עיתון הארץ מכתיר את בנט בתואר: '' היורש של ביבי ''  

איך טיפס בן העולים מארצות הברית, שדיקלם את הספר “מכתבי יוני”, עשה אקזיט ענק והיה ראש לשכתו של בנימין נתניהו - להיות מנהיג התנועה הפוליטית השלישית בעוצמתה בישראל

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1909265

הראיון הטלוויזיוני הארוך האחרון שהעניק נפתלי בנט, יו”ר רשימת הבית היהודי, בתוכנית “המקור” של ערוץ 10, נראה כמו ראיון עם הפוליטיקאי המשופשף ביותר שתפגשו: שום סימן לעצבנות בגלל האשמות או שאלות על היריבות עם שרה נתניהו - אשת הבוס לשעבר, שהוא גם היריב הפוליטי בהווה והשותף הקואליציוני הפוטנציאלי; משפטים בנוסח “אני לא מעוניין לענות על זה”, או קרוב המשפחה שלו “אני לא מעוניין לענות על זה, ידידי”, היו סימן ברור לכך שבוגר הסיירות, האיש שעשה אקזיט ענק, ראש לשכתו של מנהיג האופוזיציה בעבר, והמועמד לראשות הממשלה בהווה, סיים לדון בעניין. נקודה. פשוט לא היה טעם להמשיך לשאול. וכל שאלה לא נוחה נתקלה באותה חומה בצורה, שמאחוריה הסתתרה עוד חומה בצורה. לא היה ספק בכך: נפתלי בנט בשל לקריירה פוליטית, אולי בשל מדי, אם תרצו.

כשמביטים במערכת הבחירות הנוכחית - ובעיקר בקו פרשת המים של הראיון לנסים משעל שבו הצהיר בנט כי יסרב פקודה אם ייקרא לפנות יישובים יהודיים - אי אפשר שלא לזהות את התכונות ה”נתניהואיות” שלו: איך כל משבר הופך למנוף גדול, איך שום דבר לא נדבק אליו, כיצד כל ניסיונות המתחרים לחשוף את חברי רשימתו “המסתתרים” מאחורי יישותו החילונית למחצה, חרד”לית למחצה, נתקלים באותו חיוך של אבא טוב שמבין את כולנו, באותה תגובה מתונה וסבלנית שמדבירה את התעמולה הנגדית. ודווקא למולו, נתניהו המחושק מתוך מפלגתו, דווקא הוא, מאבד את שלוותו ותוקף אותו כמו טירון פוליטי - רק כדי להכתיר אותו בתור היריב העיקרי שלו במערכת הבחירות הנוכחית. לא שלי יחימוביץ’, ראשת המפלגה השנייה בגודלה, ומי שעשתה במערכת הבחירות הנוכחית קפיצה פוליטית נחשונית, אלא נפתלי בנט, בקרוב בן 41, טירון, אולי טוראי, בפוליטיקה.

המגמה במפלגתו של בנט, הבית היהודי, בסקרים, הפוכה לזו של נתניהו. אבל בנט לא נגס רק ביריבו/שותפו לעתיד, אלא כירסם גם במפלגות המרכז. האפיל החילוני של בנט, האיש שהוריד את הכיפה והחזיר אותה למקומה ‏(בעקבות רצח רבין‏), שמכר את הסטארט־אפ סאיוטה ב–145 מיליון דולר, שהילך קסם על בוחרים רבים למרות ההצהרות הנציות, למרות העבר במועצת יש”ע, וחרף חברי הרשימה הקיצוניים מסוגה של אורית סטרוק והלל הורוביץ, הוציא את ראשי המפלגות שמסביב מדעתם. עוד ארבעה ימים, ב–22 בחודש, יוברר סופית כמה נזק נגרם ולמי מהם. יעבור עוד זמן מה עד שיתברר אם בנט יככב כבעל תפקיד ביצועי בקואליציה, כפי שהוא כנראה חולם, או שנתניהו יעניק לו זמן נוסף לחשוב על כל מעשיו הרעים, נניח ארבע שנים.

הראשון לנקות

נפתלי בנט נולד בחיפה במארס 72’, בן הזקונים של ג’ים ומירנה, ואח לאשר ‏(44‏), איש עסקים שחי כיום באנגליה, ודן ‏(42‏), רואה חשבון בצים. ההורים של האם, מירנה, היגרו מפולין לסן פרנסיסקו, ארצות הברית, כ–20 שנה לפני מלחמת העולם השנייה. חלק ממשפחתה שנותר בפולין נספה בשואה. הוריה של מירנה עלו בהמשך לישראל, כשהם בני 80 בערך, וגרו ליד בתם ומשפחתה ברחוב ויתקין בחיפה שנים מעטות, עד לפטירתם בסוף שנות ה–80. שורשיה של משפחתו של אביו של בנט, ג’ים, הם בפולין, גרמניה והולנד, אבל גם היא היגרה לאמריקה לפני כמאה שנה.

הוריו של בנט, נישאו בסן פרנסיסקו, עלו לישראל ביולי 67’ כציונים חילונים ועבדו בקטיף בקיבוץ דפנה. הם מיצו את החוויה הקיבוצית בתוך כמה חודשים, וב–68’ התמקמו בלב הוואדי הירוק של שכונת אחוזה בחיפה, ברחוב ויתקין 48, בבית מוקף עצי אורן, שם נהגו נפתלי ואחיו לשחק ולבלות עם הכלבה קיוטי. השפה העיקרית שם היתה אנגלית. לפני כשנה מכרו את ביתם הראשון בישראל, וכיום הם מתגוררים בווילה רחבת ידיים ברחוב פרויד בחיפה, שניתן לזהותה ממרחקים בשל השלט המתנוסס עליה, וקורא להצביע, כן, לבית היהודי.

אפשר להבחין די בקלות במקורות המשפחתיים לקשר המורכב של בנט לדת. כשנפתלי היה בן שנתיים, ג’ים, אביו נשלח לשליחות במונטריאול מטעם מחלקת יחסי הציבור וגיוס התרומות של הטכניון, שבה עבד. אז החלה המשפחה החילונית בתהליך החזרה בתשובה. “רשמנו את הילדים לבתי ספר יהודיים”, מספר בנט האב ל”הארץ”. “היה צורך לנהל מטבח כשר כי ילדים אחרים באו אלינו הביתה. התחלנו בדברים פשוטים כמו להדליק נרות שבת ולעשות קידוש בערב שבת ודבר אחד גרר לשני, עד שהתחלנו ללכת לבתי כנסת וכך הלאה”. בסיור בחירות שקיים לאחרונה בכפר חב”ד סיפר בנט לנוכחים שבזכות גן חב”ד שאליו הלך בקנדה, התקרבה משפחתו ליהדות. מירנה נרשמה לקורסים ביהדות באוניברסיטה במונטריאול. היא מעידה כי הצורך להתחבר ליהדות נולד בה בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים.

כשנתיים, מאוחר יותר, זמן קצר לאחר שחזרו לארץ ממונטריאול, נשלחו שוב לשליחות בניו יורק, הפעם מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. “שם התיישבנו בקהילה דתית, וזה חיזק אותנו הרבה יותר”, אומר ג’ים. שני אחיו של נפתלי הם דתיים וימנים, ונשואים לנשים דתיות. סביב השאלה אם אשתו של בנט דתייה ניטש ויכוח ער שמתודלק בין השאר על ידי תמונות בחשבון פייסבוק שלה שאינן עומדות בנורמות הצניעות הנהוגות בקרב חלק מקהל היעד של בנט. ממטה בנט נמסר בתגובה: “אנו מציעים לחדול מעיסוק בנשות המועמדים, יהיו אשר יהיו”.

כשחזרו לארץ, פתח האב משרד תיווך נדל”ן מצליח בחיפה בשם “ג’ים בנט”, שנסגר לפני כשש שנים. הוא רכש מגרשים המיועדים לבנייה והפך ברבות השנים גם ליזם נדל”ן. האם, מירנה כיהנה כסמנכ”לית של התאחדות עולי קנדה ואמריקה בצפון.

שלושת הבנים למדו בבית ספר יסודי ממלכתי דתי כרמל, שם למדו בנים ובנות ביחד, ובכיתה ז’ עברו לישיבה התיכונית יבנה, אז בשכונת הדר בעיר. “הוא היה ילד קל, שלא בוכה, וגרם לאחרים להתאהב בו”, מספרת אמו מירנה, “עד כדי כך שחברה שלי החליטה להעניק לבנה את השם נפתלי כשם השני”. השיעור האהוב עליו בבית הספר היה שיעור טבע. יום אחד לקח את חבריו לוואדי להראות להם את השילוב הקטלני בין קלקר לאש. במהרה עלה הוואדי באש. “החבר’ה התפזרו מהר”, מספר האב הגאה, “אך נפתלי הלך למנהל וקיבל עליו את האחריות”.

אריאל פרידמן, חבר ילדות מחיפה, זוכר את בנט כמי שבלט בין חבריו כבר כילד. “הוא היה שאפתן ומקום שני לא בא אצלו בחשבון”, סיפר. “זה בא לידי ביטוי בצבא, הוא הלך לסיירת מטכ”ל. הוא לא דיבר על להיות פוליטיקאי, הוא חלם להיות איש צבא. ההורים שלו לא דחפו אותו, כמו למשל אצל נתניהו, שהיה לו אבא מאוד דוחף. עם זאת, הוא גדל בבית מאוד פוליטי, מאוד ציוני, ימני, וההורים היו תומכי מפלגת התחיה ‏(מפלגת הימין שדגלה בחזון ארץ ישראל השלמה והתפרקה ב–92’‏). רואים את זה היום בקו של המפלגה. כילד הוא תמיד היה מקובל, גם בקרב הבנים וגם בקרב הבנות. הוא היה נאה ובעל ביטחון עצמי. תמיד היו לו חברות בנות, וגם היום הוא ממש לא דתי קיצוני, אלא דתי נורמלי”.

“יום אחד היתה שביתה של עובדי הניקיון בבית הספר”, נזכרת מורתו בכיתה ה’־ו’ בבית הספר כרמל ‏(שביקשה ששמה יישאר חסוי‏). “הבאתי כפפות ושאלתי אם מישהו מוכן להתנדב לנקות את השירותים. הוא היה הראשון. הוא היה ילד חמוד, שמאוד רוצים להיות בחברתו, חייכן ושובב, אבל יודע איך להתנהג במקומות הנכונים. הוא לא הצטיין בלימודים. אי אפשר להגיד שהוא היה כוכב. עכשיו הוא כוכב”.

בבגרותו חלם בנט לנגן בכינור אך התייאש כעבור חצי שנה של ניסיונות, ועבר לנגן בגיטרה קלאסית. השירים שניגן, מספרים הוריו, היו בעיקר שירי ארץ ישראל ואריק איינשטיין. הוא כתב שירים, ביניהם שיר פרידה מסניף בני עקיבא, תנועה שבה הדריך והפך לקומונר, וההמנון של היחידה בה שימש כקצין, מגלן.

תולעת ספרים

בביתה של משפחת בנט יש ספרייה מפוארת, והאם מירנה עובדת עדיין בחנות ספרים משומשים בכרמל פעם בשבוע. בנט, כמו הוריו, היה תולעת ספרים. הוא אהב את סדרת ספרי הקומיקס “אסטריקס” ואת הספרים של סופרת הילדים האמריקאית הקלאסית בוורלי קלירי. בגיל מאוחר יותר אהב יותר מכל שני ספרים שליוו אותו יום־יום. היה זה ספר הביוגרפיה על מאיר הר ציון, “פרקי יומן”, ו”מכתבי יוני” של מודל החיקוי שלו, יוני נתניהו, שבעקבותיו חלם לשרת בסיירת מטכ”ל. בנט גם קרא לבנו הבכור על שמו.

הספר על נתניהו היה צמוד אליו גם כשהדריך בבני עקיבא. “הוא היה הולך לכל הפעולות עם הספר של יוני נתניהו ומקריא לחניכים שלו”, מספרת גנית בוגנים, בת כיתתו ומי שהיתה חברה בשבט כרמל בבני עקיבא יחד עמו. “הייתי לא מזמן בניחום אבלים וכולנו דיברנו על זה שהוא תמיד היה רואה לפני כולם. המוח שלו היה 5,000 ק”מ לפני כולנו. הוא ראה קדימה את מה שאף אחד לא ראה. גם בשיעורי ספורט הוא תמיד גמר את סיבובי הריצה לפני כולם”.

“כל החניכים שלו רצו אחריו”, מספרת בוגנים, “הוא היה מדריך נערץ. אם הוא היה אומר ‘עכשיו עושים משהו’, כולם היו עושים. הוא באמת טיפוס כזה שמאוד קל ללכת אחריו. אז לא ניבאנו את המנהיגות הפוליטית שלו, אבל ידענו שיש לו את זה. הוא עשה משהו מדהים. הוא הצליח לאחד את כל גוני הקשת הדתית, מדתיים לייט עד חרד”לניקים, זה דבר שאף אחד לא הצליח לעשות”.

את תצביעי לו?

“ברור שאני מצביעה לו. במשפחה שלי אנשים שהצביעו לליכוד עד עכשיו מתכוונים להצביע לו”.

המפתח לפענוח תופעת בנט - מודל משוכלל של מפד”לניק־בני עקיבא־מודרני־עם נגיעות חילוניות - נעוץ בבית הוריו. זה לא רק הרקע החילוני של הוריו, שמבדל את בנט מאנשי הימין האחרים. בנט גם גדל בבית פוליטי שבו עסקו בשאלות אקטואליות ללא הפוגה. בבגרותם, הוריו היו מצביעי ליכוד, שלא התיישרו עם הנורמה של הצבעה למפד”ל, ולא ראו עצמם שייכים למגזר הפוליטי הדתי־לאומי בהכרח. אם רוצים לראות בכך סמליות נוספת להיעדר הדוגמטיות של משפחתו, הרי שאביו של בנט סיפר ל”הארץ” כי בחתונת בנו לא היתה מחיצה בין נשים לגברים, אבל הריקודים היו בנפרד, גברים פה, נשים שם, סגנון המקובל על הדתיים־לייט.

כשהיה בן 15 לקח בנט חלק בתהליך השבירה ימינה שעבר על הוריו, המהפכה השלישית שלהם אחרי העלייה לישראל, וגילוי הדת. “הגענו לישראל כעולים ולא לקחנו שום דבר כמובן מאליו”, מספרת מירנה בנט. “הבית שלנו היה בית פטריוטי של אנשים שבחרו לגור פה ויכלו לגור במקום אחר. בארצות הברית התנגדנו למלחמת וייטנאם, למדנו בברקלי, היינו באופן אוטומטי כמו שמאלנים. כשהגענו לישראל הרגשתי שאני אוהבת את המקום שבו אני גרה.

“אני זוכרת את הנקודה שבה התחלנו לחשוב קצת יותר ימינה מאשר שמאלה. כל שנה ביום העצמאות עם הבנים היינו עושים ברביקיו, ואחר כך היינו צופים בסרטים בערוץ 1, שהיה הערוץ היחידי. ב–87’, 20 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, שהיתה הדבר הכי חשוב שקרה בחיים שלנו עבורנו, כי זה שינה את החיים שלנו, היה פאנל בטלוויזיה שבו השתתפו אנשים שלא הכרנו. הם התחילו לדבר על מלחמת ששת הימים כעל טרגדיה, ואמרו כמה זה דבר רע שניצחנו במלחמה. אני הייתי בשוק. פתאום אני שומעת שיש אנשים בארץ הזאת, אנשים חשובים, שהאירוע הכי חשוב לי בחיים ולכל העולם היהודי, נתפס בשבילם כמשהו שלילי. מאז התחלנו להסתכל על הדברים באופן קצת שונה”.

“כל השנים הזדהינו עם ארץ ישראל, עם מדינת ישראל ולא חשבנו שאנחנו בימין, רק אהבנו את הארץ, את העם”, אומר ג’ים בנט. “לימים הפכנו להיות בצד הימני יותר”. אביעד ויסולי, פעיל ליכוד ותיק בעיר, מספר כי ההורים היו פעילים בכל ההפגנות בתקופת הסכמי אוסלו וההפגנות נגד ההתנתקות, והיו חברים במטה למען ארץ ישראל. “הם משפחה שורשית שמעורבת ופעילה בקהילה של הציונות הדתית באחוזה”. בחיפה מספרים כי את בתי המשפחה תמיד עיטרו שלטים נגד נסיגה מהגולן.

גם בוגנים מספרת ש”ההורים של נפתלי היו פעילים בהפגנות בתקופת רבין והיו עומדים בצמתים. נפתלי הזדהה עם זה אבל לא דיברנו על זה כי היינו ילדים. מנהיג הוא היה תמיד, אבל אני לא יודעת אם הוא שבר ימינה. המשפחה ימנית והאוריינטציה של החבר’ה היתה ימנית. כולנו היינו באותו קו”.
בית הוריו של בנט ברחוב פרויד בחיפה. אחרי שגילו את הדת, הפכו גם ימנים
בית הוריו של בנט ברחוב פרויד בחיפה. אחרי שגילו את הדת, הפכו גם ימנים. צילום: אבישג שאר־ישוב

רצח רבין החזיר את הכיפה

לא פלא אם כן, שכשהגיעה שעתו להתגייס, באוגוסט 90’, הצטרף בנט לסיירת מטכ”ל. הצוות שאיתו עשה את המסלול המפרך ב”יחידה”, צוות “גיורא”, כונה אז בפני חלק מהחיילים “צוות הדוסים”. יחד עם בנט היו בו עוד שלושה חובשי כיפה, בהם סא”ל עמנואל מורנו, שנהרג במלחמת לבנון השנייה בפעולה של סיירת מטכ”ל בבעל־בק שהתקיימה לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקף, והיה לקצין הבכיר ביותר שנהרג באותה מלחמה, וסא”ל מתן, שביקש לעבור קורס טיס לאחר תקופת הקבע במטכ”ל ושימש לאחר מכן מפקד טייסת מטוסי קרב. “צוות הדוסים” היה אז מראה חריג ביחידה, עד כדי כך שהם ניסו שלא להימצא כל הזמן ביחד, שלא יהיו “יותר מדי דתיים” במקום אחד, כפי שאמרו.

בהמשך יצא בנט לקורס קצינים בבה”ד 1, יחד עם חבר נוסף מהמסלול בסיירת מטכ”ל, עופר אוגש. באופן חריג, בוודאי ליחידה קטנה כמו סיירת מטכ”ל, שובצו השניים לאותו צוות בבית הספר לקצינים - ומאז כמעט לא נפרדו. במבט לאחור, אומר כיום אוגש, היה צפוי שבנט יילך לפוליטיקה, גם אם לא דיברו על כך באופן ישיר. “אני חושב שזה היה ברור, המשך טבעי למי שהוא מנהיג בצבא וציוני”, מספר אוגש. “אמרתי לנפתלי שהוא צריך להיזהר, שהכוח לא ישחית אותו עם הזמן. היום הוא חריג בנוף, ובגלל זה אני חושב שהוא כל כך מצליח, עם המסר הכל כך צברי הזה של האמת, שמחבר אותנו לארץ ישראל ולערכים”. כמעט כל מי ששירת עם בנט בצבא מתאר לוחם וקצין יוצא דופן.

הוא רצה לחזור ליחידה בסוף קורס הקצינים, אך במהלך הקורס, באחד מימי שישי, פגש אותו ואת אוגש טל רוסו ‏(כיום מפקד פיקוד דרום‏), שהיה אז מפקד יחידת מגלן, ליד תחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב, ושיכנע את השניים להגיע ליחידה המתגבשת. בנט היסס בהתחלה, אך לאחר שיחות עם רוסו הסכים לבוא למגלן, והפך למפקד צוות ביחידה. בנט מסר בתגובה כי לאחר קורס קצינים עמדה בפניו ההחלטה להיות קצין־לוחם בצוות שלו או מפקד צוות ביחידת מגלן, יחד עם עוד ארבעה קצינים שעברו מסיירת מטכ”ל, והוא העדיף אפשרות זאת.

זו היתה תקופה רווית מבצעים למגלן בלחימה בלבנון. בראיון ל”ידיעות אחרונות” שסקר את פעילות היחידה דאז, אמר בנט כי “היו לנו הצלחות אדירות בלבנון. חיסלנו עשרות מחבלים בשיטות חדשות ומפתיעות שחיזבאללה לא ידע להתמודד איתן”. באותה התקופה גם הוריד בנט את הכיפה מראשו. כפי שמסבירים מי ששירתו יחד עמו באותה העת, היה זה פועל יוצא של השירות הצבאי האינטנסיבי - הקושי להמשיך להתפלל “כפי שמצופה מאדם דתי” גם לאחר מסעות מפרכים בלילה, כשיתר חבריך ליחידה מנצלים את הזמן למנוחה קצרה. החיילים שלצדו מספרים כי אל מול יתר חבריו ליחידה, מרביתם יוצאי קיבוצים ומושבים המזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, בנט זוהה כ”סמן הימני” של מגלן, יחד עם כמה חיילים בודדים נוספים. הוריו מעידים שלא ידעו דבר על משבר האמונה שחווה אחרי קורס הקצינים. “אלינו הביתה הוא הגיע עם כיפה. אני מניח שהוא לא רצה את התווית הזאת שהוא דתי”, אמר ג’ים בנט ל”הארץ”.

שיחות עם פקודיו לשעבר ועם בעלי תפקידים ביחידה אז מגלות יחס הגובל בהערצה לבנט הלוחם, שהפגין נחישות ודבקות במטרה. בתוך זמן קצר, בגיל 23, הוא הפך להיות מפקד פלוגה מבצעית ביחידת מגלן ודחף לבצע עוד ועוד משימות ומבצעים מעבר לגבול הצפוני. יש האומרים כי היה משימתי מדי, כזה שמסתכל רק על המטרה עצמה ופחות על האנשים סביבו. אחד מפקודיו לשעבר הגדיר זאת כך: “כשנפתלי רוצה משהו, הוא משיג אותו, גם באופן חסר עכבות”. מילות המנון מגלן שחיבר, מתארות את פעילותו של לוחם היחידה כמי ש”טורף את טרפו”, ובעיקר את המסתורין והחשאיות שצריכים לאפוף את פעילותם.

רצח רבין בנובמבר 95’ היה זה שגרם לבנט להחזיר את הכיפה לראשו. ביום ראשון שלמחרת רצח ראש הממשלה, היו אמורים בנט ופלוגתו לעלות לפעילות מבצעית בלבנון. לשם הוא כבר הגיע חבוש כיפה, כשאת המהלך הסביר לחבריו אז כתגובה לביקורת על הציבור הדתי באותה תקופה.

חצי שנה לאחר מכן הוביל בנט את הפלוגה המבצעית של היחידה בלחימה במבצע ענבי זעם. בראיון שנתן בעבר ל”זמן חיפה” תיאר איך התוכנית המבצעית של הפלוגה, שכללה הליכה ממושכת בציר שהיה אמור לקחת יומיים, השתנתה בהחלטתו: ללא תיאום עם הדרג מעליו, לקח את 67 לוחמי הפלוגה לדרך, והחליט כי הם יבצעו את המשימה בתוך לילה אחד, ולא בתוך שני לילות כמתוכנן. אחד מחייליו, שנקע את רגלו, החל לצלוע ועיכב את שיירת הלוחמים כולה. בנט הציב בפני החייל הפצוע שתי ברירות: או שהוא חוזר לישראל, או שהוא הולך עם הלוחמים בקצב המהיר עליו החליט, מבלי לפצות את פיו. לבסוף, הגיעו הלוחמים בן לילה לנקודה שנקבע מראש. החייל הפצוע פונה במסוק, והתברר כי הוא שבר את רגלו בפעילות אך למרות זאת המשיך במסע בהרי דרום לבנון. יו”ר הבית היהודי לעתיד, שגאוותו על פעילותו המבצעית ושירותו הצבאי ניכרת גם בתעמולת הבחירות שלו, אמר אז בראיון: “זה מסמל את מה שאני דורש מעצמי ומאנשי”.

לאחר המבצע בנט גמר אומר לסיים את תפקידו בצבא כמפקד פלוגה. מראש הוא חתם על שלוש שנות קבע, שהיו אמורות להסתיים כמה חודשים לאחר סופו של מבצע ענבי זעם. באותה תקופה חלה אצלו “ירידת מתח”, כפי שמגדירים זאת חבריו. חלק מהם אומרים, כי פשוט “נמאס לו מהצבא” - ובחלק מהזמן הוא פשוט לא היה ביחידה עצמה, בתיאום עם מפקדיו.

לאחר שהשתחרר ב–96’, הוצב בנט ביחידת מילואים של אוגדה מובחרת בצה”ל. חבריו מספרים כי גם בתקופה שבה התגורר בארצות הברית, דאג להגיע לכל קריאת מילואים. במבצע חומת מגן למשל, הוא הגיח במיוחד כדי להשתתף בלחימה בערי הגדה המערבית. במלחמת לבנון השנייה שימש כסגן מפקד פלוגה, והוביל מבצע נוסף ביחידת הסיור בגזרה המערבית בלבנון, תחת פיקודו של מפקד הגדוד במילואים, חברו הטוב מהשירות, אוגש. לאחר המלחמה, הוא פירסם מאמר נוקב ב”TheMarker”, שבו ביקר את הקצינים הבכירים וכתב כי התוכניות המבצעיות של צה”ל היו “שבלוניות וצפויות ולא היתה התמודדות אמיתית עם היערכות חיזבאללה”.

רבים מחבריו של בנט הגיבו בפליאה לראיון עם נסים משעל בערוץ 2, שבו אמר כי יבקש “פטור” מפינוי מאחזים והתנחלויות. בנט חזר בו מהדברים בהמשך. אחד החברים, שהעדיף שלא להזדהות בשמו, אמר כי “אין כזה דבר אצל נפתלי לסרב פקודה. אין המצאה שכזו”.

“אני לא רואה את נפתלי, כחייל וכקצין, לא מבצע את הפקודה. לא נראה לי בלקסיקון וזה לא הגיוני. הוא יכול דרך אגב לבקש לעשות משהו אחר, בשוליים, אבל אני לא רואה את נפתלי מסרב פקודה”, אומר גם אוגש. “ראיתי אותו מתווכח, נלחם, אבל בסוף, בביצוע, מה שצריך לעשות, עושים בצורה הכי טובה. אם יגידו לנו לפנות יישוב, אז עם דמעות בעיניים נפנה יישוב. זה באסה, אבל זה מה יש. אם זו היתה המשימה שהצוות שלו היה מקבל, הוא היה עושה אותה, בכאב. ואני לא יודע אם מה שאני אומר מפריע לו פוליטית, אבל נראה לי שגם קהל המצביעים שלו זה בסוף מי שמשרת ועושה. זה אנשים ממושמעים שמבינים שבסוף, כמו שזה מכונה אצלם, דינא דמלכותא דינא”.

ניסיונו הצבאי של בנט היה גם זה שבסופו של עניין הפגיש אותו עם אשתו, גילת עינב, הצעירה ממנו בחמש שנים. לפי גרסת בנט, גילת, בת מושב כפר אוריה החילוני שליד בית שמש, התחילה לשוחח איתו כשבא להרצות בפני חיילים בגבעת התחמושת, כשכבר היה סטודנט למשפטים. בנט היה במילואים, גילת היתה אז חיילת שאירגנה הרצאות לתלמידי תיכון. כשנה לאחר המפגש הראשון, ב–99’, התחתנו השניים. בני הזוג, שלהם ארבעה ילדים ‏(יונתן בן 7, מיכל בת 5, אביגיל בת 4 ודוד בן פחות משנה‏), התגוררו במשך תקופה קצרה בירושלים, לפני שנישאו, עברו להתנחלות בית אריה שבחבל בנימין ומשם עברו לאפר איסט סייד בניו יורק, בעקבות חלום ההיי־טק של בנט.

היה ברור שיהיה מנכ”ל

בספר העצות שלו לסטארט־אפיסטים, “אקזיט”, שאותו הפיץ חינם באינטרנט, ממליץ בנט ליזמים המבקשים לגייס כסף מקרנות הון סיכון לספר את החדשות הרעות מיד בהתחלה - לחשוף את חולשותיהם, על מנת שלא יבזבזו זמן מול המשקיעים הפוטנציאליים על מהלך שבסופו של דבר לא יצליח. ובכן, אם מישהו מיריביו הפוליטיים של בנט חשב שאפשר יהיה לנגח אותו באמצעות שנות ההיי־טק שלו, נמסור את החדשות הרעות מיד בהתחלה: בעולם ההיי־טק בעל התדמית השמאלנית והליברלית, נראה שבנט הוא דמות נערצת. כל מי שבא איתו במגע, גם אם דעותיו הפוליטיות רחוקות מאוד מאלה של ראש מפלגת הבית היהודי, מלא בשבחים על כושר הניהול, המנהיגות, החזון, היושר האישי והתחכום העסקי של האיש.

ההרפתקה ההייטקיסטית של בנט החלה בשנת 99’, בגינה ציבורית בירושלים. ארבעה צעירים בסוף שנות ה–20 לחייהם התכנסו שם, כשהם מצוידים בפנטזיות. חבר הביא חבר: מיכל צור ובן אנוש הכירו מהתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, ומאימוני השחייה. בן אנוש הביא את בנט, שאותו הכיר מהשירות הצבאי המשותף, וצור הביאה את ליאור גולן, היחיד מבין הארבעה שהיה בעל הכשרה טכנית, שהיה אז השותף שלה לדירה. כך נוסדה סאיוטה, החברה שהביאה לבנט את המיליונים שאיפשרו לו כמה שנים אחר כך להחליט שעשה מספיק לביתו, ושהוא יכול להתפנות לעשייה ציבורית ופוליטית.

בהתחלה לא ידעו הארבעה מה הם בדיוק עושים. מעבר לרצון להקים חברת סטארט־אפ, לא היה להם מושג באיזה כיוון ללכת, אבל גם אם לא היה ברור בדיוק איזה מוצר לפתח, מהר מאוד היה ברור מי יעמוד בראש החברה הצעירה. “לחלקנו הדבר הזה היה פחות חשוב. זה עניין של ניסיון ואגו, וכנראה טיפוס איי נשאר טיפוס איי”, אומרת מיכל צור בשיחת טלפון ממקום מושבה הנוכחי בניו יורק. “לנפתלי היה ברור שהוא יהיה המנכ”ל, וגם לנו כנראה, כי הוא היה הכי כריזמטי, ודיבר הכי יפה, ואני חושבת שהוא גם מהר מאוד רכש את הכישורים להיות מנהל מאוד טוב.

“יש כל מיני סוגים של מנכ”לים, ואצלו יש השילוב הנדיר של שני דברים - גם אדם מאוד כריזמטי שיודע לדבר מאוד יפה, וגם מנהל מאוד טוב פנימה. הוא יודע לנהל טקטית וגם יודע לנהל אנשים. הדבר שהכי מאפיין את נפתלי, זה שהוא לומד מטעויות. כשהוא מקבל הערה או שנותנים לו פידבק, הוא מפנים ומשנה את ההתנהגות שלו”.

המוצר הראשון שסאיוטה פיתחה היה כרטיס אשראי חד פעמי לקנייה באינטרנט, אבל מהר מאוד התברר שיישום הרעיון הוא יקר מאוד, וסאיוטה התקשתה למצוא מימון למוצר. “הבנו שאף אחד לא מוכן לשלם על זה, אבל בגלל שכבר התחלנו להתעסק בעולם כרטיסי האשראי, אז זה התחום שאליו התגלגלנו, אשראי, קניות באינטרנט, אבטחה מפני הונאות”, מסבירה צור. “בשלב מסוים התחיל גם הסיפור של הפישינג, שאנשים קיבלו מייל כאילו מהבנק שלהם, אבל בעצם זה לא היה הבנק שלהם ששלח להם את זה, ובאנו ופיתחנו פתרון לזה. אז הגיעה הבוננזה הגדולה באמת - פתרון להעלאת רמת הביטחון למי שגולש בבנקאות מקוונת. היום לדעתי כמעט כל הבנקים בעולם משתמשים בזה”.

אחרי תקופת ההקמה עבר בנט לניו יורק עם משפחתו למשך כארבע שנים, וניהל משם את הפיתוח העסקי של החברה. אשתו עבדה כשפית קינוחים במסעדות שלפחות חלקן אינן כשרות, וזכתה, אגב, שאפילו ה”ניו יורק טיימס” יחמיא לקרם ברולה שלה. אבל לא הכל היה קרם ברולה: בדרך אל האקזיט המוצלח, נאלצה סאיוטה להצטמצם עד כדי פיטורים של שני שלישים מכוח האדם שלה, והיתה פעמיים על סף פשיטת רגל. בנט בעצמו תיאר בראיון ל”Markerweek” לפני כמה חודשים, את התקופות הקשות, בבדיחות דעת של מי שבדיעבד יודע שניצח. “המוצר הראשון נכשל... חיינו בדירת סטודנטים, וזחלנו על הגחון בשביל להציל את החברה. חייתי בניו יורק ארבע שנים, שבהן לא ידעתי אם אגמור את החודש. גירדנו את רמת ההישרדות במשך שנתיים, וכל הזמן יזמנו עוד יוזמות. רובן נכשלו. נגמר לנו הכסף. היה לנו קצה חוט - משקיעים שאמרו שאם נצליח לגייס מיליון דולר, הם יביאו לנו 2.5 מיליון דולר. הצלחנו לגייס 800 אלף ואחד השותפים גייס מסבתו את ה–200 אלף הנותרים. מהנקודה ההיא כבר לא דאגנו לחברה, כבר לא דאגנו למוצר, רק רצינו להחזיר לסבתא שלו את הכסף”.

ליאור גולן, אחד היזמים וסמנכ”ל הטכנולוגיות של סאיוטה, סיפר על הרגע שבו הצליח לשכנע את בנט לעשות את התפנית שבסופו של דבר העלתה את החברה על הדרך להצלחה ולכסף הגדול. “הצלחנו להביא את החברה למצב שהיו כבר מכירות משמעותיות, אבל נתקענו שוב. יצאנו עם מוצר שהאמנו שיביא לנו צמיחה, אבל לא תפס. נפתלי ישב בניו יורק, אני בארץ, ואז עלה לי רעיון לספין על המוצר הזה, שבדינמיקה של השוק היה יכול להביא לפריצה שייחלנו לה.

“במשך חודש־חודשיים ניסינו לנדנד לו במסנג’ר, אבל לא היה לו זמן להקשיב לרעיון שלי. בסוף נסעתי לניו יורק וביקשתי ממנו להצטרף אלי לקניית חזיות לאשתי. מכיוון שהוא חיבב אותה, הוא הסכים להקדיש לזה זמן, ובא איתי לחנות ויקטוריה’ס סיקרט. שם פתאום היה לו זמן, סיפרתי לו את הרעיון שלי, ונפלה לו הלסת. זה בסופו של דבר היה מה שהביא את הפריצה, הרעיון ששינה את דרכה של סאיוטה. הוא מאוד מפוקס בלהשיג את המטרה שלו ולפעמים הוא לא מקשיב למה שקורה מסביב, אבל כשהוא שומע, הוא פתוח לשנות את דרך המחשבה שלו”.

האקזיט המיוחל

בדצמבר 2005 מכרו בנט ושותפיו את סאיוטה, שכבר היתה אז חברה עם 140 עובדים, לחברת RSA האמריקאית. אף על פי שסאיוטה נמכרה בסופו של דבר ב–145 מיליון דולר, הוא עצמו נותר, לפי ההערכות, עם כארבעה מיליון דולר. בנט סירב לאשר זאת, ומסר כי מה שהרוויח כאזרח הוא עניינו הפרטי.

צור מספרת שבנט ניצח על תהליך המכירה ביד רמה. “נפתלי עשה עבודה מאוד טובה מול הקונים הפוטנציאליים. למעשה היה קונה אחר ששם הצעה על השולחן כמה שבועות לפני המכירה, הצעה הרבה יותר נמוכה. מה שהיה חשוב לנו, זה שימור עובדים וגם שימור סאיוטה ישראל. בדיעבד, עשינו טעות שמכרנו, כי מכרנו בזול. היינו אז בסביבות 10 מיליון דולר מכירות, והיום זה כמעט 200 מיליון דולר. אבל היה צריך להחליט אם להמשיך לקחת סיכון ולהמשיך לגדל את החברה, והחלטנו שהגיע הזמן למכור. נפתלי הוביל את המשא ומתן ועשינו תרגיל מהסרטים. RSA היו בטוחים שהמתחרה הישיר שלהם עומד לקנות אותנו, ולכן נתנו הצעה יותר גבוהה”.

גולן: “העסקה כמעט התפוצצה כי אנחנו התעקשנו שחמישה מיליון דולר יילכו לעובדים כבונוסים. המשקיעים חשבו שאנחנו בוגדים בהם ולא אהבו את זה. אנחנו הסברנו ל–RSA שזה לטובתם. דאגנו שהעובדים יהיו מרוצים”. אחרי האקזיט נשאר בנט בסאיוטה לעוד חצי שנה, ואז עזב והלך לעשות מילואים במלחמת לבנון השנייה. גולן נשאר עוד שנה וחצי בחברה, לסייע בהעברתה לידי בעל הבית החדש.

גולן ובנט שמרו על קשר גם בשנים שבהן היה בנט ראש לשכתו של נתניהו, וכשעזב, בדיוק סיים גם גולן את העבודה ב–RSA, והשניים החלו להשקיע בעצמם בחברות היי־טק וביזמים צעירים. גולן מספר שאפילו שקלו השקעה בחברה קטנה בשם ווייז, אבל הניחו שהיא לא תצליח לעמוד מול שירותי הניווט שיציעו אפל, גוגל ונוקיה. בדיעבד, כמובן, התברר שטעו בגדול.

כשנתקלו בחברה הצעירה סולוטו, שפיתחה פתרונות לאבחון ותיקון אוטומטי של בעיות במחשב, החליטו לנסות לסייע לה. בנובמבר 2009 יצאה סולוטו לסיבוב שני של גיוס משקיעים, ופנתה לקרנות ההון סיכון בסמר וגיזה. “סולוטו מצאו חן בעינינו ונפתלי התלהב כל כך, שהציע להיות מנכ”ל. ניסינו לעזור להם לקבל כסף מבסמר, והתנאי שלהם היה שנפתלי ייכנס לחברה כמנכ’ל”, מספר גולן. בסמר וגיזה הכירו את בנט משום שהיו מושקעות בסאיוטה, והרגישו שהמיליונים שלהן יהיו בטוחים יותר אם הוא יהיה מעורב גם בסולוטו. לצורך העניין הוזז מתפקידו המנכ”ל שכיהן אז, תומר דביר, שהקים את סולוטו יחד עם ישי גרין, ובנט תפס את מקומו. אבל תקופת הכהונה שלו היתה קצרה מאוד - שלושה חודשים בלבד. הוא מונה בסוף אוקטובר, ובתחילת פברואר כבר הודיע שהוא עוזב לטובת משרה כמנכ”ל מועצת יש”ע.

אדם פישר, אחד השותפים בבסמר, בישל יחד עם בנט את עסקת סולוטו, ולא היה מרוצה, בלשון המעטה, מהנטישה המהירה שלו. “הוא היה חלק מהסיבה העיקרית שהשקענו. אנחנו נוטים להאמין ביזמים שהצלחנו איתם בעבר. בנט חיפש להיות מנכ”ל של חברה, ואנחנו הרגשנו שזה מוקדם להשקיע בסולוטו, אלא אם יהיה שם שינוי. זו לא היתה הצנחה כי הוא היה יועץ של סולוטו והם היו קרובים אליו. אחרי שלושה חודשים הוא עזב. הופתענו וכעסנו.
בנט מגיע להצביע בפריימריז ב"בית היהודי" בנובמבר 2012. האם נתניהו יעניק לו ארבע שנים באופוזיציה לחשוב על מעשיו הרעים
בנט מגיע להצביע בפריימריז ב"בית היהודי" בנובמבר 2012. האם נתניהו יעניק לו ארבע שנים באופוזיציה לחשוב על מעשיו הרעים. צילום: אלון רון

“זה נורא קשה למשקיע שחושב במונחים של דולרים, לחשוב על כל דבר שהוא מעבר. כשהכסף שלך שם זה כואב ובעיקר מפתיע, בגלל הזמן הקצר. זה לא מצב נוח. אבל למרבה המזל היה בסולוטו צוות חזק, שמיד המשיך הלאה ושיקם את ההנהלה של החברה. אני חושב שעמוק בתוכנו אנחנו מכבדים מישהו שאומר עשיתי מספיק בצד העסקי ואני רוצה לתרום, גם אם לא מזדהים עם הכיוון. אבל אם היינו יודעים שהוא מחפש אופציה פוליטית, לא היינו לוקחים אותו. אבל יחסית, זה לא היה כזה נורא. תומר דביר חזר לתפקיד ולמעשה לא קרה כלום”.

בסולוטו מספרים שבנט היה מנהל מוכשר ואהוב, אף על פי שהובא אליהם מבחוץ ועזב מהר מאוד. רועי אדלר, סמנכ”ל מוצרים בסולוטו בתקופת בנט, המשמש בתפקיד זה עד היום, מספר: “הוא איש מבריק בצורה בלתי רגילה, מוכשר, חכם. עד לאחרונה הייתי מתייעץ איתו ברמה יומיומית בנושאים עסקיים. הוא מאוד עזר לנו, תרם לחברה. בתור איש עסקי, אחד הפוקוסים החזקים שלו היה לעשות את המינימום הנדרש שייתן את המקסימום, ולהמשיך למינימום הבא. הוא מאוד יעיל, מאוד ביצועיסט. יש אלילים גדולים ממנו בתחום ההיי־טק, אבל הוא תותח. עצוב לי שזה הכיוון שהוא לקח מבחינה פוליטית”.

גם ישי גרין, אחד היזמים של סולוטו, אומר שלא כעס על ההצנחה. “אותי זה לא הרגיז, שמחתי שהוא בא כי רצינו ללמוד ממנו. ברגע שהוא ראה שאנחנו מסתדרים לבד, הוא שיחרר. בזכותו קיבלנו את הכסף. אנחנו גם נעשה אותו קצת יותר עשיר יום אחד, כי יש לו עדיין אחזקות בסולוטו. כשהוא עזב הוא אמר שהוא חייב להגשים את האידיאל העצמי שלו, והוא היה מאוד מודאג מההתנהלות של הליכוד. הוא אמר שהוא לא יכול יותר לחכות וחייב להתחיל להשפיע.

“יש הרבה אנשים שהתפקדו לבית היהודי כדי שהוא ימונה להיות הראש. מעולם לא הקשבתי לאנשי ימין, לפני שפגשתי את נפתלי. כראש מועצת יש”ע הוא עשה לנו סיור בשטחים. אני לא זוכר איזה יישובים ראינו, אבל זה היה שוק בשבילי. ראינו שיש שם בתי קפה ואנשים עושים יין, ובעיקר ראינו טבע. הוא ניסה להסביר שהפתרון לבעיית הדיור הוא שם. ככה הוא חיבר בין ההיי־טק לבין ההתנחלויות”.

היי־טק כמודל לפוליטיקה

רבים מאלה שהכירו את בנט בעולם ההיי־טק, התגייסו לסייע לו גם בפאזה הפוליטית שלו. ניל כהן ומייקל אייזנברג, שניהם שותפים לשעבר בקרן ההון סיכון “יזראל סיד ונצ’רז”, השקיעו בסאיוטה בזמנו וגם תרמו כספים לפריימריז של בנט: אייזנברג תרם 44 אלף שקל, וכהן תרם 15 אלף שקל. כהן טוען שדווקא ניסה להניא את בנט מהכניסה לפוליטיקה, אבל היום הוא שמח שלא הצליח.

“פגשתי אותו אחרי שסאיוטה נמכרה, ושאלתי אותו מה הלאה, אז הוא אמר, משהו ציבורי. אני טענתי שהוא יכול לתרום יותר אם יקים עוד סאיוטה”, אומר כהן. “ניסיתי לשכנע אותו שהוא יכול לשרת את המדינה הכי טוב אם יבנה עוד חברה וייצר עוד הרבה מקומות עבודה, אבל הוא היה נחוש, וכשהוא נחוש קשה לעצור אותו. אז לפני שבע שנים חשבתי שהוא צריך להישאר בהיי־טק, אבל היום העובדות מדברות בעד עצמן. אם היינו מדברים לפני חצי שנה היינו מהמרים שיאיר לפיד יקבל פי חמישה קולות ממנו. כרגע הסקרים אומרים שהוא פי 1.5 מלפיד. היום כבר לא הייתי מייעץ לו לחזור לבנות חברה בהיי־טק, כי הוא מסוגל להרבה יותר. היום אני רוצה שהוא יביא את היכולות שלו לזירה הפוליטית, ואני מקווה שכל העם ייהנה מזה”.

אחרים מסתייגים מהדרך הפוליטית שבה בחר, אבל עדיין מעריכים אותו באופן אישי. “החלום שלו היה לשחזר בפוליטיקה את מה שהוא עשה בסאיוטה, שזה צוות שעובד מאוחד למען מטרה, בלי פוליטיקה פנימית. הצלחה משותפת”, אומר גולן. “אם הוא היה מרכז או אפילו ימין מתון, אולי הייתי מצביע לו. אני חושב שהוא פרגמטי, אבל הוא בהחלט בדעות הבסיסיות שלו מאוד ימני. הוא לא מאוד דתי בהכרח, אבל הוא מאוד ימני. התיישבות בשטחים היא מאוד בלבו. הוא תינוק שנשבה. המפלגה שלו בהחלט מייצגת את הדעות שלו בתחום הלאומי”.

אורי ריבנר, אחד העובדים הראשונים שגויסו לסאיוטה, אומר שהוא יודע על ההתגייסות למען בנט בעולם ההיי־טק, אבל לדבריו, לא מדובר במשהו מאורגן, אלא בבחירה אישית של רבים שהתרשמו ממנו לטובה. “אני חושב שיש אנשים שהתפקדו לבית היהודי כדי להצביע לו. אני מכיר הרבה אנשים שבהשקפתם הם מרכז־שמאל והם לא אוהבים את התוכנית המדינית שלו אבל עדיין מצביעים לו, כי הם מתרשמים מהיכולות שלו. יש אנשים שבהחלט, בניגוד לעמדותיהם הפוליטיות, רוצים אותו בממשלה. יש הרבה שמתלבטים בינו לבין ציפי לבני”. לא בטוח שאלה בענף ההיי־טק שמתכוונים לתמוך בבנט ישתוללו משמחה כשיגלו עובדה שהחלה להיות מופצת בפייסבוק לקראת סגירת גיליון זה: יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, ביקש מאחיו, חגי עמיר, להצביע גם הוא עבור בנט.
מימין למטה: מייסדי סאיוטה מיכל דור, ליאור גולן, אמיר אורעד, נפתלי בנט ונירה ריבנר־ספורטה (מעליהם עומדים היועצים האמריקאים של החברה). החברה מוכרת ב-200 מיליון דולר בשנה כיום
מימין למטה: מייסדי סאיוטה מיכל דור, ליאור גולן, אמיר אורעד, נפתלי בנט ונירה ריבנר־ספורטה (מעליהם עומדים היועצים האמריקאים של החברה). החברה מוכרת ב-200 מיליון דולר בשנה כיום. צילום: באדיבות ארכיון סאיוטה

“הסמן השמאלי ביש”ע”

אפיזודה שנגמרה בהרבה פחות צל"שים, היתה כהונתו של בנט במועצת יש"ע. בנט נכנס לתפקידו כמנכ”ל מועצת יש”ע בינואר 2010 לאחר התפטרותו של פנחס ולרשטיין מהתפקיד, בימי היו”ר דני דיין. ולרשטיין היה סמל הדור הישן, ממייסדי גוש אמונים. עבורו מועצת יש”ע היתה מוסד לובי של המועצות המקומיות בשטחים. יומו היה עמוס בפגישות עם גורמי מקצוע במשרדי הממשלה, איתם הוא דן בהנחות לתיירות ומימון אוטובוסים ממוגני ירי. הוא התפטר לאחר שסבר שעל מועצת יש”ע להוביל קו תקיף יותר נגד הקיצונים.

ההיכרות בין דיין, שמכר חברת מחשוב בעצמו בעבר וידוע כמשקיע בהיי־טק, לבין בנט היתה שטחית. בפגישה הראשונה ביניהם פרש בנט חזון להצעדת המתנחלים לעידן מתוחכם הרבה יותר. פחות אוטובוסים והפגנות ויותר שיווק של רעיונות. בנט ראה את מועצת יש”ע לא כמשרד לובי אלא כזרוע לשינוי המדינה. הוא הוצג בפני הנהלת מועצת יש”ע בישיבה שנערכה במלון הייאט בירושלים בינואר 2010. רוב חבריה פגשו בו בפעם הראשונה. היחיד שהתנגד למינוי היה עו”ד יוסי פוקס חבר ליכוד, בעל קו מיליטנטי. הוא נימק זאת בכך שבנט “הוא הסמן השמאלי במועצת יש”ע”.

בנט נכנס לתפקידו במועצה עם שאיפות גדולות. הוא רואה עצמו חלק מהדור הזקוף החדש של הציונות הדתית, המשוכנע שזה זמנו להחליף את ההנהגה החילונית הישנה של המדינה. היעד שלו הוא להיות ראש הממשלה הדתי הראשון. כמו אחרים הדומים לו, הוא סבור שהימין והדתיים הם הרוב במדינה, אך מי שמונע מהם להוציא לפועל את תוכניותיהם זה התקשורת, בתי המשפט והאקדמיה. המפתח לשינוי עובר לטעמו בשינוי התודעה מהיסוד. חלק ניכר מתקציב הפעילות של מועצת יש”ע השקיע בנט בקמפיינים משני תודעה כביכול, ואף על פי שהוא עצמו לא סבל בהכרח מיחס שלילי מהתקשורת, הוא עסק באופן אובססיבי בביקורת התקשורת. אחת הפעולות הראשונות שלו במועצת יש”ע היתה הקמת מטה הסברה.

מהר מאוד גילו במועצה כי קנו חתול בשק. “חשבנו שהוא בא להיות מנכ”ל המועצה. התברר לנו שמדובר במנכ”ל פרויקט נפתלי בנט”, אמר אדם שעבד עמו במועצה. בראשית הדרך, בנט הוציא לדרך את קבוצת פייסבוק ישראל שלי. הוא סבר כי מועצת יש”ע היא מותג בעייתי, שיהיה לו קשה לפרוץ את גבולות המגזר המתנחלי. הוא הגה רעיון, יחד עם איילת שקד, להקים קבוצת פייסבוק שתקדם את ערכי הציונות בד בבד עם ערכי ההתנחלויות.

בתחילה, במועצת יש”ע הסתירו את הקשר, אך במהרה הוא הפך להיות סוד גלוי. המועצה מימנה במאות אלפי שקלים את שכרו של יועץ התקשורת של ישראל שלי, משה קלוגהאפט, שמשמש כיום כמנהל הקמפיין לכנסת של בנט. בישראל שלי זיהו במהירות את הנישה של אקטיביזם באינטרנט, ופתחו בקמפיינים שונים שקראו לתומכיהם לפעול: להחרים חברות ישראליות שעובדות עם העיר הפלסטינית החדשה רוואבי, ללחוץ על בנק לאומי שלא להעמיד מימון לאיש עסקים פלסטיני שפועל במזרח ירושלים, ועוד. אחד הקמפיינים המזוהים ביותר איתם קרא להחרים את בנק מזרחי טפחות, בשל דברים שאמר כביכול הפרזנטור שלהם, דביר בנדק, נגד אריאל. בסוף התברר שבנדק כלל לא אמר את הדברים, והתנועה נאלצה להתנצל.

אחד מהמהלכים של בנט שעוררו זעם רב בקרב מעסיקיו היה הפצת תמונות הגופות של משפחת פוגל, שנרצחו בביתם באיתמר במארס 2011. מיד בצאת השבת, הפיצה התנועה תמונות של ארבעה מבני המשפחה, שחוטים במיטתם. לתמונות לווה פיקסול מינימלי של אזור הפנים. הפצת התמונות גרמה לסערת רוחות. פעיל המקורב לנעשה וביקש להישאר בעילום שם אמר ל”הארץ” כי “אז הבנתי שמדובר באיש עם שיקול דעת לקוי”.

אבל החיכוכים המשמעותיים יותר היו סביב סוגיית הסמכויות והעצמאות. בנט, ייאמר לזכותו, הוא הפוך מהקלישאה של אנשים שמתחנפים כל הדרך למעלה ודורכים על אלו שכפופים להם. אנשים שעבדו תחתיו מלאי התפעלות ממידותיו האישיות, נחמדותו, כישוריו וחיוכו. אך בקרב מנהליו, הסיפור הוא אחר לגמרי.
בנט, אשתו ובנם במשרדי סאיוטה. חיו בדירת סטודנטים בניו יורק
בנט, אשתו ובנם במשרדי סאיוטה. חיו בדירת סטודנטים בניו יורק. צילום: באדיבות ארכיון סאיוטה

הפיצוץ הראשון היה בתקופת הקפאת הבנייה. במועצת יש”ע החליטו לאחר ישיבות ממושכות שהאסטרטגיה למאבק היא לתקוף את עניין ההקפאה עצמו, ולא את נתניהו. ההחלטה הזאת התקבלה לנוכח העובדה שנתניהו היה פחות משנה בתפקיד, ואף פוליטיקאי מרכזי לא הרים את נס המרד נגדו. לכן, הבינו שם, אי אפשר לפגוע בנתניהו. למרות זאת, פעם אחר פעם - כך חשד נתניהו - תידרך בנט את סימה קדמון, פרשנית “ידיעות אחרונות”, נגד נתניהו. הדברים הגיעו לשיא בראיון שנתן לשלום ירושלמי ב”מעריב”, שבו תקף באופן חזיתי את נתניהו. גורם שעבד אז בימין טוען שזהו מהלך מחושב של בנט. “הוא הכין לעצמו תירוץ למה הוא מסוכסך עם נתניהו. כולם יודעים שביבי זרק אותו מהלשכה, כמה שנים קודם, בגלל ההתנהלות האישית הבעייתית שלו. אז בנט התחיל לתקוף אישית, כדי שהוא יוכל לטעון שהיחסים הלא טובים התחילו בתקופת ההקפאה”.

בתקופת ההקפאה יזם בנט גימיק נוסף, המלמד על התנהלותו. ב–31 בדצמבר 2010 בשעת ערב, נרצחו בפיגוע ירי ארבעה ישראלים שנסעו על ציר 60, סמוך לכפר בני נעים. ההרוגים היו מההתנחלות בית חגי. דיין שהה בחו”ל. בנט הגיע למקום, ולאחר שורה של התייעצויות טלפוניות, כינס מסיבת עיתונאים מאולתרת בפתח בניין המזכירות. “ממחר אין יותר הקפאה. חוזרים לבנות כרגיל”. למחרת, הוזמנו עיתונאים לאירוע בנייה של מועצת יש”ע בהתנחלות גבע בנימין. בנט, בג’ינס וטי־שירט, עירבב מלט וחייך. אך כעבור כמה ימים התברר כי המבנה שבנט בנה בהפגנתיות הוחרג מצו ההקפאה, בשל צורכי ציבור דחופים. מהלך “שוברים את ההקפאה” היה לא יותר מתרגיל יחסי ציבור בשביל צילום בעיתון. בנט נאלץ להתקשר לעיתונאים ולהתנצל שהטעה אותם.

הפיצוץ הסופי הגיע בעקבות המחאה החברתית. בנט סבר שהמחאה תוביל לבחירות כלליות, שבהן יוכל להשתלב. במועצה התלבטו מאוד מה לעשות בעניין, ובסוף החליטו שהפוקוס המרכזי היה ונשאר ההתנחלויות, ואין בכוונתם להיכנס לנושאים נוספים. בנט מאוד לא אהב את ההחלטה. הוא נימק זאת במשנה האידיאולוגית שלו בדבר הצורך להגיע לקהלים חדשים, לעסוק בסוגיות נוספות, לשבור את הקו הירוק וכיוצא בכך. בסוף הוא החליט לפעול על דעת עצמו: דיין שוב היה בחו”ל, ובנט יצא לסיבוב בשדרות רוטשילד. כשדיין חזר לארץ, הוא קרא לו למשרדו ושיחרר אותו לדרכו. בנט, בשיחות עם עיתונאים, תלה את פיטוריו בכך שמועצת יש”ע לא משכילה לצעוד קדימה ולעסוק בנושאים הנוגעים לכלל עם ישראל. כך או כך, פרק זה של חייו לא הסתיים ברוח טובה כנראה: עובדה היא שדני דיין מככב כיום בתשדירי הבחירות של הליכוד ביתנו, המכוונים נגד בנט.

המסלול לראשות הממשלה

לאחר שפוטר, פנה בנט לפוליטיקה. זו היתה שאיפתו מלכתחילה, ומועצת יש”ע היתה רק תחנת ביניים. בכנסת עוד זוכרים את בנט יושב במזנון עם שלום שלמה, יועצו הפוליטי של נתניהו בימי האופוזיציה, ומתכנן את המסלול שלו לראשות הממשלה. הצעד הראשון היה להצטרף למפלגה שמייצרת ראשי ממשלה. עוד בינואר 2007 הצטרף בנט לתנועת הליכוד. שותפתו לדרך, איילת שקד, התמודדה גם היא בבחירות למרכז הליכוד בינואר 2012, ונבחרה. את תקופתו במועצת יש”ע ניצל כדי להעמיק את הקשרים בליכוד, ופטרונו הפוליטי היה השר משה יעלון, שמעריך מאוד את בנט והשקפותיו.

בפברואר 2012 פירסם בנט את תוכניתו המדינית, המכונה “תוכנית ההרגעה”. התוכנית מדברת על סיפוח שטחי C, מתן אזרחות לפלסטינים שם, העברת עזה למצרים, והשקעה מסיבית בתשתיות שיקלו על חיי הפלסטינים. התוכנית הזאת נולדה במועצת יש”ע, והם רתחו שם כאשר ראו את בנט מציג אותה כתוכנית עצמאית שלו. בישיבות פנימיות במועצה סוכם שבנט יתחיל להפיץ את הרעיונות הללו כבלון ניסוי. אך כשעזב, הציג אותם כתוכנית שלו. בשיחות עם מקורביו, טוען בנט שעיקרי התוכנית לא חשובים, אלא עצם הצגתה מול טענת השמאל שלימין אין תוכנית נגדית לפתרון שתי המדינות. אך למרות התוכנית המדינית והשיח שעורר סביבו, הבין בנט שאין לו סיכוי בליכוד. מקורב לבנט אמר ל”הארץ” כי הוא רצה להתמודד באחד המחוזות של הליכוד, כדי להיכנס לכנסת. אך מהבדיקות שקיים הבין שנתניהו יעשה הכל כדי למנוע את בחירתו. בנט מכחיש את הדברים.

בצר לו, החליט באפריל 2012 להקים את מפלגת ישראלים, על שם תנועה חילונית־דתית שהקים רק חודש קודם לכן, ולרוץ לכנסת עם איילת שקד ואביחי רונצקי, הרב הצבאי הראשי לשעבר. בנט החל בניסיונות לגייס שמות מוכרים כמו הפובליציסט יועז הנדל, שעזב גם הוא באותה תקופה את לשכת ראש הממשלה כשברקע פרשיית נתן אשל.

בדומה לדרך שבה הוא מנסה לשווק את הבית היהודי היום, הוא הציג את מפלגת ישראלים כלפי חוץ כמפלגה לא סקטוריאלית, כלומר כזו שאינה מזוהה רק עם ציבור המתנחלים או הציבור הדתי־לאומי. אלא שבשיחות עם אנשים שניסה לגייס למפלגה הוא הציג אסטרטגיה פוליטית הפוכה לחלוטין, שהזכירה את זו של בנימין נתניהו. בנט הבהיר כי הוא מכוון בראש ובראשונה לבסיס האלקטורלי הטבעי שלו - ציבור מצביעי הימין הדתי־לאומי, בדגש על המתנחלים.

אבל גם מפלגת ישראלים הפכה לאפיזודה קצרת מועד, בלשון המעטה. קריסת תרגיל האחדות של מופז ונתניהו הביאה את בנט למסקנה שעדיף לרוץ בבית היהודי, כמעט כברירת מחדל, אחרת יואשם בפיצול הגוש הדתי, האשמה חמורה במונחים מגזריים. בתוך שלושה שבועות שכללו צילום משותף וכמה חוגי בית, נעלמה המפלגה כלא היתה. בנט עבר הלאה - הפעם כדי להתמודד על ראשות הבית היהודי נגד זבולון אורלב. במאי הכריז על מועמדותו, שהפכה אותו ליריב מר של נתניהו.
ספר פגישת המחזור של שבט בני עקיבא. גם במקרה זה בנט חיבר שיר
ספר פגישת המחזור של שבט בני עקיבא. גם במקרה זה בנט חיבר שיר .

בלשכה של שרה

הוא אמנם קרא שוב ושוב בנערותו את “מכתבי יוני”, ופלירטט עם האתוס הזה בשירותו הצבאי, אבל הריקוד האמיתי של בנט עם משפחת נתניהו מתחיל אי שם בשלהי 2006. הריקוד הזה עשוי להימשך זמן מה ואף להיות גורלי גם לעתיד המדינה

באפריל 2006 נחשב נתניהו למי שהקריירה הפוליטית שלו מתקרבת אל קִצה. כמה שבועות קודם לכן הוא הוביל את הליכוד לתבוסה בבחירות לכנסת ה–17. ממפלגה בת 38 מנדטים בהנהגתו של אריאל שרון התרסק הליכוד של נתניהו ל–12 מנדטים בלבד. נתניהו היה יו”ר של אופוזיציה חלשה ומובסת. הוא נחשב למת מהלך, שיחד עם חבריו למפלגה צפוי לנדוד שנים רבות במדבר הפוליטי. במקביל, יריביו הפוליטיים בתוך הליכוד החלו לזנב בו, מקורביו נטשו אותו ולשכתו התפרקה.

באותם ימים, בעוד נתניהו מחפש ראש לשכה, הכירה לו פעילת הליכוד בלהה ניסנזון את איילת שקד, מהנדסת ופעילת ליכוד בעצמה. נתניהו התלהב וגייס את שקד לנהל את לשכתו. זמן לא רב לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. הביקורת הציבורית הרבה על תפקודה של ממשלת אולמרט הפכה את נתניהו מפוליטיקאי דחוי לראש ממשלה פוטנציאלי ולמי שעומד בראש אופוזיציה שקמה לתחייה.

אחרי סיום המלחמה ביקש נתניהו משקד לאתר עבורו ראש מטה שיתניע מהלך להפלת ממשלת אולמרט. שקד פנתה לידידה הקרוב, ארז אשל, וביקשה ממנו המלצות למועמדים פוטנציאליים. אשל, מתנחל מכפר אדומים, הוא חיה פוליטית משונה. ב–95’, אחרי רצח רבין, הוא היה ממקימי תנועת דור שלם דורש שלום וב–99’ היה פעיל בעמותה שפעלה לבחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה. מאז החל לנוע ימינה במפה הפוליטית. הוא היה ממקימי ארגון השומר החדש, שסימן את המיעוטים הערביים בנגב ובגליל כאיום על חקלאים יהודים והתבטא בזכות נוער הגבעות ובעד סירוב פקודה. ביוני 2012 הוא מונה לתפקיד ראש מינהל חברה ונוער במשרד החינוך, שמוביל את הנחלת הקו הלאומני של השר גדעון סער.

כששקד פנתה אליו העלה אשל מיד את שמו של בנט, ששירת איתו במגלן. שקד הרימה את הכפפה ופגשה את בנט בבית קפה בקניון רננים שבאזור התעשייה של עיר מגוריו רעננה. בנט, שכבר היה חבר ליכוד, סיפר לשקד כיצד גדל על הספר “מכתבי יוני”, על הערכתו הרבה לנתניהו ועל תחושת השבר עמה חזר משירות המילואים שלו במלחמת לבנון השנייה.

שקד התרשמה מאוד מבנט. בסיום הפגישה שנמשכה שעה היא התקשרה לנתניהו ודיווחה שמצאה מועמד “בראש שלו”. מאז הפכו בנט ושקד ל”פאוור־קאפל” של הימין הישראלי. הם היו יחדיו בלשכת נתניהו וגם נטשו אותה יחדיו. כשבנט הלך למועצת יש”ע, שקד הפכה לזרוע האינטרנטית שלו כשהקימה את ארגון ישראל שלי. כשבנט יצא לכבוש את הבית היהודי, שקד היתה חיילת נאמנה. עד היום, בכל פעם שצריך להגן על בנט בתקשורת תמצאו שם מיד את שקד.
בנט ותומך נלהב. זמנה של ההנהגה החילונית עבר. רפרודוקציה: אבישג שאר־ישוב
בנט ותומך נלהב. זמנה של ההנהגה החילונית עבר. רפרודוקציה: אבישג שאר־ישוב.

בסביבתו של נתניהו היו מי שדחקו בו לא לקחת את בנט לתפקיד ראש המטה, ולבחור אדם מנוסה יותר שמעורה בביצה הפוליטית. אנשים שנתניהו שלח לגשש אצל בנט חזרו עם רושם שלילי. “במקום לשכנע עד כמה הוא מתאים לביבי, הוא שאל כל הזמן אם ביבי ראוי שהוא יעבוד עבורו”, אמר אחד ממקורבי נתניהו שפגשו אז את בנט.

למרות הכל, כשנתניהו פגש את בנט, זו היתה אהבה מבט ראשון. נתניהו התלהב מאוד מקורות החיים של בנט - קצין ביחידה מובחרת, דתי לייט והייטקיסט שעשה מיליונים באקזיט מוצלח. לכך נוספו הרהיטות של בנט, האנגלית השוטפת והאידיאולוגיה הימנית. “יש לנתניהו חולשה ליוצאי סיירות ועוד יותר מכך למיליונרים”, אמר אחד מיועציו של נתניהו באותה תקופה. “בנט הקסים אותו ברושם הראשוני”.

בין מי שעבדו עם נתניהו יש המספרים שהוא נוהג לעתים ביועציו כילד שקיבל צעצוע חדש. בתחילה הוא נלהב ונרגש, אך משתעמם במהירות, מניח את הצעצוע בצד ועובר הלאה, ליועץ הבא. המקרה של בנט, שעבד איתו בתנדבות, ללא שכר, לא היה שונה. ירח הדבש בין השניים לא נמשך זמן רב, אבל סביב מה שהתרחש ב–16 החודשים הבאים קיימים שני נראטיבים הפוכים. לפי גרסה אחת בנט הגיע ללשכת נתניהו מתוך אופורטוניזם ונכשל בתפקידו. לפי הגרסה השנייה, בנט הגיע לתפקיד מתוך אמונה בדרכו של נתניהו, אך התאכזב מהאיש ומסביבת העבודה שלו והחליט לעזוב.

במסגרת הכנת התחקיר, קיימנו שיחות עם חמישה מקורות שעבדו באותה תקופה בלשכת נתניהו או היו מעורים במתרחש בה. חלקם מאוהדי בנט וחלקם יריביו. על דבר אחד יש הסכמה - כמה ימים לאחר שבנט הגיע ללשכת נתניהו התגבשו בה שני מחנות. היועצים הפוליטיים הוותיקים - נתן אשל, אורן הלמן, אופיר אקוניס ואחרים מצד אחד, ובנט ושקד מהצד השני. “מהר מאוד בנט הגיע לחיכוך עם היועצים הוותיקים”, מספר מקור שעבד אז עם נתניהו. “הם לא אהבו אותו. חשבו שהוא מתנשא וקופץ מעל הפופיק”.

בנט מצדו לא התלהב ממה שמצא בלשכת נתניהו. מקורבי בנט לא הכחישו את העימותים עם היועצים הוותיקים וציינו כי “היה ברדק בלשכה ונפתלי עשה סדר”. לדבריהם, תוך זמן קצר “הלשכה הפכה להיות מסודרת והכל תיקתק”. נתניהו נתן אז לבנט חופש פעולה כמעט מוחלט.

אחד המהלכים שבנט עשה בלשכת נתניהו היה לפטר את היועץ הפוליטי אורן הלמן ‏(כיום סמנכ”ל רגולציה בחברת החשמל‏). באותו זמן, הוא ניסה להרחיק את יועץ התקשורת אופיר אקוניס ‏(כיום ח”כ בליכוד‏) שאותו לא היה יכול לפטר, וחיזק את מעמדו של היועץ הפוליטי שלום שלמה, שכיום מייעץ לבנט בבית היהודי.

מקורות מלשכת נתניהו באותה תקופה מספרים שבשבועות הראשונים הרביץ בנט בשאר היועצים את תורת הניו־מדיה שלו, ודחף להקמת מערך אינטרנט מסיבי לליכוד. הוא אף הביא את סאני סנילביץ’, גיסו של עו”ד אלדד יניב, כדי להקים מטה מתנדבים ומערך אינטרנט עבור הליכוד. במקביל, טוענים אותם גורמים, הזניח בנט את פעילות הליכוד בשטח. לדבריהם, אחרי כמה שבועות הבין בנט את שגיאתו, שינה כיוון ובנה לנתניהו תוכנית סיורים בכל רחבי הארץ. התוכנית, שבה שולבו מדי יום ארבעה־חמישה כנסים פוליטיים, התבררה כלא מציאותית מבחינת התנהלותו של נתניהו והתמסמסה במהירות.

“בתחום הביצועי נתניהו התלהב מאוד מבנט בהתחלה”, מספר אחד מיועציו הקרובים של נתניהו באותה תקופה. “אבל אחרי ירח הדבש הגיעו החיים האמיתיים. נתניהו לא קיבל חלק מרעיונותיו של בנט, שבעיניו היו בוסריים והעידו על חוסר ניסיון פוליטי. והרעיונות שכן קיבל לא הניבו את התוצאות הרצויות”.

הקמפיין להפלת אולמרט

המהלך המרכזי שלא הניב תוצאות היה הקמפיין להדחתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בעקבות דו”ח הביניים של ועדת וינוגרד על אירועי מלחמת לבנון השנייה. בנט החליט לדחוף את מחאת המילואימניקים, ולחבר אליה משפחות שכולות וגופים נוספים כמו תנועת תפנית של מקורבו של נתניהו, עוזי דיין, ואף ארגוני שמאל שונים.
בנט לא השתתף בישיבות של מטה המאבק נגד אולמרט, אולם הוא, כראש המטה של נתניהו, ותנועת הליכוד, היו מעורבים בצורה מסיבית בדחיפת המחאה ובמימונה. בנט שיגר לישיבות מטה המחאה שליח מטעמו - מקורבו של נתניהו יואב הורביץ ‏(כיום דירקטור ברשות השידור‏). בנוסף, מסמך “תוכנית המבצע” שחיבר בזמנו עוזי דיין תחת הכותרת “הביתה”, שהגיע לידי “הארץ”, גילה כי לפחות שני חברים קרובים של בנט, ארז אשל ויקיר שגב, מילאו תפקיד מרכזי במחאה.

מחאת המילואימניקים הגיעה לשיאה בהפגנה של עשרות אלפי אנשים בכיכר רבין במאי 2007, אולם לא הביאה להתפטרותו של אולמרט. בסביבת נתניהו דיווחו שהוא התאכזב הן מהתוצאות של המהלך, והן מהדרך שבה נוהל. לדברי אותם מקורות, כישלון המהלך הציבורי להדחת אולמרט היה אחת הסיבות לסיום עבודתו של בנט בלשכת נתניהו.

“במקום לתת למחאה נגד אולמרט לגדול בצורה טבעית ולא מפלגתית, בנט הפך להיות מעורב באופן אישי וקרוב מדי והדביק את נתניהו למחאה בצורה ברורה מדי”, אמר מקור בליכוד. “נתניהו, שהיה ממלכתי לכל אורך מלחמת לבנון השנייה, הפך פתאום לחתרן ולמי שמנסה לעשות הון פוליטי על גבם של מילואימניקים ומשפחות שכולות”.

גם יריביו של בנט וגם אוהדיו מסכימים שהוא הגיע לעבוד עם נתניהו מתוך מחשבה שהבחירות יוקדמו, הליכוד ינצח והוא ישתבץ בתפקיד בכיר בלשכת ראש הממשלה. האופוזיציה לא עניינה אותו והיתה רע הכרחי. הוא לא אהב את העיסוק בפוליטיקה הפנים־מפלגתית והעדיף להתמקד באסטרטגיה ומדיניות. לפיכך, אחרי שהתברר שאולמרט ישרוד פוליטית את דו”ח וינוגרד, עזיבתו של בנט את לשכת נתניהו היתה עניין של זמן.

לדברי מקורות בליכוד, אחרי המהלך הכושל להפלת אולמרט, עוד ניסה בנט לשכנע את נתניהו להצטרף לממשלת אחדות עם אולמרט - ואף ביצע כמה גישושים מול אנשי קדימה - אולם גם המהלך הזה לא הבשיל.

שרה ואני

מן המפורסמות היום שהחיכוכים של הצמד בנט־שקד לא נעצרו ביועצים הוותיקים, אלא הגיעו עד לגברת הראשונה, שרה נתניהו. האחרונה היתה מעורבת אז מאוד בפעילותו של נתניהו ובמיוחד בלוח הזמנים שלו. לדברי מקורות שעבדו בשעתו בלשכת נתניהו, בנט ושקד הסתייגו ממעורבותה של נתניהו, ואף ראו בה מכשול בפני חזרתו של הבוס ללשכת ראש הממשלה. הם ניסו לנתק אותה מסדר יומו של נתניהו והדבר הביא חיש קל למתיחות קשה.

מקורבי בנט סיפרו כי שרה נתניהו לא אהבה אותו כיוון שלא סיפק את רצונותיה והבהיר לה שהוא עובד עבור בנימין נתניהו. “הוא היה ממוקד מטרה וענייני מאוד, ובדיעבד אולי זו היתה טעות”, ציינו. מנגד, יריביו של בנט טוענים כי נקלע לעימות כיוון שהתעלם לחלוטין מהעובדה שלנתניהו יש גם חיי משפחה אישיים. “בנט ניסה לשנות סדרי בראשית ולא הכיר במציאות”, אמר אדם שעבד אז עם נתניהו. “אם אתה בא להיות ראש מטה של פוליטיקאי אתה צריך להבין שהמשפחה שלו היא חלק מהחבילה. בנט לא הבין את זה”.

אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת הוא הרקע לעזיבתו של בנט את לשכת נתניהו. כמו במקרה של מועצת יש”ע כמה שנים לאחר מכן - בנט ניסה להציג את עזיבתו כמהלך יזום מצדו. בנוסף, הוא הדגיש בכל התבטאויותיו הפומביות כי עזב את לשכת נתניהו באווירה טובה וללא דם רע. המציאות, כך מתברר, קצת שונה. בנט עזב את לשכת נתניהו אחרי תקופה ארוכה של מתיחות עם הבוס. למעשה, בנט “התפוטר” לאחר שסר חנו אצל נתניהו. לפחות ארבעה מקורות שעבדו עם נתניהו באותה תקופה ציינו שהאחרון לא היה שבע רצון מתפקודו של בנט וחש שהוא “לא סיפק את הסחורה”.

מקורבי נתניהו טוענים כי בנט הוא זה שהפיץ את הגרסה שלפיה יחסיו המעורערים עם שרה נתניהו הם שהביאו לעזיבתו. “שרה לא אהבה אותו, אבל היא לא פיטרה אותו. זה היה תירוץ שהומצא בדיעבד”, אמרו. לדבריהם, מאז שבנט עזב את הלשכה הוא עמד מאחורי הדלפות שונות נגד נתניהו, אבל היום הוא מספר לכולם כמה היחסים ביניהם היו מצוינים. מקורב לנתניהו סיפר לאחרונה שבתקופת שבתו באופוזיציה, אמר לו נתניהו שבנט פוטר כי הדליף מידע נגד שרה לפרשנים בכירים ב”ידיעות אחרונות” ו”מעריב”.

עד היום דבק בנט פומבית בגרסה שלפיה עזב עקב תחושת מיצוי. מקורביו מכחישים שהוא הדליף אי פעם דבר נגד נתניהו או רעייתו לאחר שעזב את לשכתו. לדבריהם, מי שסיכסך בין בנט לנתניהו והפיץ את הסיפורים על העימות עם שרה נתניהו, הם אותם יועצים שבנט פיטר או הרחיק אחרי שהגיע ללשכה. “רצו לסגור איתו חשבון אז הדליפו שהוא עזב בגלל הגברת”, אומר אחד ממקורביו של בנט.

כמה מהאנשים שעבדו עם נתניהו בימיו באופוזיציה, חלקם עדיין מקורבים לו או פעילים בליכוד היום, טוענים כי האפיזודה של בנט כראש המטה של נתניהו היתה חלק מדפוס התנהלות בעייתי ולא יציב. הם מתארים את בנט כ”זגזגן ואופורטוניסט” ומציינים שהאחרון לא נשאר באף תפקיד במשך תקופה ארוכה, אלא רק משתמש בו כקרש קפיצה לתפקיד הבא. לראיה הם מביאים את הקדנציה הקצרה יחסית אצל נתניהו - פחות משנה וחצי - ובמועצת יש”ע, שנה ושמונה חודשים. לדברי אותם גורמים, גם הזיהוי הפוליטי של בנט השתנה בקצב מסחרר בשנים האחרונות - הוא היה בליכוד עם נתניהו, הקים את מפלגת ישראלים ולאחר כמה שבועות נטש אותה לטובת ההשתלטות על הבית היהודי. “העיסוק הענייני בעמדות במערכת הבחירות בהחלט הוכיח את עצמו בקרב אנשי הליכוד”, נמסר בתגובה ממטה בנט.

החיכוכים בין בנט לבין בני הזוג נתניהו לא נפסקו כאשר האחרון עזב את לשכת ראש הממשלה. ב–2009, אחרי הקמת ממשלת נתניהו, היה בנט מועמד לתפקיד מנכ”ל המשרד לעניינים אסטרטגיים. השר יעלון ראיין אותו לתפקיד אבל לבסוף מינה את אלוף משנה במילואים חיים בלומנבלט. זמן קצר לאחר מכן החלו להופיע פרסומים, שלפיהם בנימין ושרה נתניהו העבירו מסרים זועמים ליעלון והזהירו אותו מפני מינויו של בנט. בסביבת נתניהו מכחישים כל מעורבות של ראש הממשלה או רעייתו בפרשה וטוענים כי בנט החליט להדליף סיפור שקרי כאשר נודע לו שלא קיבל את התפקיד. יעלון אגב מכחיש גם הוא התערבות כלשהי של נתניהו או רעייתו וטוען כי לא קיבל את בנט לעבודה כיוון שרצה אדם מנוסה יותר בתחומים מדיניים וביטחוניים.

במארס 2011 פירסם העיתונאי רביב דרוקר תחקיר מקיף בערוץ 10 על נסיעותיו של נתניהו כיו”ר אופוזיציה, וכן על רשימת התורמים הזרים שלו. התחקיר עורר סערה רבה וגרם לפתיחת בדיקה של מבקר המדינה. בימים אלה הופצה טיוטת דו”ח המבקר בפרשה, שייתכן שעוד תונח לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה. עד היום מטילים נתניהו ורעייתו על בנט, ועל מקורבו סאני סנילביץ’, את האחריות להדלפת החומרים שהביאו לפרסום התחקיר של דרוקר. מקורבי נתניהו מצביעים על כך שבנט וסנילביץ’, שגם הוא עזב את לשכת ראש הממשלה בפיצוץ, היו חשופים לכל החומרים הרלוונטיים. בנט ומקורביו הכחישו כמה פעמים את הדברים ודחו את ההאשמות. גם הפעם נמסר בתגובה ממטהו: “בנט מעולם לא הדליף דבר על תקופתו בלשכת נתניהו ולעולם לא יעשה זאת בעתיד. הוא חייב בחובת אמון לנתניהו”.

הרגשות האלה לא היו הדדיים כנראה: במהלך הקמפיין על ראשות הבית היהודי פעלו נתניהו, רעייתו שרה ומקורבם של בני הזוג, נתן אשל, כדי לסייע ליריבו של בנט, זבולון אורלב. נתניהו ומקורביו חששו בצדק שהשתלטות של בנט על הבית היהודי תביא לבריחה של מצביעי ליכוד ולבנייה של בנט כאלטרנטיבה לנתניהו. בספטמבר 2012 במהלך הפריימריז בבית היהודי ניצלה שרה נתניהו את קיומו של ערב הגיבוש לחברי הקואליציה בבית ראש הממשלה כדי לפנות לח”כ אורי אורבך שהריץ את בנט לראשות הבית היהודי. “אל תתמוך בפולשים”, אמרה נתניהו לאורבך.

האם הסכסוך לכאורה עם הגברת הראשונה של ישראל ימשיך לרדוף את בנט ואפילו ישאיר אותו באופוזיציה? לא מן הנמנע. רק השבוע, לאחר שנשאל בתוכנית בוקר בערוץ 10 אם יוכל לשתף פעולה עם נתניהו חרף המשקעים ביניהם, הביע בנט אופטימיות ואמר כי יוכלו להתגבר על המשקעים משום ששירתו באותה יחידה, כלומר סיירת מטכ”ל. השאלה העוקבת, על אשת ראש הממשלה לא איחרה לבוא: “האם היית באותה יחידה עם שרה נתניהו”, נשאל בנט, והשיב: “כן, הייתי עם שרה, בעיקר בקורס טרור”. גם במקרה זה, כמו בפרשת משעל, בנט מצא את עצמו לאחר מכן מספק הסברים מתפתלים לדבריו. לא בטוח שבקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, הם יספקו את בני הזוג נתניהו.

זהירות עם המשאלות

למרות כל הדם הרע הזה, בסביבת בנט עושים כל מאמץ להציג גישה מפויסת כלפי נתניהו. בנט עצמו מדגיש בראיונות כי הוא אוהב ומעריך את נתניהו, ומקורביו מציינים כי הוא לא מחפש נקמה אלא שיתוף פעולה עם נתניהו בממשלה הבאה. לדבריהם, ניתן לשים את משקעי העבר מאחור, ולראיה הם מביאים את האיחוד בין נתניהו לליברמן. “במשך שנים היה נתק ביניהם עם איסור פגישות והיום הם באותה רשימה”, אמרו מקורבי בנט. “אותו דבר יכול להתרחש בין ביבי לנפתלי”.

השבוע חשף יוסי ורטר ב”הארץ” כי בנט מדבר בשיחות עם מקורבים על רצונו להיות חבר בקואליציה של נתניהו לכשתורכב. על רקע ההערכות כי נתניהו יוותר על בנט או על החרדים כדי לאפשר את הכללתה של מפלגת מרכז בקואליציה, בנט אמר בדברו על הממשלה העתידית בהשתתפותו כעובדה, כי “כל עוד לא יוחלט על מסירת שטחים, אין לנו שום סיבה לעזוב את הממשלה... ארץ ישראל אינה דגלנו היחיד ואינה דגלנו המרכזי”.

לא ברור אם הניסיון הזה להצטייר כפרגמטיסט, ולהדגיש גם כי חוץ מאורית סטרוק ‏(ראו מסגרת‏) אף אחד ממועמדי מפלגתו אינו שייך לימין הקיצוני, יסייע לו להפוך לשותף לדרך של נתניהו. בסביבת ראש הממשלה יש עדיין חשדנות רבה כלפי בנט וכוונותיו. במסגרת הקמפיין השלילי שמנוהל נגד בנט בימים אלה, טוענים בכירים בליכוד כי יו”ר הבית היהודי מפלרטט עם המפלגות החרדיות ואפילו עם יאיר לפיד וכי הוא עשוי להיות גורם חתרני בתוך ממשלת נתניהו. “יום המחר ייבחן לפי המנדטים”, הודו לאחרונה בכירים בליכוד. “בנט הוא לא כוס התה שלו - אבל אם צריך, הוא יכניס אותו לממשלה”. ואכן, כבר השבוע השתנו הזמירות בליכוד, ויהונתן ליס חשף ב”הארץ” כי בכירים בליכוד חזרו לדבר על בנט כ”שותף טבעי”, והגדירו את הקמפיין השלילי נגדו ככזה שמונע משיקולים אלקטורליים בלבד.

זמן לא מועט הושקע בניסוח ההודעה לתקשורת שבישרה על עזיבתו של בנט את לשכת נתניהו, כמו גם בהודעות על עזיבתם של יועצים אחרים. החלק הקבוע בכל הודעה כזו בשנים האחרונות היה דברי השבח של נתניהו ליועץ העוזב. “אני מקווה לראות אדם מוכשר וערכי זה לצדי גם בעתיד, לכשנשוב להנהגת המדינה”, הדגיש בהודעה שפירסם בפברואר 2008. אפילו נתניהו, שמתגאה ביכולתו לחזות את העתיד, לא ידע מה הוא מאחל לעצמו.

---------------
אמרות בנט
כמה ציטוטים בולטים במערכת הבחירות הנוכחית

“אני מרגיז אותו מאוד, אבל מה שחשוב הוא היום שאחרי. האנלוגיה הטובה ביותר היא שביבי הוא נהג אוטובוס עם שתי ידיים על ההגה. אני רוצה לשים עליו יד שלישית”
ראיון לעורך “ניו יורקר”, דיוויד רמניק, ינואר 2013

“הציונות החילונית היתה ציונות קיומית שראתה במדינת היהודים מדינת מקלט. מדינה בת 64 לא יכולה להמשיך להתקיים על האתוס של מדינת מקלט, על ביטחון בלבד. הרי אם זו סיבת קיומנו, יש הרבה מקומות יותר בטוחים בשביל יהודים, כמו מלבורן אוסטרליה או ניו ג’רזי. שם לא שולחים ילדים לצבא, ולא עפים שם טילים. לכן הגיעה השעה לעבור מהציונות הקיומית שאתה בא ממנה לציונות יהודית. צריך לבסס את החיים הלאומיים שלנו על בסיס יהודי וצריך לתת למדינה צביון יהודי”
ראיון לארי שביט ב”הארץ” ב–28.12.2012

“אין שום סיכוי שבין הנהר לבין הים תקום מדינה פלסטינית. פתרון שתי המדינות מת. אין שום צורך לקבור את פתרון שתי המדינות כי כבר עכשיו הוא קבור”
ראיון לארי שביט ב”הארץ” ב–28.12.2012

“כל חיי חייתי עם רגל אחת פה ורגל אחת שם. אתה צודק: מה שמתרחש הוא מהפכה, מאחורי ההצלחה של הבית היהודי עומדים כוחות עמוקים שמשנים את פני המדינה. אבל דווקא לי חשוב להיות הגשר אליכם. אחד האתגרים הגדולים מבחינתי הוא לחבר גם אתכם אל הציונות היהודית”
ראיון לארי שביט ב”הארץ” ב–28.12.2012

“אני לא רוצה להתפאר, אבל בין מנהיגי הציבור הדתי־לאומי, אין שחיתות. בצבא, בהתנחלויות, אם אתם אוהבים את זה או לא, יש אידיאליזם”
ראיון לעורך “ניו יורקר”, דיוויד רמניק, בינואר 2013
---------------

בנט: גברת נתניהו היא אשה חכמה שאוהבת את בעלה

להלן עוד כמה שאלות שהופנו לנפתלי בנט, ותשובותיו:

האם לאור ניסיון העבר, ייתכן שיתוף פעולה בינך לבין בנימין נתניהו?

“כן. אין שום דבר ש–15 מנדטים לא ירפאו”.

עם מי לא תהיה מוכן לשבת בקואליציה?

“איני מעמיד תנאים ואולטימטומים. אני מתכוון להיות שותף יציב ואחראי בממשלת נתניהו הקרובה”.

איזה משרד אתה מעוניין לקבל בממשלה הבאה?

“נושא זה יידון במשא ומתן הקואליציוני”.

האם אתה שואף להיות ראש ממשלה בבחירות 2017?

“בזמן שיש לי על פני האדמה, אני רוצה לתרום ככל יכולתי לעם ישראל בכל דרך שהיא”.

לפחות שניים מאנשי רשימתך - אורית סטרוק והלל הורוביץ - שצפויים להיכנס לכנסת, נחשבים אנשי ימין קיצוני במיוחד. האם אתה חי בשלום עם נוכחותם שם?

“הרשימה שלנו מורכבת מאנשים שהם פעילים בתחומים חברתיים, מדיניים ואחרים, ויש גוונים שונים במפלגה שהמשותף לכולם, ורק אצלנו, שהם מתנגדים למדינה פלסטינית. אנו חיים בשלום ואוהבים את כולם - זה היופי בבית היהודי החדש”.

האם נכון שכאשר התחלת לעבוד בלשכת נתניהו, אתה ואיילת שקד סברתם שמעורבותה של שרה נתניהו בפעילותו הפוליטית של בעלה מחבלת בסיכוייו לחזור לתפקיד ראש הממשלה?

“למר נתניהו שמורה הזכות להתייעץ עם אשתו. גם אני מתייעץ עם אשתי. גברת נתניהו היא אשה חכמה שאוהבת את בעלה”.
---------------

חוסים בצלו
מי הם האנשים המסתתרים מאחורי בנט - מספרי 10-2

2. אורי אריאל ‏(61‏), תושב כפר אדומים. אריאל הוא הנציג הבכיר של מפלגת תקומה ברשימת הבית היהודי, שנקבעה לפי הסדר “ריצ’רץ” - נציג לבית היהודי, נציג לתקומה. הוא ח”כ בכנסת היוצאת ויו”ר הוועדה לביקורת המדינה; לפני כן שימש כראש המועצה הראשון של בית אל. באתר האינטרנט כנסת פתוחה זכה לציונים גבוהים על נוכחות במשכן ובוועדות ועל מספר הצעות החוק שהגיש.

מאז שנות ה–70 אריאל הוא מתנחל. הוא מקורב לרב דב ליאור, שנחשב קיצוני מאוד - בין השאר הוא תומך ב”חוכמת המלך”, ספר הלכתי העוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים, ובטרנספר של ערבים. עם זאת, המהלך של איחוד תקומה עם בנט, שאריאל סייע לו, גרם למעשה להחלשת כוחם של ליאור ושל הרב זלמן מלמד, ששלטו בתקומה.

ביוני קרא אריאל לא לגייס הומואים ולסביות לצבא. אבל בחודש שעבר הוא קרא לנוער הגבעות לא להקים עוד מאחזים לא־חוקיים השנה, ואף תמך בקיום התחייבויותיה של המדינה כלפי ערוץ 10.

3. ניסן סלומיאנסקי ‏(66‏), המזכ”ל הראשון של גוש אמונים, הקים את אלקנה ושימש כראש המועצה שלה במשך 21 שנה וכקמב”ץ מועצת יש”ע במאבק המתנחלים נגד אוסלו. למרות זאת הצביע בעד ההתנתקות. סלומיאנסקי היה חבר כנסת, וכיום הוא סגן נשיא מכון לנדר. הוא בעל הסמכה לרבנות.

4. אליהו בן דהן ‏(58‏), רב, מתגורר בירושלים. בן דהן כיהן כמנהל בתי הדין הרבניים. בראיון לערוץ 7 בנובמבר 2011 התבטא נגד ארגוני הנשים ואמר כי יפעל “לחזק את ערכי המשפחה”. בין השאר יצא נגד “תלונות שווא של ארגוני נשים מאת הקרן החדשה לישראל נגד גברים”. “יש אמירה כזו, שכאשר אשה מגיעה לעורך דין או טוען רבני, אומרים לה ‘קודם כל תגישי תלונה שהוא התעסק עם הבנות'. עכשיו הוא יורחק מהבית אוטומטית לשלושה חודשים. זו תופעה רחבה”, אמר. בן דהן קרא לבטל את הוועדה לקידום מעמד האשה; הוא תומך בביטול “חזקת הגיל הרך” ומאשים את ארגוני הנשים על כך ש”מצאו לעצמם כר נרחב לפגוע בבתי הדין הרבניים”, ולכן הם אחראים לדימוי הרע שנוצר לבתי הדין בקרב הציבור. בראיון לוואלה אמר כי “נישואים חד מיניים הם מתכון לחיסול העם היהודי”.

5. איילת שקד ‏(36‏), תושבת תל אביב, בעלת תואר בהנדסת חשמל ומדעי המחשב. היתה מנהלת לשכתו של בנימין נתניהו בעבר. שקד נבחרה לחברת מרכז הליכוד, אך פרשה כדי להקים עם נפתלי בנט את הבית היהודי. עם בנט הקימה גם את ישראל שלי - גוף שתוקף אישים וגופים על מעשים שמאלניים. שקד פעלה למען גירוש מסתננים והקמת מתקני כליאה.

6. אורי אורבך ‏(52‏), עיתונאי לשעבר, ח”כ בכנסת הנוכחית, סגן יו”ר הכנסת ויו”ר סיעת הבית היהודי. בין הצעות החוק שהגיש: הצעה לחיזוק מעמד ההמנון, הצעה למניעת הטרדה מגדרית והצעת חוק ייצוג נשי בוועדה למינוי דיינים. אורבך קרא להצלת מבנים במגרון.

7. זבולון כלפה ‏(50‏), תושב ומזכיר הקיבוץ שומריה. כלפה ניהל את המדרשה באיתמר, גר בעצמונה ושימש מזכיר היישובים ניצנים ועצמונה. הוא פעל נגד ההתנתקות, ובהמשך היה ממקימי עיר האמונה בנתיבות, שבה התגוררו משפחות המפונים, וממובילי מיזם רכישת קיבוץ שומריה, שאליו עברו המשפחות. בראיון לקראת הבחירות הנוכחיות התבטא נגד סרבנות ונגד נישואים חד־מיניים.

8. אברהם וורצמן, סגן ראש העיר באר שבע ומקים הגרעין התורני בעיר. וורצמן שימש כמנכ”ל תנועות מבראשית, מסע ישראלי וישיבת הכותל. הוא הצהיר כי הוא מתכוון לייצג את יישובי הדרום והפריפריה. במסגרת משרד החינוך, הקים גרעינים תורניים ברחבי הארץ.

9. מוטי יוגב ‏(56‏), תושב ההתנחלות דולב ודמות מוכרת בציונות הדתית: יוגב שירת כמ”פ, מג”ד ומח”ט בצנחנים, שימש כמזכ”ל תנועת בני עקיבא, יו”ר דירקטוריון החברה לשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה וכיום סגנו וממלא מקומו של ראש המועצה האזורית מטה בנימין, שבה הוא גם מתגורר. בתקופת כהונתו כמזכ”ל בני עקיבא התיר וקידם הפרדת בנים ובנות בסניפי התנועה, מהלך שעורר ביקורת רבה בחברה הדתית. בראיון ל-nrg לפני שש שנים חשף מקצת מדעותיו. על בג”ץ אמר כי: “אקטיביזם שיפוטי זו דיקטטורה שיפוטית... אין לי אמון בבג”ץ”; על משה קצב אמר כי הוא “מתפלל לחפותו”, על דניאלה וייס אמר כי היא “אשה בעלת רוח גדולה וכישרון עשייה”, על נוער הגבעות - “נוער אידיאליסטי מאוד, המוכן למסור את עצמו למען יישוב הארץ”, על הרב כהנא כי “יש דברים שבהם צדק”, ובהתייחסו לסרבנות כי ”אסור לסרב בצבא. מאידך אי אפשר לבצע משימות הנוגדות את המוסר הבסיסי, כמו עקירה וגירוש של יהודים שהתיישבו כחוק מביתם”.
אורית סטרוק. פעילה למען היהודים בחברון
אורית סטרוק. פעילה למען היהודים בחברון. צילום: תומר אפלבאום

10. אורית סטרוק ‏(52‏), אם ל–11, מראשי היישוב היהודי בחברון. סטרוק הפכה למוכרת לציבור הרחב ב–2011, אז הורשע בנה, צבי סטרוק, בחטיפה ותקיפה של נער פלסטיני בן 15. סטרוק הורשע כי ירה בסמיכות אל הנער, התעלל בו והשליך אותו עירום לצד הדרך. נגזרו עליו 18 חודשי מאסר וקנס של 50 אלף שקל.

ביישוב היהודי בחברון, סטרוק מוכרת זה שנים רבות בזכות פעילותה במסגרת הארגון לזכויות האדם ביש”ע, שהיא אחת ממייסדותיו, ובעמותת מחדשי היישוב היהודי בחברון, שהיא היועצת המשפטית שלה - עמדה שבה היא מחזיקה למרות שאין לה השכלה משפטית פורמלית.

כפי שדווח ב”הארץ”, כשעמד בנה להיכנס לכלא, באוקטובר, הגיעו מאות מתנחלים להיפרד ממנו בחגיגה מאורגנת. בחגיגה נכחו בין השאר הרב דב ליאור, המנהיג הרוחני של תקומה, ראש המועצה האזורית בנימין אבי רואה וסגנו, מוטי יוגב. לאחר ההרשעה אמרה סטרוק לעיתונאים, כי “העובדה שהשופט העדיף את גרסת הערבים, כאשר העד הראשי הוא מחבל, מקוממת ומעליבה. אנו משלמים מחיר על כך שאנחנו דבקים בארץ ישראל”. סטרוק טענה לאפליה, אך לא זו בלבד שבית המשפט העליון לא נענה לערעור על גזר הדין, אלא שבאוגוסט 2012 הוסיף לעונשו שנת מאסר.

חוסר האמון שסטרוק רוחשת כלפי מערכת המשפט הישראלית אינו מוגבל למשפט של בנה: היא התבטאה ברוח זו גם במקרים אחרים. בפברואר 2008 העידה סטרוק בפני ועדת העררים, ועדה צבאית שיושבים בה שופטים של בית המשפט הצבאי ואשר דנה בערעורים על צווים צבאיים שונים. במקרה הזה הערר הוצא על צו פינוי למשפחת מתנחלים, שפתחו פתח בקיר בין דירתם לבין חנות בשוק הסיטונאי של חברון, שהיתה מושכרת בדמי מפתח לפלסטינים. עמותת מחדשי היישוב היהודי בחברון היתה זו שביצעה פיזית את החיבור בין הבית לחנות. לפי עדותה של סטרוק, הדבר נעשה כי בת המשפחה הגיעה לגיל 15 ורצתה חדר משלה.

סטרוק העידה במשפט כנציגת העמותה, וסיפרה כי פנו בעבר לממונה על רכוש ממשלתי ונטוש בבקשה לשחרר את החנות לשימוש יהודים. משסורבה הבקשה, הוחלט לקבוע עובדות בשטח. לשאלת עורך הדין של המשיבים, מיכאל ספרד, מדוע לא פנתה לבג”ץ בערעור על החלטת הממונה, השיבה: “לאחר שראינו את היחס ‏(של ועדת העררים‏) ואת שרירות הלב, וכל מה שנוגע לניהול הנכסים מצד בכירי המערכת המשפטית, האמון שלנו במערכות אלו הידרדר לשפל המדרגה”. על כך השיב ספרד, “מההתרשמות שלי, כאשר החלטת הרשויות אינה מוצאת חן בעיניכם, אתם פועלים גם בניגוד לחוק”.

מאידך, סטרוק לא מהססת לעשות שימוש במערכת המשפט כשהדבר מקדם את המתיישבים בחברון: במסגרת פעילותה ביש”ע, היא הגישה תלונות במח”ש ותביעות נגד שוטרים שתקפו מפגינים יהודים בעת פינוי עמונה. כפעילה למען היישוב בחברון, עמדת סטרוק כלפי מערכת המשפט - וביהמ"ש העליון בפרט - היא עניינה. אולם כחברה בבית המחוקקים, בעמדה שלה יש עניין ציבורי.

במשך שנים הבעת אי־אמון חריף במערכת המשפט בישראל. כיצד את מתכוונת להתייחס למערכת המשפט בשבתך בכנסת?