אופס, נתניהו צודק  

מאת ארי שביט

תגיות: אנאפוליס, קמפ דיוויד, בנימין נתניהו, אוסלו

הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו סכסוך על הכיבוש. אילו היה סכסוך על הכיבוש, היה פורץ ב-1967 ולא ב-1920. אילו היה סכסוך על הכיבוש, היה מסתיים בשנת 2000 ולא מתמשך עד היום. אילו היה סכסוך על הכיבוש היה קל לסיים אותו באמצעות נסיגה ישראלית מלאה והכרה פלסטינית מלאה בישראל של אחרי הנסיגה. ואולם הנסיגה אינה יוצאת אל הפועל וההכרה אינה ניתנת משום שהסכסוך אינו סכסוך על הכיבוש.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך תלת מפלסי. סכסוך על 1967, על 1947 ועל 1917. ואולם מה שעומד ביסודו הוא העובדה שהתנועה הלאומית היהודית לא הכירה בעם הפלסטיני ובזכויותיו על הארץ, והתנועה הלאומית הפלסטינית לא הכירה בעם היהודי ובזכויותיו על אותה ארץ עצמה. על כן לא ייכון שלום ללא הכרה ישראלית בעם הפלסטיני ובמדינת הלאום הפלסטינית, וללא הכרה פלסטינית בעם היהודי ובמדינת הלאום היהודית. הדרך היחידה לשלום היא הכרה הדדית אמיתית.

באוסלו 1993, בקמפ דייוויד 2000 ובאנאפוליס 2008 הלכה ישראל כברת דרך לקראת ההכרה ההדדית הנדרשת. תחילה הכירה בעם הפלסטיני, אחר כך הסכימה להקמתה של מדינה פלסטינית ולבסוף השלימה עם נסיגה כמעט מלאה וחלוקתה של ירושלים. בכך ניפצה טאבו אחרי טאבו והשילה סירוב אחרי סירוב. ואולם גם באוסלו, גם בקמפ דייוויד וגם באנאפוליס הפלסטינים לא הלכו כברת דרך מקבילה. הם לא ניפצו שום טאבו ולא מוססו שום סירוב מהותי. עד עצם היום הזה הם אינם מכירים בעם היהודי, בזכויותיו ובמדינת הלאום שלו.

ההמחשה הבוטה ביותר של הסירוב הפלסטיני ניתנה דווקא בשנה האחרונה. בקיץ 2008 הציע ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הצעת שלום חסרת תקדים: ישראל תשמור בידיה רק 6.5% משטחי הגדה (גושי ההתנחלויות), אשר תמורתם יקבלו הפלסטינים פיצוי טריטוריאלי מלא בהר חברון, עמק בית שאן ובהרי יהודה. ירושלים תחולק על בסיס דמוגרפי, כאשר האגן הקדוש יופקד בידיו של משטר בינלאומי מיוחד. ואולם אבו מאזן לא קיבל את הצעת סוף הכיבוש של אולמרט. הוא דחה על הסף את העיקרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום.

משמעות הדברים ברורה: בין ישראל לפלסטינים יש א-סימטריה כפולה. מצד אחד ישראל היא הכובשת והפלסטינים הם הכבושים. אבל מצד שני, ישראל מכירה בזכות הקיום של מדינת העם הפלסטיני בעוד שהפלסטינים לא מכירים בזכות הקיום של מדינת העם היהודי. כדי לנסות שלום חובה להתמודד עם שתי הא-סימטריות במקביל. לתבוע מישראל לפעול להקמתה של מדינה פלסטינית, ולתבוע מהפלסטינים להכיר במדינת היהודים.

ציפי לבני הבינה את הבעיה לעומקה, ואף הציעה לה פתרון: את הנוסחה החלולה של פתרון שתי המדינות יש להחליף בנוסחה של שתי מדינות לאום. לא, הפלסטינים אינם חייבים להכיר מלכתחילה במדינה היהודית. אבל כל עוד הם אינם מכירים במדינה היהודית, אין סיבה שישראל תכיר במדינה הפלסטינית.

אפשרות אחת היא שהמשא ומתן יתנהל ללא כל תנאים מוקדמים. האפשרות השנייה היא שהמשא ומתן יתנהל בין שני צדדים המחויבים לפתרון של שתי מדינות לאום שחיות בביטחון ובשלום זו לצד זו. כך או כך, האפשרות השלישית בלתי קבילה לחלוטין. לא ייתכן שישראל תכיר מראש בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, בעוד הפלסטינים מסרבים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. הא-סימטריה הזאת לא תוביל לשלום. במוקדם או במאוחר היא תוביל למלחמת דמים.

בנימין נתניהו מנסה כעת ליישם את עקרון-העל של ציפי לבני. כצפוי, השמאל לועג. קהילת השלום-המדומה מנסה לחבל. ואולם במקרה המסוים הזה נתניהו צודק. בנושא העקרוני הזה הוא מבטא את דעתו הנחרצת של הרוב הישראלי. אם יש סיכוי לשלום ישראלי-פלסטיני, הוא חייב להיות שלום של שתי מדינות לאום.