הישרדות על חשבוננו  

קשה להישאר שווה נפש לתרחיש הציני החוזר על עצמו. ההתנהלות הפוליטית זהה לזו שאיפיינה את הימים שאחרי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד וכך גם ההבטחות של אהוד ברק לפעול לשינוי המצב. קשה לזכור מצב דומה של נתק מוחלט בין הציבור להנהגתו. הציבור איבד את אמונו ביכולתו של ראש הממשלה לפעול, אבל החלפתו אינה נראית באופק משום שהיא תלויה בעיקר באולמרט עצמו.

אולמרט צריך לסיים את כהונתו כראש ממשלה בהקדם, ובלי קשר למועד שבו יוגש כתב האישום נגדו. המסלול המשפטי מתנהל בקצב שלו ואי אפשר לבקש מהיועץ המשפטי לממשלה לעשות את עבודתם של הפוליטיקאים. עדותו של משה טלנסקי אמנם איננה חזות הכל, אבל היא נקודת אל-חזור.

אולמרט נמנע מלהסביר לציבור את מעטפות הכסף שקיבל וביקש להמתין לחקירה הנגדית, אלא שהציבור אינו שופט היושב בדין, אלא מי ששלח את אולמרט לנהל את המדינה. אין סיבה שהציבור ימתין לתשובות. אם אברהם הירשזון פרש מתפקיד שר האוצר עוד לפני שהוגש נגדו כתב אישום, רק משום שלא נראה סביר שהממונה על הקופה יהיה חשוד בגניבה, אי אפשר להסכים שהממונה על הירשזון יישאר בתפקיד כשהוא חשוד בעבירות דומות.

קשה לתת אמון בהחלטות המדיניות או הכלכליות המתקבלות עכשיו על ידי ראש הממשלה ולנתק אותן ממאבק ההישרדות האישי. הנסיעה לארצות הברית נראית כתרגיל להסחת תשומת הלב מעדות טלנסקי, וכך גם ההבטחה לפעולה נגד איראן, הדחיפה לפעולה צבאית בעזה, הרינונים על שחרור מרואן ברגותי או על שחרור גלעד שליט, החתימה המתקרבת על מסמך "היסטורי" עם הפלשתינאים, כמו גם ההדלפה השיטתית נגד ציפי לבני, הישגיה וכישוריה, הכל כדי לערער את אמון הציבור ביכולתה לשמש בתפקיד ראש הממשלה, ולו גם באופן זמני. ההתנהלות המניפולטיווית והשחצנית הזאת מזכירה את הקריירה הפוליטית של אולמרט לכל אורכה.