אני מקווה מאוד שהם חיים, וגם אם חלילה הם מתים, אני קורא מכאן לאמצעי התקשורת, לתת למשפחות החטופים לפחות שעה להתייחד איתם בטרם הם יוצאים למצלמות. וגם אחרי היציאה למצלמות, אין מה לתקוף את המשפחות, הן עברו שנתיים לא קלות, ומן הסתם הם יישארו כאן עוד כמה שנים לראיונות ארוכים וממצים על תחושותיהן.עם הגעת השניים, יודיעו בתקשורת את מצבם. ואז שקט. לא ראיונות, לא צילומים, לא תיעוד, כלום. זה כבר מגעיל לראות איך העיתונאים עטים על אנשים בשעת התפרצות רגשות (שימחה או עצב) ומנסים לסחוט מהם התבטאויות שיתחרטו עליהן או תמונות בלעדיות עתירות רייטינג.
אני זוכר איך ראיינו את נורית הירש בשנייה שהודיעו שנפטר אהוד מנור, או את משפחת אילן רמון, על רקע החללית המרוסקת. זה היה לא לעניין ומיותר בכל קנה מידה. ראיונות עם אבלים בשעה שמתם מונח לפניהם או עם אנשים שקנו את עולמם הוא לא יותר מרכילות זולה וצהובה.
זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
