גוברת הפאניקה בסביבתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו  

נתניהו יכול לבוא בטענות רק לעצמו. החובבנות והזחיחות שבהן התאבזר בדרכו לטפל בממשל האמריקאי החדש, תנועת הביטול באמצעותה פטר את הרוחות שנשבו מוושינגטון, כל אלה מתפוצצות לו עכשיו בפרצוף.

ההתעקשות המיותרת להימנע מאזכור פתרון שתי המדינות, ה"הערכה מחדש" של המדיניות שניפקה שלושה וחצי עמודי "נקודות לדיון" מעוררות רחמים, האמונה המיסטית ש"יהיה בסדר" ושהחברים בגבעה יטפלו במה שצריך לטפל והאמריקאים יירגעו - כל אלה מומרים עכשיו בהתרוצצות מבוהלת ובניסיונות מאסף נואשים להציל משהו מתוך האש.

האמריקאים הרגיעו קצת את האווירה ביממה האחרונה. הייתה להם סיבה טובה. הם לא רוצים לשפוך את התינוק עם המים, אבל הם בהחלט מתעקשים להחליף את המים. אם התינוק רוצה, שישפוך את עצמו. המפגש של הנשיא אובמה עם יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן היה טוב בהרבה מהמפגש עם נתניהו. נכון, האמריקאים הקפידו בסופו לתדרך את רשימת הדרישות הנוקשה שיש להם מהפלסטינים, אבל זה היה רק כדי ליצור איזון מלאכותי.
הסרבן - נתניהו

בניגוד להערכה בירושלים, וגם ברמאללה, שפורסמה במעריב בערב החג, האמריקאים לא לחצו על אבו-מאזן לפגוש את נתניהו. מצדם, שלא יפגוש אותו. נתניהו הוא היום הסרבן, לא אבו-מאזן. אלה חדשות רעות.

מי שעובר על התקשורת הוושינגטונית, על הלך הרוחות בקונגרס, על ידידי ישראל שמדברים כמעט בקול אחד נגד הקו של ממשלת נתניהו, וכמובן על דבריהם של דוברי הבית הלבן ושל הילארי קלינטון עצמה, ששפכה דלי של מי קרח על נתניהו לפני שלושה ימים, מבין שיש לנו כאן בעיה והיא לא תחלוף מעצמה.

האמריקאים לא יורדים מדרישתם להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות. כולל הכל. בכל מקום. וגם לא מהדרישה שישראל תכיר במפורש בעקרון שתי המדינות.
הם ממתינים לתשובה. הם מנדנדים. הם רוצים לדעת איפה זה עומד בטרם יגיע ברק אובמה השבוע לריאד, שם יצבע בצבעי כחול אדום אמריקאים את היוזמה הערבית, ואחר כך לקהיר, שם יישא נאום חזון ופיוס עם העולם המוסלמי.

נתניהו, שהיה יכול לצייד את אובמה ברוח גבית ישראלית מעודדת ולהפוך לשותף, ניסה לייצר אלטרנטיבה ומוצא את עצמו עכשיו כאבן נגף למדיניות אמריקאית חדשה ולממשל אחר לגמרי, שש אלי קרב, שלא סופר את איפא"ק ונהנה מחופש פעולה נדיר ומתמיכה ציבורית רחבה. הזהירו אותו, אמרו לו שזה מה שיקרה, אבל הוא ידע טוב יותר. עכשיו הוא לא יודע מה לעשות.
ברק יחטוף

בכל פעם שהוא מאיים שהממשלה תיפול, אומרים לו שיפסיק לזרות אימים ויחליף את ההרכב שלה. אהוד ברק, שינסה להציל משהו מהאש מחר בוושינגטון, יחטוף על הראש. גם לו הם יבהירו, האמריקאים, שלא עוד. שאי אפשר יהיה לשחד אותם במאחז ורבע או בשלושה מחסומים (שיורדים, וזזים כמה מאות מטרים מערבה או צפונה).

הימים האלה נגמרו. ככל שייטיבו להבין את זה כאן אצלנו, כך ייטב. את התחמושת צריך לחסוך למאבקים החשובים באמת.

חבל שנתניהו ייגרר למקומות שאליהם הוא היה יכול לצעוד בכוחות עצמו. אם היה מכיר בעקרון שתי המדינות (כמו כל קודמיו) ואומר "כן, אבל" במקום "לא, אבל", היה יכול לסחוט מהאמריקאים לפחות הכרה בצרכי הגידול הטבעי בגושי ההתנחלויות.

עכשיו הוא ימצא את עצמו מתחנן לקבל היתרים לבנות בתוך שלושת הגושים הגדולים, רק לצרכי ריבוי טבעי, ויחטוף גם אצלו בבית, גם בימין, גם בשמאל, וגם בוושינגטון. לא למד כלום, נתניהו.

האמריקאים? גם להם יש מה ללמוד. הם חייבים להבין שיצטרכו לעבוד עם נתניהו וללמוד את מפת האילוצים והגבולות האמיתיים שלו. אם ימתחו את החבל יותר מדי, הוא ייקרע ולא יהיה במה למשוך. כל הצדדים צריכים לוותר קצת, כדי שיהיה אפשר להתקדם.