ערכתי לאחרונה בתאריך 21.02.13 בשעה 17:56 בברכה, רנה דקארט
מאמר מאת הרב ג'ו ג'ונה, אשר למד בישיבת פנסילבאניה וכיום מלמד בישיבת באר שבע.אלה הרואים בהשכלה לא יותר מאמצעי להשתלבות בשוק העבודה, אוחזים למעשה בתפישה המרדדת את העשייה החינוכית, מכפיפה אותה ליעדים צרים, ומגבילה את יכולתו של היחיד להגשים את עצמו.
בניגוד לבעלי חיים אחרים, האדם הוא היצור היחיד שאינו בא לעולם כעובדה מוגמרת. האדם הוא היצור היחיד ש"גימורו" אינו פועל יוצא של התפתחות טבעית גרידא. התוצאה הסופית - להיות אדם - היא פועל יוצא של מאמץ חינוכי מתמשך. היא פועל יוצא של שילוב בין היכולות השונות שעמן האדם בא לעולם, לבין בחירתו את אילו מהן ברצונו לפתח.
ברוב הגדול של המקרים שילוב זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. אך בראש ובראשונה, שילוב זה ממצה למעשה את הערך של ההגשמה העצמית, שהוא אחד מערכי היסוד של המסורת היהודית. מסורת זו קובעת שחברה המושתתת על כבוד האדם וחירותו, נדרשת להעניק ללומדי התורה את התנאים המאפשרים להן להגשים את עצמם על פי בחירתם.
ערכים נשגבים אלה מנוגדים בתכלית לרוח הרעה המנשבת בשיח הציבורי ובמרבית הרפורמות המתגבשות לאורה. רפורמות אלו חושפות את העשייה החינוכית לתופעה נפסדת המכונה "אינסטרומנטליזציית יתר". הן מניחות שהחינוך אינו אלא מכשיר לפיתוח מיומנויות וכישורים המאפשרים לבוגרי מערכת החינוך להשתלב בשוק העבודה. יתרה מזאת, הן מניחות שחשיבותם היחסית של כישורים ומיומנויות אלה נקבע באופן בלעדי על ידי ערך השוק שלהן.
אלה המקדשים מגמה זו מוסיפים ואומרים שכל חקר תורני שאינו עומד באמות מידה אלו - היאורה השליכוהו. בראש רשימת המועמדים לשכון במצולות הים עומדים הלימודים בישיבות. קשה שלא להשתומם לנוכח זחיחות דעתם של אלה הקוראים לחיזוקה של מגמה זו. לא זו בלבד שהם מתעלמים מתפקידו החשוב של החינוך התורני, הן בפיתוח וטיפוח נכסי התרבות של כל חברה, והן ובהכשרתם של מפיציה בקרב הדורות הבאים. הם גם אינם מוטרדים מהפגיעה האנושה של מגמה זו ביכולתו של היחיד להגשים את עצמו באמצעות לימוד שיטתי ומתמשך של נכסי התרבות הללו.
קשה גם שלא להתקומם נגד אלו האומרים, יואילו בוגרי הישיבות להתמחות בתחומי ידע משתלמים במקום לרטון ולהתמרמר על שכרם הזעום. הם מסרבים להבין שמשכורות הקלון הללו - קלון החרוט על מצחה של החברה - הן פועל יוצא של מערכת תגמולים מעוותת שנוצרה כאן בעשורים האחרונים. פערי התגמול בין תחומי הדעת שונים הם בלתי נסבלים. הפתרון לעיוות זה אינו בהקניה של חשיבה כלכלית לבוגרי הישיבות. הפתרון טמון ביישומם של שני צעדים משלימים: יצירתה של מערכת שכר המתגמלת את הישיבות על בחירתם, וכינונם של שירותי רווחה מתקדמים הנהוגים במדינות מתוקנות, המבטיחים רשת ביטחון סוציאלי לכל, ומאפשרת להם להתפתח על פי דרכם מבלי לשלם מחיר כלכלי כבד מדי על בחירתם.
שילוב כזה הכרחי הן להתפתחותה של התרבות והן לכינונה של חברה הומנית, המאפשרת את הפיכתו של היחיד לאדם, ולא למכשיר בשירותה של הכלכלה.