עיתונאים ובלוגרים קוברים היום את עיתון 'מעריב'  

המאמרים הבאים נכתבו ע"י אנשים לא פוליטיים, אלא מקצועיים, ומתוכם עולה התמונה המדאיגה לפיה עיתון מעריב איבד כל סמכות מוסרית ומקצועית בכל הקשור לדיוחים ולפרשנות. חבל על המילים - תשפטו בעצמכם

המאמרים לפניכם:

העין השביעית - שוקי טאוסיג:

מהיכן מגיעה תרבות עיתונאית דמגוגית ורדודה כזו? מהראש. הנה למשל החצי העליון של שער "מעריב", כותרתו "שנת הכניעה", ורובו טור של הפרשן המוביל של העיתון בן כספית, המודפס במלואו בכפולה הפותחת. רוב הטור מונה שורה של הישגים של מפלגת ש"ס, שכספית מחשיב אותם כמזיקים למדינה. זו טענה לגיטימית. לגיטימי גם להשתמש במתקפה על ש"ס כמנוף להתקיף את ראש הממשלה, שהיה יכול אולי להגביל את פעילות ש"ס בהתאם לרצונו של כספית. אבל כספית אינו מסתפק בטענות האלו. הוא, כדרכו, יורה לכל הכיוונים. אחרי שהוא מונה שורה של תקנות וחקיקות דתיות – חוק החמץ והארנונה על בתי-כנסת וכיוצא בהם – הוא מוסיף: "האלימות ממשיכה להשתולל, החינוך ממשיך להידרדר".

נו, אז מה? האלימות לא ממשיכה להשתולל? החינוך לא ממשיך להידרדר? ובכן – אולי כן ואולי לא, אבל כספית לא בדק, ואם בדק, לא כתב. המשך הטור גם הוא כך (טענה הנסמכת על נתונים, ואחריה שורת האשמות מן המותן). טורים אחרים של כספית גם הם כך, ו"מעריב" גם הוא כך בחלקו, ולא רק הוא. לפני חודשים לא רבים הניף "מעריב" את דגל המלחמה באלימות, זאת אחרי שורה של מקרי רצח מזעזעים. הקמפיין היה וולגרי ונמוך מצח, אבל יותר מזה, הוא היה כנראה שגוי מעיקרו: נתוני הפשיעה הראו דווקא על ירידה במקרי הרצח. כך שהעיתונאות המתלהמת של "מעריב" רק ליבתה היסטריה ופחד.

זה מה שקורה כשבמקום לחשוב כמו עיתונאים – לבדוק עובדות, לספר דברים כהווייתם, לחשוף נתונים, לזהות את העיקר ולהתמקד בחשוב – ב"מעריב" חושבים כמו סופרים של רומנים למשרתות (זאת כשהם לא חושבים כסופרי מדע בדיוני). החינוך מידרדר? כן, עובדה, מצאנו תמונה של שלושה ילדים מהריאלי ישנים בהרצאה של בייניש.

אם העורכים של "מעריב" והפרשנים הבכירים שלו היו מציגים רק עיתונות מתלהמת ולא אחראית, זו לבדה היתה סיבה שלא להתמלא צער על סגירתו האפשרית של העיתון הזה, אבל החלק השלישי על שער "מעריב" מציע תיאור אחר, אפל ומסוכן יותר, לאופן העריכה של "מעריב". "מפגן של חולשה" היא הכותרת השלישית על שער "מעריב", שלצדה תמונה של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ והפניה למאמר: "עפר שלח על ספרו החדש של דן חלוץ, רמטכ"ל המלחמה השנויה במחלוקת". כיצד הגיעה ביקורת ספר לשער "מעריב"? כיצד דחקה משם, בין השאר, את "חוק היורדים" שהסעיר את כל שאר העיתונים?

איני יודע מה היו השיקולים אתמול בחדרי העריכה ב"מעריב", אבל אני זוכר את שער המוסף "7 ימים" של המתחרה "ידיעות אחרונות" מהשבוע שעבר: הופיע עליו דן חלוץ, בראיון לרגל צאת ספרו. אני זוכר גם באיזו הוצאה יצא ספרו: כן, ידיעות-אחרונות. עפר שלח הוא מהמבקרים הוותיקים של מלחמת לבנון השנייה. הטקסט שלו – מתבקש. הבחירה של העורכים לתת בולטות כזו לטקסט הלגיטימי של שלח אומרת דרשני. היא מתקשרת לבחירות העריכתיות האחרות לשער העיתון:

מדוע בער ל"מעריב" להעניק את הכותרת הראשית וחצי מהשער למין "מאמר מערכת" התוקף את נתניהו, מאמר שאין לו שום עוגן אקטואלי באירועי היום? אנשי נתניהו תקפו את "ידיעות אחרונות", ואת "מעריב" שהצטרף אליו, והאשימו כי פרסום פרשת העוזרת של המשפחה, יחד עם פרשות אחרות, היה חלק ממלחמת העיתונים נגד "ישראל היום", המזוהה עם נתניהו. לשכת נתניהו לא הצליחה לספק הוכחות לספין הזה, אבל לא צריך בלש פרטי כדי לזהות את הקו המגמתי שמוביל "מעריב" מאז נגד נתניהו, בהנהגת כספית.

ואם שתי כותרות על השער נדמות כאילו הן תוצאה של אינטרסים צרים של העיתון, מה עם הכותרת השלישית? אולי העורכים ב"מעריב" כן יודעים לספור, כן יודעים שבאולם בית-הספר הריאלי רוב התלמידים לא ישנו, ואם ישנו – אין לכך כל חשיבות. אולי הם כן יודעים, אבל ממשיכים בקו שלהם, התוקף את המערכות הממונות על אכיפת החוק, כאומרים: הנה תראו, אפילו הילדים שלנו נרדמים כשבייניש ("בייניש") מטרחנת להם. נותרנו עם השאלה, האם "מעריב" הוא עיתון צבוע, סנסציוני ונמוך, או עיתון מגמתי המגייס את דפיו לצורך אינטרסים צרים של בכיריו ובעליו? אף תשובה אינה נעימה.

http://www.the7eye.org.il/PaperReview/Pages/090210_Where_the_incitement_begins.aspx?RetUrl=/WRITTERS/Pages/shuki_tausig.aspx

הגלוב - יובל דרור

היום שבו "מעריב" מת
נכתב בתאריך 9 פברואר 2010 בשעה 13:19 מאת יובל
"מעריב" גוסס מזה זמן רב. הוא בצרות כלכליות, הוא בצרות מקצועיות. אבל היום "מעריב" מת. לפחות בשבילי.

אני לא מנוי על "מעריב", מעולם לא הייתי מנוי על "מעריב" אבל היום הגיע לידי עיתון "מעריב". העמוד הראשי שלו בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון הוא מאמר של בן כספית, החלק השני הוא תמונה של דורית בייניש והחלק השלישי הוא הפניה לסקירה של עופר שלח.

מאמר של בן כספית

לעתים רחוקות מפקיע עיתון את החצי העליון של העמוד הראשי שלו לטובת מאמר. מדובר באירוע נדיר. מה קרה ש"מעריב" החליט לעשות זאת היום? פיגוע? מלחמה? רצח של ראש ממשלה? התפטרות של שר האוצר? ניתוק יחסים עם ארה"ב? אסון טבע? שום דבר מאלו. מה שיש במאמר של כספית הוא סיכום של השנה החולפת של נתניהו. סיכום משתלח, בוטה, חסר רסן.

זהו אותו "מעריב" ואותו בן כספית שנתבעים במיליון שקל על ידי ראש הממשלה ואשתו. האם המאמר הזה הוא מאמר עיתונאי או חלק ממאבקי הכוחות בין הצדדים? האם המאמר הזה מספק פרשנות גרידא או שמא הוא רמז לנתניהו: "אם לא תרד מאיתנו אנחנו נעשה לך את המוות; בכותרת הראשית, במאמרי מערכת, נמרר לך את החיים, נשפיל אותך עד עפר"?

שלא יהיה ספק, ומעולם לא החבאתי זאת – אני לא מאוהדיו של נתניהו. אני חושב שהוא איש רופס, שרלטן, מסית ושקרן. אבל כאשר אתה מביט בעמוד הראשי של "מעריב" אתה שואל את עצמך: במה "מעריב" או כספית טובים ממנו?

החלק השני

החלק השני הוא כיתוב תמונה. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בינייש, הגיעה אתמול לדבר בפני תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה. לא מדובר באירוע יומיומי ואין לי אלא לחלוק מחמאות לנשיאת בית המשפט העליון שמוצאת זמן לדבר בפני תלמידי תיכון. ומה "מעריב" עושה, בעמודו הראשון (ומאוחר יותר בעמוד פנימי בו הוא מפרסם את אותה התמונה ממש?). מצלם שניים-שלושה תלמידים ישנים.

כמרצה, אני יכול להעיד שלא משנה כמה אתה מעניין, כמה אתה כריזמטי, כמה הנושא שאתה מדבר עליו מרתק, בכיתה שיש בה יותר מ-50 סטודנטים תמיד ימצא לפחות סטודנט אחד ישן. זה לא אישי (ברוב המקרים). לך תדע מה עבר עליו בלילה: אולי הוא חולה והרגיש לא טוב, אולי הוא יצא לבלות, אולי הוא רב עם חברה שלו והיה איתה בטלפון כל הלילה, אולי הוא ישב עם אביו בבית חולים. לך תדע.

מכל הדברים שאפשר לעסוק בהם שקשורים במעמד הזה, "מעריב" בוחר לצלם תלמידים ישנים. זו בושה וכלימה מקצועית אבל זה לא מה שמטריד אותי. מה שמטריד אותי הוא שאני שואל את עצמי מדוע נבחרה התמונה הזו? האם זה בגלל שהעורכים בחדשות הם אינפנטיליים, חסרי בושה או סתם אנשי מקצוע ירודים או בגלל שהתמונה הזו משרתת את האג'נדה המרכזית של "מעריב" אשר נלחמת בבית המשפט העליון, אג'נדה אותה מוביל בן-דרור ימיני, אמנון דנקנר וכותבים ואחרים.

שהרי מה התמונה אומרת? "אפילו את התלמידים היא משעממת. ה-נשיאה, של בית ה-משפט ה-עליון משעממת את התלמידים. אפילו הם לא שמים עליה. בית המשפט העליון קדוש? הצחקתם אותנו. בפני קדושה לא נרדמים והנה – התלמידים ישנים".

חלק שלישי

החלק השלישי הוא הפניה לסקירה של עופר שלח על ספרו של דן חלוץ. עד כמה שידוע לי, יש ל"מעריב" סוג של מוסף ספרים בסוף השבוע. ממתי מתפרסמת לה ביקורת על ספר באמצע השבוע ובתוך עמודי החדשות?!

שלח לא אהב את הספר. בלשון המעטה. זכותו וחזקה על שלח שזו אכן דעתו. יתכן אפילו שהוא צודק. אבל ההחלטה של "מעריב" לתת הפניה מהשער של העיתון לסקירה על ספר שמתפרשת על פני החצי העליון של שני עמודים (!) מעלה את השאלה – למה? מה קרה? האם זה בגלל שנורא חשוב שקוראי "מעריב" ידעו מה עופר שלח חשב על הספר או שמא זה בגלל שהספר של חלוץ יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות"? האם זה בגלל שהתרחש משהו דחוף בספר או שמא זה בגלל שבמוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" התפרסמה בסוף השבוע האחרון כתבת שער עם אותו דן חלוץ? האם אותו טקסט ממש, של עופר שלח, היה זוכה לאותה הפנייה ממש, בעמוד הראשון, אם הספר היה מתפרסם בהוצאת "מעריב"? האם זה היה קורה אם חלוץ היה מעניק ראיון למוסף "סופשבוע"?

***

עיתון יכול להיות טוב ויכול להיות רע. הוא יכול לקדם עמדה פוליטית או לשמור על סוג של ניטראליות. "מעריב" הוא עיתון מחורבן. הוא מחורבן כבר הרבה מאוד זמן למרות ניסיונות הירואיים וכנים לשפר אותו. אבל גם אם מניחים בצד את שאלת איכותו, תמיד זוכרים שבשורה התחתונה העיתון מבצע את תפקידו: לדווח על המציאות כפי שהיא, באופן שקוף ככל הניתן. העמוד הראשון של "מעריב" הוא מופת של אי-שקיפות, של אינטרסים, שהם לא אינטרסים פוליטיים (נוסח "ישראל היום"), אלא אינטרסים של העיתון עצמו, שמטים באופן ברור את הדרך שבה הוא נכתב. זו תודעה שקרית אותה אונסים עורכי "מעריב" על קוראיהם. "מעריב" ביצע היום מעשה סדום בקוראיו.

כספית כותב על נתניהו בגלל שהוא מסוכסך איתו ונתבע על ידו. התלמידים הישנים מתפרסמים בעמוד הראשון כי "מעריב" נלחם בבית המשפט העליון, בשופטיו ובנשיאה שלו. סקירת הספר מתפרסמת כי דן חלוץ פרסם את ספרו בהוצאת "ידיעות אחרונות" והתראיין ב"ידיעות אחרונות" ולא ל"מעריב".

והנה הסיבה ש"מעריב" מת: יתכן שאני טועה. יתכן שכל השיקולים הם ענייניים. כעיתונאי לשעבר נתקלתי לא פעם במקרים שבהם ייחסו משמעות מסוימת להחלטה עריכתית מסוימת שלא היתה לה שום משמעות. ההחלטות שמתקבלות בדסק הן לעתים הרבה יותר פרוזאיות ממה שהיינו רוצים להאמין.

הבעיה היא שאין דרך לדעת. אין דרך לדעת האם התלמידים הישנים מופיעים שם סתם בגלל שהם הצחיקו מישהו או בגלל שיש לעיתון אינטרס. אין דרך לדעת האם ההחלטה לפרסם את המאמר של כספית היא החלטה מערכתית טהורה או החלטה שיש מאחוריה אינטרסים (לגבי חלוץ קשה לי להאמין שיש מישהו שיחשוב שמדובר בהחלטה נקייה). הבעיה היא ש"מעריב" כל כך מטונף בערימת האינטרסים שלו, של כותביו, של עורכיו ושל בעליו, שאי אפשר להאמין לו יותר, ועיתון שאתה לא יכול להאמין לעמוד הראשי שלו כי האינטרסים הניבטים ממנו צורחים עליך, הוא לא עיתון.

עד לא מזמן אפשר היה לטעון ש"מעריב" הוא אולי עיתון מחורבן אבל לפחות הוא עיתון.

"מעריב", כעיתון, מת היום. מה שנשאר ממנו זה עמוד התשבצים.