ירושלים - לא נושא למשא ומתן. מאת: מיכל דיאמנט  

נשמע מוכר? אז זהו, שלא מדובר בישראל של 2010, אלא בזו של עשרים שנה מוקדם יותר, 1990-1991, אם להיות מדויקים.
ראש הממשלה הישראלי הוא יצחק שמיר, נשיא ארה"ב הוא ג'ורג' בוש האב. מזכיר המדינה האמריקאי הוא ג'יימס בייקר, אשר מדיניותו המוצהרת הינה כי על ישראל לנהל מו"מ עם ארגון אש"ף, וכי יש לעצור את הבנייה בהתנחלויות. הימים ימי העלייה הגדולה מברית המועצות, אשר הביאה כמיליון יהודים לארץ. על מנת לממן את קליטת גל העלייה הנרחב, פנתה ישראל לארה"ב בבקשה לקבל ערבויות כספיות. התשובה לבקשה זו הגיעה בדמות נאום חריף של בוש האב, בו הוא מתנה את מתן הערבויות בדרישות כי הבנייה בשטחים תיעצר, וכי ישראל תחל מיד בשיחות עם אש"ף. במקביל, מבקר בייקר בארץ, וזוכה לקבלת פנים של העלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. היחסים בין ישראל וארצות הברית נראים כתלויים על חוט השערה.
התוצאות של משבר זה? התקשורת נכנסת לפאניקה, אשר משפיעה על הציבור, שעומד שנה לפני הבחירות. ב-1992 מתקיימות בחירות לכנסת, והעם מחליט להוריד את יצחק שמיר מכס ראש הממשלה, ולהחליפו ביצחק רבין. רבין, כצפוי, מקבל מיד את דרישותיה של ארה"ב, אשר תואמות בדיוק את עמדותיו המדיניות. ההתנחלויות הוקפאו, והערבויות מארה"ב התקבלו. לא רק זו, ישראל אף הסכימה לקזז מהערבויות כל השקעה בהתנחלויות או בירושלים המזרחית.
סוף טוב הכל טוב? תלוי. אם אתם מגדירים את הסכמי אוסלו, אותם הסכמים אשר יצרו אופוריה לכמה רגעים, אך התפוצצו בקול תרועה רמה ובגל פיגועים זמן לא רב לאחר חתימתם, כ"סוף טוב".
מה בהמשך? טוב, תודה. היחסים עם ארה"ב ידעו עליות ומורדות, כאשר המדד העיקרי להצלחתם, בסופו של יום, היתה זהותו של הנשיא האמריקאי, ללא קשר לעמדותיו של ראש הממשלה הישראלי. כך, כאשר כיהן ביל קלינטון, אוהב ישראל מושבע, כנשיא, לבלבו היחסים עם ארה"ב, ואפילו בימי נתניהו, שלכאורה נתפס על ידי האמריקאים כנץ ימני, לא נרשמו משברים מיוחדים. בהמשך, הגיע לעמדת הנשיא ג'ורג' דבליו בוש, בוש הבן. בוש הבן הגיע כשבראש מעייניו אג'נדה מוגדרת של מלחמה בטרור, וראה במדינת ישראל כשותפה ברורה מאליו במלחמה נגד הטרור האיסלמי. על כן, בתקופתו של בוש הבן היו היחסים שבין ישראל וארה"ב טובים מאד.
הבא בתור? הנשיא הנוכחי, ברק אובמה. אובמה הגיע לכס נשיא ארה"ב ללא נסיון רב, ואנחש שגם ללא ידע מקדים באשר לסכסוך במזרח התיכון. משכך, נעזר רבות בראש סגל הבית הלבן, ישראלי לשעבר בשם רם עמנואל, בהנחה שאין טוב מדבריו של ישראלי לשעבר, על מנת לגבש השקפה ועמדה בסכסוך רב השנים. אותו רם עמנואל, על פי הפרסומים, מחזיק בעמדות המצויות עמוק בצדה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל. בהתאם לכך, די ברור מהן עמדותיו של אובמה בנושא הסכסוך במזרח התיכון, ומהיכן מגיעה התנגדותו העזה לבנייה בשטחי ישראל. ממבט חיצוני, נראה כאילו אובמה החליט להיתלו בענף כלשהו של "בנייה ישראלית", אשר הפך להיות בעיניו מקור הרוע, והגורם המרכזי, אם לא היחידי, לכך שאין שלום בין הישראלים והפלסטינאים כיום. כל זאת, ללא התייחסות של ממש לקסאמים שיורים הפלסטינאים על תושבי ישראל, לסכסוכים הפנימיים בינם לבין עצמם, ולעובדה כי מצד הפלסטינאים לא נרשמה שום כוונה של ממש להכיר בקיומה של מדינת ישראל, לא כל שכן לנהל עימה מו"מ. שהרי בעיני אובמה, כפי הנראה, לכל אלו אין משמעות והשפעה על הסכסוך במזרח התיכון, כל עוד הבנייה ברמת שלמה ממשיכה.

נחזור עשרים שנה אחורה. כפי שציינתי לעיל, העובדות שהובילו למשבר דאז מזכירות מאד את העובדות דהיום. יחד עם זאת, קיים הבדל אחד מהותי ומטריד בין המקרים. אם בתחילת שנות ה-90 הויכוח נסוב סביב בנייה בהתנחלויות, היום נשוא המחלוקת הינה עיר הבירה של מדינת ישראל, ירושלים. חשוב שנזכור שבשנות ה-90 איש לא העז בכלל לדבר על ירושלים במונחים של חלוקה. בנייה בירושלים היתה דבר מובן מאליו, ודינה היה כדין בנייה בתל אביב. לו ארצות הברית, או כל מדינה אחרת, רק היתה מעלה על דל שפתיה טענות כנגד בנייה בירושלים, דומה כי היתה מתעוררת סערה שאין שניה לה, כאשר בציבור היה קונצנזוס נרחב באשר למעמדה של ירושלים. היום, כפי הנראה, שונים הם פני הדברים. מסתבר כי במהלך עשרים השנה האחרונות, ירושלים הפכה, לצערנו, לעיר שאחדותה אינה מצויה יותר בקונצנזוס הישראלי. התנהלותן של ממשלות ישראל בשנים האחרונות הביאה לזילות את מעמדה של ירושלים גם בעיני הישראלים עצמם, וקולות לא מעטים בישראל החלו לצוץ בדרישה לחלק את ירושלים. במצב דברים זה, אל לנו לפנות בטענות לארה"ב על דרישותיה להפסקת הבנייה, אלא קודם עלינו להביט בתוך תוכנו, ולהבין כיצד הגענו למצב בו אנו בכלל נותנים לאמריקאים לגיטימציה לפקפק באחדותה של ירושלים כבירת מדינת ישראל.
על כן, אני סבורה שעמדתו של בנימין נתניהו עד עכשיו, וסירובו העיקש להיכנע לדרישות האמריקאים בעניין הבנייה בירושלים, למרות הביקורת הציבורית, הינם נכונים בנסיבות העניין. לדעתי, המשימה המוטלת על מדינת ישראל ומנהיגיה בימים אלו, הינה להבהיר ולהדגיש כי ירושלים הינה בירתה המאוחדת של מדינת ישראל, ונושא חלוקתה כלל אינו עומד לדיון, על אחת כמה וכמה המשך הבניה בה. עלינו להבהיר לעולם כולו, אך גם בתוכנו פנימה, כי ירושלים שייכת במלואה למדינת ישראל, וכך יישאר. כל מו"מ שבו תשתתף ישראל חייב להתחיל, לדעתי, מנקודת מוצא זו.

ברצוני להדגיש כי חלילה, איני טוענת שידידותה של ארה"ב אינה נחוצה לנו. ההפך הוא הנכון. אין ספק כי ארצות הברית הינה ידידה נאמנה של ישראל, אשר עזרה ועודה עוזרת לנו בתחומים רבים. יחד עם זאת, העבר הוכיח לנו כי בסופו של יום, ליהודים אין על מי לסמוך מלבד עצמם, ואין לשכוח עבר זה. היחסים עם ארה"ב, כמו כל מערכת יחסים, בנויים על אינטרסים רבים. כמו שלנו יש אינטרס בידידותה של ארה"ב, גם לארה"ב יש אינטרסים בידידותה של המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, ישראל. אכן, מחלוקות עם ארה"ב הן לא נעימות. אבל ירושלים, בעיני, חשובה יותר מכל מחלוקת. לטעמי, רק עמידה עיקשת על מעמדה של ירושלים עבור ישראל, ודחיית כל דרישה אמריקאית הנוגעת לעצירת הבנייה בירושלים, תביא אותנו לעמדה ממנה ניתן להתחיל במו"מ כלשהו עם הפלסטינאים.

ולסיום, שאלה שעלתה במחשבותי לקראת חג הפסח הקרב ובא עלינו לטובה: האם לאור הדרישה לעצור את הבנייה בירושלים, עלינו לחשוש שבשלב הבא נידרש על ידי האמריקאים להוריד לאלתר את המשפט "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" מההגדה?....
שיהיה חג שמח ו... לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

מקור: http://www.imti.org.il/show_art.php?id=785#sendsz