טראומת המיני דייג שפוצץ את גולגולת האמנון במכת נבוט . שנהיה לראש  

לעולם לא אשכח את אותו היום בו התבקשתי על ידי רעייתי לגשת לחנות הדגים בקצה הרחוב ולקנות דג אמנון, שבוע לפני ראש השנה. עמדתי בתור כמו כולם, משמאל בריכת דגים חיים, מימין קצבים עם סכינים מאיימים ובתווך אני עומד מול המיני דייג, ''איזה דג אתה בוחר'' שאל ואני חייכתי ''מה שתרצה'', והוא החל לשחק עם הרשת, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ''הופ יש לנו דג יפהפה'' אמר ואני לא הבנתי מהו מדד היופי בדגים ואיך הם נבחרים ובכלל האם בסוף הם מבטיחים להביא שלום עולמי.

''תסתכל, תסתכל'' האיץ בי המיני דייג וארשת של שביעות רצון על פניו, מאחורי הציצה אישה בגיל העמידה, ''וואו איזה דג בשרני ומצוין'' היגגה ושפתו של המיני דייג עלה, הזדקף ונשמט כלעומת שעלה. הדג פרפר בידיו של המיני דייג, כמעט החליק עד כי נדמה היה שהמיני דייג נהנה לשחק עימו, ''אני צריך קרפיון גדול'' אמר איש חסר סבלנות שנפשו קצה במשחקי המיני דייג והדג. ''כבר, כבר בימינו אין לאף אחד סבלנות'' ואז הוא הניף את הנבוט, את המערוך, הלם בראשו של הדג, אלם השתרר בתור, התכווצתי, הסטתי עיניי מהמיני דייג שבאבחת נבוט עצר את פרפורו של הדג לעולמים. ''לכמה חתיכות לחתוך'' שאל המיני דייג, הסדרתי נשימתי, מבועת עדיין מהמחזה, עניתי: ''חמש'', בלי לחשוב לרגע, מבוהל מהמעמד, חתך אותו במיומנות, הכניס בשקית ומסר לי עם חיוך. הודיתי בנימוס, לא יכולתי לגעת בשקית, הנבוט בידיו, הבא בתור.

שנהיה לראש ולא לזנב, סיפור הדג והנבוט מלווה אותי מאז, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה נכון לכתיבת שורות אלה בה עמדתי מול בריכת הדגים, המיני דייג והנבוט הנוראי. ככל שאני נזכר אני רואה את המיני דייג הולם בו בעוז, שפמו צוהל, ושומע את האדון שמבקש קרפיון גדול. המפה שלי מוכתמת בזעקתו האילמת של האמנון שנפל שדוד מהנבוט.
יאמר הקורא, נו באמת, ואת הסטייק שיוגש במנת החג לצד ערמונים ברוטב כרמל לא שחטו, לא פשטו את עורו, לא היכו? הכל שריר, בריר וקיים, אך את הסטייק לא ראיתי נשחט, קניתי סטייק בסופר, בקצביה והוא עסיסי, טעים ומשביע. את הדג ראיתי נטבח מול עיניי במכות נבוט וזה ההבדל, מה שאינך רואה, נמצא מודחק בתת מודע, מה שהינך רואה לא תוכל למחוק לעד.

באחרונה, אפרופו ראש השנה, מאשפזים עצמם מראש קשישים, מבוגרים בבתי החולים כשסיבת מחלתם היא: ''דלקת קרום החשק'', חוסר הרצון והחשק ליפול למעמסה על ילדיהם, הרצון שלא להיות לנטל, החשש מבדידות, התעוקה והחרדה מהלבד. רופא בכיר באחד מבתי החולים חשף באוזניי שישנם יותר ויותר נשים ואנשים, בהם הורים לילדים ובני משפחה המאשפזים את עצמם. ''ראש השנה הוא שלשה ימים, אירחו את ההורים במקרה הטוב לעוד חג, אולי גם למחרת בבוקר אבל אחר כך הם רוצים לצאת לטייל וההורים הופכים לנטל, ההורים מבינים מאוד את המציאות, מנסים להיאבק בה באשפוז מתוכנן בבית החולים, לאחר חג כמו ראש השנה ישנה תופעה של ''החלמה מהירה'', רוב המאשפזים עצמם משתררים'' מספר הרופא.

ואני תוהה מה היה לנו?. פעם וזה לא היה לפני מאות שנים, ראשי המשפחה היו זוכים לכבוד המלכים הגדול ביותר השמור למי שהקימו את השבט, בהיררכיה המשפחתית היה מקום של כבוד להורים, ואז החלו הקריירות, החלו הפיליפינים, הרומנים, ההודים, המרוקאים, ויתרנו מהר על חובתנו כילדים לטפל בהורים ושילמנו לזרים שיחליפו אותנו וימלאו את מקומנו. וכך במקום בו אמא מטופלת על ידי פיליפינית חביבה, זוכה לביקורי תועלת של ''מה נשמע''? מבלי לצפות לתשובה. כמה צריך לשלם למטפלת וביי יש עבודה. שכחנו את כיבוד ההורים הבסיסי, ומנכס הפכו לנטל, לא עוד דוגמה, מופת ומודל לחיקוי, כי אם נטל, מעמסה וחטוטרת מיותרת. אם כך מה הפלא שההורים מאשפזים עצמם בבתי החולים בימות החג?

כתלמיד בישיבת הסדר, בחרתי לתרום את חלקי בבית אבות ''נווה שמחה'' בשכונת מטרסדרוף בירושלים. בבית האבות הזה שהיה הכל חוץ מבית אבות, הזקנים היו המאושרים ביותר, המכובדים ביותר, המוערכים ביותר, בכל יום בשעות הצהריים קול צחוקם של ילדים, נערות ונערים מילא את חלל הבית, הילדים עם הנכדים והנינים מגיעים ליהנות עם סבא וסבתא, שמחים בחלקם, יום יום, שבת, מועד וחג. איזו זקנה יפה, מאושרת, זקנה של כבוד והערכה, בקהילות החרדים לא מאשפזים עצמם בחג ומועד, הם לא נטל, הם חשים כברכה, כמתנה, כשי ודורון, הם רצויים.