מתבשל מפץ פוליטי חדש: נתניהו וסיעתו עם אהוד ברק וסיעתו  

הוא הכריז על תמיכה בשתי מדינות לשני עמים, הוא מקפיא את הבנייה בשטחים, הוא הולך לעסקה לשחרור גלעד שליט, הוא בקרע עם המתנחלים. זה נתניהו? כן. ובקרוב הוא יפצל את הליכוד, יחבור לאהוד ברק וייכנס אתו לנעליהם של שרון ופרס. או שלא

בתום ישיבת הקבינט שלשום, כשהשרים התפזרו לדרכם, פנה יצחק הרצוג ממפלגת העבודה לחבריו מהליכוד. "תעשו טובה", ביקש, "אל תצאו החוצה ותגמדו את ההחלטה". שרי הליכוד, עדיין המומים מעצמם לאחר שכולם ללא יוצא מן הכלל תמכו בהקפאת הבנייה בהתנחלויות, הביטו בו מכורכמי פרצוף. שרי העבודה התייחסו להחלטה הזאת כאילו מדובר בהצהרת בלפור. שרי הימין הרגישו כמי שחתמו במו ידם על הספר הלבן.

בני בגין, האחרון בקבינט או בממשלה שאפשר היה לצפות ממנו לתמוך בהחלטה כזאת, מיהר לאולפן הערוץ הראשון כדי לבשר לצופים שמדובר בעניין שולי, חולף, גמדי, ושבתום עשרת החודשים המדוברים המכרזים החדשים ייצאו והדחפורים יעלו ברינה על אדמת הטרשים בשטחים. נחכה ונראה. אם עד היום בנימין נתניהו לא היה גיבור מול האמריקאים, למה שיהיה כזה בתום תקופת ההקפאה ההצהרתית?

לכן שרי הקבינט לא נפלו מכיסאם כשנתניהו ביקש מהם לאשרר הקפאה רשמית, מה גם ששרי פורום השביעייה כבר אישרו זאת פה אחד, לפני כמה ימים. מי שכן הפתיע את השרים שלשום בערב היה אביגדור ליברמן, שר החוץ. לא רק שלא התנגד, לא רק שלא נמנע, הוא תמך. ולא רק שתמך, אלא נאם בלהט, לפי עדויות השרים, בזכות ההקפאה ובחיוניותה מטעמים מדיניים ובינלאומיים. אלי ישי ואריאל אטיאס מש"ס נמלטו מהחדר לפני ההצבעה, באקט מופתי של פחדנות פוליטית. אצל אולמרט הם היו משתוללים ומאיימים. אבל אז היתה להם אלטרנטיבה, בדמותו של נתניהו. מי האלטרנטיבה היום? ציפי לבני.

בכל יום נתניהו מגלה מחדש עד כמה הוא חזק. לא פעם הוא מתקשה לעכל זאת. לעתים הוא מתנהג דווקא כחלש, נכנע פה ונכנע שם, אבל אם בוחנים את הרקורד שלו בשמונה החודשים האחרונים, מגלים שבדברים הגדולים הוא עשה לכולם בית ספר: הוא הכריז על תמיכתו בשתי מדינות לשני עמים, הוא מקפיא בפועל - ומשלשום, גם להלכה - את הבנייה בשטחים, והוא באמת מתכוון לפתוח במהלך מדיני. אחרת, אין היגיון בכל מה שעשה עד היום.

בפרק הזמן הקצר שהוא משמש ראש הממשלה, יחסי הליכוד עם הימין והמתנחלים הגיעו כמעט לקרע בלתי ניתן לאיחוי. בהתנהלות חכמה, פוליטית ואישית, נתניהו מצליח לעבור את הרוביקונים האלה במינימום שריטות. ההתנגדות הפנימית שאתה הוא מתמודד מגוחכת: ציפי חוטובלי, דני דנון ויריב לוין. תמיד אותה שלישייה זניחה.

ביבי וברק כשרון ופרס

אי אפשר להגזים בחשיבות התנודות האידיאולוגיות שעוברות על הליכוד, ובעיקר על נתניהו. מתברר שבסביבתו יש כבר מי שמסתכל קדימה, תרתי משמע. אנשים שמשוחחים עם נתניהו מדברים באחרונה על מפץ גדול חדש, שני במספר, שעשוי להתרחש במפה הפוליטית הישראלית לפני הבחירות הבאות; בהנחה, שנראית הגיונית יותר ויותר, שנתניהו יילך למהלך מדיני גדול - מול הפלסטינים, מול הסורים או מול שניהם - הוא יזכה לתמיכה ציבורית גדולה כמו זו שאריאל שרון נהנה ממנה ערב ההתנתקות מרצועת עזה ואחריה.

במקרה כזה הוא עשוי לנצל את המומנטום הציבורי כדי לפלג בשנית את הליכוד ולקחת אתו שליש מחברי הסיעה, כולל שרים - בדיוק כמו שעשה שרון בנובמבר 2005 - להיפטר מהחוטובלים והדנונים, ולהקים את הליכוד החדש. הוא יחבור לאהוד ברק, שגם הוא ישמח להשאיר מאחוריו את העבודה עם חובות הענק שלה ודימוי השכיב מרע שלה. כך, יחדיו, על כנפי הסדר מדיני פופולרי ושובר מסגרות, ביבי וברק ייכנסו לנעליהם של שרון ושמעון פרס מלפני ארבע שנים. יחד הם יזעזעו מחדש את אמות הספים הפוליטיות, עם פרס הקשיש כנותן חסות.

זה אולי נשמע מופרך, אבל הסימנים המצטברים מעידים שמשהו מתרחש בכיוון הזה. שיתוף הפעולה בין נתניהו לברק עמוק ומשמעותי הרבה יותר ממערכת היחסים הרגילה בין ראש ממשלה לשר ביטחון; יש מי שחושב שלכך ברק חותר מרגע כניסתו לממשלה. הוא הרי השתוקק להשתלב בקדימה עם הקמתה ונדחה על ידי אולמרט, שחשש ממנו. מפלגת ביבי וברק היא ההזדמנות האחרונה שלו להגיע לעמדת ראש הממשלה, אחרי נתניהו. אשר לנתניהו, הוא צועד בדרך שאין ממנה חזרה. בפחות משנה הוא זנח את כל עקרונותיו לטובת מסלול חדש, פרגמטי.

הליכוד של היום אינו הליכוד של הבחירות האחרונות, שהיו בפברואר השנה. זו מפלגה שהולכת ומתמרכזת תחת נתניהו. אפשר לראות זאת בסקרים האחרונים: העבודה מעבירה מנדטים לקדימה, שמוסרת לליכוד, שמאבד לאיחוד הלאומי. אישית, נתניהו זוכה לתמיכה נאה, יותר מברק אובמה. נתניהו יודע בדיוק מאין באה התמיכה הזאת - מהמרכז, השמאל והימין המתון. אין ספק, משהו מתרחש כאן.

מצור תחת השמש

אלה ימים קשים במיוחד לנתניהו. אולי הקשים ביותר מאז שנכנס בשנית ללשכת ראש הממשלה, לפני כשמונה חודשים. שרים ומקורבים מתארים אותו כמי שבטנו מתהפכת, כמי שמבוהל מעצמו, שמתקשה לזהות את עצמו במראה. הוא, "מר לוחמה בטרור", עומד להירשם בהיסטוריה כמי ששילם את המחיר הגבוה ביותר לארגון מחבלים בתמורה לשחרור חייל אחד.

נתניהו, הפוליטיקאי שכתב יותר מכל אחד אחר נגד עסקות מהסוג הזה, שנאם והטיף נגדן, יהיה מעתה מזוהה, לעולם, עם מה שמכונה "עסקת שליט". הוא, שכתב ספרים על מלחמה בטרור, עומד לעשות מעשה, מן הסתם כבר עשה, שסותר ומפריך את כל מה שכתב בספריו. פלא שביבי חש כמי שנתון במצור? לא כוחות חיצוניים צרים עליו, אלא עברו, אמונותיו, עמדותיו, הצהרותיו. בפרק הזמן הקצר של כהונתו השנייה הם עומדים למבחן פעם אחר פעם, ובכל פעם מחדש המציאות האכזרית, הצוננת, נטולת הרומנטיקה, היא שגוברת: כך באמצו את עקרון המדינה הפלסטינית, כך בהקפיאו את הבנייה בהתנחלויות וכך בעסקת שליט.

"כל מה שהוא עושה בתקופה האחרונה", אומר אחד מבכירי שריו, חבר מפלגתו, "זה לא ביבי. זה פשוט לא ביבי". ב-1995, לפני שנבחר בפעם הראשונה לראש הממשלה, יצאה המהדורה הראשונה של ספרו "מקום תחת השמש", בהוצאת "ידיעות אחרונות". זה היה עשר שנים אחרי עסקת ג'יבריל, שבה שיחררה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס 1,150 אסירים ועצירים פלסטינים תמורת שלושה שבויים ישראלים חיים.

כך כתב נתניהו על העסקה ההיא, שבעת שהתבצעה הוא היה שגרירנו באו"ם: "מלכתחילה ראיתי בעסקת ג'יבריל מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארה"ב ולמערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני..."

ואכן, ממשיך נתניהו וכותב, "התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה..." נתניהו מספר בספרו על מכתב שכתב ליצחק שמיר, מנהיג הליכוד ושותפו של פרס לממשלת האחדות. להלן קטע מאותו מכתב: "אולי היתה כאן הצלה של נפשות אחדות בישראל, אלא שלי ברור שהדבר נעשה במחיר הרבה נפשות שנידונו למוות, בגלל החלטה זו... מדינה חייבת לכלכל את צעדיה קודם כל לטובת הכלל, ואיני רואה שום אפשרות להצדיק צעד זה כמועיל לכלל באיזו מידה שהיא".

אנשיו של נתניהו מתארים אותו כקר רוח. כמי שהסערה התקשורתית המתחוללת בחוץ אינה חודרת את מחיצות הזכוכית הגדולות שבכניסה ללשכתו. הוא חי במעין בועה. לפעמים זה טוב, לפעמים רע. הסערה שמתחוללת בנפשו היא כבר סערת היום שאחרי: כיצד למנוע שידור חוזר של העסקה הזאת לאחר החטיפה הבאה. ההכרעה האסטרטגית לסיים את פרשת שליט התקבלה אצלו לפני כמה שבועות. מאז הוא מנהל את העניין ישירות מול המתווך חגי הדס. שותף הסוד היחיד המלא בלשכתו הוא המזכיר הצבאי, האלוף מאיר כליפי. שותף סוד מלא נוסף הוא שר הביטחון, אהוד ברק. יש האומרים שגם הנשיא פרס מעודכן עד לאחרון הפרטים. אפשר לומר שהשלישייה הזאת, נתניהו, ברק ופרס, "מועדון ראשי הממשלה", שפעם לא היו ביניהם אלא דם רע ויריבות, מנהלת היום את ענייניה הרגישים של ישראל בהרמוניה מלבבת ונטולת צרימות.

השבוע היה מי שנזכר בימים רחוקים, כמעט פרה-היסטוריים. הימים שלפני הבחירות האחרונות, שטרם מלאה להן שנה; ערב חילופי השלטון, המו"מ בין ישראל לחמאס הגיע לשלב קריטי. הכותרות היו דומות לאלה של השבוע. ראש הממשלה היוצא, אהוד אולמרט, עמד לפני הכרעה. ראש הממשלה המיועד, נתניהו, התפלל שאולמרט יסגור את התיק הזה לפני כניסתו למשרד ראש הממשלה.

שנה קודם לכן סוכם בין אולמרט לנתניהו כי בנושא גלעד שליט, ראש האופוזיציה לא יתקוף, לא ימתח ביקורת, לא ינסה לסכל את מה שיוסכם עם החמאס, אם יוסכם. נתניהו כל כך רצה שלא לרשת את החטוטרת הזאת, שהיה מוכן אפילו לעכב בכמה ימים את השבעת ממשלתו, רק כדי לתת לאולמרט אורכה נוספת להשלמת העסקה. את הידיעה על כישלון המו"מ הוא קיבל בשברון לב, לא פחות מצבא החברים של שליט. בתקשורת נכתב אז לא מעט על "הממשלה הימנית החדשה, שאתה המו"מ יהיה קשה הרבה יותר".

והנה הפתעה. נתניהו, הוא ולא אחר, קידם את העניינים עד לאן שקידם, ככל הנראה, על פי פרסומים זרים, יותר משהעז קודמו. עד כדי כך שאולמרט, טוען מי שיודע, סבור שנתניהו הלך רחוק מדי, ויתר יותר מדי. אבל ההסכם שהיה בין השניים בקדנציה הקודמת, הסכם האי-התקפה, שריר וקיים גם היום. כל עוד המו"מ מתנהל, אולמרט לא יאמר מלה.

זקוק לחיזוק

בישיבת סיעת הליכוד ביום שני, הודיע נתניהו כי כשתושלם העסקה היא תובא לממשלה ולכנסת. למחרת הוא הצהיר כי כשתושלם העסקה היא תובא לממשלה "ולדיון ציבורי". נסיגה קטנה, בלתי מורגשת. נתניהו אינו חייב להביא את עניין שליט לכנסת. מספיק שיביא אותו לממשלה, ושם צפוי לו רוב. הוא לא יצטרך להתאמץ יותר מדי. גם אותם שרים ממפלגתו שיצביעו נגד, יעשו כך רק אם יהיו משוכנעים שהוא לא יפסיד בהצבעה. הם מבינים שזכותו המלאה להעביר מהלך כזה.

אבל לפני שנתניהו יניח את ההכרעה על שולחן הכנסת, הוא מבקש להיות בטוח שיימצא לו שם רוב חד משמעי, מוצק וגורף. הוא היה רוצה לראות 70 חברי כנסת לפחות תומכים בו, מול 10-15 מתנגדים. זה יישר את גבו, יזקוף את קומתו ויכניס שלווה ללבו המתייסר. לכן, בחשאיות המתבקשת, החלו השבוע שליחים מטעמו של ראש הממשלה לגשש בין הסיעות ולבדוק מה צופנת להם הכנסת. בינתיים, עד שהעניין יובא לכנסת, או לא, נתניהו מנסה לעשות סדר בבלגן בתוך ממשלתו.

בתחילת השבוע ביקשה לשכת ראש הממשלה מהשרים לשמור על דממת אלחוט בכל הנוגע למו"מ בעניין שליט. לשרינו השתיקה קשה כקריעת ים סוף. יוסי פלד, בנימין בן אליעזר, אלי ישי ושלום שמחון, לא עמדו בגזירה הזאת. אבל מי שבאמת הקפיץ את הפיוזים בלשכת נתניהו היה סילבן שלום, המשנה לראש הממשלה, שבראיון לבי-בי-סי בערבית, הודיע כי בכיר התנזים, מרואן ברגותי, ומזכ"ל החזית העממית, אחמד סעדאת, אינם כלולים בעסקה. בכיר המכיר את פרטי העסקה המתגבשת ונמצא בקשר רציף עם המתווך הדס ועם צוותו, הגדיר השבוע את דברי שלום "שערורייה".

לדברי אותו מקור, אנשי הדס התלוננו בפניו על ההתבטאות של סילבן. "עד היום אנחנו מנהלים את המו"מ המורכב והרגיש הזה בצורה שקטה ודיסקרטית, והנה פתאום יוצא שר בכיר וקורע סדק בחומת העמימות", אמר הבכיר. "על סמך מה? הוא הרי אינו מעודכן בפרטים הוא בכלל היה בלונדון. רק בשביל לתפוס כותרת? ונניח שהוא כן מעודכן - אז זה יותר גרוע. הרי שרי השביעייה, שיודעים יותר משרים אחרים, אינם מנדבים אינפורמציה, אף על פי שחלק מהם אינם מאוהבים בעסקה הזאת. הם יודעים לשמור על הפה. למשל, בוגי יעלון. למשל, בני בגין".