תובנות מרתקות על מלחמת העולם השנייה ומרכסיזם  

הממצא העיקרי והחשוב במחקרו של קצין המודיעין הצבאי הסובייטי, ויקטור סובורוב, הוא כי האשם העיקרי במלחמת העולם השנייה, לרבות בשואת העם היהודי, לא היה כלב התקיפה אדולף היטלר, אלא מי ששיסה אותו בשכניו: יוסף סטלין

מניתוח מהלכיו של אדולף היטלר בכלל, ובאוגוסט-ספטמבר 1939 בפרט, הגעתי מזמן למסקנה שאותה פרסמתי בספרי "קריסה ולקחה" (1993): הקנצלר הגרמני לא היה מעוניין במלחמת עולם בסוף שנות השלושים, ואפילו לא במלחמה נגד פולין. הוא חשש אז, ובצדק, מכוחן הצבאי המשולב של צרפת ואנגליה במערב, על-אף האווירה הפציפיסטית שהחדירה בהן התעמולה הבולשביקית, ומכוחה של ברית המועצות במזרח. היטלר העריך שעבור מלחמה אירופית גדולה הוא זקוק לעוד כמה שנות התעצמות, ושבמלחמה עכשיו הוא יסכן את הישגי המדיניות התוקפנית שלו, שהפכה את גרמניה ממדינה מובסת למעצמה - בשבע שנים של הימורים אסטרטגיים מוצלחים. על סמך ניסיונו בבליעת צ'כוסלובקיה, ללא ירייה אחת, היטלר היה בטוח ב-1 בספטמבר 1939 שההרפתקה הפולנית לא תתגלגל למלחמה, ושפולין תספק את כל דרישותיו ללא קרב. הוא חשב כך, בין היתר, גם משום שפולין הייתה חלשה מצ'כוסלובקיה, וגם מכיוון שסטאלין העניק לו הסכם אי התקפה גלוי, והסכם סודי לחלוקת מזרח אירופה. היטלר טעה בכל התחומים.

מבחינתו של סטאלין, משמעותו האסטרטגית של ההסכם הייתה יצירת ציר מוסקבה-ברלין כבסיס לכיבוש גרמני של אירופה - בשלב ראשון, חיסולו של הפרטנר הגרמני, בשלב שני, וכיבוש שאר העולם - בשלב שלישי. כבר בזמן אמיתי צריך היה להיות ברור שמדובר בהסכם בין שונאים בלב ובנפש, שיפרו אותו עוד בטרם תיבש עליו הדיו, על-מנת להשמיד אחד את השני. ייתכן שסטאלין נקט בצעד הזה כי העריך שאם גרמניה ההיטלראית תתעצם עד אמצע שנות הארבעים, באותה מתכונת שהיא התעצמה מ-1933, לא יהיה בידו למנוע את כיבושה של ברית המועצות, שהרי מאז פטר הגדול מסמלת גרמניה בעיני הרוסים את שיא הטכנולוגיה ואת האידיאל שאליו יש לשאוף. לכן סטלין היה מעוניין שמדינות המערב הקפיטליסטיות, הנדונות להיספח למרחב הקומוניסטי בשלב מאוחר יותר, יילחמו אלה באלה כבר עכשיו. מכאן הגעתי במחקרי למסקנה בלתי נמנעת, לפני שבכלל שמעתי על ויקטור סובורוב ומפעלו המונומנטאלי, שסטלין הוא שדחף את היטלר לתקוף את פולין, שהרי אם סטלין היה מקיים את הסעיפים הסודיים בהסכם, ופולש לפולין בו-זמנית או למחרת כפי שהאיץ בו היטלר, צרפת ובריטניה לא היו מעזות להכריז מלחמה על גרמניה ועל ברית המועצות ביחד. מעידה על כך פנייה נרגשת של היטלר לסטאלין ב-3 בספטמבר 1939, היום שבו בריטניה וצרפת הכריזו (כפי שציפה סטאלין) מלחמה נגד גרמניה: מדוע אינך נכנס לפולין, כפי שסיכמנו?! סטלין היה מעוניין בהכרזת המלחמה של מעצמות המערב נגד גרמניה ב-3 בספטמבר, כדי לנטרל איום עתידי על ברית המועצות, וכהכנה להשתלטות עליהן, באמצעות מלחמת התשה ביניהן. מעניין שב-3 ביולי השנה, קבע הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה שברית המועצות אחראית לפרוץ המלחמה כמו גרמניה הנאצית. אני חש שגם למחקרי יש חלק מסוים בהחלטה היסטורית זאת.

ויקטור סובורוב, איש מודיעין סובייטי לשעבר, שערק ב-1978 מן הטוטליטריות הסובייטית המתפוררת למערב הליברלי, המתפורר גם הוא (שהרי כל מערכת דינה להתפורר), הקדיש את חייו לתאר את מפעל חייו של סטלין: להשליט את הטוטליטריות הבולשביסטית בעולם באמצעות הפוטנציאל הצבאי הגרמני, שלא היה לו אח ורע בעת החדשה, לפחות מאז מפעלו הצבאי-אינטלקטואלי של הגנרל גרהארד פון שרנהורסט, בתחילת המאה ה-19. סטלין תכנן להפעיל את הצבאיות הגרמנית העילאית באמצעות כלב-תקיפה (כלשונו של סובורוב) אימתני ובלתי נשלט - אדולף היטלר. אם כך היה הדבר, ועל כך נטושה "מלחמת עולם" בין היסטוריונים מאז שנות התשעים של המאה העשרים, הרי אין שוויון בין היטלר וסטאלין כהחלטת הארגון האירופי הנ"ל, אלא האשם העיקרי במלחמת העולם השנייה, לרבות בשואת העם היהודי, לא היה כלב התקיפה אדולף היטלר, אלא מי ששיסה אותו בשכניו: יוסף סטלין. ספרו של סובורוב "האשם העיקרי" מוקדש לביסוס תזה זאת, שאותה העלה לראשונה במאמרים ואחר כך בספרו "בוקע הקרח", לפני למעלה מעשרים שנה.

התזה של סובורוב היא כה פשוטה ואלגנטית עד שפלא שהוא הראשון שהעלה אותה בצורה שיטתית באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, ללמדך עד כמה קשה להבין את מורכבות מערכות האדם. לתזה של סובורוב יש ביסוס במגעי הסובייטים עם מפלגתו של היטלר ב-1923, ובפקודה לקומוניסטים הגרמניים לא לחבור עם הסוציאל-דמוקרטים ב-1933, מה שעלול היה למנוע את עליית הנאצים לשלטון. יש לה גם ביסוס בסיוע הסובייטי לגרמניה המובסת, להתעלם מהסכם ורסיי ולהקים מערכת ביטחון גדולה ויעילה. את התזה הזאת תקפו בפראות לא אקדמית, ההיסטוריון הצבאי האמריקני המכובד דוד גלנץ וההיסטוריון הדיפלומטי הישראלי המכובד לא פחות, גבריאל גורודצקי. רוב ההיסטוריונים האקדמיים התעלמו ממנה, בתקווה של בת יענה שהתעלמותם תאיין אותה, מה שמלמד על שטחיותם כהיסטוריונים, כי התעלמות מאדירה את מי ואת מה שמתעלמים ממנו. אני לדוגמה התעניינתי לראשונה בסובורוב, אחרי שנודע לי דבר ההתעלמות. אף שהמתקפה המרוכזת של גלנץ וגורודצקי על סובורוב לא הפריכה דבר, ואך חשפה את שטחיותם, כמי שמתיימרים להבין את ברית המועצות, מתקפת השניים ושתיקת האחרים מסייעת לפתור את האניגמה של השמאל המערבי, שהוא תוצר מרכסיסטי-לניניסטי-סטליניסטי בליטוש אינטלקטואלי של אסכולת פרנקפורט ונציגה הבולט בארה"ב, היהודי-גרמני הרברט מרכוזה2, לא פחות מהיטלר ומסטאלין עצמם. שהרי אם היטלר היה כלב-תקיפה שסטאלין פיטם, אזי גלנץ, גורודצקי וחבריהם, רואים בסובורוב איום לחשיפת היותם בובה של רודן ברית המועצות, באותו משחק טראגי-ציוויליזציוני, שבו גם סטלין עצמו הנו בובה של ההומו-דיסטרקטיס - האדם המשמיד בתבונה, הנמצא במרוץ חימוש דינאמי, כדי לנטרל איומים ולשרוד. מכיוון שאנשי האקדמיה סבורים שלהם זה לא יקרה ושתובנותיהם לא יקרסו, כפי שהוכיח אפלטון במשל המערה, הם מפעילים את כל כישוריהם הסופיסטיים ואת כל קשריהם הממסדיים על-מנת לנטרל את איום סובורוב.

ההיסטוריונים הסובייטים וגם המערביים תירצו את הסכם מוסקבה שבין סטלין להיטלר, מאוגוסט 1939 (המכונה "הסכם מולוטוב-ריבנטרופ" כדי להסתיר שההסכם נחתם במוסקבה), כהכרח לא יגונה, שכן, לדבריהם, ברית המועצות הייתה אז חלשה מאוד, בעיקר עקב טיהורי הקצינים, ובראשם המרשל מיכאל טוחצ'בסקי, וסטלין ביקש להרוויח כמה שנים כדי להתכונן למלחמה המכרעת נגד היטלר. עד סובורוב, איש לא העז להפריך את הטיעון הזה, שכן ההיסטוריונים הסובייטים חששו לחייהם, וההיסטוריונים המערביים אולפו על-ידי ברית המועצות, והעיקר: גרמניה אכן תקפה את ברית המועצות ביוני 1941 והצבא הסובייטי קרס. מכאן הסיקו הכל שב-1941 היה הצבא האדום באיכות ירודה, וב-1939 ירודה עוד יותר. סובורוב הוכיח שלטיעון הזה אין שום בסיס. הוא הוכיח שלטיהור לא הייתה כל השפעה על איכות הצבא3, ושאת איכותו הגבוהה של הצבא האדום4, ידע סטלין, מומחה-ההונאה הגדול, להסתיר היטב. סובורוב מבסס טיעון זה, בין היתר, על העובדה שסמוך למועד ההסכם הביס הצבא האדום את הצבא היפני במונגוליה במהלך מבריק.

מאז חיסול הארמאדה הספרדית בשנת 1588, קובעים האנגלו-סקסים את סדר היום העולמי, אף שרבים הם שהתאמצו לסלקם ממעמד זה, והמוכשר שבהם היה נפוליון בונפרט. בשלוש מאות השנים מאז, ועד תחילת המאה העשרים, פיתחו דוברי האנגלית תרבות פוליטית ליבראלית. הליברליזם האמריקני ניצח במלחמת העולם הראשונה, למרות נחיתותו הצבאית, הודות ליתרונו התעשייתי. יחד עם גרורותיו האירופיות, בריטניה וצרפת, קבע הליברליזם האמריקני את סדר היום העולמי, מאז ועד היום. היו אוטופיסטים שהאמינו כי עם ניצחון הליברליזם בא קץ ההיסטוריה ההגליאני. הם טעו, כפי שהגל טעה בהיסטוריה של הפילוסופיה שלו לפניהם, והסובייטולוג האמריקני, פרנסיס פוקויאמה5, טעה לאחר שבעים שנה. עוד לפני ההכרעה האמריקנית העריך המהפכן הבולשביסטי, ולדימיר איליץ' לנין, כי הטוטליטריזם הקומוניסטי ינצל את המלחמה להשתלט על העולם, והיה והוא לא ישלים את משימתו, הוא יהיה זקוק למלחמת עולם נוספת6, כדי לכפות את האוטופיה המרכסיסטית על כדור הארץ. עד שיגיעו ימות המשיח של האוטופיה - ישליט לנין דיקטטורה אכזרית של הפרולטריון, כלשונו של מרכס.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ניסה לנין להאריך את מלחמת העולם על-ידי סיוע לגרמניה: במרס 1918, חתמה רוסיה הסובייטית הסכם שלום עם גרמניה, וזו המשיכה להילחם בחזיתה המערבית בלבד. בנוסף, גרמניה קיבלה מרוסיה שטחים עצומים עם תעשיה, חקלאות וחומרי גלם חיוניים. לנין ציפה שהקפיטליסטים המערביים יתישו אלה את אלה, ואז המוני מדוכאים יציתו מהפכות באירופה כולה, בסיוע ישיר או עקיף של הבולשביקים. אלא שגרמניה נכנעה בנובמבר 1918, והמהפכות שהקומוניסטים הציתו בכמה ארצות אירופה - כבו מהר7. ברור היה שבעת שלום אין לקומוניזם סיכוי באירופה, לכן עליהם לחרחר מלחמה. לפי תוכניתו של סטאלין, הלאומן הגרמני אדולף היטלר (שאת "מיין קאמפף" שלו הורה סטאלין לתרגם לרוסית ולמדו היטב) יהיה "בוקע הקרח" באוקיאנוס הליברלי של אירופה. אחרי שייפתח נתיב השיט, כמו בים הקרח הצפוני, יגיעו לאירופה, בקלות, כוחות הצבא האדום, שיביאו, על להבי כידוניהם, אושר קומוניסטי לעמיה. היטלר לעומתו, לא היה יסודי כל כך ביחס לכתבי לנין וסטאלין, וזאת הייתה אחת הסיבות לנפילתו: נחיתות אינטלקטואלית לעומת סטלין, שהרי המלחמה היא בראש ובראשונה מלחמת מוחות, כפי שנקבע בתנ"ך8 וכפי שקבע במאה ה-18 פרידריך השני (הגדול), מלך פרוסיה, בספרו "עצות למצביאים".

כמו ביתר ארצות המערב, גם בישראל סובורוב שנוא על רוב מורי האוניברסיטה, ובראשם פרופ' גורודצקי, אהוד הקהל הרחב, ובייחוד בקרב עולים מברית המועצות ומרוסיה, המונים כמיליון נפש. שנאת מורי האוניברסיטה, ובראשם גורודצקי, נובעת מן העובדה, המדהימה כשלעצמה, שלאסכולת פרנקפורט שהובאה לישראל על-ידי שוובה וחבריו, עדיין יש השפעה מכרעת על התרבות הישראלית. את התופעה הזאת חשפתי בספרי המשותף עם ד"ר גדעון אריאל: "על מה חלמנו"9 לעומת זאת, חברי קבוצת המחקר הצבאי: "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים", מצאו אנלוגיות רבות בין תזת סובורוב לבין ממצאי מחקריהם על מלחמת אוקטובר 1973, בין ישראל לבין מצרים וסוריה. הנה אחת מהן: לפי סובורוב, סטאלין התכוון לתקוף את גרמניה זמן קצר לאחר תחילת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941, ולשם כך ריכז כוחות עצומים ואמצעי לחימה רבים בגבול בין שתי המדינות, בפולין הכבושה. לשאלה מדוע הובסו הכוחות הסובייטים בשלב הראשון של המבצע, עונים גלנץ וגורוצדקי: משום שסטלין הופתע, לא עקב היעדר מודיעין, אלא עקב פרשנות שגויה שלו: היטלר לא יעז לתקוף. סובורוב לעומתם עונה: משום שהצבא האדום היה ערוך להתקפה. צבאות מצרים וסוריה הפתיעו לכאורה את ישראל ב-6 באוקטובר 1973, ומוטטו בקלות את כוחות צה"ל לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן. רוב ההיסטוריונים והפרשנים הצבאיים בישראל ומחוצה לה10 מתרצים זאת גם כן, לא בהיעדר מידע, אלא בפרשנות שגויה: המצרים לא יעזו לתקוף. אנשי "הפורום", לעומת זאת, חשפו את העובדה המדהימה שלמרות המדיניות ההגנתית אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967, צה"ל בנה רק זרועות התקפיות - אוויר ושריון - פיתח רק תורות לחימה התקפיות, ותכנן מבצעים התקפיים למלחמה הבאה. לאחר שב-6 באוקטובר, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, נודע שמלחמה תפרוץ בוודאות בו ביום, עסקו הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ומפקדי החזיתות, בתוכניות התקפיות, למרות שהיה ברור להם כי שבע דיוויזיות מצריות וסוריות עומדות לתקוף את ישראל באותו יום. מולן ניצבו בפרוץ המלחמה רק שלוש חטיבות, ששתיים מהן הושמדו עוד באותו יום11.

כמו שתזת סובורוב אינה מקובלת על רוב אנשי הממסד הביטחוני והאקדמי במערב, כך תזת "הפורום" אינה מקובלת על מקביליהם הישראלים - תוקפים אותה או מתעלמים ממנה. זה אחד הטעמים העיקריים למצעד האיוולת הצבאי בהיסטוריה, שאותו תיארה בספרה ההיסטוריונית היהודייה-אמריקנית, ברברה טוכמן: דבקות האליטות האינטלקטואליות בדוגמות שגויות, כדי לא להודות שהם שגו.

מסתבר שסטאלין היה האשם העיקרי, לא רק במלחמת העולם השנייה ובשואת היהודים, אלא גם, כחשיפת סובורוב, בהשתלטות המרכסיזם על המערב הליברלי כביכול, באמצעות "דת התבונה", שאותה... נכשלו רובספייר וחבריו ליישם בצרפת המהפכנית. מרכס הגדיר דת כ"אופיום להמונים". הוא לא הבין שההמונים אינם מסוגלים לשרוד בלא דת. מכיוון שהדת הטרנסצנדנטית-המסורתית הוכתה קשות על-ידי רוח הספקנות של המאה ה-17, ביקשו מנהיגי המהפכה הצרפתית להפיק אופיום אינטלקטואלי. הגרמני ממוצא יהודי, קרל מרכס, הצליח במה שנכשלו קודמיו: הוא יצר דת המבוססת על אוטופיה אנטי-קפיטליסטית. למרות שמרכס שגה בכך שלא הבין כי הציוויליזציה הנוכחית מבוססת על הון שהוא עודף יצור, ובלי העודף הזה יש לשוב לעידן הציד וליקוט המזון, התזה שלו הפכה על-ידי לנין וסטלין לדוגמה, המשמשת מאז תום מלחמת העולם. הדת המרכסיסטית, על כל פלגיה, מעצבת בתשעים השנים האחרונות את תפיסותיהם של האינטלקטואלים המתיימרים להיות ליברליים, אך מפעילים אינקוויזיציה אינטלקטואלית על חוקרים החושפים את ליקויי דתם, כויקטור סובורוב. סטלין נכשל לכבוש את כל אירופה, ומה שהצליח לכבוש השתחרר בינתיים. הסינתזה הנאצית בין טוטליטריות פוליטית לליברליזם כלכלי - פורחת עכשיו בסין ומאיימת להגיע למעמד של דומיננטיות עולמית. במשימה אחת הצלחתו של סטאלין היא מלאה: רתימת האינטלקטואלים המערביים לעגלתו.

הערות