הרעות נעלה על הנקמה  

תומר בוהדנה פורסם: 16.07.08, 10:52

"אמהות שרות, אמהות שרות.

אגרוף רעם ניתך. דומיה חזקה.

בחוצות הריקים צעדו בשורות

פנסים אדומי זקן...."

נ. אלתרמן, "האם השלישית" מתוך "כוכבים בחוץ".

בחרתי לפתוח ולסיים בשורות מהשיר "האם השלישית" של אלתרמן מאחר שהיום זהו יומן של האמהות. האמהות שיושבות בציפייה ארוכה ומשירות מבטן אל האופק בחיפוש אחר דמות בנן המבושש לשוב. אלתרמן בדרכו המיוחדת ידע לקלוע לרגשותנו ולתחושותינו ולהחזיר אותנו למקום הכי שורשי שלנו - אימנו.

איני מתכוון לחוות את דעתי על מהות עסקת השבויים, אם היא צודקת, נכונה אם לאו. זהו היום הכי לא מתאים לסוג זה של דיון. יש גם שאלות "ערכיות" רבות, לתפיסתי, אך גם הן ימתינו למועד מאוחר יותר.

בשנת 1998, מספר חודשים לפני יום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, בהיותי סגן צעיר נשלחתי עם עוד קצינים נוספים מחטיבת הצנחנים לחלק את מגן ה-50 למשפחות שכולות של חטיבת הצנחנים לדורותיה. החוויה חשפה אותי לניצחיותו של השכול.

באחד מביקורי ברמת השרון, נכנסתי אצל אשה מבוגרת מאוד, בשנות ה-90 לחייה שכבר הייתה עיוורת. גם כיום, כעשר שנים מאוחר יותר, כשאני נזכר באירוע עוברת בי צמרמורת של התרגשות. ראשית, האשה ביקשה למשש את פניי, את מדיי, את הכומתה, את כנפי הצניחה שעל חזי. לאחר מכן הושיטה לי את תמונת בנה שהיתה מונחת לצד מיטתה. הוא היה יפה תואר.

היא סיפרה לי את סיפורו. בנה היה לוחם בגדוד 890 בצנחנים, בפלוגה האגדית של מוטה גור – פלוגה ד'. בפעולת התגמול "חץ שחור" שהתרחשה בעזה בשנת 1955, נפצע בנה באורח קשה מאוד. הקרב הסתבך והבן שהיה בחור אמיץ מאוד פנה לחבריו ואמר: "אני גמור, המשיכו אתם!". כמובן שהם לא המשיכו בלעדיו. חבריו סחבו אותו קילומטרים רבים, למרות שכוחו כבר לא עמד לו. האם סיפרה שאף מוטה גור בעצמו סחב את גופת בנה על מנת להביאו לקבר ישראל.

מסיפור זה למדתי שמי שמיישם את הערך "שלא משאירים פצועים או הרוגים בשטח" אלו הלוחמים, אנחנו, אלו שבשטח. אלו שרואים את מבט עיניו של חברם בשטח בשעה שנפגע. אלו שראו את מבט עיניי בשעה שנפצעתי ועשו הכל תוך חירוף נפשם כדי להצילני. הם המכתיבים את הערך ומקעקעים את הנורמה.