הרבנית רבקה שמעון: הם יורים גם במתנחלים  

במקום הייתה היאחזות נח"ל, אשר התאזרחה ביום העצמאות ה-35 למדינת ישראל תשמ"ג, 1983, על ידי גרעין משפחות שהתלכד מהיישובים הוותיקים בשומרון במטרה לישב את אזור שכם ולמלא את עתודות הקרקע שלא מומשו על ידי המדינה. טקס הנחת אבן פינה במרומי הר גריזים ביום העצמאות, הוא כה סמלי. להפוך את הקללה לברכה.

אנשי "גוש אמונים", משפחות מ"מרכז הרב", "מכון מאיר" ועוד אוהבי ארץ ישראל התנהלו ביום עצמאות זה לכיוון ההר המתנשא בואכה שכם. פקקי תנועה רבים נוצרו מירושלים בכביש הישן העובר דרך רמאללה, מתפתל ויורד בואכה "מעלה לבונה". זה היה לפני שראש הממשלה יצחק רבין סלל את הכבישים העוקפים. והם חיכו לנו.

הם חיכו לנו, גבוהים ורחבי כתפיים. ראיתי אותם. בידיהם אלות ומוטות, ולצידם מאיימים, לשונם שמוטה וזבה ריר, כלבי רועים שהביאו איתם מאי שם. הם נטו אוהלים במעלה ההר כמה ימים קודם, כדי לסכל את התוכנית להתיישב, כדי לשים לאל רעיון ציוני במרומי הר בשומרון.

הם - הכוחות שתמיד מנסים לפגוע בהתיישבות בארץ ישראל. הכוחות השונאים, המקנאים. מהרסיך ומחריביך - ממך יצאו.

ובתקופת האביב, ביום העצמאות, הפך מזג האוויר האביבי לגשם וקור. זכורני, אני עטופה במעיל "דובון", בחיקי תינוק, רועדת מקור, מתלבטת אם להעפיל למרומי ההר בגשם ובערפל או להישאר ברכב. המוני משפחות, צעירים ומבוגרים כבר החלו להעפיל בהר. ולפתע פתאום ה' המטיר ברד כבד על כולנו, מכת מצרים ממש. ברד כבד באמצע חודש אייר.

הם עזבו, אנחנו נשארנו
ההם שחיכו לנו עם המקלות והכלבים נרטבו ועזבו. אנחנו נרטבנו עד לשד עצמותינו, רעדנו מקור והעפלנו להר. אנחנו נשארנו. תקענו יתד. הנחנו אבן פינה. אבן מאסו הבונים - הייתה לראש פינה...
האם נשאר לנצח?

זה עתה הם נוטים ידם עלינו בשנית. הם כבר ירו פעם בחייל צה"ל בשירות צבאי, שלומי אסולין הי"ד, בחור יקר, תושב 'אלון מורה'. היה זה בהסתגרות של חסידי הרב עוזי משולם. כשהממשלה מחליטה לשים קץ לגורמים אידיאולוגיים, מספיק רק צלף משטרתי אחד שיכוון על מנת לפגוע ולהרוג. מן העורף. קדם לירי מסע מתוכנן היטב של דה-לגיטימציה. שיטה פשוטה ובדוקה.

ראש הממשלה אריאל שרון למד להכיר את המתנחלים היטב. הרי הוא בנה לנו בתים. אנחנו איימנו עליו בעוצמות שלנו, בסופו של דבר. אני זוכרת, הוא כינה אותנו "שופכי דמים" לפני פינוי ימית, מעל בימת הכנסת. כך התחיל במסע של דה-לגיטימציה.

הוא נטה ידו עלינו לכלותינו. לעקור אותנו, קודם מימית, אחר כך מחבל עזה וגוש קטיף, מצפון השומרון. הוא סכסך בינינו, הפריד בינינו - הפרד ומשול.

סירוב פקודה, ממלכתיים, קיצונים. העיקר שלא נתאחד. הוא סגר לנו תקציבים במשרד הדתות ותעתע בנו בתקציבי מועצות דתיות. מאז סגרו לנו קצבאות ילדים - כי קל לזהות מה הוא מוקד כוחנו.

הדתיים, הציונות הדתית בעיקר, 'מאיימים' על החילונים. האמת שלנו מפחידה אותם, הכוח שלנו ההולך ועולה. הם מנסים בכל דרך להחלישנו.

הם יורים גם במתנחלים, ברבנים יקרים, וכמו שפגעו בשלומי אסולין הם עלולים לירות גם בנו. הם ימצאו מספיק תירוצים. הם כבר יצרו מספיק דה-לגיטימציה כדי לפגוע בנו. בנוער הגבעות, במפגינים נגד פקחים, באנשים שלתומם מתגוררים בישובים בשומרון ובבנימין.

עלינו להבין זאת, לקרא נכון את המפה, לא לגמגם ולא להסס. עלינו להבין בדיוק עם מי יש לנו עסק. מתרחשת פה בגידה לאומית על ידי מנהיגים בוגדניים. גברים שבוגדים בנשותיהם, לא יהססו לבגוד גם במולדתם, בעמם, במורשתם.