כל שנה, בליל יום ירושלים, מוזמנים מנהיגי ישראל על במת הכבוד במרכז הרב, יחד עם חשובי הרבנים בציונות הדתית. הפעם, אחרי מספר שנים של נציגות פוליטית בינונית, זכה מרכז הרב לנציגות פוליטית מכובדת ביותר: ראש ממשלה, שרי החינוך והמשפטים, הממונה על נושאים אסטראטגים, המדע, יו"ר וחברי כנסת. הרבה שנים לא הרגישו כאן שיש בישראל ממשלה שתומכת ומעריכה את הכיפות הסרוגות. כל הנואמים הפוליטיים שיבחו את הסרוגים ואת תרומתם לחברה הישראלית. הם לא שכחו להזכיר את חשיבות ירושלים ואחדותה, הם נזהרו מלהתחייב על כל דבר מחוצה לה. הנאומים שהזכירו חלקים אחרים מארץ ישראל נוסחו בצורה כזאת, שגם שם לא הופיעה כמעט שום התחייבות לגביהם. שרי הליכוד התקבלו בחום ואהבה, הבחורים רקדו ושרו לכבודם, והם החזירו אהבה והערצה. שם, אף אחד לא התבייש לדבר על ציונות גם שרי הליכוד שבד"כ מסתירים את ציונותם מאחורי טיעונים "בטחוניים" ופרגמטיים.
נתניהו חיכה בחוץ 15 דקות, נכנס, נאם 6 דקות, ומיד יצא. וזאת בלי לשמוע את נאום ראש הישיבה שהיה רגיל לדרוש לכבודו. בנאומו הוא הזכיר את מקורות הציונות החילונית בתורה ובמסורת ישראל. סה"כ הנאום היה יפה אך זהיר. כולם זוכרים את הסבוב הקודם שלו כאן, לפני וואי פלנטיישן ולפני ההתנתקות. באותם ימים קבלו אותו כמלך מבית דוד.
רובי ריבלין היה מלא שמחה והתרגשות, מול הצהלה הכללית, ודיבר יפה, כמו תמיד שם ה' היה שגור. בשבילו, זה לא היה הפעם הראשונה והוא ידע מה מצפה לו.
גדעון סער שעמד שם לראשונה, עמד המום מול גילויי האהבה, והכבוד הגדול שחילקו לו התלמידים. זה היה עולה לדעתי על כל מה שהוא זכה אפילו ביום נצחונו בבחירות הפנימיות בליכוד. דבריו היו יפים. הוא אמר שיותר מסוכן ממשבר כלכלי, בטחוני וחברתי, הוא משבר ערכי. כשערכי החברה נעלמים, החברה עלולה להיעלם. למרות שהוא טוען (כמו האחרים) לשייכות לציונות "אחרת" (גם היא בעלת ערכים) הוא רואה בציונות הדתית תפקיד להקרין ערכים לחברה הישראלית כולה.
סה"כ באותו ערב, הרגשתי יותר מתמיד איזה הקשבה גדולה קיימת אצל אנשי הליכוד כלפי הכיפות הסרוגות, וכמה עבודה עוד ניתן לעשות בתחום הזה.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
