הכותרת מסכמת לא רע את כל מה שאני חושב על העניין המאוס הזה שנקרא בפי העם "סל התרופות", קרי – סל השירותים הניתנים לאזרחי ישראל במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בניגוד לתפיסה הרווחת כאילו יושבים להם במרום מלאכי השרת של הוועדה האמונים על חלוקת תוספת התקציב לסל הבריאות ("ועדת סל התרופות") והם שוקלים לגופו של עניין כל תרופה יחד עם מעלותיה וחסרונותיה, השפעותיה על האוכלוסיה וכו' בצורה המיטבית, הרי שהמציאות מעט פחות ורודה; במציאות לחברי הועדה יש מידע חלקי ודי מעוות על השירותים והנהנים מהם, יש השפעה רבה מאוד על שיקולי הועדה מצד כל מיני קבוצות לחץ וההחלטות מתקבלות כתוצאה מפעילות קבוצות אלה (חברות התרופות, רופאים מקורבים, התארגנויות של חולים וכו') יחד עם שיקולי מקח וממכר של חברי הועדה שמסכימים ביניהם להצביע השנה על תרופה X שבה מעוניינים חברים מסויימים כדי לזכות בהסכמתם לתמוך בהצבעה על שירות Y בשנה הבאה. אין שום דבר שמקשר בין הבריאות של כל אחד ואחת מאיתנו לשיקולים המנחים את הועדה.אולם יש עניין עמוק יותר מכך. גם אם בועדה הנ"ל היו יושבים מלאכי השרת היה להם מעט קשה להחליט כיצד לחלק את תוספת התקציב. כיצד מכריעים בדיוק בין תרופה שתאריך את ייסוריו של חולה ב-3 חודשים נוספים לבין שירות שניתן לאנשים בריאים בדר"כ שעשוי להגדיל את תוחלת חייהם בכחצי שנה? יש מי שיאמר שצריך לבחון מדדים כלשהם להארכת חיים "מאושרים", אולם כפי שכבר למדנו ממקורות שונים "אושר" יכול להיות מדד בעייתי מאוד. אפשר אולי לטעון שצריך להאריך את תוחלת החיים ללא מוגבלות וכו', אולם גם כאן מסתתרת לה תמיד איזו תועלת שאותה רוצים "למקסם". מעבר לעובדה שלא ברור מה המשמעות של "מיקסום" כאן (לעיתים מדובר בדברים שלא ניתנים להשוואה), הרי שלא ברור מדוע דווקא ראוי להעדיף תועלת אחת על פני האחרת; יש מי שיאמר שצריך לצרף את התועלות של כלל האוכלוסיה, אולם השאלה איך בדיוק עושים זאת (אם זה בכלל אפשרי!) מבחינה תיאורטית ומעשית היא שאלה פתוחה, שאחד הדברים היחידים שברורים מאוד לגביה הוא שהיא לא יכולה להיפתר על ידי הצבעה של ועדה כלשהי.
העניינים הנזכרים לעיל קיבלו משנה תוקף בימים אלה עקב החלטתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן לממן מתקציבי סל הבריאות שתחת אחריותו (כ-65 מליון שקלים מתוך כלל התוספת של 470 מליון שקלים לכלל שירותי סל הבריאות) טיפולי שיניים לילדים עד גיל 18. איני רוצה להיכנס לשאלות היתכנות וכו', זו לא מטרת הרשימה. המטרה היא להצביע על צביעותם של אלה שיוצאים נגד ההחלטה של סגן השר; כל עוד השיקולים ה"מקצועיים" (קרי – לחצי חברות התרופות, ארגוני בריאות, קבוצות לחץ של חולים וסתם מסחרה של קולות בועדה) נתנו את הטון לא היתה שום בעיה עם העובדה שיש כאן חלוקה שרירותית למדי של כספי ציבור. מעתה שיש סגן שר שמחלק את הכספים לפי ראות עיניו לפי הסמכות שניתנה לו מדובר באסון נוראי.
אין ספק שדרך קבלת ההחלטות על חלוקת העוגה התקציבית בתחום הבריאות היא אסון. היא אסון בלי קשר למי שמקבל את ההחלטה השרירותית בעניין. ספק רב אם החלטתו של ליצמן גרועה יותר מהחלטות אחרות שיכלו להתקבל – פשוט אין לנו שום כלים לשפוט, לא רק משום שאיננו מבינים את המציאות על פרטיה, אלא גם משום שלא קיימים כלים שיכולים לשקלל את סך כל רצונותיהם של מליוני בני אדם בעניינים מורכבים כל כך. היה ראוי לו במקום לנסות לעשות את מה שאי אפשר לעשותו, היו פונים למציאת פתרון שיביא בחשבון את רצונותיהם של החולים ומשפחותיהם. לדוגמא, פיתרון שבו התקציב היה "מחולק ישירות" בין האזרחים (קרי – ניתן להםבצורת "חשבון בריאות" כדי להשתמש בו למטרה מסויימת אחת) ואלו היו יכולים לרכוש באמצעותו את שירותי הבריאות שהם חפצים בהם, לחסוך כספים משנה לשנה ואף להעביר כספים ל"חשבון בריאות" של בן משפחה קרוב. לשינוי מעין זה יש מחיר ברור – יותר לא יוכלו כל מיני אינטרסנטים לנצל את הריכוזיות של קבלת ההחלטות כדי לקדם את עסקיהם ולהפקיע מחירים על חשבון האזרח הקטן. זו גם הסיבה שספק אם תראו מישהו מעלה עניין כזה לדיון בעתיד הנראה לעין.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
