הועבר בתאריך 10.12.12 בשעה 06:45 מפורום חדשות על-ידי גלובל, (גלובל)
במונחים פוליטיים, כבר לא ברור אם שלי יחימוביץ' היא רק תקלה זמנית או אסון בעל השלכות עתידיות. דבר אחד ברור: בהובלתה צועדת לראשונה מפלגת עבודה לבחירות כשאין לה יומרת הנהגה אמיתית. לא היה כדבר הזה. אי אפשר לטעון לכס השלטון בישראל בלי להתייחס למצבה המדיני-הביטחוני. היו בתולדות העבודה יו"רים חיוורים, היו גם התמודדויות כושלות. סירוב עיקש להציע אלטרנטיבה כוללת עוד לא היה. כשנאמה בסוף השבוע בוועידת המפלגה, ריצד מאחוריה מוטו שהכריז "מחליפים את השלטון", אבל אלו מלים ריקות. למלותיה שלה דווקא מומלץ להתייחס ברצינות. למשל, לסירובה להתחייב שלא תצטרף לנתניהו אחרי הבחירות. או להתייחסותה הארסית לעמיר פרץ בתיאור "אנחנו נפרדים בהקלה". מקור ההקלה טמון כנראה בעובדה שעם הסתלקותו המצערת של פרץ, נפרץ המחסום האחרון שהפריע לבריחתה משאלות מדיניות. במידה רבה, יחימוביץ' זכתה באור מן ההפקר. היא השתלטה על העבודה כשזו היתה בשפל כל הזמנים, עם 13 מנדטים מהקלפי ורק 8 בפועל אחרי התפלגות סיעת עצמאות. היא הזרימה למפלגה אנרגיה חדשה וקבוצת פעילים מחויבים, ולזכותה ניתן לזקוף שיקום ניכר בכוח המשיכה של העבודה. דווקא בגלל התשתית הזו מדובר בהחמצה גדולה. בהימנעותה הגורפת מקריאת תיגר על ממשלת נתניהו בתחום המדיני-הביטחוני, מסכלת יחימוביץ' את הסיכוי לבנות לה חלופה רעיונית חיונית.
ליחימוביץ' היו לאחרונה שלל הזדמנויות להזכיר לציבור הישראלי שיש חלופה לסרבנות, לכוחניות ולקורבניות המסתגרת של ממשלת נתניהו. אבל היא התעלמה מהקיפאון המדיני, תמכה בפעולה ההתקפית בעזה, שתקה לנוכח המאבק המטופש ביוזמה הפלסטינית באו"ם וממשיכה לשתוק גם אל מול צעדי התגובה המטורפים שבאמצעותם מענישה ישראל את עצמה ומאיצה את בידודה. בהתעקשות הילדותית שלה להיאלם ולהיעלם מול כל התרחשות שחורגת מהתחום המוגדר אצלה כ"חברתי", מצטיירת יחימוביץ' כלא רלוונטית, ומציירת את העבודה כמפלגת נישה לענייני איגודים מקצועיים ועובדי קבלן.
תוכנית הדגל הכלכלית שפירסמה מביכה ממש. בבסיסה עומדת הפרשת 163 מיליארד שקלים למגוון מטרות "חברתיות", כשהכסף אמור לבוא מהגדלת המיסוי. נו באמת. הרי מהפכה כמו שיחימוביץ' מטיפה לה יכולה לבוא רק משינוי כיוון דרמטי: הסדרי שלום ואי לוחמה, קיצוץ אדיר בהוצאות הביטחון, סיום מפעל הכיבוש וההתנחלות, וצמצום ניכר בהעברת הכספים למוסדות דת ולאברכים נתמכים. אבל בשביל זה כבר צריך תהליך מדיני וחברתי אמיץ, לא מלמול מתחמק על "מתווה קלינטון" וקריצה מתמדת למתנחלים ולחרדים.
המלה המשוקצת "שלום" לא עולה על דל שפתיה. לאחרונה היא נראית כאחוזת אובססיה. אפילו הסכם העודפים המסורתי עם מרצ, שנועד להבטיח שקולות מצביעי העבודה יישארו בגוש השמאל, הרתיע אותה. כבר לא ברור אם היא מטשטשת עמדות מדיניות עקב חישובים טקטיים, או שפשוט אין לה עמדות כאלה. אחרי פרסום תוצאות הפריימריס העלתה לבימת בית ברל את 25 המועמדים הראשונים; העיקר שהמועמד מספר 27 יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, לא ייראה בסביבה. מאז בחירתה ליו"ר היא נרתעת מכל מי שנתפש בעיניה כאיום פנימי (פרץ, עמרם מצנע, מרב מיכאלי), אבל את נתניהו היא לא פוסלת, ועם יאיר לפיד שצפוי לשבת בממשלתו היא חתמה על הסכם עודפים. מקנן בי החשד שהיתה יכולה לחתום עליו גם עם נפתלי בנט.
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1882405
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
