''הרקב המשפטי מחלחל גם לקודש הקודשים''  

זהו משפט אחד מתוך ביקורת נוקבת על מערכת המשפט אותה מפרסם ד"ר שאול רוזנפלד ב ynet , בעקבות פרשת הפרקליט המזמר אורי קורב. עוד מדברי ד"ר רוזנפלד:

האמון במערכת מידרדר, כך, כשהתמנה ברק לנשיא בית המשפט העליון ב-1995, שיעור האמון של הציבור במוסד זה עמד על לא פחות מ-85%, וכשפרש ממנו ב-2006 שיעורם עמד על לא יותר מ-50%. ואם בשנת 2000 זכו כלל בתי המשפט באמון של 56% מהמגזר היהודי, ב-2007 צנח שיעורם ל-33% בלבד.

כשברק מיישר קו עם מיעוט פוסט ציוני מבוטל וקובע כי "אם תשאלו יהודי אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים, הוא יגיד שכן" קצת לאחר שהוא מבהיר כי "ביהדותה של ישראל אין כדי לשלול את אופייה כמדינת כל אזרחיה"; וכשמחליפתו בראש הפירמידה ביניש מקנה לכולנו שיעור מאלף בסובלנות מהי כלפי קול ההמון הבלתי דומם, וקובעת בהתייחסותה לטוקבקיסטים כי "מדובר בפגיעה במוסדות השלטון שיש לרסנם" – קצת קשה להתנער מהמחשבה שלשופטים יש חלק ונחלה נכבדים באמון הציבורי המידרדר במערכת. אותו ציבור רחב הרואה לנגד עיניו את פרידמן המנסה לחולל רפורמות ותמורות במערכת, ובאחת מוקע כאויב המין המשפטי שיש לגדוע את ידיו (חשין), תוך שיחד עם חבריו הוא מואשם בלא פחות מניסיון "השתלטות של הרשות המבצעת על בית המשפט העליון" (דורנר).

והרקב המשפטי מחלחל גם לקודש הקודשים של טוהר המידות, כשהנפוטיזם וסידורי ההתמחות של המקורבים נהפך לחזון נפרץ שאינו מבייש אפילו שלטון מלוכני. באורח זה יכול ברק בכבודו ובעצמו לקבוע כי "הכללים בדבר איסור על ניגוד עניינים משקפים השקפה חברתית-אתית", אך בה בעת להיות חלק מציר מרכזי של סידורי התמחות של צאצאי שופטינו.

כולם עכשיו עושים עליהום על אורי קורב אשר נקט בלשון בוטה, אבל חשף בעיות אמיתיות.

מוטב היה להקדיש מחשבה איך לשפר את המערכת, הזקוקה באופן דחוף לשיפור.