פולארד, פסח והר הבית הלבן/ משה פייגלין  

בשלב מסוים, ההתנכרות לאחיך תופסת גם אותך. לשרי הממשלה הבכירים ביותר ממתינים צווי מעצר בוושינגטון, מדינות העולם מתחילות לגרש נציגים דיפלומטיים של ישראל, ראש הממשלה עצמו "מושלך" בביזיון מכל המדרגות של הבית הלבן – כל המציאות הזו קיבלה את הכוון ואת העוצמה שלה בבגידה הגדולה הזו באחינו יהונתן.

אנגליה מגרשת דיפלומט ישראלי בגלל השימוש בדרכונים בריטיים. הטכניקה הזו אינה דבר חדש – השירותים החשאיים של כל העולם עושים זאת כדבר שבשגרה וישראל עשתה זאת פעמים רבות בעבר. אם יש מחדל בחיסולו של 'מבחוח', הוא אינו נמצא במישור המבצעי אלא בתפיסת המציאות הכוללת. מי שאישר את החיסול – מן הסתם רוה"מ עצמו - חי בבועה, וסירב לעכל את המציאות החדשה. כלומר הוא לא הבין שישראל כבר אינה שותף לגיטימי בקהיליית עמי התרבות, שרק יודו לה על כך שפתרה את העולם הנאור מעוד חלאה המסכנת את שלומו. היוצרות התהפכו ואנו בצד הרע של הסיפור. אף אחד לא שואל את דובאיי כיצד זה את מארחת טרוריסט צמרת בתחומך – האצבע המאשימה מופנית כלפי ישראל שחיסלה אותו.

בתגובה היתה צריכה ישראל לחשוף כמה ממעשי הנבלה של השירותים החשאיים הבריטיים, לשלוח חוקרים ישראליים בכדי לבדוק כל מני חשדות ולייצר מצב שבו יש גם מה להפסיד מרמיסתה. אבל לבריטים לא היה שמץ של חשש שכך יעשה. מי שמקריב סוכן שלו כבר 25 שנה, יעכל גם גירוש של דיפלומט.

בשל כמה מן הדברים שכתבתי – בין השאר כאן בעיתון 'מקור ראשון' – הודיע לי ממשלת הוד מלכותה כי נאסר עלי לבוא בשעריה. האם מדינת ישראל הגיבה אז במכתבים דומים לאי אלו אקדמאים ופובליציסטים "אוהבי ישראל" בלונדון? מובן שלא – מדינת ישראל רואה עצמה כנחותה, מתעלמת מאחריותה כלפי חייליה ואזרחיה, וקונה ביושר את יחסן הנוכחי של האומות כלפיה.

אבל הסיפור של אנגליה ועכשיו אוסטרליה ובהמשך כל השאר – הסיפור הזה הוא שולי. הסיפור המרכזי הוא פולארד.

את פולארד ניתן לשחרר על ידי עיכוב פשוט של כמה מעשרות המרגלים האמריקניים הגלויים שמסתובבים בכל מקום רגיש בישראל – ואיום בחשיפת העניין ובמשפט גלוי ומתוקשר.

לכאורה רעיון מטורף – להעמיד בסכנה את כל הקשרים הישראליים עם בת הברית האסטרטגית הגדולה. וגם הרעיון הקודם עם בריטניה הוא רעיון משוגע – לסכן את הקשרים עם המעצמה האירופאית הגדולה, אהה – וגם לנזוף בשגריר הטורקי היתה טעות קשה - כלומר בואו ונודה – ההנהגה הישראלית אינה מסוגלת לשחוט את האליל הזה של התלות המנטלית שלנו בעמי תבל, ולכן התדרדרנו למצב שבו אין למעשה קו אדום לאובדן הריבונות הישראלית. זו לא בעיית ה"סיוע" האמריקני ושאר השקרים הנמכרים לנו כאילו בלעדי האמריקנים איננו יכולים לשרוד ביטחונית וכלכלית. זו בעיה מנטלית.

אין לנו א-לוהים משלנו להישען עליו – הר הבית של ראש הממשלה הוא גבעת הקפיטול - כלומר הר הבית הלבן. ככול שמוקד ההזדהות והלגיטימיות שלך נמצא מחוץ לעמך, כך תמהר ותתנכר לאחיך ובסופו של דבר תתמוטט התקרה על ראשך. כל ההיסטוריה היהודית מלאה בזה וזה בדיוק מה שקורה כרגע לנגד עיננו.

בכדי לשרוד – עלינו לשחוט את האליל הזה. להפוך את תודעת התלות בגויים שהונחלה כאן לדור שלם, לחזור מתרבות הבגידה הגדולה שהובילה להפקרת פולארד, להפקרת שליט להפקרת ארצנו עמנו וכבודנו, אל תרבות של נאמנות לעצמנו ולא-לוהינו.

האם נוכל להתמודד לבדנו מול האיומים הקיומיים הסוגרים עלינו?

ובכן כדאי שנזכור שבסופו של יום , אין לנו באמת ברירה אחרת. בין אם נרצה ובין אם לאו - אנו עם לבדד ישכון. בשעת מבחן שום אומה לא התייצבה להגנתנו בעבר, וגם לא תתייצב בעתיד.

אבל את התשובה האמיתית לשאלת הבנים החוששים משחיטת אלילי מצריים אנו נותנים בליל הסדר.

כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל...

מוקד חיותנו אינו גבעת הקפיטול אלא הר הבית. כשנשחט שם את קורבן הפסח, כשנחדש את הברית הלאומית עם אבינו שבשמים, ישבו איתנו בליל הסדר סביב חומות ירושלים – פולארד ושליט יחד עם כל עם ישראל.