זכור- מאמר של פייגלין חומר למחשבה.  

מהות הריבונות היא השליטה בעבר. שלטון המוותר על השליטה בעבר מפקיר את המאבק על התודעה וסופו לאבד את הריבונות.

"אני שונא היסטוריה" - הצהיר נשיא מדינת היהודים - "בשביל מה צריך היסטוריה?". העם בעל הזיכרון ההיסטורי הארוך ביותר, לקה בשכחה והוא מאבד את ריבונותו.
השבת היא שבת 'זכור'. ולא סתם זכור - אלא זכור את אשר עשה לך עמלק. מי שמזכיר לנו יותר מכל את ייחודנו, זה העמלק הזה. קשה לנו עם הציווי הזה. אם סמל הרוע המוחלט מעכב רכבות לחזית הקורסת כדי לשלוח עוד יהודי לאושוויץ, זה אומר משהו עלינו. יש בנו כנראה משהו מאוד מיוחד, מן אור שמפחיד את החושך.

אמנם רצינו משהו חדש, רצינו לברוח מכל המיוחדות הזו, רצינו סתם מדינה - מקום תחת השמש, הזיכרון הזה לא טוב לנו, אבל איך נשכיח את השואה? הרי מדינת ישראל נבנתה בזכות ה"סבונים" האלה, שלמי מהם שעוד נותר, אנו נזכרים פתאום לזרוק כמה פרוטות מהכספים ששדדנו מהשילומים שלהם. בלי השואה לא היתה החלטת האומות המאוחדות. חלק ניכר מלוחמי העצמאות וחלליה היו ניצולי שואה (בלי לסחוב מהלול, בלי בלורית, ובלי חיים גורי ושירי הלל . הם נשארו מחוץ לזיכרון הסלקטיבי שלנו), ובכלל את כל הצדקת קיומה השתיתה ישראל על השואה, כל אח"מ נשלח אחר כבוד ל'יד ושם', מיד עם הגיעו ארצה, כדי לראות מה קורה כשאין ליהודים מדינה ולהפסיק לדבר על צדק. אז איך נצליח לשכוח את העמלק הזה שבסך הכל לפני 65 שנים הזכיר לנו בצורה הכי כואבת - מי אנחנו באמת?

הפטנט הוא לזכור את השואה ולשכוח את שרידיה. לזכור את השואה ולשכוח את משמעותה. "מה המסקנה מכל זה?" שאלתי מדריכה ב'יד-ושם'. "שזה יכול לקראת לכל אחד" - דקלמה העלמה - "בכולנו חבוי נאצי קטן". וכך הפך 'יד ושם' למוסד משכיח שואה. כי אתמול הם היו נאצים, היום אנחנו - ומה המסקנה מכל זה? כמובן שאין טוב ורע בעולם, יש רק חזקים וחלשים, הצדק תמיד עם החלשים ומול הפלסטינים המסכנים אנחנו הנאצים החדשים. טבעי שהחלשים יורים קסאמים - פוסט במיטבו.

"נזכרתי בילד מגטו וארשה שיוצא עם הידיים למעלה" - מסביר החייל הישראלי בסרטו של פולמן 'ואלס עם באשיר' - ואכן מה כבר ההבדל בין הנאצים שעשו זאת ליהודים, לישראלים שאפשרו לעשות זאת בסברה ובשתילה. בוואלס שלו עם גבלס, מקפיד פולמן להתחיל את הסיפור מהאמצע ולסיימו בשום מקום. אין 'זכור', אין היסטוריה, וממילא אין צדק, צה"ל והוורמכט נמצאים בדיוק על אותו מישור. אח... כמעט אוסקר... לצד תמונות הנטבחים ממחנות הפליטים (התמונה היחידה בסרט שאינה מצויירת) צריך היה פולמן להראות גוויות של יהודים בבורות המוות. עוד טיפ טיפה מאמץ והאוסקר היה בידנו לתפארת מדינת ישראל.

ויתרנו על השליטה בעבר, התכחשנו ועיקמנו את הציווי 'זכור'. פוליטיקאים, אקדמאים ויוצרים- עשו מזה קריירה.

המאבק לשמירת קיומנו מחייב אותנו לשוב אל ההיסטוריה. לזכור את שעשה לנו - עמלק, לא לתת לעבר לחמוק, לא לתת לעקר אותו ממשמעותו, לשלוט בו - כדי שיהיה לנו עתיד.