עיתונאית עולה-ותיקה מרוסיה לא פוחדת להגיד: ההגירה  

מתוך המאמר:
השיקולים של פוליטיקלי-קורקט מוֹנעים מחקר שיבדוק את המתאם בין הפשיעה בקהילת יוצאי חבר העמים לזהותם הלאומית, ואיש אינו פוצה פה ואינו מדבר. האמת היא שהסיבה לתופעה שאסור לדבר עליה היא לאו דווקא לאומית אלא חברתית: בין זכאי העלייה שניצלו את סעיף הנכד מעטים נמנו עם מעמד הביניים, עם אנשי רוח ואנשי היי טק.

רוסים ממעמד הביניים פלוס שבחרו להגר מארצם לא חיפשו פרצה בחוק השבות אלא השתקמו בארה"ב, קנדה וארצות אירופה. ישראל קלטה בכמויות מסחריות מהגרים מהשכבות החלשות. רוסיה היא עדיין מדינת עולם שלישי בה תהום פעורה בין מהנדס לפועל. נכון שהאליטה הרוסית, מבלי קשר לזהותה הלאומית, רחוקה מפשיעה יותר מכפי שרחוק מערב ממזרח, אבל עם חוק השבות או בלעדיו - היא לא מגיעה אלינו. האוכלוסייה שמביאה איתה, בחלקה כמובן, נגע של אלכוהול וסכינאות - דווקא כן.

במובן הזה,

אנחנו, ישראלים ותיקים, חיים ברובנו במגדל השן, ואיננו נתקלים בצעירים אלימים ובגברים אלכוהוליסטים בשכונות וביישובים שלנו, במכולת ובקופת חולים. עולים חדשים יותר, הגרים בריכוזי האוכלוסייה דוברת הרוסית, מספרים לעיתים על פחד לעבור בלילות בחדר מדרגות, על אלכוהול, על גידופים, על תופעות אנטישמיות מהן רובן ברחו למדינה היהודית, על צלבי קרס והמילה "ז'יד" על הקירות. הם הרוב הדומם, אוכלוסייה סובלת שאין לה שופר, כי אנשי הציבור מפחדים פחד מוות מלגעת בתפוח אדמה הלוהט.