אני ישראלי: הישראלים שלא רוצים להיקרא יהודים  

אני לא בן הלאום היהודי ולא בן העדה הדתית היהודית, ואינני מסכים להיות חלק מהקהילה היהודית. במקרה השפה שלי היא עברית, שהיא שפת הקודש של היהודים. זה הכול", כך מצהיר פרופ' עוזי אורנן, בלשן ואיש האקדמיה העברית ללשון, הדורש מהמדינה להכיר בהגדרת לאום חדשה – ישראלי.

לאחר שנים של דיונים בבית המשפט נדחתה השבוע עתירתם של 21 אנשים עמותת 'אני ישראלי' שהקים אורנן, שבה ביקשו הללו לתת להם סעד הצהרתי שלפיו לאומם הינו ישראלי.

לו היה ניתן סעד כזה, הוא היה נחשב ל"תעודה ציבורית" המספקת לצורך שינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין שבמשרד הפנים. המבקשים טענו כי מדובר בזכותם הבסיסית להגדרה עצמית, שכן על פי תפיסתם ותחושתם האישית הם שייכים ללאום הישראלי. העותרים הוסיפו כי עצם קיומו של לאום זה אינו זקוק להוכחה, וכי הם אינם מבקשים לכפות לאום כלשהו או זהות לאומית על איש. עם זאת, בית המשפט פסק כאמור אחרת. לדברי שופטי העליון, אדם אינו יכול להירשם במשרד הפנים כבעל לאום ישראלי וזאת משום שלאום כזה אינו קיים.

תחילת הפרשה בבקשה שהגישו העותרים לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד מדיניותו של משרד הפנים. שופט העליון דהיום נעם סולברג, שכיהן אז בבית המשפט המחוזי, קיבל את עמדת המדינה וקבע כי השאלה אם קיים לאום ישראלי אינה שפיטה מבחינה מוסדית. לטענת סולברג, אופייה הדומיננטי של המחלוקת הינו ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי, אך הוא אינו משפטי.

אמנם מעת שנמחק סעיף הלאום מתעודות הזהות בשנת 2002 לרישומו אין כמעט כל נפקות במציאות המעשית, אך סולברג הכריע כי מבעד לשורות הרישום הטכניות ניתן לראות בשאלת קיום הלאום סוגיה עקרונית בעלת השלכות מרחיקות לכת על דמותה של המדינה, על אופייה ועל עתידה.

בניגוד לעמדתו של סולברג, קבעו שופטי העליון עוזי פוגלמן וחנן מלצר בערעור שהוגש לפניהם כי הסוגיה דווקא שפיטה, אך קיבלו את עמדתו של סולברג שלפיה אין מדובר ברישום טכני גרידא, שכן קיומו של לאום ישראלי חותר תחת הגדרתה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית וכביתו של העם היהודי. דווקא הנשיא אשר גרוניס הסתמך על פסק דין טמרין, שיבואר להלן, ועל כן הוא לא נזקק לשאלת השפיטוּת.

לדברי פרופ' אורנן, המבקשים לא ציפו שעמדתו של בית המשפט תהיה שונה מזו של השלטונות, אך הם השתדלו להראות עד כמה נחוץ וראוי שיהיה לאום משותף אחד שווה לכלל אזרחי ישראל. לדבריו, נראה שהם הצליחו במשימתם, שכן מתן פסק הדין התעכב מאז 2008 ועד היום, עת נערך הדיון האחרון בעניין. "נראה שלשופטים לא היה קל להתמודד עם הטענות שהעלינו", טוען אורנן.

כמה אנשים בכלל חתמו עד היום על העצומה שלפיה הם מבקשים להגדיר את עצמם כבעלי לאום ישראלי?
"מדובר בכ-7,000 אנשים, אך אני בטוח שיש עוד 70 אלף ואף יותר שמסכימים איתנו".

איזו חשיבות יש לדעתך בכך שבמרשם נידח, שאינו חשוף לציבור ומשמש לצרכים סטטיסטיים בלבד, תירשם כבעל לאום ישראלי?
"זה לא נכון שלמרשם אין השלכה מעשית על המציאות. ניקח למשל את חוק שעות עבודה ומנוחה: זהו חוק סוציאלי ראוי ויפה לקביעת יום מנוחה שבועי, אלא שהוא קובע כי יום המנוחה השבועי לגבי יהודי הוא דווקא יום השבת. מי שאינו יהודי יכול לבחור ביום שישי או ראשון, או כל יום אחר שמקובל עליו. בנוסף, יהודים כפופים לחוקי הרבנות בכל הנוגע לנישואין וגירושין. ברגע שאתה מוגדר כישראלי ולא כיהודי, אינך מחויב לכך".

מאפיין זהות

אמירות מעין אלו של אורנן עלולות ליצור התנגדות כמעט אוטומטית ואף כעס בעיני מי שרואה את עצמו כשייך ללאום היהודי ומעולם לא חשב לפקפק על כך, אך לגופו של עניין עולה השאלה מדוע אדם שחש את עצמו ישראלי ואינו מזדהה כלל עם המורשת היהודית הלאומית-דתית שלו לא יכול להירשם כישראלי במרשם האוכלוסין.

לטענת המבקשים, אם הדבר יסתכם ברישומם של כמה עשרות בודדות, הרי שכל נזק לא ייגרם לאיש; אם מאות אלפים יבקשו את הדבר, לעומת זאת, הרי שיש בכך ערעור על הגדרת הלאומיות היהודית ואין זה ראוי שבית המשפט ימנע זאת.

השופט מלצר הדגיש כי ישראל מוגדרת מבחינה בינלאומית, על פי החלטת החלוקה של האו"ם, ומבחינה פנים-ישראלית, על פי הכרזת העצמאות, חוק השבות וחוק כבוד יסוד האדם וחירותו, כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא הסביר, יחד עם זאת, שהדבר אינו שולל כמובן את היותה מדינה דמוקרטית, המעניקה זכויות שוות לכלל האזרחים. אמנם יש מתח בין מונחים אלו ומחלוקות באשר לנפקויות יהדותה של המדינה, אך העובדה כי מבחינה חוקתית נקבע שישראל הינה מדינה יהודית שוללת את האפשרות המשפטית להכיר בלאום ישראלי.

מלצר הוסיף כי הכרזת העצמאות קראה לשיבת העם היהודי לארצו ולקיבוץ גלויות, ועל כן ברור שמחבריה לא ביקשו להקים לאום ישראלי חדש שיפגע בהכרח באחד המאפיינים העיקריים של ישראל כמדינה יהודית - הזיקה ליהדות התפוצות. זיקה זו מבוטאת בחוקים רבים, כמו חוק העונשין והחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם.

זה המקום לציין כי בקשה דומה הוגשה עוד בשנת 1970 על ידי ד"ר גאורג רפאל טמרין, שטען כי הוא אינו מזדהה עוד עם הלאום היהודי מעת שהגדירה אותו המדינה באופן הלכתי-אורתודוכסי, שהיה גזעני לשיטתו. נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט שמעון אגרנט, דחה את בקשתו וקבע כי עיקרון זכות ההגדרה העצמית הלאומית אינו חל במקרה זה, באשר עיקרון זה נועד לחול על עמים - להבדיל מ"רסיסי עמים".

חסר לאום

פרופ' אורנן בן ה-93 הוא אחיו של המשורר יונתן רטוש. בצעירותו הוא לחם באצ"ל, ובעת הכנת פצצה הוא נפצע ולאחר מכן נתפס והוגלה לאריתריאה. עם חזרתו ארצה נרשם אורנן במפקד האוכלוסין כבעל לאום "עברי", כפי שנרשמו בתקופה זו חברי תנועת 'הכנענים', שאליה הוא היה קשור. מאוחר יותר טענה המדינה כי רישום לאום זה נעשה עקב טעות מנהלית. לאחר שבג"ץ קבע כי אין כל הבדל בין הלאומים היהודי והעברי, החל אורנן לפעול למען הכרה בלאום הישראלי.

מקורה של סוגיית רישום הלאום טמון אי שם בסוף שנות ה-60, כאשר סרן בנימין שליט עתר לבג"ץ בבקשה שיורה למשרד הפנים לרשום את ילדיו הקטינים, אורן וגליה, כיהודים בסעיף הלאום. אמם של הילדים, אן גדס, שנולדה כנוצרייה למשפחה סקוטית ציונית, לא עברה גיור מעולם, ועל כן, על פי הנחיותיו של שר הפנים דאז, איש ה'מפד"ל' משה שפירא, לא נרשמו ילדיה כיהודים. שליט טען כי על פי תפיסת עולמו ילדיו יהודים, והוא ואשתו עומדים לגדל אותם כיהודים וישראלים לכל דבר ועניין.

בהרכב מורחב קיבל בג"ץ את העתירה ברוב דעות, והורה לפקיד הרישום לרשום את ילדיו של שליט כיהודים בפרט הלאום. כמו כן נקבע כי האמור במרשם לעניין לאום ודת אינו מהווה ראיה לנכונותו, וכי מרשם האוכלוסין מבצע רישום טכני במהותו, שנועד לצורכי סטטיסטיקה בלבד.

פרשה זו עוררה סערה פוליטית, והיא הובילה לתיקון חוק השבות וחוק מרשם האוכלוסין. בהתאם להנחיותיו הקודמות של השר שפירא, יהודי הוגדר כמי שנולד לאם יהודייה או התגייר, ועל כן ילדים לאם לא יהודייה נרשמו מעתה לפי לאום האם או כחסרי לאום.

שאלת רישום פרטי הדת והלאום במרשם האוכלוסין ממשיכה לצוף מדי כמה שנים אל פני הערכאות השיפוטיות, ודומה שסמליותה הרבה משמשת פעילים והוגי דעות לשם הוכחת טענותיהם והעברת הוויכוח האידיאולוגי למישור מעט מעשי יותר. עם זאת, אם בעבר הדגש היה על הרצון להיות חלק מהעם היהודי והרחבת מושגי היהדות והגיור - וכך למשל היה בבג"ץ מילר מ-1986, שבו התקבלה עתירתה של שושנה (סוזן) מילר, שעברה גיור רפורמי בארה"ב להירשם כיהודייה, ובג"ץ נעמ"ת מ-2002, שבו נקבע כי יש לרשום כיהודי גם את מי שעבר גיור רפורמי או קונסרבטיבי בארץ - בעת האחרונה ניכרת מגמה הפוכה של ניסיון התנערות מכל תיוג יהודי דתי או אפילו יהודי לאומי.

לפני כשנתיים, למשל, פנה הסופר יורם קניוק לבית המשפט בעניין דומה, וביקש להשוות את מעמדו לזה של נכדו ולרשום אותו כחסר דת במרשם האוכלוסין. קניוק נישא לנוצרייה, ועל כן בתם המשותפת ובנה - נכדו של קניוק - אינם נחשבים ליהודים. בקשתו התקבלה והובילה לפנייתם של 42 אנשים נוספים לבג"ץ בבקשה להגדירם כחסרי דת, במטרה להפוך את ההליך לפשוט יותר. בין העותרים היו העיתונאי ירון לונדון ובת זוגו הסופרת מיכל זמיר, סגן מפקד חיל האוויר לשעבר עמוס עמיר, ופרופסור למשפטים אייל גרוס.

השופט פוגלמן ראה במהלך מעין זה פתרון אפשרי לבקשתם של המערערים, וטען בשולי פסק דינו כי פתוחה להם הדרך לבקש למחוק את פריט הלאום שלהם מן המרשם. כבר נקבע בעבר כי משרד הפנים מחויב להיענות לבקשתו של אדם למחיקת פריטי הדת או הלאום שלו, וכל שעל אותו אדם להוכיח הינו כנות כוונותיו. לטענתו של השופט פוגלמן מתווה זה מתחייב גם מעיקרון כבוד האדם, שכן אין לתייג אדם כבן לאום שאליו הוא אינו חש זיקה.

פרופ' אורנן אינו שולל את האפשרות כי אם לא תהיה לו ולחבריו דרך חוקית אחרת הם ינסו בעתיד ללכת בדרך זו של מחיקת הלאום, אך הוא טוען כי אין זה הפתרון הרצוי מבחינתו, שכן הוא אינו חל על כלל האזרחים וכך רישום הלאומים הנפרד והמפלה ימשיך. "ככה זה תמיד מתחיל - ברישום של אנשים", הוא טוען.

אם כך, למעשה היית מעוניין בביטול הרישום בכלל?
"בוודאי, זה הדבר הנכון לעשותו. זה עסק של האדם בעצמו, ולא עניינה של המדינה".

אמנת גביזון-מדן המפורסמת משנת 2003 ניסתה לאחות את השסע הדתי-חילוני ולקדם את הסולידריות ושותפות הגורל בין מרכיביו השונים של העם היהודי. האמנה ניסתה לבנות מסגרת הבנות משותפת והצעות חקיקה מתאימות בכל הנושאים הקשורים ביחסי דת ומדינה. הרב יעקב מדן ופרופ' רות גביזון הצליחו להגיע להסכמה בנושאים סבוכים ומורכבים, הכוללים בין השאר את סוגיית חוק השבות, ענייני המעמד האישי ואופייה הציבורי של השבת, אך באופן מפתיע דווקא בסוגיית רישום הלאום הם לא הצליחו לגשר על הפערים.

פרופ' גביזון טענה אף היא שיש לבטל את רישום הלאום, אך מזווית מעט אחרת. לדבריה, רישום זה יוצר בעיה כלפי אלו שאינם בני הלאום היהודי אך הם אינם משתייכים לאף לאום אחר - כמו כ-300 אלף עולים מרוסיה שאינם יהודים על פי ההלכה. יחד עם זאת, פרופ' גביזון הבהירה כי "איני מבטלת כלל ועיקר את המשמעות העמוקה של השתייכות לאומית - להפך, לטעמי צריך להמשיך לחנך אנשים על תפיסה הרואה בזהותם הדתית או הלאומית רכיב חשוב באיכות חייהם; אבל אין הכרח שדיון זה בענייני זהות ילוּוה ברישום מוסמך מטעם המדינה".

הרב מדן לעומת זאת טען כי יש להותיר את רישום הלאום על כנו, אך לשנות את הטרמינולוגיה ההלכתית מלאום "יהודי" ללאום של "עם ישראל", ולאפשר גם לבן לאב יהודי ולמי שהתגייר להירשם כך. הרב מדן מודע עם זאת לכך שרישום הלאום אינו מופיע עוד בתעודת הזהות וכי אין לו משמעות מעשית, והוא גם מבין כי לצורכי הסטטיסטיקה ניתן להיעזר במפקד אוכלוסין שנערך מדי כמה שנים.
מדוע באמת לא לבטל את רישום הלאום?

"יש לו חשיבות גדולה", משיב הרב מדן. "אנחנו בני העם היהודי, ואנו צריכים להודיע את זה ברבים ולא להחביא את זה. מגילת העצמאות הכריזה כי יש פה לאום יהודי ריבוני ושקיימת ערבות הדדית בין בני האומה היהודית בכל הארצות. יש לכך משמעות, והדבר צריך לקבל ביטוי בשטח. ביטול רישום הלאום מתעודת הזהות בעקבות הברית שנכרתה בין 'מרצ' ל'ש"ס' היה אסון. מאז אני שומר מכל משמר על תעודת הזהות שלי, כי אם חס וחלילה אאבד אותה לא אהיה רשום יותר בתעודת הזהות שלי כיהודי".

האם הרישום בתעודת הזהות הוא זה שקובע?
"כן, בהחלט. צריך להבין שמדובר בחלק חשוב מזהותו של האדם, ובדיוק כמו ששמו הפרטי ושם המשפחה של האדם חשובים לזהותו, כך גם הלאום שלו. הרישום הוא גורם משמעותי בתודעה ובהוויה שלנו. ביטול הרישום יכול להוביל לטשטוש הזהות. למה למשל אדם שעובד במוסד ומוסר את נפשו בשביל יהודים שגרים בארגנטינה או באתיופיה עושה זאת? איך היהודים הללו קשורים אליו אם לא בגלל היותו יהודי?"

ומה אם אותו איש מוסד הוא בן לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה? הוא הרי אינו יכול להירשם כיהודי. האם הוא יהיה פחות מחובר למשימה שלו?
"לכן הצעתי לאפשר לאנשים אלו להירשם כבעלי לאום של 'בן לעם ישראל' - שזהו מושג אשר אינו הלכתי. נכון שעולות גם בעיות לגבי גיורים רפורמיים או קונסרבטיביים בהקשר זה, אבל צריך לנסות ולהתמודד עם בעיות אלו. אי אפשר לברוח מהעיקרון ולבטל את הרישום לגמרי בגלל שקיימות בעיות בפרטים".

יותר אנשים פונים לאחרונה לבית המשפט ומבקשים להתרחק ולהתנתק מהיהדות. יכול להיות שההתעקשות על החיבור בין דת ומדינה הוא הגורם לכך?
"דת זו מילה לא יפה ואינה מתאימה כאן, ועדיף להשתמש במילים 'תורה ומצוות'. החוק אינו צריך להכיל את כל פרטי ההלכה, אך הוא כן צריך לבטא את היותנו מדינה יהודית. אין הכוונה בחוק לכפיפות הלכתית מלאה, אך בוודאי שאנחנו צריכים להיות ניכרים ביהדותנו. פרופ' גביזון חילונית לחלוטין והיא הסכימה על כך. פרופ' אורנן, שמעוניין לנתק את עצמו מן היהדות, משתייך לחבורה ה'כנענית', שאנשיה התכחשו ליהדותם כבר מזמן, ללא קשר לחיבור הקיים בין הלאום היהודי למדינת ישראל".

פרשת שליט המוזכרת לעיל לא הסתיימה בפסיקת בג"ץ ובסערה הפוליטית שקמה בעקבותיה. שנה לאחר תיקון חוק השבות, כאשר נולד תומר, בנו השלישי של שליט, ביקשו הוריו לרושמו בפריט הלאום כיהודי, כפי שנרשמו אחיו הגדולים, או לחלופין לרושמו כ"עברי". הפעם נדחתה בקשתם וכך גם עתירתם לבג"ץ. המדינה טענה כי אין כל הבדל בין הלאומים היהודי והעברי.

התעקשותה של המדינה נראית היום אולי כטעות אסטרטגית, שכן קטגוריית הלאום העברי הייתה יכולה להכיל בתוכה את כל אלו שחשים זיקה לעם היהודי אך אינם יכולים להירשם ככאלו, מבלי לפגוע בעקרונות חוק השבות. האם קביעת לאום חדש "עם ישראל", כפי שמציע הרב מדן, תוכל לתקן את העניין ולרכך מעט את ההתנגדות שיצרה סוגיה זו בקרב חסר הלאום וקבוצות שונות כעמותת 'אני ישראלי', או שכיום הנתק כבר גדול מדי?

נראה כי הכנסת אינה ממהרת לתת את דעתה בסוגיה נפיצה זו, אך ייתכן שתופעת חסרי הלאום תחייב אותה לעשות כן בקרוב.