דעה - אסף אוני: הבעיה עם יוטיוב  

01.09.2013 0
ניסיתי לחשוב בסוף-השבוע איך יכול להיות שהפרלמנט הבריטי הצביע נגד התערבות צבאית בסוריה. כיצד ייתכן שרוב חברי הפרלמנט שהתראיינו נימקו את התנגדותם בכך שדו"ח המודיעין ששיחררה הממשלה "לא היה משכנע מספיק". מה, חשבתי, הם לא ראו את קטעי הווידיאו של הילדים המתים? הם לא ראו גופת ילד שקצף יוצא מאפו? אנשים שמפרכסים ללא שליטה? ואם ראו, מה הם חושבים, שזה מבוים? שמישהו אמר לילדים לעצום עיניים ולהעמיד פני מתים בשביל התצלום? שהקצף הוא קולה וההורים השבורים ניצבים? מאיפה היכולת הזאת, חשבתי, לראות ילדים מפרפרים ומתים ולחשוד שמדובר בזיוף? התשובה, לדעתי, היא עצובה: כי זה שודר ביוטיוב.

האינטרנט הוא המקום הזה שבו אין אמת. המקום שבו הכל ניצב – לפי הגדרה – על בסיס וירטואלי. שבו חיי החברה משתקפים בפייסבוק כשרשרת בלתי פוסקת של מסיבות, חופשות ואושר; שבו פילטרים מיוחדים הופכים שקיעות רגילות למרהיבות; שבו זהות אמיתית וזהות מומצאת מתקיימות באותה הרמה; שבו סרט הטוען שפיגועי התאומים היו קונספירציה יכול לזכות ליותר צפיות מסרט המתאר את שאירע במציאות. האינטרנט הוא המקום שבו כל אחד יכול להאמין במה שירצה, ללא סמכות, ללא תוקף חיצוני. רוב הזמן זה עובד יופי. מאוד מבדר. לפעמים, האמת היא הכרחית.

תושבי הפרברים המזרחיים של דמשק תיעדו את עצמם בבוקר ה-21 באוגוסט 2013 מתים מהתקפת גז עצבים, והעלו את זה ליוטיוב; לכאורה, זו כל ההוכחה שצריך. קטעי וידיאו ותמונות שצולמו בטלפונים חכמים עלו לרשת, מתארים תמונה נוראה של שימוש בנשק כימי נגד אוכלוסייה חפה מפשע. "פלייליסטים" שלמים מוקדשים להציג את המציאות שחוו, קטעי וידיאו בזה אחר זה. אבל זאת גם הבעיה. ברשימת ההמלצות ליד קטעי הווידיאו מופיעה פרסומת לבנק וסרטון של פעלול אופניים. הפרסומת מוכרת ערכים מזויפים, הפעלול כנראה נערך. אז מי אמר שהווידיאו שאנו רואים מדמשק הוא אמיתי?

אמרו את זה גם לגבי הטלוויזיה: העובדה שפרסומות ותוכניות משודרות באותה הפלטפורמה עם החדשות הופכת אותן לבידור. אבל העיתונות בטלוויזיה בכל זאת מתוווכת לצופים על-ידי ארגוני חדשות מקצועיים. יוטיוב מציע עיתונות-אזרחים בשיאה. הטבח הכימי בדמשק דווח מאינספור זוויות, כמעט מיד אחרי שהתרחש, אבל כל הדיווחים האלו התפרסמו ברשת על-ידי יוצריהם, וכך נטבעה בהם אי-אמינות אינהרנטית. ביוטיוב, וידיאו של קורבן גז עצבים שווה וידיאו של תומך אסד שטוען כי מדובר בזיוף.

ב-1998, כמה תמונות עיתונות של עשרות אלבנים שוכבים מתים בשוחה ליד הכפר ראצ'ק בקוסובו היו מספיקות כדי להניע את נאט"ו לפעולה בחבל הארץ הבלקני, למרות התנגדות מועצת הביטחון של האו"ם. הרשו לי לשער כי אם מה-21 באוגוסט 2013 היה יוצא רק קטע וידיאו אחד המתעד את תוצאותיה של התקפת הגז ושצולם במקרה על-ידי צוות של ה-BBC, התגובה הציבורית והמדינית היתה שונה. אם היה מתפרסם רק תצלום מזעזע אחד באיכות טובה בעמוד הראשון של ה"טיימס" הלונדוני, המחוקקים הבריטים לא היו יכולים להתעלם ממנו. הציבור האמריקאי לא היה יכול להתעלם ממנו.

הטבח בדמשק כפי שהוצג ביוטיוב מדגים את החסרונות של עיתונות-אזרחים; את העובדה שלמעשה היא אינה יכולה להחליף עיתונות. את הדיווחים המקצועיים החליפו המוני טוויטים נסערים, פוסטים מרגשים בפייסבוק וקטעי וידיאו ביוטיוב, אבל עודף המידע והדמוקרטיה שלו עירערו את האמון שאנחנו נותנים בו. יש חשיבות למקצועיות. היא נדרשת, למשל, כדי ליצור תמיכה ציבורית בינלאומית במתקפה צבאית נגד אסד.

סיקרתי פעם הפגנה טורקית נגד ישראל ברחובות ברלין, במחאה על ההשתלטות האלימה על המרמרה. שוחחתי עם אשה צעירה. שאלתי אותה: "בכל זאת, יש קטעי וידיאו שמראים כיצד הפעילים הטורקים מכים ללא הרף, עם מקלות, חיילים ששוכבים על הסיפון, לא?". "אתה לא מבין", היא אמרה לי, בשיא הרצינות, "הם לא היכו בגוף של החיילים, הם רק היכו בנשק שבו הם היו חמושים".

היכולת האנושית לראות את המציאות על-פי נטיית הלב לא נולדה עם הרשת, אולם זו מעצימה אותה כך שהיא יכולה להיות מיושמת אצל כל אחד, לגבי כל דבר. היא דנה אותנו לעולם פוסט-אידיאולוגי, חסר אמת, שבו אנחנו יכולים להסתכל ישירות בילד מת על צג המחשב – ולחשוד שמדובר בזיוף.