ביקור ביידן: ביקור ידידותי או מהלך של ''עזות מצח''?  

מאז נכנס אובמה לבית הלבן, ישראל משופעת בביקורי אישים אמריקנים רמי-מעלה, שמתלווים להם החמצות פנים, גינויים ולחצים, התערבות בעניינים הפנימיים, דברת מרובה וחסרת תכלית, סממני חוסר אמינות והסתלקות ממחויבויות קודמות

-----

מאז נכנס אובמה לבית הלבן, ישראל משופעת בביקורים של אישים אמריקנים רמי-מעלה, שמתלווים אליהם החמצת פנים, גינויים ולחצים, התערבות בעניינים הפנימיים, דברת מרובה שאין מאחוריה מעשים, סממנים של הסתלקות ממחויבויות קודמות וכן, גם לא מעט רמזים על אפשרות של הפעלת לחצים, "כעסים", אי-שביעות רצון ועוד. את האינטימיות שבין ידידים מחליפה הריאל-פוליטיקה האמריקנית הטיפוסית שבשנות החמישים של המאה הקודמת קיבלה את השם "האמריקני המכוער". הממשל האמריקני הנוכחי עומד בסימן בולט של חולשה בינלאומית, מחלוקות חברתיות וכלכליות מבית, התקפלות מתמדת ממעמד של מעצמה עולמית וחזרה לעבר התנהלות של מי שבעיתות משבר אי-אפשר ועל-כן גם אסור לסמוך עליו.

אובמה ויועציו הפכו מציאות זו, שבסוף תקופת בוש הייתה פועל יוצא של משגים מדיניים וצבאיים מתמשכים, לאידיאולוגיה, ודומה שמצאו בישראל, את אחת המדינות שאותה הם מבקשים להפוך לאות ומופת לאחרים. הפילו-אמריקניות הישראלית הפכה בדור האחרון לסם משתק. המנהיגות הישראלית נסחפה אחר הנוחיות שב"קבלת תכתיבים אמריקנים" - חופש ממחשבה יוצרת, בריחה מאחריות לאומית ואימוץ החיים הוירטואליים שהאידיאולוגיה של "אין מה לעשות" העניקה להם.

בתוך המנהיגות הישראלית איפיינה גישה זו במיוחד את השמאל הישראלי. בלהיטותו אחר גילויו של "מזרח תיכון חדש" שהובטח לו ע"י מנהיגות מניפולטיבית, מצא בסיסמאות ההבל את "האופיום להמונים" של הדור החדש. בתהליך מתמשך של התפרקות מערכים, של ויתורים מדיניים חסרי תכלית ומסוכנים, של הזיות על עולם נפלא המחכה לו מעבר לפינה, בנה עודד וטיפח מציאות מסוכנת מאוד שלה אנו עדים עתה. את המצב המתהווה סביב ארה"ב הנסוגה, הבינו טוב מכולם האירנים. על יסוד הבנה זו הם בונים מזה כמעט שני עשורים את מעמדם כמעצמה מספר אחת באזור, ואת שאיפתם למעמד בינלאומי בכיר - התהליך בעיצומו וטרם הגיע לשיאו.

חולשה אמריקנית, הזיות מדיניות אירופיות שעיקרן הוא התעלמות מהשתלטות דמוגרפית ערבית ואיסלאמית על אירופה המערבית וכשלונות ישראלים מתמשכים מאז הסכמי אוסלו הזכורים לשמצה, הניבו גם מציאות ערבית חדשה. ככל שנחלשת ארה"ב, ומתגברת ההשפעה הערבית באירופה המערבית, גוברת ההעזה הערבית וקטנה הנכונות מצידם להגיע להסדר עם ישראל. סימנים בולטים לכך אנו מוצאים לאחרונה בהתחמקויות של הרשות הפלשתינית מהמשך המו"מ המדיני, בהצגת תנאים מוקדמים של הליגה הערבית להסדר, באי-נכונותה של הליגה להענות להפצרות האמריקניות להתקדם להסדר כולל מול ישראל במסלול מקביל למסלול הישראלי-פלשתיני, ממסע ערבי-איסלמי עולמי למתן לגיטימציה לטרור הפונדמנטליסטי, מחידוש האנטישמיות בתמיכה מסיבית של העולם האיסלאמי הפונדמנטליסטי במסווה של ביקורת על מדיניות ישראל, ומסימנים רבים אחרים של ריאל-פוליטיקה חדשה במערב הדמוקרטי. לא עוד סולידריות דמוקרטית המכוונת לשמר ערכים שהיו נכסי צאן ברזל של הדמוקרטיות עד לא מכבר, אלא העמקת הצביעות, חידוד החומרנות והענקת מסווה של אידיאולוגיה פוסט מודרניסטית לכל אלה.

על-רקע כל אלה ואחרים, מגיע סגן הנשיא ביידן לביקור בישראל. על הפרק שני נושאים מרכזיים: א. התגרענות אירן והאיום הנובע מכך לישראל בפרט ולאזור בכלל; ב. יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי. הביקור נערך על-רקע מחלוקות ברורות בין ישראל לארה"ב, הן בשאלת המשקל וסדר הקדימויות שיש להעניק לשני הנושאים, והן בשאלת אופי הפתרון הראלי לסכסוך הישראלי-ערבי, והתנאים שיש לצור על-מנת להתקדם בתהליך המדיני.

בשאלת המשבר עם אירן, ארה"ב מוליכה את ישראל שולל כבר זמן רב בתרוצים מתרוצים שונים לגבי האופן שבו היא מתכוונת לטפל במשבר המתמשך. שעה שהיא מנסה לשכנע את ישראל לא לפעול פעולה צבאית, היא מתעתעת בה לגבי הפעילות החלופית שבכוונתה להפעיל, מידת הנחישות ומידת האפקטיביות שלהן היא מחוייבת. תקצר היריעה מלנתח את חוסר ההגינות ואת ההרפתקנות שבמדיניות אמריקנית זו. שני דברים חייבים להאמר בכל זאת: ההיסטוריה של התנהלות ארה"ב מול בעלות-ברית שנקלעו לאיום קיומי הינה בעייתית שלא לומר גרועה. מעולם לא סיכנה ארה"ב את עצמה, אפילו במעט לטובת בעלת ברית זוטרה, אם לא הייתה לכך סיבה אמריקנית ישירה. לפיכך אין גם אין יסוד לחתימת ברית-הגנה עם ארה"ב, היא לא תעמוד במבחן. ארה"ב יודעת היטב שאירן אינה מהווה עבורה איום קיומי, וגם אם תחזיק בנשק השמדה המונית, במקרה הגרוע האיום הוא בגדר חמור ולא נעים, אבל לא קריטי ובוודאי לא קיומי. המצב שונה במציאות הישראלית, בגלל ממדיה הגיאוגרפיים הזעירים של המדינה וריכוזי האוכלוסין הצפופים שלה. חרף אלה, מתנהלת ארה"ב בסוגית אירן כמי שכבר קבעה עובדה שאין היא מוטרדת יתר על המידה מאיום גרעיני אירני, אלא שהייתה מעדיפה שלא יהיה קיים. בה בעת יש לה העוז והחוצפה להפעיל לחצים על ישראל, בערוצים שונים ומגוונים, כדי למנוע בעדה מלהגן על עצמה מפני איום שיראל רואה בו בשיאו, איום קיומי. את האיום האירני לא ניתן למנוע, אבל ניתן לדחות, פעם ועוד פעם במטרה להרוויח זמן שבמהלכו, אולי, ישכיל העם האירני לבצע מהפך שלטוני ומהפך זה יפחית את הסיכון ואולי יבטל אותו כליל. המדיניות האמריקנית שגויה לא רק כלפי ישראל. היא שגויה מכל בחינה שהיא, משום שעומדת ביסודה ראיה קצרת טווח של ממשל חלש, שמבקש לעבור את הקדנציה הנוכחית בשלום. אין ספק שגרעין צבאי באירן יוביל למרוץ חימוש גרעיני באזור כולו וגם מחוצה לו. אין ספק שהתוצאה תהיה הגברת האיומים על ישראל, אבל גם על מדינות נוספות, בין אם איום צבאי ובין אם איום טרור לא קונוונציונאלי. הבעיה היא שהשד הזה משיצא מהבקבוק, שוב לא אפשר יהיה להחזירו לשם.

אבל קיים מרכיב צביעות נוסף בגישתה של ארה"ב לבעית הביטחון של ישראל בהקשר התגרענות אירן. היבט זה נוגע להשלכות שעשויות להיות, וקרוב לוודאי גם תהיינה להתפתחות כזו על הבט"ש של ישראל. חיזוק הקיצונים במחנה הערבי שיבוא בעקבות התגרענות אירן, שכולם משתייכים כיום לגוש האירני, יגדיל באופן משמעותי את הסיכון שקיצוניים אלה ישתלטו על כל שטח באיו"ש שהשליטה עליו תעבור לרשות הפלשתינית. אינני רוצה לפתח כאן תרחישים אפשריים של מציאות כזו, אבל אזכיר רק אפשרות של ברית-הגנה עם אירן, שתתן לה לגיטימציה להתערב בנעשה בשטחים אלה. קוצר הראות, ההרפתקנות וזחיחות הדעת של ארה"ב ביחסה לסגיות היסודיות ביותר של הביטחון הלאומי הישראלי מדאיגות ביותר. על כל אלה מכסה הממשל הנוכחי בדברי חלקות, בתוכניות נייר שמשתנות חדשות לבקרים ובסממנים הולכים וגוברים של חוסר אמינות של בן-ברית. אבל חמור מכך, לכל אלה מצמיד הממשל הנוכחי מנות גדושות של צביעות וחוצפה שהן הוא מנסה לנווט את ישראל בדרכו, תוך התעלמות מהאינטרסים החיוניים שלה.

בסוגיית אירן רואים מרבית הישראלי, גם אלה שכיום באופוזיציה, איום חמור מאוד עד קיומי וכאן יכול הממשל להוליך את כולם שולל אבל אין הוא יכול לשחק משחק של "הפרד ומשול". בסוגיית ההסדר עם הערבים, הדברים שונים. בסוגיה זו קיימים חילוקי דעות קשים יותר בין קבוצות אוכלוסיה שונות בישראל, וחלק מקבוצות אלה רואה בנושא הפלשתיני פלטפורמה במאבק על חזרתו לעמדות בכורה פוליטיות בתוך ישראל. ברעיונות אלה משתעשעים ציפי ליבני ושאול מופז, וברעיונות אלה משתעשעים גם אהוד ברק וחבריו למפלגת העבודה. בשעשועים אלה מידה עצומה של חוסר אחריות לאומית, אבל האיום הפיסי הנשקף ממנה אינו כה מוחשי כמאירן ועל כן הם מרשים לעצמם זאת. מציאות זו מנצלים האמריקנים (והאירופים מחרים מחזיקים אחריהם) בנסיונות מתמשכים לקעקע את הבסיס הפוליטי של ממשלת נתניהו במטרה להעמיד בראשות הממשלה אישיות נוחה להם יותר. מרבית "התרגילים" של ממשל אובמה נגד ממשלת ישראל בשנה שחלפה מאז עלה נתניהו לשלטון, קשורים במניפולציות אלה. "הצהרת בר-אילן" של נתניהו היא תוצאה של חתרנות זו, הקפאת הבניה באיו"ש היא תוצאה נוספת, הנסיונות לפגוע בכושר ההתגוננות של ישראל מול הטרור הפלשתיני (דוח גולדסטון וספיחיו) הם תוצאה אחרת, הנזיפות הפומביות של הממשל האמריקני כלפי נתניהו וממשלתו לצד הכתף הקרה של אובמה ויועציו ועוד - הכל שייך לאותה מדיניות שחיקה שהאמריקנים מפעילים נגד ישראל כבר שנים, אבל משטר אובמה "שיפר ושיכלל" אותה מאז נכנס לבית הלבן.

ביקוריהם, ביידן, מיטשל, ג'ונס, קלינטון, הרמטכ"ל האמריקני, ראשי הביון של ארה"ב ובכירים רבים אחרים כולם חוליות באותה שרשרת. ביקור ביידן הוא החוליה הגסה ביותר והמניפולטיבית ביותר בה. ביידן הגיע לכאן כשהוא והממשל כולו מודעים למחלוקת הקיימת עם ישראל בשאלת הקפאת הבניה באיו"ש, בשאלת הקפאת הבניה בירושלים, בשאלת אי נכונותה של ישראל לשלם אתנן פוליטי עבור חידושן של שיחות-קירבה ועוד. הם מודעים היטב לכך שישראל תהיה מטורפת אם תסכים להגיע להסכם עם אבו-מאזן, אם הסכם זה לא יכלול את עזה, יחול על כל הפלשתינים ותתלווה לו נורמליזציה עם רוב מדינות הליגה הערבית, אם לא עם כולן. הסכם כזה יהיה פיקציה. אעפי"כ, מקדמת ארה"ב מהלכים מדיניים אלה, מבלי שיש לה ערבות מינימלית או נכונות מינימלית לפעול לפתרון המערכת הסבוכה הזו כולה. חרף העובדה שהיא מודעת לעמדותיה של ממשלת ישראל הנוכחית, שהיא נציגתו הרשמית של הציבור בישראל אשר בחר בה בלא מכבר בדרך דמוקרטית, מתעלמת מכך ארה"ב ברוב חוצפתה והופכת אירוע חסר חשיבות עקרונית למשבר בינלאומי שכל כולו צביעות וחוסר דרך-ארץ.

נכון הוא שבסוגיית אישור הבניה החדשה בירושלים בעת בקורו של ביידן בישראל, שגתה ישראל. פעם אחת בדרך שבה התפרסמו המקרה הספציפי הזה. פעם שניה בכך שלא נסתמו מראש כל הנתיבים האפשריים להעמדת הפנים הצבועה של ארה"ב בסוגיה המשך הבניה בירושלים. ירושלים היא המקום שבו חייבת ישראל לסטות מקו ההתקפלות הרופסת שבו היא מחזיקה ביחס לאי-ההסכמות עם ארה"ב, ולהבהיר גם לארה"ב שיש נושאים שבהם לא יהיה ויתור ישראלי על עקרונותיה. אילמלא שתקו רוה"מ ואחרים יתר על המידה בסוגיה זו, ונתנו ביטוי מלא יותר, תכוף יותר, ברור יותר ונחרץ יותר לעמדת ישראל בעניין ירושלים, יכול היה ביידן להגיע לישראל תוך ידיעה ברורה שפעילות הבניה בירושלים נמשכת "על השולחן", או לא להגיע כלל. אבל לא יכול היה לשחק את משחק ה"בתולה הנאנסת" שהציג לנו כאן. אילו כך היו מתנהלים הדברים, גם הפרסום האחרון היה בברור ומעבר לכל מהלך שגרתי בשרשרת של פירסומים שוטפים שאין בהם חידוש מדיניות, שינוי, התרסנה או כל עניין אחר ממן זה. משלא כך נהגה ממשלת ישראל במשך כל הזמן, עדיף היה שתדחה את הפרסום עד לאחר הביקור, ולא תשחק לידיו של הממשל המבקש לחזור ולהביך אותה בכל הזדמנות שניתן. הייתה תקלה בפרסום, אבל בוודאי לא היה בכך חידוש מדיני או ניסיון לפגוע במישהו, אם אותו מישהו אינו סבור שאנו משרתיו. על המשבר המלאכותי שיצר הממשל האמריקני, הוסיף ביידן רמז נוסף בנאומו באוניברסיטת ת"א, לאמור: הסטטוס קוו המדיני לא יוכל להמשך עוד זמן רב" - האמנם?! התנהלותו של ממשל אובמה תורמת תרומה רבת משמעות לחוסר ההתקדמות בתהליך המדיני. הכרזות כהכרזתו זו של ביידן היא חוליה בשרשרת השלילית. אין צורך לנהל מו"מ אם הממשל יעשה את העבודה עבור הערבים, או אם הם מאמינים שכך יהיה. אין שום צורך בצעדים "אמיצים" של ישראל, יש צורך בדיון ענייני ובפשרות הדדיות. צודק ביידן בדבר אחד שאמר: המו"מ חייב להיות בין הצדדים, ההסדר צריך להיות חבילה המקיפה את מכלול היחסים בין ישראל לשכנותיה ולא רק הפלשתינים. לכך יש להוסיף: אסור שהאמריקנים ינסו להיות בוררים וחשוב שיהיו מתווכים הוגנים.

אינני יודע לפי איזה שעון חול פועל נתניהו, אבל ככל שאני מתבונן במהלכיו, אני הולך ומשתכנע שהוא אינו פועל לפי שעון-החול של עצמו. שעון החול של עצמו קבע עוד בראשית הקדנציה שלו שהעדיפות הלאומית של ישראל מעמידה בראש סולם העדיפויות את פתרון סוגיית הגרעין האירני. זו אינה גחמה והיא נהנית מתמיכה ציבורית רחבה. על כך הוא צריך לעמוד גם מול ארה"ב ואם יהיה צורך גם ללכת לבחירות חדשות! הנושא הפלשתיני חשוב, אבל לא קיומי. לכן, יש לטפל בו אבל אסור לשלם מחירים מופרזים עבור הזכות לדבר ונתניהו שילם כבר מעל ומעבר לסביר, וקיבל תמורה ב"תרגיל" האחרון של ביידן. מחירים ישולמו בבוא הזמן כחלק מהסדר, אם ולכשיושג ויתקיים. אם הפלשתינים אינם רוצים לדבר, אין צורך להלחץ; שעון החול הישראלי אינו מחייב זאת וראוי לישראל שתפעל מפעם לפעם גם לפי שעון החול הישראלי...

כל הדברים שנאמרו עד כה אינם מתיחסים לביידן האיש, אלא לביידן הפוליטיקאי. כאדם הוא עושה רושם נחמד, לבבי, פתוח ונעים סבר ושיחה, אבל אלה אינם נושאי הדיון הפעם. ביידן כנציג ה"דוד סם" לא השיג כאן מה שביקש להשיג - שיפור אוירה וחידוש האינטימיות; ההיפך הוא הנכון. משום שלא הביא שום חדש בנושא החשוב ביותר לישראל - אירן, ומשום שהיה שותף לבימויו של משבר מלאכותי ומיותר בין ידידים, והואיל והשמיע גם כמה דברים שריח של אדנות, חוסר סבלנות, ודחיקת הקץ עולה מהם כניחוח לא נעים, לא שיכנע בכנות כוונותיה החיוביות של ארה"ב אך בעיקר של ממשל אובמה. לא רק שלא שכנע, אלא שהגדיל את סימן השאלה שתהיה ישראל חייבת לשאול את עצמה מכאן ואילך בנוסח: מי את ארה"ב של אובמה - הלנו את אם לצרינו?