משת''פית עמירה הס | אנחנו בסדר  

מדהים מה יודעים הישראלים שחיים במרחק 12 דקות ממחסומי קלנדיה וא-זעים, אך כף רגלם לא דרכה שם, והם לא ראו את החומה החוסמת את השקיעות, את מגדלי השמירה ואת גדרות התיל. הם יודעים על בתי קפה ומסעדות, בתים מפוארים ומעגלי תנועה. זה דומה מאוד לידיעה האינטימית שיש להם על כל מה שעובר בבטן האדמה של רפיח.

הלך המחשבה פה שקוף: הנה, יש לפלסטינים כסף. אפילו בעזה. שלא יקשקשו על משבר הומניטרי. אפשר להמשיך לחיות כרגיל 12 או 21 דקות ליד, ללמד באוניברסיטה, ללכת לקונצרטים ולתערוכות, לנסוע לחו"ל, לבלות בקניונים. אנחנו בסדר.

בעצם, גם שתי הממשלות הפלסטיניות - זו בעזה וזו ברמאללה - מעוניינות להעביר מסר שהן בסדר. ממשלת איסמאעיל הנייה בסדר, כי הודות לכלכלת המנהרות היא מצליחה למלא את צורכי הציבור (מצ'יפס שמנוני ודלק ועד כבשים לחג ואפילו מכוניות). רק ייפתח מעבר רפיח, ותראו איך נוכל לקיים ממשל טוב יותר מזה של הפתח. את הפרופגנדה הזאת קונים, אגב, אנשים מן השורה בגדה, שאין להם מכוניות מודל 2010 ומשכורת טובה בארגון לא ממשלתי יוקרתי.

וממשלת סלאם פיאד בסדר, כי היא מוכיחה שסוף סוף יש ממשל שיודע איך לבנות מוסדות בדרך למדינה. לזכות ממשלה זו ייאמר, כמובן, שהדגש אינו על ההיבטים הצרכניים השטחיים של השיפור (אלו שצדים את עיני הישראלים), ושהיא טורחת להעביר גם מסרים החותרים תחת המסר הישראלי: לא, רוב המחסומים לא הוסרו; השיפור הוא בגלל הפלסטינים ולמרות הכיבוש; כל ההתנחלויות, כולל בירושלים המזרחית, בלתי חוקיות. שטח C? האות הזאת בכלל לא נמצאת באלפאבית שלנו. ומאבק עממי בלתי חמוש הוא הפן השני של בניית המוסדות.

אבל יש מוקשים ב"בסדר" הזה. כמו שהרובע ה-16 בפאריס ורמת אביב ג' (שלא לדבר על מגדלי אקירוב) אינם מקרים מייצגים, כך גם רמאללה. היא מנקזת אליה מקבלי הכנסות נדיבות, שאינם הרוב, וכסף של קבלני בנייה ושל סוחרים. שגשוגה אינו מבטא עדיין התאוששות יצרנית כוללת: הפוטנציאל הפלסטיני רחוק ממימוש, וכן, קודם כל בגלל הכיבוש. כש-60% מהשטח (C) הם מחוץ לתחום בשביל הפלסטינים, למה אפשר לצפות? מדי חודש חוששים עשרות אלפי עובדי המגזר הציבורי שמשכורתם הצנועה לא תשולם בזמן. בכפרים ובערים הקטנות יותר, שלא לדבר על מחנות הפליטים, האבטלה ממשית מאוד.

המוקש הגדול הוא הפער המעמיק בין השכבה המייצגת כלפי חוץ את כלל הציבור (בפוליטיקה, במוסדות לא ממשלתיים שונים, בתקשורת, בתרבות) לבין השאר. וכאן אי אפשר להאשים רק את הכיבוש. לא צריך שחיתות מהסוג של מעילה ישירה בכספים, כדי לחיות ברווחה מופלגת. לפלסטינים יש הרבה מה ללמוד מהישראלים בעניין הקשר ההדוק בין מעמד פוליטי וצבאי למשכורות מרופדות.

אבל אצל הפלסטינים, הפערים הבלתי נסבלים ואווירת השאננות והנהנתנות שברמאללה מסנדלים את המאבק העממי לעצמאות. כדי שציבור מתרחב והולך יאמץ את האומץ והעיקשות של המפגינים בכפרים, עליו לבטוח במייצגיו. שהם לא שולחים אותו יחיד כ"בשר תותחים" (מסתפקים במס שפתיים ונדבות למאבק העממי), שהם לא עושים קופה על חשבונו ושהם בונים מוסדות שיבטיחו טיפול רפואי וחינוך איכותיים גם למי שאינם יכולים לפנות למרפאות ולבתי ספר פרטיים.