חוק המילואים של ח''כ שנלר: פופוליזם מיותר ומזיק  

חוק המילואים של ח"כ שנלר: פופוליזם מיותר ומזיק / אורי רדלר

לפעמים, זה פשוט מעצבן. הצעת חוק שהונחה באחרונה על שולחן הכנסת, שבה ומאשרת את מה שכבר ידענו בעצם: בכנסת ישראל אין כמעט אף אחד עם הבנה אלמנטרית של מערכת כלכלית. הגאון האחרון הוא חה"כ שנלר, שמרוב רצון לעזור לחיילי המילואים, הולך לפגוע בהם ובמשפחותיהם. ומה שהכי מעצבן בכל הסיפור הוא שלחה"כ המזיק הזה, שנלר, יש סיכוי לא רע לצאת מהסיפור כאיש הטוב והמיטיב. (כתב: אורי רדלר)

הצעת החוק של שנלר באה לתקן את חוק עבודת נשים ולהוסיף לו זכות להיעדרות של בנות הזוג של חיילי מילואים למשך שלוש שעות ביום. בשבוע הראשון ההיעדרות תהיה כחופשה ללא תשלום, ומהשבוע השני עד הרביעי, כחופשה בתשלום.

כוונתו של שנלר היא, כמובן, להיטיב עם חיילי המילואים ומשפחותיהם, ולתת עידוד לשירות במילואים, ובמיוחד כאשר השירות הוא ממושך. אילו הבין שנלר משהו בכלכלה, היה יודע כי לפעולתו תהיה תוצאה וודאית אחת ויחידה: פגיעה בחיילי המילואים ובמשפחותיהם.

לתועלת השנלרים של העולם, הסבר קצר: בשוק העבודה, כמו בכל שוק אחר, מושלים כללי הביקוש וההיצע. כאשר המחיר עולה, הביקוש נוטה לקטון; וכאשר המחיר יורד, הביקוש נוטה לעלות. נשמע מסובך, אה? ובכן, כדי שחה"כ שנלר יבין, ננסה להבהיר את הדברים באמצעות דוגמה פשוטה במיוחד, שאפילו ילדים בכיתות היסוד של בית-הספר יוכלו להבין:

נאמר שהכנסת תשב ותחוקק מחר תיקון לחוק עבודת נשים, לפיו בכל פעם שבן זוג יוצא למילואים, תזוכה זוגתו במענק של 200,000 שקל מטעם המעסיק. קל לנחש כי התוצאה תהיה גידול ניכר בפופולריות של השירות במילואים ושל הזוגיות עם המשרתים במילואים. נשים תבקשנה להאריך את חובת השירות במילואים מעבר לגיל 26, גברים בני חמישים, על-סף השחרור מהשירות, יתחננו על ברכיהם להמשיך לטחון שמירות. מאות אלפי חיילים וחיילות נלהבים יביעו נכונות נלהבת לצאת למילואים בכל עת ובכל הזדמנות - רק תבקשו. אפשר גם פעמיים בשנה. אפשר אפילו שירות רב-דורי: הסבתא בת השישים, הסבא, שלושת הבנים, הנכד והנכדה - כולם ישתתפו יחדיו לפיקניק מילואים משפחתי באפסנאות של חס"ה.

אבל חוק כזה לא יחוקקו. אם ייקבע בחוק מענק כזה התוצאה המתבקשת תהיה - את זה אפילו חה"כ שנלר יוכל להבין - שכמעט לא יהיה מעסיק שיסכים להעסיק אנשים המשרתים במילואים. רוב העובדים יסרבו לשרת במילואים, כדי לא להפוך לרעל תעסוקתי, ויהיה מיעוט קטן שיועסק בשכר מינימלי, כשמוסכם בינם לבין המעביד שעיקר שכרם יבוא בדמות מענק המילואים.

המענק החביב אינו יכול לפתור את מצוקתם של המשרתים במילואים משום שהוא מנוגד לכללי הביקוש וההיצע. לדוגמה, אילו היינו קובעים בחוק לשיקום מגדלי העגבניות כי קילו עגבניות יעלה מעתה 100 שקל, התשלום המוגדל לא היה מסייע למגדלי העגבניות, שכן אף אחד לא היה קונה עגבניות במחיר כזה. במטבע דומה, כאשר התמורה עבור שירות במילואים הופכת מפתה במיוחד, הביקוש לשירות במילואים גדל, אך ההיצע של מעסיקים שמשתלם להם לשלם תמורה זו קטן באופן דרמטי. הביקוש וההיצע הופכים את ההטבה למלכודת.

באופן טבעי, אם נקטין את המענק הניתן למשרתים במילואים במידה ניכרת, נגדיל את הסיכוי שחלק מהם יועסקו, ובמיוחד בתעסוקות ישרא-בלוף, אך כל אלו שתעסוקתם שווה למעסיק פחות מגובה המענק יצטרכו לבחור אם להיות מובטלים או להפסיק לשרת במילואים. אם נמשיך ונקטין את המענק, תקטן גם ההשפעה השלילית שתהיה לו על שוק העבודה, אך תצטמצם גם התועלת המקווה שהוא עתיד להפיק.

את זה אפילו השנלרים של העולם יודעים. בכל אופן, אנחנו מקווים שהם יודעים. בכל זאת, הם מאמינים בכשפים. בנקודה מופלאה מסוימת, הם סבורים, אם גובה ההטבה יהיה נמוך דיו, ואם המחוקק יתנהג ממש בנונשלנטיות, כאילו כלום לא קרה, ואם הוא ירקוד תוך כדי חקיקה פוקס-טרוט וישים מסיכה של זורו, גובה ההטבה יהיה נמוך מספיק, שהמעסיקים בכלל לא ישימו לב שהם משלמים קצת יותר. זהו חלום ה"חקיקה ללא קרבנות."

ברור כי גם אם חה"כ שנלר יפגין שליטה מופלאה בריקודים סלוניים, וגם אם גובה ההטבה יהיה נמוך, עדיין ייגרם נזק. הניזוקים העיקריים מהצעתו של שנלר - שמשמעותה שבוע נוסף של חופשה בתשלום לבנות זוגם של המילואימניקים - יהיו המעסיקים ה'שוליים' והמועסקים ה'שוליים'. המעסיקים שרווחיהם קטנים במיוחד, ושיכולתם לעמוד בהטבות נוספות מוגבלת, ייטו לדחות מועסקים אפשריים, שהרווח מהעסקתם גבולי, בגלל העלות הנוספת. המעסיקים הגדולים והעשירים, יעמדו בלי כל קושי בעול הנוסף. המעסיקים הקטנים והחלשים, והעובדים הקטנים והחלשים, יגולחו החוצה.

שלי יחימוביץ - אולי חה"כ הפופוליסטית ביותר - גרסה פעם כי אין זכות קיום למעסיקים חלשים וקטנים, שאינם יכולים לעמוד בתשלום ההטבות שיחימוביץ חפצה בהן. אפשר להבין את ההיגיון שבדברים. כחסידת קרטלים ומונופולים, יחימוביץ בוודאי תסכים שאין באמת צורך במכולות קטנות, כשיש רשתות מרכולי ענק, ושמיותר לגמרי לקיים מתפרה בנתיבות, אם אפשר להעביר את המפעל לסין.

זה בדיוק מה שיחימוביץ ושנלר עושים, וזה בדיוק מה שהם לא רוצים לדעת שהם עושים. כלומר, הם זקוקים למיסוך שיחצוץ בין המעשים שלהם לתוצאות המזיקות של אותם מעשים.

המיסוך הפופוליסטי כולל כמה חלקים. ראשית, כאשר המוטב אהוד (מילואימניקים) והמיטיב הוא אלמוני ("התקציב") או בלתי-אהוד ("המעסיקים") קשה מאוד למתנגדים לקום ולומר שמדובר בהצעה מזיקה. אף פוליטיקאי שומר נפשו לא ישוש להתייצב מול הציבור ולומר: אני לא רוצה לעזור לחיילים השומרים על גבולות המדינה.
שנית, כאשר ההטבה פעוטה ביחס, ובמיוחד כאשר היא אינה כספית אלא בדמות שינוי בתנאי העבודה, סביבת העבודה או בזמני החופשה, קשה גם לשומרי שער מובהקים כמו אנשי משרד האוצר להתייצב נגדה. גם המעסיקים יתקשו להתייצב מולה, במיוחד כאשר המעסיקים הגדולים יודעים כי ההטבה משרתת את ענייניהם בהכבידה על המתחרים הקטנים.

שלישית, ואולי החשוב מכל, רוב בני האדם נוטים להבחין בדברים ישירים, ולהתעלם מדברים עקיפים. ההטבה למילואימניקים תהיה ישירה: המילואימניקים שלא יפוטרו ייהנו ממנה, והציבור כולו ידע כי שנלר נזעק לעזרת אנשי המילואים. ההשפעה המזיקה, לעומת זאת, תהיה עקיפה. פה יהיה מעסיק שלא ישכור אשה בגלל ההטבה. שם יהיה איזה עסק קטן שיתמוטט בגלל הקש האחרון של שבוע החופשה הנוסף בתשלום. ופה ושם תהיה איזו עליה קטנה במחירים - שכן המעסיקים תמיד מגלגלים את ההוצאה לפתחו של הציבור. אבל אף אחד לא יבחין באמת בנזק. הסטטיסטיקה של הלמ"ס לא תמפה אותו ולא תבודד אותו משאר משתנים. ככל שנוגעים הדברים למחוקק הפופוליסטי, באמת לא יהיה נזק. הוא, הרי, יקבל את הידיעה שלו בעיתון. הנפגעים יישארו אלמוניים.