צרפתית. פה צריך מטוסים לתחבורה פנימית. עכשיו אין להם. הממשלה החליטה לקנות 4, לא 2. היינו מרוויחים הון כסף. וזה נקי, עסקה נקייה. בוקאסה שלח איתי משלחת לישראל. ישבנו בתעשייה האווירית. קיבלו אותנו יפה מאוד. טייס של בוקאסה הטיס את המטוס. הגיעו למשא ומתן איך לשלם. למחיר הסכימו. ראש המשלחת אמר שהוא מוסמך לאשר את המטוס, אבל הוא לא מוסמך לדבר על תשלומים. חזרתי לבוקאסה לדבר על התשלומים. אז הוא אמר, מון ג'נרל, אני הסכמתי לקנות, אני לא הסכמתי לשלם. אני מקווה שמדינת ישראל תיתן לי את ה זה בקרדיט. טוב, הלך פייפן. ניסו לעשות עסקת ברטר: בוקאסה יספק עצים או קפה. אבל אף אחד לא סמך עליו בעולם, והעסקה בוטלה".

המשך בוקאסה. גורודיש: "אז בוקאסה קרא לי ואמר לי, 'תשמע, ממה אתה מתפרנס, אם אתה רוצה להתרפנס ממכירת מטוסים אז אל תחוב שאחַי, נשיאי אפריקה, שונים ממני. לא תרוויח. בוא תישאר אצלי, אני אעשה אותך איש עשיר'. אמרתי לו, מה אעשה אצלך? הוא אמר, 'תההי יועץ שלי. אני צריך גנרל ישראלי שייעץ לי'. אמרתי לו, תראה זה מסובך, אני אלוף במילואים, אני צריך אישור של ממשלת ישראל, דבר ראשון, והיא תיתן או לא תיתן, אנחנו לא יודעים. דבר שני, האם נאה לך שגנרל זר ייעץ לך? "הוא אומר לי, 'מה אתה מציע?' ואני אומר, אני אשאר פה, אני אעשה פה עסק, וכשתצטרך אותי תקרא לי. הוא אומר, 'טוב מאוד, מה אתה רוצה לעשות?' ואני אומר לו, יהלומים. שמעתי שיש פה יהלומים. אז האמנתי שיהלומים, יודעים איפה זה, באים לשטח, מתכופפים, לוקחים אותם. גדלתי על הסיפורים של אוצרות המלך שלמה, מתכופפים ולוקחים אותם. אז הוא אמר לי, 'תגיד לי, ראית כבר יהלום-גלם בחיים שלך?' אמרתי לו, לא, אמר לי, 'לך תראה'. נתן לי שני שומרי ראש, נתן לי אקדח, נתן לי מהנדס ממשרד המכרות, והסתובבתי כמה חודשים ביערות ברגל וראיתי יהלומים. זה עבודה. בכלל, יהלומים אתה יודע מה זה? עבודת עפר. מזיזים הרים, שוטפים אותם במכונות ואז מוצאים כמה יהלומים בפנים, וזה די משתלם. חזרתי לבוקאסה, אמרתי לו, אני רוצה. באתי אל אפרים אילין, אמרתי לו, יש פה, אפשר להשיג רישיון ליהלומים אצל בוקאסה. אילין הצטרף, הביא שותפים. בסופו של דבר, אילין החליט לא להשקיע. למה? אולי הסיכון. ואז הלכנו לחברה אחרת, בלגית, אבל גם היא נפלה לי. הלכתי לחפש משקיעים אחרים. אני יכול לכתוב ספר על משקיעים. קודם חשבתי שהבעיה זה למצוא רישיון ליהלומים. אחר כך התברר לי שהבעיה היא משקיעים... אני עכשיו ביער עם ציוד, עם חובות לספקים מקומיים. כסף לאוכל אין. כסף למשכורות אין, 140 עובדים".

מונדריאן בבאנגי. בחדר המלון, על הקיר, רפרודוקציה של מונדריאן, 1914, אבי המודרניזם של תקופתו, המופשט. שטחים מופשטים, קצב, ריבועים מלבניים, קווי היקף שחורים. עבודה טיפוסית. הלחות זוחלת לחדר. מן החלון, הגבול עם זאיר. גבול-ימה. סירות דקות משייטות מכאן לדם. מעל המים מתנשא אד לחות מוארך ונפוח, נפיחות של גופה. על החוף ג'יפים צבאיים, שריונית קטנה, שני חיילים רצים אחרי אופנוע. אני חושב על גורודיש כמו על אח בוגר שהחיים התעו אותו, איזושהי סטייה, גן שהתפרע בתוך המערכת. את מי זה מעניין? גורודיש זמן עבר. דיין מת, דדו מת, ועדת אגרנט שייכת לעבר, הכול זמן עבר. את מי זה יעניין? מונדריאן בבאנגי: בדיחה פרטית של טבע האמנות עם טבע המלונאות, עם תיאוריית וולטר בנימין על טבע השכפול.

בית חרושת לאקדחים. אחרי ועדת אגרנט, אחרי שלא קיבל מינוי חדש, אפילו מונמך מאוד, בצבא, גורודיש ניסה להיקלט בעולם העסקים המקומי, להשתקם, לעשות כסף, ומשם, מהכסף, להילחם על טיהור שמו. היו אלה חיים אזרחיים מרופטים. גורודיש: "הגעתי ב-78' לקיסרות המרכז אפריקאית. ב-77' השתחררתי מהצבא. התפטרתי אחרי שלא יכולתי לחזור לקבל תפקיד פעיל. ורציתי להישאר בצבא. אלוהים, כמה שרציתי להישאר בצבא. התפטרתי בדרגת אלוף, כ-30 שנה בצבא. כן, אני יכול לשחזר את נסיבות ההתפטרות. הייתי אצל שר הביטחון, שמעון פרס, ואמרתי לו, אני רוצה לקבל תפקיד בצבא, והראיתי לו את דוח אגרנט, שאמר שאני לא יכול להיות אלוף פיקוד. אמרתי לו, בסדר לא תעשה אותי אלוף פיקוד, אני ככה, בצורה כזאת, לא רוצה להשתחרר. לא מגיע לי. אני רוצה תפקיד. והוא אמר לי, אנחנו ניתן את המלצות הוועדה לגביך לבדיקת היועץ המשפטי. נתנו את זה ליועץ המשפטי של הצבא, את שמו אני כבר לא זוכר, והוא אמר שאני יכול להיות מפקד עוצבה. יכולתי להיות מפקד גייסות שריון, וזה מה שרציתי להיות. אז פרס אמר שזה לא מספיק. הוא ייתן את זה ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ הצטרף להמלצה של הצבא. ולא כיבדו את ההבטחה. לא קרה כלום. זהו. הייתי מוכרח ללכת. הגשתי מכתב התפטרות, ופרס יצא בהודעת דובר משרד הביטחון על ההתפטרות שלי מהצבא. הבעת צער כללית כזאת והערכה לתרומתי. עצם הדבר שהוא הוציא הודעת דובר זה היה חשוב, כי זה היה הכרה בכל זאת שאני אלוף ומשתחרר, והנסיבות לא כל כך מוצדקות. בדרך כלל, אין הודעות דובר על התפטרויות של אלופים. זה היה חשוב לי. זה היה משהו בשבילי. במצב כזה אתה נאחז בדברים כאלה, בביטויים כאלה, אין מה לעשות. השתחררתי יחד עם מנו שקד והלכנו יחד לעשות עסק. שקד היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, כשהייתי ראש מהד", וכך הכרנו. השתחררתי ולא הציעו לי עבודה. משה דיין עדיין נשף בעורפי. עדיין הפרעתי לו. עדיין הכול חם. אגב, הפגישה האחרונה שבה הבנתי שאני צריך להתפטר, היתה עם מוטה, הרמטכ"ל, כשהתפרסם דוח ועדת אגרנט, ישבתי בלשכה לידו. הוא נתן לי לשכה לידו. מוטה, אותו ערב, עבר לידי ואמר לי, שמעתי, קראתי את הדוח, שמעתי ברדיו, תחכה לי פה, אתה חוזר לצבא, אני הולך לשר הביטחון לגמור איתו את זה. חיכיתי עד שתיים בלילה. הוא לא חזר. ולמחרת בבוקר ניגשתי אליו, אז הוא הסביר לי, יש בעיה. הבנתי והלכתי. הכול, למרות חוות הדעת של היועצים המשפטיים שאפשר להשאיר אותי שלא כאלוף פיקוד. יש לי המכתב של הפצ"ר, מכתב ארוך, והמכתב של היועץ המשפטי: 'אני מצטרף לחוות דעתו של הפרקליט הצבאי הראשי'. יש לי המכתבים בארץ. זה בתוך החומר שאז חיפשו אצלי בבית ותפסו אצלי. מאז החיפוש בביתי, אגב, לא יצאתי לציבור בעניין ועדת אגרנט. חששתי. החיפוש היה בשבילי רמז שאני צריך להפסיק להתעסק. עם השב"כ מסוכן להתעסק. הם לא עוסקים רק בביטחון פנים. ובכן, עבודה לא הציעו לי. מי שקרא לי לריאיון היה ראש הממשלה, יצחק רבין, ושאל אותי, מה תעשה? אמרתי לו, אני אגיד לך את האמת, אני לא יודע. הדבר היחידי שאני יודע לעשות זה נשק. תן לי רישיון לייצר אקדחים בארץ. אני אמצא משקיעים ואפתח ביח"ר לאקדחים. רבין אמר לי, אני צריך להעביר את זה בממשלה. אחרי מספר שבועות, קיבלתי את הרישיון. זאת אומרת, רבין ניסה לעזור".

מה פתאום אקדחים? גורודיש: "כי אקדחים שישראל מייצרת, יימכרו. כי יש לישראל שם צבאי טוב. חוץ מנשק, לא ידעתי שום דבר. מגיל 17 וחצי אני בשירות מלא, מגויס, נפצעתי איזה 9-8 פעמים. למה אקדחים? מה אתה לא מבין?! על מה אתה הולך לבזבז את הזמן שלנו? זה נשק. זה שוק אזרחי, נשק אזרחי. זה, אתה יודע, יותר נקי קצת, וזה הוצאות לא כל כך גדולות. ניסיתי למצוא משקיעים. לא מצאתי. מצאתי ביח"ר אמריקאי שהסכים לבנות פה. היינו בבנק לפיתוח התעשיה כדי לראות את התנאים. בסופו של דבר לא יצא מזה דבר. הייתי בחוץ וכל מה שידעתי לעשות היה צבא. פרופ' סעדיה עמיאל ז"ל, איש יקר, סידר לי פגישה עם רבינוביץ', שר האוצר. רבינוביץ' קרא לי ואמר לי, יש לך אצלי דלת פתוחה. אני לא ידעתי מה עושים עם דלת פתוחה. הצעה קונקרטית לעבוד, להתפרנס, לפרנס את המשפחה שלי – לא היתה. יש לי שני ילדים, אישה. הבן למד ביכון, הבת באוניברסיטה. בסופו של דבר, מנו ואני עשינו שותפות עם אברהם פילץ ועם פלאטו שרון. איך הגעתי אליהם? הייתי צריך לדעת מי זה פלאטו?! למה, אתה ידעת מי זה? מישהו ידע? היום כבר יודעים בדיוק? עלמה אתה מדבר. זה היה הבן של פילץ, לא האבא. בחור נחמד. הם מימנו אותנו, נתנו לנו משרד. ואנחנו החלטנו לעסוק בייצור נשק ישראלי לארצות זרות. אני חושב שהייתי, מבין האלופים המשתחררים, סוחר הנשק הראשון. אני אומר זאת עם אירוני, שלא תהיה טעות, 'סוחר הנשק הראשון'. מהר מאוד הבנתי שעסקי הנשק זה לא דבר נקי".

פרס, פילץ, פלאטו, אילין. גורודיש: "לא רציתי להיות סוחר נשק. בן-אדם מסיים 30 שנות שירות בצה"ל ומגלה שהוא לא יודע שום דבר מה לעשות בחיים האזרחיים, שהוא לא מבוקש, שיש לו פנסיה קטנה, גרושים, קרן תגמולים, קרנות, גרושים. ושהממשלה, שבדרך כלל דואגת לאלוף, נותנים לו תפקיד ממלכתי כזה או אחר, או בחברות ממשלתיות – לא מסתכלת לכיוון שלו. שום הצעה. אנשי דיין התנגדו להעסיק אותי. כן, התנגדו בפועל. תאמין לי. תקשיב ותאמין ותבין. לא נתנו לי לסחור בנשק. מי זה 'הם'? אנשי משרד הביטחון, ודווקא לא שר הביטחון. את שמעון פרס, שהיה שר הביטחון, ראיתי, והוא אמר לי שמבחינה חברית הוא יעזור. שום דבר. אני לא יכול להגיד לך לאיזה ארצות מכרתי נשק, או רציתי למכור. היו נגדי. לא נתנו לי לעשות עסקאות. חסמו אותי. עזבתי את סחר הנשק. ניסיתי לייצא חלקי חילוף. עזבתי את פילץ מנו? אני לא יודע מה הוא עושה היום. הקשר אז נוצר על בסיס של שני פורשים מהצבא. הוא בחור טוב, ישר. הוא נשאר עם פילץ ופלאטו, ואני הלכתי לעבוד עם אילין איזה שנה, אפרים אילין, הבנים שלו, בייצוא שלח חלקי חילוף. ושם בכלל לא הצלחנו. חלקי חילוף למכונות, לייבא, לייצא. לא הלך. היה רע. בן אדם, היה לי רע. נולדתי בצבא. והחיים הצבאיים היו בשבילי יותר מקרירה. זה היה בית. כך שאני עובר אז משבר. אני מדבר עם אנשים בשפה אחרת. התייחסו אלי בכבוד. אבל, להגיד לך שמצאתי את מקומי בעסקים האלה?! לא מצאתי את מקומי, לא הייתי מרוצה. עבדתי. ואחר כך הגעתי לבוקאסה וכו', כמו שכבר סיפרתי לך".

איש "האש והעצים". הפגישה נקבעה במשרד באזור אלנבי ואחד העם, תל אביב. אני מכיר טוב את האזור: משרד עורכי הדין של אבי, אשר רוזנבלום ז"ל, היה באחד העם 42. הקדמתי לפגישה ברבע שעה, והוצאתי אותה על חלונות ראווה של חנויות ספרים, מכשירי אלקטרוניקה, צורפים. על דלת המשרד שלט של חברה לייצוא ולייבוא. איש לא ענה לי. תחושה של משרד נטוש, או לפחות של פעילות נמוכה. זה היה כבר יותר מדי בשבילי. אני לא בנוי לקונספירציות, לתיווך. חזרתי למערכת, ועם כניסתי למשרדי, האיש, איש "האש והעצים", טילפן. לדבריו, הוא לא הגיע, כי הם עקבו אחריו. לדבריו, היו בידיו דוגמאות מייצגות של ההקלטות. לפי ההקלטות, לדבריו, עולה תמונה שחורה של צמרת הצבא מלחמת כיפור, עולה שהצמרת היתה עסוקה כל כולה ביריבות פנימית, ביוהרה, צמרת עיוורת. בשיחה זו, בקטע זה, האיש דיבר ברהיטות בלתי אופיינית לו, וחשבתי שהוא קורא טקסט כתוב. שאלתי אותו אם הוא קורא מהכתב. הוא אישר. שאלתי אותו אם הוא מקליט את השיחה שלנו. הוא אישר, והוסיף: לפי בקשת גורודיש.

נער שנשבה. גורודיש: "לפני שנה, ביום כיפור, שכחתי שיום כיפור, אכלתי ארוחת בוקר, יצאתי לשטח, נזכרתי, לא אכלתי יותר באותו יום. ואמרתי 'נתנה תוקף' בעל-פה, ביער. הייתי נער שנשבה. כמעט דמות מסיפורי הבעל שם טוב או ר' נחמן מברסלב. פתאום אתה תופס שאתה מנותק... בדרך כלל, ביום העצמאות אני לא עובד בג'ונגל, ואני משלם משכורת יומיות לכל הפועלים, שאף הם מושבתים אותו יום. לפעמים, אני לא יודע שיום העצמאות".

סוף "האש והעצים". למחרת השיחה עם איש "האש והעצים", גורודיש התקשר. הוא מאוכזב ממני. "הם" עדיין שולטים במדינה. איך אני לא מבחין בזה. אולי אני מעמיד פנים. אולי אני מפחד מהם. פחד, גורודיש אמר, פחד אני מבין, פחד ראיתי בחיי הרבה.. תראה, אני לא נכנע, רחוק מזה, אני לא רוצה לקנות מהם שקט ואיזה משרה ב"כור"... זה תרגיל, זה גישוש, זה גישוש לפני תקיפה... אני מציע את ההקלטות רק בשביל לבדוק את הערנות שלהם, לבדוק כוונות. לא ידעתי מה לענות לגורודיש. שאני לא מפחד. ממי אני בכלל אמור לפחד. ממשה דיין?! השיחה גועה. סוף "האש והעצים"? לא, ב-2003 ההקלטות תומללו והודפסו בעיתוני הערב. אבל כבר לא היו "הם" בסביבה.

להרגיע את העזתים. כחצי שנה לאחר הפגישה שלנו בבאנגי קיבלתי ממנו טלפון. הוא מגיע לביקור קצר בישראל. הוא מבקש תדריך כוחות קצר: מי נגד מי עכשיו בארץ. אין לו חשק לבזבז אנרגיה על רמאים, לוזרים וקיביצרים. איפה מרכז הכוח. איך אפשר לייצר אפקט מרכזי אחד מדויק. נפגשנו אצלי בערכת. הוא נראה רע. הוא יה מעט מטושטש. הוא דיבר על ההתארגנות הפלסטינית בעזה. צריך להרגיע אותה ביד חזקה, ומיד. זו לא בעיה. תן לי שבוע לזה. הוא יצא לעזה בסובארו, עם אקדח, בליווי עיתונאי. ואחרי כן חזר לאפריקה.

לא קרפיון. שלושה ימים בבאנגי עם גורודיש. ארוחת צהריים במסעדה ששמה "בכחוס", לב באנגי, היתה בלתי נמנעת. לשם לוקחים אורחים נכבדים. היינו חמישה: שמואל ואני, משקיע אמריקאי והזונה שלו, מקומית, מקסימה, וקבלן בנייה, בחור צרפתי יהודי. הבלותיות קלה, מתבקשת, טבעית לנסיבות. אנחנו תמונה מסרט קולוניאלי. כל אחד ממלא תפקיד קבוע, ידוע. 30 דולר לאדם, ארוחה סבירה, שעה וחצי ישיבה, מיזוג אוויר לקוי בגלל הפסקת חשמל כללית. שיחת בטלה של אנשים שהיו בעולם, ראו עולם. בני תרבות, כלומר יודעים להשוות מחירי סטייקים. משווים שערי מטבעות. כוח קנייה, כוח מיקוח, כוח מישוש. מנות ראשונות, מיץ פירות מקומי. דגים כמנה עיקרית. האמריקאי מאכיל את הזונה שלו דגים בכפי. הדג המוביל נקרא "קפיטן". בעלי המסעדה אירופאים, האישה קשת יום, יופי שהשתמר, צרפתייה, על עקבים, שמלה שחורה, קו שדיים מודגש, גבות מצוירות, שיער משוך לאחור, פנים מחורצות. הלחות כבדה. תקרה נמוכה, דקורציה קולוניאלית, אלמנטים של תפאורה אופרה. חדר שירותים גדול, ענק, כולל שולחן איפור תיאטרלי. שמונה שולחנות, בר, ויסקי. את הגלידה מייבאים מפריז. לבאנגי אין מוצא לים. רוב הסחורות מיובאות, מחירים גבוהים. בחוץ 40 מעלות, 79 אחוזי לחות, העולם שטוף צהוב, השמים מטריית אובך, אנשים יושבים לצדי הדרכים עם מטריות צבעוניות, מנהלים מסחר זעיר, מוניות בודדות, רוכבי אופניים, מכוניות צבא. הדג טעים. אפשר לחשוב עליו כקרפיון. הוא לא קרפיון, הוא רק דומה לקרפיון. גדול מקרפיון. זה לא דומה לכלום, זה דומה לעצמו. הוא מוגש מטוגן או על גריל, עם קצת פטרוזילה, עם חסה. יש לו צורה של סטייק. גאוותם על הדג כאילו הם בוראי הדג. גורודיש: "רצו לשכנע אותי פה לאכול קווין דגרנואי (שוקיים של צפרדע). אמרתי להם, איזה טעם יש לזה? אמרו לי, כמו תרנגולת. הזמנתי תרנגולת". אחרי האוכל גורודיש התנמנם מעט, התעורר, פיזם לעצמו, עד ששר בקולו השבור מחרוזת זריזה של שירי מולדת, כמו היה עכשיו בערב הווי צבאי.

הנביא זכריה. אחרי כן, אחרי המסעדה, הוא דיבר עד שלוש לפנות בוקר על דיין, ועדת אגרנט, דדו. גורודיש: "אתה זוכר את הנביא זכריה. רצחו אותו בבית המקדש. ודמו, לפי האגדה, סער, ולא היה אפשר לשטוף אותו במים. זה אני. אני בגלות, כמו יפתח הגלעדי. את יפתח הגלעדי הרחיקו לפני שניצח. ואותי אחרי שניצחתי. אני לא משלים עם מה שעשו לי. לא נרגעתי. אני צריך כסף כדי לחזור ולהיאבק בשיטה, בוועדת אגרנט. נוכחתי שבישראל לנהל מאבק ציבורי עולה הון: בתי משפט, עורכי דין, מומחים, תקשורת, ארגון. אני לא מחכה למשלחת שתתחנן שאחזור. לא תהיה משלחת כזו, אני יודע. אני נאבקתי. מכל אלה שהואשמו, במלחמת כיפור, אני היחיד שנאבק. הלכתי לראות את יעקב שמשון שפירא, שר המשפטים לשעבר של אז. אתה יודע איזו עצה הוא נתן לי? האלוף, הוא אמר, תביא הרבה כסף. אתה רוצה לנהל מאבקים משפטיים? אתה צריך שיהיה לך הרבה כסף, היום, אני יודע שהוא צדק".

יו"ר עמידר. ב-87', לאחר פרסום השיחה שלנו ב"ידיעות אחרונות" קיבלתי טלפון מאיש של דוד לוי. מה? עלה אצלם, מתוך חרטה וכאב, הרעיון להחזיר את גורודיש לישראל, בתור יו"ר חברת עמידר. מה דעתי. האם אני יכול לגשש אצלו. אם הוא מסכים, התפקיד מובטח לו במאתיים אחוז. אמרתי לאיש של דוד לוי שכבר גיששתי די אצל שמואל גורודיש. ההלוויה של גורודיש, ב-91' היתה רבת משתתפים. שישה אלופים נשאו את ארונו. גם הילידים האחרונים, שנשארו מאפס ברירה במכרה האפריקאי, התפללו לעילוי נשמו של הגנרל הלבן, שלא הבין חצי דבר ביהלומים.
הספר "מה נשמע בבית" ראה אור בהוצאת דביר 2004


תזכורת:

אל''מ יוסי זעירא:''אלי היה צריך לדפוק לעצמו כדור בראש..
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7992&forum=gil&omm=0

לינק לאשכול הראשי:
אשכול מיוחד רק לדיון האחרון בנושא יום כיפור
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5543&forum=gil&omm=0

_______________



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  תודה על הבאת הראיון . NZIV 15.06.08 09:40 1
     בבקשה ידידי: פילוביץ שחף 15.06.08 09:49 3
  הגיגים ''היסטוריים'' Big Joe 15.06.08 09:47 2
     אתה לא צודק - קטגורית!!! NZIV 15.06.08 10:02 4
         לקט המודיעין לא הועבר אורי מילשטיין 15.06.08 11:52 5

     
NZIV לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 18.3.03
39055 הודעות, 461 מדרגים, 883 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון י''ב בסיון תשס''ח    09:40   15.06.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. תודה על הבאת הראיון .  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 15.06.08 בשעה 09:41 בברכה, NZIV
 
מאלף לקרוא את זה שוב -הפעם בתפאורה שונה -2 הגיבורים הלכו לעולמם .
לא,לא טעיתי! גם גורדיש בעיניי -גיבור!!
זכיתי לשרת תחת פיקודו - הרבה חייבים לו את חייו!!
אפשר לגיד עליו את הפסוק:קיים נפשות רבות בישראל .
אגב-איפה הכתבה הקודמת שלך - נעלמה לי מהעין - ורציתי להוסיף לאשכול ההוא תגובה!!!



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות, 309 מדרגים, 577 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון י''ב בסיון תשס''ח    09:49   15.06.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. בבקשה ידידי:  
בתגובה להודעה מספר 1
 
אל''מ יוסי זעירא:''אלי היה צריך לדפוק לעצמו כדור בראש.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7992&forum=gil&omm=0

______________


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
Big Joe לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 2.9.05
153977 הודעות, 336 מדרגים, 406 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון י''ב בסיון תשס''ח    09:47   15.06.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. הגיגים ''היסטוריים''  
בתגובה להודעה מספר 0
 



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
NZIV לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 18.3.03
39055 הודעות, 461 מדרגים, 883 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון י''ב בסיון תשס''ח    10:02   15.06.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. אתה לא צודק - קטגורית!!!  
בתגובה להודעה מספר 2
 
   מלחמה שעלתה לעם ישראל בכל כך הרבה דמים (תרתי משמע) ושנבדקת כל הזמן מכל זוית ומילה אפשרית ....ממתינה כל הזמן לנתונים חדשים שיכנסו למשוואה על מנת לנסות ולהעריך מה באמת היה בשורש המחדל.
והנה מגיעה התבטאות "מפי השכינה" כמעט - ומה אתה מגיב ? "הגיגים היסטוריים" .
ובכן ידידי הטוב ,או שאתה לא מכיר את החומר , או שאתה לא בן התקופה הזאת , או שהחומר פשוט "נמאס" עליך - רק כך ניתן להבין את תגובתך .
אני ,שכן בקיא בחומר , שכן בן התקופה הזאת , שכן מעניין אותי החומר המתגלה ,יכול להעיד - החומר שכתב ידידי הטוב שחף הינו מהדהד בכל קנה מידה .
ואני מעריך שעוד הרבה זמן יעסקו בזה .
אתה צריך פרספקטיבה של זמן על מנת להעריך את הדברים .
תהיה סבלני וסובלני -זה ישתלך בסופו של יום!!!



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
אורי מילשטיין לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 16.3.03
1182 הודעות, 45 מדרגים, 86 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון י''ב בסיון תשס''ח    11:52   15.06.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. לקט המודיעין לא הועבר  
בתגובה להודעה מספר 4
 
   חיזוק לתאזת הקונספירציה, שעד היום לא נחשף, הוא העובדה שביום שישי,5 באקטובר 1973, ערב יום הכיפורים ההוא הגיעו כמה פרטי מידע חדשים ודרמטיים ברמה גבוהה לאמ"ן, שמהם ניתן היה להסיק שתפרוץ לבטח מלחמה.אמ"ן הכין "לקט מודיעין" עבור ראשי מערכת הביטחון לרבות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל והלקט לא הועבר!



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות