מדוע הסטיקר 'אהוד ברח' נשלף בסוף השבוע שעבר מחדש  

אהוד ברק מעולם לא היה באמת בשביל סיעת העבודה אלא שימש כר נוח למטרותיו של הביג-בוס. מה קורה עם קצבאות הילדים, ומה מתרחש במסדרונות עיריית ירושלים. מאיר בר בטורו השבועי

מאיר בר
תאריך: 30/06/2008 18:06:00

לא ברור מדוע הסטיקר 'אהוד ברח' נשלף בסוף השבוע שעבר מחדש לאחר ההסכם עם קדימה ותלה את אהוד ברק בפעם המי יודע כמה בחוצות העיר. אהוד ממש לא ברח עכשיו. הוא מעולם לא היה כאן באמת בשביל סיעת העבודה אלא שימש כר נוח למטרותיו של הביג-בוס. אם כבר סטיקר אדום, אז לאהוד אולמרט, שכעת, לראשונה מזה תחילת כהונתו, סופר את ימיו הקצובים בספירה לאחור, ובעטיו של אהוד הביטחוניסט שהפעם לא כל כך מהר ברח.

מברק מעולם לא היו ציפיות של ממש. אמירותיו הגבוהות והמעורפלות מעולם לא מומשו, אם בשל היותו זגזגן באופיו, אי רצונו בהכתרת ביבי, חששו הגדול מקריסתו הפוליטית, כל התשובות נכונות. אולם מניעים אלו ואחרים נכונים היו עד לעכשיו. עד ליל רביעי האחרון שאז כמו גדול הציב סולם לאהוד אולמרט והורה לו לראשונה להתחיל לרדת בשלביו לאט לאט כמו ילד טוב, צעד אחר צעד, עד 25 בספטמבר הקרוב – המועד האחרון לעריכת הפריימריס בקדימה.

ההפתעה הגדולה של צחי הנגבי, האיש שעמל קשות בכדי להציל את גורלה של סיעת קדימה, היתה בהסכמתו של ראש הממשלה לקצוב את זמנו שלו. אהוד ברק אף הוא לא האמין למשמע אוזניו. רק לאחר ששלום שמחון הכריז כי שמע את ה"כן" של עובד יחזקאל שנאמר על דעתו של אהוד אולמרט, אישר ברק לאיתן כבל המזכ"ל לברך על המוגמר.

האם שוב ביבי נתניהו הוא המפסיד הגדול בהסכם האחרון בין העבודה וקדימה? נדוש מדאי. מקורבי נתניהו מספרים כי עד הרגע האחרון האמין ביבי כי עסקה כלשהי תצא לפועל. לא צריך להיות פרשן פוליטי משופשף בשביל להבין כי אהוד ברק היה מתרסק פוליטית במידה ובעוד שלושה חודשים היו נערכות הבחירות, אומר לנו גורם בכיר בסביבתו.

ההפסד האמיתי במשחק האחרון שייך בהחלט לראש הממשלה. אולמרט כביבי, סבר כי עסקה כל שהיא חייבת לצאת לפועל. גם הוא הטיב להבין כי ברק חושש מבחירות לא פחות ממנו, וכי משהו חייב להתרחש בכדי למנוע את השחיטה הזוגית. אלא שהוא לא צפה כי הדברים יתגלגלו עד לכדי כריכת החבל סביב צווארו. הוא לא העלה על דעתו כי תמורת מושב קיץ שקט ייאלץ לשלם טבין ותקילין דמי קבורה מוקדמים למיתה טוטאלית.

אם לא יהיו הפתעות בעדותו של טלנסקי, ועל פי הדיווחים האחרונים לא יהיו הפתעות של ממש, גורלו של אולמרט עשוי להיחרץ ב-25 בספטמבר (אמרנו עשוי - טיפש מי שאינו מסייג את דבריו כשמתעסק בעתידו הפוליטי של אולמרט הלהטוטן). למרות חילופי המהלומות המילוליות באותו רביעי שאמור היה להיות יום גורלי שהובילו לפליטת הפה של אולמרט מעל בימת הכנסת, ולפיה הוא עוד יתמודד בפריימריס, אומרים מקורביו כי הסיכוי לכך קלוש עד אפסי. שירת הברבור של אהוד אולמרט כבר מתנגנת אפוא ברקע, והיורשים בקדימה: לבני ומופז המפזזים בריש גלי מזה חודשים ארוכים ללא כל סנטימנטים לבוס, כבר שולפים סכינים מחודדים. זו אינה חוששת מבחירות וזה מצדד בממשלה חלופית בראשותו.

טוב אחרית דבר מראשיתו, ואין לשכוח כי בכל זאת מדובר באהוד אלמרט. למרות שנראה כי נפל הפור, במהלך חודשי השקט שהוענקו לראש הממשלה הוא עוד עלול לעשות הרבה רעש בכדי לנסות להחזיר את הכבוד האבוד ולזכות באורכה נוספת, מחודשת. מלבד ניסיונות טלנסקיים מתמידים שלגחמתו של האחרון עשויים לשנות סדרי בראשית, יתכן ונעמוד בפני עסקת שבויים כוללת, מסמך הצהרות מול הסורים, הלבנונים, או הפלסטינים. או אולי תקיפה באיזה מקום אסטרגי במדינה ערבית כלשהי. מי יודע. רק נקווה שלא יעשה שטויות בדרך לאבדון.

קרב הבלימה

החלום הוורוד של אולמרט, כמו תמיד, היה לאחוז את החבל בשני קצותיו ואף לצאת מנצח עטור תהילה: לסגור דיל מדומה עם ש"ס, למצמץ לעיתונאים הכלכליים כי סיסמת הקצבאות נאמרה בשביל הפרוטוקול בלבד ולגרום לאהוד ברק לאכול שוב את הכובע.

לשם כך הוא גייס את דליה איציק שעשתה עבורו שעות נוספות. זו האחרונה כרכרה מזה שבועיים סביב שרי ש"ס בהצעות מדומות דוגמת מס הכנסה שלילי ותוספת תקציב הזנה לילדי ישראל. הצעות נוספות שהועלו סביב קצבאות הילדים לא זכו לתשומת לב מיוחדת מצד כל הגורמים הרלוונטיים, וגם כשהועלו, התבקשו שרי ש"ס להמתין עם ההבטחה בשם המפורש עד לאחר דחייתה של ההצבעה. ישי ואטיאס, שהספיקו להבין עם מי יש להם עסק, סירבו בתוקף לכל אותן הצעות סרק.

ואז הגיע יום שלישי הגדול. "איציק זימנה אותנו לפגישה דחופה והבהירה לנו כי כל ההצעות שהיא מוסרת לנו הן בשמו של ראש הממשלה", חוזר השר אטיאס לאותן שעות גורליות. "לא סירבנו והתיישבנו לשמוע את שיש בידיה להציע".

כבר בתחילת הפגישה הדרמטית התערב השר רמון ופנה לשרי ש"ס: "מה דעתכם על מענק משפחה בת 5,000 שקלים שיוענק מידי סוף שנה לכל משפחה המונה מעל ארבעה ילדים"? אך שרי ש"ס הדפוהו על אתר. "אל תבלבל את המוח", הגיב אטיאס ברוגז קל. "מה, אנחנו מדברים כאן על תכנית חיסכון או על קצבאות ילדים?!".

ואז נשברה איציק ושלפה את תוכנית החירום. בתכנית האמורה הוצגו מספרים מדויקים ותאריכי יעד מוסכמים ליישומה. "אם אתם נותנים לי את ה'אוקיי' אנו ניגשים לפגישה עם ראש הממשלה לגיבוש מסמך מסכם ולחתימה הדדית", אמרה איציק לשרי ש"ס והוסיפה כי "אנחנו מעוניינים לסגור את הדיל אתכם על פני סיעת העבודה הסוררת".

רגע קט לפני ההכרעה הגורלית התעשתו שרי ש"ס: "איך אתם מתכוונים להעביר את ההחלטה בממשלה?! הרי שר האוצר בר און ושרי העבודה יתנגדו?!", הקשו בקול סדוק.

איציק: "נכון, אין לנו עכשיו את האצבעות, אבל הסירו דאגה מליבכם. קודם כל נפיל את החוק ואחר כך נסדיר את העניין".

ש"ס: "אנו מצטערים, אולם איננו יכולים לסמוך על המילה שלו. הוא אכזב אותנו בביתר והוא עלול לאכזב אותנו גם כעת. גם ככה הוא מוציא לנו את הנשמה לפני כל הישג שהוא משחרר".

כך נחתמה הפגישה המכרעת ללא תוצאות בגזרה הש"סית שהובילה בלית ברירה להסכם החנק המאולץ עם סיעת העבודה. מאוחר יותר פגש אולמרט באחד משרי ש"ס והקניטו. "ממה נפשך, הרי אתה מבין שאיני יכול לתת לך את הקצבאות כאן ועכשיו. אז תגיד שסגרתם עם ביבי על בחירות". השר לא התבלבל וענהו על אתר: "לפני חצי שנה, כשהיית בשיא כוחך יכולת להינצל מהתסריט העגום הזה לו היית מעביר את הקצבאות. אתה הוא זה שפספסת את הרכבת".

האם ש"ס יצאה כמנצחת מהמהלך הפוליטי המתגלגל האחרון? תלוי מאיזו זווית אנו בוחרים להסתכל. אמנם היא זו שהובילה לקציבת זמנו של אולמרט, אך במקביל איבדה את שוט הקצבאות לשלושת החודשים הבאים - עד בוא מחליפו של אולמרט בספטמבר הקרוב. ובמילים אחרות: הרווח הפוליטי הגדול גרפה לעצמה בכך ששום נציג אשכנזי לא יוכל כעת להלום בעובדת הישארותה בממשלה מאחר וממילא לא קיים רוב להפלתה.

ומה באשר לאחרית הימים? כאן בכירים בש"ס חושפים בפנינו כי קיימת הבנה שקטה בין ש"ס לסיעת העבודה כי כל מועמד שייבחר לראשות קדימה ויציע לש"ס את הגדלת קצבאות הילדים, לא תתנגד הסיעה השמאלנית לכך. "לסיעת העבודה חשוב שאהוד אולמרט לא יעמוד בראשות קדימה. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר", מסבירים בש"ס. והלוואי שלא נתבדה.

ירושלים של מטה

יום שני, כ"ח באייר, 4:30 אחר הצהריים, מליאת הכנסת. ליצמן צועד מעדנות אל עבר בימת הכנסת בכדי לתרום את חלקו הצנוע ליום ירושלים. לא, הוא לא התכוון לקשור כתרים ללאומיות הישראלית, גם לא להתרפק על זיכרונות העבר בינות לסמטאות העיר העתיקה. כשכולו חדור רוח קרב ומוטיבציה תקף ליצמן את מדיניותה של הממשלה בכל הנוגע לעירית ירושלים ואת ידה הקופצנית תוך שהוא מתבל את דבריו בקורטוב של פטריוטיות ירושלמית.

"האם זאת החגיגה ליום ירושלים? ככה צריך להיראות יום ירושלים?", השתלח ליצמן בממשלה ועיניו נשואות לשני שרי הגמלאים שנותרו לשבת באולם המליאה. "בכל העולם מקובלת תוספת של 25%. האם גם בממשלה הנוכחית מקובל להוסיף לחינוך בירושלים, לתעסוקה בירושלים, לתיירות בירושלים, שהיא עיר התיירות מספר אחת, לכותל המערבי הרי לא נותנים שום דבר, אז מה? רק חגיגות רחוב?", הקשה ליצמן בפאתוס.

בעירית ירושלים היו ששמעו על כך בשעתו והרימו גבה. 'במה זכינו'?, מלמלו בתמיהה בלתי מוסתרת. מי שלא ממש הופתע מהנאום הצולפני של ליצמן היה דווקא ראש העיר, אורי לופוליאנסקי שלא נותר אדיש לנוכח המחווה הידידותי וצלצל להודות לו בחום על כך.

לא חלפו הימים ונראה היה כי קשרי הידידות של ליצמן עם עירית ירושלים עלו על שרטון. במהלך דיון סוער שהתקיים בשבוע שעבר בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, נצפה ליצמן משתלח בביקורת קטלנית באנשי הוועדה לתכנון ובניה וביועץ המשפטי של העיריה. הרקע: שכונה ערבית בלתי ליגאלית אינה משלמת ארנונה לעירית ירושלים. לדידו של ליצמן, נוקטת הוועדה האמורה ולשכת היועץ המשפטי של העיריה באיפה ואיפה בכל הנוגע לבניה לא חוקית בעיר ובוויתורים מפליגים לתושבי מזרח העיר על פני תושביה החרדיים.

מי שחשב כי מדובר היה בסצנה חד פעמית שהצריכה את מעורבותו של יו"ר סיעת יהדות התורה, התבדה עד מהרה. קוראי הביטאון האגודאי לא יכלו לפספס את כותרת הענק שהופיעה באחד העמודים הפנימיים בעיתון סוף השבוע האחרון וזעקה חמס באותיות תשעה באב על התנהלותה הבריונית של וועדת התכנון ובניה של עירית ירושלים. "היכן מגלה עירית ירושלים יעילות וחריצות?", שאלה הכותרת רושפת האש ומיד ענתה את התשובה: "בקרב הציבור החרדי - שם היא נוקטת בצעדי ענישה חמורים".

וכאן שואל הבן: היכן נעלמה לה אפוא הפטריוטיות הליצמנית לעירית ירושלים? האם שכונה ערבית אחת ליד סילוואן המתחמקת מתשלומי ארנונה מסוגלת לחולל נגדה מאבק איתנים ולשנע את גלגלי הביטאון האגודאי נגד ידם הרפויה של עובדי עירית ירושלים? ועל איזו איפה ואיפה מדבר האגודיסט מספר אחד?

התשובה לכל אלו נעוצה אפוא בשיחת מרעים שנערכה במזנון הכנסת בין יענקל ליצמן למספר עיתונאים חרדיים ונציגי ציבור שהסבו סביבו לארוחת צהריים דשנה לפני שבועיים. בעיצומה של השיחה שגיצי אש פוליטיים ניתזו ממנה, שאלו אחד הנוכחים באשר לזהותו של היורש בעירית ירושלים. ואז שחרר ליצמן את ההצהרה שהפכה בין שעות ספורות לנחלת הכלל: "דבר אחד אני יכול לומר בוודאות", עמעם ליצמן מבלי למצמץ, "יהושע פולק לא יהיה ראש עירית ירושלים הבא", סתם ולא פירש.

גם זכרו של ההסכם המוטל חתום בחותם של ברזל בכספתו של יו"ר מזכירות אגודת ישראל בירושלים שכידוע אינו נמנה על הסיעה המרכזית, לא הביך אותו כלל ועיקר. ליצמן נותר בשלו.

התבטאות נדירה זו ואחרות הנאמרות בשיחות סגורות מצביעות אפוא בעליל על כך כי הפטריוטיות לעירית ירושלים לא נפגמה. ההיפך הוא הנכון. היא רק ביססה את שליטתה בה. לדידו של האחרון, יש את עירית ירושלים המשגשגת בראשותו של לופוליאנסקי ויש את שלטון היחיד של פולק השולט בוועדה הכי חזקה בעיר שלטון ללא מיצרים.

שמועות עקשניות טוענות כי הרקע ליחסים העכורים בין השניים טמון במאבק על בניין ה'גרוז'לם פוסט' ברח' אהליאב בירושלים. לדברי גורמים בסיעה המרכזית עמם שוחחנו בסוף השבוע, יו"ר הוועדה לתכנון ובניה הציב חומת ברזל אל מול ליצמן שביקש לייעד את הבניין לישיבה. פולק מצידו טוען כי הוא מתנהג בשוויוניות כלפי כל תושבי העיר ללא משוא פנים ומכחיש כי טרפד את מהלכיו של הראשון.

כך או כך, אין ספק כי המאבק האחרון העקוב מדם על תפקיד המנכלות בחינוך העצמאי (שסוקר בהרחבה באכסניה זו בשבוע שעבר) לא תרם חמימות יתר ליחסים בין השניים, וכפי שכל דרדק פוליטי יודע, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנדון דנן. האם הקרעים העמוקים בלתי ניתנים לאיחוי? לא בטוח. בפוליטיקה החרדית הרי הכל עניין של משא ומתן (התנסחנו בלשון עדינה מחשש לעינא בישא. מ.ב.). רק ניתן לשעון המתקתק לעשות את שלו.

קרב איתנים

עד אשר ייפול דבר בחזית הפנימית של אגודת ישראל הניצית, נראה כי פולק אינו שוקט על שמריו ומנסה לבסס את מעמדו הציבורי בכל דרך אפשרית בקרב הציבור הירושלמי. נראה, כי הקרב בדרך העולה אל התפקיד הנכסף קשה עד מאד, ושדודים רבים נמצאים כבר בימים אלה שרועים בצידי הדרכים.

אין זה חדש כי אחת הבעיות הפוליטיות המאפיינות את העיר ירושלים היא עובדת מעורבותה ומורכבותה משתי אוכלוסיות המנוגדות זו לזו בתכלית הניגוד. בכדי לנהל כיאות את עיר הקודש שחוברה לה יחדיו מחרדים שורפי כבישים ופחונים ואוכלי שפנים בימי כיפורים, הוצב אורי לופוליאנסקי בתפקיד הקברניט האוצר בתוכו את נוסחת הקסם המאפשרת לתמהיל החילוני-חרדי לנשום אוויר ירושלמי צח ולשרוד.

אלא שגם לופוליאנסקי יודע היטב כי עם כל הכבוד לכישוריו הנפלאים, סדר היום הקובע את עתידה של העיר מוכרע אך ורק בחלונות הגבוהים של הצמרת החרדית. שם יושבים על המדוכה מבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה ורק לקראת שעת האפס נחתמים ההסכמים באותיות של דם ואש אפופות בתמרות עשן. כך בוצע הליך בחירתו לעמוד בראש החנית הירושלמית לפני כחמש שנים וכך הוא עשוי לפנות את מקומו ביום פקודה לעמיתו האגודאי.

ברם, אורי גמר אומר שלא לעשות חיים קלים ליורשו הפוטנציאלי. יותר מדאי אוזניים במועצת העיר ירושלים שמעו לאחרונה מפיו של לופוליאנסקי כי אינו מתכוון להעניק את הכהונה על מגש של כסף לממלכה הפרושית ולראשי שלומי אמונים. כיצד יתרץ ציבורית את הפרת ההסכם והאם מלאכתו תיעשה בידי אחרים, עדיין מוקדם לדעת. סביר להניח, כי החודשים הקרובים, שקרוב לוודאי לא יעסקו בבחירות הכלליות שנראה כעת כי יחולו לא לפני חודש שבט הבא, יבהירו את התמונה בפזל המוניציפאלי וישפכו אור על השטיקים והטריקים המתחוללים במסדרונות העיריה, שנכון להיום, כמעט כולם עדיין בגדר סמויים מן העין.

עד בוא הימים הגורליים, מתכוון פולק לעשות הכל, אבל הכל, בכדי לטרפד את ניסיונותיו הבלתי נלאים של לופוליאנסקי להיאחז ברגלו של הכסא לסיבוב נוסף. לקראת מימוש ההסכם הוא יורה לכל העברים ולא פוסח אף על המישור הציבורי, שבבוא היום אולי אף יסייע להכרעת המערכה.

ההזדמנות האחרונה שנקרתה לידו לקצור פירות על גבו הרצוץ של אורי אירעה ערב הפקת הענק בגשר המיתרים. הגשר הגרנדיוזי האמור יחל אמנם לפעול רק בעוד שנתיים, אולם בעיריה היה מי שהבין כי שעון החול אוזל ופרויקט המיליונים חייב להיות חתום על שם מקימו. טקס ההשקה יצא לדרך.

אבל הסוף היה עצוב. עצוב מאד. זה אמור היה להיות יומו הגדול של לופו. אולם טעות טקטית קטנה אחת הפכה את היום הגדול לסיוט שחור ולחלום בלהות שהתממש. בלו"ז אירוע הענק שובץ מופע בלתי הולם בלשון המעטה. לא ברור מי חשב מה, אולם גם אם יהיה מי שילמד פרק של זכות על 'היסח הדעת' מוזר זה, לא בטוח כי תהיינה בנמצא אוזניים רלוונטיות שיקבלוהו.

מכאן ועד שהדבר יודלף לעיתונאים נשכניים הדרך היתה קצרה וטירוף המערכות החל לחגוג. המעניין היה, כי בעוד שדוברות העיריה הואשמה בגמגומים, יצא סגן ראש העיר פולק לכל כלי התקשורת, חרדיים כחילוניים, והבטיח כי קדושת ירושלים תישמר וחומותיה הנשגבות לא תיפגמנה.

הסוף העגום ידוע: פשרה מגומגמת יצאה לדרך והוציאה מהכלים את שתי האוכלוסיות בירושלים. שם המשחק נסב סביב ה'כפיה' (הדתית או החילונית - תלוי בעיני האזרח הירושלמי המתבונן) – המונח שאורי כה התרחק ממנו במשך כל שנות כהונתו. שמועות עקשניות אף מספרות כי משלחת רבנים מתארגנת בימים אלה לעלות למעונו של הגרי"ש אלישיב ולמחות על החילול הנורא בעיר הקודש.

ורק איש אחד נותר ישוב על הכסא שמח וטוב לב. בעוד שאת הרפש חטף לופוליאנסקי בכפליים הוא זרח כשמש בצהריים. לא עוד אורי פופוליאנסקי, לא עוד אהדה כלל ציבורית. מי שיכול להילחם על העיר יבוא ויילחם ללא הסתר פנים, הוא אומר בבטחה. כיצד כל זה ייגמר? לא ממש ברור. כפי שאמרנו, הכל עניין של 'מו"מ שמום'. בינתיים הכל פתוח וכל אותן ידיים עדיין נטויות אל על. המלחמה על החומות רק החלה.

טורו של מאיר בר מתפרסם בעיתון 'מרכז העניינים'