האם הנביא ארדואן יורד מהפסים? (הארץ/צבי בראל)  

צבי בראל 26.08.2013

ראש ממשלת טורקיה, רג’פ טייפ ארדואן, ירד קצת מהפסים בשבוע שעבר. האשמת ישראל בבישול ההפיכה הצבאית במצרים חרגה אפילו מההשתלחויות הרגילות שלו. ארדואן אכן ספג מיד נזיפה מהממשל האמריקאי, וכדרכו - תקף בחזרה, כשבישיבה עם מועצת המינהל והמדיניות של מפלגת הצדק והפיתוח התריס כנגד האמריקאים “מה זה בכלל עניינכם?” והבטיח שהוא עומד לדבר עם בכירי הממשל על הגערה שקיבל. בכיר במפלגת הצדק והפיתוח אמר ל”הארץ”, שארדואן עשה טעות כשביסס את טענתו על דברי ברנאר אנרי לוי והציג אותם כהוכחה למזימה. "מוטב שלא היה מזכיר את ישראל", אומר הבכיר, "אבל העמדה שהוא מציג נכונה. מה שקרה במצרים זה הפיכה צבאית, וחבל שהעולם לא רואה זאת כך".

לא כך סבור הפובליציסט הטורקי הבכיר יוסף קאנלי. "האם יש עוד מדינה, שמדיניות החוץ שלה מתוכננת ומיושמת לפני המצלמות?" תמה במאמר שפירסם ב”הוריית דיילי ניוז”, העיתון שעדיין ממשיך לבקר ללא חשש את מדיניות ראש הממשלה. "השליט האבסולוטי והווזיר שלו לענייני חוץ (אהמט דאוותאולו) מפרסמים את הצווים שלהם באופן ישיר, כשהם מבטאים את המלה האחרונה לפני שהם אומרים את הראשונה, וגרוע מכך - הם עושים זאת לפני המצלמות. טורקיה היא מעצמה אזורית השואפת להיות מעצמה עולמית, אולם משום מה אין לנו היום שגרירים בקהיר, דמשק או תל אביב. רק אתמול היינו ידידי נפש של שייחים ממדינות המפרץ ושל המלך הסעודי. היום אנחנו מלגלגים על המדינות האלה, ומנהיגים טורקים תוקפים אותן. האם ראש הממשלה לא היה אמור להסתמך על איזה שהוא חומר מודיעיני אמין לפני שהאשים את ישראל בתכנון ההפיכה במצרים? המעצמה האזורית השואפת להיות מעצמה עולמית חטפה סטירת לחי מהדוד סם... האם טורקיה עד כדי כך איננה מודעת למאזני הכוח בעולם או ליחסי ישראל־ארה"ב?".

טורקיה מודעת גם מודעת, אבל במודעות כשלעצמה אין די - יש צורך גם שהתבונה המדינית תגבר על הרגש, וכאן – ולא בפעם הראשונה - טמון הכשל. ארדואן - שנחשב לגיבור כשניתק את היחסים עם בשאר אסד והסתכסך עם ישראל - גרם לציבור הערבי להפנות אליו את גבו רק משום שהחליט לתמוך באחים המוסלמים. מדינות ערב, וכנראה רוב הציבור הערבי, אינם משתוקקים לחיות תחת שלטון דתי רדיקלי. הן מוכנות דווקא לאמץ את הדגם הטורקי - ראש ממשלה דתי במדינה המגדירה את עצמה חילונית - ובתנאי שהדגם הזה יהיה תוצר מקומי, ולא פרי תכתיב חיצוני. ארדואן, מצדו, ראה בניצחון האחים מתת־אל, שתהפוך את מצרים למדינה־אחות של טורקיה ותפצה אותה על אובדן בעלת הברית הסורית. התנהלותו לנוכח ההפיכה הצבאית במצרים והמלחמה הדיפלומטית שאסר על אסד ראויות לשבח. אבל בעוד במקרה הסורי עשה היטב את חשבון הפופולריות, במקרה של מצרים שגה, כשניסה להציב רף מוסרי למדיניות החוץ שלו. מוסר - כפי שנוכח לדעת - הוא מוקש מסוכן בניהול מדיניות.

ארדואן מתעב ביקורת ורגיש לה. מלחמתו החסרת פשרות בתקשורת והתבטאויותיו הפראיות נגד עיתונים ועיתונאים, והתגובה ששלף מהשרוול בעקבות נזיפת וושינגטון, יעידו על כך. הוא רואה בעצמו נביא שאיש אינו מבין את נבואתו, נושא שליחות שכולם רק רוצים להכשילה. נביא, כידוע, לעולם אינו טועה. אם העולם אינו מצטרף למדיניות החוץ שלו - הבעיה היא כמובן בעולם, ולא בארדואן. וכשהעולם טועה יש לשנות אותו. בשבוע שעבר הציג ארדואן את חזונו לשינוי העולם, או לפחות מערכת קבלת ההחלטות העולמית. לא ייתכן, אמר, שחמש מדינות (החברות הקבועות במועצת הביטחון) יחליטו על גורל העולם. זעמו יצא על ההחלטה המימית שקיבלה מועצת האו"ם בתגובה על הריגה של יותר מאלף איש בסוריה בנשק כימי, אבל גם על מה שהוא מגדיר כאזלת יד של מועצת הביטחון בשאלת מצרים. ארדואן מציע למדינות החברות באו"ם פשוט להתפטר ולהקים או"ם אלטרנטיבי, שבו לכל המדינות יהיה כוח שווה. מוטב שלא לעצור את הנשימה. טורקיה מתכוונת להתמודד על בחירתה כחברה לא קבועה במועצת הביטחון לשנים 2015-2016. זוהי כמובן אותה מועצת ביטחון שארדואן נעץ בה בשבוע שעבר פיגיונות מושחזים.

אין מחלוקת על כך שדרושה רפורמה עמוקה באו"ם, שיכולתו לפתור או למנוע מלחמות וסכסוכים אפסית. אבל הקריאה לפרקו ולהקים מוסד חדש היא, במקרה הטוב, מפגן של מגלומניה. בשורות מפלגת הצדק והפיתוח יש כבר פעילים החוששים, שהתנהלות ארדואן עלולה להזיק לסיכויי המפלגה להשיג רוב סוחף בשלוש מערכות הבחירות הצפויות להתקיים בשנתיים הבאות. המבחן הראשון יהיה במארס 2014 כשיתקיימו הבחירות לרשויות, חמישה חודשים אחר כך הבחירות לנשיאות, וביוני 2015 הבחירות לפרלמנט. מדיניות חוץ בדרך כלל איננה בעלת השפעה רבה על תוצאות הבחירות, אבל כשהיא מציגה את ראש הממשלה כמי שהחלטותיו שגויות, עלולה להיות לכך השפעה אפילו בקלפיות המקומיות.