מי בחבורת רפי השכל שעושה דה-לגיטימציה לבגץ ?  

אהרון ברק השתמש במילה "נאור" כדי לתאר את ההתנהלות והעליונות של בית המשפט שלו. גם אילנה דיין התבטאה (מהזכרון) "שאין לתת לציבור שאיננו נאור להשפיע על בית המשפט העליון." הסמול הרדיקלי מרבה לשבח עצמו בקישוטי סרק:

על זה אומר הבדואי "הגמל איננו רואה את הדבשת של עצמו".

מסתבר שרבים וחשובים בהוגי הדעות בישראל רואים בבית המשפט העליון שבנה אהרון ברק סכנה קיומית לדמוקרטיה בישראל. אביא כאן את דברי אחד האישים האלה (שהתשקורת אוהבת להשכיח) ובהמשך, אם הזמן יתיר אביא עוד.

"מדינה על הטיטאניק", ארי שביט הארץ, 5 באוקטובר 2000

"קיום המדינה בסכנה, ישראל צועדת לקראת אפוקליפסה, ויתורי אהוד ברק לערבים מערערים את יסודות הציונות, אהרון ברק מנסה להנהיג מעין דיקטטורה שיפוטית, התקשורת נפלה לידי קבוצת מיעוט". מדברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי

18 שנה לאחר שפרש מכס נשיא בית המשפט העליון יוצא השופט משה לנדוי בפעם הראשונה מהארון הפוליטי, ואיזו יציאה: קיום המדינה בסכנה, ישראל צועדת לקראת אפוקליפסה, ויתורי אהוד ברק לערבים מערערים את יסודות הציונות, אהרון ברק מנסה להנהיג מעין דיקטטורה שיפוטית, התקשורת נפלה לידי קבוצת מיעוט, בקיצור, הטיטאניק בדרכה למצולות והתזמורת ממשיכה לנגן אופרטות עליזות. זאת הסיבה שלנדוי לא מוכן לשתוק יותר.

השופט לנדוי, מה דעתך על נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק?

"אהרן ברק הוא עילוי. אין ספק שאילו היה אדם דתי והיה ראש ישיבה, היה בין גדולי הרבנים. אולי היה ראש מועצת החכמים. הוא גם בעל כוח עבודה כביר. אהרן ברק הוא אדם שמסוגל להשתלט על כמויות עצומות של חומר אקדמי ומשפטי, והוא גם העמיד סדרה ארוכה של כרכים עבי כרס בכתיבה אקדמית. לנשיא בית המשפט העליון גם יש חוש התמצאות מפותח במערכות השלטון בישראל. הוא מצליח לשלוט לא רק במערכת בתי המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה. ואולם, הנשיא ברק מוביל לדעתי את בית המשפט העליון ואת הרשות השופטת בדרך לא דרך. האיש היקר הזה הוא בשבילי חידה. השאלה מה מריץ את אהרן ברק היא שאלה שאין לי עליה תשובה".

מה מטריד אותך? מה בדרכו ובאישיותו המשפטית של נשיא בית המשפט איננו לרוחך?

"לאהרן ברק יש תכונות אישיות נפלאות. הוא באמת איש חמודות. אדם חביב מאוד המוכן לעזור לבני אדם ורגיש מאוד ביחסים אישיים. ואולם יש אצל אהרן ברק איזו תכונה שאיננה נראית לי. יש בו איזו עקשנות. וכאשר הוא רואה לנגד עיניו מטרה שבעיניו היא נכונה וראויה, הוא חייב להשיג אותה יהא אשר יהיה".

האם הבעיה היא שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים?

"אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו".


האם היעד שלו הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו?

"לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל".



האם ניכרת אצלו נטייה לרכז עוד ועוד כוח במערכת שבראשה הוא עומד?

"כן. כוח שלטוני. וזה בעיני לא נכון. זה מוליך למבוי סתום. כי בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות. כי כאשר בית המשפט מייצג דעה מסוימת, פרוגרסיווית ככל שתהיה, הוא מקומם חלק ניכר של הציבור שמתחיל לתקוף אותו בצורה גסה. אבל לצערי אני חייב לומר שבית המשפט תורם להיווצרות המצב הזה בכך שהוא נכנס לתחום שאינו תחומו. בכך שהוא לוקח על עצמו להכריע בעניינים של אמונות ודעות אשר המקום להכריע בהם הוא הכנסת".

האם בית המשפט איבד את הענווה שלו?

"בוודאי. הוא מגלה התנשאות ויומרנות. אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים. אבל בעיני המגמה הזאת איננה נכונה. קודם כל מפני שהשופטים מקבלים על עצמם תפקיד שהם לא מסוגלים למלא. שהם לא הוכשרו למלא אותו. כי הם הוכשרו לשפוט, לא לשלוט. אבל מעבר לכך יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט. לכן הייתי רוצה לראות יותר איפוק. בפרקי אבות נאמר 'הווי מתונים בדין'. וזה הדבר אשר לו בית המשפט זקוק. מתינות, מתינות. התקדמות זהירה. גתה אמר זאת יפה: המייסטר, הוא אמר, המייסטר רב-האמן מוכיח את עצמו במגבלות שהוא מטיל על עצמו".

האם אתה חרד לעתיד מערכת המשפט? האם אתה חושש שדווקא האקטיוויזם השיפוטי והמאמץ הבלתי פוסק להציב את בית המשפט מעל לכל רשות אחרת עלולים בסופו של דבר לסכן את בית המשפט עצמו?

"כן. אני שייך לדורות הראשונים שהקימו את מערכת השיפוט בישראל. אם תרצה, אני שייך לדור הדינוזאורים. והמערכת הזאת יקרה לי. אני מאמין בה ואני אוהב אותה. אבל גם כאן הגיעו דברים עד משבר. והיום אני באמת חרד לעתיד הנכון של מערכת המשפט. כי היא מובלת בדרך שחייבת להביא במוקדם או במאוחר לירידת המעמד הציבורי של בית המשפט. וכבר היום יש מגזרים שלמים בציבור שממש שונאים את בית המשפט העליון. והתהליך הזה חותר תחת היסודות. תחת אושיותיה של הרשות השופטת. לפני זמן מה הזהרתי את אהרן ברק מפני המתרחש. הלכתי אליו ואמרתי לו שהוא חי בתוך הבניין היפה הזה של בית המשפט כמו בתוך אקווריום. אבל שלא הוא ולא השופטים האחרים ההולכים יחד איתו רגישים למה שנעשה מחוץ לאקווריום. אמרתי לו שהם אינם קשובים דיים לדברים שהציבור חש ולדברים שגם עורכי דין רבים חשים. ואלה דברים קשים מאוד".


מה הם הדברים האלה? מה לב הבעיה?

"בעצם יש שתי בעיות שונות הנובעות מאותה גישה אקטיוויסטית שבית המשפט אימץ לעצמו. בעיה אחת היא זו שתיארתי לך: לבית המשפט ולאותם שופטים ההולכים עם אהרן ברק יש גישה מסוימת לשאלות המעסיקות את הציבור. לנשיא ברק יש תפישה משלו בנוגע למה שהוא מכנה ערכי העומק של החברה הישראלית. אבל התפישה הזאת של ערכי העומק של החברה הישראלית היא בעצם מה שאהרן ברק מאמין בו ברגע מסוים. ובעוד שנה זה בכלל יכול להשתנות. ומה שחמור לא פחות הוא, שערכי העומק שבהם מדובר הם בעצם ערכי העומק של מגזר מסוים בציבוריות שלנו. ולכן כאשר בית המשפט מדבר בשמם ופוסק בשמם הוא חורג מהניטרליות שלו ומעורר התנגדות.

"הבעיה האחרת, הנובעת מאותה גישה אקטיוויסטית, היא שאצל עורכי דין ואצל אזרחים רבים נוצרת תחושה שבית המשפט עסוק בעניינים שברומו של עולם ואיננו פנוי דיו לעניינים של יום יום, ענייניו של האזרח מן השורה. התחושה היא שהשופטים מעדיפים לכתוב דיסרטציות ולקבוע ערכים ולעסוק בפילוסופיה כללית ושהם פחות מתעניינים בעבודה האפורה של השיפוט הרגיל ויישוב הסכסוכים. אם תתקבל הרפורמה של ועדת אור, המצב הזה עוד יחמיר. כיוון שמסופקני אם המטרה העיקרית של רפורמה זו היא להפוך את בית משפט השלום לבית משפט כללי. דומני שהרפורמה באה להצר את הגישה אל בית המשפט העליון כדי שיוכל להידמות לבית המשפט העליון היושב בוואשינגטון. מגמה זו מעוררת תסכול ולפעמים אפילו ייאוש אצל עורכי דין הטוענים לפני בית המשפט, וגם אצל שופטים בדרגות הנמוכות".

אם אינני טועה אתה גם מסתייג מהמהלך החוקתי כפי שהתפתח בישראל מאז .1992

"אני מאמין שעלינו קודם כל להחליט אם אנו רוצים חוקה בעלת תוקף עדיף וכיצד מחוקקים חוקה כזאת. הרי עניין שכזה לא יכול להיעשות בדרך החקיקה הרגילה ובהסתמך על רוב מקרי. צריך להיות דיון ציבורי רציני ומקיף, צריך שהציבור יידע בדיוק על מה מדובר וייתכן שיש אף צורך במשאל עם. אין כל ספק שבצורה זו או אחרת ההליך חייב להיות חגיגי ומיוחד. לצערי הרב לא כך נעשו הדברים אצלנו. חוקי היסוד התקבלו בכנסת ב-1992 כאשר חלק גדול מחברי הכנסת לא יודעים כלל מה משמעות החוקים שאותם הם מאשרים וכאשר המספר הכולל של המשתתפים בהצבעות הוא כמה עשרות, פחות ממחצית חברי הכנסת. התהליך הזה היה בלתי חגיגי לחלוטין. הוא היה מחטף מובהק. ובעיני לא כך מחוקקים חוקה.

"השלב הבא בתהליך היה כאשר בית המשפט הסתמך על חוקי היסוד החדשים על מנת לקחת לעצמו את הסמכות לפסול חקיקה ראשית של הכנסת. הוא עשה זאת כשישב בהרכב של תשעה שופטים בפרשת בנק המזרחי - חוק גל. ומאז, צעד אחר צעד, הוא משתלט על חקיקת הכנסת.

"כאשר בית המשפט מחולל את המהפכה החוקתית מרחיקת הלכת הזאת הוא מסתמך על פסק הדין הידוע של בית המשפט האמריקאי, מרבורי נגד מדיסון. זהו פסק דין של השופט ג'ון מרשל אשר לקח לידיו של בית המשפט את הסמכות להיות מפרש החוקה ופוסל החלטות בלתי חוקתיות של רשויות השלטון האחרות. ואולם בארצות הברית היתה חוקה קיימת. למרות שגם שם החלטת השופט מרשל היתה בעייתית, היה לה לכל הפחות על מה לסמוך. לעומת זאת בארץ, עצם ההחלטה שיש לנו חוקה הכוללת פיקוח של בית המשפט על חקיקת הכנסת נעשתה על ידי בית המשפט עצמו. וזה עניין שונה לחלוטין. מה שקרה בארץ הוא שבית המשפט הוא שלקח לעצמו את הבכורה במו ידיו. והתהליך הזה איננו נכון בעיני. אף אין זה נכון לפעול במין דרך מתחכמת: תחילה לקבוע עקרונות חוקתיים בהערות אגב בפסק דין אחד - שאין לו תוצאות מעשיות - ואחר כך להסתמך על הערות אלו כאשר באים לתת פסקי דין אחרים.

"בסופו של דבר, מה שקרה כתוצאה מכל המהלכים הללו הוא שאנחנו מקבלים כאקסיומה מושגים ורעיונות שכלל לא נדונו כהלכה ולא אושרו בתהליך ראוי".

האם אתה פוסל את הרעיון של חוקה לישראל מיסודו?

"יש בעולם כל מיני סוגים של חוקות. לא רק החוקה האמריקאית ומגילת הזכויות הקנדית שעליהן מסתמכים תומכי התהליך החוקתי. לפי החוקה של הולנד, למשל, זכויות האזרח הוגדרו אך היה קיים לצידן גם סעיף מפורש שאסר על בית המשפט לבטל חקיקה ראשית של הפרלמנט. ויש המבנה הצרפתי שבו יש מועצה חוקתית עליונה, שהיא בעצם גוף שאינו משפטי אלא פוליטי. וישנה החוקה האוסטרלית המסייגת מאוד את זכות הפיקוח של בית המשפט. לכן אני חושב שהטענה הנשמעת בארץ, כאילו אין מדינה מערבית שאין בה זכות פיקוח של בית המשפט על הפרלמנט, היא מוטעית ומטעה.

"לגופו של עניין אני סבור שבכל חוקה יש לפחות שני פרקים. פרק המגדיר את המערכת השלטונית ואת היחסים בין הרשויות השונות ופרק המגדיר את זכויות האזרח. אני מאמין שבבואנו לחוקק חוקה צריך להתחיל קודם כל מהפרק הראשון. ועל פרק זה אני חושב שנכון יהיה שיהיה פיקוח של בית המשפט העליון. ואולם אצלנו מתחילים שוב ישר מן הפרק השני, פרק זכויות האזרח. ואני מתנגד בכל תוקף לכך שלבית המשפט תהיה זכות פיקוח על הפרלמנט בנושאים האלה. אני חושב שבדרך זו בית המשפט מסתבך בשאלות פוליטיות וערכיות, שהוא אינו מסוגל ואיננו מוסמך לענות עליהן".

בתמצית, מה הוא ההבדל בין גישתו של בית המשפט הישן שבו אתה כיהנת לבין בית המשפט החדש של אהרן ברק?

"השופטים של בית המשפט הישן לא העמידו את עצמם כמורי הדור. לא חשבנו שתפקידנו ללמד את הציבור ערכי יסוד או ערכי עומק של מוסר פרטי וציבורי. אין זה אומר שלא הקדשנו תשומת לב לערכים. אין זה אומר שלא היתה לנו פסיקה ערכית. אבל ידענו את המגבלות של סמכות בית המשפט. והקפדנו על כך שמה שבית המשפט קובע בנוגע לערכים ינבע מהנושאים שהובאו לפניו.

"השופט קרדוזו אמר ששופטים צריכים להיות בוני גשרים בחברה. הם צריכים לנסות ליישב סכסוכים בין חלקיה השונים ובין פרטים בתוכה. אני הוספתי על כך ואמרתי שתפקידו של השופט הוא יותר פרוזאי. כי השופט כמוהו כמהנדס סניטרי אשר צריך לסלק את חומרי הפסולת מחיי המדינה והחברה. עליו פשוט לפסוק בסכסוכים המובאים בפניו. השופט איננו מורה-דור ואיננו שליט-פילוסוף. תפקידו הרבה יותר צנוע: להיות פרשן נאמן של החוק. של רצון הציבור אשר אותו מבטאת הכנסת בהיותה מייצגת הציבור. לכן אני מאמין שתבונת השופט מחייבת אותו לזהירות, לרגישות ולשיקול דעת רב, ללא התנשאות".

בפסק הדין בעניין מיהו יהודי ב-1970 קבעת יחד עם השופט אגרנט שהנושא אינו שפיט. האם גם היום אתה סבור שענייני דת ומדינה אינם שפיטים?

"כל הכללה נכונה עד גבול מסוים. היה לפחות מקרה אחד שבו דווקא הרגזתי את הרבנים בכך שפעלתי במקום בית הדין הרבני כיוון שחשבתי שהתחמק ממילוי תפקידו. אבל ככלל אני חושב שבית המשפט לא יכול לתרום הרבה בנושא זה. בית המשפט צריך לשאוף אל קונסנסוס. ובמקרים אלו של שאלות דת ומדינה הוא יכול לגרום רק לדיסונאנס. לייצג עמדה מסוימת שיש לה ייצוג רב בציבור, אך היא לא העמדה היחידה. על כן דעתי היא כי על בית המשפט לכבד את החוק ככתבו וכרוחו. החוק הוא המייצג את הפשרה הפוליטית שהושגה ואין לחרוג מהתחום שהוא תוחם".