מלחמות היהודים: הציונות הדתית נקרעה לשניים  

השבוע נפל דבר בציונות הדתית. השבוע ייזכר כשבוע מכונן, שבו התפרקה המנהיגות הנוכחית-עתידית של הציונות הדתית בקולות צורמים של הוצאת דיבה.

הוויכוח העמוק, שתמיד היה שם, פרץ החוצה. הוא לא התנהל בדרך שבה תלמידי חכמים נוהגים ואמורים להידיין בניהם. הוא פרץ החוצה בשנאה כבושה, מתוך פחד וחרדה. הוא התפרץ כלבה רותחת של הוצאת דיבה ואיומים.

גם פרשת השבוע שלנו עוסקת בהוצאת דיבה ובלשון הרע. קומץ המרגלים, שהם למעשה מנהיגי השבטים, נשלחים לתור ולרגל את ארץ כנען, לפני שבני ישראל ייכנסו אליה. המרגלים המחזיקים בעמדה שוללת מלכתחילה, מפרשים את כל הנגלה לנגד עיניהם באופן שלילי. הם אינם ניטראלים בבואם להעריך את הארץ.

הם אמנם שוטחים את העובדות, אך מסכמים את מסעם בתיאור של כנען כ"ארץ אוכלת יושביה". יציאת מצרים רצופת הניסים, שהטילה מורך בלבותיהם של כל מלכי המזרח הקרוב, לא הותירה את חותמה על בעלי הנס עצמם. הם נותרים מוגי לב, והם נעדרי ראיה רחבה שהיא רק מתבקשת ממנהיגים כמותם.

ארבעה מאפיינים להוצאת דיבה:
התעלמות מהנושא העיקרי, הבלטת פרטים שתואמים את האג'נדה של מוציא הדיבה וגיוסם לטובת המסר שנקבע מראש.

רגשות גואים - התרגשות והפחדה. מוציא הדיבה מנסה לעורר רגשות מוקצנים בנמעניו. לשפת הגוף, לטון הדיבור, לבחירת מילים מוקפדת, יש חשיבות רבה לא פחות מתוכן דבריו. הוא חייב להכניס את שומעיו לסערת רגשות.

שיתוק. מוציא הדיבה מנסה למנוע משהו משיקרה אך אין לו אלטרנטיבות ממשיות למהלך שאותו הוא מנסה למנוע. כל זאת מכיוון שהוא מונע משנאה ו/או פחד מהמציאות המתרגשת עליו. למרגלים אין תכנית אלטרנטיבית. מה הם מציעים? להישאר במדבר לנצח? לחזור לבית העבדים במצרים?

אבל דבר אחד טוב יוצא מהוצאת הדיבה, היא כל כך "צועקת לשמים" שהיא מחייבת הכרעה. השומעים לא יכולים לשבת יותר על הגדר. עליהם להחליט, האם הם מאמצים את עמדת מוציאי הדיבה ונסוגים מהמהלך: "נתנה ראש ונשובה מצרימה", או שהם מאמצים את התוכנית המקורית באומץ לב: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

אשליית האחדות מתנפצת על סלעי הדיבה. כל עוד המחלוקת היא עניינית - ניתן להכיל אותה, גם אם לא בקלות. אבל ברגע שהמחלוקת גולשת אל העולם הרגשי, היא יוצרת בידול. אי אפשר יותר לשבת על הגדר.

העוצמה הרגשית ודרדור הוויכוח הפנימי בין המרגלים שהיה עד עתה שקט וסמוי, פורץ החוצה במלוא עוזו. הגדר שהייתה רחבה ואפשרה לרבים לשבת עליה ולפסוח על שני הסעיפים, הולכת ונעשית חדה כתער הסכין. חייבים לנקוט עמדה. לאן אתה שייך - ליהושע וכלב או לעשרת המרגלים האחרים?

אין ציונות דתית אחת
השבוע הזה שתחילתו בפרשת בהעלותך המסתיימת בלשון הרע של מרים ואהרן כנגד אחיהם שותפם – משה. וסופו בפרשת השבוע של המרגלים המוציאים דיבת הארץ רעה ייזכר כשבוע שבו שכבת הרבנים בני החמישים של הציונות הדתית, הכריזה רשמית על התפרקות ופיצול.

השבוע הזה הוכרז רשמית על מה שכבר ידענו בסתר לבנו: אין ציונות דתית אחת. מתוך חורבות המבנה שקרס, יבקעו שלושה זרמים. השנים מוכרים פחות או יותר. והשלישי, שיהיה הגדול מכולם, יהיה הזרם הלא מוגדר והלא-מזדהה.

החל מהשבוע ידעו ההורים לאיזה מוסד חינוכי הם שולחים אל ילדיהם. לאיזה זרם הוא שייך, ומהי דמותו הצפויה של הבוגר. האם חחנכו את ילדם לעמדה רוחנית מתבדלת, אידאליסטית, אך מנותקת משיג ושיח עם המציאות או שבקשו לבנות לו חוט שדרה תורני עמוק, שיהיה חזק ובטוח מספיק כדי לאפשר לו להתמודד חומרים תרבותיים נוספים, באופן שרק ימלא ויעשיר את נפש היהודי שבו.

החל מהשבוע, תישאל כל קהילה, כל שכונה וכל עיר - מי הוא הרב שאותו אנו מקבלים עלינו? האם להתבדלות טהרנית פניו או לחיבור,

ושילוב בדרכי נעם, תוך שמירה קפדנית על העומק היהודי?

החל מהשבוע, ישאל כל אדם, מהי זהותו הרוחנית? האם התורה שהיא הקוד הפנימי של קיומו – מבדלת אותו מהעולם או מחזירה אותו אל העולם, כיהודי שלם החפץ בדו-שיח וחיפוש מכנים משותפים?

החל מהשבוע, נבין ששאלת מינויו של הרב הראשי היא בנפשנו. כי השאלה הכבדה היא לאן יוליך אותנו ראש הפירמידה - לעולם של שילוב והכלה או לעולם של הקצנה ובידול?

דבר אחד ברור, הוצאת הדיבה העכשווית – כבר לא תשאיר אותנו על הגדר המתחדדת והמתגבהת. הרוב הרבני הדומם, זה שאיננו נוהג להטריד פוליטיקאים במאות טלפונים בכל שעות היממה. זה שאיננו אוהב לחתום על עצומות, זה שהוא באמת יפה נפש באורחות חייו ובמידותיו ירד השבוע מהגדר. קולו יישמע, דרכו תיסלל, והנחישות שעד כה לא אפיינה אותו, תהפוך לחלק מהתנהלותו היום יומית. זה אולי הדבר היחיד הטוב שקרה השבוע.

הרב רפי פוירשטיין