ואהבת לרעך. הדומה לך  

"דווקא בטיול בבני ברק אני מבינה היטב את אימתם של הרמת אביבים מפני בית חב"ד שנשתל להם בשכונה". אריאנה מלמד ביקרה אתמול בפעם הראשונה בעיר החרדית וחזרה עם תובנות על תקיעת יתד בטריטוריה של הזולת

אריאנה מלמד פורסם: 13.05.09, 15:59

לא רחוק מן המדרכות המטונפות, אולי אפילו בתוך מגרש המשחקים הזעיר והכי עמוס שראיתי מימי, חי פעם – כך על פי מסורת עתיקה – איש שאמר "ואהבת לרעך כמוך". האם רבי עקיבא היה חש מאוים ומסוקרן כמוני, בביקור הראשון שלו בבני ברק המודרנית?

משאל טלפוני קצר מעלה שאינני היחידה. רוב החילונים שאין להם מה לחפש שם, לא באים. מבחינתם, בצדק גמור. זו טריטוריה חייזרית עם חוקים מובהקים ובלתי מובנים משלה, והם מרובים כל כך שאורח לרגע יהפוך בעצמו לפגע, אם לא ייזהר מאד. וחוץ מזה, ללא ספק, ייתכן שזו העיר הכי מכוערת שהצליחה לקום בישראל: טוב, נו. שקר היופי וכל זה.

באשר לטינופת: פסולת מדורות ל"ג בעומר על גבי מדרכות, זבל אורגני נישא ברוח הקלה, מאה ילדים לפחות על שתי מגלשות בלתי בטיחותיות, שלושים אמהות לפחות שעל ראשיהן שערות של נשים אחרות, כאלה שהיצר הרע מתרחק מהן, ולא ראיתי אף אחת אוספת שקיות חטיף כשר למהדרין שהטף משליך בחדווה לערמה מתגבהת. לא רחוק מכאן, כמה היכלות-פאר ציבוריים שנראים כולם כחלטורה רעה של אדריכל אולמות-חתונה-באזור-תעשיה, ושם המוני גברים רוכנים ומתנדנדים ליד טקסטים עתיקים פחות או יותר, ואף לא אשה אחת. זה מה שרואה עינה של אורחת לרגע, שתהילת חיי הרוח המורכבים של התושבים נעלמת ממנה לגמרי.

מה היה מוביל אותי לנסות לחיות שם, אני תוהה, במבוך האיסורים וההיתרים הזה שהעיר היא רק כסותו הגשמית והבלתי נחשבת בעיני הגרים בה? שתי אפשרויות בלבד: או משימה עיתונאית (הייתי מנסה להתחמק) או הנחיה ברורה וחד משמעית מסמכות רוחנית גדולה שאני סוגדת לה בלהט אמוני עצום: צאי ושכנעי את התושבים שהם נורא טועים, ושיש דרך אחרת, טובה יותר, לחיות בעמק הבכא.

אני מניחה שהסמכות הרוחנית היתה מורה לי לא להרגיז יותר מדי. כך, בהתיישבי בשכונה, ודאי הייתי דואגת למצב המזוזות במשקופים ואולי אפילו מקימה מיד גמ"ח מוצצים, אבל השכנות לא היו באות להיעזר בו. אם אני מי שאני, ודאי אני לא מקפידה על נטילת הידיים של התינוקות שתחבו לפיהם מוצץ, ופותחת פתח למעשים פרי הרוח הרעה, כולם איומים ונוראים ולא כדאי להטריד בהם את הראש המכוסה בצניעות בשערות של נשים אחרות.

לו הייתי מאמינה בקיומה של סמכות רוחנית אנושית עליונה, מישהו שמת אבל בעצם לא כל כך, הייתי יכולה לשרוד את העוינות הצפויה לנוכחותי בקרב המאמינים – עד שהעוינות היתה הופכת לנסיונות לא כל כך ידידותיים לסלק את הנגע. וזה היה קורה, אני חושבת, ממש מוקדם. שום גמ"ח ושום בית תמחוי או מקום לינה למטיילים שאיבדו את דרכם, תרתי משמע, היו יכולים להקנות לי נקודות זכות מספיקות כדי להישאר שם ולקדם את מצוותה של הסמכות שלי.