התופעה של משפטי ראווה היא תופעה מסובכת. משפט הוא דראמה, והרבה דראמות סרטים וסדרות טלוויזיה מכילות סצנות של בית משפט - כי זה אלמנט דראמטי חזק.
המשטרים הקומוניסטיים, ביחוד תחת סטאלין, שאלמנט השקר וההצגה בהם היה דומינאנטי, אימצו את הז'אנר של בתי המשפט כהצגה. הם ערכו סדרה ארוכה של משפטים ל"אוייבי המהפכה" - שכונו במערב, בצדק, משפטי ראווה, מפני שהיו משפטים מבויימים מהתחלה עד הסוף, ולא היה בהם שמץ של אמת. אבל - ההצגה טובה, או לפחות כך חשבו השליטים.
המנטאליות הזאת - של משפט כהצגה, להאדרת יוקרת השליט, חדרה גם לתודעת מנהיגנו הסוציאליסטיים. הרבה מהרעיונות והתופעות של המרקסיסם נספגו בתודעה, לעיתים קרובות בצורה לא מודעת. כך היה לנו משפט הראווה של אייכמן. הצגה רבתי של תעמולה/ הסברה. אני אישית חושב שאם סוכן חשאי היה תוקע לאייכמן כדור בראש, במקום מחבואו - הצדק היה מגיע על סיפוקו. אבל מנהיגי ישראל רצו הצגה. אז היה לנו משפט אייכמן...
אח"כ רצו עוד הצגה - כי מנהיגים חדשים רצו קצת תהילה ופרסום גם כן. אז עשו הצגה נוספת - משפט דמיאניוק. אלא שהצגה זו נגמרה בפיאסקו אדיר, בגלל טיפשות של השופטים, ודמיאניוק זוכה "מחמת הספק". המנהיגים הטיפשים שלנו לא הבינו שכדי לעשות משפט ראווה צריך להבטיח מראש את שיתוף הפעולה של השופטים. הם לא הבינו שמשפט הוא לא הצגה, ולא מכשיר לתעמולה. הם לא הבינו שמשפט הוא רעה חולה שכמה פחות ממנה יותר טוב. משפט הוא משהו שצריך לברוח ממנו כמו מפני מגפה, ורק אם ממש אין ברירה, אבל ממש הגיעו מים עד נפש, רק אז ניגשים למשפט. משפט (ושופטים, וחברי מושבעים) הם טיל לא מונחה שלעולם אינך יודע מראש איפה הוא נוחת (ומה הוא פוסק) - אלא אם כן הביום הוא קפדני וטוב כמו ברוסיה. שם סטאלין אכן ידע איך השופטים יפסקו, והשופטים ידעו מראש איך עליהם לפסוק, ומה יקרה להם אם יסטו מהתסריט.
וכמו שאומרים - פראיירים לא מתים אלא רק מתחלפים.
עכשיו קם פראיירים חדשים, אריק הולדר, שר המשפטים של ארה"ב, והבוס שלו אובמה, וגם נפשם חשקה בקצת דראמה משפטית, בקצת פירסום ותהילה באמצעות משפטי ראווה של חאלד שייח מוחמד. גם הם לא מבינים שמשפט זה לא תיאטרון, ומה הסכנות של משפטי ראווה.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
