שמעון ולוי הם שני אחים, שכאשר גוי אחד אנס את אחותם, הם נלחמו על כבודו של עם ישראל, והלכו להחריב את עירו.למרות פרשנות של בעלי ביקורת המקרא, אין שום איזכור לכך שיעקב הסתייג ממעשה זה. גם אמירתו בסוף ימיו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור" מדבר על מכירת יוסף, שגם בו הם ראו אישיות מסוכנת שיכולה להרוס את עם ישראל.
לכאורה יש כאן דמויות של אנשים קנאיים, שלא מוכנים להתפשר עם שום עוול.
גם בחטא העגל, בקריאתו של משה רבינו "מי לה' אליי", שבט לוי נענה "ויתקבצו אליו כל בני לוי". שהולך להלחם בעובדים לעגל.
בעקבות מעשה קנאות זה, זוכה שבט לוי להיות השבט המיוחד, שבט שמדרגתו למעלה מן העם: הוא פטור מצבא למשל, מקבל מתנות כהונה ולוויה, ואינו נוחל את הארץ אלא גר ב-48 ערים משל עצמו.
אבל שבט שמעון, לעומת זאת לא זכה לכבוד הזה, למרות שלקח חלק במעשה הנקמה כנגד העיר שכם. מדוע?
התשובה אולי נמצאת בפרשה שלנו: נשיא שבט שמעון, לוקח גויה (שיקסע) והולך לאוהל לעשות איתה מעשה, כאשר הוא מקבל גיבוי מכל אנשי שבטו. לעומתו פנחס, משבט לוי, מקנא לאלוהיו, והורג אותם בשעת ביצוע המעשה והציל בכך את עם ישראל מכליון. אם מעשהו נעצרה המגפה.
זהו אולי ההבדל בין קנאותו של לוי לבין קנאותו של שמעון. שניהם התקוממו נגד מעשה העוול, אך שבט לוי לא נפל בו בעצמו. שבט לוי המשיך את קנאותו בכל תחומי החיים, וידע לראות שלא לעבור את הגבול.
קנאות שבאה מתוך מניעים טהורים היא הקנאות הכשרה, קנאות שמעורבת בה נגיעה אישית או שיקולים זרים היא הקנאות הפסולה
נחלת שבט שמעון היא מובלעת בתוך נחלת שבט יהודה, אולי כדי שילמד "איך צריך להתנהג". שבט לוי מפוזר בכל הארץ, כדי שילמד את העם כיצד צריך להתנהג.
כיום, אנו עדים למעשי קנאות מצד גורמים כאלו ואחרים. לפני שעושים מעשה, כל אחד צריך לשאול את עצמו, האם אני עושה את מעשיי מתוך מניעים טהורים או שיש בהם סיגים. בפרט הדבר אמור כאשר הולכים לפגוע באדם אחר או ברכושו.
זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
