כל אדם מחפש ערך עיקרי בחייו, עוגן אידיאולוגי שאליו וממנו הוא יכוון את התנהלות החיים שלו. עד לפני כ-200 שנה, הדת היוותה את העיקר בחיי האדם. אלא שבמאה ה-19, עם זניחת הדת, נאלצו האנשים לחפש לעצמם יסוד מרכזי חדש לחייהם ומצאו אותו במדע.
אנשי אותה תקופה סברו כי המדע הוא שיפתור את כל בעיות העולם, אם רק ניתן לכולם השכלה, לא יהיו עוד מלחמות. אלא שמלחמות העולם ובעיקר פצצת האטום ומחנה ההשמדה אושוויץ גרמו לזניחת האידיאולוגיה הזו. התברר כי המדע לא רק שלא פתר את הבעיות המוסריות אלא שיכלל וייעל את האפשרויות של הרצח ושפיכות הדמים. גם הקומוניזם שחשבו שייתן תשובה לחזירות הקפיטליסטית התברר כרצחני לא פחות. כתוצאה מכשלונות אלו, הגיעה תקופת הייאוש מהאידיאולוגיות, ועידן הפוסט-מודרניזם הפציע, עידן האין-ערכים. בזה אחר זה נשחט כל עקרון וכל ערך: תא משפחתי מינימלי כבר לא חייב להיות מורכב מאיש ואישה, הקשקוש הפך לאמנות, כל תועבה מכל תחום קיבלה הכרה כחוקית וכל סטיה לתקנית.
אבל עדיין היה צורך באיזושהי נקודת משען כדי להחזיק את החברה, במדינת ישראל מצאו את הנקודה הזו במערכת המשפטית, והרימו על נס את "שלטון החוק". האדם הלא מאמין, שנואש מהיכולת של החברה להחליט מה נכון בעבורו ובעבורה, מסר את יכולת הקביעה בין טוב לרע, לחבורה מצומצמת של משפטנים, והחליט שהיא זו שתכריע בעבורו מה מוסרי ומה לא, מהם הערכים להן הוא צריך להיות משועבד, ולפי אלו אמות מידה לשפוט את המציאות הסובבת אותו. לצורך כך, חוקקו חוקי יסוד ריקים מתוכן מתוך כוונה שבית המשפט ייצוק לתוכם משמעות. אט אט החל בית המשפט לקחת לעצמו זכויות יתר, כשהוא מכנה השתלטות זו בשם "אקטיביזם שיפוטי".
עם צבירת הכוח וההשפעה בכל תחום, ממש בדומה לשליטי העולם הקודם, החל בית המשפט לראות עצמו כתחליף לאלוהים. אין הוא נדרש לשפוט לפי הצדק או היושר, אלא לפי הנורמות של "האדם הנאור" – כשהוא בעצמו קובע מה "נאור" ומה "חשוך", כלומר השופט בעצמו הפך להיות "נאור על" קרי א-להים (בדומה לפרעה בזמנו שהחשיב עצמו כאלוהים).
את החלפת האלוהים בבית המשפט (ו"בשלטון החוק") היטיב לבטא זאת נשיא בית המשפט היוצא, אהרון ברק, כשטבע את הביטוי "מלא כל הארץ משפט" כפרפרזה לפסוק בישעיה (ו', ג') המתאר את הקב"ה – "מלא כל הארץ כבודו". אין כמו תגובת נשיא המדינה, מיד אחר השלכת הנעל על נשיאת בית המשפט העליון, בביטוי "פגיעה במקום המקודש", להמחשת המעמד של בית המשפט, כ"בית המקדש"
של מדינת ישראל, ושל העומדת בראשו לא פחות מ"הכהן הגדול".
מיד אחרי התגלותו של הקב"ה לעם ישראל באמירה "אנכי ה' א-לוהיך", מגיע ציווי שני, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". שני ציווים אלו נובעים זה מזה. אדם שמתכחש למציאותו של אלוהים, גם אם הוא יגדיר עצמו כחילוני ואתאיסט, עדיין הוא יחפש לעצמו תחליפים ויעשה לעצמו "אלוהים אחרים", שיהיו חלקיים ומצומצמים. תחליפים אלו ייצרו בהכרח מוסר מזויף ולא צודק. עשרת הדברות מלמדות אותנו שעוד לפני שאר הציוויים של "לא תרצח" ו"לא תגנוב", אנחנו קודם כל צריכים לחפש את המוחלטות, את האלוהים האמיתי. רק מתוך הכרה זו, אפשר יהיה לדבר על מוסר ועל ציווים הן של בן אדם לא-לוהיו, הן של בן אדם לחברו והן של בן אדם לעצמו.
זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
