בנימין נתניהו מסיים קדנציה פחדנית בתרועת רמבו  

נתניהו יכול להכריז עד מחרתיים שירושלים היא בירתנו הבלתי מחולקת לעולמי עולמים, שנבנה היכן שנרצה ושדין ירושלים כדין ראש העין. המציאות הכואבת מלמדת שלאורך כל הקדנציה שלו מדד הביצועים הראה את ההיפך. כשסגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, היה כאן בביקור והזדעזע מההחלטה לבנות 1600 יחידות ברמת שלמה, נתניהו היה גיבור קטן מאד. אז הוא חטף פיק ברכיים, התנצל בפני ביידן ושיחרר הודעה לפיה הוא "הנחה את שר הפנים לאמץ נהלים שימנעו הישנות מקרים דומים בעתיד". בשבוע שעבר, חודש לפני הבחירות, נפתחו לפתע ארובות השמים וגשם של תכניות בניה השתחרר לו אל שולחנות ועדות התכנון. גילה, גבעת המטוס, רמת שלמה. למה הן היו צריכות להשתחרר? כי ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, עצר אותן במשך שנתיים וחצי תוך הוראה ששום דיון בוועדות התכנון לא יתקיים בטרם מאשרת לשכת ראש הממשלה את סדר היום. אי אפשר לנהוג כך ובמקביל לצעוק שמבחינתנו בניה בירושלים אינה שונה מבניה בנס ציונה. כי כשבנס ציונה מחליטה הווועדה המקומית מתי והיכן לבנות, ובירושלים ראש הממשלה הוא שמחליט, ובדרך כלל מחליט שלא להחליט, מבין כל העולם כולו שנתניהו, ממש כמו הילארי קלינטון, סבור שבניה בירושלים היא עניין בעייתי. וכש- 7500 יחידות דיור נתקעות בוועדות התכנון במשך שנתיים וחצי רק משום שראש הממשלה מפחד לאשר אותן, שלא יתפלא שכשהוא עושה את זה לבסוף, כל העולם מתנפל עליו. איך אומרים הילדים? זה הוא התחיל.

רוצים עוד דוגמא? בשבוע שעבר היה צריך נתניהו להציג לבג"צ את עמדת הממשלה בעניין בית עזרא בחברון. כאן, בניגוד למקרה מגרון או שכונת האולפנה, לא היו לו תירוצים. אין כאן שום ערבי שטוען שהבית שייך לו. אין כאן שום אפשרות להתחבא מאחרי הטיעון של "בג'צ פסק, אין לנו ברירה". ההכרעה בעניין בית עזרא היתה נתונה בידו של נתניהו לבדו. אבל נתניהו שוב פחד.

רקע קצר: משפחת עזרא נאלצה לעזוב את ביתה בחברון, בו התגוררה מאות שנים, בנובמבר 1947. בנסיון לשמור על מה שניתן, שכרו בני המשפחה את שירותיהם של ערבים מקומיים, שעימם עמדו בקשרי מסחר, וביקשו מהם לשמור על הנכס. ב- 1964 העבירה ממשלת ירדן את כל הרכוש היהודי בחברון, בתוכו בית עזרא, לידיו של האפוטרופוס הירדני על נכסי האויב הציוני, שמצידו חילק את הבית לחנויות והשכיר אותן. לאחר מלחמת ששת הימים העבירה המדינה את השטח לאפוטרופוס הכללי, שהמשיך להשכירו לערבים. ב- 1998 בנתה ממשלת נתניהו הראשונה בית דירות גדול על החלקה של בית עזרא, כשבתחתיתו המשיכו לפעול החנויות. כעבור 3 שנים, במהלך האינתיפדה השניה ועקב גל הטרור, נסגר השוק הערבי הסמוך לשכונת אברהם אבינו משיקולי בטחון והחנויות של בית עזרא התרוקנו. הישוב היהודי פנה אז בבקשה לשכור את החנויות אולם בקשתו לא נענתה. בשלב כלשהו נכנסו אל הבית שתי משפחות ושיפצו אותו לטובת מגורים. ב- 2007 גילתה "שלום עכשיו" את דבר הפלישה, פנתה למינהל האזרחי וזה הוציא ליהודים צו פינוי. הישוב היהודי ויוסף עזרא ערערו על ההחלטה לועדת העררים של המינהל האזרחי. במאי 2007 ניתן פסק הדין. "הותרת חלקה מיותמת מאדם אינה עולה בקנה אחד עם חובת הממונה כלפי הנכס", כתבו השופטים. הם קבעו כי ניתן לפנות את המשפחות שפלשו, אבל גם שהנכס הוא נכס יהודי ושהמפונים יוכלו להיות מוחלפים על ידי הישוב היהודי בחברון, שצריך יהיה לבקש להקצות לו אותו.

הישוב היהודי ועזרא, שחגגו את ההחלטה, מיהרו להגיש בקשה להקצאה של הנכס. המדינה, מצידה, לא ערערה על החלטת ועדת הערר אבל גם לא פינתה את התושבים וגם לא השיבה כלל לבקשת ההקצאה. לפני כשנתיים פנתה "שלום עכשיו" לבג"צ בדרישה לפנות את שתי המשפחות, פניה שהביאה את המדינה להיזקק לחוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מייק בלאס, מי שנקט משך כל תקופת כהונתו קו עויין להתיישבות. חרף העובדה שמערכת הבטחון הבהירה שאין שום תכנית להחזיר את הערבים לאזור משיקולי בטחון וחרף רצונו של הבעלים ההיסטורי של הבית, קבע בלאס כי היהודים יפונו וכי בית עזרא יישאר ריק וסגור. פסיקת ועדת הערר, קבע עוד, היא לא יותר מהמלצה. רוצים, מקיימים אותה. לא רוצים, מוציאים חוות דעת הפוכה.

באוגוסט האחרון התכנסה ועדת השרים להתיישבות כדי להכריע איזו תשובה תציג המדינה בבג"צ. כשברקע החלטת ועדת הערר ועמדת מערכת הבטחון, תמימות הדעים היתה יוצאת דופן. כל החברים, מגלעד ארדן ועד אהוד ברק, תמכו בהשארת המבנה בידיים יהודיות. גם מתאם הפעולות בשטחים והיועץ המשפטי של משרד הבטחון החזיקו בעמדה הזו. אחד התנגד. עו"ד מייק בלאס. למחרת, במקום להציג את עמדת הממשלה בבג"צ, ביקש היועץ המשפטי לממשלה מהשופטים לדחות את מועד מתן התשובה. בית המשפט, שלא אהב את המהלך, השית על המדינה 5000 ₪ הוצאות משפט. לפני חודש ביקש ויינשטיין עוד דחיה. העיקר שלא להציג לבג"צ את עמדת הממשלה. בג"צ סירב. בשבוע שעבר ניתנה תשובת המדינה לבית המשפט. בתוך ארבעה חודשים, קרי אחרי הבחירות, יפונו היהודים. מה יהיה הלאה? "נבחנים ההיבטים המשפטיים". מי יבחן? לא ברור. מה שברור זה שבנימין נתניהו איפשר שוב לפקידי משרד המשפטים לקבוע עבורו מה לעשות. ממשלה שלימה מקבלת החלטה וכשהיועץ המשפטי נעמד מולה מעדיף ראש הממשלה לסגת ולא להתעמת. נתניהו היה יכול להכריח את וינשטיין להציג בבג"צ את עמדת הממשלה ולא את זו של בלאס. הוא היה יכול גם לפטר את היועץ או להבהיר לו שלא את עמדותיו של עו"ד בלאס הוא אמור לייצג, אלא את אלו של הממשלה. אבל לנתניהו לא היה אומץ לעשות דבר מאלה.

אגב, כל המהומה הזו, סביב בית עזרא, היתה יכולה להחסך, אילו רק היה עושה נתניהו צעד אחד. מאשר בממשלה את דוח ועדת אדמונד לוי. "אנו מציעים", קבעו חברי הוועדה בסיכום הדוח, "שהחלטתה של ועדת ערר (דוגמת זו שפסקה לטובת יהודי חברון - ק.ל.) לא תהיה בגדר המלצה בלבד, אלא תחייב את ראש המינהל האזרחי לפעול על פיה". נתניהו הקים את הוועדה הזו משום שהוא ידע את מה שידעו כולם. דוח המאחזים של טליה ששון, שקדם לו, היה מוטה פוליטית. הוא מינה לצורך העניין הזה שלושה משפטנים בכירים, כולם בדרגות גבוהות משל ששון. עבדו השלושה, השקיעו זמן והגישו שורת המלצות לאישור. בשמאל צעקו, בתקשורת ביקרו, ונתניהו? נתניהו שוב נבהל. חודשים יושב הדוח הזה על המדף ולראש הממשלה אין אומץ להביא אותו לדיון. למה? כי הוא מ-פ-ח-ד.