כך נכשלה המדיניות הכלכלית (נגד החמאס)  

ישראל נכשלת במימוש אפקטיבי של סנקציות הכלכליות מול החמאס משום שהיא דילגה על השלב הראשון בכל מדרג של סנקציות כלכלית: מניעת העברת מזומנים למערכת הבנקים של האויב. שום גורם בעולם אינו יכול לחייב את ישראל לספק שטרות ישראלים לבנקים הנתונים תחת שלטון החמאס. למניעת מימון הטרור בדרך כל מה שישראל צריכה לעשות בשלב הראשון הוא לאסור מיידית על העברת מזומן מתוך ודרך ישראל לעזה ומעזה לישראל.

באוקטובר עמדה מערכת הבנקים בעזה בפני התמוטטות - היא ניצלה, בעזרת ישראל, בזכות העברה של כ-89 מיליון ש"ח במזומן בנובמבר. כיום שוב נמצאים הבנקים בעזה בבעיה – בקשה לקבל מישראל כ 200 מיליון ש"ח תלויה ועומדת ומחכה ל"רגיעה" כדי שאפשר יהיה להעביר את הכסף. הבנקים בעזה טוענים כי שטרות שקלים רבים נקרעים ומתבלים ויש להחליפם בבנק ישראל לשטרות חדשים ועמידים יותר. נשאלת השאלה: האם בקשה של החמאס להחליף תחמושת שפג תוקפה תענה בחיוב על ידי ישראל ? מדוע נוקטת ישראל מדיניות המבדילה בין חימוש החמאס לבין מימון של מערכת הכלכלה החמאסית בעזה ? התשובה היא שישראל עוד לא מבינה איך להתייחס לחמאס כגוף השלטוני בעזה וממשיכה לראות בו רק ארגון טרור קיקיוני.

צעד פשוט של עצירת הזרמת הכספים לעזה – בפרט מניעת העברת מזומנים - לא יהיה חשוף לביקורת בינ"ל נרחבת ויעמוד בפני בג"ץ - זאת משום שסנקציות על מערכת בנקאות הן אמצעי מקובל בעולם כולו. לא מדובר כלל בצעדים כמו עצירת דלקים או חשמל אשר נתפסים כ"ענישה קולקטיבית" אלא צעד ראשוני ורך יחסית. סנקציות אלו יעשו – בשלב הראשון - תוך המשך אספקה של סחורות הומניטריות לתושבי הרצועה: מים אוכל, דלקים, חשמל, תרופות. במקום לתת לחמאס את האפשרות ליצור מצגת שוא של "משבר הומניטארי" ברצועה על ישראל להכניס את ממשלת החמאס עצמה ל"משבר מוניטארי" .

כיצד מתפקד החמאס בעזה

בנןסף למערכת צבאית - מערכת הכספים של החמאס היא זו שמאפשרת לארגון לתפקד:
1. נצחון החמאס בבחירות לפני שנתיים בא לו בזכות מערכת ה"דעווה" העניפה שפיתח: מערכת חינוך, בריאות וסעד שניתנו בחינם לתושבי עזה העניים.
2. השתלטות החמאס ביוני 2007 באה בזכות בניית כוח צבאי רחב היקף שמשכורתיו וחימושו באו בעיקר מכסף שהוזרם לרצועה.
3. המשך הזרמת הכספים מאפשר לחמאס בניית כח צבאי שמהווה אתגר גובר והולך מול ישראל.

"חוק" מניעת מימון טרור

לכאורה יש בישראל חוקים ופיקוח המונעים מימון טרור – אך בפועל, אין כמעט אכיפה אפקטיבית של חוקים אלו. גם אם תפעל הרשות להלבנת הון בלהיטות גדולה יותר ספק אם היה ביכולתה להתגבר על מערכת ההטעיות של מממני הטרור העולמי. כל חוקי מניעת מימון טרור בנויים על דיווחים של מערכת הבנקים במדינה בה מתקבל הכסף: רק בנק הנמצא בקצה שרשרת העברת הכספים יכול לזהות (וגם זאת לא בכל המקרים) מיהו האדם אשר מושך את הכסף המזומן. עזה אינה מקום שבו ישראל, הרש"פ או שום גורם אחר מסוגל לאכוף חוקי בנקאות וזיהוי. כאשר החוק הוא החמאס התוצאה ברורה - יעדו האמיתי של הכסף יכול להיות כל גורם: פלילי או טרוריסטי. כספים שזורמים לחשבונות לגיטימים מתערבבים עם כספים של העברות לחשבונות פיקטיבים . לפיכך, בטווח המיידי, האופציה היעילה והיחידה למניעת מימון טרור היא לאסור הכנסת מזומנים לעזה מישראל. בנוסף יש להגביר בצורה משמעותית את יכולת האכיפה של מניעת מימון טרור – ולהרחיב את הפיקוח על בנקים ועל גופים מסחרים שונים . יש להבין שהא"ב של מממני הטרור זהה לצורה שבה טרור פועל ברמה הצבאית – כלומר כספי טרור, רכוש של ארגוני טרור מתערבב עם כספים לגיטימים ואספקה לגיטית בצורה שקשה להפריד ביניהם. לפיכך יש לפעול לעיתים בצורה גורפת יותר מאשר ישראל פועלת כיום – למשל כפי שהציע בראיון לקול ישראל האלוף גיורא איילנד בהבהירו את הקונטקסט הרחב יותר לטעויותה המתמשכות של ישראל בטיפול בעזה : "למרות השינויים הנרחבים שחלו באזור לא שינתה ישראל את מדיניותה כלפי עזה מזה שנתיים. עזה היא כיום מדינה בעלת שלטון ברור - על ישראל להכיר במציאות זו - שעזה היא מדינה - על היתרונות והחסרונות הגלומים במצב החדש. הכרה במצב החדש עדיפה על "סוג של הפסקת אש" שבו הצד השני ממשיך לפגע בטיפטופים. כיום הממשלה החמאסית בעזה אינה שמשלמת שום מחיר (מדיני או כלכלי) על הפעילות שיוצאת מתחומה נגד ישראל, צריך לבחור האם מניעת טרור מעזה נעשית בצורה מלחמתית - שעלולה לגבות קורבנות רבים בשני הצדדים או בצורה של סנקציות כלכליות. סנקציות כלכליות אינן ענישה קולקטיבית – תכליתן להגביל את יכולת הלחימה של הצד השני. מול מדינה יש להתנהג כמו במלחמה - כלומר לפגוע גם בתשתית שתומכת ביכולת הלחימה. צעד ראשון יש להוציא את עזה ממערכת המכס המשותפת של ישראל והגדה"

האלוף איילנד אינו היחיד שמבין את חשיבות הצד הכלכלי במלחמה זו. למרבה הפלא היה זה בית המשפט העליון אשר סיפק את המבט הרחב אך חד ביותר על מימון טרור. בפסק דין שפורסם בשנה שעבר ציינו השופטות פרקציה, ארבל וברלינר:

"הטרור בעידן הנוכחי מתאפיין לא רק בהיותו גלובלי, אלא גם בתחכום רב, לעיתים במבנה ארגוני מסועף, בפעילות שאינה ספורדית, נקודתית, אלא פעילות ארגונית שיטתית שלצורכה מוקמות תשתיות נרחבות שיאפשרו אימונים, איסוף מודיעין וביצוע פעילות מבצעית, הכל תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ועל מנת לייצר פעולות טרור שיגבו מחיר כבד. לפעילות זו יש להוסיף כי יותר ויותר אנו עדים לכך שארגוני הטרור משקיעים זמן, מחשבה ומשאבים בפעילות הסברתית ותקשורתית, כמו גם בפעילות בעלת אופי אזרחי, דוגמת פעילות בתחום הסוציאלי וההומניטרי, על מנת ליצור בסיס תמיכה רחב ככל הניתן בקרב האוכלוסייה שבשמה פועל לכאורה ארגון הטרור ולעודד גיוס פעילים נוספים מתוך אוכלוסיה זו. פעילות נרחבת זו של ארגוני הטרור מותנית בראש ובראשונה בקיומה של תשתית כלכלית איתנה ומבוססת ושימוש במערכות פיננסיות שיעמדו לרשות ארגוני הטרור למימון פעילותם (וראו: אלכס אברבוך "המאבק במימון הטרור בישראל – היבטים משפטיים"

גם אם יש רווחים מעסקאות אלו בצד הישראלי (ובפרט אם רווח כזה יתהפך ויהפוך להפסד כאשר החמאס יחליט ביוזמתו לעבור למטבע אחר) לא ניתן להסתכל על רווח כזה מנקודת המבט הצרה של בנק ישראל או משרד האוצר אלא ברמה הלאומית והבטחונית: האם רווח כספי כזה שקול לעומת העלות הכספית והאנושית שהמשך הטרור החמאסי גורם לתושבי עוטף עזה ? אך השאלה הנכונה אינה כלכלית אלא מוסרית: האם נכון שמדינת ישראל תקח חלק כלשהו בשרשרת הארוכה של מימון החמאס ? האם יעלה על הדעת שכספים המועברים במזומן לטריטוריה עוינת יש עליהם פיקוח כל שהוא ברצועת עזה ויש ודאות שאינם מגיעים לגורמי טרור ? האם עוד לא הבינו במערכת שבין אם האינטרס הוא רווח כספי, שימור מראית עין של שלטון על עזה ומניעת שאיבתה של מצרים לתוך הרצועה או נסיון להחזיר את שלטון אבו-מאזן לעזה בעזרת ישראל – שום "אינטרס ישראלי" כזה אינו שקול לעומת התנתקות בנקאית אמיתית וניתוק החמאס מעטיני המימון שהוא מקבל מכל העולם ועוברים דרך ישראל .