ברנע-דיין – יד רוחצת יד  

אילנה דיין סידרה לברנע את פרס ישראל, למרות שכיזב וניסה לטייח את השחיתות של אולמרט עכשיו גומל לה ברנע - הוא מנסה לטייח את ממצאי פסק הדין ולפגוע בלגיטימיות של השופט סולברג

----

העיתונאית אילנה דיין עובדת, בימים אלה במיוחד, מסביב לשעון. הפעם במאמץ לגונן על שמה הטוב, שנפגע קשות, לאחר שהוכח שעיוולה וכיזבה בכתבתה נגד סרן ר' בפרשת הריגת הילדה ליד מוצב גירית, בעיצומו של האירוע הטראגי ביום ה-5 באוקטובר 2004.

דיין משקיעה זמן רב, שוב ושוב, בשיחות עם עיתונאים בכירים, במאמץ לשכנעם ו/או לשדלם לפרסם רשימות בגנות פסק הדין שניתן נגדה על-ידי השופט נעם סולברג בכלל ובגנותו האישית של סולברג בפרט. במאבקה זה, ולאחר שנתנה ידה במהלך המשפט לניסיונות אסורים שנועדו לשבש מהלכי חקירה ומשפט, כל האמצעים כשרים.

הערת המחבר: כדאי לקרוא את פסק הדין המלא, כדי להתרשם. אין לסמוך על אמצעי התקשורת השונים או על ספסרי-עיתונות, בנושא זה. ראו מסמך: פסק הדין המלא
http://www.news1.co.il/uploadFiles/184932887554169.doc

התוצאות, נכון לעכשיו, אינן מפתיעות. עוד ועוד עיתונאים מתגייסים להטות-שכם כדי לפגוע בלגיטימיות של פסק הדין, וזאת גם במחיר של פגיעה נוספת ומתמשכת בקצין ר'. גם חתן פרס ישראל, נחום ברנע, התגייס להשגת מטרה זו (אליו נשוב בהמשך). הסיכון לפגיעה ודאית נוספת באותו קצין, נזנח. אחרי הכל, מדובר בסך-הכל בקצין דרוזי...

דיין, שחויבה יחד עם הזכיינית טלעד בתשלום פיצויים לר' בסך 300 אלף ש"ח, ועוד 80 אלף ש"ח הוצאות משפט, אינה מקבלת את הדין. היא מבקשת להגיש ערעור, ומהר. זו זכותה, אגב. מה שאינו לגיטימי, הוא האופן שבו היא פועלת בימים אלה, בנסותה ליצור דעת קהל נגד פסק הדין, ובמיוחד להשפיע על שופטי בית המשפט העליון האמורים לדון בערעור - אם וכאשר יוגש.

השירותים, הליקוקים

השירותים, שלא לומר ה"ליקוקים" לשופטים בכלל, ולנשיאה דורית ביניש בפרט, במשך שנים, אמורים היו להבטיח את התגייסות השופטים הנכבדים להפיכת פסק הדין. אך לא, דיין למדה לקח. הפעם היא מנסה לגייס תגבורת-עיתונאית כדי לסדר לעצמה תנאי-רקע כאלה שיציגו אותה כקורבן האומלל, וכמי שנפגעה קשות מפסק דין שגוי שניתן על-ידי שופט "מסובב", הזוי - דבר המחייב עתה את התגייסות שופטי בית המשפט העליון להפוך את פסק הדין, כך שחטאיה ימורקו. ולשם כך, איך לא, יש חברים. אלה אינם מהססים להכניס עצמם לזירה ולכתוב עוד ועוד הבלים בגנותו של סולברג, ולאזכר שוב ושוב את מקום מגוריו בהתנחלות הסמוכה לגוש עציון, הכל למען המטרה: לנגוס בפסק הדין, ולהציג את סולברג כמי שכתב פסק דין תוך שיקולים זרים, וכאילו מדובר במתנחל, איש ימין קיצוני, שמסוגל להכשיר בנקל הריגת ילדות ברפיח על-ידי חיילי צה"ל, ואגב כך "ליירט" עיתונאית-שמאלנית שהייתה ליקירת התקשורת.

העובדה שאילנה דיין עיוותה את המציאות ועיוולה נגד ר', נדחקת הצידה; העובדה שדיין הציגה סרטון ממסיבת ראש השנה של חיילים צעירים, הדביקה זאת ל"תחקיר", והציגה את אותם חיילים כמופקרים ובלתי-מוסריים שחוגגים את הריגת הילדה, מוצנעת בפרסומי התקשורת; העובדה שאילנה דיין גייסה שלושה "עדים מומחים" להליכי המשפט – רפיק חלבי, רוני דניאל ושלום קיטל - ואלה תיאמו עדויות לטובתה באופן הנוגד את החוק, אינה מפורסמת כדבעי בכלי התקשורת, המגויסים לטובתה; העובדה שאילנה דיין נתנה ידה לכך שאלוף (במיל.) גיורא איילנד יאיים על הקצין ר' - כדי שזה יסיר את תביעתו, איום העולה כדי שיבוש מהלכי חקירה ומשפט, אינה מאוזכרת אצל אותם פרשנים-עיתונאים המנסים לחלץ את אילנה דיין מהבליה; העובדה שנציב תלונות הציבור גיורא רוזן ניסה "למרק" את מעשיה הנלוזים של דיין, במקום לברר היטב את הטענות שהועלו נגדה, אף היא מוצנעת בתקשורת. כל הדברים החמורים הנ"ל מוסתרים מהציבור, למרות שצוינו והוכרעו בהרחבה בפסק הדין.

טענות הקצין ר' הוכחו

ייאמר כן: טענתו של הקצין ר', לפיה דיין הציגה אותו כאילו מדובר ב"חיית אדם, מפלצת במדים, המסתערת על ילדה תמימה שתעתה בדרכה לבית הספר, כשהוא מוגן בתוך נגמ"ש, כשבמקביל חייליו, חיות אדם גם הם, יורים עליה צרורות ממקלעים כבדים וחוגגים את מותה בשתייה ובריקודים מיד לאחר מכן" – הוכחה בבית המשפט על כל חלקיה, בשורה של עדויות. די היה בזאת כדי לחייב את דיין לפרסם התנצלות. אך לא: דיין סירבה להודות בטעותה, גם כאשר ניתנו לה הזדמנויות לכך במהלך המשפט, היא סירבה להתנצל.

גרעין הדיבה שלהלן מושמט, משום מה, על-ידי אותם עיתונאים-חברים. במקום זאת, ובמטרה להטעות את ציבור הקוראים, הם מרחיבים את הדיון למיקוח שולי שאירע בבית המשפט, בשאלה: האם הייתה הילדה בת 13 (כטענת דיין), או 13 ו-10 חודשים, כקביעת השופט סולברג. השופט מוצג, איך לא, כמי שמחמיר דווקא עם דיין, ולא כשופט יסודי שבדק היטב את כל העובדות שהובאו בפניו, כולל אלה של צה"ל לפיהן בצילומים נראית נערה בוגרת פיזית ולאו-דווקא ילדה קטנה (באותה זירה אירעו בעבר פעולות חבלה מצד נערות שנשלחו על-ידי ארגוני הטרור למשימות התאבדות על חיילי צה"ל).
▪ בלי אמת בלי תום ובלי לב

לדיין ניתן יומה. מה שלא עשתה כן לגבי הקצין-התובע. כסף רב "נשפך" כדי להדוף את התביעה. דיין גייסה עורכי דין (ובראשם: טל ליבליך), "מומחים" שתיאמו עדויות באופן בלתי חוקי, מומחים אחרים, מקורות מידע בתוך צה"ל ומה לא. מולה עמד הקצין ר', יחד עם עורכי דינו אלעד אייזנברג ויואב מני. בסופו של דבר דחה השופט את טענותיה וההגנות להן טענה.

השופט סולברג מצביע בפסק הדין על דרכה הנלוזה של דיין, בנסיונה "לסגור" על הקצין ולהפלילו. השופט קובע חד-משמעית כי אופן התנהלותה מעיד על חוסר תום לב. וכך פסק השופט סולברג:

* אילנה דיין פעלה "באופן גס, כמעט מרושע"

* לא היה אפוא זדון נגד התובע או נגד צה"ל בהכנת הכתבה, וגם לא עיוורון מחמת רדיפת בצע; אך אין לומר כי הכתבה נעשתה בתום לב.
בלהיטותה של אילנה דיין להעביר את המסר הציבורי, את הבשורה שחשבה שחשיפת הסיפור תביא בכנפיה, "לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא", כלשון סעיף 16(ב)(2) לחוק, שעניינו בנטל ההוכחה ובחזקות הסטטוטוריות לגבי עשיית הפרסום בתום-לב, אם לאו. מכיוון ש"הדבר שפורסם לא היה אמת" (שם), קמה חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום-לב; חזקה שלא נסתרה. כיוצא בזה, לגבי סעיף 16(ב)(3) לחוק: "הוא נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". הנתבעת 2 עשתה כאמור בסעיף זה, באופן עריכת הקדימון ששודר לתוכנית 'עובדה', בדרך סנסציונית ופוגענית כלפי התובע, במידה גדולה מן הנדרש. חיתוך המשפט שנאמר ברשת הקשר נעשה שם באופן גס, כמעט מרושע: "קדימה לוודא את ההריגה", באינטונציה שהיה בה כדי להעלים את הפּסיק ממקומו הנכון: "אני ועוד גפרור מתתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה". ב"כ התובע הצביעו על עוד כמה אינדיקציות על-מנת ללמדנו כי קמה חזקה לחובת הנתבעות על עשיית הפרסום שלא בתום-לב. החזקה בדבר העדר-תום לב לא נסתרה; יתר על-כן, גם באופן פוזיטיבי הוכח כאמור כי לא בתום לב פורסמו דברי לשון הרע על התובע.

* הגנת אמת דיברתי?

* הגנת אמת הפרסום לא תוכל לעמוד לימינן של הנתבעות על הדברים האלה.
אמנם, באמצעי העריכה שבהם השתמשו הנתבעות אין פּסוּל כשלעצמם. כמו-כן, בכתבה הוצגו גם דברי אמת, חלקם לטובת התובע וחלקם לגנוּתוֹ. ברם, העובדות הללו שצוּינו לעיל כלשון הרע הוצגו תוך סטייה מן האמת. האמת, כפי שהובאה באריכות בתחילת פסק הדין, שונה. המנוחה לא הייתה ילדה תמימה בדרכה לבית הספר. המניע לפתיחה באש לא היה מיקומה של המנוחה, כי אם הסכנה שחשו הלוחמים. הירי לא היה מתוך אדישות ואטימות, כי אם ירי מבצעי של לוחמים המסכלים מִתקפה. התובע רץ לעבר מקור האיום כשהוא חשוף לצלפי רפיח ולתיק החשוד כמטען נפץ שנשאה עִמה המנוחה, בחירוף נפש. הוא ירה לעבר המנוחה שני כדורים כדי לנטרל את הסכנה, וצרור נוסף ירה למרחב שמעבר לה. זו הייתה גם גירסתו שבה דבק בחקירות במצ"ח, שם גם טען כי חיילים המבקשים את רעתו העלילו עליו בדיות. הוראתו בקשר בסוף האירוע לא הייתה הנחיה לירות בפעוטות, כי אם דירבון החיילים לשמור על עירנות ודריכות. לעליצות החיילים לא היה כל קשר, כרונולוגי או ענייני, לאירוע, והתחקירים הצבאיים חשפו, באופן כללי, את האמת. בכתבה גם הוחסרו פרטים עובדתיים אחדים שחשיבותם הייתה רבה להצגת תמונה מאוזנת ושלֵמה. כל אֵלו, בהצטברם יחדיו, מוציאים ללא ספק את הסטיה מן האמת מכדי פרט לוואי, ויוצרים אצל הצופה מסר שלילי שגוי ביחס לדמותו של התובע. לבד מכל זאת, ספק עד כמה היה עניין ציבורי בשידור חומרי חקירה ביום שבו ממילא הוגש כתב אישום.

* הגנת תום לב?

* גם הגנת תום הלב לא תעמוד לימין הנתבעות, מטעמים אחדים.
ראשית, הן לא נקבו בכתבי טענותיהן על איזו מן הנסיבות המנויות בסעיפי-המשנה של סעיף 15 לחוק הן מבקשות להסתמך. שנית, תום-לב מהותי לא היה בעשיית הכתבה, אף כי לא היה חלילה זדון נגד התובע. הכתבה נעשתה מתוך כוונה להעביר מסר, כדי לעורר דיון ציבורי על מה שנראה היה חשוב בעיניה של אילנה דיין, ובהעברת המסר הוזנחה האחריות לשמו הטוב של התובע. בנסיבות שכאלה אין ניתן לראות את הפרסום כאילו נעשה בתום-לב. שלישית, אף לא אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 15 מתקיימת. לא ניתן לטעון לקיומה של חובה מוסרית לפרסם חומרי חקירה ביום שבו מוגש כתב אישום, משום שאין מדובר באזהרת הציבור בדרך שבלעדיה איִן, ובייחוד כי הדבר נוגד לכאורה חובות ואיסורים שבדין. הבעת דעה לא הייתה בכתבה, כי אם קביעת עובדות באופן מובהק.
הנתבעות נושאות אפוא באחריות לנזקיו של התובע בגין פרסום לשון הרע.

▪ ברנע מכיר ומוקיר וגם מסתיר
ברנע מגלה מעט אך מסתיר את העיקר: את העובדה שאילנה דיין "סידרה" לו את פרס ישראל, למרות מעשיו המושחתים
▪ ▪ ▪

נחום ברנע, חתן פרס ישראל, הוא אחד העיתונאים שהתגייסו כאמור לעזרת אילנה דיין, ברשימה שכתב (יש דיין ויש דיין. עובדה, 14.12.09), ולא בכדי. בין השניים שוררים יחסים מיוחדים במשך שנים רבות. הערצה הדדית.

הייתה זו דיין שהחליטה, בתוקף חברותה בוועדת הפרס, יחד עם העיתונאי מוטי קירשנבאום ופרופ' דב שנער, ליתן לברנע את פרס ישראל לתקשורת – דווקא באותה שנה שפרצופו האמיתי התגלה: כשכיר עט, וכמי שאינו בוחל לשקר לקוראים שוב ושוב תוך מתן הגנה מוחלטת לידידו האישי, הארכי-מושחת אהוד אולמרט. עכשיו גומל ברנע לאילנה דיין במתן הגנה יוצאת דופן. לעזאזל העובדות, העיקר הכיבודים. יד רוחצת יד.

ברנע מתחיל את רשימתו בניסיון להציג את סולברג כשופט סהרורי, "שאינו חושש להתעמת עם גורמים בעלי-עוצמה, והראשון שבהם הוא בית המשפט העליון". בהמשך הוא מביע את תקוותו, "שכאשר ידונו שופטי העליון בערעור, הם ינטרלו את המרכיבים ההרסניים שבו ויחזירו את הפרשה אל ממדיה האמיתיים".

ברנע מביע אומנם דעה-תקווה אישית, אך ברשימתו הוא אינו מצליח: מדוע יש לבטל את פסק הדין - שקבע שאילנה דיין פרסמה שקרים ועיוולה נגד הקצין ר'; במקום לדחות את הערעור (אם יוגש) ולאמץ את פסק הדין המקיף והמקצועי והנוקב של סולברג, שעשה צדק בפרשה זו עם הקצין ר' שדמו הוקז.

מה גילה ומה הסתיר ברנע

ברנע מציין ברשימתו את יחסו לדיין. "את אחת הנתבעות בתיק הזה, אילנה דיין, אני מכיר היטב, מכיר ומוקיר. בחריצותה ובכישרונותיה היא נושאת על גבה את התוכנית הרצינית ביותר, האיכותית ביותר, שמשודרת בערוצי הטלוויזיה בארץ. יש לה מצפון, אחריות, ואם יסולח לי על הביטוי, פטריוטיזם – תכונות שלא פשוט להחזיק בהן בעידן שבו הרייטינג הוא חזות הכל".

למרות דברים אלה נמנע ברנע מאיזכור אותה עובדה פשוט: שהוא קיבל את פרס ישראל הרבה מאוד בזכות אילנה דיין, מכוח החלטת ועדה שבה הייתה חברה מטעם ועדת פרס ישראל. השאלה האם עצם עובדה זו אמורה לפוסלו מכתיבת ביקורת הנוגעת לדיין, טעונה עיון. מה שברור הוא: היה עליו לציין עובדה זו, כדי שציבור הקוראים יבין שאין מדובר באדם אובייקטיבי, אלא בעיתונאי-פרשן שחייב לדיין הרבה מיוקרתו. עובדה זו חשובה לציון, ולו בשל זאת שדיין לא נמנעה מלהחליט ליתן לברנע את פרס ישראל, למרות שבאותה שנה ממש הוא הקדיש חלק ניכר מטוריו לטשטוש מעשיו המושחתים של אולמרט ולפגיעה באלו שעשו את המלאכה וחשפו את מעשיו של אולמרט.

התגייסות ברנע לטובת דיין באה לידי ביטוי ברשימתו, באופן קיצוני. ברנע מערבב בין דעות לעובדות, ובין טענות שהועלו, לקביעות בפסק הדין. ברנע הוא עיתונאי ותיק ובעל ניסיון. הוא יודע לברר עובדות, כשיש לו בכך עניין. לכן סביר להניח כי אין מדובר בטעויות-סתם הנובעות מרשלנות, אלא בטענות זדוניות שנועדו שוב להטעות את הציבור. אציג להלן כמה פסקאות מרשימתו של ברנע ואת הערותיי בהתאם:

א) פסק הדין המזכה

* ברנע: "סולברג מציב מול הכתבה של דיין את פסק הדין המזכה של בית המשפט הצבאי שניתן חודשים לאחר הכתבה שלה. הוא יודע, כמובן, שהיא לא יכלה לדעת מראש מה יפסקו השופטים בבית הדין הצבאי".

* הערה: ברנע מטעה. איש לא ציפה מדיין לדעת מראש מה יהא פסק הדין, איש לא כפה עליה לפרסם מייד לאחר שהוגש כתב האישום נגד ר' כתבה נרחבת המתיימרת להוות תחקיר אמיתי ומקיף על הפרשה במלואה, ואיש לא מנע ממנה לפרסם בתוכניתה את דבר זיכויו של ר', ובכך לתקן מעט מהרושם שיצרה ועיוולה נגדו. באותו תחקיר ייחסה דיין לר' האשמות חמורות ביותר אף מעבר לאלה שנכללו בכתב האישום. היא אף התגוללה על צה"ל, וטענה שאותם תחקירים שטיהרו את ר' לא הגיעו לחקר האמת. משמע, לגישתה: ר' אכן אשם. דיין לא פעלה לתיקון המעוות ועל-כך אין לה על מי להלין אלא על עצמה.

ב) סיקור עיתונאי או תחקיר

* ברנע: "מה שהוא דורש ממנה, למעשה, ולא רק ממנה, הוא לחדול מסיקור עיתונאי של אירוע כלשהוא שנמצא בהליך משפטי. לא נדע דבר לא רק על מעשיו של סרן ר' (שבינתיים קודם לרס"ן) אלא גם על מעשיהם של אולמרט, ליברמן או, להבדיל, סרן ארז אפרתי, המאבטח שמואשם בניסיון לאונס".

* הערה: ברנע כותב דברי הבל. תרתי משמע. ראשית - דיין פרסמה תחקיר, כטענתה, שירד לגישתה לחקר האמת - כפי שזו נראתה בעיניה, כמובן. אין מדובר בסיקור של כתב-אישום – דבר הנעשה בתקשורת מדי יום (פרסום כתבי בית-דין מוגנים מפני הגשת תביעה, ואת זאת צריך ברנע לדעת), אלא, כאמור, במה שהתיימרה דיין להציג: תחקיר עצמאי שלה, המצביע על מה שהתרחש באמת במוצב גירית ועל חלקו של הקצין ר' בהריגתה של הילדה. במצב זה, נוטל התחקירן על שכמו אחריות מיוחדת, ואל-לו לבוא בטענות לאיש; שנית - אל חשש. לא אלמן ישראל. בניגוד לטענת ברנע, פסק דינו של סולברג לא יגביל סיקור משפטים נגד מושחתים, גם לא פרסום תחקירים. לראיה: אנו ב-News1 הצלחנו להביא לסילוקו של אולמרט מראשות הממשלה, למרות כל אותם עיתונאים מושחתים, ובראשם ברנע, שגוננו על אולמרט, ואף לא בחלו בנסיונות חוזרים ונשנים לפגוע דווקא באלה שחשפו את מעשיו המושחתים של אולמרט.

ג) האג'נדה של ברנע נגד סולברג

* ברנע: "אין דבר מקצועי יוצר, נכון יותר, תם-לב יותר, מרצונו של עיתונאי לספר סיפור, להעשיר את סדר-היום. להשכיל את הבריות. מי שלוקח מעיתונאים את הכלי הזה לוקח מהם את נשמת אפם. גרוע מזה, הוא לוקח מהם את תרומתם לחברה".

* הערה: ברנע מנסה להפחיד את הציבור ולהזהיר דווקא מפני סולברג. ברנע שכח צדק מהו. לדידו, פסק הדין מסכן את חופש הביטוי ואת הדמוקרטיה בישראל. ואין הדבר כך, שכן: כל עיתונאי הפועל בדרך הישר יכול לספר סיפור, ובלבד שיימנע ממניפולציות מזיקות. סולברג לא לקח שום כלי מאיש, וגם אין בכוחו לקחת. עיתונאים טובים וישרים יכולים לבצע את עבודתם בשקט ובביטחה. כדאי לחזור ולהזכיר: ברנע, וחבורת שקרנים שכמותו, הם המביאים להרס העיתונות. תרבות השקר הפכה אצלם למקצוע. ברנע, וקומץ מלחכי-פינכה המתרוצצים סביבו וסביב דיין – המנסים עתה לפגוע בשופט סולברג ולהבאיש את שמו בעיני הבריות, הם המסכנים עתה את מערכת המשפט, והם אלה המזיקים לחברה בישראל.

בשורה התחתונה: לא עוד. ניסיונם של ברנע ודיין וחבריהם לא יצלח. אם וכאשר יוגש הערעור, הוא יידחה, קרוב לוודאי. לא בזכות "הגינותם הידועה" של כמה משופטי בית המשפט העליון (על הגינותן של דורית ביניש ועדנה ארבל, לדוגמה, שמענו רבות...) ו/או בגלל רתיעתם מלבצע שירות למען אילנה דיין, אלא בגלל הכורח לעשות צדק עם הקצין ר'.

כך-או-כך: אנחנו כאן ב-News1 לא נפקיר את הזירה. לא נאפשר עיוות וסילוף האמת, וגם לא הפעלת לחץ תקשורתי על שופטי בית המשפט העליון. נקפיד לחשוף את הקשרים – גם אלה הסמויים וגם אלה הגלויים - שבין אותם עיתונאים לבין אנשי מפתח במערכת המשפט.