גם בשמאל מאבדים אמון בפלסטינים  

אתמול לפנות ערב התקשר אליי אריק איינשטיין. אנחנו מדברים הרבה, אריק ואני. כמעט בכל יום, ולעתים גם כמה פעמיים ביום. מעגל השיחות רחב מאוד: ספורט, פוליטיקה, תקשורת. הרבה פעמים אנחנו מתעכבים על התנהגויות של בני אדם והתנהלותם. אריק חקיין ענק, והוא מיירט את הניואנסים מהקורבן התורן שעל סדר היום בגאונות השמורה לו.

איינשטיין היה יכול להיות מבקר הטלוויזיה האולטימטיבי. הוא יושב המון מול המסך. עיניו אמנם חולות ועייפות כבר שנים רבות, אבל עדיין חדות מספיק כדי לקלוט את המסרים בערוצים השונים. על כל שעה או תוכנית או מראיין יש לו תובנות עמוקות. מבחינתי מדובר בכיתת אמן פרטית, חד-פעמית. אני מודה שהתמזל מזלי.

אתמול לפנות ערב, קצת אחרי שהסתיימו מהדורות אחר הצהריים, הוא היה על הקו. מזועזע. הוא דיבר איתי על החזרתם של האסירים הפלסטינים, שרבים מהם היו מעורבים ישירות במעשי רצח של אזרחים ישראלים. הוא דיבר איתי על החגיגות המתוכננות ברשות הפלסטינית ובעזה לכבודם של החוזרים הביתה מהכלא הישראלי.

אלה לא סתם אסירים שישבו בכלא, שיתף אותי בתחושותיו, הם רצחו ודקרו בדם קר, חולירות אמיתיות. אני לא מבין איך בצד השני, מעבר לגבול, אף אחד לא מתעורר ומתקומם נגד החגיגות האלה. אני בטוח שגם אצלם יש אנשים טובים, אבל שם אף אחד לא קם ומדבר. מתי יקום שם איזה איש רוח מתוך הפלסטינים ויגיד להם שאין על מה לחגוג ואין במה להתפאר. והאירופים האלה - איזו צביעות.

אני שומע את נשימתו עולה ויורדת. העצבות והפליאה התמימה שלו צורבת אותי. את הדברים האלה אומר אריק איינשטיין, שנטוע עמוק במה שמוגדר בישראל "מחנה השלום", המחנה השפוי שמחפש כמעט בכל מחיר את הפשרה. איינשטיין הוא ההסבר לפער הגדול שהתגלה בסקרים שהוצגו בשבועות האחרונים, בין הרוב בציבור הישראלי שמוכן, בעקבות יוזמת שר החוץ קרי, לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, ובין הרוב באותו הציבור ממש שלא מאמין בתוחלתו של ההסכם.

אפשר להבין את ישראל ששחררה את האסירים באישון לילה, כדי להימנע ממראות שמחה והנפת אצבעות "וי" בדרך למחסומים. כאב המשפחות השכולות והמחיר הזול שהממשלה משלמת תמורת מה שמתקשה להיראות כמו התקדמות מדינית הם חלק מהמציאות המורכבת שבה ישראל מתמודדת כבר שנות דור - הניסיון להתניע מו"מ, מציאותי או אפילו מדומה, מול הצד השני, הפלסטיני, שמתקשה לסגל לעצמו התנהגויות בסיסיות ובונות אמון בצד הישראלי.

גם אם יישבו ציפי לבני וסאיב עריקאת עוד מאה פעם, אפילו אלף, לקפה ועוגה בוושינגטון, בלונדון או בקומזיץ בחוף טנטורה, שום תמורה אמיתית בדעת הקהל הישראלית לכיוון אמון בתוחלת ההסכם לא תתרחש אם בכל אירוע של החזרת "אסירים" - מינוח מולבן לרוצחים שלא הרגו חיילים בקרב פנים מול פנים אלא דקרו וירו בילדים ואזרחים חסרי ישע - נמשיך לראות זיקוקין דינור בשמי רמאללה וחלוקה של מגשי בקלאווה.

הקרב על דעת הקהל הישראלי הוא כבר לא באלקטורט של אורי אריאל וציפי חוטובלי אלא בקהלים של שלמה ארצי ואריק איינשטיין.