קונספציית מערכת ההגנה הישראלית נגד טילים תקרוס ביום פקודה  

במאמר נוקב, מאלף ודעתני המבוסס על נתונים, ד"ר נתן פרבר בא השבוע חשבון עם קונספציית ההגנה הישראלית על העורף מפני טילים ורקטות ("ההגנה השכבתית"). מסקנת המאמר, שפורסם באתר העמותה "מגן לעורף", היא שאם תמצא עצמה ישראל במלחמה כוללת בכמה חזיתות מול אויבים שימטירו עליה מאות טילים (אולי יותר מאלף) ביום, קונספציה זו עתידה לקרוס מסיבות כלכליות, מבצעיות וטכנולוגיות.

קונספציית ההגנה השכבתית מבוססת על סוגים שונים של טילי הגנה ליירוט טילי אויב לסוגיהם השונים, במספר גבהים משתנים ("שכבות יירוט"). לפי מאמרו של ד"ר פרבר, טילי חץ 3 (שנמצאים עדיין בפיתוח) מיועדים ליירט את טילי השיהאב האיראנים, המגיעים לטווח של 1,300 ק"מ, בגובה 300-250 ק"מ ובמרחק מאות ק"מ מגבולות המדינה (מעל ירדן). בעתיד הם יאלצו ליירט גם את טילי ה"סג'יל", בעלי טווח של יותר מ-2,000 ק"מ.

טילי חץ 2 מיועדים ליירט בעיקר את טילי הסקאד הסוריים (סקאד B, C ו-D) המשוגרים ממרחק של 700-300 ק"מ. גובה היירוט כ-100-30 ק"מ, והוא יתבצע מעל שטח ישראל או מעל הגדה המערבית.

מערכת "שרביט קסמים", שגם היא עדיין בפיתוח, מיועדת ליירט את הטילים הטקטיים של סוריה וחיזבאללה (פתח-M-600 ,110), בעלי טווח של 300-200 ק"מ, בגובה של כ-15 ק"מ. טילי ה"פטריוט" השונים, שנכשלו לחלוטין במלחמת המפרץ ב-1991 ליירט את טילי הסקאד העיראקיים, מיועדים לפעול כגיבוי אחרון בגבהים של 12-10 ק"מ.

מול הרקטות הארטילריות (גראדים שטווחן עד 40 ק"מ ופאג'רים שטווחם עד 70 ק"מ) מציבה ישראל את מערכת "כיפת ברזל" המיועדת ליירטם בגובה 3-2 ק"מ, "ממש מעל הראש". כאמור, חץ 3 ושרביט קסמים, הנמצאים בשלב פיתוח, לא יופיעו בשדה הקרב בשנים הקרובות.

ד"ר פרבר הוא דוקטור בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון, שעבד במשך כ-30 שנה בתעשייה הצבאית ובתפקידו האחרון שם שימש כמדען הראשי של חטיבת הטילים. הוא עבד כעשר שנים בחברתWales שמייעצת לחיל האוויר ולמערכת הביטחון, והיה מרצה בטכניון. כיום הוא חוקר עצמאי העוסק בתכנון ובניתוח מערכות הגנה נגד טילים בליסטיים.

בשנים האחרונות ד"ר פרבר מביע ללא מורא ומשוא פנים דעות - שאמנם משבחות את ההישגים הטכנולוגיים של מפתחי כיפת ברזל - אך מטילות ספק בהודעות של מערכת הביטחון על הצלחות היירוט שלה במלחמה האחרונה ברצועת עזה. בעבר קרא להגן על שדרות ויישובי עוטף עזה (שכיפת ברזל, בניגוד להבטחות הראשונות של מפתחיה ברפא"ל, אינה יכולה להגן עליהם עקב מגבלותיה הטכנולוגיות) ולו כפתרון ביניים, בעזרת תותח "וולקן פלנקס". גם כיום הוא סבור שמערכת הביטחון צריכה להוסיף את מערכת תותח הלייזר לתפיסת ההגנה השכבתית.

במאמר, שנסמך על מקורות גלויים, פרבר חישב ומצא כי במלחמה הבאה עלולה ישראל להיות מאוימת על ידי כ-800 טילים בליסטיים שמצויים כיום בידי איראן, כ-400 טילי סקאד סוריים שנותרו בידי אסד (בחלק מהטילים נעשה שימוש במלחמת האזרחים), בכ-500-1,000 טילים טקטיים (פתח ופג'ר) שמצויים בידי חיזבאללה וחמאס, וייתכן שביותר מ-100 אלף רקטות ארטילריות שבידי סוריה, חמאס וחיזבאללה.

להערכתו, כשליש מהטילים והרקטות שישוגרו לעבר ישראל יושמדו בידי חיל האוויר, שליש לא ישוגרו או יפלו עקב תקלות, אך שליש יהיו בדרכם למטרות. לדבריו, נתונים אלה מקובלים על מומחי צה"ל וקהילת המודיעין.

באשר לטילי השיאהב והסקאד, לדברי פרבר "מדובר במאגר של 1,300-1,000 טילים בליסטיים מכל הסוגים. לא כולם ישוגרו ולא כולם יגיעו למטרותיהם. הנחת עבודה סבירה היא שמערכת ההגנה תצטרך לטפל בלפחות שליש מהם. כלומר כ-400 טילים".

על הטילים הטקטיים כותב פרבר: "מכיוון שמדובר בטילים מדויקים מאוד, רובם המכריע יגיע למטרות. זה אומר שאת רובם המכריע תיאלץ מערכת ההגנה השכבתית ליירט". כשמגיעים לרקטות הארטילריות, ההערכות נעות שהחיזבאללה לבדו מחזיק בין 50-70 אלף. כשמוסיפים לכך את ארסנל הרקטות הסורי ואת רקטות החמאס, המספר כפול". מכאן שכיפת ברזל תצטרך להתמודד עם כ-30 אלף רקטות.

"כמה טילי יירוט נחוצים לטפול באיום האימתני הזה?", תוהה פרבר, "באשר לאיום הבליסטי, ידוע כי דרושים שני מיירטים ליירוט כל טיל בליסטי. בנוסף על כך ברור כי במהלך עימות צבאי מלא יבצעו מערכת ההגנה טעויות רבות, שמשמעותן בזבוז מיירטים. כלומר, מול כ-400 טילים בליסטיים נזדקק לכ-1,000-800 מיירטים. עלות מיירט חץ (2 או 3) היא כ-3 מיליון דולר. כך שעלות 'הלחיצות על ההדק' תנוע בין 3-2.4 מיליארד דולר. גם בירי נגד הטילים הטקטיים נדרשים שני מיירטים בכל יירוט. מאחר שעלות 'שרביט קסמים' היא בסביבות מיליון דולר, יש צורך להקצות למשימה 2-1 מיליארד דולר".

"לכך יש להוסיף את עלות הקמת המערך ואת עלות הסוללות, מה שיכול להכפיל את האומדן. מול הרקטות הארטילריות נזדקק ל-60 אלף כיפות ברזל, שעלות כל אחת 100 אלף דולר. כלומר: 6 מיליארד דולר. עלות זו איננה כוללת את עלות הקמת הסוללות הנוספות (עוד כמה מאות מיליוני דולר)".

מסקנותיו של ד"ר פרבר הן בשני תחומים עיקריים: כספי ומבצעי. מבחינה כספית יידרשו לישראל בעת מלחמה טילי יירוט והגנה שעל פי פרבר "עלותם יותר מ-10 מיליארד דולר (35 מיליארד שקל). ברור כי מיד בתום עימות כזה יתרוקנו מחסני התחמושת וישראל תצטרך להשקיע סכום דומה במילויים (תהליך שיימשך מספר שנים). האם מישהו מאמין כי הרפתקה בסדר גודל כזה הגיונית? ככל הנראה אף אחד לא מאמין באיוולת שכזאת".

בתחום המבצעי טוען פרבר, כי "כיום אין לישראל הגנה מול טילים בליסטיים וגם בעתיד הנראה לעין יעילותה מוטלת בספק". ולגבי כיפת ברזל, להערכתו אחוז ההצלחה היה 66% ואולי אף פחות מכך, ולא 85% כפי שטוענים ברפא"ל ובמערכת הביטחון. "הטענה הקלאסית של חסידי הכיפה היא: נו, אז מה? 66% זה יותר טוב מאפס. הרי כל יירוט מוצלח הוא רווח נקי כי הוא מציל חיי אדם. באמת? אז הנה עוד נקודה למחשבה: כיפת ברזל לא מצילה חיים. מה שמציל חיים הם המקלטים וחדרי הביטחון אליהם נמלטים אזרחים בעת התקפת רקטות".

סנודן ולקחי ההפרטה

אדוארד סנודן, העריק-מדליף האמריקאי ומפעיליו (בתקשורת הבינלאומית ובמודיעין הרוסי), ממשיכים זה החודש הרביעי לגרום לנזקים קשים למודיעין ולמדיניות החוץ האמריקאית. השבוע הם חשפו את העובדה שה-NSA, הסוכנות לביטחון לאומי, יירטה והאזינה ל-70 מיליון מסרים של דואר אלקטרוני ושיחות טלפון בצרפת.

אף שאין זו הפעם הראשונה שמתגלה כי סוכנויות ביון אמריקאיות מרגלות נגד צרפת (בעבר נחשפו מבצעי ריגול תעשייתי של ה-CIA נגד חברות צרפתיות, וגם להפך) לממשלתו של פרנסואה הולנד לא נותרה הפעם ברירה אלא להביע זעם וזעזוע (ואין חשיבות אם הוא מעושה או אמיתי).

הרעלת היחסים בין וושינגטון לפריז מתווספת למתח השורר בין ארה"ב לברזיל (ה-NSA יירט את הדואר של הנשיאה דילמה רוסף) ובין ארה"ב למקסיקו (גם הנשיא לשעבר פליפה קלדרון והנשיא המכהן אנריקה פנייה נייטו היו קורבנות הריגול האמריקאי) ועם עשרות מדינות אחרות בעולם, שאינן נחשבות אויבות.

יש כנראה רק ארבע מדינות בעולם שה-NSA לא האזין להן: בריטניה, אוסטרליה, קנדה וניו זילנד, עמן יש לארה"ב יחסים מיוחדים מאז סיום מלחמת העולם השנייה, ולא רק בתחום המודיעין. אם כי גם כאן יתכנו הפתעות: בעבר התגלה כי ארה"ב שתלה "סוסים טרויאנים" במחשבי על שסיפקה לאוסטרליה.

סנודן חשף בנוסף שבין NSA ליחידה 8200 (יחידת ההאזנה, היירוט ופענוח הצפנים של אמ"ן) נחתם הסכם שיתוף פעולה ייחודי שמתקרב למעלת הקשרים עם ארבע המדינות האנגלו-סקסיות. אבל אם יתברר שארה"ב ריגלה גם בישראל, איש במודיעין הישראלי לא ייפול מכיסאו. מזה עשרות שנים יוצאים במוסד, באמ"ן, בשב"כ ובצה"ל מנקודת המוצא שה-NSA מפעיל את יכולותיו הטכנולוגיות גם כלפי יעדים ישראליים בארץ ובחו"ל.

הכלל הראשון והחשוב של עבודת המודיעין הוא "אל תיתפס". מכאן המבוכה. אך הנזקים שסנודן גורם למולדתו מקורם בתהליך מסוכן שעובר על מערכות המודיעין והצבא בארה"ב: תהליך ההפרטה. מאז פיגועי ה-11 בספטמבר ב-2001 הורחבה קהילת המודיעין האמריקאית ועברה שינויים רבים. אחד מהם - אולי החשוב ביותר - הוא תופעת מיקור חוץ. יותר ויותר משימות צבאיות ומודיעיניות הועברו לקבלני משנה. זה נובע מתפיסת עולם כלכלית שמבקשת לחסוך בעלויות, ויוצאת מנקודת הנחה (מוטעית) שהסקטור הפרטי יודע להיות יותר יעיל.

גם אם ההנחה נכונה (ואין לכך שום ראיה - פרט לעובדה שהסקטור הפרטי יודע להרוויח עבור בעליו) יש לכך מחיר כבד. צבא ארה"ב העביר משימות מורכבות של ליווי שיירות ואבטחת דיפלומטים בעיראק ובאפגניסטן לצבאות פרטיים שהקימו יוצאי הכוחות המיוחדים. בכמה מקרים המשימות הסתיימו בטרגיות של רצח אזרחים מקומיים ובכישלונות מונומנטליים.

ההפרטה מעוררת שאלות קשות. כשהעובד מועסק ישירות על ידי הממשלה, ברור כמעט מעבר לכל ספק כי נאמנותו נתונה למדינה. כשהוא מועסק על ידי חברה פרטית, נאמנותו ומחויבותו היא קודם כל למעסיקיו. לממשלה קשה יותר לפקח על חברות פרטיות ועובדי קבלן, ולבצע כהלכה את תהליכי הבידוק וסיווגם הביטחוני. כעת נענשת ארה"ב על כך שסנודן היה עובד קבלן, שהועסק בחברה פרטית שקיבלה חוזה עבודה מה-NSA.

בשקט בשקט, תהליך דומה של הפרטה ומיקור חוץ מתרחש גם במערכת הביטחון ובקהילת המודיעין של ישראל. האבטחה והבידוק הביטחוני בנמלי התעופה והים ובמעברי הגבול הועברו לחברות פרטיות. כך גם אבטחת שרים (זוכרים את פרשת המאבטחים של שר התיירות סטס מיסז'ניקוב שחשפו בתקשורת פרשיות אינטימיות בהן היה מעורב?).

גם אמ"ן, שב"כ והמוסד מעבירים יותר ויותר עבודות ומשימות לחברות פרטיות. נכון, ישראל היא מדינה קטנה שבה קל יותר לבצע בדיקות רקע ולפקח על החברות הזוכות במכרזים. אך בכל זאת, הפרטת צה"ל ומערכת המודיעין יכולה להסתיים בנזקים חמורים. ראו הוזהרתם