סמיר קונטאר והצחוק האחרון.....  

תרגום לעברית: בועז ארד ומיכל כהן

המאמר מופיע באומדיה באדיבות המחבר

ישראל חייתה את שישים השנים האחרונות באופן אינטנסיבי יותר מכל מדינה אחרת. בשיאיה – התקומה של מדינה בת-אלפיים בשנת 1948, הניצחון הצבאי המוחץ ביותר בהיסטוריה בשנת 1967, ומבצע אנטבה המדהים להצלת בני הערובה בשנת 1976 - היו ניצחונות הרוח והרצון שהעניקו השראה לעולם התרבותי. רגעי השפל היו השפלות מתוצרת-עצמית: הנסיגה החד-צדדית מלבנון ופינוי קבר יוסף, שניהם בשנת 2000; הנסיגה מעזה בשנת 2005; התבוסה מידי החיזבאללה בשנת 2006; וחילופי אסירים-תמורת-גופות עם החיזבאללה בשבוע שעבר.

מתבונן מן החוץ יכול רק לתהות אל מול הניגוד, כיצד יכולים יוצרי ניצחונות מרוממים לחזור ולהמיט חרפה שכזאת על עצמם, כשלמראית עין הם חסרי מודעות למשמעות מעשיהם?

אחד הרמזים קשור לתאריכים. השיאים התרחשו בשלושת העשורים הראשונים למדינה, כאשר השפל החל משנות ה-2000. משהו יסודי השתנה. המדינה הצעירה שהצטיינה באסטרטגיה מבריקה אך בקשיים כלכליים הוחלפה בהיפוכם. נראה כי, רבי המרגלים המתוחכמים של אתמול, הגאונים הצבאיים, והפוליטיקאים כבדי המשקל עברו כולם להייטק, בהותירם את המדינה בידיהם של ננסים רוחניים, קצרי-ראייה ומושחתים.

כיצד, אחרת, ניתן להסביר את ישיבת הקבינט ב-29 ביוני, שבה 22 מתוך 25 שרים הצביעו לטובת השחרור של חמישה טרוריסטים ערבים חיים, ובכללם סמיר קונטאר, בן 45, פסיכופאת והאסיר הידוע ביותר לשמצה בבתי הכלא בישראל, בתוספת 200 גופות? בתמורה קיבלה ישראל את גופותיהם של שני חיילים ישראליים שנרצחו על ידי החיזבאללה. אפילו ה"וושינגטון פוסט" הביע תמיהה לגבי החלטה זאת.

ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט אישר את העסקה בנימוק ש-"היא תביא אפיזודה כואבת זו לסיומה", בהתייחסו להחזרת הגופות של הרוגי המלחמה ופיוס המשפחות שדרשו את חתימת הפרשה. כשלעצמן, שתי המטרות מכובדות, אולם באיזה מחיר? עיוות עדיפויות זה מראה כיצד מדינה בעלת עוצמה אסטרטגית בעבר התנוונה למדינה הנשלטת באופן רגשני לחלוטין, מדיניות חסרת הנחייה שבה התעסקות עצמית אגואיסטית מנצחת את תכלית הקיום. הישראלים, שמאסו בהרתעה ובפיוס גם יחד, איבדו את דרכם.

מזעזעת ככל שתהיה החלטת הקבינט, עוד גרוע מכך שלא מפלגת האופוזיציה של הליכוד ואף לא מוסד ציבורי ישראלי מוביל אחר הגיבו בזעם, אלא באופן כללי (עם יוצאים מן הכלל ראויים לציון) ישבו בשקט בצד. היעדרותם משקפת את הסקר של מרכז תמי שטיינמיץ המראה כי הישראלים מסכימים לחילופין ביחס של 1-2. בקצרה, הבעיה התפשטה הרבה מעבר למגזר הרשמי ומערבת את כלל האוכלוסייה.

מצד שני, החגיגות המבישות של רוצח התינוקות קונטאר כגיבור לאומי בלבנון, בה התפנתה הממשלה מעיסוקיה על מנת לחגוג את חזרתו, ועל ידי הרשות הפלשתינאית, שכינתה אותו "לוחם הרואי", מגלה את עומקה של העוינות הלבנונית לישראל ואת חוסר מוסריותה, המדאיגה כל מי שהנפש הערבית נוגעת לו.

לעסקה היו תוצאות שליליות רבות. היא מעודדת טרוריסטים ערביים לחטוף עוד חיילים ישראליים ולהרוג אותם. היא קידמה את מעמד החיזבאללה בלבנון והעניקה לחיזבאללה לגיטימיות בינלאומית. היא חיזקה את החמאס והפכה את העסקה לשחרור החטוף הישראלי שבידו לבעייתית יותר. לבסוף, בעוד אירוע זה נראה קטן ביחס לסוגיית הגרעין האירני, השניים קשורים זה לזה.

כותרות העיתונות הבינלאומית, בסגנון "בישראל מתאבלים, החיזבאללה צוהלים" אישרו את הראייה המקובלת אם כי מוטעית במזרח התיכון, לפיה ישראל מהווה "קורי עכביש" שניתן להרסם. החילופים האלו יכולים להעניק להנהגה האיראנית, האפוקליפטית זה מכבר, סיבה נוספת לנופף בכלי נשקה. חמור מכך, כפי שסטיבן פלאוט מציין, כתוצאה מהשוואת "רוצחי המונים של ילדים יהודים לחיילים קרביים", החילופים מצדיקים בפועל את "ההשמדה ההמונית של יהודים בשם נחיתות הגזע היהודי".

בעבור אלו הדואגים לבטחונה ושלומה של ישראל, אני מציע שתי נחמות. ראשית, ישראל נותרה מדינה חזקה, שיכולה להרשות לעצמה לטעות; הערכה מסויימת אף צופה כי היא תשרוד חילופי מהלומות גרעיניות עם איראן בעוד שאירן לא תשרוד.