בניגוד לבנט-לסרב לפקודת גירוש בלי לגמגם-מיכאל בן ארי בטור דיעה !  

אחד המראות הקשים החרוטים בראשי הוא תמונות העקירה מחבל ימית, והמרדפים של חיילי צה"ל אחרי מתנגדי הנסיגה. הייתי בבית בתלמי יוסף כשהגיעה חטיבת הצנחנים בפיקודו של יורם יאיר, יא-יא האגדי. חיילי צה"ל, שהתגייסו להילחם באויב ולרסק אותו, הופנו כלפי אחיהם כדי להרוס ולהחריב 26 יישובים יהודיים פורחים.

אני זוכר את דמותו של הרב ישראל אריאל, רב העיר ימית וראש ישיבת ההסדר בימית, רס"ן במילואים, חייל חטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים ומכובשי הר הבית, עומד מול מאות חיילים וקורא להם: "תסרבו פקודה". הוא ניסה להתחנן על העיר ועל היישובים ועל נפשם של החיילים. בעקבות זאת הוצא נגדו צו מעצר ובמשך שבועות ארוכים ישב הרב אריאל בכלא באשקלון. שם התפתחה המחלוקת בעניין סירוב פקודה.

המתנגדים שכנעו בנימוקים שונים: "לא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה", "זה יהרוס את צה"ל". אבל מנגד עלו שאלות הלכתיות כבדות וגם שאלות מוסריות. האומנם חייל ימלא כל פקודה? גם להעביר יהודי על דתו, גם מה שיגרום לפיקוח נפש, גם אם צה"ל יבגוד בייעודו? על קיר הבונקר המפורסם במרכז העיר ימית נכתב הפסוק "ולא אבו עבדי שאול". אותו פסוק שמעיד על סירוב הפקודה בקרב חיילי שאול, שלא נכנעו לדרישתו של המלך להרוג את כוהני נב.

שאלה זו שבה והעסיקה את רבני ישראל. כשבאו קציני צבא בכירים לביתו של מרן ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא זצ"ל, לשכנע אותו בעניין, הוא השיב באופן חד משמעי שהדבר אסור בתכלית, שאין להישמע להוראת גירוש יהודים בשום תנאי. הוא השווה זאת לאכילת חזיר. מי שהחזיק בדעה דומה היה ראש ישיבות בני עקיבא, הרב משה צבי נריה זצ"ל. הטענה שהרוב קובע אינה מתקבלת בשום אופן כשהרוב מחליט לפעול באופן לא מוסרי, או שהוא מתכוון להעביר על דת.

כשפרצה שערוריית סירוב הפקודה בעקבות פרשת משעל-בנט, התהדרו המגִנים על העמדה שאין לסרב פקודה שהציונות הדתית עמדה במבחן הסרבנות. ואני אומר שהיא נכשלה כישלון חמור ומביש, כשבין חיילי הגירוש בגוש קטיף נצפו כיפות סרוגות רבות שלא נדחקו לשורות האחוריות. מרוב רצון למלא את הפקודה הקדושה הם הובילו את המגרשים. ראיתי בזה כישלון חינוכי וערכי, של מי שמקדש את הגוף ושכח מה מטרתו, של מי שרואה בצה"ל קדוש ולא בוחן אותו על פי מעשיו. ויש לזכור שגם כהן, שהוא קדוש קדושה עצמית, יכול לחלל את כהונתו אם ינהג שלא כראוי.

מי שחפץ בקדושת צה"ל, בחוסנו בקדושתו, לא ימלא כל תפקיד. יותר מזה, יקרא כל חייל שהייעוד של צה"ל ושרוח צה"ל יקרים לו לסרב להיות שותף בפשעיה של הממשלה. צה"ל, מעל המחלוקות הפוליטיות, ייעודו להגן. לצורכי שיטור, גירוש ועקירה ניתן לגייס עוד כמה אלפי שחורי מדים, שיודעים להכות באגרופם.

המבחנים הבאים של סירוב פקודה עומדים לפתחנו. בשלב הראשון עומדת ממשלת נתניהו הבאה להחריב מספר מאחזים. על הפרק עמונה וגבעת אסף, ויד ההרס והחורבן עוד נטויה. האם שוב נשלח את ילדינו להחריב לעקור ולגרש בשם מילוי הפקודה? התשובה ההלכתית והמוסרית והמנהיגותית היא לאו מוחלט. אני קורא לתלמידיי ולכל חיילי צה"ל - הודיעו למפקד: יהודי לא מגרש יהודי. לא לשם כך גויסנו.

אם נקבל פקודה לגרש את אויבינו הערבים, נעשה זאת בכוונת הלב ובתחושת ייעוד. אך על אחינו בני ישראל, על יישובנו, ערינו, נשינו וטפינו, לא נרים את יד העקירה. מי שאומר אחרת, או מגמגם, מכין במו ידיו את העקירה הבאה ואת זו שתבוא בעקבותיה. כי היום זה המאחזים, ומחר תוכנית העקירה הבאה של נתניהו, שהבטיח גושי התיישבות, אך לא סיפר מה יקרה ליישובים שאינם בגוש. עכשיו נכריז בקול ברור: נסרב פקודה ולא נהיה שותפים לשום ממשלה שתדון על כל סוג של עקירה או משא ומתן על מדינה פלשתינית.
השימוש בצה"ל נגד העם עולה על הדעת רק כשמדובר בפעולה אזרחית נגד יהודים. איש לא מעלה על הדעת לשלוח חיילים דרוזים לאכוף את חוקי הבנייה בעוספיה. ודאי לא חיילים בדואים לפנות מאחזים בלתי חוקיים בנגב. רק נגד יהודים אפשר לשלח איש ברעהו, בלי שום נקיפות מצפון מוסריות של הרס צה"ל וערכיו.