להרוס? לעקל!!!  

הריסת בתים מתבססת על תקנה 119 בתקנות ההגנה לשעת חרום (1945) שחוקקו הבריטים בימי המנדט. תקנה זו מתירה למפקד צבאי להחרים ולהרוס רכוש של אנשים שהפרו את התקנות הנ"ל. בפועל המפקד הצבאי (מפקד פיקוד העורף או מפקד הפיקוד הרלבנטי) מוציא צו להריסתו או אטימתו של המבנה.

על אף שבג"ץ אישר את השימוש בתקנות ההגנה ככלל, ובתקנה 119 בפרט, הרי שחוקיותן בהחלט מוטלת בספק, הן מבחינת החוק הישראלי (הכנסת מעולם לא אישרה את התקנות האלה ולא הפכה אותן לחוק) והן מבחינת החוק הבינלאומי (ניתן לפרש את התקנות הללו כעונש קולקטיבי לחפים מפשע, הסותר שורה של אמנות בינלאומיות שישראלי חתומה עליהן).

בשנותיה הראשונות של המדינה, יצאה הביקורת על השימוש בתקנות ההגנה בעיקר משורות ארגוני השמאל למיניהם אשר ביקשו לשמור על זכויות ערביי ישראל. כך, בסיוע בג"ץ ולחץ פוליטי הם ביטלו את ה"מימשל הצבאי" במגזר הערבי בשנות ה- 60 והביאו לעצירה כמעט מוחלטת של הריסת בתי מחבלים וגירושם.

בשנים האחרונות משתמש צה"ל בתקנות ההגנה בעיקר נגד מתנחלים ביהודה ושומרון, כשמפקדים צבאיים מכריזים השכם והערב על "שטח צבאי סגור" במטרה להצר את צעדיהם או למנוע מהם לבנות או להגן על מאחזים מהריסה. השימוש הנרחב ביותר בתקנות אלה נעשה ב"תכנית ההתנתקות" כאשר צה"ל סגר בצווים צבאיים את שטח "עוטף עזה" כדי למנוע ממפגיני הימין להגיע לגוש קטיף. אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון דאז, הגן על השימוש בהם בהתלהבות כאשר ח"כ יצחק לוי עתר נגדן.

הריסת בתים, כשלעצמה, היא רעיון מטופש. אין חולק כי אם הרכוש ישאר ברשות משפחת המחבל, הם יבנו את הבית מחדש בתוך כמה חודשים, גדול ויפה יותר מהמקורי, בסיוע כספי מלא מהחמאס, סעודיה או איראן. הדלק שאנו רוכשים ממילא מממן אותם.

גם העתירה הבלתי נמנעת לבג"ץ תעביר את האחריות לצעד המטופש והספק חוקי של ההריסה מכתפי הממשלה לידי השופטים. אלה לא יזדרזו לקחת את ה"תיק" הזה על עצמם, מה עוד שארגונים בינלאומיים כבר מאיימים עליהם בכתבי אישום בגין "פשעים נגד האנושות" בבתי משפט בחו"ל. כך יוכלו הפוליטיקאים לזרוק את ה"אשמה" על שופטי בג"ץ שנואי נפשם ואלה"יסחבו" את ההחלטה עד שכבר לא תהיה אפקטיבית.

לכן אני מציע כאן צעד הרבה יותר יעיל, חוקי, מהיר ופשוט. המדינה תעקל את כל הרכוש של המשתתפים בטרור (לא רק המחבל - הרוצח, אלא גם של אלה שמסרו לו את הנשק, הרכב, הטרקטור ואף אלה שהסיתו אותו לפעולה), ותמסור אותו למשפחות הקרבנות, באמצעות ארגוני הסיוע שלהם. המדינה תתנה את המסירה בכך שעל כל בית כזה יונפו לפחות שני דגלי ישראל והוא ישמש לפעילות ציבורית או לרווחת משפחות הקרבנות בלבד.

עיקול הרכוש של המחבל ושותפיו יהיה מקיף: בתים, שדות, מכונות, מכוניות, כלי עבודה, חשבונות בנקים, מניות וחלקים ברכוש משפחתי, רהיטים, כלי בית ועד בגדים ותכשיטים. את כל המטלטלין ניתן יהיה לחלק לקרבנות הטרור או למכור במכירה פומבית, ואילו המקרקעין יירשמו בטאבו על שם משפחות הקרבנות או ארגוני הסיוע לנפגעי טרור. רכוש משפחתי שיש למחבל חלק בו יימכר במכרז ציבורי והתמורה תחולק בין השותפים.

עיקול הרכוש של מחבלים וסייעני טרור הינו פרקטיקה חוקית לעילא ולעילא, הן בישראל (הוא נכלל מפורשות בפקודת מניעת טרור) והן בכל מדינות המערב. מסירת הרכוש לידי נפגעי הטרור תהיה גם צודקת וגם חכמה. הנפת שני דגלי ישראל עליו תהווה תזכורת יומיומית לכל תושב בכפר מה יקרה לרכושו ולרכוש משפחתו באם אי פעם הוא החליט לרצוח יהודים.

העברת הרכוש למשפחות הקרבנות תפצה אותם במקצת על נזקיהם. לגבי שאר הפיצויים, על המדינה לחקוק חוק הקובע פיצויים עונשיים מינימליים של 1 מיליון ₪ לכל קרבן טרור, בהם יחויבו מבצעי הטרור ושולחיהם. את הסכומים ניתן יהיה לגבות מתקבולי הנפט של איראן.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תתחיל להילחם בטרור ובמבצעיו ביעילות – בצדק, בדין ובחכמה.

אביעד ויסולי